"מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד- תקנות קהילה

מלאכות

רוב היהודים עסקו במלאכות, אולם הם עסקו גם בשיווק תוצרתם, והיו שנדדו לשם כך בין יישובים. האומנים עבדו לבדם או עם שותפים או שכרו פועלים וחניכים. לפי נתונים שהגיעו לכי״ח ב־1894 היו במוגאדור 225 אומנים, מהם 105 סנדלרים ויצרנים של נעלי בית ונעליים מסוגים שונים, גם בסגנון אירופי, 25 חייטים, 22 צורפים; במכנאס היו שליש מהיהודים אומנים, מהם 100 רצענים, 60 צורפים ו־50 חייטים; בצפרו היו כ־40 רצענים, עשרה אומני בדיל ועשרה עוזריהם, וארבעה חרשי ברזל.

יהודים עסקו בייצור יין ומזון לא רק מטעמי שמירה על הכשרות, אלא גם בעבור נוצרים ומוסלמים. בגלל האיסור הדתי לשתות יין קנו המוסלמים בהסתר יין מן היהודים. הממשל הוציא מדי פעם פקודות האוסרות על מכירת משקאות חריפים למוסלמים, אך יהודים הפרו אותן, נענשו וחזרו לסורם. ייצור היין סיכן את הקהילה כולה, ולכן תוקנו תקנות האוסרות למכור יין למשומד ולמוסלמי, אך הן לא נשמרו, בגלל הפיתוי הכלכלי. בתקנה כזו, שתוקנה במכנאס ב־1807, מצוין שבעבר כבר תוקנה התקנה. ב־1812 נמצא מוסלמי שיכור; הוא נאסר ובחקירתו אמר כי שני חזנים יהודים נתנו לו את המשקה. החזנים נאסרו והנגיד נאלץ להתערב כדי לשחררם. רבי יעקב בירדוגו ממכנאס כתב בשנת 1825: ״בחורף אשתקד יצא דבר מלכות שכל הנותן מים שרופים או יין לגוי שיתחייב ראשו למלך וכל ממונו יהיה למלכות ושגם ראשי העם יהיו חייבים עמו והיה בדבר פרסום גדול שהיה פחד ורעדה ב״ד [לבית הדין] י״צ [ישמרם צורם] וליחידי הקהל.״(בירדוגו, שופריה, א, אבן העזר, סימן מה.)

בערים פאס, דמנאת ודבדו עיבדו יהודים עורות של שוורים, פרות, עגלים ועזים, שגודלו במיוחד לצורך מלאכת עיבוד העורות. העור המשובח ביותר, האדום, יוצר בפאס. חלק מהעורות שימש לייצור נעליים וסנדלים שנמכרו בשווקים ברחבי מרוקו ומחוץ לה.

צורפות וטיפול במתכות עדינות היא מלאכה מסורתית שעברה משך דורות מאב לבן. במקצוע זה עסקו גם חכמים למחייתם, כדי שלא ייאלצו להיתמך על ידי הקופה הציבורית. המקצוע כלל מלאכות שחייבו התמחות: טיפול בחומר הגולמי, רידוד חוטי זהב וכסף, הכנת חוטים מוזהבים. על שם מלאכה זו נקרא שמה של משפחת כוהנים, סקלי(מערבית: צקל – הבריק, ליטש, צקיל – מלוטש). הצורפים ייצרו תחרות זהב ששילבו צורות גיאומטריות ופיגורטיביות, כגון יד, פרחים, ציפורים, שמש וכוכבים, ועסקו גם בשיבוץ אבנים טובות ומרגליות בתכשיטים. תכשיטי זהב וכסף היו מבוקשים כמתנות לחתונות, ושמלות ונעליים שנועדו לחתונות ולאירועים חגיגיים היו מעוטרות בחוטי זהב. נזמים, אצעדות, טבעות ותכשיטים נוספים נשמרו כנכס אישי למקרה של משבר כלכלי, להבטחת קיומן של הנשים. הצורפים עיצבו תפוחי כסף לספרי תורה, ומכרו אותם לקונים פרטיים וכן לבני מרום הארץ ולממשל. כל סולטאן חדש שהוכתר נהג להזמין חותמת מצורפים יהודים. תוצרתם נמכרה לסוחרים או על ידי כרוז בשוק הצורפים. נאסר על יצוא כסף או זהב אל מחוץ לגבולות הארץ.

הצורפות קשורה גם לטביעת מטבעות, אשר לפי מסורת רבת שנים (גם בארצות מוסלמיות אחרות) הייתה במידה רבה בידי יהודים. היהודים רכשו את הזיכיון לעסוק בטביעת המטבעות מידי הסולטאן¡ לעתים הנגיד או ״טובי הקהל״ היו מחכירים את הביצוע למומחים.

בעלי מלאכה יהודים – צורפים, חייטים, רצענים וסופרים – היו מאורגנים באגודות, גילדות, שנקראו ״חברות״, למרות שלרוב לא הייתה מניעה שיהודים יצטרפו לגילדות של מוסלמים. ואכן, ב־1810 היו בסאלה 162 חברים בגילדה, מתוכם עשרים יהודים. בראש החברה עמד ״אמין״, שנבחר על ידי החברים. הוא קבע את תנאי העבודה ואת גובה השכר והמסים לשלטונות. מטרותיה של החברה היו כלכליות, אך גם חברתיות־דתיות: הגנה על האינטרסים של חבריה, מניעת תחרות והסגת גבול, עזרה הדדית במקרה שאחד האומנים נקלע לקשיים, תפילה ולימוד משותפים. הממונה מטעם השלטון על הגילדות היה המֻחְתַסִבּ, שהיה המפקח על השווקים. על פי המסורת התלמודית התירו חכמי מרוקו את פעולתן של חברות שפעלו על פי כללים שוויוניים, כלומר ההחלטות חייבו את כל החברים כאשר התקבלו על דעת כולם. לפי תשובתו של הרב יוסף בירדוגו ממכנאס, ״תקנתם תקנה כבני העיר בתנאי שיהיו כל בני האומנות כולם שוים בתקנה זו, ואם אחד לא קיבל עליו, אינם יכולים לכופו לקבל התקנה״(בירדוגו, סימן רלד). ברור שקשה לבצע החלטה מעין זו. חכמים אחרים תבעו שאת החלטת החברה יאשר חכם שאינו מעורב בשיקולים האישיים והכלכליים של החברים. נציגי האומנים, שידעו בדרך כלל כמה השתכר אומן במשך השנה, יוצגו בוועדות ההערכה למסים המוטלים על חברי הקהל.

ההנחה הייתה כי אומנים של עיר מסוימת ימנעו מאומני עיר אחרת להתחרות בהם ולמכור את תוצרתם במחיר נמוך יותר. הצורפים של רבאט וסאלה עמדו לדין בפני הרב רפאל אנקאווא, בעקבות תלונתם של צורפי רבאט כי צורף מסאלה מוכר בעירם במחיר נמוך יותר באמצעות סרסור (מתווך). החכם פסק שיש למנוע את פעולתו מפני שהוא מקפח את פרנסת האומנים המקומיים. החכמים נטו לשמור על זכות החזקה ובכך מנעו תחרות. כך היה ב־1809, כשפועלים שהועסקו על ידי הצורפים בפאס ניסו להתארגן ולהקים שותפות כדי להתחרות באומנים. חכמי פאס שללו, בתשובה לשאלה שנשלחה אליהם, את זכותם להתארגן, מפני שהדבר עלול להזיק לאינטרסים של מעסיקיהם האומנים ובכך הם מקפחים את פרנסתם של אחרים.

המלאה של קזבלנקה, 1909

תיאורו של א' סאגס, מורה כבית ספר של כי״ח, 1909

מקומו של ה״מלאח״ הוא בדרום מערב קזבלאנקה. צפיפות האוכלוסין בו גדולה הרבה מעבר לזו שביתר תלקי העיר.ציבורי מבנים חסרי צורה והטרוגניים בניגוד משווע לחוקי ההרמוניה האלמנטאריים, סבך ללא מוצא של רחובות צרים ומפותלים, מכותרים וחרושי תלמים, מלכודות מוות של ממש לזרים המרהיבים עוז להסתובב בהם, בייחוד בלילות חשוכים – כזה הוא הרובע היהודי, הנחלק בעצמו לשני חלקים שונים ונבדלים בבירור האחד ממשנהו: ה״מלאח״ של האריסטוקראטיה היהודית, אשר למרות היותו מזוהם אף הוא, מצויים בו לפחות בתי מגורים מרווחים, הגם שמוזנחים; חלקו השני של הרובע הוא ח״בחירה״ [BHIRA], שמראהו כמראח מאהל פשוט בשולי העיר, על שום בקתות העץ, שרוחשת בהן אוכלוסייה מנוונת של איכרים זעירים קשי-יום, אשר כל רכושם הוא פרה חולבת אחת או שתיים. אין להם רפתות; הרחובות מכוסים לגמרי בשכבה עבה של רפש ורקבובית. ושם, במדמנה הקטלנית הזו, באווירה הספוגה ריחות מבחילים, שם נולדים, נמקים באפס מעשה ומתים מאות מבני עמנו.

האיסור שחל על היהודים לגור מחוץ לתחומי ה״מלאח״ איננו קיים עוד, מאז התיר להם המפקד מאנז'ן [מפקד הכוחות הצרפתיים באזור] להתגורר בכל מקום בעיר. משפחות אחדות, העשירות ביותר, כמובן, עשו שימוש נרחב בהיתר זה; אך למרות ההגירה הזו, ה״מלאח״ עודנו מקום המגורים של חלק הארי של האוכלוסייה היהודית.

א' סאגס,ארסון ס״ח.

חדריג, עמי 140.

"מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד תקנות קהילה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר