מורשת יהדות מרוקו

"זה היום עשה ה' – נגילה ונשמחה – בו" (תהלים קיח, כד).

             "בו – ביומא. בו – בקב"ה" (זהר, ג, קה ע"א) .

השמחה ביום העצמאות נובעת מתוך השמחה בקב"ה, שזיכה אותנו ביום הק' הזה,

ועל כן "נגילה ונשמחה בו" – ע"י הודיה לקב"ה – בשירה ובסעודת מצוה,

כפי שעושים אנו בפורים ובחנוכה שאינם מופיעים בתורה, אבל נקבעו ע"י חז"ל.

 

הקב"ה מזכה אותנו לחגוג את העצמאות ה- ע"ו{76} למדינת ישראל,

בזכות לומדי התורה הרבים – ספרא, ובזכות חיילי צ.ה.ל – סייפא.  

ולצערנו, גם בזכות – 25,040 חללי צה"ל – שמסרו נפשם על קידוש ה'.

במלחמת "שמחת תורה תשפ"ד" – נהרגו 839 אזרחים

 ו- 629 מכוחות הביטחון, ומעל 20,000 פצועים, ו-134 חטופים.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"יקר בעיני ה' – המותה לחסידיו" (תהלים קט"ז, ט"ז)

בן עזאי: יקר – מלשון יקר וגדולה, לה זוכים בעולמות העליונים,

כל החיילים שנהרגו על קידוש ה' וקדושת הארץ – נ"ע.

 

על הרוגי מלכות בהם נכללים  חללי צ.ה.ל, וכל אלה שנהרגו בגלל שהם יהודים,

 נאמר בגמרא: "ושמעתי שהיו אומרים:

 הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם"

 (בבא בתרא י ע"ב. פסחים נ ע"א).

 

לכן עלינו לחוג את העצמאות, ולהתפלל לבורא עולם,

שישיב את  השבויים בריאים ושלמים, וימגר את כוחות הרשע העמלקים

ויגאל אותנו בחסד וברחמים.

 

 

"רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל בהשכמת הבוקר…

וראו איילת השחר שבקע אורה.  

אמר רבי חייא רבא… כך היא גאולתם של ישראל:

בתחילה קמעה קמעה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.

מה הטעם? "כי אשב בחושך, ה' אור לי".

 

 

כמו בנס פורים: תחילה "מרדכי יושב בשער המלך".

 אח"כ "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות".

בסוף, "ליהודים הייתה אורה ושמחה, וששון ויקר" (ירושלמי ברכות, פ' א).

 

 

 

 

 

אמירת הלל ביום העצמאות –

 לאור החלטות מועצת הרבנות הראשית.

 

 

א. לאחר קום המדינה, הוחלט ע"י הרבנות הראשית בראשותם של הרבנים הגאונים:

 הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, לומר חצי הלל ללא ברכה. תש"י 1950

 

ב.  אחרי מלחמת ששת הימים (67),ושחרור ירושלים, הוחלט ע"י הרבנות הראשית בראשותם של:

הרב יצחק נסים והרב איסר יהודה אונטרמן ע"ה לומר הלל שלם עם ברכה ביום שחרור ואיחוד ירושלים.

 

ג.  ביום כ"ה בניסן תשל"ד (74), אחרי הישועה והניצחון במלחמת יום הכיפורים, הוחלט ע"י מועצת הרבנות הראשית בראשותם של מרן עובדיה יוסף ע"ה והרב שלמה גורן ע"ה לומר הלל שלם עם ברכה ביום העצמאות. הרב עובדיה לא השתתף בישיבה, אבל ההחלטה התקבלה ברוב קולות חברי המועצה.

במרוקו ותוניס,  אמרו הלל עם ברכה מתוך שמחה.

 

הרה"ג שלום משאש ע"ה: "חייבים להודות ולהלל למי שעשה לנו את כל הניסים הללו, ומי הוא זה ואיזהו שיכול לבטל מנהג זה {אמירת הלל}, ולהיות כפוי טובה לקב"ה". (מתוך ההסכמה ל-בית מנוחה). בארץ פסק שכל אחד ינהג לפי מקומו (הרב שלום משאש ע"ה. שמש ומגן ח"ג סג, סו).

 

חשיבות הקמת מדינת ישראל – וחובת התודה לבורא עולם

 

 

 

קידוש ה' – בהקמת מדינת ישראל,

בניגוד לחילול ה' – בגלות בת 2000 שנה.

 

 

א.  מצות ישוב ארץ ישראל:

"והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג נג).

רמב"ן: "מצות עשה שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה".

 

ב.  קיבוץ גלויות בארץ – גורם לקידוש ה'.

"כה אמר ה': לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חיללתם בגויים… ולקחתי אתכם מן הגוים… והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו).

 

ג. מקלט מדיני לכל יהודי בעולם, הרוצה לעלות לארץ מתוקף חוק השבות.

 

ד. דם יהודי אינו הפקר. בגולה נרצחו יהודים על ימין ועל שמאל, ושישה מיליוני יהודים בשואה יוכיחו.

ה. ביטול ג' השבועות שלא אפשרו לעלות לארץ, היות וקיבלנו אישור הגוים בוועידת סאן רמו ובאו"ם.

ו.  פריחת עולם התורה שלא היה כדוגמתו בהיסטויה היהודית מאז ימי דוד ושלמה

 

ז. קיום מצות התלויות בארץ.

 

ח. פריחה כלכלית וביטחונית לאור חזון הנביאים

 

ט. ריסוק האידאולוגיה הנוצרית שדגלה בכך שהקב"ה זרק אותנו כביכול בגלל חטאינו, והם מחילפים אותנו.

 

י. הצלה מהתבוללות. בארה"ב – שיעור ההתבוללות עולה מעל 50%, ובאירופה מעל ל- 80%

 

 

 

אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".

בעניין אופי ההודיה לבורא עולם – על נס הקמת המדינה, 

כל אחד ינהג כדברי רבותיו – מבלי לפסול אחרים!!!!

 

 

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים הם, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובים {צנועים} היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

 

 "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".

המסר החשוב של בית הלל הוא: רק כאשר דברי הלכה עומדים אלו ליד אלו בכבוד הדדי, הם נקראים =  דברי אלוקים חיים. ובפרט כיום שלא זכינו עדיין ל"בת קול" שתקבע הלכה. לכן, גם בנושא אופי ההודיה לה' ביום העצמאות, מן הראוי שכל קהילה באשר הוא, תכבד את מנהגי רעותה, ובפרט בנושא בו החליטה מועצת הרבנות הראשית ברוב דעות

 

הרה"ג אברהם מימון ע"ה רב ק'ק "לב חנון"

בהר חומה שבירושלים, כותב בהרחבה על נושא אמירת הלל ביום העצמאות בשו"ת "לב חנון" (חלק ב' סימן מב),  

 

וכך מסכם את פסיקתו:

 

"כל אחד ינהג איך שדעת רבותיו נוטה. ובוודאי אם ינהג כך וכל כוונתו לשם שמים, אין ספק שגם מעשיו רצויים מכיוון שעשה ע"פ התורה אשר הורוהו רבותיו. והעיקר הגדול הוא שלא לבוא לריב או להשמיץ ולדבר לשון הרע על אלה שלא נוהגים לפי הנהגתו".

 

אכן, זוהי דוגמא לרב דגול ועניו ההולך בדרכם של בית הלל, דבר המסביר מדוע דבריו ואמריו נשמעים ומופנמים בקרב קהילת צאן מרעיתו.

 

 

"ואהבת לרעך כמוך" – בזכותה, נזכה לזרז את גאולה.

 

 

הימים שבין פסח לשבועות – ימי ספירת העומר, הפכו בנ"י לאחר יציאתם ממצרים מאנשים בודדים וכל משפחה לעצמה כפי שהיה במצרים כאשר כל משפחה הסתגרה בביתה בליל טו בניסן והקריבה את קרבן פסח ככתוב: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" –  והפכו לעם אחד מאוחד המיוחד בתורתו במעמד הר סיני – "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י).

בימים הללו התרחשו לאורך ההיסטוריה רבת השנים, אורות וצללים בקרב עם ישראל.

הצל הכבד של מות  24,000 תלמידי רבי עקיבא ממשיך ללוות אותנו, ולכן נוהגים בהם מנהגי אבלות עד ימינו. הגמרא (יבמות סב ע"ב) אומרת לנו: "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא… וכולם מתו בפרק אחד – מפני שלא נהגו כבוד זה לזה,

והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. והם העמידו תורה אותה שעה"… וכולם מתו מיתה רעה = אשכרה". רבי מאיר בעל הנס אכן יישם את דברי רבו בכלל: "לעולם, אתם נקראים בנים" (קידושין לו ע"א).

 

רב שרירא גאון כותב באיגרתו המפורסמת שהיה זה "שמדא". כלומר, הם נהרגו בגלל גזירת השלטונות הרומיים שדיכאו באכזריות את מרד בר כוכבא בו השתתפו כלוחמים. כידוע, רבי עקיבא תמך במרד בר כוכבא, ואף ראה בבר כוכבא משיח, ע"פ עדותו של רבי שמעון תלמידו. יוצא שבכל יום נהרגו מאות תלמידי חכמים, והכל בגלל "שלא נהגו כבוד זה לזה" כדברי הגמרא. גם הביטוי של הגמרא "זוגים" משקף את הבעיה שהם נהגו כבוד אחד עם בן זוגו בלבד, ולא עם בשאר

לפי פירוש אחר, למרות שכל אחד אמור לנהוג כבוד כלפי בן זוגו, הוא לא נהג כך.

 

חבל מאוד שגם כיום "בשם התורה" בבחינת "ותשחת הארץ לפני {בשם} האלוקים", ישנם רבים הממשיכים בהתבדלות ובהתנגחות, וכאן המקום להזכיר את ספרו "אם הבנים שמחה" של הרה"ג יששכר שלמה טייכטל הי"ד שנהרג בשואה. בספר הוא מנתח את סיבת צרות הגלות והשואה, בגלל שלא רצו לעלות לארץ ישראל, והתבדלו מגדולי מבשרי הציונות האמונית והדתית כמו הרבנים הגאונים הרב יהודה אלקלעי והרב צבי קלישר, שאף פרסמו ספרים רבים בנושא.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"כי ה' חפץ שתהיה אוהב רעך כמוך… ונתן טעם לדבר "אני ה'". פירוש,

 על דרך אומרו שבאמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך" (ויקרא יט, יח).

 

 

בית המקדש השני

נחרב בגלל שנאת חינם,

ויבנה בזכות אהבת חינם.

 

 

השפת אמת (תרמ"ג)  כותב:

פרשת קדושים נאמרה בהקהל

 "רק כשהם באחדות אחת, לכן רוב דיני פרשה זו הם בין אדם לחברו, ובמרכזם

"ואהבת לרעך כמוך – אני ה'"…".

 

 

 

 

"ביום ההוא – אצמיח קרן לבית ישראל…"

(יחזקאל כט, כא. הפס' החותם את הפטרת "וארא" – בה החלה גאולת עמ"י ממצרים).

 

"מצמיח קרן ישועה".

רבנו-אור-החיים-הק' עבר בדרכו לירושלים דרך אלג'יר, שם זיכו אותו הרבנים הגאונים

יהודה עייאש ויצחק שורקי ע"ה, בהסכמה לספרו "אור החיים" וכך כתבו:
 "החותמים לכבוד התורה – יום ד',

 

חמשה ימים לחודש אייר שנת אצמי"ח קר"ן = {תצ"ט} לבית ישראל"{תצ"ט = 1739}.

אכן, הקב"ה השרה עליהם רוח קודשו – לרמוז לדורנו את נבואת הגאולה

 ב- ה' אייר הקמת המדינה (יחזקאל כט, כא):

"ביום ההוא, אצמיח קרן לבית ישראל" – יום ה' אייר, בו נהלל ל-"מצמיח קרן ישועה".

(ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים" כרך א' עמ' 273 פרשת 'וארא')

 

 

"בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים" (תהילים קכו, א).

 

שני האורות המרכזיים  בימי הספירה:

יום העצמאות – ה' אייר. ואיחוד ירושלים – כ"ח אייר.

 

על שני הימים: ה' אייר = כ לעומר ו- כח אייר = מ"ג לעומר, אומר הגר"א (מדרש שלמה פ' ז עמ' נב"):

ימי העומר הם הימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, לעומת זאת הם רגישים להתדבקות הקליפה…

זולת שני הימים הנ"ל – שאין הקליפה יכולה לשלוט.

 

שיבת ציון כחלום – החלום ופשרו.

 

 

רבנו אברהם אבן עזרא:

"בשוב ה' שבותם, כן יאמר ישראל: אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה, רק בחלום". כלומר, התרחשות הגאולה היא כמו חלום.

זוכר בערגה את מו"ר אבי  הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה שהשתטח ונישק את רגבי ארץ הקודש בהגיענו לטבריה ביום פסח שני – יום ההילולא של רבי מאיר.

רבנו המאירי: "שלא נתייאש מן הגאולה, אבל דעתנו ולבנו עליה תמיד, ואמר שבעודנו בגלות – אנחנו כחולמים עניין הגאולה". כלומר, מרוב השתוקקותנו לגאולה, אנחנו חולמים עליה. בגלויות הרבות תמיד אמרו: "לשנה הבאה בירושלים".

 

רבנו הרד"ק: "כחלום יעוף יהיה בעינינו צרת הגלות, מרוב השמחה שתהיה לנו בשובנו לארצנו". צרות הגלות נראות לנו כחלום. וכאדם שבילה נעוריו בגלות, מודה לה' שזיכה אותנו לחונן את עפר ארץ ישראל בבחינת "ואת עפרה יחוננו", ושכחנו מצרות הגלות.

 

 

 

"הודו לה' כי טוב… 

יאמרו {בעתיד} גאולי ה' אשר גאלם מיד צר…" (תהילים קז).

 

את המזמור הנ"ל שרנו בפסח,

ונזכה לשיר אותו ביום העצמאות הבעל"ט, ובגאולה הקרובה.

הביטוי "יאמרו" נאמר בלשון עתיד,

דבר הרומז להבטחת הקב"ה לנביא יחזקאל בשנת {586 לפנה"ס}:

"ולקחתי אתכם מן הגויים / וקבצתי אתכם מכל הארצות /

 והבאתי אתכם אל אדמתכם / וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם /

 ומכל גילוליכם אטהר אתכם" (יחז' לו כד- כה).

"וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם, אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה"  (יחזקאל לט, כט)

"ולא אסתיר" = {בגימטריה} = 708 = תש"ח = הקמת המדינה.

 

הקשר הפנימי בין חג הפסח ליום העצמאות.

 

 

טור או"ח (סימן תכח סעיף ג) מסביר את סימני החלת המועדים במהלך השנה על פי א"ת ב"ש בין ימי הפסח לשאר החגים. כלומר, מצליבים בין האות של כל אחד מימי הפסח, לאותיות הפותחות את שאר החגים.

להלן הפירוט:

א"ת: א – יום א של פסח, יחול  ת–שעה באב.

ב"ש: ב – יום ב של פסח יחול ש–שבועות.

ג"ר: ג – יום ג של פסח יחול לעולם – ר-אש השנה.

ד"ק: ד – של פסח תחול ק-ריאת התורה בשמחת תורה

ה"ץ: ה – של פסח יחול צ-ום כיפור.

ו"ף: יום שישי של פסח יחול פ-ורים שעבר".

 

קשר בין נסי פסח ונסי פורים. שלושת ימי צום אסתר, היו בפסח: יד, טו, טז בניסן.

 

הטור אינו מזכיר את הצמד הבא: ז – ע. שיזווג את היום השביעי של פסח לחג אחר, כפי שנעשה קודם לימי הפסח הקודמים.

גם לצמד ז"ע, מצאו חכמי דורנו פתרון: ז – יום שביעי של פסח, יחול לעולם יום ע–צמאות, וכן ט"ו באב – יום האחדות בין חלקי בני ישראל, ובינם לקב"ה.

 

בנוסף להתאמה בין שני הימים הנ"ל – שביעי של פסח ויום העצמאות, קיימת גם התאמה פנימית רעיונית כפי שיוסבר להלן בדברי הרב קוק.

 

הרה"ג אליהו אריאל אדרי – אב בית דין מקודש, ורב שכונת "חומת שמואל" בירושלים, כותב על כך בספרו "משירי אהודנו" עמ' כב':

"הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה א עמ' לח) מבאר ששביעי של פסח הינו יום המרכז באופן תמציתי את הארת הפסח כולה, אשר התחלקה על פני שבעה ימים…

 

בדורנו, נמצא בן הזוג ליום שביעי של פסח

בדמותו של יום העצמאות שהתחדש מן שמיא ומן ארעא בדור של חתימה, והתקשרו חותם בחותם – חותם הגאולה הראשונה בחותם הגאולה האחרונה.

 

 

תהליכי הגאולה בראי – תפילת שמונה עשרה וברכותיה.

"דבח"י ברכאן דצלותא – תליא פורקנא" (תיקוני זהר ת' כ"א ג' ע"ב).

תרגום הזוהר: בח"י ברכות שבתפילת שמונה עשרה – תלויה הגאולה.

 

"ברוך אתה ה' – גאל ישראל".

 

 

 

ברכת "גאל ישראל", חותמת את ברכות "קריאת שמע", ומהווה למעשה, מבוא לתהליכי הגאולה הרמוזים בתפילת "שמונה עשרה" שנתקנה ע"י אנשי הכנסת הגדולה.

 

אחד היסודות בתפילה הוא סמיכת גאולה לתפילה כדברי רבי זעירא בשם רבי אבא בר ירמיה: שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה. תכף לנטילת ידיים {מים אחרונים} ברכה. תכף לגאולה – תפילת העמידה. אמר רבי יוסי בי בר רבי בון… וכל מי שהוא תוכף = מסמיך גאולה לתפילה – אין השטן מקטרג באותו היום" (ברכות ו). ההסבר לכך הוא שע"י הציפיה לגאולה תתגלה מלכות שד-י בעולם, ובכך אנחנו נותנים למעשה את המשמעות האמתית למהות התפילה שהיא רצוננו להתקשר לקב"ה כדי להקים את השכינה מהגלות בה היא נמצאת בגלל עוונותינו כדברי המקובל הרב יהודה פתייה זצ"ל המסביר בהרחבה את תפילת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי" שלפני התפילה ("מנחת יהודה" עמ' 73-74).

 

לדבריו, ה"שכינה" מהווה את אורו יתברך השוכן בארץ, ככתוב "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה, לד). הוא מדמה את הקב"ה לשמש, בבחינת "כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהלים פד, יב), ואת קרני השמש לשכינה. את עוונותינו הוא מדמה לעננים המחשיכים את קרני השמש.

 

בתפילה אנו מבקשים שכיסא ה' בעולם יהיה שלם.

עמלק נאמר: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" (שמות יז, טז). כסא ה' איננו שלם היות וחסרות בו שתי האותיות ו-ה, ורק ע"י תיקון עוונותינו הדומים לעננים, כיסא ה' יהיה שלם, ואז תבוא הגאולה. זו בעצם עבודת המקובלים ב"תיקון חצות".

 

תפילת שמונה עשרה מהווה את נקודת השיא שבתפילה, ולמעשה היא  "התפילה" בהא הידיעה.

 

בעולם הספירות, היא בבחינת הכתר שבראש עולם האצילות, וכל מה שלפניה הוא בעצם מעין הכנה לתיקונה המלא של השכינה: "כד אתיין לה לחופה… הא קא אתיין לחופה".

 

תרגום דברי הזוהר: כשמעלים את השכינה מעולם הבריאה לעולם האצילות ע"י תפילות מקדימות כמו פסוקי דזימרה המסמלות את עולם היצירה, וכן קריאת שמע וברכותיה המסמלות את עולם הבריאה, עד שמגיעים לתפילת שמונה עשרה המכונה "חופה"  (רעיא מהימנא חלק ג רל/ב).

 

בתפילת שמונה עשרה,

אנו שואפים להתחבר

אל עולם הנצח ארוך הזמן,

ולא להפוך את התפילה למעין

סופרמרקט לבקשות הב הב.

 

 

תהליך הגאולה – לפי סדר הברכות בתפילת העמידה (מגילה י"ב ע"א).

 

ברכה ראשונה – "ומביא גואל {בהווה} לבני בניהם {גם לנו}  למען שמו באהבה. הקב"ה גואל אותנו מתוך אהבה.

ברכה שנייה – "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה –  הקב"ה מצמיח גאולתנו.

ברכה תשיעית – ברכת השנים – הארץ חוזרת לתת מפריה לעם השב לציון, כנבואת יחזקאל. (סנהדרין צח ע"ב)

ברכה עשירית – "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלותנו". רוב רובו של העם היהודי – שב לציון.

 

ברכה אחת עשרה – השיבה שופטנו כבראשונה" – אנו נמצאים כיום בתהליך של ראשית החלת המשפט העברי.

ברכה ארבע עשרה – "בונה ירושלים" – הקב"ה בונה בהווה את ירושלים המהווה כיום, העיר הגדולה בארץ.

ברכה חמש עשרה – "מצמיח קרן ישועה" – מלכות בית דוד צומחת כעץ הצומח לאיטו. "ראשית צמיחת גאולתנו.

ברכה שבע עשרה בגימטריא = טוב – "והשב העבודה לדביר ביתך". להשיב את הקרבת הקורבנות במקדש.

 

 

"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו ה'".

הפס' החותם את המזמור

 "הודו לה' טוב, כי לעולם חסדו" (תהלים קז מג).

מזמור אותו שרים בפסח, ביום העצמאות, וביום ירושלים.

 

רבי אברהם אבן עזרא, המאירי וכו':

רק חכם ונבון בחכמה אלוקית – זוכה לשמור ולהתבונן בחסדי ה',

  וגם להודות לו על החסדים שעושה לנו.

 לכן, עלינו להודות ולהלל בהלל והודיה לקב"ה, על הקמת המדינה,

 המהווה שלב חשוב בתהליך הגאולה.

 

במה זכה דורנו לתהליך הגאולה?

"אין שום ישועה שלמה באמת – כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו".

תשובה ברורה: הדורות האחרונים עוסקים בגאולת עם ישראל בא"י,

 לכן ה' מושיע אותם.

(הרב קוק. אורות הקודש ג, מוסר הקודש מז).

 

הרב צבי יהודה הכהן קוק

שואל על הפס': "כי עין בעין יראו, בשוב ה' ציון" (ישעיה נב, ח).

האם יש מושג כזה של עין בתוך עין?

תשובתו: עלינו לכוון את העין הפרטית שלנו לעין האלוקית,

ורק אז נראה את המשך הפסוק "בשוב ה' ציון".

 

 חג שמח וגאולה קרובה עוד השנה בחסד וברחמים

משה שמיר–

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.

 

 

 

"

 

 

 

     

 

מנהגים הקשורים למעגלי החיים

מנהגי הנישואין

נהגו מספר ימים לפני החופה, לערוך סעודה לקרובי המשפחה ומיודעיה, ונקראת ״סעודת החינה״:

כן המנהג והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד ע״ג), ודורשי רשימות נתנו סימן לדבר, חנ״ה ר״ת חלה, נדה, הדלקת הנר, לרמז לה, שצריכה ליזהר בכל מצות התורה, ובפרט בשלש אלה, כי עליהם עלולה להענש ח״ו וכמובא במשנה בשבת (פ״ב), על שלשה דברים נשים מתות בשעת לידתן וכר:

נהגו לכנות שבת לפני הנישואין ״שבת החינה״, ושבת אחרי הנישואין שבת ״ואברהם זקן״, בשבת החינה החתן מוזמן לבית הורי הכלה, ובשבת ואברהם זקן, הכלה ובני משפחתה מוזמנים לבית הורי החתן:

כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ובספר יהדות מרוקו(עניני נשואין):

נהגו לספר את החתן ליל ערב נישואיו, בשמחה ובטוב לבב:

כן נהגו רבים, והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני נישואין) עיי״ש, וי״ל בטעם התספורת להוריד ממנו את הדינים, וידוע שהשערות הם דינים:

נהגו שבני המשפחה מקרב הנשים, מלוות את הכלה לטבילת מצוה, והיו שנהגו ללוותה בהמון חוגג, וחכמי הדורות יצאו כנגד זה, כי הוא סותר את גדרי הצניעות:

כן הביא בספר נוהג בחכמה(עמוד ע״ה), וכתב שם שחכמי הדורות שללו אותו, שהרי כבר כתבו הפוסקים (ראה ב״ח יו״ד סימן קצ״ח) שאשה שמגלה טבילתה, עליה נאמר, ארור שוכב עם בהמה״:

יש נהגו שהחותנת מורידה את הכלה למקוה, לצורך הטבילה:

כן הביא בספר יהדות מרוקו(עניני נישואין), והביא שם הטעם לזה, כדי שהחותנת תראה כי מום אין בה, וי״ל עוד טעם לוה, כדי לקרב בין הכלה והחותנת:

נהגו החתן והכלה לצום ערב נישואיהם, ויש נהגו להקל בדבר, ובפרט לכלה:

כן הביא בספר נהגו העם (עניני נישואין), ומקורו מהרמ״א (אה״ע סימן ס״א), ורבים מחכמי ישראל הקילו בזה, משום חולשת הדורות, וראה בזה בספר מקור חיים (פרק רל״ו סעיפים ט״ו וט״ז):

יש נהגו לערוך כפרות לחתן ולכלה, ערם נישואיהם:

כן מנהג העיר מלילות, וכפי שהעיד הרה״ג משה דרעי בספרו עדות משה, וראה בזה בספר הבית היהודי(חלק י׳ סימן ס״ד) ובמקורותיו שם:

יש נהגו שהחתן והכלה, מבקרים בקברות צדיקים ערב נישואיהם, לתפלה ורחמים:

כן נהגו רבים, והטעם פשוט משום שחתן נמחלים לו עוונותיו, והוא מעין ערב יום הכיפורים:

נהגו באם החתן או הכלה יתומים מאב או מאם, הולכים על קברם בערב הנישואין, ומזמינים אותם לחופה:

כן הביא בספר עשה לך רב (ח״א סימן נ׳), ובספר פני ברוך על אבלות (עמוד תט״ו), וראה בזה בספר הבית היהודי(חלק י׳ סוף סימן מ״ד):

נהגו שהכלה קונה טליה חדשה לחתן, לכבוד החופה:

כן נהגו רבים, ורמז לדבר דכתיב (דברים כ״ב) גדילים תעשה לך, וסמיך ליה, כי יקח איש אשה, ויש בזה סימנא טבא, שבכך תהי׳ שותפה במצוה יקרה זו, ששקולה כנגד כל המצוות:

נהגו ללוות את החתן לחופה, בשני נרות דולקים:

כן המנהג, והובא בספר נוהג בחכמה (עמוד ע׳), והטעם כי ידוע שיש רמ״ח איברים באיש, ורנ״ב באשה, ומספרם יחדיו חמש מאות, כמנין פעמיים נ״ר, לרמז שעד כה היו פלג גופא, ומעתה מגיעים הם לשלימותם:

נהגו שכל הקהל עומד, בשעה החופה:

כן המנהג והביאו בספר נו״ב (עמוד ר״ו), ובמקור חיים (פרק רל״ז סקכ״ד), ומקורו מהזוהר בתיקונים (תיקון י׳), וראה בזה בספר שדי חמד (מער׳ ברכות סימן ג׳ אות י׳):

נהגו להקפיד מאד על תערובת אנשים ונשים, וחכמי הדורות החרימו ונידו גברים ונשים הרוקדים יחדיו:

כן כתב בספר ליצחק ריח (אות ה׳ ם״ב), ובספר שאלו לברוך (סימן נ״ט), ועוד רבים, וראה בספר טהרת הבית למרן הגרע״י(סימן א׳) בזה, והדברים ידועים:

נהגו לזרוק על החתן והכלה בשעת החופה מיני זרעונים:

כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ס״ח), והוא לסימנא טבא שיזכו בני הזוג לזרע של קיימא:

נהגו לשים אפר מקלה על מצח החתן, בשעת החופה:

כן נהגו רבים, והביאו בספר נהגו העם (עניני נישואין), ומקורו מחז״ל בבבא בתרא (ס״א), ונפסק בשו״ע (סימן תק״ס ס״ב), וראה שם בכה״ח (סקכ״א):

הגמרא נותנת הסבר למנהג ”שנאמר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי: אִם לֹא אַעֲלֶה, אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי” (תהילים, קלז, ה-ו). שואלת הגמרא: מה הכוונה על ראש שמחתי? משיב רב יצחק, זהו אפר מקלה שבראש חתנים. אביי מן הפסוק: ”לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר” (ישעיהו, סא, ג), לומד שאת האפר מניחים במקום התפילין^.(א.פ)

נהגו שהכלה עומדת בשעה החופה לימין החתן, ויש נהגו שהחתן עומד לימין הכלה:

כן הביא בנו״ב(שם) בשם החסד לאברהם, וכן כתב בספר נחלת אבות(דיני נשואין), ורמז לדבר נצבה, שגל, לימינך, ס״ת כלה, ובספר מלאך הברית(עניני נשואין) כתב שע״פ האריז״ל ההיפך הוא הנכון:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים-מנהגי הנישואין 1/3

עמוד 129