דפים מיומן-ג'ו גולן-אחרי הדרדנלים

אחרי הדרדנלים

ביומנו תיאר יאשה את שובו לאלכסנדריה, באותו נובמבר גשום, כשהים סוער וגלים עצומים מתנפצים אל הצוק הנטוש, סחוף הרוח. משאית צבאית בצבע חול הורידה אותו בכניסה למלון ״ססיל״. זה היה שלושה ימים אחרי שחזר מהדרדנלים.

הכיכר שבחזית המלון הייתה שוממה. טור הכרכרות חיכה בגשם לאורך המדרכה שממול. המים זירזפו על הסוסים האדישים, שמחצית גופם הייתה מכוסה בשעווניות. יאשה רוקן את התיק שלו על המיטה, קרא לחדרנית ומסר לה את הכביסה שלו. כשהאמבט היה מלא, נכנס אליו בלי שהות נוספת. שנתיים חלפו מאז האמבטיה ה״תרבותית״ האחרונה שלו.

על מה היה יכול לחשוב אז? סביר להניח שבהרהוריו סקר את כל מה שעבר עליו עד אז, אף כי תמונות העבר לא הופיעו כסדרן דווקא, אלא למקוטעין, מעט שם מעט שם. כשלא מצליחים לראות בבירור את העתיד, חושבים על העבר.

יאשה חזר בדימיונו אל שנות ילדותו, אל הטיולים שעשה עם אביו בהרים. הוא היה בן שבע־עשרה כשאביו נפטר. השירות הצבאי הסלקטיבי היה אז בגדר חובה. הוא השתחרר ממנו כעבור שנה, בתקן של צוער־קצונה.

עוד תמונה חלפה עכשיו מול עיניו: הוא זכר את ליל השבת ההוא, כשאנה, אחותו הבכורה, באה לחדרו אחרי ארוחת הערב, התיישבה בקצה המיטה ואמרה לו, בנימה טבעית ביותר: ״יאשה, אבא השאיר לנו קצת כסף בבנק בציריך. אל תדבר על זה עם אף אחד. לא אמא ולא אני יודעות כמה יש שם. אבא ביקש שהכסף הזה ישמש לממן את הלימודים שלך. אתה בכור הבנים. אבא רצה שתהיה רופא״.

ואכן, הוא התקבל ללימודי רפואה בלוזאן. למה רפואה? ״הבכור יהיה רופא״, אמר אביו בשעתו. יאשה עזב את רוסיה מולדתו בקיץ ההוא, קיץ 1912, ומעולם לא שב אליה עוד, אף כי הרוסית הייתה ונותרה השפה האהובה עליו עד אחרית ימיו. בלוזאן בילה שעות רבות בספרייה, ושם גילה את מרקם, אנגלס, לנין, רוסו. הוא פגש סטודנטים יהודים שהגיעו מרחבי תבל. ערבים ארוכים עברו עליו בעישון, שתיית בירה ודיונים פוליטיים. לוזאן הייתה הפרוזדור שהוביל לטרקלין האמנסיפציה שלו.

עברו היטשטש במוחו עם כל יום שחלף, אך ענייני זהותו היהודית דווקא נתבררו לו יותר ויותר. כמה רחוק נראה לו עכשיו חבל הקווקז, שבו עברו עליו חיים ללא זהות, בחברת אביו! בשנת המכינה הצבאית היה היהודי היחיד. היה עליו לעשות מאמץ רציני כדי להחזיק מעמד, כדי לקיים איזו מראית־עין של כבוד. אחר כך היו הלבטים שבסופם נסע ללוזאן ללמוד רפואה. אבל שם הבין, שאצל יהודי הדרך אל החופש שונה מאשר אצל אלה שיש להם ארץ משלהם. בלי ארץ שלך, אתה בשוליים, אתה בשום מקום.

והנה תמונות המפגש עם טרומפלדור, הקמת הגדוד היהודי של נהגי הפרדות, קרבות הדרדנלים ולבסוף ההתקפלות. באוגוסט 1915, מאה ועשרים יום אחרי שנחתו בזירת הקרב, הגיעה סוף סוף הפקודה להתפנות. בלילה שבין 16 ל־17 בינואר 1916, תחת גשם סוחף ורוח מקפיאה, קיבל גדוד נהגי הפרדות אור ירוק לעלות על הספינות. אנשיו השאירו בשטח את הפרדות ואת ציודן. היה צריך לברוח משם במהירות. אחרי שפיקח על התמקמות חייליו, עלה טרומפלדור על הגשר העליון. האונייה ניתקה לאיטה מן המעגן. יאשה ומֶר, רופא היחידה, הצטרפו אליו. למרות הקור, נשארו השלושה על הגשר שעות ארוכות, לוודא שהאונייה משתלבת בשיירת הפינוי. מוקפת ספינות מלחמה מכל הגדלים, עזבה הארמדה המבוישת הזאת את האזור, באורות כבויים, כמו שיירת גנבים בלילה. טרומפלדור לא היה יכול להחניק לחישה של לעג: ״איזה בזבוז! האנגלים האלה לא הבינו כלום!״ הוא נטר להם טינה. טבילת האש של גדוד נהגי הפרדות ציון לא הייתה צריכה להסתיים במפלה.

הדוד יוסף

כל עוד היו לו האמצעים לכך, היה יאשה מבלה את סופי השבוע שלו במלון ״ססיל״. גם טרומפלדור היה מן הקבועים במלון. באחד הערבים מצא יאשה פתק תחוב מתחת לדלת חדרו. טרומפלדור הציע לו לאכול איתו ארוחת בוקר. יוסף טרומפלדור היה הסועד היחיד בחדר האוכל הגדול. ״אני נפגש עוד מעט עם יוסף לויצקי״, אמר, ״הוא אדם בלתי רגיל. אתה יכול לבוא איתי, אם אתה רוצה״. הוא בדק בפנקס שלו. ״לויצקי גר ברובע מוחארם ביי, ברחוב מנאש 14. תדע איך להגיע לשם?״ יאשה ידע שאם טרומפלדור מציע לו להתלוות אליו, פירוש הדבר שהוא עומד על כך. לכן קם ממקומו והלך אל שוער המלון לבקש מידע.

אך עוד קודם שמע את דבריו של טרומפלדור: ״הכרתי את יוסף לויצקי ביפו. הוא היה בורגני עם רעיונות מהפכניים. אחד היהודים המעטים שהיה חבר באגודות הסודיות שחתרו תחת המשטר הצארי. כשהגיע לפלסטינה, ניסה לארגן שם קבוצות של צעירים שיקיימו תורנויות שמירה בשכונות היהודיות של יפו, שם היו כנופיות של פרחחים ערבים באות ׳לעשות סיבובים׳, בהסכמת המשטרה הטורקית. לויצקי גורש מארץ ישראל עם הצטרפותה של טורקיה למלחמה״.

החשמלית המעוטרת בסמל התלתן חיברה את כיכר רמלה עם מוחארם ביי. יאשה שאל את מוכר העיתונים איך להגיע. ״רחוב מנאש הוא השלישי משמאל, אחרי מוכר הפרחים. זה רחוב מעוטר בהרדופים״.

מספר ארבע־עשרה היה בניין בצבע צהוב־אוכרה ושתי מרפסות תלויות בחזיתו. טרומפלדור בדק בפנקס שלו. דירה שתיים מימין.

יוסף לויצקי – גבר גבה־קומה, צר גזרה, עורו בהיר, מבטו מפיק טוב – קיבל את פניו.

״ביקשתי מיעקב גולדין להצטרף אלי״, אמר טרומפלדור. ״יאשה היה הסגן שלי בגליפולי. הוא ציוני מסור, והיה בארץ ישראל לפני שהתנדב. חשבתי שתשמח להכיר אותו״.

בדירה שררה פשטות קודרת. שולחן גדול מעץ בהיר עמד במרכז חדר שנשקף אל גזוזטרה קטנה, מוקף כיסאות. שתי כורסאות וספת נצרים, מרופדות בד פרחוני, יצרו פינת סלון בירכתי החדר. תמונות משפחה היו תלויות על הקירות. מן הקיר המרכזי ניבטה תמונה של תיאודור הרצל בבזל. לויצקי הגיש תה חריף והציע סוכר בקוביות. החליפה האפורה־כהה שלבש שיוותה לו מראה צנום עוד יותר משהיה. הוא נראה שברירי ביותר.

כשיאשה חזר וירד במדרגות לעבר הרחוב, לא היה לו מושג שהביקור הקצר הזה עומד לשנות את חייו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר