ארכיון יומי: 29 בדצמבר 2018


יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדאגה לעניים והיטלים על מצרכים

היטלים על מצרכים

כבר בדור הראשון שאחרי הגירוש היה נהוג להטיל מס על הבשר שנקרא ׳עזר׳, ונמסר לקהילה כדי לחלקו לעניים. בתקנה בפאס בשנת שסייג (1603) נאמר, שהקצבים יפרעו היטל לעניי המקום וגם לאלה הבאים מחוץ לעיר (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ עח). לא רק יהודי המקום חויבו לשלם, אלא גם סוחרי החוץ שסחרו בעיר, ואף על סחר טרנזיט. יעב״ץ פסק שתלמידי חכמים פטורים מהיטל זה (מוצב״י, ח״א, סי׳ ריג). לפי מקורות מהמאות ה־18־19 הוטל מם גם על יין, מים שרופים׳(יי״ש), צימוקים, ענבים, תאנים, תמרים, שמן וסבון.

עקב התנגדות השלטונות להטלת מס על יי״ש, החליטו חכמי פאם בשנת תעייז 1717) לבטל את ההיטל על צימוקים, ענבים, תאנים ותמרים – כל אלה פירות שמכינים מהם יי״ש (שם, סי׳ קלה). כדי ליעל את הגבייה היה הקהל מחכיר אותה ליהודי, בדרך כלל לשנה, והוא שילם על כך לקהילה מראש (שנת תע״ט 1719, עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 25).

היטל על הבשר: לפי פסק דין בשנת ת״ץ (1730) הוטל מס זה בקהילת צפרו. שלושה חכמים שדנו בנושא בעקבות ערעור מעלים את הבעייה של חוסר צדק במס יה שאינו תלוי בהכנסות, ויש אמידים לעומת 'אומללים המתפרנסים בדוחק, אין זה מדרכיו יתברך ונמצא ח"ו עול גדול בזה' הם הגיעו למסקנה ׳שיבררו שמאים בעלי יראה ומדע וישומו כל אחד כפי מלאכתו ומשאו ומתנו׳, כלומר המס יוטל בהתאם להכנסותיו של אדם(שם, מסי 473).

ר׳ שמואל עמאר במכנאס פסק בתקמ״א (1781), שיש למנות אדם שיגבה בכל שבוע את המס המוטל על הבשר, ומכסף זה יממנו את פינוי האשפה הגורמת למחלות, והנותר יחולק לעניים.

משה חיים פיצ'יוטו שביקר בתיטואן ב־1860 כתב, שהעזרה הסוציאלית מכוסה בחלקה על ידי מס על הבשר ובחלקו על ידי מם ישיר. היו גם מגביות מיוחדות לביגוד לעניים, לחולים ולהוצאות קבורה. לדבריו, בטנגייר ההיטל על הבשר יועד לקופת העניים.

בשנות ה־90 של המאה ה־19, בעת מכת ארבה, הוטל מס על הבשר שעורר את התנגדותם של חכמי פאס. ר׳ יצחק אבן דנאן (1836־1900) כינה יוזמה זו ׳גזל עניים׳, שכן גם שכבות עניות נזקקות לקנות בשר (׳ליצחק ריחי, ח״א, סי׳ נב). לעומתו, ר' רפאל משה אלבאז מצפרו(1823־1896), תמך בהיטל בתשובה שכתב בשנת תרנ״ה(1895), בהסתמכו על התקדים שהיה בדור שאחרי הגירוש.

גם בקהילת מכנאם היה ויכוח בנושא זה בשנים 1893־1897, כאשר 200 ראשי משפחות רצו להגדיל את ההיטל על הבשר. התנגדו להיטל זה חכמי פאס, מראכש, סלא, תאזה, טנג'יר, צפת, אב בית הדין של עדת המערבים בירושלים וחלק מחכמי מכנאם. גם קונסול ארצות־הברית בטנגייר היה מעורב בוויכוח. התערבותו של הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי(1894־1908), שתמך בעמדתם של ראשי המשפחות, הכריעה את הכף לביצוע ההיטל.

גם בקהילות מוגדור, קזבלנקה ואחרות הוטל מס על הבשר לצרכים סוציאליים. בפאס היתה יוזמה ב־1897 להטיל מס על הבשר להחזקת בית הספר של כי״ח, אבל עקב התנגדותם של חכמים הוחלט להטילו רק על העשירים. לפי דו״ח מ־1900 יועד ההיטל על הבשר בקזבלנקה למימון החינוך.

בעקבות עלייה במספר הנצרכים, הוחלט על ידי קהילת מוגדור בשנת 1905 להגדיל את המס המוטל על יצוא של עורות תיישים ועל סחורות מיובאות על ידי יהודים. מכספים אלה היו עוזרים לעניים, לחולים, ומשלמים למלמדים ילדי עניים ויתומים. בשלוש רגלים היו עורכים מגבית למען החכמים.

הדאגה לעניים

הדאגה לעניים היתה נושא מרכזי בפעילות הקהילתית, בגלל מספרם הגדול בייחוד בעתות רעב. זו עוררה את תשומת לבם של מבקרים אירופים, כמו ל' אדיסון(1632 L. Addison־1703), כומר צבאי ששהה בטנגייר בשנים 1662־1684 ואחרים, ששיבחו את היהודים על דאגתם לאחיהם האביונים. הנ״ל כתב, כי התורמים ספר תורה לבית כנסת חורטים את שמם על העטיפה, כדי שיוכלו בשעת הדחק למכור את הספר ולעזור לקרובם העני. אחרים כתבו, שאת הכסף שקיבל הכוהן בפדיון הבן הוא היה מחלק לעניים, וכי הודות לאחווה ולעזרה לעניים הם מתגברים על הדיכוי מצד המוסלמים. שוודי בשם אולוף אגירל (Agrell), שביקר בתיטואן ב־1797, כתב שהעשירים היהודים אוספים כסף ולחם ומחלקים אותם לעניים.

על פי הדין חייב אדם להשתתף במימון התמחוי לעניים כבר 30 יום לאחר הגיעו לעיר, לתרום לקופת צדקה לאחר שלושה חודשים, ל'כסות׳ – כלומר, להלבשת העניים – לאחר שישה חודשים, ולקבורה׳ – לחברה קדישא – לאחר תשער חודשים (בבא בתרא, דף ח, ע״א). וכך פסקו חכמי מרוקו. ר׳ יעקב בירדוגו(1783־ 1843) כתב, כי חובת צדקה מוטלת על כל אדם, כולל יתומים לכבודם ('שופריה דיעקב; ח״א, חו״ם, סי׳ ז). ב־1870 רצה קהל להתקין שהעניים לא יחזרו על הפתחים ושיתנו להם מקופה של צדקה. ר׳ יוסף בן יצחק ואליד (במחצית השנייה של המאה ה־19) התנגד לכך, כי ׳נמצאת מונע את אלו מלעשות מצות צדקה׳(ישמו יוסף׳, סי׳ קצז).

שיטות שונות היו קיימות לסיוע לעניים, כגון קופות בבתי הכנסיות, שבהן היו שמים מטבעות קטנות מדי יום בשעות התפילה. מקופות אחרות חילקו לנצרכים סכומים מדי שבוע, וכן היו שבתות המיועדות למטרות מוגדרות.

בפאס היה מנהג קדום, שבשלוש רגלים נקבעו ההערכות של גובה הסכומים שייתן כל אחד מיחידי הקהל למסים ולצורכי צדקה. בתקנה בפאם בשנת תלייח (1678) נאמר, כי בשבת נחמו (פרשת ואתחנן) ובשבת חנוכה נערכות מגביות ׳ומאלו השתי נדבות יתכסו מערומי עניי עירנו ותכריכי מתים והספקת צרכי המתים׳(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ קלז).

לפאס הגיעו גם עניים מחוץ לעיר ושלוחיהם, ביניהם כאלה שקיבצו למען פדיון שבויים בפולין לאחר גזירות ת״ח ות״ט, והיו שניצלו זאת לעצמם. תקנה בשנת תנ״א(1681) קובעת, שעניי העיר קודמים לעניים ממדינות אחרות(שם, סי׳ מו).

לדברי ר׳ אבנר ישראל צרפתי ב־1879, בשביל עשרה בטלנים עמי הארץ השרויים בדלות ולומדים תהלים כל יום יחדיו, אוספים הגבאים בכל בית כנסת בזמן התפילה. מי שחולה ועושה פדיון נפש – תורם לצדקה. בערבי רגלים כל בני הקהילה נודבים לקופה ומחלקים לפי הצורך. בכסלו נודבים לביגוד לנצרכים.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדאגה לעניים והיטלים על מצרכים- עמ' 96-94 

Jacob Ouliel-Les juifs de Colomb-Bechar-LA VIE RELIGIEUSE des JUIFS BECHARIENS

 

LA VIE RELIGIEUSE des JUIFS BECHARIENS

La vie des Juifs de Colomb-Béchar, très tôt constitués en communauté, grâce à la pré­sence des premiers rabbins, Rabbi Eliahou Benitah et Abraham Dahan, qui officiaient vers 1920, fut par la suite organisée autour des synagogues, que les uns, fortement arabi­sés, appelaient ‘ssla (mot d’origine arabe dérivé de salli, prier), une minorité ayant conservé snougha (prononcer : snouRa), déformation par le portugais du mot grec syna- goga.

Les édifices religieux israélites ne se distinguaient en rien des autres constructions, la loi islamique applicable aux Dhimmis ayant depuis toujours interdit qu’ils pussent rivaliser en hauteur et magnificence avec les mosquées. Elles étaient donc d’une architecture sobre, voire neutre, le portail d’entrée donnant sur une cour intérieure, qu’il fallait tra­verser pour accéder à la salle de prière, elle-même fort simple et donc sans artifice, sans luxe ni décoration en dehors de quelques lustres et des rideaux brodés de l’arche sainte. Au centre d’une grande salle, la chaire surélevée d’où le rabbin officiant dominait l’as­semblée des fidèles répartis sur plusieurs rangées de bancs.

La communauté se partageait entre les cinq synagogues, dirigées chacune par son rabbin attitré, dont Rabbi Itzhak Attia, Rabbi Mes’od Cohen, Rabbi ‘Nina Asseraf et les rabbins Abehssera tous descendants de Rabbi Ya’cob Abihssira : Baba Haïm, Babassou (Rabbi Youssef) et, le plus prestigieux, Rabbi Chalom Abehssera grand-rabbin de la commu­nauté.

Rabbi Youssef Amouyal, appelé familièrement Bassou était chargé du Talmud-thora et Rabbi Mes’oud Assouline faisait fonction de hazane-sacrificateur.

La Communauté bécharienne eut à sa tête d’éminents présidents, tour à tour Babaya (Baba Iahia) Amouyal, Baba Simon Bénitah (surnommé le Caïd des Juifs en souvenir, probablement du temps où les communautés juives du Maghreb, avaient un représentant désigné, Cheikh lihoud, auprès des autorités musulmanes dont elles étaient tributaires). Jacob Sebban fut le dernier président de notre communauté.

Le titre Baba était une marque de respect réservée aux anciens placés à la tête de la communauté et qui en étaient devenus les notables.

Synagogue Benitah-Amouyal (rue Lieutenant Jaeglé)

La porte «en arc brisé à deux centres (…), inspirée de l’art marocain et construite (en 1924) par l’un de ces tafilaliens dont le grand-père avait fait son apprentissage à Fez (…) donne accès à l’une des plus belles synagogues construites à Colomb-Béchar ; elle est placée sous la protection du vénéré Simon Benitah.. Elle porte sur sa façade l’inscription hébraïque suivante : «Béni qui entre, béni qui sort» C’est dans cette synagogue qu’officiait le Grand-Rabbin Chalom Abehssera.

Synagogue Asseraf était située rue Lieutenant Ferrand ; ses rabbins furent successivement Rabbi Youssef Abehssera (Babassou) et Rabbi Anina Asseraf. Ce dernier s’est illustré particulièrement en tant que scribe de la communauté : durant sa vie, il aurait réalisé plusieurs dizaines de sépharim (rouleaux de la Thora contenant les cinq livres du Pentateuqué).

Pour se rendre compte de la valeur de la performance – tout à fait considérable – il faut savoir qu’en transcrivant au qalm -(morceau de roseau taillé en forme de plume)-, une année de travail, en moyenne, est requise pour écrire, sur parchemin, chaque rouleau.

Synagogue Azeroual se trouvait dans la rue Isabelle Eberhardt ; elle eut tour à tour pour rabbin-officiant, d’abord Rabbi Itzhak Attia, puis Rabbi Igou [Jacob] Kaouib Amouyal. 

Synagogue Tordjman située rue Lieutenant Ferrand, cette synagogue, la première en date (?), avait un rabbin prestigieux, Rabbi Baba Haïm Abehssera, les cours de Talmud-Thora étant assurés par le rabbin Youssef Amouyal, familièrement appelé Bassou ben Immo.

Synagogue dite de Kenadza. ou synagogue du Rabb, consacrée à Rabbi Sim’on Bar Yohaï, fut édifiée entre 1910 et 1915 et décorée artistement par un membre de la com­munauté, venu de Kenadza, M. Yonathan Benharrouch.

Rabbi Itzhak Attia (1903-1964), originaire de Rissani où il fut un disciple de la yéchiva créée par Rabbi Ya ’akov Abehssera, était le rabbin en titre de la synagogue de Kenadza ; il était appelé affectueusement Bahaki Hazan ou, avec déférence, Rabbi ‘Anina.

La synagogue de Kenadza était celle des Bénichou et de tous les héritiers des Juifs touatiens appartenant à la communauté de Kenadza.

La synagogue Aboukrat fondée en 1956 eut pour ministre-officiant Rabbi Eliahou Cohen, qui était venu à Colomb-Béchar en tant qu’aumônier militaire, et dont le père, Rabbi Mess’oud Cohen, formé à Colomb-Béchar, fut le rabbin d’Ain Témouchent durant un quart de siècle.

Construites dans un style «mauresque» qui rappelait la synagogue médiévale el-Transito de Tolède, quelques-unes de ces synagogues témoignaient ainsi de l’existence de liens fort anciens entre cette population juive et l’Espagne dont les ancêtres étaient issus. Parmi les rabbins qui ont animé la vie communautaire bécharienne, il faut citer Rabbi Mess’oud Assouline, dont il sera question un peu plus loin.

La communauté juive bécharienne est devenue légendaire par la ferveur de sa pratique religieuse et une parfaite connaissance des textes sacrés de la part de nombre des siens : le R.P. Duvollet, dans un de ses ouvrages, s’est émerveillé de ce «voisin marchand de chaussures», un Juif originaire du Tafilalet, «capable de prendre au vol n ’importe quel fragment de la Bible et de poursuivre» de mémoire… Or, c’était loin d’être un cas unique. Particulièrement vivante et dynamique, la communauté s’attachait à transmettre ses valeurs : elle organisa les cours de Talmud-Thora pour les enfants et un mouvement à’ Eclaireurs Israélites pour les adolescents. Elle assurait surtout son organisation interne pour faire face à tous les événements importants de la vie, conformément aux rites et tra­ditions judaïques :

au moment des naissances, la maman juive était assistée d’une sage-femme d’expé­rience, la très compétente, célèbre et vénérée Meryem (Miryam), qui a mis au monde des générations de bébés juifs nés à Colomb-Béchar" ; tous les Juifs béchariens, «ses enfants», l’appelaient avec respect et affection Lalla Mrima.

La brith mila était célébrée à la synagogue, le rabbin, devenu «moel» pour l’occasion, se chargeant de pratiquer l’opération délicate de la circoncision.

Il faut ici rappeler que dans les premières décennies d’existence de la communauté juive bécharienne, la mortalité infantile, importante, incitait les parents à mêler religion et magie, voire sorcellerie : pour préserver l’enfant, ils le munissaient d’amulettes rédi­gées par des érudits ou des rabbins. C’est à cette époque qu’ont fleuri les prénoms I'ich ou Yahia (qu’il vive!), Makhlouf (remplacé)

la bar-mitzva donnait lieu à des fêtes et réjouissances extraordinaires, précédées de la cérémonie d’intronisation à la synagogue : devant les fidèles rassemblés, l’adolescent était reçu au sein de la communauté, dont il allait désormais faire partie, avec le droit de porter le taleth et les tephilin (phylactères), de monter au sepher…

Les mariages étaient célébrés à la synagogue, sous l’égide d’un rabbin et selon «la loi mosaïque», puis les festivités pouvaient commencer. C’était l’occasion de voir une image de Juifs béchariens bons vivants, fort éloignée de la réputation fausse de gens lugubres ; en effet, ils savaient se réunir, danser et chanter de beaux textes en judéo-anda­lou, l’animateur attitré étant le musicien et chanteur David Dahan, familièrement, Doudou ‘Anna.

Jacob Ouliel-Les juifs de Colomb-Bechar et des villages de la Saoura 1903-1962 – page55-58

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן -תש"ע-שני נערים יהודים נאלצו להתאסלם

שני נערים יהודים נאלצו להתאסלם

לפי דיווח של 'אגודת אחים' בלונדון, היו שני מקרים של יהודים שאולצו להתאסלם. אחד מהם נער לאחר שכבר היה בידו של הקאדי של מוגדור, סירב להעבירו להוריו, אבל הצליח לברוח. בנושא זה היו מגעים ב-1897 ואחריה בין ראובן אלמאליח ראש קהילת מוגדור, שפנה בנידון לדיפלומטים בריטים.

ב-30 באוקטובר 1897 כתב ארתור ניקולסון [Nicolson] השגריר הבריטי במרוקו בשנים 1905-1895, לשר החוץ הרוזן מסליסבורי, כי נציגי 'אגודת אחים' במוגדור הביאו לידיעתו באמצעות סגן הקונסול הבריטי בנמל זה, שני מקרים של התאסלמות צעירים יהודים. המקרה הראשון נראה קשה יותר, כי הילד בן עשר והוריו עושים מאמצים להחזירו ליהדות. הוא הובל באופן סודי ממוגדור ואומרים שהוא עתה Cape Julyo  [דרומית לאגאדיר על חוף האוקינוס, מול האיים הקריביים].

המקרה הראשון הוא בדבר נער בגיל 18, ולא ברור אם התאסלמותו נעשתה בכוח או על ידי שכנוע. הוא נמצא עתה במאסר במוגדור. הסוכן של 'אגודת אחים' מסר לכותב פרטים מלאים לגבי כל מקרה, ומציע לתת תמצית בצורת תזכיר שיעביר בהזדמנות הראשונה באופן בלתי רשמי לוזיר הראשי. 'ביקשתי את סגן הקונסול הבריטי במוגדור ליידע לצדדים שהתעניינו בשני המקרים, שהנציגות תנקוט בצעדים כדי להביאם לידיעת הוזיר הראשי'.

ב-10 בנובמבר 1897 כתב משרד החוץ טיוטת תשובה למכתב הנ״ל, לפיו קיבל מנציגה של'אגודת אחים' פרטים מלאים בקשר לשני מקרים של אסלום כפוי על נערים יהודים, וכי יש כוונה להביא את הנושא באופן בלתי רשמי לוזיר הראשי. לבסוף מודיעו כי הצעדים שננקטו מקובלים על ידו.

במוגדור נאלץ נער יהודי להתאסלם

הקאדי של מוגדור סירב להחזיר להוריו נער יהודי בשם Bensani שנאלץ להתאסלם על ידי הממשל המקומי במוגדור. ננקטו צעדים על ידי מנהיגי קהילת מוגדור להחזיר את הנער להוריו. הנושא הגיע לידיעת הארגונים היהודים באנגליה. מזכיר 'אגודת אחים' פנה לשם כך למר אפלאלו שיטפל בשחרורו והחזרתו לקהל ישראל. הנמען פנה לוזיר הראשי. הוא הזמינו לבא למראכש כדי לדון בנושא. ציין בפניו כי הקהילה היהודית באנגליה ובראשה בית רוטשילד היא בעלת השפעה, ויביעו צער על כל אילוץ של צעיר יהודי לנטוש את דתו. הם יהיו אסירי תודה אם הסולטאן יצווה על שחרורו, כדי שהנער ייהנה מחירות לבחירת אמונתו. אפלאלו הזכיר לוזיר שהעובדה שהצעיר שהה חודשים רבים במאסר מוכיחה, שהוא רוצה להישאר נאמן לדת אבותיו. מר אפלאלו ציין כי במרוקו הדברים זזים באיטיות. אבל הוא בטוח שיצליח, וחזר ממראכש למוגדור.

כפי שפורסם ב-1900 הנער אוסלם בכפיה, וניסה לחזור לדת אבותיו. ועל כך נאסר וישב במאסר כשלוש שנים. ראובן אלמאליח הנ״ל, באמצעות 'אגודת אחים' ושגריר בריטניה בטנגייר, הצליחו לשחררו להפתעת הכל. הפקודה לשחררו הגיעה מהוזיר הראשי באמצעות ראובן אלמאליח שלקחו למושל מוגדור, ועמד על כך שישוחרר. עליו להיות גאה בכך שהשיג שחרורו לאחר נסיונות קודמים של בעלי השפעה שלא עלו יפה. אמו של המשוחרר היתה מאושרת.

נם כאשר בוצעו התהליכים הנדרשים להתאסלמות, עלולות לעלות בעיות עד כדי כך שהממשל המרכזי יבטל את ההתאסלמות, בעיקר כאשר כי״ח התערבה. כך היה באירוע דלהלן:

1904 נער שסבל מהוריו ברח לביתו של הפחה במראכש ושם התאסלם.

בעקבות פניית כי״ח בוטלה התאסלמות. כך אירע במקרה הבא: לפי מכתב ממראכש לנשיא כי״ח ב-28 אוקטובר 1904 ציין הכותב, כי מקרה כזה לא אירע במשך ארבע שנות כהונתו של הכותב כאן בשליחות כי״ח. אחד מתלמידי בית הספר, נער בגיל 12 בשם שמעון יפרח, שהוריו לא נהגו בו כראוי בגלל התנהגותו, הלך לבקש מקלט בבית המושל בקסבה, והתאסלם. ההורים פנו מיד לקאדי, הממונה על המשפט בעיר, ושאלו האם על פי החוק האסלאמי רשאי קטין להתאסלם. הקאדי ענה כי כל נער שלא מלאו לו 15 שנים, גיל שבו כל מוסלמי מתחיל לצום ברמדאן, אינו יכול להיחשב כמי שממיר את דתו. אבל הפחה, שהנער נמצא תחת חסותו, סירב לשמוע דבר בעניין.

האדון תורגימאן ואחרים מבני הקהילה הלכו למושל, על מנת לשכנעו להחזיר את הנער, אך הכל היה לשוא. ואז הם פנו אלי באשר אני כעת הנציג היחיד של כי״ח כאן, במטרה שאנקוט בצעדים הנחוצים. כל זה אירע ביום השלישי ה-29 באוקטובר ביום רביעי בשעות אחר הצהרים. 'למרות שלא הייתי בקו הבריאות, הלכתי לראות את המושל והתחננתי בנימוס שיחזיר לי את הנער, וטענתי ששמו מופיע ברשימת הנערים שאני שולח בכל שנה לפריס.

'בשום פנים ואופן אינני יכול להחזיר את הנערי ענה לי המושל. 'אין לנו הוראה מן המחזן [הממשל המרכזי] לסרב קבלת תלמידים מבית הספר שרוצים לבוא אלינו כדי להתאסלם'. כשאני מנצל הזדמנות זו אמרתי לו: 'אם אתה איתן בדעתך לשמור על הנער, אכתוב עוד היום לפריס, ואתלונן עליך',

כשחש שהשיחה אינה לרוחו, יעץ לי לפנות לקאדי ולהתייעץ אתו בעניין, וזאת עשיתי. הקאדי אמר לי את מה שאמר ערב קודם להורי הנער. מאחר שהשעה היתה כבר שמונה בערב, לא רציתי להתעכב יותר במדינה [השכונה המוסלמית], אמר לי הקאדי: 'חזור למלאח ומחר תקבל את הנערי. ואכן למחרת ב-8 בבוקר ראיתיו שבא עם הוריו כשדמעות בעיניו והודו לי. מבחינתי התוצאה היתה גרועה כי נאלצתי לשכב, והרופא הולצמן בא לטפל בי.

לפי מכתב שנכתב בערבית יהודית ב-29 בספטמבר 1907 מאחד הכפרים דרומית לקזבלנקה, תורגם לצרפתית ונשלח לכי״ח בפרים, נאלצו בנות להתאסלם בעת מהומות באותה השנה. בין הבנות שהתאסלמו נמצאת בתו של בנשימול, שאומצה על ידי מוסלמי.

שלוש נשים ושני נערים התאסלמו בזמנים קשים אלה. חלקית כדי להשיג מזון ומחסה לראשם, אבל גם כדי לברוח מבית הדין כשנאשמו במעשים שליליים. 10 באוקטובר 1907.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן -תש"ע- עמ' 122-120

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר