באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-מרטין גילברט-תרגם לבנה זמיר-2013 -לפני האסלאם

 

לפני האסלאם

הנסיך מ-חִ'מִיאָר

במשך יותר מאלף שנים לפני הולדתו של מוחמד בשנת 570, יהודים חיו במה שעתיד להפוך – עם כיבושיו של מוחמד וחסידיו – לארצות מוסלמיות. ארצות אלו השתרעו מספרד ועד לאפגניסטן, ותושביהם היו ערבים, פרסים, טורקים, ברברים ויהודים. הוקמו בהם הישיבות היהודיות הגדולות של סורא ופומבדיתא (כיום פלוג'ה בעיראק של ימינו), שתי ערים שהיו במרכז החשיבה והמוסר היהודי דתי. בבבל גם נערך ונחתם התלמוד הבבלי לפני יותר מאלף שש מאות שנים.

במרחב גדול זה של ארצות, נמצאו קברות יהודיים מתקופה קדומה ועתיקה מאד. בעיר קרתגו שבתוניסיה, נמצאו כתובות חרוטות על מצבות יהודיות הנושאות תאריך 813 לפנה״ס. המסורת התימנית גם גורסת, כי קבוצת יהודים אמידים הגיעה לתימן מירושלים עוד בשנת 629 לפנה״ס, לאחר ששמעה את ירמיהו הנביא מנבא על חורבן בית המקדש בירושלים. יתכן כי הגירת יהודים לתימן החלה עוד קודם לכן. כאשר תימן נשלטה על ידי מלכת שבא בשנת 900 לפנה״ס, המסחר והסחר הימי שהוקם על ידי שלמה המלך, הביא יהודים מיהודה לתימן – מסע של 1,400 קילומטרים.

ירושלים, שנכבשה לראשונה על-ידי שלטון מוסלמי בשנת 638 לספירה, הייתה מוקד של חיים יהודיים במשך למעלה מאלף ארבע מאות שנה לפני עלייתו של האסלאם. היא הייתה עיר הבירה היהודית במשך יותר מארבע מאות שנה, כאשר נכבשה על ידי הבבלים בשנת 587 לפני הספירה. העיר גם הייתה מרכז הממלכה היהודית, שנשלטה על ידי מלכים יהודים במשך שבעים ושמונה שנים, משנת 141 לפני הספירה עד 63 לפנה״ס. בתקופות אחרות, חלק מהשליטים ששלטו על ירושלים, לרבות הרומאים כמו גם היווני-סלוקי אנטיוכוס הרביעי, פנו נגד היהודים; אחרים, כמו אלכסנדר מוקדון והתלמים המצרים, אפשרו לחיים היהודיים לפרוח ולשגשג.

באסטלה עתיקה המוצגת במוזיאון המצרי-פרעוני בקהיר, תחת הכותרת 'אסטלת-ישראלי, עם ישראל נראה כעם שהובס על-ידי בנו של רעמסס השני, מרנפתח (־1213 1203 לפני הספירה), יותר מ-1,800 שנה לפני בואו של מוחמד. הפפירוסים שהתגלו באי אלפנטינה(הוא האי יֵב) שעל הנילוס, מערבית לעיר אסואן במצרים, הם מצבור של מסמכים משפטיים ומכתבים בארמית, המעידים על חיי קהילה יהודית פורחת ומשגשגת במאה השביעית לפני הספירה באי אלפנטינה. קהילה זו נוסדה כיישוב צבאי בתקופת שלטונו של המלך מנשה ביהודה, כדי לסייע בהגנה על הגבול הדרומי של מצרים עם נוביה. ככתוב בספר ירמיהו(מד, א) קהילה יהודית אחרת שגשגה גם במאה השישית לפני הספירה, בצפון מצרים: בְּמִגְדֹל וּבְּתַחְפַּנְחֵס (עירו של פרעה) וּבְנֹף וְּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס. לפי הוראתו של אחד המלכים ההלניסטים משושלת בית תלמי במצרים, בין המאה השלישית והשנייה, התנ״ך תורגם באלכסנדריה ליוונית (תרגום השבעים) על ידי 72 רבנים.

ירמיהו פרק מד

הַדָּבָר, אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, אֶל כָּל-הַיְּהוּדִים, הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם–הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף, וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס לֵאמֹר

במאה השנייה לפני הספירה, בתקופת שלטונו של המלך תלמי השישי במצרים, קהילה יהודית גדולה פרחה בעיר לֵיאוֹנטוֹפוֹליִס (שנקראת עד היום, תֶל-אֶל-יַהוּדֶיָיה –  כלומר תל-היהודים), כמה קילומטרים צפונה מהעיר הליופוליס המודרנית שליד קהיר. בית מקדש שהיה זהה לבית המקדש בירושלים נבנה באותה תקופה בעיר ליאונטופוליס, על ידי חוּניו הכהן, שברח מצרימה עם פמליה נכבדה, לאחר שהמכבים סרבו להעניק לו את המעמד של כהן גדול. על פי יוסף בן מתתיהו, מקדש ליאונטופוליס התקיים במשך יותר משלוש מאות שנה, והיה המקדש היהודי היחידי מחוץ לירושלים שבו הועלו קורבנות. חסידי חוניו היוו חיל מצב חשוב מאד ליד ממפיס והמושבה שלהם הייתה ידועה כארץ חוניו. כפי שדיווח פילון האלכסנדרונ׳, פילוסוף יהודי-הלניסטי (20 לפנה״ס עד 50 לספירה) הידוע בשמו היהודי ידידיה, מיליון יהודים חיו במצרים ההלניסטית במאה הראשונה לספירה, חלק גדול מתוכם בעיר אלכסנדריה.

כאשר מלך פרס, כורש הגדול, ניצח את הבבלים בשנת 539 לפני הספירה, הוא שיחרר את יהודי ירושלים. חלק מאותם 'עבדים משוחררים' – שכבר לא נאלצו לעבוד אלילים – החלו לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים, שהושמד ארבעים ושתיים שנים לאחר נבואתו של ירמיהו הנביא. אחרים פנו מזרחה והתיישבו בפרס. בין צאצאיהם של אלה, נמנים ־ מאה שנה לאחר מכן – אסתר התנ״כית ובן-דודה מרדכי, אשר על פי המסורת היהודית סיכלו את ניסיונו של הווזיר הגדול המן להשמדת הקהילה היהודית הפרסית כולה.

הערת המחבר : קבר אסתר שבעיר האיראנית חמדאן, מוקף קברי יהודים, כי היהודים החשיבו את השטח סביב קברה כשטח קדוש יותר מאשר בית הקברות היהודי הראשי. הכיפה המלכותית הלבנה של הקבר שנבנתה ב- 1602. הומאן שרשאר, עורך הספר Esther's Children: A Portrait of Iranian Jews, עמודים 23 ,XVIII ו-25.

הגירות דומות של יהודים והתיישבותם מחדש במקומות אחרים, הובילו את היהודים לארצות רחוקות אחרות, שנכבשו מאוחר יותר על-ידי האסלאם, במאה השביעית והשמינית. אלף שנה לפני עלייתו של האסלאם, מלך בבל נבונידוס הביא גולים יהודים לעיר תימא, נווה מדבר בערב הסעודית של ימינו, כאשר הקים שם את בירתו. כתובות-קבר גם מאשרות שיהודים חיו בערים של חצי-האי ערב אל-היג'ר מַדָאייִן סַלִיח – ו- אל-אוּלא, חמש מאות שנה לפני הולדתו של מוחמד. כמו כן, בשנת 312 לפנה״ס, שליט מצרים, תלמי לאגוס, הביא להתיישבותם של יהודים בקירנאיקה – היא לוב של ימינו – כדרך לחיזוק ממלכתו. כתובות עתיקות בבנגאזי ובמקומות אחרים ברחבי לוב, מראות שקהילה יהודית עשירה, מבוססת ומאורגנת היטב, חיה שם בשנת 146 לפנה״ס, עם תחילתו של השלטון הרומי.

 

הערת המחבר : ההיסטוריון ציארלס ג. טוריי מאמין כי אף לפני נבונידוס, ששלט בין השנים 539-555 לפנה״ס, סוחרים יהודים התיישבו בערים של נווה המדבר חדג'אז, לרבות בעיר יתריב (מדינה). Charles Torrey The Jewish Foundation of Islam, עמודים 17-18-110.

 

הערת המחבר :  הכתובת על שעון־השמש בבית אל-היג'ר, מציינת שמו של יהודי, מנשה בר-נתן שלאם, שהיה ככל הנראה האסטרונום ששעון-השמש היה בבעלותו, או האומן שגילף אותו. הגנרל הרומאי Aelius Gallus גם מצא יהודים שחיו באל-היג'ר, בדרכו לכיבוש תימן בשנת 25 לפנה"ם.בתלמוד הבבלי (בסוף המאה הרביעית – תחילת המאה החמשית) מציין את ענאן בן חייה מהיג'רה (מסכת יבמות: 116א), שמופיע בהקשר לדיון על הצעת חוק לגירושין בעיר הבבלית סורא.

 

באותם חלקים של האימפריה הרומית שנכבשו מאוחר יותר על ידי הערבים ועברו לשלטון מוסלמי, לרבות צפון אפריקה, כמו גם סוריה ומצרים, יהודים חיו ולעתים גם שגשגו כחקלאים וסוחרים. אך החיים במסגרת ה- פאקס רומַאנַה (השלום הרומי) לא מנעו הגירות נוספות של יהודים. בשנת 41 לפנה״ס, המלך הורדוס, שהומלך על ידי הרומאים על מחוז יהודה שבירתו ירושלים, שלח כוח צבאי לקימום שליטה רומית בחופי ים סוף. מסע זה היה כשלון, אבל כמה חיילים יהודים נשארו והתיישבו שם, והיו לקהילה היהודית הדרומית ביותר שנוסדה בתקופה הרומית.

 

יהודי נכבד שנסע באותה עת אל מחוץ ליהודה, היה רבי עקיבא, חוקר ומנהיג יהודי, אשר נסע עם אחרים מירושלים לקרתגו בכדי ללמד, והצטרף לרבנים ידועים רבים שלימדו שם. אך נדידת יהודים אל מחוץ ליהודה בתקופה הרומית, לא נעשתה תמיד מתוך בחירה. כאשר הרומאים הרסו את ירושלים ואת בית המקדש בשנת 70 לספירה – בעקבות מרד היהודים שנכשל – כשלושים אלף יהודים גורשו ממולדתם העתיקה ונשלחו לצפון אפריקה.

 

גורל דומה היה מנת חלקם של יהודים שנלקחו לשבי לאחר כשלון מרד בר כוכבא בשנת 136 לספירה. על פי המסורת, שנים־עשר ספינות של שבויים יהודים גורשו מיהודה לאזור קירנאיקה, בו כבר חיו באותה תקופה חצי מיליון יהודים. כן נאמר, כי רוב היהודים שחיו בקירנאיקה גרו בכפרים חקלאיים, בעוד שאלה שהתגוררו ליד הים היו מלחים וספנים. רבים אחרים היו קדרים, סתתים, אורגים וסוחרים. מספר המתיישבים היהודים החדשים שהגיעו לקירנאיקה היה כמיליון איש, שאולצו לעזוב את יהודה. בשנת 132 לספירה, הרומאים שינו את שמה של יהודה והעניקו לה את הכינוי Syria-Palaestina, ועל גבי מטבעותיה נחרטו המילים Judea Capta 'יהודה השבויה'.

בשנת 115 לספירה, יהודי קירנאיקה מרדו ברומאים, והתוצאות חזרו על עצמן. לאחר דיכוי המרד, מסופר כי המושל הרומי קאטולוס רצח את כל היהודים העשירים שמספרם הגיע לשלושת אלפים, והחרים את כל רכושם'. כתגובה לדיכוי אלים זה, רבים מיהודי קירנאיקה ברחו עמוק לתוך מדבר סהרה והתגוררו שם בין השבטים הברברים, שחלק מהם התגייר מאוחר יותר. למרבה האירוניה, יהודי מאזור קירנאיקה בשם מארק – מארק הקדוש מאבות הכנסייה – התנצר וייסד את הכנסייה הקופטית שהחדירה את הנצרות לאפריקה.

בין הארצות הרבות שהפכו למולדת חדשה עבור המהגרים היהודים באותה תקופה, פרם – היא איראן של היום – הייתה אחת המשמעותיות ביותר. בשנת 226 לספירה, המלך שאהפור הראשון ייסד בפרס את האימפריה הסאסאנית,,ויהודים מילאו תפקידים חברתיים וממשלתיים בכירים באימפריה. במהלך ארבע מאות שנה של שלטון סאסאני, יהודי פרס היו בין אלה שכתבו את התלמוד הבבלי, מאגר חיוני של חוקים ותיאולוגיה יהודית עד עצם היום הזה. יהודים שנעקרו, הקימו גם את הקהילה היהודית בתימן, לאחר מרד בר כוכבא שהחיש הגירה יהודית משמעותית מיהודה לתימן. היהודים היו סוחרים ממולחים, ותימן הייתה אז ידועה ברחבי העולם היווני-רומי כארץ סחר משגשגת, במיוחד בתחום התבלינים. כמי ששלטה בקצה הדרומי של ים סוף, תימן היוותה מוקד הן בסחר הימי והן בנתיבים היבשתיים מדרום-מערב לחצי-האי ערב. תיעוד ראשון בכתב המעיד על נוכחות יהודית בתימן מתוארך למאה השלישית לספירה. מיומנות היהודים במסחר הביאה אותם גם לחלק הצפוני של ים-סוף, ולאיים התאומים של טיראן וסנפיר שבמיצרי טיראן, שהיו במשך שנים רבות איים יהודיים.

במאה החמישית, תימן אימצה את היהדות כדת רשמית של המדינה. המלך אב-קריב אסעד, ששלט על ממלכת חימיאר, החדיר את השינוי לאחר שהתגייר בעצמו, בהשפעת יהודים בחצרו. בעקבות כך, רבים בדרום חצי-האי ערב התגיירו; השלטון היהודי בתימן נמשך כמעט מאה שנה.

המלך היהודי המפורסם ביותר בתימן, יוּסוּף אֳסַר, עלה לכס השלטון בשנת 515 לספירה. הוא היה אדם דתי, ידוע לערבים כ- ד'ו נוּאַס (׳האיש בעל התלתלים השחורים׳). תקופת שלטונו בתימן תוארה כמבשרת 'תור הזהב' עבור יהודים וערבים מקומיים כאחד. אך שלטונו לא חסר אלימות וסכסוכים כלפי חוץ. מתוך תיאור על רדיפת היהודים בביזנטיון הנוצרית, ד'ו נואס תקף את המעוז הנוצרי של נַגְ'רָאן, וטבח בכל מי שלא וויתר על דתו הנוצרית. ואז, עשר שנים בלבד לאחר שעלה לכס המלוכה, ד'ו נואס הובס על ידי הנוצרים מאתיופיה, שהיו בני ברית של האימפריה הנוצרית הביזנטית. תימן נפלה, יחד עם האיים היהודיים טיראן וסנפיר, לשליטה ביזנטית.

שנים לפני בוא האסלאם, מאות אלפי יהודים עשו את דרכם בתוך האימפריה הרומית, בים וביבשה, אל יעדים חדשים: מערבה אל ספרד וצפון אפריקה, צפונה עד הרי האלפים השוויצריים, מזרחה אל חופי הים השחור והים הכספי, ודרומה עד לתימן. במולדתם החדשה – בתפוצות או בגלות – יהודים אלה הקימו קהילות יהודיות, אשר במשך שלוש מאות שנה לפני התפשטות הנצרות, וחמש מאות שנה לפני עליית האסלאם, דבקו באמונתם, במנהגיהם ומסורותיהם. למרות שאימצו את השפות המקומיות בחיי היומיום ובעבודה, הם שימרו את העברית כשפת קרוא וכתוב ותפילה.

יהודים אלה שהתיישבו על פני אזור גיאוגרפי עצום, שמרו בכל זאת על קשר הדוק בינם לבין עצמם באמצעות הדת: אמונתם באל אחד, החוקים והקוד האתי של התורה, המסירות לתפילה, ערבות הדדית, משפחה וקהילה.

היהודים גם שמרו על קשרים חזקים עם ארץ מולדתם העתיקה, יהודה. יהודי תימן עשו מאמצים גדולים ושבו ליהודה כדי לקבור את מתיהם, לעתים תוך מסע של ששים יום לפחות על פני מדבריות ערב. בבית הקברות היהודי של בית שערים בעמק יזרעאל, נתגלו בשנת 1936 ארבעה חדרי קבורה, ובהם סרקופגים עשויים עץ, אבן ועופרת שהובאו לשם מתימן. בית קברות זה היה בשימוש עד סוף המאה הרביעית. על אחד הסרקופגים נמצאה כתובת באלפבית של חצי-האי ערב הדרומי, בה נחרטו המלים: 'נסיך חִימִיאָר'.

החל משנת 325 לספירה, יהודה – כחלק מפלשתינה – נשלטה במשך כשלוש מאות שנה על ידי הקיסרים הנוצרים של ביזנטיון, שבירתה הייתה קונסטנטינופול, במרחק שמונה מאות קילומטרים משם. יהודי ירושלים החליטו לאחד כוחות עם הפרסים בשנת 614, כדי להטיל מצור על ירושלים ולשחררה מידי השלטון הנוצרי. כאשר הצבא הפרסי הביס את הביזנטים, הוא החזיר את ירושלים לידי היהודים. ירושלים נותרה תחת שלטון יהודי למשך שלוש שנים, ולאחר מכן הפרסים החזירו את השליטה על העיר לתושביה הנוצרים. אך בשנת 629, ירושלים נכבשה בחזרה על ידי הקיסר הביזנטי הרקליוס, נוצרי ארמני, שהחרים שוב את היהודים.

בתקופת שלטונו על ירושלים שנמשכה תשע שנים, הרקליוס יצא במסע נקמה נגד היהודים. הוא ציווה המרה כפויה של יהודים לנצרות בכל שטחי אירופה ואסיה של האימפריה הביזנטית, ובשנת 632 – שנת מותו של מוחמד – הוא הרחיב את גזירת ההמרה לצפון אפריקה. רק לאחר שהערבים המוסלמים כבשו את ירושלים בשנת 638, הורשו היהודים לחזור לעיר ולחיות בה על פי אמונתם. באותה עת, החל הרקליוס בהמרת יהודים בכפיה בצפון אפריקה. אך כפי שכותב ההיסטוריון ח.ז. הירשברג, בדיוק אז הגיחו -שבטים ערביים מהמדבר עם הסיסמה 'אין אלוהים מבלעדי אללה, ומוחמד הוא שליחו של אללה', אשר ליכדה אותם לעם אחד ולקהילה דתית מיליטנטית. ׳כוח צבאי אדיר זה, סחף את הרקליוס ואת צבאו אל מחוץ לרוב שטחי אסיה, פלש למצרים ושם פעמיו אל המקומות הפוריים של צפון אפריקה וספרד.

הישועה הייתה בהישג יד, ליהודים הנרדפים בארצות הנוצריות.

באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-מרטין גילברט-תרגם לבנה זמיר-2013 עמ;25-29   

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר