עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

המעיין הראשון דן בשאלות ההשגחה, השכינה והגלות, ובהן עוסקים גם הפרקים הראשונים בספר "אילימה רבתי": בירור מעמד השכינה ומצבה בגלות, משמעות הגאולה, התמיכה בשכינה שנמצאת בגלות וכיצד השכינה שומרת על ישראל בגלות. המעיין השני דן בתפיסת התורה ובמעלתה, בתמיכה בתלמידי חכמים, בקיום מצוות, בטעמי המצוות ובאורח החיים הנאות. המעיין השלישי דן בענייני ארץ ישראל, ייחודה של הארץ, ערכה וקדושתה. המעיין הרביעי דן בהנהגת אדם הראשון, בקיומה של נפש האדם, בעלת יכולת הבחירה בין טוב לרע, שלמותו של האדם מישראל, נדודי הצדיקים וההידמות לשכינה בגירושיהם מביתן. המעיין החמישי עניינו שכר ועונש, מוות וגיהינום, גלגול, חבלי משיח, גן עדן וגאולה, וניכרת בו השפעה קורדובריאנית חזקה. המעיין השישי עניינו אומות העולם והגרים, 'ערב רב' ועם ישראל, ורובו לקוח מ"אור יקר". המעיין השביעי עניינו תורת הרע והקליפה, וגם אותן העדיף רא"א לברור בעיקרו מ"אור יקר".

"בעלי ברית אברם" מהספרים הראשונים שכתב רא"א בארץ ישראל, הוא פירוש לתנ"ך על פי הדרש, הפשט והפילוסופיה. נוספו בו מפירושי המקובל רבי סלימאן אוחנא, שהיה כאמור מתלמידי רבי חיים ויטאל, ונכתב כששהה רא"א בעזה בשנת שע"ט  (1619) , כחודשיים לאחר שסיים לכתוב את "חסד לאברהם", שגם הוא נכתב בעזה.

"בעלי ברית אברם" מבוסס לדעת מאימראן על הגות פילוסופית ולא על קבלה, ורא"א בעיניו הוא פילוסוף ולא מקובל. ואולם מאחר שבספר מובאים ציטוטים מכתבי היד של רבי סלימאן אוחנא, שהיה מתלמידי רבי חיים ויטאל וודאי היה גם מקובל ולא רק פילוסוף, פסיקתו של מאימראן כי הספר היה נטול חומר קבלי מצריכה בדיקה.

כמו כן כתב רא"א ספר הגהות על הרמב"ם, הגהות על השולחן ערוך ועל הלבוש" קרית ארבע" שהוא פירוש על ספר הזוהר ומחולק לארבעה ספרים. הקובץ נקרא "קרית ארבע" מכיוון שהוא מיוסד על תורתם של ארבעה: האר"י, רבי חיים ויטאל, רבי אברהם גלנטי ורבי משה קורדוברו, שפירושיהם קובצו בארבעת הספרים. "אור החמה" הוא פירושו של רא"א לזוהר על פי רבי משה קורדוברו; "זהרי חמה" כתוב על פי הפירוש לזוהר של "ירח יקר" לרבי אברהם גלנטי, המושפע בכתיבתו מרבי משה קורדוברו; "אור הגנוז "חובר על פי כתבי רבי חיים ויטאל שהיו בידי רא"א, אך ספר זה אבד ולא הגיע לדפוס, ועל פי מרוז רק חלקים ממנו נתגלו; "אור הלבנה" הוא הגהות ושינויי נוסחאות על ספר הזוהר. בשנת שפ"ג  (1623) סיים רא"א את חיבור ספרו "זהרי חמה", והביא את הספר לדפוס רבי אלישע חיים, אביו של נתן העזתי.

עוד ספרים שכתב רא"א הם  "כנף רננים", המרכז את כוונות התפילה על פי האר"י מליקוטי רבי חיים ויטאל,"מעשה חושב", שעניינו כוונות המצוות לפי האר"י מליקוטי רבי חיים ויטאל ו"אהבה בתענוגים" פירוש על המשנה.

גלות וגאולה במקורות היהדות

הנושא של גלות וגאולה מרכזי במקורות היהדות, וכבר בספר בראשית, בברית בין הבתרים, הבטיח האל לאברם כי לאחר שבני ישראל יהיו בגלות ובשעבוד, תגיע לבסוף הגאולה: "וַיאֹּמֶר לְאַבְרָם יָדֹּעַ תֵּדַע כִּי גֵּר יִּהְיֶה זַרְעֲךָ בְאֶרֶץ לאֹּ לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִּנּוּ אֹּתָם אַרְבַע מֵּאוֹת שָנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶר יַעֲבֹּדוּ דָן אָנֹּכִּי וְאַחֲרֵּי כֵּן יֵּצְאוּ בִּרְכֻש גָּדוֹל" (בראשית טו, יג).

מושגי הגלות והגאולה התפתחו מתקופת המקרא דרך תקופת התלמוד ועד לזמן קבלת האר"י. המונח גלות ביהדות פירושו גירוש והגליה של עם ישראל מארץ ישראל. בדרך כלל הגלות מתקשרת לחטאי בני ישראל ומהווה עונש על חטאיהם: "וְחָרָה אַף ה' בָכם וְעָצַר אֶת הַשָמַיִּם וְלאֹּ יהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לאֹּ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶם מְהֵּרָה מֵּעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶר ה' נֹּתֵּן ל כם" (דברים יא, יז).

במקרא ובתלמוד הגלות נתפסת כעונש על החטאים, וכך גם על פי ההסבר הקבלי: השכינה ועם ישראל נמצאים בגלות כתוצאה מחטאי עם ישראל. על פי אחת הפרשנויות במסורת התלמודית, לגלות יש תפקיד חיובי שעל עם ישראל למלא; על עם ישראל מוטל התפקיד להפיץ את תורת ה' בעולם על ידי גיור אומות העולם: "שלא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל בין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" ( בבלי, מגילה כט ע"א).

רעיונות העיקריים בספרות חז"ל בעניין חזון אחרית הימים וימות המשיח הם קיבוץ גלויות, בניין בית המקדש וכינון מלכות ישראל, כאשר עולם כמנהגו נוהג והכול נשאר כפי שהיה: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (בבלי, שבת סג ע"א).

בימי הביניים הושתתה תפיסת הגלות והגאולה בפילוסופיה היהודית על המקרא ועל ספרות חז"ל, והוצנעו היסודות האפוקליפטיים של חבלי המשיח. להבדיל מהגישה הפילוסופית היהודית, חלק מהמקובלים לא ראו בשלמות האינטלקטואלית דרך הדבקות בשכל הפועל של הרמב"ם את הדרך להגיע לגאולה האישית, אלא הדגישו את ההתבוננות המיסטית ואת דבקות הנפש כאידיאל. המפנה בחשיבה הקבלית ביחס לגאולה חל עם קבלת האר"י, שהעתיקה את מרכז הכובד מן הגאולה הלאומית אל הגאולה הקוסמית ואל תיקון העולמות העליונים, ובה האלוהות היא העומדת במרכז תפיסת הגלות והגאולה.

נושאים אלו של גלות וגאולה עמוסים במיתוסים ובמושגים קבליים ומקיפים מושגים מרכזיים בעולם היהדות, כמו הנשמה, השכינה, הסיטרא אחרא, הצדיק, ייחוד הקב"ה והשכינה, התפילה ולימוד התורה כדרך להביא לייחוד השכינה. השכינה בקבלה נתפסת ככנסת ישראל וכספירת מלכות. השכינה נמצאת בגלות כאשר אינה בייחוד או בזיווג עם ספירת תפארת, שהיא אלוקים, ונוצר פירוד בעולמות העליונים וגלות של השכינה.

בקבלת האר"י נעשה שימוש מרכזי במימרה שנזכרה לעיל, "שלא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל בין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים"  (בבלי, מגילה כט עא). מימרה זו התפתחה לכיוון של איסוף הניצוצות שנתפזרו בין האומות, קרי נשמות בני ישראל שחיים בקרב האומות כגויים וגיורם ובירורם מבין הקליפות שנפלו בשבירת הכלים, והובהר שהגאולה העתידית תבוא רק אחרי הבירור.

כך כתב רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של של האר"י, על חטא אדם הראשון ועל איסוף הניצוצות כדרך לגאולה:

ואמנם כבר הודעתיך ענין גלות השכינה באמיתיות מה ענינו, כי הלא ע"י חטא אדה"ר נפלו כל הניצוצין של נשמות הקדושות לתוך הקליפות, ואין בהם כח לצאת משם לולי רחמי הש"י שגלתה שכינה עמנו, ואז ע"י הכנסתה תוך הקליפות, היא מלקטת אותן הנשמות הקדושות, וכאשר יסתיים קיבוץ גלות זה מבלוע הקליפות, אז הוי עידנא דהוי מטא רגלין ברגלין, ואז יתקיים הכתוב בלע המות לנצח.

דימוי השכינה כיוצאת לגלות מקורו בתלמוד: "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עימהן " (בבלי, מגילה כט ע"א ). הקשר ההדוק בין הקב"ה ועם ישראל מתקיים דרך השכינה, שמייצגת את הנוכחות האימננטית האלוהית בעולם ואת ההשגחה האלוהית. בתפיסה הקבלית השכינה היא ספירת מלכות, היא נקבית ומקבלת שפע ומשפיעה בעצמה. אלוהים, שהוא זכר, מייצג את ספירת תפארת, והוא משפיע ומוריד שפע לשכינה. כשיש זיווג בין השכינה לקב"ה יש שפע, וכשאין זיווג יש פירוד, ואז יש פגם בעולמות העליונים ואין ירידת שפע.

אי אפשר לנתק את נושא הגלות והגאולה מהנושא הטריטוריאלי וממקומה של ארץ ישראל: ביהדות אין גאולה בלי ארץ ישראל, ולכן תפקידו העיקרי של המשיח הוא קיבוץ גלויות והעלאת כל בני ישראל לארץ ישראל הממשית, ובלי מעבר לארץ ישראל אין משיח ואין גאולה.

על ארץ ישראל כמקום קדוש לא נכתב בתקופת המקרא כלל, ועמד על כך ישראלי: "לאורך כל הספרות המקראית קשה למצוא ולו פעם אחת ייחוס מפורש של קדושה לארץ ישראל".  סגולתה הייחודית של ארץ ישראל קיבלה ביטוי בתקופה מאוחרת, "החל מדור התנאים שלאחר מרד בר כוכבא, ושם ניתן למצוא ביטויים ראשוניים לסגולותיה הייחודיות של הארץ".

ישראלי מתמקד בתפיסת הרמב"ן את ארץ ישראל כמקום קדוש: "רעיון מרכזי בהגותו של הרמב"ן הוא הקאתה של הארץ את מי שיטמא אותה והיא ראויה רק למי שעומד באמות המידה הדתיות והמוסריות הנדרשות מאת אדוני הארץ".  הרמב"ן מדגיש שייחודיותה וסגולתה של ארץ ישראל אינן מנותקות ממעשים ראויים כדי לחיות בה: "שהמעמד הנשגב של הארץ איננו מזכה את היושבים בה בסגולות פיזיות או מטפיזיות אלא בעיקר מחייב אותם לחיים במתח דתי ומוסרי גבוה ביותר".

חשיבותה של ארץ ישראל נובעת מכך שהיא המקום שאפשר לקיים בו את המצוות בשלמות. ישראלי מראה שחלק מהוגי הדעות השתמשו בדברי הרמב"ן בעניין סגולתה של ארץ ישראל רק באשר לרעיון השיבה לארץ, אבל התעלמו משאר דבריו המחייבים את מי שרוצה לחיות בארץ ישראל ועליו מוטלת החובה לחיות חיים של היטהרות והתקדשות: "וחיי תורה הם הכנה ]…[ לקראת החזרה לארץ ישראל ואין להם ערך בעצמם" ,  כי ארץ ישראל היא כמו הכניסה להיכל המלך ומחייבת התנהגות דתית ומוסרית מסוימת: "ארץ ישראל מציבה בפני האדם את האתגר הדתי והאתי המיוחד של חיים בפלטרין של מלך".

רבות נכתב במקורות בשבחה של הארץ: "אמר רבי יוחנן שלשה מנוחלי העולם הבא אלו הדר בארץ ישראל ומגדל בניו לתלמוד תורה " (בבלי, פסחים קיג ע"א); "תנו רבנן לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה" ( בבלי, כתובות קי ע"ב); "רשעים ארץ ישראל מקיאתן, צדיקים ארץ ישראל קולטתן" ( לקח טוב, בראשית לז, א); וכן בלקט המדרשים ילקוט ראובני, שכתב אברהם ראובן הכהן סופר, אחד ממקובלי פראג במאה השבע עשרה:

כל הדר בארץ ישראל נקרא צדיק, צדיק כפי הנראה, שאם לא היה צדיק הארץ היתה מקיאה אותם, דכתיב ותקיא הארץ את יושביה, וכיון שאינה מקיאה אותו בודאי נקרא צדיק, אף על פי שהוא נקרא מחזקת רשע, וזהו הסוד ארץ ישראל נקרא שער השמים, כמו שאמר יעקב, וזה שער השמים, וזה שאמר זה השער לה' צדיקים יבואו בו, ראשי תיבות צבי, מי שנכנס בארץ צבי נקרא צדיק  (ילקוט ראובני לבראשית, ויצא. הציטוט מופיע כמעט בשלמותו בספר "חסד לאברהם").

לסיכום, ניכרת ההתפתחות בקדושתה של ארץ ישראל במהלך הדורות מהמקרא דרך התלמוד ועד הקבלה, והיא הולכת ונקשרת לגלות ולגאולת עם ישראל בארצו: מתפיסה ארצית ממשית של גלות וגאולה, כפי שהיא מופיעה במקורות המוקדמים, במקרא ובתלמוד, חלה התפתחות בחשיבה, ובקבלת האר"י הגלות והגאולה הופכים מושגים שמימיים ומופשטים שעניינם תיקון בעולמות העליונים, והגאולה הפיזית של עם ישראל היא רק נגזרת לתיקון בעולמות העליונים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר