בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
56 – מצא אישה – מצא טוב
שלמה חזן, מספר.
היה היה חכם גדול, ולו כסף הרבה ושלושה בנים. לימד החכם את בניו תורה, כדי שידעו, כי התורה טובה מכול. לשניים מן הבנים נתן החכם כסף ושלחם לעסוק במסחר, אך לבן הצעיר לא נתן כלום. תשאלו: למה ? והתשובה היא: מפני שהבן השלישי נולד במזל לא טוב. החכם יודע הרבה תורה וזוהר והיה כמו נביא! הבין במזלות. לכן ידע, כי לבן הצעיר אין מזל בכלל. ומה יכול לעשות אדם שנולד בלי מזל ? איך אומרים ? ״הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל״. הנה יש ספר תורה בהיכל, שקוראים בו מדי שבת, כל יום שני וחמישי. ויש ספר תורה העומד שנה, שנתיים ולא פותחים אותו אפילו פעם אחת. עומדים זה ליד זה באותו היכל עצמו, ובאותו ארון עצמו, שני ספרי תורה: לאחד יש הרבה מזל, ולשני אין מזל כלל. ואם לספרי־תורה קדושים כך, לבני־אדם על אחת כמה וכמה. ככה זה, מה לעשות ?
בא הבן הצעיר אל אביו, כשהוא בוכה, המסכן. גם הוא רוצה לעסוק במסחר. מנסה אביו החכם לפייסו בדברים כדי שישכח לשם מה בא. אבל כסף אינו נותן לו, וגם את האמת על מזלו הרע אינו מגלה לו. אם ידע הבן את מזלו, תגרום לו הידיעה מצב־רוח רע. וזה לא טוב, כי הבן יתעצבן בליבו, יחלה וימות, חס וחלילה.
מה עשה הבן ? הלך אל אמו וסיפר לה:— שני אחי קיבלו מאבא כסף, אך לי אין אבא נותן שום דבר.
הלכה האם אל החכם ואמרה לו:— תן מכספך גם לבן הצעיר. ענה האב:— חבל על הכסף. שאלה האם:— מדוע חבל על הכסף דווקא בשבילו?
שתק החכם ולא ענה. אבל כשבכתה האם הרבה, ריחם עליה החכם ונתן לבן קצת כסף. כמו שאומרים: בגלל הכבוד של האם.
הלך הבן הצעיר וסחר בכסף מועט זה. והנה כל מה שהוא קונה, הוא מוכר ברווח כפול, אך כאשר גמר למכור את הכול ועשה חשבון, נתברר לו כי לא נשאר לו שום כסף! חסר הרווח וגם הקרן איננה.
התפלא הבן הרבה: הייתכן הדבר ? את הכול הוא מכר ברווח כפול, והנה אין כסף ? ! התפלאה גם אמו, בשמעה על כך. רק אביו החכם שתק.
הפצירה האם בבעלה, שיגיד לה את סיבת הדבר המשונה הזה. את הכול מוכר הבן ברווח כפול, ובסופו של דבר הוא נשאר אפילו בלי דמי הקרן. הייתכן כדבר הזה? הציקה האשה לבעלה, עד שהחכם גילה לה:— כך וכך ראיתי במזלות. אין לבננו הצעיר מזל.
לגבר יש פיקת־גרגרת בצוואר. כל מלה היוצאת לו מן הלב נעצרת בפיקת־גרגרת זו. רוצה, הוא מוציאה החוצה; לא רוצה — הוא משאירה בליבו. לא כן האשה. צווארה חלק, אין בו גרגרת בכלל. כל דיבור שבלב מיד הוא יוצא החוצה. מה עשתה האשה ? היא סיפרה לבנה את כל עניין מזלו.
התעצבן הבן הרבה, לקח את הטלית ואת התפילין שלו, קם והלך מן הבית.
כי הבן למד תורה הרבה, והוא ידע את הכתוב בה: ״משנה מקום— משנה מזל״.
מצא הבן שיירה של גמלים והצטרף אליה. הם במדבר, מהלך יום וחצי מן העיר, וערב שבת ירד עליהם. נפרד בן־החכם מן השיירה ונשאר במדבר, כדי לא לחלל את קדושת השבת.
פתאום קמה סערה גדולה במדבר, ובן־חחכם שומע פתאום קול תפילה, הבוקע מקרבת מקום. הוא הסתכל אנה ואנה, והנה הוא רואה בית־כנסת, ובו הרבה אור. הוא נכנס פנימה ובירך את הנוכחים:— ברוכים אתם לשם ישתבח!
ענו לו:— ברוך אתה לאשמדאי!
הבין הבן, כי נפל אל בין המזיקים. מיד הוציא את ציציות טליתו: קפץ אחד השדים וקרע לו פתיל בציצית. הוציא בן־החכם את התפילין שלו: מיד פרחו לו האותיות מן התפילין׳ כמו ציפורים; לפתע ניגש אליו אחד המזיקים, הגיש לו כוס יין נסך ואמר:— קדש!
בן־החכם היה צמא מאוד, והוא נמשך לשתיית היין ולשמיעת התפילה והרינה. אך הנה, במקום ״השם ישתבח״ אומרים כאן ״אשמדאי״… וליבו של הבן יוצא אל התפילה ואל הכוס. עוד רגע והוא יושיט את ידו ליין. אבל עמדה לו זכות אביו החכם: בזכות זו הוא אזר את כל כוחו, התגבר על יצרו שפיתהו לשתייה, בעט ביין־הנסך ובקול נורא ואיום קרא:— שמע ישראל;
מיד נשתרר חושך מסביב. רק בקיר המזרח ראה אלפי אורות נוצצים, מי בצבע זהב, מי בצבע ירוק ומי בצבע חום. וטיפות יין־הנסך ששפכן נהפכו לטבעות ולשרשרות ברזל, שבהן נקשר השד, שהגיש לו את היין.
בכה השד וביקש רחמים על עצמו:— אם לא תפסיק לומר את פרשת שמע ישראל, לא אוכל להשתחרר.
אמר לו בן־החכם:— טוב. אמור לי רק מה הם האורות, שאני רואה אותם כאן, במזרח: אחד לבן, אחד חום, אחד שחור ?
- אלה מזלות והם של בני־אדם.
- ואיפה מזלי שלי ?
- הנה שם, השחור.
- ושל מי המזל המתנוצץ שם באור בהיר כל כך ?
- של נערה אחת, בת פלוני, והיא גרה שם ושם.
ציווה בן־החכם:— קח אותי לשם ושם, ורק אחר־כך אשחרר אותך. פקח בן־החכם את עיניו והנה הוא בעיר גדולה, ליד שער. הוא דפק על השער, והנה נערה יפהפייה פותחת אותו מבפנים. ראה אותה בן־החכם והנה היא יפה וטובה. מיד נכנסה אהבה בליבו. הוא שאלה — איפה אביך ?
- בבית!— ענתה הנערה.
הזמין אבי הנערה את בן־החכם פנימה, וזה אמר לו:— אני, פלוני בן־החכם פלוני, מבקש את בתך לאשה.
הסכים האב לשידוך, ומאז התערבב המזל הרע של בן־החכם עם המזל הטוב של אשתו. כמו שכתוב: ״מצא אשה — מצא טוב״. ואין טוב אלא מזל טוב.
שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אחד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.
הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965- Le veinard et le malchanceux
LE VEINARD ET LE MALCHANCEUX
Yitshak Massas-Narrateur
Il était une fois un veuf qui avait deux fils. Ceux-ci étaient malheureux de grandir sans mère mais ils se réconcilièrent avec, leur sort. Lorsque l’aîné avait 22 ans et le cadet 18, leur père fit un rêve au cours duquel on l’informa qu’il mourrait dans sept jours. Le père fit appeler ses fils et leur dit: “Dans quelques jours je mourrai. Lorsque je serai mort, mettez-moi sur une jument et laissez־la aller où elle veut. Suivez cette jument et à l’endroit où elle s’arrêtera, vous m’enterrerez.”
L’aîné ne croyait pas que la mort de son père fût si proche et ne prêta aucune attention à ce que celui-ci lui disait. Mais son frère, très ému, se mit à pleurer amèrement. Le père lui dit alors: “Rappelle-toi mon fils: lorsque, après ma mort, tu auras exécuté mes ordres, fais attention à ce que te dira ton grand frère. Tout ce qu’il te dira de faire, fais-le, car toi tu as meilleur caractère que lui. En aucune façon tu ne dois refuser de faire ce qu’il te dira.”
Quelques jours après la mort du père, le fils aîné dit à son frère: “Papa est mort. A présent donne-moi tout l’argent qui se trouve dans la maison. Tout ce qui s’y trouve, c’est pour moi.” Le cadet ne s’opposa pas à la volonté de son frère et dit: “Tout l’argent qui se trouve dans la maison t’appartient.”
Quelques jours plus tard, l’aîné dit: “Cette maison m’appartient; je veux la vendre et faire un grand voyage.”
“Pour l’amour de Dieu, dit le cadet, je ne peux pas vivre sans qu’il me reste au moins un endroit pour dormir. Je t’en supplie, ne vends pas cette maison.”
Mais l’aîné lui répondit: “Il y a devant ma maison un endroit où tu poux t’installer et dormir et je te prie de ne pas me contredire.”
Le cadet dit alors: “Il faut croire que ta volonté est la volonté de Dieu; fais donc comme il te plaît.” Et il quitta la maison pour que l’aîné puisse la vendre.
Après un certain temps, l’aîné revint à la ville et tous les habitants s’inclinèrent devant lui car il était très riche et tout le monde le craignait. Mais au fond de leur coeur tous le haïssent.
L’aîné alla trouver son frère, à l’endroit où il lui avait proposé de s’installer et lui dit: “Comment vas-tu, mon frère? Il y a entre nous un secret. Il y a longtemps, tu m’as dit: ‘Pour l’amour de Dieu’. Quelle est au fond la volonté de Dieu? Qui aime-t-Il, toi ou moi? Le bien ou le mal?”
Le cadet, qui se sentait tout petit devant son frère, répondit: “Dieu veut le mal.”
L’aîné dit alors: “Je dois demander l’opinion des gens à ce sujet.” Et, s’adressant à l’un des passants, il lui demanda: “Est-ce que Dieu aime le bien ou le mal?”
Le passant qui craignait, lui aussi, cet homme riche, répondit: “Dieu aime le mal”. L’aîné dit alors: “La victoire m’appartient et puisque Dieu m’aime, je crèverai les yeux de mon frère.” Il traduisit immédiatement ces paroles en acte et, après avoir crevé les yeux de son frère, il les arracha et les jeta.
Le cadet, devenu aveugle, erra à travers les champs, dans le désert, tout en répétant tout le temps: “Dieu est dans le ciel, Dieu est dans le ciel.”
Un jour, il pénétra dans une forêt et se heurta contre un arbre. Dans cette forêt, il y avait beaucoup de bêtes sauvages et de serpents vénéneux, mais il ne lui arriva rien de mal, car un nuage le précédait et un autre le suivait de sorte qu’aucun mal ne pouvait lui arriver. Le jeune homme posa sa tête entre ses deux mains et subitement il se trouva au sommet de l’arbre qu’il avait heurté.
Et là se trouvaient deux soeurs pigeonnes dont l’une était aveugle, tandis que l’autre avait de bons yeux. Le jeune homme prêta l’oreille et comprit ce qu’elles disaient. La pigeonne qui voyait dit à l’autre: “Prends une feuille de cet arbre et pose la sur tes yeux, pour qu’ils revoient la lumière du jour.”
Après un certain temps, le jeune homme entendit le battement d’ailes du deuxième pigeon, preuve qu’il avait recouvré la vue. Il prit donc, lui aussi, une feuille de l’arbre et s’en frotta les yeux en disant trois fois: “Dieu est dans le ciel! Dieu est dans le ciel! Dieu est dans le ciel!” Puis il leva ses paupières et constata qu’il avait recouvré la vue. Il enleva alors son veston et y mit une grande quantité de feuilles de l’arbre miraculeux. Puis il sauta de l’arbre et se dit: “Si je reprends la même route, je viendrai finalement dans la ville où se trouve mon frère. Je prendrai donc l’autre direction pour arriver à des endroits, où personne ne me connaît.”
Il arriva dans une ville et il apprit que le roi qui y habitait, avait une fille, jeune et très belle, qui était aveugle. Le roi avait proclamé que celui qui la guérirait obtiendrait non seulement la main de la princesse, mais aussi la moitié de l’empire. Mais ceux qui se présenteront et ne réussiront pas à lui rendre la vue, auront la tête coupée. Quand le jeune homme entendit cela, il dit à l’homme qui l’avait informé: “Dieu et moi, nous guérirons la fille du roi.”
L’homme se mit à rire et dit: “Tu n’as même pas de veston. Gomment feras-tu pour la guérir?”
Le jeune homme sourit et se tut. Il se rendit directement au château du roi, mais les gardiens noirs ne le laissèrent pas entrer. Il dit alors: “Dieu m’a envoyé ici, pour qu’avec son aide, je guérisse la fille du roi.”
Mais les gardiens s’obstinèrent à ne pas le laisser entrer. Or le roi vint à passer par là et il entendit les paroles du jeune homme. Il dit alors aux gardiens: “Faites-le entrer.”
Et le jeune homme dit au roi: “Dieu m’a envoyé chez toi, pour que ta fille soit guérie. Si je ne réussis pas à lui rendre la vue, tu pourras me couper la tête.”
“Et que te faut-il pour la guérir?”, lui demanda le roi.
— “Une chambre où je me trouverai seul avec ta fille, un pot rempli d’eau chaude et une robe neuve. Je n’ai besoin de rien d’autre.”
Lorsque le jeune homme entra dans la chambre qu’on lui avait réservée il y trouva la fille du roi, qui ne connaissait personne. Elle ignorait même les traits du visage de son père, car elle était devenue aveugle dans sa plus tendre enfance. Le jeune homme ferma la porte de la chambre. Le roi, la reine et de nombreuses personnalités attendaient dans la cour, sans savoir ce qui se passait dans la chambre.
Le jeune homme dit à la fille du roi: “Dieu m’a envoyé près de toi pour que je te guérisse et Abraham, Isaac et Jacob m’accompagnent.” Il trempa les feuilles qu’il avait apportées, dans l’eau chaude et dit à la jeune fille: “Répète ces paroles après moi: “Dieu! Dieu d’Abraham, Dieu d’Isaac et Dieu de Jacob!” Quand elle eut répété ces paroles, il plongea la tête de la princesse dans l’eau. Celle-ci ouvrit les yeux et vit le jeune homme, rien que le jeune homme, qui la vêtit de la robe neuve et garda les feuilles qui restèrent. Les deux sortirent dans la cour et le roi et la reine, en voyant leur fille guérie, étaient fous de joie. “Mon fils, ma fille”, s’écrièrent-ils et ils organisèrent une grande fête suivie d’un mariage féérique. Puis le jeune homme fut nommé prince héritier.
Après un temps, la fille du roi dit à son mari: “Je veux demander à mon père la permission de me promener en ville, pour que je la connaisse et pour voir, en ta compagnie, toutes ses splendeurs.”
La jeune femme présenta sa requête au roi, qui s’exclama: “Voici une fort belle idée.” Et il mit à la disposition du jeune couple un carrosse, deux chevaux et deux serviteurs noirs. Le mari et sa femme se promenèrent en ville, puis visitèrent ses alentours où ils virent un homme qui escaladait une montagne. Et le jeune prince se rendit compte que cet homme n’était autre que son frère aîné. Il dit alors à sa femme: “Prends le carrosse, un cheval et un serviteur noir et rentre à la maison. Moi je reste ici avec un cheval.”
La jeune femme se mit à pleurer, car elle avait très peur. “Non, non! protesta-t-elle, je crains que tu ne me quittes, que tu ailles loin de moi.”
Son mari lui promit: “Non, je ne te quitterai jamais. Tu es ma femme, mais je dois aller là-bas.”
La jeune femme rentra chez elle tandis que son mari, avec son cheval et son serviteur, avançaient en direction de son frère. Le serviteur voulait attaquer l’homme qui escaladait la montagne, mais son maître lui dit: “Ne le touche pas!”
L’aîné des deux frères avait contracté une terrible maladie contagieuse et le moindre contact avec lui pouvait provoquer la mort. A part cela, il était complètement aveugle. Le serviteur ne fit pas attention à l’avertissement de son maître et installa l’aveugle dans la selle du cheval. Après quelques pas, le serviteur tomba raide mort.
Le prince s’empara alors des rênes de l’animal et retourna en ville avec son frère. Bien entendu, l’aîné n’avait pas reconnu son frère, puisqu’il était complètement aveugle.
Revenu au château, le cadet conduisit son frère dans la chambre où il avait rencontré sa femme quand elle était encore aveugle. Puis il ordonna à son serviteur: “Apporte-moi de l’eau chaude et un costume neuf et ne laisse pénétrer personne dans cette chambre.” Et à son frère il dit: “Répète, après moi, ces mots: “Dieu d’Abraham, Dieu d’Isaac et Dieu de Jacob”; et l’aîné fit ce qu’on lui avait demandé tandis que son frère lui fit subir le même traitement qu’à la fille du roi.
Les yeux de l’aveugle guérirent et il recouvra la vue. Puis le cadet appela l’un de ses serviteurs et lui ordonna d’habiller l’homme d’un costume neuf. Et il ajouta: “Ce soir, tu conduiras cet homme dans la salle où le roi confère avec ses ministres.”
Le frère aîné s’effraya, car il ne savait pas ce qu’on voulait lui faire. Il était persuadé qu’on voulait le tuer.
Pendant ce temps, le frère cadet se rendit chez sa femme et lui dit: “Demande à ton père qu’il invite ce soir tous les ministres à venir boire avec nous.”
Le même soir tous les invités étaient réunis dans la grande salle. Ils mangent, boivent, s’amusent et voici, le prince héritier se lève et dit au roi: “Ecoutez donc, vous, le roi de cet empire et toutes les personnes présentes ici, ce que j’ai à dire à un certain homme.” Et il donna l’ordre de faire venir son frère aîné.
Les serviteurs conduisirent le frère aîné dans la salle. Il portait un costume neuf mais tremblait de tous ses membres car il était certain, à présent, que sa dernière heure avait sonné.
Le frère cadet lui dit alors: “Viens ici!”
Puis il lui demanda: “Qui es-tu? Quel est ton nom? D’où viens-tu? As-tu un père, as-tu un frère?”
L’aîné donna tous les renseignements demandés et à la dernière question, il répondit: “J’avais un frère plus jeune, mais il est mort.”
“C’est faux! Tu es un menteur” s’écria le cadet d’une voix très forte pour que tous puissent l’entendre, puis poursuivit: “Regarde-moi! Regarde-moi bien, ne me reconnais-tu pas? Je suis ton frère cadet.”
L’aîné se mit à trembler encore plus fort, mais son frère cadet lui dit: “N’aie pas peur. Nous ne te traiterons pas comme tu as traité d’autres personnes. Tout ce que je te demande, c’est de me répondre à cette question: Dieu aime-t-il mieux le juste ou le méchant?”
“Dieu préfère le juste, répondit l’homme, et je te supplie de me pardonner.”
Le cadet dit: “Je ne te ferai aucun mal, car nous sommes frères et descendons de la même mère et du même père. Ne crains rien.”
L’aîné s’inclina devant son frère et celui-ci dit: “Je ne te ferai aucun mal car notre père, que sa mémoire soit bénie, m’a demandé de ne pas me disputer avec toi.”
Il appela l’un de ses serviteurs et lui demanda de combler son frère d’argent et d’or et de lui donner une maison, dans un faubourg de la capitale.
Mais le frère cadet resta au château avec sa femme et les deux vécurent heureux, de nombreuses années durant.
Yitshac Massas (narrateur; textes Nos 18 et 19); né en 1916 à Tanger; son père, qui appartient à la communauté locale de langue arabe, est né à Meknès, mais sa famille s'est fixée à Tanger pendant qu'il était encore enfant. Les parents de Yitshac ont dû quitter Tanger en raison d'une dispute avec des Arabes de la ville et Yitshac a grandi à La- rach (El Araich) au Maroc espagnol. Quand Yitshac eut 16 ans, son père mourut et le jeune homme dut subvenir aux besoins de la famille. Marié à 17 ans, il travailla durant la guerre civile en Espagne comme chauffeur de taxi mais à la suite d'une dispute avec des officiers de Franco, il dut quitter Larach pour s'établir à Tanger. En 1954, il s'établit en Israël avec sa famille et, aujourd'hui, il habite Kiryath Malahi, où il travaille comme peintre. Yitshac a entendu les histoires qu'il connaît, de son père qui, lui, les avait entendues, dans sa jeunesse, dans la maison paternelle. Six histoires de Yitshac sont conservées aux "Archives", toutes enregistrées par Yaacov Avitsouc.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965- LE VEINARD ET LE MALCHANCEUX
באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-מרטין גילברט-תרגם לבנה זמיר-2013 -לפני האסלאם
לפני האסלאם
הנסיך מ-חִ'מִיאָר
במשך יותר מאלף שנים לפני הולדתו של מוחמד בשנת 570, יהודים חיו במה שעתיד להפוך – עם כיבושיו של מוחמד וחסידיו – לארצות מוסלמיות. ארצות אלו השתרעו מספרד ועד לאפגניסטן, ותושביהם היו ערבים, פרסים, טורקים, ברברים ויהודים. הוקמו בהם הישיבות היהודיות הגדולות של סורא ופומבדיתא (כיום פלוג'ה בעיראק של ימינו), שתי ערים שהיו במרכז החשיבה והמוסר היהודי דתי. בבבל גם נערך ונחתם התלמוד הבבלי לפני יותר מאלף שש מאות שנים.
במרחב גדול זה של ארצות, נמצאו קברות יהודיים מתקופה קדומה ועתיקה מאד. בעיר קרתגו שבתוניסיה, נמצאו כתובות חרוטות על מצבות יהודיות הנושאות תאריך 813 לפנה״ס. המסורת התימנית גם גורסת, כי קבוצת יהודים אמידים הגיעה לתימן מירושלים עוד בשנת 629 לפנה״ס, לאחר ששמעה את ירמיהו הנביא מנבא על חורבן בית המקדש בירושלים. יתכן כי הגירת יהודים לתימן החלה עוד קודם לכן. כאשר תימן נשלטה על ידי מלכת שבא בשנת 900 לפנה״ס, המסחר והסחר הימי שהוקם על ידי שלמה המלך, הביא יהודים מיהודה לתימן – מסע של 1,400 קילומטרים.
ירושלים, שנכבשה לראשונה על-ידי שלטון מוסלמי בשנת 638 לספירה, הייתה מוקד של חיים יהודיים במשך למעלה מאלף ארבע מאות שנה לפני עלייתו של האסלאם. היא הייתה עיר הבירה היהודית במשך יותר מארבע מאות שנה, כאשר נכבשה על ידי הבבלים בשנת 587 לפני הספירה. העיר גם הייתה מרכז הממלכה היהודית, שנשלטה על ידי מלכים יהודים במשך שבעים ושמונה שנים, משנת 141 לפני הספירה עד 63 לפנה״ס. בתקופות אחרות, חלק מהשליטים ששלטו על ירושלים, לרבות הרומאים כמו גם היווני-סלוקי אנטיוכוס הרביעי, פנו נגד היהודים; אחרים, כמו אלכסנדר מוקדון והתלמים המצרים, אפשרו לחיים היהודיים לפרוח ולשגשג.
באסטלה עתיקה המוצגת במוזיאון המצרי-פרעוני בקהיר, תחת הכותרת 'אסטלת-ישראלי, עם ישראל נראה כעם שהובס על-ידי בנו של רעמסס השני, מרנפתח (־1213 1203 לפני הספירה), יותר מ-1,800 שנה לפני בואו של מוחמד. הפפירוסים שהתגלו באי אלפנטינה(הוא האי יֵב) שעל הנילוס, מערבית לעיר אסואן במצרים, הם מצבור של מסמכים משפטיים ומכתבים בארמית, המעידים על חיי קהילה יהודית פורחת ומשגשגת במאה השביעית לפני הספירה באי אלפנטינה. קהילה זו נוסדה כיישוב צבאי בתקופת שלטונו של המלך מנשה ביהודה, כדי לסייע בהגנה על הגבול הדרומי של מצרים עם נוביה. ככתוב בספר ירמיהו(מד, א) קהילה יהודית אחרת שגשגה גם במאה השישית לפני הספירה, בצפון מצרים: בְּמִגְדֹל וּבְּתַחְפַּנְחֵס (עירו של פרעה) וּבְנֹף וְּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס. לפי הוראתו של אחד המלכים ההלניסטים משושלת בית תלמי במצרים, בין המאה השלישית והשנייה, התנ״ך תורגם באלכסנדריה ליוונית (תרגום השבעים) על ידי 72 רבנים.
ירמיהו פרק מד
הַדָּבָר, אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, אֶל כָּל-הַיְּהוּדִים, הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם–הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף, וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס לֵאמֹר
במאה השנייה לפני הספירה, בתקופת שלטונו של המלך תלמי השישי במצרים, קהילה יהודית גדולה פרחה בעיר לֵיאוֹנטוֹפוֹליִס (שנקראת עד היום, תֶל-אֶל-יַהוּדֶיָיה – כלומר תל-היהודים), כמה קילומטרים צפונה מהעיר הליופוליס המודרנית שליד קהיר. בית מקדש שהיה זהה לבית המקדש בירושלים נבנה באותה תקופה בעיר ליאונטופוליס, על ידי חוּניו הכהן, שברח מצרימה עם פמליה נכבדה, לאחר שהמכבים סרבו להעניק לו את המעמד של כהן גדול. על פי יוסף בן מתתיהו, מקדש ליאונטופוליס התקיים במשך יותר משלוש מאות שנה, והיה המקדש היהודי היחידי מחוץ לירושלים שבו הועלו קורבנות. חסידי חוניו היוו חיל מצב חשוב מאד ליד ממפיס והמושבה שלהם הייתה ידועה כארץ חוניו. כפי שדיווח פילון האלכסנדרונ׳, פילוסוף יהודי-הלניסטי (20 לפנה״ס עד 50 לספירה) הידוע בשמו היהודי ידידיה, מיליון יהודים חיו במצרים ההלניסטית במאה הראשונה לספירה, חלק גדול מתוכם בעיר אלכסנדריה.
כאשר מלך פרס, כורש הגדול, ניצח את הבבלים בשנת 539 לפני הספירה, הוא שיחרר את יהודי ירושלים. חלק מאותם 'עבדים משוחררים' – שכבר לא נאלצו לעבוד אלילים – החלו לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים, שהושמד ארבעים ושתיים שנים לאחר נבואתו של ירמיהו הנביא. אחרים פנו מזרחה והתיישבו בפרס. בין צאצאיהם של אלה, נמנים ־ מאה שנה לאחר מכן – אסתר התנ״כית ובן-דודה מרדכי, אשר על פי המסורת היהודית סיכלו את ניסיונו של הווזיר הגדול המן להשמדת הקהילה היהודית הפרסית כולה.
הערת המחבר : קבר אסתר שבעיר האיראנית חמדאן, מוקף קברי יהודים, כי היהודים החשיבו את השטח סביב קברה כשטח קדוש יותר מאשר בית הקברות היהודי הראשי. הכיפה המלכותית הלבנה של הקבר שנבנתה ב- 1602. הומאן שרשאר, עורך הספר Esther's Children: A Portrait of Iranian Jews, עמודים 23 ,XVIII ו-25.
הגירות דומות של יהודים והתיישבותם מחדש במקומות אחרים, הובילו את היהודים לארצות רחוקות אחרות, שנכבשו מאוחר יותר על-ידי האסלאם, במאה השביעית והשמינית. אלף שנה לפני עלייתו של האסלאם, מלך בבל נבונידוס הביא גולים יהודים לעיר תימא, נווה מדבר בערב הסעודית של ימינו, כאשר הקים שם את בירתו. כתובות-קבר גם מאשרות שיהודים חיו בערים של חצי-האי ערב אל-היג'ר מַדָאייִן סַלִיח – ו- אל-אוּלא, חמש מאות שנה לפני הולדתו של מוחמד. כמו כן, בשנת 312 לפנה״ס, שליט מצרים, תלמי לאגוס, הביא להתיישבותם של יהודים בקירנאיקה – היא לוב של ימינו – כדרך לחיזוק ממלכתו. כתובות עתיקות בבנגאזי ובמקומות אחרים ברחבי לוב, מראות שקהילה יהודית עשירה, מבוססת ומאורגנת היטב, חיה שם בשנת 146 לפנה״ס, עם תחילתו של השלטון הרומי.
הערת המחבר : ההיסטוריון ציארלס ג. טוריי מאמין כי אף לפני נבונידוס, ששלט בין השנים 539-555 לפנה״ס, סוחרים יהודים התיישבו בערים של נווה המדבר חדג'אז, לרבות בעיר יתריב (מדינה). Charles Torrey The Jewish Foundation of Islam, עמודים 17-18-110.
הערת המחבר : הכתובת על שעון־השמש בבית אל-היג'ר, מציינת שמו של יהודי, מנשה בר-נתן שלאם, שהיה ככל הנראה האסטרונום ששעון-השמש היה בבעלותו, או האומן שגילף אותו. הגנרל הרומאי Aelius Gallus גם מצא יהודים שחיו באל-היג'ר, בדרכו לכיבוש תימן בשנת 25 לפנה"ם.בתלמוד הבבלי (בסוף המאה הרביעית – תחילת המאה החמשית) מציין את ענאן בן חייה מהיג'רה (מסכת יבמות: 116א), שמופיע בהקשר לדיון על הצעת חוק לגירושין בעיר הבבלית סורא.
באותם חלקים של האימפריה הרומית שנכבשו מאוחר יותר על ידי הערבים ועברו לשלטון מוסלמי, לרבות צפון אפריקה, כמו גם סוריה ומצרים, יהודים חיו ולעתים גם שגשגו כחקלאים וסוחרים. אך החיים במסגרת ה- פאקס רומַאנַה (השלום הרומי) לא מנעו הגירות נוספות של יהודים. בשנת 41 לפנה״ס, המלך הורדוס, שהומלך על ידי הרומאים על מחוז יהודה שבירתו ירושלים, שלח כוח צבאי לקימום שליטה רומית בחופי ים סוף. מסע זה היה כשלון, אבל כמה חיילים יהודים נשארו והתיישבו שם, והיו לקהילה היהודית הדרומית ביותר שנוסדה בתקופה הרומית.
יהודי נכבד שנסע באותה עת אל מחוץ ליהודה, היה רבי עקיבא, חוקר ומנהיג יהודי, אשר נסע עם אחרים מירושלים לקרתגו בכדי ללמד, והצטרף לרבנים ידועים רבים שלימדו שם. אך נדידת יהודים אל מחוץ ליהודה בתקופה הרומית, לא נעשתה תמיד מתוך בחירה. כאשר הרומאים הרסו את ירושלים ואת בית המקדש בשנת 70 לספירה – בעקבות מרד היהודים שנכשל – כשלושים אלף יהודים גורשו ממולדתם העתיקה ונשלחו לצפון אפריקה.
גורל דומה היה מנת חלקם של יהודים שנלקחו לשבי לאחר כשלון מרד בר כוכבא בשנת 136 לספירה. על פי המסורת, שנים־עשר ספינות של שבויים יהודים גורשו מיהודה לאזור קירנאיקה, בו כבר חיו באותה תקופה חצי מיליון יהודים. כן נאמר, כי רוב היהודים שחיו בקירנאיקה גרו בכפרים חקלאיים, בעוד שאלה שהתגוררו ליד הים היו מלחים וספנים. רבים אחרים היו קדרים, סתתים, אורגים וסוחרים. מספר המתיישבים היהודים החדשים שהגיעו לקירנאיקה היה כמיליון איש, שאולצו לעזוב את יהודה. בשנת 132 לספירה, הרומאים שינו את שמה של יהודה והעניקו לה את הכינוי Syria-Palaestina, ועל גבי מטבעותיה נחרטו המילים Judea Capta 'יהודה השבויה'.
בשנת 115 לספירה, יהודי קירנאיקה מרדו ברומאים, והתוצאות חזרו על עצמן. לאחר דיכוי המרד, מסופר כי המושל הרומי קאטולוס רצח את כל היהודים העשירים שמספרם הגיע לשלושת אלפים, והחרים את כל רכושם'. כתגובה לדיכוי אלים זה, רבים מיהודי קירנאיקה ברחו עמוק לתוך מדבר סהרה והתגוררו שם בין השבטים הברברים, שחלק מהם התגייר מאוחר יותר. למרבה האירוניה, יהודי מאזור קירנאיקה בשם מארק – מארק הקדוש מאבות הכנסייה – התנצר וייסד את הכנסייה הקופטית שהחדירה את הנצרות לאפריקה.
בין הארצות הרבות שהפכו למולדת חדשה עבור המהגרים היהודים באותה תקופה, פרם – היא איראן של היום – הייתה אחת המשמעותיות ביותר. בשנת 226 לספירה, המלך שאהפור הראשון ייסד בפרס את האימפריה הסאסאנית,,ויהודים מילאו תפקידים חברתיים וממשלתיים בכירים באימפריה. במהלך ארבע מאות שנה של שלטון סאסאני, יהודי פרס היו בין אלה שכתבו את התלמוד הבבלי, מאגר חיוני של חוקים ותיאולוגיה יהודית עד עצם היום הזה. יהודים שנעקרו, הקימו גם את הקהילה היהודית בתימן, לאחר מרד בר כוכבא שהחיש הגירה יהודית משמעותית מיהודה לתימן. היהודים היו סוחרים ממולחים, ותימן הייתה אז ידועה ברחבי העולם היווני-רומי כארץ סחר משגשגת, במיוחד בתחום התבלינים. כמי ששלטה בקצה הדרומי של ים סוף, תימן היוותה מוקד הן בסחר הימי והן בנתיבים היבשתיים מדרום-מערב לחצי-האי ערב. תיעוד ראשון בכתב המעיד על נוכחות יהודית בתימן מתוארך למאה השלישית לספירה. מיומנות היהודים במסחר הביאה אותם גם לחלק הצפוני של ים-סוף, ולאיים התאומים של טיראן וסנפיר שבמיצרי טיראן, שהיו במשך שנים רבות איים יהודיים.
במאה החמישית, תימן אימצה את היהדות כדת רשמית של המדינה. המלך אב-קריב אסעד, ששלט על ממלכת חימיאר, החדיר את השינוי לאחר שהתגייר בעצמו, בהשפעת יהודים בחצרו. בעקבות כך, רבים בדרום חצי-האי ערב התגיירו; השלטון היהודי בתימן נמשך כמעט מאה שנה.
המלך היהודי המפורסם ביותר בתימן, יוּסוּף אֳסַר, עלה לכס השלטון בשנת 515 לספירה. הוא היה אדם דתי, ידוע לערבים כ- ד'ו נוּאַס (׳האיש בעל התלתלים השחורים׳). תקופת שלטונו בתימן תוארה כמבשרת 'תור הזהב' עבור יהודים וערבים מקומיים כאחד. אך שלטונו לא חסר אלימות וסכסוכים כלפי חוץ. מתוך תיאור על רדיפת היהודים בביזנטיון הנוצרית, ד'ו נואס תקף את המעוז הנוצרי של נַגְ'רָאן, וטבח בכל מי שלא וויתר על דתו הנוצרית. ואז, עשר שנים בלבד לאחר שעלה לכס המלוכה, ד'ו נואס הובס על ידי הנוצרים מאתיופיה, שהיו בני ברית של האימפריה הנוצרית הביזנטית. תימן נפלה, יחד עם האיים היהודיים טיראן וסנפיר, לשליטה ביזנטית.
שנים לפני בוא האסלאם, מאות אלפי יהודים עשו את דרכם בתוך האימפריה הרומית, בים וביבשה, אל יעדים חדשים: מערבה אל ספרד וצפון אפריקה, צפונה עד הרי האלפים השוויצריים, מזרחה אל חופי הים השחור והים הכספי, ודרומה עד לתימן. במולדתם החדשה – בתפוצות או בגלות – יהודים אלה הקימו קהילות יהודיות, אשר במשך שלוש מאות שנה לפני התפשטות הנצרות, וחמש מאות שנה לפני עליית האסלאם, דבקו באמונתם, במנהגיהם ומסורותיהם. למרות שאימצו את השפות המקומיות בחיי היומיום ובעבודה, הם שימרו את העברית כשפת קרוא וכתוב ותפילה.
יהודים אלה שהתיישבו על פני אזור גיאוגרפי עצום, שמרו בכל זאת על קשר הדוק בינם לבין עצמם באמצעות הדת: אמונתם באל אחד, החוקים והקוד האתי של התורה, המסירות לתפילה, ערבות הדדית, משפחה וקהילה.
היהודים גם שמרו על קשרים חזקים עם ארץ מולדתם העתיקה, יהודה. יהודי תימן עשו מאמצים גדולים ושבו ליהודה כדי לקבור את מתיהם, לעתים תוך מסע של ששים יום לפחות על פני מדבריות ערב. בבית הקברות היהודי של בית שערים בעמק יזרעאל, נתגלו בשנת 1936 ארבעה חדרי קבורה, ובהם סרקופגים עשויים עץ, אבן ועופרת שהובאו לשם מתימן. בית קברות זה היה בשימוש עד סוף המאה הרביעית. על אחד הסרקופגים נמצאה כתובת באלפבית של חצי-האי ערב הדרומי, בה נחרטו המלים: 'נסיך חִימִיאָר'.
החל משנת 325 לספירה, יהודה – כחלק מפלשתינה – נשלטה במשך כשלוש מאות שנה על ידי הקיסרים הנוצרים של ביזנטיון, שבירתה הייתה קונסטנטינופול, במרחק שמונה מאות קילומטרים משם. יהודי ירושלים החליטו לאחד כוחות עם הפרסים בשנת 614, כדי להטיל מצור על ירושלים ולשחררה מידי השלטון הנוצרי. כאשר הצבא הפרסי הביס את הביזנטים, הוא החזיר את ירושלים לידי היהודים. ירושלים נותרה תחת שלטון יהודי למשך שלוש שנים, ולאחר מכן הפרסים החזירו את השליטה על העיר לתושביה הנוצרים. אך בשנת 629, ירושלים נכבשה בחזרה על ידי הקיסר הביזנטי הרקליוס, נוצרי ארמני, שהחרים שוב את היהודים.
בתקופת שלטונו על ירושלים שנמשכה תשע שנים, הרקליוס יצא במסע נקמה נגד היהודים. הוא ציווה המרה כפויה של יהודים לנצרות בכל שטחי אירופה ואסיה של האימפריה הביזנטית, ובשנת 632 – שנת מותו של מוחמד – הוא הרחיב את גזירת ההמרה לצפון אפריקה. רק לאחר שהערבים המוסלמים כבשו את ירושלים בשנת 638, הורשו היהודים לחזור לעיר ולחיות בה על פי אמונתם. באותה עת, החל הרקליוס בהמרת יהודים בכפיה בצפון אפריקה. אך כפי שכותב ההיסטוריון ח.ז. הירשברג, בדיוק אז הגיחו -שבטים ערביים מהמדבר עם הסיסמה 'אין אלוהים מבלעדי אללה, ומוחמד הוא שליחו של אללה', אשר ליכדה אותם לעם אחד ולקהילה דתית מיליטנטית. ׳כוח צבאי אדיר זה, סחף את הרקליוס ואת צבאו אל מחוץ לרוב שטחי אסיה, פלש למצרים ושם פעמיו אל המקומות הפוריים של צפון אפריקה וספרד.
הישועה הייתה בהישג יד, ליהודים הנרדפים בארצות הנוצריות.
באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-מרטין גילברט-תרגם לבנה זמיר-2013 עמ;25-29
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הבקשות לכל שבת
ג. הבקשות לכל שבת
הקובץ ״שיר ידידות״ בא לתקן ולשנות את הקובץ ״רני ושמחי״ שקדם לו בהקדמה בקובץ ״שיר ידידות״ שנכתבה ע״י הצעיר שלמה אביטבול ״כהסכמה של עיר מרראקיס״ נכתב:
"ולפי שראו השירים מפוזרים אנה ואנה ואין השיר עולה יפה בזה אח"ז(אחר זה)
ובמבוא לקובץ שכתב הפיטן מאיר אלעזר עטיה נכתב עוד:
"והתרבו פייטנים ומשוררים אשר רוח ה' דבר בם ראו השירים אינם מסודרים בסדר נכון בהדפסות הקודמות, וכן היו עוד כאלה מפוזרים בכתב יד, לכן במסירות גמורה שבו המשוררים שיוצר הבריאה חנן אותם בחכמה, בקול נעים, ובבקיאות בטוב משקל השירים והמקמים…רכזו כל השירים שהיו בכתב יד ביחד עם אלו שנדפסו כבר, חלקו אותם לעשרים שבתות, וסדרו אותם לפי המודולציה היינו הנובאת. שהם אחד עשר במספר המקבילים למוסיקה האנדלוסית ובזה הפיצו קרני אורה לעיני ה פייטנים והחובבים"
יוצא מכאן, כי לאחר עבודת האיסוף אנו מוצאים 559 פיוטים המסודרים ל־20 .שבתות, משבת ״בראשית״ ועד שבת ״זכור״ במבנה ברור: ״תקון לאה״, פתיחה לבקשות ־בקשות לכל סדרה.
הבקשות והפיוטים לשבת כוללים
בקשה אחת או שתיים המיוחדות לשבת והעוסקות במצוות השבת ־ הן פותחות את סדרת הפיוטים של הסדרה לאותה שבת.
״הביתאיין״ ־ זהו ה״אסתכבאר ביתאיין״, קטע שירי קצר המופיע אחרי הבקשה לשבת ושתפקידו להודיע למשתתפים בבקשות את המקאם בו ישתמשו באותו ערב. הוא גם מאפשר לפיטן הראשי ״אל מקדם״ להכשיר את קולו, כדי שייכנס באופן נוח ללחני המקאם. "ביתאיין״ ־ שני בתים, כי חוזרים על הפיוט הקצר בן בית אחד פעמיים. מהו בעצם מקומו של ה״ביתאיין״? אם תפקידו להודיע על המקאם של הסדרה, הרי ברור לכולם מהו המקאם שהרי פיוטי הפתיחה ״דוד ירד לגנו״ ו״ידיד נפש״ כבר הושרו במקאם זה. יתכן ולעורכי הקובץ ״שיר ידידות״ היו שיקולים שאין אנו יודעים אותם.
32־13 פיוטים בממוצע לכל סדרה שבועית, הסדרה הארוכה ביותר נמצאת ב״יתרו״־32 פיוטים, הקצרה ביותר ב״תרומה״ ־ 13 פיוטים. הפיוטים מאופיינים במספר תכונות: הפיוטים קצרים, בני מספר בתים עם חריזה ושורה החוזרת בסוף כל בית או בפזמון המבדיל בין הבתים. התוכן עוסק בדרך כלל בנושאי גלות, גאולה וכיסופים לארץ־ישראל. שאר הפיוטים עוסקים בדברי שבח והלל לה׳, בנושאים מתוך פרשת השבוע או בנושאים שונים. הפיוטים של הפרשה מושרים ברצף בזה אחר זה. כל רצף כזה נקרא ״טריק״, מהירותם של פיוטי ״הטריק״ נעשית מואצת יותר ויותר במהלך ביצועם. בסה״כ בכל 20 הסדרות ישנם 419 פיוטים (לא כולל בקשות לשבת וקצידות).
דברי תורה יבואו אחרי סדרת הפיוטים, והם נאמרים ע״י רב מקומי הנוכח במהלך הבקשות.
הקצידה מופיעה בחלקו האחרון של המעמד וחותמת אותו. בסה״כ בקובץ ״שיר ידידות״ קיימות 89 קצידות. בדרך כלל ה״מקדם״ בוחר בקצידה אחת שאותה ישיר בפני כל הנוכחים.
הקצידה שתיבחר תלויה ברצונו האישי של ה״מקדם״. עפ״י המידע שהגיע אלי, ר׳ דוד בוזגלו העריך את הקצידות של ר׳ רפאל משה אלבאז(קצידות שחיבר מופיעות ב״שיר ידידות״), ולפעמים בחר בקצידה אותה חיבר ר׳ דוד אלקיים (קצידות שלו שובצו ב״שיר ידידות״). הפיטן המקומי בדימונה, ר׳ יהודה ללוש, שר בקביעות בכל שבת את אחת הקצידות של ר׳ דוד אלקיים.
התכנים בפיוטי ״שירת הבקשות״
מהם תוכניהם של פיוטי ״שירת הבקשות״? האם פיוטים אלה שנכתבו במשך מאות בשנים בקהילות היהודיות שבמרוקו היו קשורים בחויות החיים, שעברו עליהם בארץ הנכר ושיקפו חיים חברתיים ואישיים, או שמא הפיוטים עסקו בהיבטים לאומיים כלליים של תפוצת ישראל בגולת מרוקו ?
התשובה על שאלה זו ניתנת בציטוט הבא: ״השירה העברית של יהודי צפון אפריקה 'של יהודי מרוקו בפרט… היתה קודם כל שירה קהילתית שענתה על צרכים יהודיים־קהילתיים, ביטאה לחצים פנימיים וחיצוניים שהופעלו על הקהילה כקהילה, והותאמה לזמן הקהילתי והיהודי על טקסיו ודמיונותיו השונים. יסוד קהילתי זה של השירה העברית הוא גם המסביר לנו את המקום המרכזי שתפסו הציפייה המשיחית והאירועים המשיחיים ביצירה הזאת״.
במילים אחרות: הציפיות המשיחיות הן אמנם חלק מן האמונה בהגות היהודית בכל הדורות, אך ציפיות אלה התגברו עקב היותם חלק מתסיסה משיחית שנוצרה כתוצאה ממצוקות הגלות, ולפיכך הקיום היהודי בגלות הוא הכרח ואילוץ זמניים שיהיה להם סוף. השאיפות מתבטאות ברצון עז לעלות לארץ־ישראל, ארץ הכיסופים.
לגירוש ספרד ב־1492 ולהתפתחות הקבלה בצפת כ־ 50 שנה מאוחר יותר יש השפעה על הכתיבה של המשורר־הפיטן היהודי המרוקני המצוי. רוב הפיוטים שנכתבו עסקו בתפילה כבקשה מה׳ בעניינים לאומיים של עם ישראל, בקשת רחמים מאל עליון ובקשת חזרה בתשובה. הם ביטאו פחדים מסבלות הגלות, כיסופים למשיח ולא״י, שבחי השבת והמועדים. רוב הבקשות נכתבו, כאמור, בהשפעת שני האירועים המוזכרים לעיל; מכאן גם תוכנם המבטא היבטים לאומיים ורוחניים. כתיבתם האישית של המשוררים והפייטנים במרוקו ביטאה ושיקפה את הערכים המוסריים והדתיים של כלל בני הקהילה. כתיבתם כללה תכנים שהתאימו לכל אחד כפרט וככלל.
להלן אציג את תוכני הפיוטים של המשוררים השונים ואנסה להציג את אופן ביטויים במנהג ״שירת הבקשות״. עיון בקובץ ״שיר ידידות״ מגלה כי תוכני הפיוטים סבבו סביב נושאים דתיים, וכמעט שאין זכר לחיי היומיום החילוניים. המרחב הענק שבמרוקו אינו זוכה כמעט להתיחסות משום הגישה הרואה במרוקו ארץ של רשע וטומאה, ארץ שהקשתה על חייהם, ובה סבלו מאין־סוף של גזירות: השפלות, גירושים ואף הרג המוני. משום כך, מעטים השירים העוסקים בתאורי טבע, בהויה היומיומית החילונית ובחויות פרטיות.
תוכני הפיוטים כללו את כל המרכיבים של ההויה היהודית: גלות והסבל שבה, גאולה והציפיות המשיחיות, שבח והודאה לה׳, כיסופים לארץ־ישראל ולירושלים, שבתות ומועדים.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ'48-45