יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- מדארלאן ועד ז'ירו

בבלידה, לדוגמה, שוחררו ראש הסניף המקומי של ה׳אקסיון פראנסייז׳(Action Française) וכן אחד ממפקדי ׳לגיון הלוחמים׳; באוראן הוענקו עיטורים לאוניות המלחמה שהתנגדו לנחיתת בעלות־הברית. אבל לא נערך טקס רשמי לכבוד שני פעילי המחתרת שנפלו בעת ׳כיבוש אלג׳יר׳, סרן פיאפור וסגן דרייפוס.

במארוקו, נכנסו האמריקנים לקזבלנקה ב־ 11 בנובמבר 1942, לאחר שלושה ימי קרבות מרים עם גיסות הגנראל נוגס. ליהודים היו סיבות רבות לשמוח, ובפרט משום שכבר כמה ימים קודם־לכן תכנן הסניף המקומי של ׳המפלגה הפופולארית הצרפתית׳ בגלוי פוגרום נגד תושבי ה׳מלאח׳, אשר ביצועו נקבע ל־15 בנובמבר, תאריך שבועת האמונים של המליציות. כרזות אנטי־יהודיות כיסו את קירות הערים הגדולות, וב־8 בנובמבר פירסם ה׳ויג׳י מארוקיין׳(Vigie Marocaine) את הראשון בסידרת מאמרים אנטישמיים פרועים, שנועדו להכין את דעת־הקהל לאירועי ה־15 בנובמבר.

קל להבין אפוא את תחושת ההקלה העצומה של היהודים למקרא הודעתו של הנשיא רוזוולט, שהטילו בשמי קזבלנקה באלפי עותקים מטוסיהן של בעלות־הברית, בשעות הנחיתה הראשונות:

באנו אליכם כדי לשחרר אתכם מן הכובשים השואפים לגזול מכם לחלוטין את זכויותיכם הריבוניות, את זכותכם לחופש הדת, את זכותכם לנהל את אורח־

חייכם בשלום.

אולם שעת האכזבות לא אחרה לבוא, בקזבלנקה כמו באלג׳יר: בהיותו מרוחק יחסית מן העיתונאים האנגלו־סאקסיים ואהוד ביותר על גנראל פטון, המשיך הגנראל נוגס לשלוט ב׳מאחז׳ שלו במארוקו כמו בימי וישי; זמן רב לאחר ה־ 11 בנובמבר שמר על קשרים הדוקים עם לאוואל, באמצעות שירותי הביון של ספרד.

דבר לא השתנה אפוא, לא במינהל ולא בנימת העיתונות, שהמשיכה לתקוף את היהודים, את הגוליסטים ואת אוהדיהן של בעלות־הברית, כאילו נמצאו האמריקנים מרחק של אלף מילין מן הארץ. בשואבם עידוד מיחס השלטונות, ערכו אנשי המליציות ו׳לגיון הלוחמים׳ פוגרום נגד יהודי קזבלנקה, שניות ספורות לאחר שנערך בעיר המצעד הראשון של הצבא האמריקני. התוקפים פלשו אל הרובע היהודי, חיללו בית־כנסת, הטרידו ושדדו אנשים רבים. מהומות כאלה התחוללו, במהלך הימים הבאים, בערים אחרות שבממלכה השריפית, בהשתתפותם הפעילה של אנשי השלטון, שוטרים, חיילים אירופים ומוסלמים (׳גום׳) ואזרחים מקומיים. לא רק התעמולה הגרמנית — שהחריפה את שידוריה אל עבר מארוקו — ואף לא דברי ההסתה והססמאות של ארגונים קיצוניים  הם שגרמו לשינוי בהתנהגות האוכלוסייה המוסלמית, שהוכיחה עד אז התאפקות רבה כלפי היהודים. בלי לגרוע ממשקלם של גורמים אלה, נקשרה החרפת היחסים בין יהודים למוסלמים במישרין לאווירה של חוסר־ודאות שפשטה במארוקו למחרת ה־ 11 בנובמבר. בדומה לימים שלאחר שביתת־הנשק ב־1940, לוותה צלילה מחודשת זו אל הבלתי־נודע במתחים אתניים שנדחקו זה זמן רב: בתור ׳סוכן׳ צרפתי או אמריקני כביכול, שימש היהודי שעיר לעזאזל על כל התסכולים שהיו מנת־חלקם בעבר השנוא, ומטרה מיועדת לפורקן אשליות ההווה המעורפל והלא־רצוי.

אופיים הרשמי של המהומות והפעולות האנטי־יהודיות לא היה מפליא פחות. לא פעם עצרה המשטרה יהודי והשליכה אותו לכלא מפני שהזמין לביתו חייל אמריקני או מפני ששוחח עמו ברחוב.

ברבאט כיתרה המשטרה את הרובע היהודי החל ב־12 בנובמבר: עשרות אנשים נעצרו ברחובות ונידונו במקום לעונשים עם עבודת־פרך, בעוד שבמשך כל ימי המצור(שבועות רבים) קיבלו חיילי ה׳גום׳ אוכל ולינה אצל תושבי הרובע, שחששו לחייהם. ׳יש מקום לשאול אם האמריקנים הם שנחתו במארוקו או שהיו אלה הגרמנים׳, נכתב באחד הדינים־וחשבונות על המאורעות האלה. גורל דומה היה מנת־חלקם של יהודי מכנאס ופאס. סגירת הרבעים היהודים הוצגה אמנם בתור אמצעי בטיחות למניעת פורענויות, אולם בעיני התושבים נחשב המעשה הטלת עונש קולקטיבי, פשוטו כמשמעו. הרי כי כן, רק מי שהצטיידו בתעודות־מעבר מיוחדות הורשו לצאת מן ה׳מלאח׳; מי ששכח לעשות כך, הובל הישר לבית־סוהר, ללא משפט.

מצבן של הקהילות הקטנות בפנים הארץ לא שפר יותר ממצבן של הערים הגדולות; בבני־מלאל הנהיג נציג הממשל משטר אכזרי במיוחד: לכל אירופי שהביע נכונות להתיישב בעיר הותר לבחור בין הבתים שבידי יהודים. הדייר האומלל נדרש לעזוב את מגוריו תוך 3 שעות עד 48 שעות, שאם לא כן נענש בעבודת־פרך. ׳זכות׳ זו ניתנה מאוחר יותר גם למוסלמים, שיכלו לבחור מבין החנויות של הסוחרים היהודים את אלה שרצו. שהות של 24 שעות ניתנה לבעליהן כדי לפנותן. כך הפכה קהילת בני־ מלאל, שמנתה 3,000 נפש, יעד להחרמות ולגזלות מכל הסוגים, כשהיא נתונה לחסדיהם של פקיד זה או אחר.

באירפוד, שבאיזור תפילאלת, נושלו היהודים מחורשות הדקלים שרכשו עוד בשנת,1918 ואילו באזילאל אולצה הקהילה לבצע עבודות־כפייה; בתנע׳יר, באיזור ורזאזאת, הכריח ראש הלשכה לענייני הילידם את היהודים ללבוש שחורים בלבד.

מעשים כאלה נמשכו זמן רב לאחר ביטול חוקי הגזע במארס 1943. ב־30 ביולי 1944, למשל, ערכו חיילי ה׳גום׳ שהיו מוצבים בצפרו, פעולת עונשין נגד הרובע היהודי בעיר, בעקבות דין־ודברים של מה בכך בין חייל מוסלמי לצעיר יהודי. אגב ניצול הסכמתם בשתיקה של קציניהם הצרפתים, התעללו חיילי ה׳גום׳ המוסלמים באוכלוסייה היהודית, ביום תשעה באב 1943. בתום ההסתערות, הורו השלטונות המקומיים לעצור 200 יהודים, ולאחר־מכן כותר הרובע היהודי במשך ארבעה ימים. השמירה על הרובע הופקדה בידי התוקפים עצמם, אשר השלימו את מלאכת ההרס בכך שאסרו על יציאת התושבים מן הרובע ועל הבאת אספקה אליו.

לבד ממעשי אלימות אלה, שעליהם חיפה בעיקרו של דבר המינהל הצרפתי, שלא טוהר כמעט, סבלה האוכלוסייה היהודית במארוקו מחומרת הקיצוב במזון שנמשך עד לשנת 1945, על־פי הקריטריונים הגזעניים שקבע ממשל וישי.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– מדארלאן ועד ז'ירו