מורשת יהדות מרוקו

תקנות קהילה

מגורשי ספרד ארגנו את קהילותיהם לפי סדרים ותקנות שהיו נהוגים בקסטיליה. שנתיים אחרי הגירוש (1494) כבר התקינו חכמי פאס תקנות, והוסיפו עליהן עוד בדורות הבאים, באישורם של החכמים, הנגידים ו״טובי העיר״. הרב אברהם אנקאווא מסאלה כלל בספרו כרם חמר (חלק ב, ליוורנו 1871) את התקנות שתוקנו בפאס עד 1753; במאה התשע־ עשרה נוספו תקנות חדשות. רוב יהודי מרוקו נהגו על פי תקנות אלה. תקנות קהילת מכנאס בשנים 1751 עד 1917 הושפעו מתקנות פאס.

התקנות היו חוקיות מבחינה הלכתית, שכן מותר לשנות בענייני ממון מדין תורה אם התקנה היא לטובת הציבור. מטרתן הייתה, בין השאר, לחזק את הסולידריות הקהילתית, למנוע עוול חברתי וניצול פרצות בדין לאינטרסים אישיים בבחינת נבל ברשות התורה, להבטיח את שלום הציבור ועוד. התקנות הקיפו תחומי חיים שונים: סדרי דין, הנהגה, הימנעות מפנייה לערכאות של נכרים, איסור מכירת יין לנכרים, צדקה לעניי העיר וארץ ישראל, סדרי חינוך, אישות, ירושה, הגבלת מותרות בשמחות ובתכשיטי הנשים, הגנת הדייר, איסור על משחקי קובייה, נעילת חנויות בערבי שבת ועוד.

היו תקנות שתוקנו לזמן קצוב מראש – שנה, שלוש, עשר שנים – ואחרות תוקנו ״עד ביאת המשיח״ או ״לדורות עולם״ או ״אין לה ביטול עולמית״. כל תקנה נקראה קבל עם ועדה בבית הכנסת, ונלווה לה איום בחרם על מי שיפר אותה. רבי יצחק אבן דנאן כתב שלא היה בית דין שיכול לבטל תקנה אשר ״התקבלה בחרם״, כלומר שחרם יוטל על מי שאינו מקיימה. משקלה של תקנה, אם כן, היה גדול מזה של החלטה שגרתית של בית דין. לדעתו, אם נהגו על פי התקנה, אף שלא נלווה לה איום בחרם – התקנה מחייבת, ״שמנהג ישראל [תורה]״(ליצחק ריח, ב, דף קיט, ע״ב).

החכמים קיבלו את העיקרון שהחלטת הרוב מחייבת את המיעוט בתנאי שהיא ״לשם שמים״, כלומר שאינה שרירותית ומיועדת לטובת הכלל. אולם אם רוב הציבור לא יכול היה לעמוד בתקנה, או אם הנסיבות השתנו או היה בה פגם מוסרי, כגון קיפוח שרירותי של מיעוט עקב חלוקה בלתי־צודקת בנטל המסים, או שהיא פגעה בפרנסתו של הזולת – היה בסמכותם לבטלה. לדוגמה, רבי יוסף בירדוגו אישר תקנה שלפיה אין לפתוח חנויות חדשות במכנאס, במטרה לשמור על פרנסתם של עשרים בעלי חנויות בעיר. הוא ביטל את תקנתו זו – בטענה כי אין למנוע פרנסה מיהודים ולפגוע בהם או כדבריו, ״אין זה תקנה אלא קלקלה״ – לאחר שלעיר הגיעו יהודים מאזורים כפריים (ייתכן שגורשו משם) שרצו לעסוק במסחר, ולטענתם לא הצליחו למצוא מקום מגורים אחר(בירדוגו, יורה דעה, סימן סה).

בדרך כלל נשמרה עצמאותה הארגונית של כל קהילה; לא ידוע על ארגון על־קהילתי, אף שהיה שיתוף פעולה לסיוע חד־פעמי בין קהילות. ב־1838 פנו חמישה חכמים ממכנאס לקהילות פאס וצפרו וביקשו מהן להשתתף במגבית לשם פדיונן של שתי קבוצות שבויים שקהילת מכנאס דאגה למזונן וללבושן.

במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה הוקמו ועדי קהילות בערים טנג׳יר, תיטואן, מוגאדור וקזבלנקה; בערים הצפוניות הם כונו ״חונטה״(ספרדית: Junta). הוועדים עסקו במימון החינוך ובארגון הצדקה וחברות המתנדבים.

תיאורו של י׳ ואלאדג'י, מורה בבית ספר של כי״ח

מקצועות – בני עמנו אשר בפאס עוסקים כמעט כולם במקצוע כלשהו, ואולם המקצועות שבהם הם מצטיינים יותר מכול, ואפשר לומר שיש להם מונופול עליהם, הם הצורפות והחייטות. כל הצורפים וכל החייטים בפאס הם יהודים, יש ביניהם אומנים של ממש. המשפחות העשירות ביותר בפאס, למעט אותן שהתעשרו מהלוואת בריבית, היו בתחילה משפחות של צורפים וחייטים ב״מח'זן״. עד היום הצורפים והחייטים של ה״מח'זן״ הם כולם יהודים עשירים, מקצוע הצורף הפך להיות כל כך רווחי בפאס, שכל התלמידים שעזבו את בית ספרנו השנה הפכו להיות שוליות של צורפים.

המונופול על ה״כיף״, הוא הטבק להרחה, מוחזק בידי חברה רבת עוצמה, המורכבת מיהודים. באשר ליתר, הנה רשימת המקצועות שעוסקים בהם אחינו מפאס. היא תיתן לכם מושג מדויק למדי על פעילותם של יהודי פאס:

צורפים – 154, ולהם 77 שוליות צורפים; חייטים – 158; מלווים בריבית – 104; אורגים – 56; יצרנים של חוטי וחב – 44; חנוונים – 57; סנדלרים – 26; חרשי מתכת – 21; ספרים – 10; מוזגים – 16; מוסיקאים – 20; סורקי כותנה – 11; קצבים – 9; כרוזים – 19; פחחים – 28; חלפנים – 11; קונדיטורים – 4; בנאים – 6;שענים – 1; דוודים – 9; חופרי בורות – 1; רופאים – 4; חרטי עיץ – 1; נפחים – 3; עושי-קמיעות – 3; סיידים – 3; צבעים – 6; יצרני שעווה – 1; יצרני סבון – 2; רבנים – 39; שוחטים – 7; דיינים – 6; נוטריונים – 9; סוחרי קמח – 16; סוחרי שמן – 11; סוחרי משי – 9; סוחרי פחם – 5; סוחרים בירקות, בביצים ובעופות – 26; סיטונאים – 21; עמילים – 4; מתווכים – 6.

היהודים בכלכלת הארץ

מתיאוריהם ומדיווחיהם של שליחי כי״ח במרוקו בשליש האחרון של המאה התשע־ עשרה עולה כי רוב היהודים, גם בערים, היו עניים, ורק מיעוט קטן עסק בסחר עם האירופים. בסאלה היו רבע מיהודי העיר עניים, כולל אלה שהיגרו אליה מסביבתה בגלל הרעב. בפאס היו, לפי דיווח ב־1879, רק עשרה יהודים עשירים, נוסף על אלה שעסקו בצורפות. מצפרו נשלח בסוף המאה התשע־עשרה לנציג כי״ח בפריס תיאור הקהילה, ולפיו היהודים נחלקים לשלוש קבוצות: דלים, בינוניים ועשירים. מתוך כ־700 יהודים – 526 עניים, מיעוטם בינוניים, חמישים סוחרים ומלווים בריבית הם אמידים, עשרים הקימו שותפויות עם גויים כדי לחרוש ולזרוע, ועשרים הם אומנים. ייתכן שמספר העניים בתיאור זה, כמו בתיאורים אחרים, הוגדל כדי לקבל תרומות. במכנאס היו ב־1900 רק ארבעה או עשרה עשירים מתוך כ־900 יהודים, ומאה תלמידי חכמים ״תשושי כוח״, כלומר רעבים.

מבקרים זרים שבאו בקשרי מסחר עם הסוחרים היהודים כמתווכים, כחלפנים וכמתורגמנים, העריכו את היהודים כגורם יצרני, חרוץ, יעיל, בעל יכולת ארגונית ומצליח. אבל המציאות הוכיחה שרוב היהודים עסקו באומנויות, ברוכלות ובמסחר זעיר, ורמת חייהם הייתה בדרך כלל נמוכה. העיסוק המקצועי נבחר לפי כמה גורמים: א. מסורת מקצועית שעברה מאב לבן. ב. מקצועות שהיו אסורים על מוסלמים, כמו ייצור יין ומשקאות חריפים, הלוואה בריבית וכל הקשור במטבעות. ג. מקצועות שהיו בזויים בעיני המוסלמים: מלאכות אופייניות לנשים, כגון הקשורות לחוט ומחט, אריגה, סריגה, או למים, כגון עיבוד אריגים, ניקוי בדים וכו'; מלאכות המדיפות ריח רע כמו בורסקאות; מלאכות שזוהו עם עבודת עבדים; רוכלות ומסחר בבדים ובכלים משומשים.

ממקורות עבריים ולועזיים אפשר להסיק שבמרוקו עסקו יהודים בחקלאות. בספרות התשובות יש שאלות הדנות ביהודים שעסקו בגידול בקר וצאן, בעיבוד גינה, ששכרו שדה וכרם מגוי, חרשו וזרעו שנה אחרי שנה, נטעו כרם לבדם, וחרשו בשותפות עם יהודי או עם נכרי. בחקלאות עסקו בהרי האטלס ובעמקים שביניהם, בין הברברים ובנאות המדבר. בסביבות העיר צפרו פעלו יהודים בשותפות עם מוסלמים; הם היו חורשים וזורעים חיטים, שעורים ומיני קטניות, וגידלו צאן ובקר. ליהודי דבדו היו גינות ופרדסים, שדות וכרמים. גם במכנאס היו במאה התשע־עשרה יהודים שחכרו שדות ממוסלמים וגידלו בהם גידולי שדה. באזור הצפון־מזרחי של מרוקו, בעיירה ברכאן, קרוב לאוג׳דה, עסקו יהודים במאה העשרים בגידול בקר וצאן.

"מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד– תקנות קהילה-עמ' 40-38  

משה  עובדיה

ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו-מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים

לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 ) פעמים 146-147

החתומים על האיגרות

באיגרת הראשונה יש שש חתימות: הרב נחמן בטיטו (1846-1915)נולד במַראּכֶש, עלה עם הוריו לארץ–ישראל והתיישב בירושלים, היה מראשי הכולל, עסקן ציבור, שד"ר של מוסדות וכוללים וממלא מקום החכם באשי והראשון לציון בשנים 1909-1911; ר' שמואל אלעלוף (1868-1933 )נולד בפַאס, עלה ארצה ולימים היה לאחד מפעילי הכולל, בימי מלחמת העולם הראשונה פעל למען הציבור בירושלים, וכן שימש בא כוח העדות הספרדיות בטבריה ובצפת לעניין התרומות מחו"ל; ר' מכלוף חזן, מחברי העדה המערבית, חתום על איגרות הכולל, והיה פעיל במשפט שעסק בזכות המערביים על קרקע לשם קבורה בהר הזיתים; ר' אליהו יעקב לעזימי (לעג'ימי) היה מחכמי ישיבת המקובלים 'בית אל' וממנהיגיה ואחד מראשי כולל המערביים; ר' יוסף אלמאליח (1852-1921) עלה בצעירותו מרבאט לירושלים ורכש בה את השכלתו, ולימים היה לאחד ממנהיגי הכולל ואביו של מנהיגה הבולט של העדה המערבית במאה העשרים ונשיא ועד העדה, אברהם אלמאליח 1885 1967- ר' שמואל בוחבוט )נפטר 1918 ) מחכמי ירושלים וחבר הכולל. באיגרת השנייה חמש חתימות זהות לאלו שבאיגרת הראשונה, אך אין בה חתימה של מכלוף חזן, ובתרגום האיגרת לספרדית קיימות כל שש החתימות שבאיגרת הראשונה. באיגרת השלישית נוספו שתי חתימות, ובסך הכול יש בה שמונה; שמות החותמים הנוספים הם הרבנים מרדכי בן ג'ו (1825-1917) שהיה משנת 1855 רבה הראשי של הקהילה בטנג'יר, ורפאל חיים משה בן נאים (1845-1920) שהיה משנת 1886 רבה הראשי של הקהילה בגיברלטר.

ייתכן שתוספת החתימות של רבנים בעלי שם אלה, שהנהיגו קהילות דוברות ספרדית, ושהיו בקשר עם הקהילות היהודיות בפורטוגל ובארצות אמריקה הלטינית וזכו להערכה רבה מצד המהגרים המרוקנים בארצות אלה, מעידה על חומרת הצורך של כולל המערביים בעזרה.

באיגרות מצויות חותמות אישיות וחותמות כלליות. החותמות האישיות הן של בטיטו ושל אלעלוף, ושמותיהם צוינו בהן גם בשפה הערבית, דבר המעיד על פעילותם הציבורית הענפה למען כלל העדות היהודיות ועל ההכרה בהם מצד השלטון העות'מאני, והדברים אמורים בפרט ברב בטיטו, ששימש תקופה מסוימת בתפקיד הראשון לציון. בחותמות הכולל נכתב פעם 'ועד' ופעם 'כוללות'; נראה שבמילה ועד הכוונה לחברי ועד העדה ששימשו את העדה בתקופה מסוימת, ואילו המילה כוללות פירושה – בלשון ימינו – עמותה עדתית, גוף שב'יישוב הישן' היה הארגון החברתי, הכלכלי, העדתי והדתי של קבוצת אנשים שארץ מוצאם הייתה הגורם המלכד שבבסיס התארגנותם. שם הוועד נכתב בחותמות גם בצרפתית, ומארצות המגרב נזכרה בחותמות מרוקו

השד"רות לפורטוגל ודרום אמריקה

אזורי השליחות של השד"רים המערביים היו בבלקן, במזרח הרחוק, בצפון אפריקה, באירופה, בצפון אמריקה ובארצות אמריקה הלטינית.

באיגרת השליחות הראשונה של די אבילה לא צוינו המקומות שאליהם נשלח, כשם שלא נרשם בה תאריך, מכיוון שהיא איגרת כללית המתארת את מצב העדה, ואפשר היה להוסיף בה את שמות המקומות שאליהם פנה הכולל. לעומת זאת באיגרת השנייה הופיעה רשימת מקומות: 'ליזבואה [ליסבון], פארו וסאן מיגיל [סאו–מיגל] ופונטא דילגאדה [פונטה–דלגדה], בראזיל [ברזיל], רייו זינירו ]ריו דה ז'ניירו] ואגפיה ופארה ואגפיה ומאנווס [מנאוס] ואגפיה וקיתוס [איקיטוס] די פירו [פרו] ובוואינוס אייריס [בואנוס–איירס]'. בתרגום האיגרת לספרדית הופיעו פורטוגל, ארגנטינה ברזיל ופרו, ובאיגרת השלישית נזכרו אותם מקומות.

מציון המקומות למדים על קיומן של קהילות יהודיות בפורטוגל ובדרום אמריקה. אך מה היה מסלול השליחות של די אבילה? מה היה ההרכב של הקהילות היהודיות שאליהן נשלח? האם אנשי הקהילות באו ממרוקו, ארץ המוצא של די אבילה? והאם לכולל היה קשר אִתם לפני שליחותו של מסעוד?

משמות המקומות באיגרות נראה שמסלול שליחותו היה: גיברלטר, טנג'יר, פורטוגל, צפון ברזיל, פרו וארגנטינה. כדי להשיב על שאר השאלות אסקור את ההתיישבות היהודית במקומות הנזכרים. בראשית המאה התשע עשרה היגרו יהודים מצפון מרוקו לליסבון, ואחד התורמים לבית הכנסת 'שער השמים' שנבנה בעיר בשנת 1813 היה אברהם די אבילה (נפטר 1853) בתקופה זו מנתה הקהילה במקום כ–500 יהודים. בשנת 1833 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין, ובשנת 1880 הקימה בית כנסת נוסף. בשנת 1910 ניתן ליהודים בליסבון שוויון זכויות. המקומות הסמוכים לליסבון הנזכרים באיגרת הם פַארֹו וסַאֹו–מִיגֶל. יהודים מצפון מרוקו ומגיברלטר הגיעו לפארו בשנת 1850 ,ובשנת 1860 היו בעיר שני בתי כנסת; הקהילה במקום נחשבה לאמידה ושומרת מסורת. סאו– מיגל הוא אי במרכז האוקיינוס האטלנטי, מקבוצת האיים האזוריים, ובו העיר פֹונטָה–דלגָדָה. לסאו–מיגל הגיעו מהגרים יהודים בשנת 1830 ,ובשנת 1836 נחנך שם בית כנסת בשם 'שער השמים', והוא נסגר בשנת 1927.

 ברזיל השתחררה בשנת 1822 מהחסות הפורטוגלית וזכתה לעצמאות. שפלת האמזונאס הייתה מקור משיכה למהגרים, בשל אפשרויות ההתיישבות והפרנסה באזור, שהתנהל בו סחר חופשי, היה בו חופש דת, וצמח בו עץ הגומי, שבעקבות פיתוח ייצור גומי טבעי ממנו הביא לאזור שגשוג כלכלי. כבר במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה התיישבו בשפלת האמזונאס בברזיל יהודים ממרוקו שחיפשו תנאי מחיה וכלכלה נוחים, ובשלהי המאה היה גל הגירה גדול ממרוקו לברזיל; באותה תקופה נפתחה תנועת השיט בנהר האמזונאס לאחר לחצים בין– לאומיים ולאומיים, והוסדרו קווי שיוט בין–לאומיים שקישרו בין יבשת אמריקה לאירופה, ובפרט בין ערי הבירה בצפון ברזיל בֶלֶם ומֶנַאּוס והערים סַנטֶַרם ואֹוּבִידֹוס בפנים הארץ לבין ליסבון, ברצלונה, מרסיי, גנואה וטנג'יר. היהודים ממרוקו באו מהערים טנג'יר, תִטּואַן, פאס, רבאט וקזבלנקה, והם כונו הבראיקוס (Hebraicos ) ולא היו צריכים להסוות את יהדותם. מלבדם באו באותה תקופה לברזיל יהודים מספרד, אלג'יריה, גיברלטר ופורטוגל. המהגרים היהודים התיישבו בערי הבירה ובמקומות נוספים לאורך האמזונאס, ומילאו תפקיד משמעותי בפיתוח הכלכלה האזורית ובסחר החוץ. במשך הזמן היו היהודים מעורבים בפוליטיקה, בספרות, ברפואה ובשירות במשמר הלאומי בברזיל. במישור הקהילתי הייתה התארגנות קהילתית לשם הקמת בתי כנסת ובתי עלמין וייסוד חברות גמילות חסדים. ברשימות משפחות יהודיות שהגיעו לאזור האמזונאס נמצא גם שם המשפחה די אבילה. נראה שקיתוס די פירו הנזכרת באיגרת היא העיר אִיִקיטֹוס שבאזור האמזונאס בצפון פרו, שגם אליה הגיעו מהגרים יהודים ממרוקו.

 לארגנטינה היגרו באמצע המאה התשע עשרה יהודים ממרכז אירופה וממערבה, ורובם התחתנו עם נשים קתוליות והתבוללו. בשנת 1862 ,עם הקמת הקהילה היהודית של הרפובליקה הארגנטינאית', הונחו היסודות להתארגנות יהודית בארץ זו. בשנת 1889 באו לארגנטינה יהודים נוספים מרוסיה, ובעקבות זאת ייסד שם הברון מוריס דה הירש מפעל התיישבות חקלאית בחסות חברת יק"א. יהודים ספרדים באו לבואנוס–איירס בשנות התשעים של המאה התשע עשרה. הייתה זו תקופה של צמיחה כלכלית בארגנטינה והיה צורך בכוח עבודה לייצור מוצרים חקלאיים, בעיקר דגנים ובשר. המהגרים היהודים הספרדים רודוס וארץ–ישראל. באו ממרוקו הספרדית ומאזורי האימפריה העות'מאנית, כמו סוריה, תורכיה, התמורות הבין–לאומיות והלאומיות באמריקה הלטינית והגירתם של יהודים לשם והתבססותם באזור האמזונאס פתחו לפני הכוללים בארץ–ישראל מרחב גאוגרפי נוסף לשגר אליו שד"רים והזדמנויות נוספות להשיג תרומות עבור בני העדות השונות. כאמור בשנת 1893 בא לברזיל השד"ר ר' חיים בן ואליד, ונראה שהוא היה השד"ר הראשון מטעם כולל המערביים לארץ זו. לאור איגרותיו של די אבילה מסתבר שהכולל שלח שד"רים נוספים לברזיל לאחר שהיהודים התבססו באזור מבחינה כלכלית, ושהיה לו קשר גם עם קהילות היהודים בליסבון ובטנג'יר. האם ביצע די אבילה את שליחותו? מן האיגרת השלישית מתברר שהוא הגיע לגיברלטר ואחר כך לטנג'יר, מכיוון שהרבנים הראשיים במקומות אלה הוסיפו את חתימותיהם על איגרת של מנהיגי הכולל שניתנה לו. אולם בבדיקה של פנקסי קהילות מחלק מיעדי השליחות שלו, פנקסים הנמצאים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים, לא נמצא שמו של די אבילה או דו"ח על תרומה לכולל משנת 1906 .גם בוועד העדה המערבית בירושלים לא נמצאו עדויות על הכנסות והוצאות של שליחותו ולא דו"ח על שליחותו בספר ה'מורה לצדקה'. די אבילה, בדומה לרוב השד"רים, לא הותיר יומן מסע.

משה  עובדיה

ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו-מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים

לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 ) פעמים 146-147

עמ'294-289