מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם-ח.ז.הירשברג-תשי"ז-בדרך למחאמיד.

בדרך למחאמיד.

מאחר שלא היה מה לראות בשוק, הקדמנו לצאת לדרך לתאגוּנית ולמחאמיד, שתי נקודות בספר הצהרה, שבהן גרים יהודים שעסקו לפנים במסחר החליפין עם יושבי מדבר הצהרה, או נהנו ממנו. במלון הזהירונו, שלפי הודעת המושל דרך העפר מכוסה בקטעים רבים שכבת חול רך, שבו תשקע המכונית כמו בטיט, ולכן עדיין אין רשות לעבור בה. אבל ש' הצטייד בשקים, והחלטנו לנסות את מזלנו. ש' ביקש את מנהל המלון, כי במקרה שלא נחזור עד לפנות ערב, יודיע למפקדת הממשל ויבקש שישלחו לחפש אותנו.

בתחום העיר סובבנו קצת, כדי שהחיילים לא יבינו לאן אנו הולכים, ואחרי כן פנינו לנתיב המדבר. ש' עקף בזהירות רבה כל קטע מכוסה חול, וכן עשינו כארבעה קילומטרים. עוד דקות מספר ונגיע לתאגונית. ודווקא כשחשבנו שהצלחנו להתגבר על החולות, שקעו הגלגלים, הסתובבו, הסתובבו ולא זזו מהמקום. הוצאנו את השקים, פרשנום מתחת לגלגלים, כדי שייאחזו במשהו ממשי, וגם זה לא הועיל. ניסינו שנינו לדחוף את המכונית הכבדה, לחינם. כל חכמתנו לא עמדה לנו. נתקענו במדבר. מסביב אין נפש חיה, בדרכנו לא עברנו על פני שום יישוב, שום מכונית לא פגשנו בדרך, אף לא ראינו עקבותיה של מכונית בדרך. החול כיסה את הכול.

אין ברירה צריך לחכות, אולי בכל זאת יזדמן מישהו. השעה אחת עשרה לפני הצהריים, ועד הערב ודאי יצאו לבקש אותנו. הבחנתי באופק, בתוך הירק של עמק הנהר, כיפה לבנה מנצנצת בשמש, סימן מובהק של קבר קדוש. לפי האומדן היא רחוקה כשניים שלושה קילומטרים. הצעתי לש' שאלך שמה ואראה, אולי יש יישוב במקום. ש' רצה ללכת, אבל שכנעתי אותו, כי במקרה שתעבור מכונית ותנסה לעזור לנו, לא אדע מה לעשות, מאחר שאיני יודע לנהוג.

הצטיידתי במים ויצאתי בכיוון לכיפה. הלכתי מהר בערבה. במקומות נמוכים הכיפה נעלמה מנגד עיני, אבל שמרתי על הכיוון. הגעתי למקומות מכוסים עשבי ביצות מלח, עליתי לגבעות, שוב ראיתי את הכיפה, אלא שהיא לא התקרבה כלל כי האוויר המדברי הזך התעני באומדן המרחק. כך הלכתי כשעה ויותר, ורק אז שיערתי שאני קרוב כשני קילומטרים לכיפה. עתה ראיתי גם בתים.ומי יודע אם אין זה כפר נטוש ? במרחק ראיתי רוכב אופניים. התחלתי לרוץ, לצעוק לעשות סימנים בידיים, עד שהבחין שמבקש אני אותו להתקרב. היה זה ערבי צעיר. הסברתי לו כי אנו תקועים בעפר בדרך ודרושים כעשרה אנשים להוציא את המכונית.

הוא נאות לנסוע אל הכפר ולהזעיק עזרה. נשארתי במקום. כעבור רבע שעה חזר בעל האופניים והתחילו להגיח ברברים, יחפים וערומים למחצה, עד שהתקבצו כשמונה. בינתיים הופיע גם נער רועה עם עדר כבשים, שנטש את הצאן והצטרף אלינו, ולאט לאט התקדמנו אל המכונית. הברברים התאוננו כל הזמן, שהם רעבים וצמאים, הייתה זו תחילת הרמדאן, ואין להם כוח למהר.

כבר מרחוק הבחנו במכונית השחורה. אבל דבר משונה, פניה היו מועדות צפונה, אל זאגורה. כשהתקרבנו מצאנוה עזובה, רק מח'זני מזוין שומר עליה, וזה הסביר כי ש' יצא עם המושל במכוניתו לחפש אותי. רציתי לשלם לאנשים בעד טרחתם, והנה אתי רק שטר של עשרת אלפים פראנק ( חמישים לירות ישראליות ) מי יפרוט כאן סכום גדול כזה ? רוכב האופניים הסכים לנסוע לחאן, המרוחק כעשרה קילומטרים, ולהחליף את השטר התיישבתי על החול וחיכיתי.

ש' חזר עם הקצין הצרפתי במכוניתו. הם פגשו את הערבי, וזה סיפר להם כי אני, כבר ליד המכונית. עוד מעט חזר האיש עם השטר שלא פרטו, כי עם ש' היו מטבעות קטנות. כל אחד מהברברים קיבל מאה פראנק ( חצי לירה ), ובעל האופניים שלוש מאות פראנק. כולם היו מרוצים מאוד. לא בכל יום מזדמנת פרנסה טובה כזו. צריך לעמול שמונה שעות כדי להשתכר סכום כזה.

שבנו לזאגורה, ובדרך סיפר לי ש' מה קרה בזמן העדרי, המושל יצא בבוקר השכם לסיור שיגרתי במכוניתו הקלה, כדי לבדוק לאילו מקומות יש לשלוח פועלים שיפנו את החול. הוא היה בדרכו חזרה ממחאמיד, נתקל בש" , וכששמע מפיו כי יצאתי לחפש עזרה בכיוון אל הנהר, נבהל, כי לדעתו אין שם שום יישוב, ואני עלול לתעות בעמק. לכן השאיר את המח'זני ליד המכונית, ושניהם יצאו לבקש אותי.

הקצין לא הרשה לנו להמשיך למחאמיד, כי שם ערמות החול גבוהות יותר. הוא עצמו נטה מן הדרך ונסע בערבה. הקצין ליוונו כל הקטע המכוסה חול, ואני רשמתי רשימות ביומני. היה יום העצמאות, סיפרתי זאת לש' והעליתי זיכרונות מחגיגות העצמאות. כתבתי מכתבים הביתה ואל מכרים. הרהרתי במה שראיתי בארבעת הימים בהר ובעמק.

היהודים בהרים נראו לי בריאים, חסונים, צמירים, וגם בני חורין יותר מבעמק. לא ראיתי ביניהם עיוורים. על רקע העוני הכללי בהרים לא התבלטה דלותם במיוחד. אפשר לומר, שהם עשו רושם של שמחים בחלקם. לעומת זאת מצאתי בעמק הרבה זקנים וחולים, גם קצת אזלת יד ובטלנות. כמיהה עזה לעלייה ואכזבה בגלל הקשיים של המיון והבירור. כאן התלות במוסלמים בולטת יותר, גם מבחינה חיצונית. המללאח מהווים חלק של הכפר בתוך החומה, שלא כמללאח בהרים העומדים לפעמים במרחק מה מהכפר.

ש' צילם והסריט הרבה, והייתה לי הזדמנות להסתכל בטיפוסים שונים. איני אנתרופולוג, בכל זאת מעיד אני על עצמי, כי אף בלי להסתכל במלבוש, אדע להבחין בין יהודי לברברי או "חרטאני". לא מצאתי בין היהודים אפילו אחד שחום העור או "כחול" או כ "דרעווים". ראיתי טיפוסים רחבי פנים כיהודי בוכארה, אבל אין כאלה בין הברברים.  

גם מבחינה רוחנית דתית לא מצאתי כל שוני. יהודים כשרים היהודים הם, אולי פחות יודעי תורה, ועל כן ודאי אין להתפלא. אם היו ביניהם לפני אלף שנה ויותר גרים ברברים הרי נשתקעו ובטלו בהם ולא נודע כי באו אל קרבם.

בכל האזור הזה אין אפילו בית ספר אחד של "כל ישראל חברים" או של השלטונות הצרפתיים. הילדים לומדים בתלמוד תורה עד גיל אחת עשרה – שתיים עשרה, ולאחר מכן יוצאים לחיים לעזור לאבותיהם בפרנסת הבית. במקום אחד או שניים ראיתי גם בנות קטנות בתלמוד תורה. אולם אלה מפסיקות לימודן לאחר שסיגלו להן האלף בית. בהרים נישאות הבנות בגיל ארבע עשרה – חמש עשרה, לעומת זאת שכיחים בעמקי הדרום החמים נישואי בוסר של בנות אחת עשרה – שתיים עשרה. אין עבודה רבה לנשים במשק הבית העלוב והדל, שהוא גם מוזנח ביותר. וכן אין באפשרותן לעזור לבעליהן בפרנסה על ידי תפירה או אריגה.

בערב בא המושל, שהוזמן על ידי ש' לארוחת ערב, קצין צעיר מצרפת שנשלח הנה לפני שנתיים. פה למד לדבר ערבית ואחד הלהגים הברבריים. עלה מהר בדרגה, עתה הוא כבר קפיטן וממלא מקום המושל, הנמצא בחופש, וזהו הפרס היחיד בעד השירות בקצה הצהרה. עדיין רווק הוא, לא קל למצוא צעירה צרפתייה שתיאות לבוא הנה, ולכן מועטים כאן הקצינים הנשואים.

הוא התעניין בי יותר וניכר היה, לא מבחינה אישית, אלא מקצועית. סוף סוף הוא אחרי גם לעניינים מדיניים, וצריך לדעת מי מסתובב בפינה נידחת ונשכחת זו. נראה שבמיוחד עוררה את חשדנותו העובדה, שהעזתי ללכת יחידי לכפר מרוחק, שעל קיומו לא ידע אפילו. אמנם לא שאל לדרכוני, אבל ביקש מאוד, שכשנחזור לווארזאזאת אכנס למפקדת האזור ואציג את עצמי לפני הקולונל המפקד. ואכן, כשעשיתי כדבריו למחרת היום, נוכחתי לדעת, שכבר ידעו שם עלי וכמעט חיכו לבואי. היה זה רק ביקור נימוסים, שארך דקה אחת בלבד. לא נשאלתי שאלות ולא נתבקשתי להראות שום תעודה, אבל על ידי הבקשה לבקר במפקדה נרמז לי בצורה עדינה ביותר, שיש עין רואה ואוזן שומעת. 

 

למחרת יצאנו מזאגורה בעוד חושך. לאחר שעשינו כשלושים קילומטר באפילה, האיר השחר והדליק את "הקצור", שנראו כעמודי אש על השמים הכחולים כהים. השמש יצאה מאחרי הדרע, קרניה השתברו בשתי קשתות ברקיע והזהיבו את ראשי הדקלים ואת ההרים. היה זה מראה שנטל את הנשימה, תכלת שמים טהורים, פס ירק כמעט כחול כהה של הנאות, וממול ה "קצור" מחימר אדום, שכאילו בערו באש מתלקחת מבפנים.

 

בדרך עברנו על פני אורחות גמלים ושיירות חמורים ופרדות. כולם פונים אל אגדז, שם היום "השוק החמישי". בין הבאים היו גם יהודים, שלא התערבו עם הגויים. באגדז נפגשנו עם מכרינו שהדריכונו לפני שלושה ימים. אמנם, כעת כולם טרודים היו, אבל בכל זאת טיפלו בנו וקיימו מצוות הכנסת אורחים. כעבור שעה היינו שוב בזזארזאזאת . בזה נסתיים החלק הראשון של סיורי, באטלס הגבוה המרכזי ובעמק הדרע.

מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם-ח.ז.הירשברג-תשי"ז-עמ' 113-110

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר