רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-הוצ' אורות המגרב
התפשטות האנטישמיות האירופית
החשש הגדול של יהודי מרוקו היה מהתפשטות האנטישמיות האירופית, יותר מגילוי העוינות המסורתית של ההמון המוסלמי. אנטישמיות המתיישבים הצרפתים במרוקו, גם אם לא התקרבה לממדים שלבשה הגרסה האלג׳ירית, מצאה בנסיבות הזמן תנאים נאותים להתגברותה. ביטוייה העיקריים היו תקריות רחוב ומסעי שטנה בעיתונות הכתובה. ברם, עם כל חומרתה לעתים של אנטישמיות זו, היא נותרה נחלת חוגים מצומצמים, לא הצליחה להתפשט לרוב המתיישבים הצרפתים וגם לא לגרור את רובה של האוכלוסייה המוסלמית.
השופר הבולט ביותר בתעמולה האנטישמית הארסית היה רוב הזמן השבועון הימני הקיצוני 'לה סוליי דו מרוק ״Le Soleil du Maroc. עיתון זה חזר ואימץ ללא בושה טענות מיובאות מאלג׳יריה כנגד האמנציפציה הבלתי נסבלת והמהירה מדי של יהודים מרוקאים, על חשבונם כביכול של המתיישבים והילידים המוסלמים, שלהם צרפת צריכה להיות מחויבת יותר. דוגמה לעמדה זו עולה ממאמר המערכת מ־8 ביוני 1933 :
״בזמנו המבורך של המרשל ליאוטי (Lyautey), חיו היסודות הילידים והמהגרים המגוונים, המרכיבים את האוכלוסייה המרוקאית, בהרמוניה שלמה, תוך שיתוף פעולה קולקטיבי שאפשר לכל אחד את מקומו תחת השמש. הוא עמד על המשמר נגד כל מה שהיה עלול לשבש הרמוניה זו. המרשל הכיר טוב את היהודים ולא הרשה להם כל סטייה מהדרך המשותפת. אולם לדאבונה של מרוקו, האדון אדולף סטג Adolphe Steg ירש את מקומו של האיש הדגול.
האדון סטג והפוליטיקאים המזיקים שבפמלייתו, המונעים רק על ידי שאיפותיהם האישיות והאינטרסים הפרטיים שלהם, והמשועבדים להון הבינלאומי, היהודי ברובו, העניקו חופש מלא במרוקו לבני עמם… כך, הודות לתמיכתו של אדון סטג ייסד ב-1926 מר יונתן טורש, יהודי קוסמופוליט ופעיל ציוני, את הירחון ׳לאבניר אילוסטרה״. מספר יהודים ממוצא אלג׳ירי ותוניסאי ניצלו תקדים זה, ולמרות ניסיונם בתחום הרגיש הזה לא היו זהירים מספיק וייסדו כמה שנים אחר כך את הירחון ״לוניון מרוקן״ L'Union Marocaine. עיתון זה הכריז תחילה על כוונתו לחסום את הדרך ליהודים הקוסמופוליטיים של ׳לאבניר אילוסטרה״ ולהפיץ תעמולה צרפתית. אך הוא עושה עבודה גרועה מהעיתון הציוני, ומתיימר להעלות את היהודים המרוקאים מעל המוסלמים המרוקאים, למרות שאלה ואלה נתיני הסולטאן, ובאותה מידה בני חסותה של צרפת״.
על תסמין נוסף לעליית העוינות כלפי היהודים בקולוניה הצרפתית מצביע מאמר שפרסם העיתון היומי ילה רפש דה פאס״ (La Dépêche de Fès), הנחשב מתון, ב-20 ביוני 1933 :
״אחת המגרעות העיקריות בהן מאשימים את היהודים, היא נטייתם להתפשט, לשכוח מהר מדי את מצבם לפני בוא צרפת, ולהפגין בהתנשאות את עושרם הגאה במרוקו. כל המקצועות פתוחים בפניהם. הם יכולים לעסוק בכל ענפי המסחר, אבל אל להם לשאוף לתפוס את כל המקום. עליהם להבין כי מרוקו רחוקה מלהיות נחלתם הבלעדית, וחובתם הראשונה, כלפי צרפת שהצילה אותם, היא לא להפריע לצרפתים שבאו למרוקו כדי לעבוד ולחיות בה. אנו לא מעיזים לטעון שהשלטונות לא חשבו כבר על זה. ואם כך, למה הם מחכים? כי כשמכריחים את המתיישב לגרור את המשא הנעשה כבד משנה לשנה, הוא עלול ליפול לבסוף, ולא להתרומם עוד. לפני מספר ימים הזדמנה אישה פריזאית המתארחת בקזבלנקה לשיחה עם יליד יהודי, ושמעה אותו אומר: ׳מרוקו כפי שאת רואה אותה, זה רק הודות ליהודים!׳ אמנם מילים הן רק מילים, אך הן משקפות הרגשה. מה הטעם לנסות להסתיר זאת? בזמן התקריות האחרונות ברבאט ובקזבלנקה, חלק מהציבור (הצרפתי) לא כל כך הצטער לראות את היהודים הילידים סופגים מכות מידי הערבים. מדוע? בדיוק מפני שיש יהודים חסרי מתינות בתאוותם, אשר אינם מוכנים להסתפק במקומם הטוב תחת השמש, ורוצים להשתלט על כל הארץ לטובתם הבלעדית. צרפת אינה מבדילה בין היהודים והתושבים האחרים במרוקו, כנראה בצדק, אך עליהם להוכיח בהתנהגותם החברתית שהם ראויים לכך וכי צרפת אינה טועה״.
לא לקונגרס היהודי העולמי
באווירה זו לא בא בחשבון ששלטונות הפרוטקטורט יתנו את ברכתם לקהילה היהודית המרוקאית – שממנה נשללה הזכות להקים גוף מייצג ברמה הארצית – להצטרף לניסיון הגיוס הכללי של העם היהודי במסגרת הקונגרס היהודי העולמי. הם הורו לאיש אמונם יחיא זגורי, המפקח על המוסדות היהודיים, לא להיענות להזמנה להשתתף בכינוס היסוד בז׳נבה ב-1933, בנימוק שמדובר בהתארגנות פוליטית שממנה יש להתרחק כמו מאש:
״ההחלטות שהתקבלו חותרות לתת לקונגרס אופי של נציגות לגיטימית של העם היהודי, תוך בחירות המאורגנות ברחבי העולם כולו. לא יעלה על הדעת, בנסיבות אלה, לאפשר לנתינים מרוקאים בני הדת היהודית להיענות לקריאות כאלה ולבחור נציגים אשר ייטלו חלק בדיונים בז׳נבה״.
שלוש שנים לאחר מכן, בהיעדר אישור השלטונות ליציאת משלחת ארצית, הסמיכו מספר אישים מקזבלנקה את איש העסקים הבינלאומיים, ז'ק פינטו יליד טנג׳יר, לייצג כאדם פרטי את יהדות מרוקו במושב השני של הקונגרס היהודי העולמי שהתכנס בז׳נבה ב-1936. מבלי להתחשב בהיעדר מעמד רשמי הוא התחייב בשם יהדות מרוקו כולה:
״יהדות מרוקו מוכנה לתאם את מאמציה יחד עם הקבוצות היהודיות השונות מהעולם, תוך נאמנות למדינות של כל אחד מאתנו…אנו נמשיך לחזק את מפעלו של הקונגרס למען ההבנה ההדדית בין ישראל ואומות העולם. במרוקו יתבטא הדבר במאמצים לשמר ולפתח את היחסים הטובים והכנים הקיימים בינינו לבין המוסלמים. אנו מבקשים להצהיר בהזדמנות חגיגית זו על נאמנותנו העמוקה לממשלת הוד מעלתו הסולטאן ולצרפת, המעצמה החוסה״.
רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-הוצ' אורות המגרב
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
La défaite
Quand en mai 1940, Hitler ayant achevé ses conquêtes à l’Est, lança son offensive éclair sur le front Ouest, avant même la déroute totale de l’armée française et l’armistice, L'Avenir Illustré fut une des premières victimes et connut une interdiction de parution pour "tendances sionistes". L’éditorial de sa dernière livraison, datée de mai-juin 1940, constituait un pathétique testament :
«Ne croyons pas à nos mérites éminents, n’attendons pas de témoignages particuliers de reconnaissance parce que nous avons offert nos biens et nos personnes, à la cause de la justice et de l’humanité. Soyons fiers de ne pas être rejetés dans un coin du monde quand le monde entier flambe de notre propre flamme…
Quel est notre devoir à présent ?
Au point de vue intérieur, adopter une attitude générale digne et qui nous attire l’estime de tous ; éviter les discussions politiques aussi bien que les démonstrations trop visibles d’une oisiveté qui fait scandale ; travailler avec ardeur et désintéressement en songeant que le travail est déjà un commencement de relèvement matériel et moral. Au plan extérieur, garder à la France et au Makhzen la fidélité traditionnelle que notre population leur a vouée depuis le début…»
Au Makhzen, cela ne devait pas poser de problème, mais à la France, elle n’en aurait cure — c’est elle qui allait trahir.
L’autre organe de presse juif paraissant à Casablanca, L’Union Marocaine, eut droit à un sursis, en raison de son orientation assimilationniste profrançaise et ne fut interdit qu’en octobre 1940, dans le cadre de la nouvelle législation antijuive. Il laissa le même testament pathétique comme si les Juifs du Maroc pouvaient encore être maîtres de leur destin :
« II y a plusieurs moyens de servir la cause commune. Les uns donnent leur sang, leur jeunesse ; d’autres, leur travail, leur intelligence ; d’autres encore leurs biens. A ceux qui ne peuvent offrir tout cela, il n’est demandé que d’avoir patience, confiance et courage. Ce sont là de belles armes de défense passive, Dieu est avec les patients — s’ils savent patienter … »
A l’heure des plus grandes épreuves, le judaïsme n’avait plus de voix, ses deux organes étant désormais interdits. L’ancien directeur de LAvenir Illustré, Jonathan Thursz, resté au Maroc après la fermeture de son journal, comme correspondant de l’agence de presse américaine Associated Press, avait bien sollicité des autorités l’autorisation de faire paraître un organe, comme cela était permis au judaïsme tunisien avec le journal Le Pêtit Matin, et en Algérie, avec le Bulletin des Sociétés Juives d’Algérie. En vain.
Avant la tempête
Dans l’atmosphère routinière de la drôle de guerre, les autorités du Protectorat ne se départaient pas encore de leur bienveillance traditionnelle et de leur respect envers les institutions religieuses juives. C’est ainsi que le dahir du 4 mai 1940, 25 Rebia 1359, créa une institution originale, sans doute unique au monde, avec la formation dans le cadre du Haut Tribunal Rabbinique siégeant à Rabat, d’un tribunal dit de la Sérara. Il avait pour unique compétence de statuer en matière de questions délicates, liées aux privilèges revendiqués par certaines familles, dans l’exercice exclusif de certaines fonctions religieuses comme les sacrificateurs rituels de bétail, les rédacteurs des actes de divorce, les responsables des pèlerinages sur les tombeaux de saints et du partage de leurs dons, etc. Autant de problèmes de gestion financière, parfois aigus, opposant les intérêts des possesseurs de privilèges à ceux des gestionnaires de la caisse communautaire. La première composition d’un tel tribunal inclut, à sa présidence, rabbi Méir Hay Elyakim, un rabbin natif de Tibériade, qui présidait depuis des décennies le tribunal rabbinique de Casablanca et à ses côtés : rabbi Shlomo Cohen, Président du tribunal d’Oujda et rabbi Moché Zrihen, Président du tribunal rabbinique de Marrakech. Rabbi Yossef Messas, adjoint au Président du tribunal rabbinique de Meknès, qui fut appelé en 1944 à sa présidence, décrit ainsi sa procédure très particulière :
«En cas de revendication de privilèges auprès de la Sérara, le requérant doit adresser une supplique au Haut Tribunal Rabbinique à Rabat qui envoie une lettre de convocation à la personne assignée et fixe aux parties une date pour leur parution. Le Haut Tribunal convoque alors à Rabat les trois membres du tribunal de la Sérara pour cette même date, et le cas échéant, un suppléant. Les deux parties exposent oralement, devant le tribunal, leurs arguments et déposent leurs conclusions écrites. Les membres du tribunal les emportent avec eux et reviennent chacun dans sa ville. Il appartient ensuite au Président du tribunal de rédiger le projet de jugement qu’il envoie pour approbation à ses deux assistants. Une fois le jugement contresigné par les trois membres, son texte est transmis au Haut Tribunal qui le paraphe et en informe les deux parties qui ne peuvent faire appel…
Ce respect des institutions hébraïques ne devait jamais se démentir, même aux pires moments de la législation antijuive du régime de Vichy, comme nous le verrons par la suite.
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
שערי רצון – אלי שפר
מחלה מחשלת
מחלה זו חישלה אות׳ ולמדתי להתגבר על כאבים או על דחף להתגרד. כיוון שזו הייתה מחלה עונתית שפרצה בימים קרים , הקפדתי ללבוש מכנסיים ארוכים כדי שלא יראו את האבעבועות והמשכתי ללבוש אותם גם לאחר שהפצעים הגלידו והשאירו כתמים על רגלי. רק לאחר שהכתמים נעלמו הרשיתי לעצמי ללבוש מכנסיים קצרים , גם אם העונה שוב החלה להתקרר.
לימים הגיעה משלחת של יהודים מאמריקה הגדולה, שכללה אנשי חינוך , סעד ורפואה. המחנך הסב את תשומת ליבם על מקרים מיוחדים ובכלל זה דיבר גם על הפצעים שברגלי, למחרת כבר הייתי עם אמי במקום שנראה כמו מרפאה . הם הזריקו לי זריקת חיסון וציידו אותי בכדורים למספר ימים והטיפול התרופתי עשה את שלו . האביב חלף והקיץ עמד בימיו האחרונים , ומה עם הרגלים שבדקתי ומיששתי כל בוקר? הן היו חלקות ויפות יותר מתמיד.
מסתבר שזו לא הייתה מחלת הילדים היחידה במרוקו שהרופאים התקשו לרפא. שמעתי על מחלות קשות יותר שאפילו סיכנו ממש את חיי הילד שחלה בהן.
אחת המחלות שכמעט כל ילד חלה בה הייתה מחלת האדמת שהייתה ידועה בשם "בוחמרון", אך אסור היה לבטא אותה בשמה המפורש מחשש למזיקין. כך גם לגבי מחלת הצהבת או מחלת המעיים. רבים השתמשו בקמיעות או שעלו לקיברות צדיקים שהתפרסמו בחייהם כמרפאי מחלות. בעיתות כאלה ההורים המודאגים פנו גם למגידי עתידות ולרוקחי מרקחות שונות ומשונות.
מחלת האבעבועות הייתה מחלה קלה יחסית, שפקדה אותי בעונה מסויימת והשביתה אותי למספר ימים בבית והחזרה ממנה ללימודים הסבה לי קורת רוח רבה ומשנה מרץ על מנת לסיים את שנת הלימודים בהצלחה.
טקס סיום שנת הלימודים
מגרש המסדרים שקיבל מעמד חגיגי ביום האחרון לשנת הלימודים. לבוש הייתי חגיגית ככל יתר התלמידים, עמדנו , כרגיל, בטורים ובזוגות כדי לשמוע את דבר מנהל בית הספר האדון מרק אדרי ואת ברכות ראש העיר וכבוד רב העיר . גולת הכותרת של הטקס הייתה ההכרזה על התלמיד המצטיין מכל כיתה. כל תלמיד כזה זכה לקבל תעודת הצטיינות ופרס מיוחד שנקרא "פרס הצטיינות״. כל תלמיד שקיבל פרס לחץ את ידי המכובדים שעל בימת הכבוד, אך גם זכה לנשיקה לאות חיבה והערכה למרות שהתלמיד לא תמיד רצה שינשקוהו.
כאשר סיימתי כיתה ב', נקראתי אל הבימה לקבל את הפרס. הפרס כלל ספר קריאה ומשחק פאזל להרכבה, עם ציור של קטר רכבת. כמובן ששמחתי אך טרם הבנתי את משמעות המעמד. מי שכן התרגשה היתה אחותי , ניפנפה בפרס בפני חברותיה, צהלה ושרה כל הדרך הביתה "אחי הקטן קיבל את פרס ההצטיינות"!
בשנה שלאחר מכן, באותו תאריך ובאותו מעמד, עמדנו נרגשים מחדש כדי לראות את מצעד הזוכים השנה בפרס. הקראת שמות הזוכים בפרס החלה מן התלמיד בכיתה א' והסתיימה עם בוגר כיתה ח' התלמיד שזכה בפרס מן הכיתה שלי היה מאיר חברי הטוב. כל כך שמחתי בשבילו , רציתי שיְשמח את הוריו שמגדלים משפחה מרובת ילדים. זהו תם סדר הזוכים וחלוקת הפרסים. כל התלמידים התכוננו להיכנס לכיתות לקבלת התעודה של סוף שנת הלימודים.
לפתע המנהל שב אל קידמת הבמה, בידו אחז חבילת ספרים גדולה קשורה בסרט אדום. המנהל נטל את המיקרופון ופנה אל רב העיר, אל ראש העיר ואל יתר המכובדים וציין את המאמצים והמשאבים שבית הספר משקיע בתלמידיו והוסיף:
– ישנו כאן תלמיד שזכה לא רק בפרס ההצטינות בלימודים, אלא נמצא ראוי לקבל גם את ה״פרי דוהנר", כלומר "פרס הכבוד", שהוא דרגה אחת מעל פרס הצטיינות. מדובר בתלמיד שהתמיד בחריצותו במשך שלוש שנים רצופות ולכן החלטנו להקפיץ אותו כיתה. אני קורא לתלמיד מכיתה ג' , אליהו- מרדכי אָסרָף לגשת לכאן!
הייתי מופתע. רגלי כאילו נתקעו באדמה. כולם הביטו אלי, מחאו כפיים וקראו בקול: ״ אָסרָף ! אָסרָף ! המחנך ניגש אלי עם חיוך גדול על פניו, אחז בידי והביאני אל קידמת הבימה. המנהל הצביע עלי ואמר לפני כולם:
- אשריך ואשרי ההורים שלך. הרי לך הפרס היקר הזה. בית הספר מעניק לך שלושה כרכי אנציקלופדיה ושני ספרי קריאה להנאתך. בשנה הבאה אתה תדלג מכיתה ג' היישר לכיתה ה'! בהצלחה רבה!
כאשר אחזתי בחבילת הספרים הכבדה , הבנתי את כובד האחריות ששמו על כתפי הרכות . אהיה ילד קטן ליד ילדים ענקיים מכיתה ה'!
עודני מהרהר , ניגש אלי המחנך ולחש באוזני:
- אל תשכח להביא מחר את שלושת הכרכים של האנציקלופיה כי הם שייכים לספריית בית הספר. המנהל רצה להרשים את ראש העיר ולכן נתנו לך שי כה גדול. יתר הספרים הם שלך. אני מקווה שאתה מבין את המצב.
הבנתי גם הבנתי והנהנתי בראשי. שמחתי שנפלה בידי הזכות להחזיר טובה במשהו לבית ספרי. למחרת בבוקר צעדתי לבד לבית הספר כדי להחזיר את הפיקדון היקר.
פרק 2
אהבנו לשחק! כְּלוּם יש ילדים בעולם שאינם אוהבים לשחק? בואו נראה איך זה היה אצלנו.
משחקים מחוץ לבית
אהבתי לשחק לאחר שסיימתי להכין את כל שיעורי הבית. החברים שגרו בסביבה שלי , נהגו להיפגש אחר הלימודים , ברחבה השקטה שליד ביתנו. יכולתי לשמוע את מצהלותיהם ואף להשקיף עליהם בהערצה מלמעלה מחלון חדרי. תמיד שאלתי את עצמי, מתי הספיקו להכין את שיעורי הבית או שמא דחו אותם לשעה מאוחרת יותר. לעיתים רחוקות הרשיתי לעצמי לדחות את המשך הכנת השיעורים ולהצטרף אליהם .
היו לנו משחקים ידועים ומוסכמים , בהתאם לעונת השנה . בתקופת הסביבונים נהגנו להתגודד סביב חבורת ה״צלפים" וה״מפצחים" ולהביט בהם בהתפעלות מלווה במחיאות כפיים ובקריאות "בְּרָאבוֹ", הידד ! ה״צלף" נקרא כך משום שכאשר שיחרר בתנופה את סביבונו מן השרוך הדק והארוך, היה הסביבון ניתז ונוחת בעוצמה עם השפיץ של הסביבון הישר על הסביבון התורן שנח לו על צידו באמצע עיגול גדול מסומן על האדמה. אלה שלא היו מומחים בצליפה , הסתפקו בסחרור הסביבון והעלאתו על כף היד כדי לנַגֵח בעזרתו את הסביבון התורן. האחרון שהצליח להוציא את הסביבון מן המעגל היה רשאי לנעוץ את המסמר שבסביבון שלו בגוף הסביבון המסכן ולהשאיר עליו צלקת ראויה. לעומת זאת, מי שלא הצליח לסובב את סביבונו , או שלא הצליח לנגח את הסביבון שעל האדמה , היה נאלץ להניח , למגינת ליבו, את סביבונו במרכז המעגל , במקום הסביבון שהיה שם קודם לכן.
רציתי לעשות כמו הגדולים ולא רק להסתכל ולהתפעל. כאשר המגרש היה פנוי התאמנתי בלסובב סביבון. בהתחלה לא הצלחתי אבל לאחר הרבה תרגולים נעמד הסביבון על חודו וכירכר די הרבה זמן. קבעתי לעצמי מטרה וזמן, החלטתי להוכיח שגם אני מסוגל לשחק בסביבון ושאתחיל להתחרות כבר בעונה הבאה של הסביבונים. אז לא תיארתי לעצמי שהסביבון שלי יהיה ארוז עם שאר החפצים האישיים ואולי יסתובב לו על אדמת ארץ ישראל , ואם לא יכירו את המשחק אני אתנדב ללמד את ילדי ארץ ישראל איך מסובבים סביבון כראוי.
נשוב ל״מפצחים", שהיו לא רק "צלפים", אלא גם בעלי סביבון קטלני. מהסביבון הם שלפו את המסמר שבחוד ושתלו במקומו מסמר חד ואימתני, מסמר שנועד מלכתחילה להיות נעוץ בפרסה של סוס. ה״מפצחים" היו אימת המשתתפים וזכו לייראת כבוד. לעיתים הם פירקו את הסביבון הקורבן ולפעמים הותירו עליו צלקת כזו שלא הסתובב כראוי ונפסל. כלל מקובל היה שאם ה״צלף" לא פגע שלוש פעמים, היה נאלץ להניח את סביבונו על הרצפה וכל המשתתפים היו רשאים "להתעלל" בסביבון ואף לעקור ממנו את המסמר החד.
אהבתי גם את המשחק "כיבוש ארצות" . בעונת הגשמים , לאחר שהאדמה ספגה מי גשמים ונהייתה רכה , יכולנו לנעוץ בה מכשיר חד כמו אולר, סכין שלקחנו בלי רשות מן הבית או בעיקר מסמר ארוך ונוח לשימוש. העיגול שסומן על האדמה הרטובה חולק לחלקים שווים לפי מספר המשתתפים. המשתתף הראשון שעלה בגורל היה זורק אוז המסמר ונועץ אותו באדמת השכן . מן הנקודה בה ננעץ המסמר מתח המתחרה קו ישר מקצה אחד לקצה השני וסיפח לעצמו את החלק שסימן. לאחר מכן עבר התור למתחרה האחר. ככל שחלקת האדמה של השכן הצטמקה כך היה לו קשה לעמוד עליה. המנצח היה מי ש״כבש" את כל השטח או את רובו. כדי לשחק משחק נוסף מחקנו את כל הקווים והתחלנו משחק חדש. גם למשחק זה נקבעו כללים וגם הוא נמשך עד לשעות החשיכה.
עד שעות החשיכה? לא בדיוק… כל אימת שהחשיך, ידעתי שזה הזמן לרוץ הביתה בטרם אחי אמיל , אחי הגדול ישוב מן העבודה. לעיתים נטשתי מבעוד מועד ולעיתים בשנייה האחרונה לאחר שראיתיו מגיח מקצה הרחוב שנקרא "אָנְטוּאָן שִיאַרוֹני". בעיניו לא התקבל על הדעת להשחית זמן על משחקים. פעם היה לו זמן פנוי , ליווה אותי לבית הספר, הלכנו יד ביד ואז אמר לי :
– אני אחיך אך אני גם החבר הטוב שלך. אני מצפה ממך, שכאשר אתה הולך לבית הספר או בחזרה ממנו , תחזיק חזק בידית של התיק ותחשוב שהוא החבר הטוב ביותר שלך.
הנהנתי בראשי להסכמה והמשכנו עד לשער בית הספר.
שערי רצון-אלי שפר 14-8