ארכיון יומי: 26 בדצמבר 2018


Colonialisme francais et colonialisme juif-Simon Schwazfuchs

Une mission fut donc envoyée en Algérie, avec l’aide et la recommandation du Ministre de la Guerre, mais sans son concours financier. J. Altaras, le Président du Consistoire de Marseille la dirigeait. Il était assisté de Joseph Cohen, un jeune avocat aixois. Tous deux, ils visitèrent l’Algérie en 1842 et rédigèrent un long rapport. En fait, ils ne s’étaient guère éloignés de la bande côtière. Ils constatèrent donc que le judaïsme algérien était essentiellement urbain. Tous les Juifs d’Algérie—ils étaient environ 16000 — rési­daient alors dans quatre grandes communautés: Alger, Constantine, Oran, Tlemcen et cinq ou six communautés de moyenne importance: Bône, Mostaganem, Médéah, Milianah, Mascara et Blidah. Point de juifs dans les villages et les campagnes, sinon peut-être les quelques 1500 Juifs bédouins du Sud, dont on ne savait d’ailleurs pas grand- chose. Le spectacle des villes que quittaient leurs habitants turcs et maures les avait beaucoup frappés. Ils avaient fini par conclure que les Juifs représentaient un cinquième de la population urbaine habituée depuis longtemps au climat africain. La proportion pouvait d’ailleurs varier: un tiers à Oran, un cinquième ou un sixième à Alger, un septième ou un huitième à Constantine.

 L’importance de la présence juive dans les villes faisait oublier leur insignifiance au sein d’une population indigène qui comptait probablement de 2 à 3 millions d’habitants. Les observateurs juifs s’intéressèrent donc uniquement aux villes algériennes et à leurs Juifs. Ils négligèrent totalement les campagnes et les tribus. Ils furent amenés tout naturellement à conclure que Juifs et Européens réunis formeraient sans peine la majorité dans les villes et y garantiraient de ce fait la présence et la prédominance françaises.

Le Consistoire Central se devait donc de promouvoir et d’assurer l’assimilation de la population juive d’Algérie à la population européenne, et de préférence à la population française. Il faudrait, à plus ou moins longue échéance, faire des Juifs algériens des Juifs européens, c’est-à-dire des Juifs français, ce qui leur permettrait de devenir un facteur important de la colonisation française.

Pour Altaras et Cohen, l’importance relative et absolue des Juifs dans les villes algériennes ne pouvait qu’augmenter, puisque les Arabes les quittaient et que bientôt les Juifs seuls y resteraient avec les Européens. Sans doute, les Juifs avaient-ils beaucoup souffert de la conquête française qui avait exercé des effets désastreux sur leurs moyens d’existence traditionnels en les privant de leurs clients et débouchés habituels et en leur suscitant la concurrence des négociants européens venus chercher fortune en Algérie: ils souhaitaient cependant se rapprocher de la France. Ils pourraient lui servir d’intermédiaires avec les populations nomades du Sud. Rien chez eux ne s’opposait à la civilisation. Ils étaient, déclaraient les deux voyageurs, prêts à prendre les armes et à servir dans la milice pour défendre la France. Tout les séparait des Maures qui étaient incapables d’une telle évolution, et les rapprochait donc de la France. Cependant, un stade intermédiaire se révélait nécessaire. Conscients de la situation du judaïsme algérien, Altaras et Cohen devaient écrire:

En face de cette société particulière et originale, on ne peut adopter les mêmes systèmes que pour les Israélites français. Il faut encore aux hommes de l’Algérie une direction énergique, une autorité en un mot qui n’aît pas seulement le pouvoir spirituel et presque nominal des Consistoires français, mais une puissance réelle d’action et de coercition et qui puisse guider d’une main ferme la société qu’elle doit initier à notre état politique et civil.

Altaras et Cohen allaient donc proposer une politique propre à réaliser leur programme. Ils réclamaient tout d’abord la disparition des institutions juives: nation juive, tribunal rabbinique, rabbinat traditionnel et écoles juives indigènes (midrach). Ils souhaitaient l’interdiction du port du costume juif traditionnel, l’obligation du service dans la milice et la création d’écoles françaises qui assureraient également un enseignement religieux. Ils avaient renoncé à leur projet initial de faire élever en France de jeunes Juifs qui y seraient initiés à la civilisation française et retourneraient par la suite en Algérie pour l’y diffuser. Un projet analogue de collège arabe avait d’ailleurs connu le même sort peu auparavant.

Les deux rapporteurs étaient tout à fait convaincus que les Juifs d’Algérie ne feraient aucune difficulté pour renoncer à la pratique du divorce, alors réprouvée par le législateur français mais fréquente parmi les Juifs algériens, et à celle de la polygamie, qui était bien moins répandue, afin d’obtenir le même statut civil que les Français. Ils réclamaient la formation de consistoires en Algérie et entendaient réserver à celui d’Alger un rôle déterminant. Afin de garantir une évolution conforme à leurs voeux et à leur idées, ils demandaient que  les Consistoires fussent nommés, non élus, et que leurs dirigeants fussent des notables imbus des idées françaises et capables de les répandre. Ils s’empressaient d’ajouter qu’ils n’avaient pu trouver un seul notable algérien qui pût répondre à ces exigences. Il ne s’en trouvait pas non plus parmi les négociants juifs français installés depuis la conquête en Algérie. Il faudrait donc nécessairement faire venir de France un président du Consistoire jouissant d’une position indépendante et libre de tous soucis matériels. Il faudrait donc le charger ‘de véritables fonctions publiques, créées et rétribuées par le Consistoire’. Il devrait être

 un homme d’intelligence élevé dans les idées françaises et possédant cet ensemble de connaissances qui sont indispensables aux réformateurs. Il faut donc qu’il réunisse à la capacité naturelle une éducation étendue et une volonté ferme d’améliorer ses coreligionnaires.

Colonialisme francais et colonialisme juif-Simon Schwazfuchs- 1980- judaisme d'Afrique du nord au XIXe-XXe siecles edite par Mchel Abitbol-page43-46

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' יוסף ( ג'ורג') הררי- תשל"ד

פרק שלישי

עמידתם של המנהיגים בתקופת הרדיפות

שלטון האלמוחידין. — גזרות בן תומרת ועבד למומין. —

האנוסים. — עליית המימונים לפאס ופעולתם. — יציאתם. —

הישנות הרדיפות. — אפליית האנוסים. — הפילוג בעם. —

הרי״ף רבי יצחק אלפסי. ירידת האלמוחידין. — מרד יחיא ותוצאותיו לגבי היהודים. — רוח היהודים במערב בתקופה ההיא. — רבי יוסף אבן ועקנין. — רבי נחום מערבי. —

משפחת הרמב״ם. — איגרת אל יהודי תימן. — המצב המדיני במרוקו. — ממשלת אלמובריטין, רבי יעקב אלפסי בן הרי״ף,

רבי יהודה אבן עבאס, רבי יהודה אבן סיסאן, ורבי משה דרעי. — יוסף בן עמרון. — רבי שלמה בן פרחון. — משיח השקר בפאס. — המאורעות במדינת וואד דרעא. — ניצחון היהודים. — לברדעי ומלחמותיו. מפלתו. — מות שמואל. —

השלטון היהודי והכחדתו. — (1040—1270).

לקראת סופה של המאה ה־11 נסתמנה במרוקו רגיעה מדינית פנימית. מאז מות השולטן האדריסי, בסוף המאה ה־10, היתה הארץ מפורדת ונתונה למלחמות על השלטון מצד שבטים ערביים מקומיים. שבטים מושלים אלה, מאגראווים ואפראנים, מוגרו באותה תקופה על ידי לוחמי השבט למתונה. אנשי שבט זה ידועים יותר בשם הספרדי

Almonareides שהוא שיבוש של המלה הערבית אל מראביטון (דרוישים המגינים על הגבול המוסלמי מפני כופרים). המושל המאוראביטי הראשון היה יוסף אבן תאנסיפת. עיקר מגמתו ומגמת עלי נכדו תאספו, היתה כיבוש ארצות ספרד מיד הנוצרים. מסע נצחונם של האחרונים בחצי האי האיברי הופסק הודות למוראביטין בשנות ה־80 של המאה ה־11.

עתה נהוג מרוקו וספרד, בחלקן הגדול תחת שלטון אחיד.

ההתיחסות החדשה של שתי המדינות, שנמשכה כ־70 שנה, השפיעה רבות בשני הכיוונים, וביחוד מן הבחינה היהודית. ספרד משכה אליה יהודים רבים. מאז שקיעתו של המרכז בבבל, היא היוותה מוקד משיכה רוחני לכל יהודי הגולה.

האפשרות להגיע בקלות אל המרכז הרוחני והתורני העיקרי באותה תקופה והמצב הכלכלי המשופר בספרד הביאו להגירה אליה. יחסם אל השולטנים האלמובריטין אל יהודי ארצותיהם היה נוח לחלוטין. הויכוחים שנתעוררו בתחילת השלטון ובעקבוביה נאלץ הרי״ף לברוח. התקלות חמורה נוספת היתה הופעתו של משיח השקר בשם משה דרעי. בתחילה גרמה להתעוררות יהודית שגעגועי הגאולה הפיחה בהם דמיונות שוא וסופה התערבות השלטונות שגררה עונשים. אך אלו היו רק מקרים יוצאי דופן. מכלול היחסים שנתהווה אז, היה נוח לחלוטין ואף מעל המקובל לגבי מעוט. היהודים היו שוים למוסלמים, הן בחובותיהם והן בזכויותיהם כלפי המדינה. כאשר ביקש מלכה של סיביליה שבספרד ״אל מעתמר״ עזרה צבאית שלח יוסף אבן תאנסיפת ארבעים אלף אנשי צבא יהודים. (יהודים אלה התישבו בספרד כאשר נגמרה המלחמה והביאו עמהם את משפחותיהם). הם כיהנו גם במשרות רמות וחשובות.

עובדה מעניינת היא כי על אף התנאים השוים בכל חלקי הממלכה האלמובריטית לא נראה בקרב יהודי מרוקו בעת ההיא, אלא יבול רוחני דל. מכאן ניתן לעמוד על גודל כוחה של יהדות ספרד באותה תקופה, כאבן שואבת לגבי כל ניצוץ חכמה, ועל הידוק הקשר בין קהלות ספרד ומרוקו. עם זאת לא עזבה היצירה לחלוטין את דרום הממלכה.

אחד מניצני השירה במרוקו היה הרב החכם יהודה אבן עבאס. הוא נולד בפאס. הוא לא היה חורז חרוזים בלבד, רבים היו החורזים באותה עת, שכן כל חרוז שימש עד המעיד על רום המעמד האינטלקטואלי. אולם רק מעטים יש לראותם כמשוררים. את רבי יהודה בן עבאס, ניתן להעמיד בשורה אחת עם רבי משה בן עזרא, רבי יהודה אבן גיאת ורבי שלמה אבן צאקבל. אם כי לא היו משוררים גדולים, עלו במידה רבה על אחרים בתקופתם. רבי יהודה עבר לספרד ושם התרועע עם גדול משורריה רבי יהודה הלוי. בהיותו כבן 66 נאלץ איש מרוקו זה לברוח מפני חרב האלמוחדין, ונס לסוריה.

איש מפורסם אחר בדורו היה רבי משה דרעי שנולד במרוקו ועלה מאוחר יותר לארץ ישראל. לא ידוע לנו רבות על אודותיו. ישנה סברה כי חיבר דיואן בן 544 שירים בעברית ובערבית.

רבי אברהם בן עזרא מזכיר את יוסף בן עמרון שחי בארץ המערב. נראה שיוסף זה היה מיטיבו של הראב״ע ולפיכך זכה להרבה שבחים מעטו. הוא מתואר כאיש שר וגדול, גבר חכם ורב פעלים וכו'. ניתן לשער כי התאור מופרז מעט שכן ידיעות אחרות אין לנו כלל על יוסף בן עמרון.

עוד אחד מרבני ישראל שהיה לו יד בדקדוק היה שלמה ברבי אברהם גן פרחון, אף איש תורה זו נולד במרוקו וחי במאה העשירית, הוא חיבר ספר בשם ״הערוך״ העוסק בדקדוק. נראה כי הוא למד את תורת הלשון אצל רבי אברהם בן עזרא ואחרי כן אצל רבי יהודה הלוי. בסוף ימיו עבר לאלג׳יריה.

מתוך חיי הרוח האפורים הללו עולה כוכב יחיד מופלא בבהירותו. היה זה רבי יצחק אלפסי. ר׳ יצחק אלפסי, אחד מגדולי חוקרי התלמוד (943—1033) בשכלו החד, בנה מסילות לידיעת התלמוד ולהבנתו. בואו לספרד עוררה התנגדות מצד גאוני התורה אחרים. בהיותו גם בעל מידות תרומיות רבות אחרות, רכש אהדתו השלימה של הציבור. במות אחד המתנגדיו החריפים ביותר אבן גיאת, השאיר האחרון צוואה לבנו שנשאר גלמוד, שמיד אחרי מותו ילך לרבי אלפסי ויבקש ממנו שיקח אותו תחת חסותו. אלפסי קיבל את הבן בזרועות פתוחות, ניחמו ואמר לו: ״אני אהיה לך לאב״. והוא קיים יפה הבטחתו. אולם גם איש חכמה זה עזב את מרוקו ועבר לספרד. עם זאת מהווה יצירתו במרוקו מקור גאוה לא אכזב ואות ומופת לגדולתה של גולה זו.

זמן קצר לאחר מותו של רבי יצחק אלפסי כתב יהודה הלוי אודותיו:

הרים ביום סיני לך רעשו

כי מלכי האל בך פגשו

ויכתבו תורה בלוחות לבך

וצבי כתריה לך חבשו.

הערכתו של הרי״ף לא נשתנתה מאז. הוא נחשב מקור חכמתה של יהדות המערב ועץ פריה הבשל יותר, בעיקר בשל בתורת ההלכה. רבים הם החוסים בצלו ונהנים מפירותיו בימינו אלה.

רבי יצחק אלפסי (שנקרא גם ״גאון״ או ״הגאון״ סתם) עלה לאחר שקיעתם של שני מאורות צפון אפריקה — רבי חננאל בן רבי חושיאל ורבנו ניסים. הרי״ף נולד במחוז קלעאת חמאד שליד פאס.תורה למד בקירואן וישנה סברה כי מוריו היו: רבי חושיאל ורבנו ניסים. מאוחר יותר חזר לפאם ושם החל מלמד, נראה שהיה נשאר בעיר הצפון אפריקאית אלמלא הלשינו עליו בפני המלכות והוא נאלץ להמלט לספרד. לראשונה שהה בקורדובה ולאחר כמה חודשים פנה משם אל גרנאדה. כמקום משכן סופי איוה לו, בשנת 1089 את אליסאנה, עיר זו קבלה אותו בזרועות פתוחות עם מותו של רב הקהילה, רבנו יצחק ברבי יהודה גיאת, שעמד אף בראש הישיבה המקומית, ירש הרי״ף את מקומו. עד מהרה נתעלה שמו ונעשה ראשון לרבני ספרד עד יומו האחרון.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמ'43-43  

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג

8, גורמי העליה

הציונות המדינית היא מוצר של תרבות אירופית מפותחת מאוד. הקיבוץ היהודי בצפון־אפריקה, ככל קיבוץ אחר, טיפח בקרבו את השאיפה לשוב לציון, ועל כך יעידו העלייות של יחידים ושל קבוצות במשך כל הדורות. אין ספק שהאידיאל הציוני חי בליבותיהם של המוני היהודים בצפון־אפריקה, אם כי ביטויו רגשי יותר ולא הגיע לידי ארגון מוסדי ולידי ביצוע הלכה למעשה. בקרב אוכלוסיה בלתי מפותחת הפעולה ההכרתית היא בהכרח דלה יותר, וביטוי האידיאל — נאיבי יותר. ולפיכך, אם לא יתערב המחנך ויכין את חניכיו לקראת הקשיים העתידים לבוא, עלולים חלק מהילדים לתאר לעצמם את ישראל כגן־עדן עלי אדמות, מבלי שיבינו כי העלייה ושינוי הסביבה ידרשו מהם מאמץ הסתגלות.

אצל ילדים שאינם מסוגלים להבחין בתגובותיהם האפקטיביות בין החולף לבין הקבוע, עלול לפעמים האידיאל הציוני להידחק לתקופת־מה לקרן זוית על ידי בעייה אישית מישנית, אפילו יהא האידיאל עז ביותר. למשל: קורה שילד מביע את רצונו לחזור למארוקו בגלל קטטה עם חבר. במצב זה של מתיחות ואכזבה אין הוא מסוגל לשלב במסגרת עדיפויות הגיונית את רצונו לעלות לישראל עם ענייניו היומיומיים הקטנים.

מאדך גיסא יש לציין, כי לפעמים המניע הראשון לעליית הילד איננו גורם אידיאליסטי. דבר זה מובן בהחלט לגבי אוכלוסיה השקועה מכל הבחינות בדלות רבה. למשל ההורים מציעים לילד לעלות לישראל משום שנסיעתו תקל על מצבם המשפחתי הבלתי־תקין — שולחים את הילד על מנת שלא יפריע לאב לחיות עם אשתו השניה; ילד שנתייתם נשלה ארצה בגלל היותו מעמסה כבדה להורה שנשאר בחיים או למטפלים בו; הורים הכורעים תחת נטל משפחה גדולה רואים בעליית אחדים מילדיהם לישראל הקלה מבורכת לקשיי הפרנסה; הורים מבקשים לשלוח את הילד בשעה שהתנהגותו גורמת להם דאגות מרובות, וסמכותם החינוכית אינה עומדת להם עוד בריסונו. בכל המקרים שצויינו כאן, מציגים ההורים בדרך כלל בפני הילד את עלייתו לישראל בצורה המושכת את ליבו. הילד, אשר לעתים קרובות נעלמת מעיניו הסיבה הראשונה לעליתו ארצה, מציב במקומה אידיאל אישי, מיד בבואו במגע עם מחנכיו. אך ברור כי מאחורי אידיאל זה, שהוא מישני מבחינה מסויימת, עלולים להופיע שנית שרידי המניעים הראשונים. יש להימנע מהטפת־מוסר כאשר הילד מגלה גישה מתמיהה, אומר שברצונו לחזור לצפון־אפריקה וטוען כי חבל שעלה לישראל. יש תמיד להביא בחשבון את האפשרות שעלייתו של הילד ושאיפתו ליהפך לאזרח ישראלי, קשורות גם בקשייו המשפחתיים ואליהם מתלוה הרגשה כי הוריו מתנכרים לו.

אמנם מקרים אלה אינם שכיחים, אבל חשוב לציין את הגורמים העלולים ליטול חלק בהחלטתו של הילד לעלות ארצה! וזאת בכדי למנוע חריצת משפט שלילי על אותם הילדים שלא יגלו מיד אותה מידת התלהבות כשאר חברי הקבוצה.

  1. 9. מסקנות

מה הם הסיכויים לעתיד האוכלוסיה היהודית בצפון־אפריקה בתנאי החיים שתוארו עד כה ? הנסיון מוכיח כי בתנאים הקיימים בשנים האחרונות בצפון־אפריקה חיי היהודים תלויים להם מנגד. כאשר פורצות מהומות, ואפילו מקומיות בלבד, משמשים היהודים שעיר לעזאזל. איש איננו יכול לחזות מראש את השתלשלות העניינים העתידה באפריקה הצפונית שהיתה צרפתית עד לפני שנים אחדות. אפשר רק לקוות להרגעת הרוחות. האוכלוסיה היהודית היא הנתונה ביותר בסכנה, ועל כל פנים, אין לדרוש מן האוכלוסיה היהודית כי ממשיך לחיות בסכנה מתמדת, אם העלייה יכולה להיות פתרון סופי לבעיית חוסר־הבטחון הפוליטי.

בתהום הכלכלי מאבדים המקצועות היהודיים את ערכם, ככל שהסביבה עובדת תהליך מודרניזאציה. הסוחרים, שמספרם רב מכפי הרצוי, אינם יכולים, לעמוד בפני השינויים שחלו בשוק עקב פיתוח קשרי המסחר עם אירופה. החקלאות העצמאית נעולה בפניהם כי האדמה שייכת לערבים או לאירופים; עבודת חקלאי שכיר היא בלתי אפשרית, כי במקרים רבים היא מעמידה את היהודי תחת פיקוחו המתמיד של הערבי, וכן מצריכה תנועת־אוכלוסין הפוכה מזו הקיימת כיום בכל העולם, דהיינו — תנועה מן העיר אל הכפר. מכל מקום, עבודת היהודי כחקלאי שכיר לא תעלה בהרבה את הרמה הכלכלית. עבודת הפועל הפשוט בתעשיה לא תיהפך לתופעה כללית, אלא לאחר התפתחות התעשיות הצפון־אפריקאיות, והיא תצמיח פרולטריון של סוחרים ואומנים. העבודה המקצועית בתעשיה תיפתח בפני אוכלוסיה זו ככל שרמת ההוראה משתפר וירבו בתי־הספר המקצועיים — דבר הדורש עבודה של שנים רבות. בסיכומו של דבר, אין כיום בתחום הכלכלי במארוקו פתרון מעשי שניתן לבצעו בעתיד הקרוב.

באשר לתנאי המגורים המהווים יחד עם העוני, את מקור הדלות והמחלות, הרי כל אדם שיסייר בכמה מן המלאח של הערים הגדולות יאמר ללא שמץ היסוס כי קיים אמצעי אחד בלבד לתיקון המצב העלוב והוא, הריסתם השלמה ובניית ערים חדשות או שכונות חדשות במקומם. כל עוד לא ייעשה הדבר, הרי במקום כל תושב העוזב את המלאח יבואו מיד שניים אחרים. אבל איזו מדינה תוכל ליטול על עצמה מפעל ענקי מעין זהו הפתרון המעשי היחידי הוא איפוא התרוקנות המלאח ע״י העליה לישראל.

מבחינה תרבותית אין השתלבות היהודי בחברה המוסלמית אפשרית כלל וכלל. ואילו רכישת ערכי התרבות הצרפתית תדרוש תקופה ארוכה של התפתחות, בה עלולים להתרחש מאורעות רבים. יתר על כן, בטרם תגיש היהדות הצפון־אפריקאית לשלב זה, יחדרו לתוכה כל היסודות הוולגאריים ביותר של התרבות הצרפתית, ואין לדעת כיצד יעכלו התושבים היהודיים תרבות חדשה זאת; יש לחשוש שתצמח תרבות־כלאיים, חסרת פנים וחסרת חיים שתשלול מיהדות זאת את אפיה המיוחד.

העובדות והבעיות שהועלו בסקירה זו דיין להראות כי האוכלוסיה היהודית במלאח הצפון־אפריקאי חיה כיום במצב חסר־מוצא. אם נוסיף לכך את קצב גידול האוכלוסיה היהודית והכללית המחריף בעייה זו משנה לשנה, נגיע למסקנה כי העליה לישראל — היא הדרך היחידה לתיקון המצב. הבטחון הפוליטי יאפשר לעולים לפנות אל החקלאות ואל התעשיה בתנאי חיים נורמאליים. הם יינצלו מן האווירה העלובה שבמלאח וישתלבו בסביבה בעלת תרבות מקורית משלה. אין עוד טעם לשאול: כלום מוצדקת העלייה מצפון־אפריקה והאם היא בעיתה? העלייה הפכה עובדה קיימת, עובדה שיש לקבלה. תושבי ישראל, שצריכים לקלוט את העולים החדשים, חייבים לחפש דרכים לקליטה יעילה שממנה תצמח תועלת גם להם וגם לאחיהם העולים. אחת הדרכים, ואולי החשובה שבהן, היא חינוך הילדים כמה מהבעיות החינוכיות נידונות בפרקים שלהלן.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג עמ' 81-78

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 195 מנויים נוספים
דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר