מורשת יהדות מרוקו

בבלידה, לדוגמה, שוחררו ראש הסניף המקומי של ה׳אקסיון פראנסייז׳(Action Française) וכן אחד ממפקדי ׳לגיון הלוחמים׳; באוראן הוענקו עיטורים לאוניות המלחמה שהתנגדו לנחיתת בעלות־הברית. אבל לא נערך טקס רשמי לכבוד שני פעילי המחתרת שנפלו בעת ׳כיבוש אלג׳יר׳, סרן פיאפור וסגן דרייפוס.

במארוקו, נכנסו האמריקנים לקזבלנקה ב־ 11 בנובמבר 1942, לאחר שלושה ימי קרבות מרים עם גיסות הגנראל נוגס. ליהודים היו סיבות רבות לשמוח, ובפרט משום שכבר כמה ימים קודם־לכן תכנן הסניף המקומי של ׳המפלגה הפופולארית הצרפתית׳ בגלוי פוגרום נגד תושבי ה׳מלאח׳, אשר ביצועו נקבע ל־15 בנובמבר, תאריך שבועת האמונים של המליציות. כרזות אנטי־יהודיות כיסו את קירות הערים הגדולות, וב־8 בנובמבר פירסם ה׳ויג׳י מארוקיין׳(Vigie Marocaine) את הראשון בסידרת מאמרים אנטישמיים פרועים, שנועדו להכין את דעת־הקהל לאירועי ה־15 בנובמבר.

קל להבין אפוא את תחושת ההקלה העצומה של היהודים למקרא הודעתו של הנשיא רוזוולט, שהטילו בשמי קזבלנקה באלפי עותקים מטוסיהן של בעלות־הברית, בשעות הנחיתה הראשונות:

באנו אליכם כדי לשחרר אתכם מן הכובשים השואפים לגזול מכם לחלוטין את זכויותיכם הריבוניות, את זכותכם לחופש הדת, את זכותכם לנהל את אורח־

חייכם בשלום.

אולם שעת האכזבות לא אחרה לבוא, בקזבלנקה כמו באלג׳יר: בהיותו מרוחק יחסית מן העיתונאים האנגלו־סאקסיים ואהוד ביותר על גנראל פטון, המשיך הגנראל נוגס לשלוט ב׳מאחז׳ שלו במארוקו כמו בימי וישי; זמן רב לאחר ה־ 11 בנובמבר שמר על קשרים הדוקים עם לאוואל, באמצעות שירותי הביון של ספרד.

דבר לא השתנה אפוא, לא במינהל ולא בנימת העיתונות, שהמשיכה לתקוף את היהודים, את הגוליסטים ואת אוהדיהן של בעלות־הברית, כאילו נמצאו האמריקנים מרחק של אלף מילין מן הארץ. בשואבם עידוד מיחס השלטונות, ערכו אנשי המליציות ו׳לגיון הלוחמים׳ פוגרום נגד יהודי קזבלנקה, שניות ספורות לאחר שנערך בעיר המצעד הראשון של הצבא האמריקני. התוקפים פלשו אל הרובע היהודי, חיללו בית־כנסת, הטרידו ושדדו אנשים רבים. מהומות כאלה התחוללו, במהלך הימים הבאים, בערים אחרות שבממלכה השריפית, בהשתתפותם הפעילה של אנשי השלטון, שוטרים, חיילים אירופים ומוסלמים (׳גום׳) ואזרחים מקומיים. לא רק התעמולה הגרמנית — שהחריפה את שידוריה אל עבר מארוקו — ואף לא דברי ההסתה והססמאות של ארגונים קיצוניים  הם שגרמו לשינוי בהתנהגות האוכלוסייה המוסלמית, שהוכיחה עד אז התאפקות רבה כלפי היהודים. בלי לגרוע ממשקלם של גורמים אלה, נקשרה החרפת היחסים בין יהודים למוסלמים במישרין לאווירה של חוסר־ודאות שפשטה במארוקו למחרת ה־ 11 בנובמבר. בדומה לימים שלאחר שביתת־הנשק ב־1940, לוותה צלילה מחודשת זו אל הבלתי־נודע במתחים אתניים שנדחקו זה זמן רב: בתור ׳סוכן׳ צרפתי או אמריקני כביכול, שימש היהודי שעיר לעזאזל על כל התסכולים שהיו מנת־חלקם בעבר השנוא, ומטרה מיועדת לפורקן אשליות ההווה המעורפל והלא־רצוי.

אופיים הרשמי של המהומות והפעולות האנטי־יהודיות לא היה מפליא פחות. לא פעם עצרה המשטרה יהודי והשליכה אותו לכלא מפני שהזמין לביתו חייל אמריקני או מפני ששוחח עמו ברחוב.

ברבאט כיתרה המשטרה את הרובע היהודי החל ב־12 בנובמבר: עשרות אנשים נעצרו ברחובות ונידונו במקום לעונשים עם עבודת־פרך, בעוד שבמשך כל ימי המצור(שבועות רבים) קיבלו חיילי ה׳גום׳ אוכל ולינה אצל תושבי הרובע, שחששו לחייהם. ׳יש מקום לשאול אם האמריקנים הם שנחתו במארוקו או שהיו אלה הגרמנים׳, נכתב באחד הדינים־וחשבונות על המאורעות האלה. גורל דומה היה מנת־חלקם של יהודי מכנאס ופאס. סגירת הרבעים היהודים הוצגה אמנם בתור אמצעי בטיחות למניעת פורענויות, אולם בעיני התושבים נחשב המעשה הטלת עונש קולקטיבי, פשוטו כמשמעו. הרי כי כן, רק מי שהצטיידו בתעודות־מעבר מיוחדות הורשו לצאת מן ה׳מלאח׳; מי ששכח לעשות כך, הובל הישר לבית־סוהר, ללא משפט.

מצבן של הקהילות הקטנות בפנים הארץ לא שפר יותר ממצבן של הערים הגדולות; בבני־מלאל הנהיג נציג הממשל משטר אכזרי במיוחד: לכל אירופי שהביע נכונות להתיישב בעיר הותר לבחור בין הבתים שבידי יהודים. הדייר האומלל נדרש לעזוב את מגוריו תוך 3 שעות עד 48 שעות, שאם לא כן נענש בעבודת־פרך. ׳זכות׳ זו ניתנה מאוחר יותר גם למוסלמים, שיכלו לבחור מבין החנויות של הסוחרים היהודים את אלה שרצו. שהות של 24 שעות ניתנה לבעליהן כדי לפנותן. כך הפכה קהילת בני־ מלאל, שמנתה 3,000 נפש, יעד להחרמות ולגזלות מכל הסוגים, כשהיא נתונה לחסדיהם של פקיד זה או אחר.

באירפוד, שבאיזור תפילאלת, נושלו היהודים מחורשות הדקלים שרכשו עוד בשנת,1918 ואילו באזילאל אולצה הקהילה לבצע עבודות־כפייה; בתנע׳יר, באיזור ורזאזאת, הכריח ראש הלשכה לענייני הילידם את היהודים ללבוש שחורים בלבד.

מעשים כאלה נמשכו זמן רב לאחר ביטול חוקי הגזע במארס 1943. ב־30 ביולי 1944, למשל, ערכו חיילי ה׳גום׳ שהיו מוצבים בצפרו, פעולת עונשין נגד הרובע היהודי בעיר, בעקבות דין־ודברים של מה בכך בין חייל מוסלמי לצעיר יהודי. אגב ניצול הסכמתם בשתיקה של קציניהם הצרפתים, התעללו חיילי ה׳גום׳ המוסלמים באוכלוסייה היהודית, ביום תשעה באב 1943. בתום ההסתערות, הורו השלטונות המקומיים לעצור 200 יהודים, ולאחר־מכן כותר הרובע היהודי במשך ארבעה ימים. השמירה על הרובע הופקדה בידי התוקפים עצמם, אשר השלימו את מלאכת ההרס בכך שאסרו על יציאת התושבים מן הרובע ועל הבאת אספקה אליו.

לבד ממעשי אלימות אלה, שעליהם חיפה בעיקרו של דבר המינהל הצרפתי, שלא טוהר כמעט, סבלה האוכלוסייה היהודית במארוקו מחומרת הקיצוב במזון שנמשך עד לשנת 1945, על־פי הקריטריונים הגזעניים שקבע ממשל וישי.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– מדארלאן ועד ז'ירו

בס"ד

ליקוטים לפרשת אחרי מות מאת יצחק פריאנטה

וידבר ה" אל משה אחרי מות שני בני  אהרון בקרבתם לפני ה" וימותו [טז/א] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי יוסי: ביום הכיפורים תקנו חכמים לקרא פרשה זו, לכפר על ישראל בגלות. לפיכך סדר עבודת יום הכיפורים הובא בתורה סמוך למיתת בני אהרון, כדי שמיתתם של בני אהרון תכפר על ישראל. מכאן למדנו: כל אדם שייסורי קונו באים עליו. כפרה על חטאיו הם. וכל מי שמצטער על ייסורי הצדיקים. מסלקים את חטאיו מן העולם. ועל כן ביום זה קורין " אחרי מות שני בני אהרון" שישמעו העם ויצטערו על אבדת הצדיקים ויתכפרו להם עוונותיהם .וכל המצטער על אבדת הצדיקים או מוריד דמעות עליהם הקב"ה מכריז עליו ואומר: וסר עוונך ולטאתך תכופר. ולא עוד, אלא שלא ימותו בניו בימיו. ועליו נאמר יראה זרע יאריך ימים. אמר רבי חיה: בוא וראה- בני אהרון, לא נמצאו כמותם בישראל חוץ ממשה ואהרון. והם נקראו אצילי בני ישראל. ועל שטעו לפני המלך הקדוש- מתו. וכי רצה הקב"ה לאבד אותם? והרי שנינו בסוד המשנה. שהקב"ה עושה חסד לכול, אפילו את רשעי עולם אינו רוצה לאבד. ואותם צדיקי אמת. היעלה על דעתך שהם אבדו מן העולם? זכותם, היכן היא? זכות אביהם. היכן היא? וכן זכותו של משה: ואיך אבדו?- אלא, כך למדנו מן המאור הקדוש[רבי שמעון] שחס הקב"ה על כבודם ונשרפו גופותיהם מבפנים. ונשמותיהם לא אבדו. וכבר העמדנוהו [ שהתגלגלו נשמותיהם בפנחס] ובוא וראה : עד שלא מתו בני אהרון. כבר נאמר: ואלעזר בן אהרון לקח לו ותלד לו את פנחס נקרא שמו פנחס [שהוא שני שמות פן -חס כנגד נדב ואביהו]  שהיה עתיד להיות כבר היה [מה שעתיד להתקלקל כבר תוקן ].

אחרי מות שני בני אהרון [טז-א]  בזוהר הקדוש מובא כי נדב ואביהוא בני אהרון היו גדולים במעלתם ושקולים כנגד 70 הסנהדרין, שכן זכו הם להיות משמשים לפני משה אבינו והתעלו על ידו, לפיכך הייתה מיתתם כפרה על כל ישראל. עד כאן תוכן דבריו. הגאון רבי יהודה גזפאן, מחכמי תימן, מצא רמז לדברי הזוהר הקדוש בלשון הפסוק, שכן סופי התיבות של המילים " שני בני אהרון" עולים בגימטרייה 70 , ללמדך על מעלתם של שני בני אהרון. שהיו שקולים כנגד 70 סנהדרין. 

אחרי מות שני בני אהרון. אומר הזוהר הקדוש שנדב ואביהו התגלגלו בפנחס על כן מזכיר עליו הכתוב בן אהרון ועל כן מיתת גופם מתו, ומיתת נפשם לא מתו כי נתגלגלו בפנחס. ולמדנו בסוד המשנה, שבשם פנחס יש שני שמות שהם זוג, פן-חס והרי נאמר "י " קטנה בין האותיות דפנחס, כזה, "פינחס" כי"י" זו כוללת שנים יחד, וזה הוא סוד הדבר, וכבר למדנו פירוש, פן-חס, הם כנגד נדב ואביהו וה "י" מתקנת אותם  ומחבר אותם כאחד. רבי אלעזר שאל את אביו [רבי שמעון בר יוחאי] אמר לו, והרי נדב ואביהו שנים הם ושנים היו, למה לא נתגלגלו בשני אנשים, אלא בפנחס בלבד. אמר לו, שני חצאי גוף היו, שהרי לא נשאו אשה, ומי שלא נשא אשה הוא פלג גופא, ומשום זה נכללו שניהם באחד.

עוד מאמר סוד עליון  מהזוהר הקדוש ספר "מתוק מדבש" פרשת פנחס [דף-ריז ע"א] אמר רבי אלעזר לרבי שמעון אביו בני סוד עליון יש כאן, שהוא סוד העיבור, וכך היה ענין זה. כי בשעה שנדב ואביהו נסתלקו מן העולם לא היו יכולים להתכסות ולהתעלם תחת כנפי השכינה הקדושה הנקראת סלע הקדוש, מה הוא הטעם, ואמר לפי שכתוב ובנים לא היו להם ועל ידי שלא קיימו מצות פריה ורביה שהמעיטו דמותו של המלך ב"ה , לכן השכינה לא קיבלה את נשמתם כשמתו ונתעברו בפנחס כדמפרש ואזיל. תדע שכן הוא שנעברו בו בסוד העיבור שהרי הם היו ראוים לשמש בכהונה גדולה אם בחייהם היו להם בנים, לכן עתה שנתעברו בפנחס הוא ירש את גדולתם שנעשה כהן גדול אחר מות אביו. וממשיך ואמר ובשעה שקנא פנחס על ברית קודש במעשה של זמרי בן סלוא ונכנס בתוך כמה המונים של שבט שמעון, והרג את זמרי וכזבי והעלה והרים את הנואפים על הרומח לעיני כל ישראל. כשראה פנחס את שבט שמעון שבאו אחיו להרוג אותו, מחמת הפחד פרחה נשמתו ממנו. ואז ב" הנשמות של נדב ואביהו שהיו ערומות בלי לבוש, ובלא מקום מנוחה, נתקרבו בנשמתו של פנחס ונכללו השלוש נשמות יחד. וחזרה נשמתו בגופו, כלולה רוחו בהכללות ב" רוחות ונתחזקו ונתתקנו בו אז הרויח וירש פנחס את מקומם שיהיה כהן גדול. כמו שהם היו ראוים להיות כהנים גדולים אם בחייהם היו להם בנים מה שלא היה ראוי להיות לפני זה רק כהן הדיות. ועל פנחס נאמר שלא נאבד ולא מת גופו, ולא אבד את רוחו בשעה שיצאה ופרחה ממנו, אלא חזרה אליו, ומש"כ ואפה ישרים נכחדו היינו אלו הם בני אהרן, כי לולא אותו החטא של הקרבת הקטרת באש זרה היו ישרים וצדיקים  גדולים, לכן לא נכחדו אלא חזרו לעולם בסוד העיבור בפנחס. ועל ידו תיקנו את מצות פריה ורביה מה שאבדו בחייהם. כי כשפנחס הוליד בנים נחשב להם כאילו הם הולידו.

וידבר ה" אל משה אחרי מות שני בני אהרון [טז-א] אומר הרב זמיר כהן בסיפרו המסע אל האמת צפונות בתורה מספרת על מותם הפתאומי של שנים מבניו של אהרון, כאשר ניגשו לעבוד במשכן ונענשו על שלא נהגו כראוי. בדברי חז"ל [מדרש רבה, ויקרא פרשה יב] מוסברת סיבת ענישתם של בני אהרון בכך שנכנסו לעבודת המשכן כאשר הם שתויי יין, על אף האיסור שבדבר. והנה התורה רומזת לנו הסבר זה בפסוק " אחרי  מות שני בני אהרן " סופי תיבות: "יין" דוקא. לומר שסופם וקיצם היה מחמת היין

ויאמר ה" אל משה דבר אל אהרון אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת [טז/ב] אומר ילקוט שמעון ורק אחרי ציווי ה" אפשר לבוא אל הקודש, השאלה נשאלת: הרי הקב"ה צופה עתידות וידוע ששני בני אהרן נדב ואביהו יקריבו אש זרה אשר לא ציווה אותם ויכנסו למקדש ללא רשות אז למה  לא ציווה לפני כן שלא יכנסו למקדש. וכאן כוונתם לשם שמים ורצו לתקן עוונות שאירעו לאבות כמו שאמר התנא [באבות] ארבעה אבות נזיקין כלומר בשביל ארבע עוונות אנו בגלות וכל זמן יש מקטרגים:  א עוון אדם הראשון שאכל מעץ הדעת וגרם מיתה בעולם. ב עוון מכירת יוסף, בא גלות מצרים ג עוון העגל במעמד סיני פסקה זוהמתם וכאן שוב חזרה. ד עוון מתלוננים מרגלים שאמרו לשון הרע. ארבעה אבות נזיקין- השור/הבור/המבעה/וההבער. השור כנגד עגל תבנית שור אוכל עשב, הבור עוון מכירת יוסף- וישליכו אותו הבורה המבעה זה שן שאדם הראשון אכל מעץ הדעת וכסס בשיניו, ההבער- זה עוון מרגלים ובתבערה ובמסה ובקברות התאווה הכעיסו את ה" ואלו העונות שרצו שני בני אהרון לתקן אך זה לא רצון ה" יתברך ולכן הם נענשו מתו, ארבעה אבות כנגד [נרגן] נפש/רוח/נשמה/גן כתוב והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. הזוהר הקדוש אומר: אמר רבי חזקיה אם תאמר שכל הגופים של העולם יעמדו ויתעוררו מעפר, אותם גופים שיטעו בנשמה אחת מה תהא עליה [מהם]? אמר רבי יוסי אותם גופים שלא זכו ולא הצליחו הרי הם כלא היו, וכשם שהיו עץ יבש בעולם ההוא, כך גם באותו זמן, והגוף האחרון שניטע והצליח לשלח שורשיו כראוי יעמד, ועליו נאמר " והיה כעץ שתול" והיה עלהו רענן שעשה פירות לשלח שורשים והצליח כראוי ועל אותו גוף ראשון שלא עשה פירות ולא שלח שורשים ולא זכה ולא הצליח כתוב עליו " והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב" אמר רבי יצחק: עתיד הקב"ה להעיר עליהם על אותם גופים רוחות אחרים, ואם זוכים בהם יעמדו בעולם כראוי, ואם לאו יהיו אפר תחת כפות רגליהם של הצדיקים, שנאמר ורבים מישיני אדמת עפר יקצו. והכל העומד והוצב לפני הקב"ה וכולם במניין יהיו, וידענו שהם באים בגלגול כדי לתקן וזהו שכתוב " אחרי מות שני בני אהרן " כלומר אפילו שמתו, הצדיקים במיתתם קרויים חיים, אחרי מות דייקא אפילו הכי שני בני אהרן כאלו לא מתו בקרבתם לפני ה" הם חיים אבל מה שכתוב וימותו זה לפני בני ישראל .

ויאמר  ה" אל משה דבר אל אהרון אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש [טז-ב] אומר הזוהר הקדוש אמר רבי אבא: כדי לפרש פסוק זה אמר רבי אבא הקדים ואמר, כי יש זמנים לפני הקב"ה למצוא בהם שעת רצון,שאז הזמן מסוגל למצוא ולהמשיך ברכות, ולבקש בקשות, כלומר שהזמן מסוגל לקבלת התפלות, ויש זמנים שלא ימצא בהם עת רצון, ואז אין הברכות מזדמנות, ועוד שמתעוררים דינים קשים בעולם, ויש זמן שהדין תלוי באמצע, כלומר פעם הרחמים מתגברים ופעם הדינים מתגברים. מפרש ואמר בא וראה, כי יש זמנים בשנה שיש בהם שעת רצון, והם חדשי אדר – ניסן – אייר – סיון, ויש זמנים בשנה שהדין נמצא ומתעורר, והם חדשי  תמוז – אב – טבת – שבט, ויש זמנים בשנה שהדין נמצא ותלוי באמצע, והם חדש  אלול – תשרי – חשון – כסלו . וכן יש זמנים בחדש שמתעורר ונמצא בהם עת רצון, והיינו בחצי ראשון של בחדש שאז היא שעת רצון מחמת מלוי הירח, ויש זמנים בחדש שהדינים נמצאים ותלויים על הכל, והיינו בחצי חדש השני שהיא שעת הדין מחמת מיעוט היריח. וכן יש זמנים בשבוע ששעת רצון נמצאת בהם, והם ימי א – ג – ד – ו – [ שהם נגד חסד , תפארת, נצח, יסוד] ויש זמנים בשבוע שהדינים נמצאים ומתעוררים בעולם, והם ימי ב – וה [שהם נגד גבורה, והוד] ויש זמנים ביום ששעת רצון נמצא בעולם, והעולם הוא בהמתקה, והיינו מחצות הלילה עד חצות היום, ויש זמנים ביום שהדינים תלוים ונמצאים, והיינו מחצות היום והלאה עד חצות הלילה, וכן אפילו השעה נחלקת לרחמים ולדין, יש רגע של התעוררות טובה ורחמים, ויש רגע של התעוררות כעס ודין. 

בזאת יבא אהרון אל הקודש בפר בן בקר לחטאת לאיל לעולה [טז/ג] אומר הרב סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם דרשו חז"ל שקול המשכן כנגד בריאת העולם. בבריאת העולם כתוב [ישעיה מ] הנוטה כדוק שמים וימתחם כאוהל לשבת, ובמשכן כתוב [שמות כו] ועשית יריעות עזים. בבריאת העולם כתיב [בראשית א] ויהי מבדיל בין מים למים, ובמשכן כתיב [שמות כו] והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש  ובין קדשי הקדשים. בבריאת העולם כתיב [בראשית א] ועוף יעופף, ובמשכן כתיב [שמות כה] והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה. בבריאת העולם כתיב [בראשית א] ויברא אלוהים את האדם, ובמשכן כתיב [שמות כח] ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו אתו. במה הייתה גדולה מעלתו של אהרון הכהן גדול, שכל המעלות הגדולות וכל השבח הזה היה שהקב"ה היה משרה שכינתו על פיו במקדש, ואף על פי שהיה הוא העובד במקדש ונקרא כהן גדול מיוחד לעבודת האל הגדול, מכל מקום לא היה יכול להיכנס לקודש הקדשים אלא ביום כיפור ארבעה פעמים בלבד. והנה אהרון כהן גדול. לפני עבודתו בבית המקדש, היה צריך לעשות הקדמות גדולות. והוא שיקריב קרבנות תחילה. שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקודש. והיה צריך לזכיות רבות שיכנסו עמו. וכן אמרו חז"ל שכשהיה נכנס כהן גדול לקדש קדשים. חבילות חבילות של מצוות היו בידו , כמו שנאמר בזאת יבאו אהרן אל הקדש , הן בזכות הקרבנות כמו שכתוב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים , בזכות התורה כתוב בה [דברים ד] וזאת התורה, בזכות המילה כתוב בה [בראשית יז] זאת בריתי אשר תשמרו, בזכות שבת שנאמר בה [ישעיה נו] אשרי אנוש יעשה זאת, דהיינו שמירת שבת. בזכות ירושלים כתוב בה זאת ירושלים בתוך הגויים, בזכות השבטים שנאמר [בראשית מט] וזאת אשר דיבר להם אביהם, בזכות יהודה שנאמר [דברים לג] וזאת ליהודה. בזכות ישראל כתוב[ שה"ש ז] זאת דמתה לתמר, בזכות התרומה כתוב [יחזקאל מה] זאת התרומה, בזכות המעשרות כתוב [מלאכי ג] ובחנוני נא בזאת.

כותונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם [טז/ד] אומר שמנה לחמו למה הזכיר קודש אצל הכתונת, והלא כל הבגדים היו משל הקודש, וכן אמר אחר כך על כולם  בגד קודש הם. אלא שבא ללמדנו שצריך קדוש ידיים  ורגלים קודם הפשט הבגדים ואחר הלבישה, וטבילה ביניהם, לכן אמר קודש בתחילה אצל הכתונת, שהיא בגד ראשון  שלובש, וקודש בסוף אצל מצנפת שלובש אותה באחרונה, ואמר ורחץ במים את בשרו ולבשם, שצריך טבילה קודם שילבשם.

ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה  [ טז/ה] אומר שמנה לחמו ג קורבנות בעד ישראל, ושבעה דברים בעדו, ומשלו הם באים, ואלו הן : פר/ואיל/כתונת/מכנסים/אבנט/ומצנפת/וקטורת משל ציבור. יחדיו עשרה דברים, כנגד יום הכפורים שהוא בחודש השביעי בעושר לחודש, והוא בא לכפר בעד כל קהל ישראל שנמצאו בהם עשר המיני יוחסין המנויים בריש דקדושין, והם כהני/לויי/ישראלי/גרי/וחרורי/ממזרי/נתיני/שתוקי/ואסופי. וכן חשב במדרש רבה גם כן עשרה דברים שנקראו [זאת] שבזכותם נכנס הכהן גדול לבית קודש הקדשים ביום הכיפורים ואלו הן: זכות התורה וזאת התורה בזכות המילה זאת בריתי בזכות שבת בזכות ירושלים בזכות השבטים בזכות יהודה בזכות ישראל בזכות תרומה בזכות המעשרות בזכות קרבנות יקח שני שעירי עזים סופי תיבות [חיים] שצריך שיהיו שני השעירים שווים מחיים במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתם כאחת.

ונתן אהרון על שני השעירים גורלות גורל אחד לה" וגורל אחד לעזאזל [טז/ח] אומר רבינו בחיי ומעתה יתגלה לנו מכל זה השעיר המשתלח למי הוא משתלח? ומה שמו ומה ארצו? וכל מקומות ממשלתו? כי הם מקומות השיממון והחורבן כי הוא שר המדבר, וכל המלחמות והמהומות וכל מכת חרב והרג ואבדן ישתרגו מאצילות כוחו, וכל שולפי חרב בעמים ימשכו כוח ממנו, והוא המקבל השעיר הזה, כי העיזים והשעירים מהבהמות בחלקו, ומהאומות זרעו של עשו שנקרא שעיר, שנאמר [בראשית כז] הן עשו אחי איש שעיר, גם אומתו נקראת שעיר, שנאמר [במדבר כד] והיה ירשה שעיר אויביו, וכן בחלקו השדים המשטינים והמזיקים הנקראים שעירים, שנאמר [ישעיה יג] ושעירים ירקדו שם, ואמרו במדרש שהקב"ה  הפילו ולכת שלו מן השמים , והיה אוחז בכנפיו של מיכאל להורידו עמו ופלטו הקב"ה, ולכך נקרא מיכאל פליט.

ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר הוא, ואנכי איש חלק [בראשית כז-יא] אומר הזוהר הקדוש ספר מתוק מדבש פרשת אחרי מות [מד עא צז] פירוש על מה שאמר יעקב ואנכי איש חלק, היינו אני איש שקבלתי חלק אחד משני השעירים, ונשאר חלק אחד לעשו, כי הכהן חלק את השעירים אחד לחלקו של עשו, ואחד לחלקו של הקב"ה, ושאל למה נתן שעיר אחד לחלקו של עשו, והשיב כדי שהשעיר ישא על כתפיו את כל עונות של יעקב  דכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם מלת עונותם היא נוטריקון עונות-תם פירוש עונות של יעקב הנקרא איש תם .

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכול חטאותיכם לפני ה" תטהרו [טז/ל] אומר רבינו בחיי הכתוב הזה הבטחה לדורות כי יום הכיפורים הוא יום מיוחד לסליחה וכפרה, ובו יטהרו ישראל מכל חטאתם שעשו לפני ה", והוא שדרשו רבותינו עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ושבינו לבין חברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. וכשהיה כהן גדול מתוודה ביום הכיפורים היה אומר הכתוב הזה בתפלתו , והשם שהיה מזכיר בכתוב הזה הוא שם בן [מ"ב], ולכך אנו אומרים בתפילתנו ביום הכיפורים לפני ה" תטהרו , כלומר לפני שם בן [מ"ב] וכן דעת מורי הר"ש. וכן עקר, כי יום הכיפורים יום רחמים בדין, והשם הזה שבע תיבות, כל תיבה ותיבה בה ששה אותיות, הששה תיבות מדת רחמים  והשביעית מידת הדין, וכהן גדול היה צריך להתחנן אל הדין. וידוע כי השם של [מ"ב] זה בו נברא העולם, והוא יוצא מבראשית וניקודו ידוע, והוא נחקר ממידת הגבורה, ושלוש אותיות ראשונות הן הן שלוש אותיות ראשונות של אלפ"א בית"א, ללמדך כי בשישה ימים נברא העולם לשש קצוות בששה חותמות, וכמו שביארתי בסדר בראשית בפסוק יום השישי והתיבה השביעית תחילתה שי"ן שפרושה אש, וזהו שי"ן שהיא מדת הדין , ומשפט תיבה זו להיותה מנוקדת בשורו"ק ונחתם בה השם כולו, כי כן תמצאנה רמוזה בחתימת פרשה זו. הוא שסמך מיד שבת שבתון היא הקו"ף היא קודש קבוע והוא רוח הקודש, וזהו שאמר ולבש את בגדי הבד בגדי הקודש, הוא"ו בכתוב שלאחריו וכיפר את מקדש הקודש, וחתימת הפרשה כאשר ציווה ה" את משה. וכן אמרו במסכת יומא [פרק טרף בקלפי לט] תנו רבנן עשרה פעמים מזכיר כהן השם בו ביום, שלושה בווידוי ראשון , ושלושה בווידוי שני, ושלושה בשעיר המשתלח ואחד בגורלות  וכן תמצא בפרשה זו עשר פעמים השם המיוחד מן ויאמר ה" אל משה עד תשלום הפרשה. והדעה הראשונה היא העיקר אצלנו, כי השם של [מ"ב] היה מזכיר וכמו שהזכרתי למעלה, ומזה אנו אומרים בנוסח אותה תפילה וכשהיו שומעים את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ולא היה נקרא בקדושה אלא מתוך המחשבה וכך אמרו חכמי המרכבה, אין שמותיו של הקב"ה נקראים בקדושה אלא מתוך מורשי ליבו של אדם, והכוונה להם לומר שאילו יוצאים בשפתיו הנה הם מתפשטים באוויר בא לידי טומאה ונמצא שם שמים מתחלל, ולפיכך היה הכהן מבליע, היה מתחיל להזכירו בהוצאת שפתים ואחר כך משלימו בבליעתו

סוד מיתת נשיקת הצדיקים בכלל,

ונדב ואביהוא בפרט,

לאור פרשת: 'אחרי מות',

 

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים"

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"וידבר יהוה אל משה אחרי מות שני בני אהרן,

 בקרבתם לפני יהוה, וימתו" (ויקרא טז, א).

 

קירבתם הגדולה של נדב ואביהוא לפני ה':

"נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש,

                     ובזה מתו, והוא סוד מיתת נשיקה" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

סוד מיתת נשיקת נדב ואביהוא:

"דביקות, נעימות, עריבות, ידידות,

חביבות,  חשיקות, מתיקות"

 (רבנו-אור-החיים-הק').

 

את פרשת "אחרי מות",  אנו קוראים נקרא בע"ה פעם נוספת – ביום הכיפורים.

בשחרית של יום הכיפורים – אנו קוראים על עבודת הכהן הגדול (ויקרא טז. פס' א-לד), ובמנחה, קוראים את פרשת העריות (ויקרא יח פס' א-ל), דבר המסביר את חשיבותה.

 

הפרשה מבורכת ב- כ"ח מצוות. ב' מצוות עשה, ו- כ"ו מצוות לא תעשה.

הפרשה פותחת באזכור מות נדב ואביהוא "בני אהרן, בקרבתם לפני יהוה", כדי להזכיר ולהזהיר את הכהנים בכלל, והכהן הגדול בפרט, לנהוג בקדושה בבית המקדש, בהתאם לציווים דלהלן:

 

"ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת" (פס' ב). אסור לכהן הדיוט להיכנס לקודש הקודשים בכל ימות השנה, ולכהן הגדול, מותר רק ביום הכיפורים עד ד' פעמים, וכן אסור להיכנס להיכל ללא מטרה. אח"כ מצות עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול, שנאמר: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש".

"וכל אדם לא יהיה באהל מועד, בבואו לכפר בקדש עד צאתו. וכיפר בעדו ובעד ביתו, ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז, יז). הכהן הגדול פעל לבדו בקודש הקודשים ביום הכיפורים, ואיש לא ראה את מעשיו. המדרש אומר: "בשעה שהיה רוח הקודש שרוי על הכהן הגדול – היו פניו בוערות כלפידים" (ויק"ר כא, יב).

 

"תפארת שמשון" לומד מכך, שרק מתוך זה שהכהן הגדול עשה את עבודתו בצנעה, הוא זכה לקיים את המצוה בשלמותה. אם היו אנשים אחרים משקיפים על מעשיו, היה מתגנב אצלו 'מעט' גאוה על תפקידו הרם, דבר שהיה עלול לפגום בעבודתו הקדושה.

 

הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת מכות מסביר, שהעושה מצוה אחת בשלמותה, זוכה לגן עדן, לכן הקב"ה הרבה לנו מצוות, כדברי רבי חנניה בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (פ. אבות ו, יא), כדי שנוכל להתמקד ולהתחבר למצוה אחת הקרובה לליבנו, ואותה נשתדל לקיים בשלמות ובצניעות כמו עבודת הכהן הגדול בקודש הקודשים.

שאר המצוות עוסקות בפרשת איסורי עריות, אותה קוראים במנחה.

 

הדרכים לדבקות באור עליון והשגת כוחות רוחניים,

במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',

לאור מיתתם של נדב ואביהוא – "בקרבתם לפני יהוה".

 

"וידבר יהוה אל משה אחרי מות שני בני אהרן {נדב ואביהוא} – בקרבתם לפני יהוה וימותו" (ויקרא טז, א).

רבנו-אור-החיים-הק' מקדיש תילי תילים של פירושים קבליים לפרשת מותם של נדב ואביהוא, תוך שימוש בסגנון פיוטי נשגב, כגון: "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל, שהשכלת ההשכל תשכיל ההשכלות… ואז מותריו יהיו עטרי מלכים וכיסאם, וכי יש חיים לחיים, שעליהם אמר משה: 'ובחרת בחיים' – בית המודעת… ויברך: ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

 רבנו רומז בסוף דבריו, שזכה לסגל לעצמו חיים רוחניים המשקפים דבקות באור עליון ובתורתו.

 

את הפסקה הנ"ל העוסקת בנתיבות החכמה האלוקית והדבקות באור עליון , ניסו רבים וטובים להאיר, אבל כידוע, "דברי רבנו-אוה"ח-הק' בלתי מושגים – רק ברוח הקודש" כדברי "הערבי נחל" בפרשתנו (ד"ה 'בקרבתם').

לאור הנאמר לעיל, ננסה בדחילו ורחימו לאחוז בשיפולי גלימת דברי קדשו, כפי שעולים ממעט בינתנו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס למות נדב ואביהוא (ויקרא ט"ז, א'), שזכו למות מיתת נשיקה, וכך לשונו הטהור: "נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש, ובזה מתו, והוא סוד מיתת נשיקה  {דבקות באור עליון} שבה מתים הצדיקים. אלא שההפרש הוא, שהצדיקים הנשיקה מתקרבת אליהם {ריבוי האור, בא מצד ה' יתברך}, כמסופר בגמרא (בבא בתרא יז ע"א) על מרים הנביאה, רבי עקיבא וכו'.

 

נדב ואביהוא לעומת זאת, נתקרבו לה'. כלומר, הם קירבו עצמם לאור האלוקי, וכאשר הרגישו במיתתם, מרוב חיבתם לה' – לא הפסיקו את תהליך ההתחברות לאור האלוקי, והיו מוכנים למות מתוך "דביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות", המהוות דרגות רוחניות בהתקרבות לקב"ה.

שבע הדרגות הנ"ל, מסמלות כנראה את שבע הספירות, ובעצם הם זכו לדרגה הגבוהה במעלה סולם הספירות, ורק אז פרחה נשמתם, בבחינת הכתוב: "בקרבתם לפני יהוה וימותו", לאחר שהקב"ה הראה להם את נועם השכינה, וכך זכו להחזיר את נשמתם הטהורה למקורה ולשורשה, דרך דביקות באור העליון.

 

 

 "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל…" (ויקרא טז א).

"השכל" = דבקות השכל האנושי בשכל הרוחני האלוקי.

10 דרגות בדבקות אלוקית.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

 "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל,

 שהשכלת ההשכל, תשכיל השכלות, ובהשכל בהשכלתו ישכיל,

שמושכל מושלל ההשכל. וכשישכיל בהערת עצמו, ולא עצמו ישכיל:

שהמשכיל מושכל ממושכל בלתי מושכל מהשכל

 והשכילו למשכילים ביחוד השכלתו בסוד נשמה לנשמתו,

 

 ואז, מותריו יהיו עטרי מלכים וכיסאם, וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה:

 ובחרת בחיים – בית המודעת  בית בפתח}, ושוללת חיים הנשתוים בהרגש הכללי!

ויברך: ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

 

השורש ש, כ, ל חוזר בצורות שונות בדברי קודשו עשרים פעם. הוא מבטא את דבקות השכל האנושי בשכל הרוחני האלוקי בבחינת דברי דניאל: "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע – ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל יב, ג). דניאל קושר בין המשכילים לזהר הרקיע = אורות עליונים.

הזהר הק' (וארא כג ע"א) מפרש את הפסוק כך: "והמשכילים יזהירו – מאן אינון משכילים? אלא דא הוא ההוא חכם דיסתכל מגרמיה מלין, דלא יכלין בני נשא למללא בפומא, ואלין אקרון משכילים". פירוש: המשכילים הם החכמים המתבוננים בחכמה פנימית, אותה לא ניתן לבטא בפה, ותלויה בעיקר בקדושה וטהרה, דרכן האדם מתחבר לאלוקיו, ומתעלה לשכל העליון {קודשא בריך הוא}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בסוף דבריו: "ברוך אלהים חיים {אור החיים} אשר סיגל סגולה לסגולתו". בדבריו,  רבנו רומז שזכה לסגל לעצמו את אותה קדושה עילאית. אשריו ואשרי חלקו.

בפירוש הנ"ל, מונה רבנו עשר דרכים רוחניות לעלייתה של הנפש השכלית במעלות הסולם המלאכי האלוקי, היות והנשמה היא חלק אלוקי ממעל השואפת להתחבר לצור מחצבתה כדברי המהר"ל (אגד' בכורות עמ' קכג).

 

להלן פירוש קצר לתחילת פירוש רבנו-אור-החיים-הק':

 "ואודיע למתבונן" = רבנו מודיע = דעת = ע"פ רוח הקודש למתבונן = לחוקר, "בפנימיות השכלת המושכל" =  את הדרך להשגת המהות הפנימית של אור ה' יתברך, ובכך הוא זוכה להידבק באור עליון. ההשגות הנ"ל לא יכולות לבוא דרך השכל האנושי, אלא רק ע"י קדושה וטהרה, דרכן הוא מושך את השפע האלוקי מהעולמות העליונים.

 

להבנת דברי רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל, יש להקדים את דברי בעל "הערבי נחל" על רבנו-אוה"ח-הק':

"ודבריו בלתי מושגים רק ברוח הקודש, רק תחילת דבריו מובנים למעיין קצת". לכן, ההסבר יהיה כללי ביותר.

חבל הנשמה נקרא מושכל כדברי בעל הקונטרס "שבעה עיניים". כאשר האדם זוכה להארה אלוקית, איננו יכול להבינה מבחינה שכלית, כמסופר לגבי שאול המלך כאשר צלחה עליו רוח אלוקים, והתנבא בפני "חבל נביאים", כפי שהבטיח לו שמואל הנביא, לאחר שמשח אותו למלך על ישראל (שמואל א, י).

 

היכולת לעשות מופתים בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", היא תוצאה של עליה במעלות הקודש והידבקות באור עליון עד שימאס בתפקידי שררה להם קורא רבנו-אוה"ח-הק': "ואז מותריו יהיו עיטורי מלכים וכסאם".

הביטוי 'עיטורי מלכים' מבוסס על הכתוב: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" (ברכות יז ע"א). כלומר, הצדיק הנמצא בקרבת אלוקים, ימאס בכיסאות מלכים = בתפקידי שררה כמו שר, היות ושום תפקיד לא ישתווה לדרגה הרוחנית כעבד ה' בה הוא נמצא, בבחינת: "ואני קרבת אלהים – לי טוב" (תה' עג כח). שם השכל לא פועל.

 

כדי להבין את דבריו, ניתן להדגים זאת בדוגמה הבאה: מציעים לך לבחור בין מישרת ראש ממשלת מדינת ישראל, לבין ההצעה לעסוק בתורה יומם וליל, ולהיות עבד ה' הזוכה להארה אלוקית, במה תבחר?

לדעת רבנו-אוה"ח-הק', ההצעה השנייה היא הטובה ביותר. שנזכה אמן סלה ועד.

 

הרמב"ן: "ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה, היאך היא פועלת… וכן ידוע לבעלי הקבלה שמחשבת האדם היא ממקום הנפש השכלית הנמשכת מהעליונים, ויש במחשבה להתפשט ולהתעלות, ולהגיע עד מקום מוצאה, ואז תהיה נדבקת בסוד העליון שנמשכת משם, ונעשים היא והוא דבר אחד…

 

ואותו האור העליון נמשך למטה בכוח המחשבה שמושכת אותו למטה, ונמצאת שכינה למטה… וכך היו החסידים הראשונים מדביקים המחשבה בעליונים, ומושכים מאור עליון למטה… ותבין ממנו סוד גדול בעניין "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", כי זה הסוד, שלא הייתה מחשבתם נפרדת אפילו שעה אחת ורגע אחד מן האור העליון" (איגרת הקודש בכתבי רמב"ן ח"ב עמ' שלג).

רבותינו אומרים על יעקב אבינו שהצליח לנצח את המלאך – שרו של עשיו, בגלל דבקותו בקב"ה, פרט לרגע מסוים. באותו רגע, המלאך הצליח לפגוע בכף ירך יעקב, ולכן אנו לא אוכלים את גיד הנשה. 

פועל יוצא מדברי רבותינו הק' הנ"ל: רק ע"י טהרת המחשבה יכולים אנו למשוך אלינו רסיסים מאור עליון.

 

הרמ"ק = רבנו משה קורדוברו רבו של האר"י הק' כותב שהביטוי "שכל" מכיל דרגות שונות בעולם הספירות כמו ספירת החכמה, יסוד או כתר וכו' (אור נערב, דף סט).

 

השל"ה הק' – רבי ישעיה הורוויץ ע"ה כותב על ההשגות בלימוד חכמת הקבלה.

וכדברי קודשו: "דע, כמו שאמר הפס': 'אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו' (תהלים צא יד), הוא סוד לימוד חכמת הקבלה אשר מחכימה פתי. ומי שלא ראה אור החכמה זו, לא ראה מאורות מימיו, כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו, וענייני התארים הנזכרים בתורה, הנעלמים מחכמי הפילוסופים.

אשרי עין ראתה כל אלה. ויען כי הרבה בני אדם פורשים מזו החכמה, וכל הפורש ממנה, פורש מהחיים הנצחיים והרוחניים" (שני לוחות הברית. בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).

לאור פשט הפס' ניתן לומר, שהקב"ה ישגב וירומם את אלה העוסקים בהבנת החכמה הפנימית של שמות הקב"ה.

 

בעל הספר "עבודת הקודש" (כט, ע"א) אומר: "עיקר עבודת המשכילים… לייחד את השם הגדול ולחברו באותיותיו, ולכלול בו כל המעלות, ולייחדם במחשבתו עד אין סוף".

 

 

 

 

"יש חיים לחיים – 'ובחרת ב-חיים'…

"ויברך ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

(רבנו-אור-החיים-הק' ויקרא טז א).

 

"ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי:

ראיתי בני עליה והן {והמה} מועטים" (סוכה מה ע"ב).

 

"ויפח באפיו – נשמת חיים" (בר' ב ז). הקב"ה נפח בגוף האדם את הנשמה, בבחינת 'נשמת חיים', ובאמצעותה העניק לנו מעט מזעיר מכוח עליון. דבר זה מסביר, שישנן תכונות אצל האדם "הדומות" לבוראו.

כדוגמא, ניתן לציין, כשם שהקב"ה יצר את העולם בחכמתו כי רבה, כך יכול האדם לפתח את העולם. כשם שהבורא נצחי, כך הנשמה נצחית, ותמשיך לחיות גם אחרי מות האדם. לכן, האדם נברא 'בצלם אלוקים' – כצל ההולך אחרי השכינה.

 

"ונתתי משכני בתוככם – ולא תגעל נפשי אתכם" (ויקרא כ"ו י"א(.  למרות הסתירה בין הגוף לנשמה, בין החומר לרוח – בכל זאת האדם יכול לנתב את דרכו בין שני הכוחות הסותרים הללו. כל זה אצל האדם הרגיל.

לעומת זאת אצל יחידי סגולה ו"בני עליה", הם יכולים להתעלות באור העליון מתוך התלהטות, מסירות והתקדשות, בבחינת דברי הרשב"י: "וראיתי בני עליה והמה מועטים" – ואז הם זוכים לנשמה נוספת, התומכת בתהעלותם באור עליון.

 

 בראש פרשת בחקותי (ויקרא טז א) אומר רבנו-אור-החיים-הק':

 "בסוד נשמה לנשמתו, ואז  מותריו יהי עטרי מלכים וכסאם. וכי יש חיים לחיים, שעליהם אמר משה "ובחרת בחיים" (דב' ל יט) – ב' המודעת". {האות ב' במילה 'בחיים'  בפתח, כמו ה' הידיעה}. כלומר, יש אפשרות  לאדם להתעלות מבחינה רוחנית, וכשישיג השגה אחת, יגלה שיש השגה נוספת למעלה ממנה, וההשגה ההיא – היא בבחינת "סוד נשמה לנשמתו". וכן הלאה.

 

המילה 'בחיים' רומזת לחיים האמתיים, וכן לקב"ה שהוא חי לעולם.

לאחר שיגלה את ההשגות הרוחניות, שום תפקיד בכיר בעולם, לא ישווה להשגותיו הרוחניות, בבחינת דברי קדשו: "אז  מותריו יהי עטרי מלכים וכסאם. וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה "ובחרת בחיים", ב' המודעות (דב' ל יט). כלומר, ההשגות האנושיות הן בבחינת "עיטור מלכים וכיסאם", בהשוואה לתפקיד המלך.

 

ניתן גם להסביר את עניין "בסוד נשמה לנשמתו… ובחרת בחיים", כאשר אדם זוכה לנשמה יתירה המתחברת לנשמת האדם, בבחינת ב' חיים = ב' נשמות.

זה גם מסביר מדוע נאמר בפס': "ויפח באפיו נשמת חיים" – חיים – בלשון רבים, ולא 'נשמה חיה'.

את דברי קדשו הוא חותם בביטוי: "ויברך –  ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו". כלומר, רבנו זכה לדרגות רוחניות גבוהות, בבחינת "נשמה לנשמתו" וכו'

 

האדמו"ר הרה"צ רבי מאיר אביחצירא ע"ה – בנו בכורו של האדמו"ר סידנא "בבא סאלי" ע"ה, שהיה מלומד בנסים ופעל ישועות למען כלל ישראל, מסביר את דברי רבי שמעון בר יוחאי שהובאו לעיל: 'בן עליה' הוא צדיק תמים שאינו מפסיק לעלות ולהתעלות. עבודתו אינה יודעת נפילות וירידות, וכל ימיו ממש הוא אוחז בעליה מתמדת. זהו 'בן עליה', אבל כמוהו, ישנם מעטים בלבד.

 

עוד יש להעמיק בכוונת המאמר: אין אדם יכול להיות 'בן עליה', אלא אם כן הוא ממעט עצמו.

זאת ועוד: ככל שאדם מתעלה יותר – כך עליו למעט עצמו יותר ויותר. עד כמה חשובה מידת הענוה.

(מעובד ע"פ 'אוצר פניני החסידות" לחג הפסח תשע"ח. יז בניסן. יומא דהילולא של רבי מאיר אביחצירא ע"ה).

 

בשמו של המלוב"ן רבי מאיר אביחצירא ע"ה נאמר: שזקנו המלוב"ן, האדמו"ר רבי יעקב אביחצירא ע"ה,

הוא ניצוץ רבנו-אור-החיים-הק'. שניהם עוסקים בתורת הנגלה ותורת הנסתר. רבנו ה"אביר יעקב" מפשט את תורת הנסתר, כפי שזה בא לידי ביטוי בספרו "פיתוחי חותם" על התורה, ואילו רבנו-אור-החיים-הק' נוהג בבחינת "כבוד אלהים – הסתר דבר" (משלי כה ב), כפי שזה בא לידי ביטוי בפירושו לתורה "אור החיים", ולפרשתנו בפרט.

 

 

 

"דבר אל בני ישראל ואמרת להם, אני יהוה אלהיכם:

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה – לא תעשו,

וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו,

ובחוקותיהם – לא תלכו" (ויקרא ח"י ב).

 

הסכנה שבעריות, והיכולת לשלוט עליהן,

 לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק'.

"כשיסכים איש ישראל להידבק בה' אלוהיו – ישלוט בטבעו…

בבחינת: 'לעשות רצונך אלהי חפצתי – ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט).

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

שמירת העיניים, טהרת הלב והמחשבה, וקדושת הברית,

ערובה להתקדשות והתקרבות לבורא עולם.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  קושר בין הפס' הראשון בפרשת העריות, לפס' האחרון החותם אותה.

הפס' הפותח את פרשת העריות: "דבר אל בני ישראל ואמרת להם אני יהוה אלהיכם. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו" (ח"י, ב).

הפס' החותם את העריות: "ושמרתם את משמרתי, לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם, ולא תטמאו בהם – אני יהוה אלהיכם" (ח"י, ל). מצרים וכנען היו שטופות בעריות.

 

על כך כותב רבנו: "ונראה כי לפי מה שהסמיך למצוה זו מצות העריות, גם ממה שאמר בסוף הפרשה 'אל תטמאו בכל אלה – כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם' (ח"י, כד). הדברים מוכיחים ומגידים כי מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען – הוא מעשה עריות, ובזה נבוא לפרש הכתוב על נכון.

הנה ידוע הוא, כי כל מצוות אשר ציווה ה' לעם קדשו, הן מצוות שיכול האדם לעמוד בהן, ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות, הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהן לעשותן, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין {ולא תתורו… ואחרי עיניכם}, ומרחק בחינת החושב" {"ולא תתורו אחרי לבבכם}.

 

בהמשך, רבנו מביא דוגמאות מרב עמרם חסידא (קידושין פא, ע"א), ורבי מתיא בן חרש (תנחומא חקת, סימן א), שלמרות היותם קדושי עליון, יצר העריות לא פסח גם עליהם, לכן רבנו מציע: "כשיסכים איש ישראל להידבק  בה' אלהיו – ישלוט בטבעו…, {היות} והקב"ה משרה אור שכינתו באדם, בסוד 'אהל שיכן באדם' (תהלים עח, ס), ומצד זה, יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון. והוא מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר, 'לעשות רצונך אלהי חפצתי – ותורתך בתוך מעי' (תהלים מ ט). הכוונה שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעד, עד שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה שבא החפץ בו והתאווה, לעשות רצונו יתברך".

 

רבנו ממשיך ואומר: לכן הפס' מסתיים במילים :"ואמרת אליהם – אני יהוה אלהיכם' – לייחד שמו יתברך עליהם. גם מעלה גדולה היא לשומרי בריתו – והיא הדרגה שאין למעלה ממנה, לזה אמר בפס' 'ואמרת".

המילה 'ואמרת' בפס',  רומזת לרוממות, לה זוכה השומר על ברית קודש.

 

הזהר הק' מרחיב את היריעה בנושא שמירת הברית, ונביא כאן רק את התמצית.

"ולא שיקרנו בבריתך" (תהלים מד ח"י). האבות ויוסף הצדיק, זכו לגדולה, בגלל שמירת ברית קודש – "שמא קדישא אתרשים ביה בבר נש" {השם הק' הוי-ה רשום באות הברית של האדם"}. וכל הזוכה לשמור בריתו – כאלו קיים את התורה כולה, וזוכה לכבוד גדול בעולם הזה ובעולם הבא, כמו יוסף הצדיק, ששמר על בריתו (זהר ויקרא כרך ג', דף יג ע"ב – יד ע"א).

 

 

"ודבר ידוע שכל האיברים שבגוף הם נמשכים אחר הלב והעיניים – והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם ה' יתברך – הכל שלום, ואם הלב חסר עמו – הכל חסר. ודרשו רז"ל: רחמנא 'ליבא בעי'. ואמרו במדרש: 'תנה בני לבך לי – אי את יהיב לי לבך ועיניך – ידע אנא דאת דילי. ואי לא – לית את דילי… הלב והעיניים הם שורש גדול לקרבת אלוקים, או להתרחק ממנו – כי הן סרסורי העבירות… 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אשר אתם זונים אחריהם' (במדבר ט"ו). לימדך הכתוב הזה, כי כל ההולך אחרי שרירות לבו ועיניו – יקרא זונה, כי הוא חוטא ומתפתה ביצרו, כבא על אישה זונה, ועל כן הזכיר לשון זונים".

רבנו מפרש את הפס' הסמוך: "כי שוחה עמוקה זונה.  ובאר צרה נכריה" (משלי כג, כז). "בא להורות: כי המתקרב אל פתח ביתה – לא ינקה מן המכשול, כשם שלא ינקה הנופל בשוחה עמוקה מן המכשול והנזק. וכן יקרה לאשר יתור אחרי לבו ועיניו, שלא ינקה ממכשול עוון…".

רבנו מסיים את דבריו: "וכן מצאנו שהרחיקה התורה מאוד מידת הזנות,

כי הוא היה עוון הכנענים יושבי הארץ…".

 

 

"ושמרתם את משמרתי,

לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם,

ולא תטמאו בהם – אני יהוה אלהיכם" (ויקרא י"ח ל).

 

איך נשמרים מעריות – לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק'.

 

הפס' הנ"ל חותם את פרשתנו, ואת פרשת העריות, והוא מדבר על עשיית סייגים למצוות התורה, בבחינת: 'ושמרתם את משמרתי', כדי שלא נגיע לעשיית אותן תועבות שנעשו ע"י הגויים לפנינו בארץ, ועקב כך הקיאה אותם הארץ, בבחינת הכתוב: 'כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם' (ויקרא ח"י כ"ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושמרתם את משמרתי… ולא תטמאו בהם": "יצו ה' על הגדרים השומרים לבלתי יבוא להיכשל בתיעוב, והוא אמרו 'ושמרתם את משמרתי' {כפילות – ושמרתם, משמרתי}. פירוש – משמרת הגדר {"ועשו סיג לתורה". פרקי אבות}. והטעם, {המשך הפס'} 'לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם', אפילו בשוגג".

 

למרות שהחיוב הוא על מזיד, רבנו מדגיש שגם בעשיית עבירה בשוגג, רושם החטא שורה על החוטא, וגורם "לפירוד בין ישראל והשכינה. שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא, וקדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים", את דבריו, רבנו מבסס ע"פ הפס' בישעיה: "והיה הנשאר בציון, והנותר בירושלים – קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים" ( ד, ג).

 

הפרק בישעיה, דן בגאולת אנשי קודש הזוכים לחיים, בגלל קדושתם וצדקותם, לכך רמז רבנו בפירושו.

רבנו משתמש בשני תארים: "קדוש וחיים". אדם המושלל מכל הכיעור של הטומאות ואפילו בשוגג, ודבק בקדוש ברוך הוא שהוא אלוקים חיים, יקרא קדוש, ויזכה להיגאל.

 

הפס' הנ"ל, סוגר מעגל עם הפס' הראשון הפותח את פרשת העריות, ועליו הרחבנו את היריעה לעיל: "דבר אל בני ישראל ואמרת להם אני יהוה אלוהיכם: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא ח"י ב).

 

 

משמעות הרצף בין הפרשות

 "אחרי מות, קדושים, אמור".

 

"אמר רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי:

הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (בבא בתרא י ע"ב).

 

רצף הפרשיות "אחרי מות, קדושים, אמור", הפך לביטוי המפורסם: "אחרי מות – קדושים אמור".

כלומר, "אחרי מות" האדם, "קדושים" "אמור" עליו. תספר בשבחו כפי שאכן זה קורה. השאלה היא, הייתכן הדבר? התשובה לכך היא שייתכן וגם יתכן, היות ואחרי מותו של האדם אנחנו שוקלים את אישיותו של הנפטר מזוויות שונות בבחינת "והוי דן את – כל האדם – לכף זכות". אנחנו מסתכלים על "כל האדם", וכך יש לנהוג בבחינת "עין טובה" מידתו של רבי אליעזר הגדול (פרקי אבות ב, יג) – לראות את הטוב שבזולת.

זוהי גם מידת רבי מאיר בעל הנס, עליו הרחבנו במקומות רבים בספר. דוגמא: {לעולם אנו נקראים בנים ולא עבדים}.

כמובן שאסור לספר על הנפטר דברי שבח לא נכונים. אחרת, יבואו חשבון מן השמים עם המספיד.

 

דברים אלה מקבלים משנה תוקף לגבי "הרוגי מלכות" שנהרגו ע"י גוים, כמו חללי צה"ל עליהם אמרו חכמים: "הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (בבא בתרא י ע"ב), כדברי רב יוסף המספר לאביו רבי יהושע בן לוי לאחר שהתעורר מגסיסה {מוות קליני}: "עולם הפוך ראיתי: עליונים למטה, ותחתונים למעלה… {הגאונים מסבירים שהכוונה  לכמה מגדולי הדור שישבו למטה בעולם האמת, ותלמידיהם זכו למעלה גבוהה מהם},

 ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות – אין אדם יכול לעמוד במחיצתם… כגון הרוגי לוד…"שנהרגו למען כלל ישראל {כגון פפוס ולוליינוס שקיבלו עליהם את האחריות למות בת הקיסר, כדי שלא יהרגו כלל היהודים}.

יש הקושרים את נושא "הרוגי מלכות", לתלמידי רבי עקיבא שהיו שותפים למרד בר כוכבא במצוות רבם, כדברי רב שרירא גאון באיגרתו המפורסמת, הקורא לזה "שמדא".

 

מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה, מביא את הגמרא (ר"ה כג ע"א) האומרת: אוי להם לעכו"ם שאין להם תקנה. שנאמר: 'תחת הנחושת אביא זהב, ותחת הברזל אביא כסף, ותחת העצים נחושת, ותחת האבנים ברזל. ושמתי פקודתך שלום, ונוגשיך צדקה' (ישעיה ס יז). תחת רבי עקיבא וחבריו מאי מביאים? עליהם הוא אומר: 'ונקיתי דמם לא נקיתי, ויהוה שוכן בציון" (יואל ד כא). פירוש: ה' ינקום באויבינו.

 הקב"ה ישפיע עלינו מטובו יתברך בגאולה, וינקום בגוים ששפכו את דמנו, במלחמת גוג ומגוג (המלבי"ם).

הפרק דן בגאולה: "קומי אורי כי בא אורך… אני יהוה בעתה אחישנה" (ישעיה ס).

בגאולה, הקב"ה יביא עלינו דברים טובים במקום הדברים הרעים שהיו מנת חלקנו. במקום נחושת, נקבל זהב וכו'.

 

בפירושו של אהלי יעקב (עמוד מו ע"ב) אומר על הפיוט לימים נוראים: "כובש עוונות – לובש צדקות" – לקב"ה יש לבוש מיוחד שנקרא פוריפא שבו מצוירים כל הרוגי מלכות, וכל אותם שמסרו נפשם על קידוש ה'. כאשר מקטרגים על ישראל, הקב"ה מסתכל על אותן נשמות, וכובש ומוחל עוונות עמו ישראל.

 

רבי יהושע בן לוי שואל את בנו רב יוסף: "ואנן היכי התם" = {אנחנו, מה מצבנו בעולם האמת}? תשובתו: "כי היכי דאיתו אנן הכא, הכי איתינן התם = {כמו שאנו כאן עוסקים בתורה, כך נהיה שם} ושמעתי שהיו אומרים: אשרי מי שבא לכאן – ותלמודו בידו" (פסחים נ ע"א). מסר חשוב: נלמד תורה עד שתהיה מונחת באופן ברור  – בכף ידנו.

 

מעניין מאוד שהפרשיות הנ"ל נקראות לרוב במי הספירה בהם מציינים את מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא, 6,000,000 חללי השואה, ומעל ל- 24,000 חללי מערכות ישראל, מאז קום המדינה.

לאור האמור לעיל – יש לברך את רבני בתי הכסת הרבים המברכים מידי שבת בשבתו, את כוחות הביטחון של מדינת ישראל, על כך שהם מוסרים את נפשם ביבשה, באוויר ובים, מול ים האויבים הרבים המקיפים אותנו, כדי שנוכל ללמוד תורה בשלווה, ולחיות בארץ קדשנו באין מפריע.

כמו כן, בימי האזכרה לחללי צה"ל וכוחות הביטחון, עלינו ללמוד פרקי משניות לע"נ הטהורה.

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה, היה מברך את בחורי הישיבות, ואח"כ את החיילים, וכך אכן צריך לנהוג.

הגמרא במסכת סנהדרין (צ"ט, ע"ב) מונה את אלו שאין להם חלק לעולם הבא. אחד מהם הוא אפיקורוס.

מיהו אפיקורוס? רב יוסף אמר: כגון, אלו האומרים איזו תועלת יש לנו מאלו שלומדים תורה, הרי לעצמם הם לומדים ושונים. אמר לו אביי: מי שאומר כן, הוא גם כופר במה שכתוב בתורה, שהרי נאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמים וארץ לא שמתי".

 

הרה"ג רבי משה פרנקו תלמיד רבנו-אוה"ח-הק', מביא בספרו "מאור החיים" (עמ' ח"י), את דברי רבנו על השכינה:

וכדי שכל אדם יבין מה היא השכינה, אכתוב בקונטרסי הזה מה ששמעתי מפי מורי ורבי חיים אבן עטר בעת שפירש זה הפירוש, באופן זה ידעו אוהבי ידידי = "וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות,

שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם, והוא מכיסא כבודו שמשם באים כל הנשמות הבאים בזה העולם. והאור הזה הוא הוא שיש עמנו בגלות הזה המר והנמהר, ומכוחו הוא שאנו יכולים לסבול. וזה הארה עצמה, בא בכל יום ומשתחווה לבוראו, ובוכה ומיללת בעדינו: יהי רצון שתשמע תפילתנו וכו'".

 

תפילת רבנו-אוה"ח-הק' על גאולת השכינה,

 אותה ראוי לקרוא כל יום.

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

כאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו – השכינה תחזור לאיתנה הראשון, ושם ה' יהיה שלם.

כלומר, רבנו מבדיל בין בורא עולם לבין השכינה שהיא באה מכוחו, והיא נחשבת לשלוחה ולגילוי של הקדוש ברוך הוא בהנהגת העולם, כמו קרני השמש, הבאים מכוחה של השמש.

כאשר רבנו כתב לאחד מתלמידיו פתק ברכה לפרנסה טובה, ובקשו לשים אותו בכותל המערבי, הוא כתב: לכבוד השכינה הקדושה. יוצא שיש הבדל בין בורא עולם לשכינה הקדושה.

 

המקובל הרב יהודה פתייה ע"ה מסביר את ההבדל בין השכינה לקודשא בריך הוא.

את הקב"ה הוא מדמה לשמש, בבחינת 'כי שמש ומגן  – יהוה אלהים' (תהלים פד, יב), והוא רוכב שמים, בבחינת: "רוכב שמים בעזרך" (דב' לג, כו).

זריחת אורו יתברך ע"י קרני השמש, היא בארץ מתחת, בבחינת: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג).

לזריחה הנ"ל, קוראים רבותינו – שכינה, היות והיא שוכנת בעולמנו בתוך עם ישראל, בבחינת: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

 

כל זה מסביר לדעת הרב את תפילת "לשם יחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה" אותה אומרים רבים וטובים לפני עשיית מצוה. אנחנו מתפללים לה' שע"י עשיית אותה מצוה, ישתלם שם הוי-ה ברוך הוא, ויתייחדו שתי אותיות י"ה עם שתי אותיות ו"ה, החסרים מן שם הוי-ה, כתוצאה ממלחמת עמלק, שנאמר: 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק' (שמות יז טז), ויהיה ה' שלם. עמלק מסמל את היצר הרע.

כמו שהעננים מסתירים את אור השמש, כך עוונותינו מבדילים בינינו לבין אלוקינו, בבחינת: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט ב).

 

באמירת "לשם יחוד דקודשא בריך הוא וכו'" לפני עשיית מצוה, אנחנו מבקשים שיסתלקו ענני העוונות המפסיקים בין הקב"ה ובין אור פניו הנקרא שכינה, ככתוב: "יהוה באור פניך יהלכון" (תהלים פט, טז), ויתייחד אור פניו השוכן אתנו, עם עיקר אורו שלמעלה, ויהיה הכל קשר אחד מעולם העליון עם הארץ מתחת, וע"י כך, תעלה תפילתנו על יחוד י"ה ב- ו"ה, שהייתה על שבועת עמלק. ("מנחת יהודה, עמ' 73 – 74. מעובד ע"פ "בהדרת קודש – מבוא לחכמת הקבלה", עמ' קצה – קצו). יוצא שע"י קיום מצוה ועוד מצוה, אנחנו מייחדים את שמו יתברך, ומקרבים בכך את הגאולה.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – בעל הפירוש "אור-החיים" על התורה.

 

"גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' – בחלום,

והתגשמותה כבר למחרת עם שחר.

 

עם ישראל זכה לצדיקים אמתיים קדושי עליון, והשאלה המתבקשת היא: איך זוכים להימנות על אותם בני עליה הדבקים בעבודת ה' וזוכים לעשות מופתים כמו הרשב"י בזמנו, דרך חסידים ואנשי מעשה לאורך הדורות.

רבנו-אור-החיים-הק', הלא הוא רבנו-חיים-בן-עטר, היה מלומד בנסים, ורבים נושעו על ידו בחייו וגם אחרי מותו, ובכללם עבדכם הנאמן כותב שורות אלו, שאושפז בבי"ח "לניאדו" בנתניה בפתאומיות וללא כל אזהרה או מחלה מוקדמת, למחרת העלייה לציונו הק' בהר הזיתים בירושלים ביום ההילולה, כמידי שנה בשנה.

 

בביה"ח, הרופאים לא ידעו לאבחן את המחלה. בערבים, הייתי מגיע לחום  40 מעלות, כאשר פתרון הרופאים היה: מקלחת קרה. לכאבים העזים שליוו את אשפוזי, הרופאים הציעו לי כדורי אקמול. הייתה לי ירידה משמעותית במשקל, היות ולא יכולתי לאכול. בקרב המשפחה, רבנים וחברים, הייתה דאגה רבה למצבי שהלך והחמיר.

 

במוצש"ק, אחרי שבועיים לאשפוזי,

חלמתי והנה רבנו-אור-החיים-הק' נעמד ליד מיטתי, מימין לראשי.

 ואומר ג' פעמים: "אני מבקש להסיר את המסכים מעל משה שמיר".

 

 

זה היה הלילה הראשון בו הצלחתי לישון.

בביקור הרופאים למחרת נאמר לי: "יש לנו הפתעה בשבילך: בדיקות הדם מהבוקר – מראות שאתה בריא", והמחלה נעלמה כאילו לא הייתה. אכן  למחרת שוחררתי הביתה.

לרופאים המופתעים מהשינוי הקיצוני לטובה במצבי הרפואי, סיפרתי שרבנו-אור-החיים-הק' ברך אותי בחלום, בברכת "אני מבקש להסיר את המסכים מעל משה שמיר". אחד הרופאים אף סיפר באותו מעמד, שגם הוא זכה להשתתף בהילולת רבנו-אוה"ח-הק' בירושלים, שהתקיימה שבועיים קודם לכן, בה גם אני זכיתי להשתתף.

 

 במהלך החלום גם חלמתי שראש ישיבת "אור התורה והתשובה" הרה"ג אשר דדון שליט"א – שביקר אצלי בשבת, ביקש בחלום מרבנו-אור-החיים-הק' שיתפלל על הדוד שלו השוכב במצב אנוש. תשובת רבנו הייתה: "באתי רק בשביל משה שמיר".

את החלום פרסמתי בעלון "אור החיים" הק' בעריכת הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א, חתנו של הרה"ג יעקב יוסף ע"ה, ומחבר "ילקוט אור החיים המבואר", בו נעזרתי בתחילת דרכי בלימוד תורת "אור החיים".

ראש הישיבה – הרב אשר דדון שליט"א שקרא את העלון, התקשר אלי ואמר לי: "החלום שלך הוא אמתי, היות והדוד שלי אותו הזכרת בחלום, אכן היה חולה אנוש באותה שבת, אבל נפטר. לכן ענה לך רבנו-אור-החיים-הק' שהוא בא רק בשבילך, היות וידע שהדוד שלי ימות, כפי שאכן קרה, ולכן לא ברך אותו, וברך רק אותך.

 

על חלום שכזה יאמר: "חלום טוב – חלום שלום".

למחרת, אכן שוחררתי בריא ושלם,

דבר שגרם לי להתחבר לצדיק, ולהתמסר לתורתו,

"תורת אלוקים – חיים אמת".

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה

 

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –

לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב.

להצלחת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" הקורם עור וגידים לפני ה',

ויהיה מוצלח כמו ספרי הקודם "להתהלך באור החיים"

 

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה וב"ב ורוני בנות קרן. לשוהם בת ענבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה.