" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן
דמויות בעולמן של הילדים במללאח אם המשפחה ומעמדה בעיני הילדים רוב המשפחות שבקהילת ספְרוּ מתוארות כקשות יום. הן מתקיימות בצמצום ובפשטות ברוב ימי החול, אך לקראת החגים ניכרת תכונה רבה. המשפחות מתכוננות כדי לחגוג את החגים בפאר ובהדר כמיטב יכולתן ועל פי המנהגים המסורתיים. הילדים עדים להכנות ואף משתתפים בהן וההתרגשות ניכרת בהם. זיכרון החג טבוע בהם ולראייה, סיפוריו של המספר על ימי ילדותו, הפרטים שהוא מציין מלמדים על השפעתם המכוננת של החגים על הילדים. המקצועות שמהם התפרנסו יהודי ספרו היו "עשיית מנעלים מעור כבשים […] תפירת גלימות וחזיות מעשה אומן […] צורפות, פחחות […] טוויית שטיחים וברוכלות של צרכי הבית" (כלפון, 1988 , עמ' 27 .) אבות רבים מהקהילה עסקו ברוכלות ומשום כך נאלצו לצאת מביתם ולנדוד מכפר לכפר, בין כפרי המוסלמים הקרובים כדי לסחור ולהביא פרנסה לביתם. יוצא אפוא שלילדים רבים בקהילה לא התאפשר להיות עם אבותיהם בימי החול ולבלות במחיצתם. לעיתים לא ראו הילדים את אבותיהם לפרקי זמן ארוכים. כך אומר המספר:
אני לא זכרתי כלל איך אבא נראה עד שגדלתי קצת. פעם שיחקתי ברחוב עם חבריי, כשלפתע ראינו איש עובר עם ערבי וחמור עמוס שקים. הסתכלנו זה בזה ולא ידענו אבא של מי הוא. גם הוא כנראה לא ידע מי מבין הילדים הוא בנו, כי הוא הסתכל ולא זיהה מי בנו. מאוחר יותר[…] התברר לי שזה היה אבא שלי. הוא נשאר כמה ימים ושוב נעלם לכמה חודשים. ככה עברה עלינו הילדות שלנו, שלי ושל ידידיי (כלפון, 2012 ,עמ . 23-22)
מכאן יוצא שהאם היא הדמות שנמצאת לצידו של הילד ברוב ימי השבוע. הסיפור הראשון "שערי ספְרוּ" הנושא את שמו של קובץ הסיפורים, מאפשר כניסה לעולמו של הילד בקהילת יהודי ספְרוּ ומרמז על מעמדה של האם במשפחה ועל תפקידיה החינוכיים כסוכנת תרבות. כך מלמד המנהג בביתו של המספר של הילדים הקטנים להתאסף סביב אימם "לאחר הארוחה הדשנה בכל ערב שבת, להתכרבל בשמיכת הצמר הגדולה ומחממת, שמחים ומאושרים בנשמה היתירה שהשבת הביאה לילדים בכנפיה" (כלפון, 1988 ,עמ' 7 ). בתיאור הפותח את הסיפור נרמזים מספר אלמנטים מן המורשת, הסבתם של בני המשפחה בערב השבת לשולחן לארוחה חגיגית ולאחריה, התכנסותם של בני המשפחה, בעיקר הילדים, לצד אימם שמספרת להם סיפור דמיוני שמרתק אותם. המספר, אח לשישה אחים, מציין שהתחרות על מקום הישיבה הקרוב ביותר לאם הייתה מתרחשת דרך קבע בין אחיו.
על אף שהאם עייפה מעמל היום ומההכנות לארוחת השבת, היא יודעת שלא תוכל לחמוק מתפקידה המסורתי כמספרת הקשובה לרצונם של מאזיניה, ילדיה. סיפורה הוא סיפור בדיוני שהדמויות הקבועות בהן הן דמויות של שדים שילדי המשפחה מכנים אותם "שכנינו", שכן שדים אלו דרים מתחת לביתם.
הילדים משתמשים במושגים מהמרחב הבדיוני שיצרה האם כדי לשכנעה לשוב ולספר סיפור:
גם "שכנינו" רוצים לשמוע את הסיפור. הם לא ישנים עדיין. הם יודעים שערב שבת עכשיו והם מחכים לסיפור ואם לא תספרי להם הם יתרגזו ומי יודע מה עלול לקרות (שם, עמ' 8) .
בכך הם מצליחים לדבר על ליבה של האם העייפה מעמל השבוע שתסכים לספר מסיפוריה. רצונם העז של הילדים לקיים את הפעילות התרבותית מרמז על הקשר המיוחד שלהם עם אימם ועל מעמדה במשפחה בעיניהם של הילדים.
ואכן, הילדים רואים באימם דמות מרכזית. ראשית, היא נמצאת במרחב הביתי לצידם בעוד האב נודד בין כפרי הערבים ולבני המשפחה אין קשר עימו עד לשיבתו הביתה (שם, עמ' 9).
שנית, האם נחשבת לחרוצה ולעמלנית. היא תופרת במשך שעות היום והלילה ובמלאכת התפירה היא מסייעת בכלכלת המשפחה ככל אם אחרת בקהילה שלרוב עוסקת "בטוויית כפתורי משי לקפטנים, בתפירת בגדים לערבים או בטוויית שטיחים" (כלפון, 2012 ,עמ' 23).
שלישית, האם מספרת לילדיה סיפור ממורשת הקהילה המקומית, על צדיק יהודי בשם רבי אלישע, איש צדיק, "בנם של קדושים […] מלא רוח אלוהים, סיני ועוקר הרים" (שם, עמ' 12 ) , שהתגורר בעיר ספְרוּ לפני זמן רב, בטרם צרפת כבשה את מרוקו. באותה עת התקרבו לאזור ספְרוּ שבטים אכזריים ששדדו וחמסו את כל מה שנקרה בדרכם. אנשי הקהילה באים לבקש את עזרתו של רבי אלישע הצדיק שהיה באותה העת ספון בביתו וקורא בכתבי הקודש. אנשי הקהילה מגיעים לביתו ומבקשים את עזרתו הפעילה כדי למנוע את בואם של השבטים. רבי אלישע צועד עד שערי המללאח ולאחר שהשמש מרים את קצה הפח שעל הידיות הכבדות של השערים, הצדיק "לוחש כמה תפילות" ודוחף לתוך השער קלף שהכין מבעוד מועד. באותו רגע מופיעה קשת גדולה בשמיים ואנחת רווחה נשמעת מפיהם של אנשי הקהילה. אולם התפילה אינה מסייעת לזמן רב, שכן הצדיק הולך לעולמו כעבור שעות ספורות. השבטים קרבים אל המללאח וגברים שמנסים לברוח נתפסו ועונו בעינויים נוראיים (שם, עמ' 13).אחר כך הם הצליחו להיכנס לעיר ולטבוח ביהודים, שרפו את בית הכנסת עם המתפללים שבתוכו ועוד (שם, עמ' 14).
דווקא בליל השבת, בתחילתו של יום שמוקדש להתרגעות ולמנוחה, משמיעה האם לילדיה את הסיפור הנוראי הזה כחלק מהמורשת היהודית של אנשי הקהילה בספְרוּ. אלא שסיפור קשה זה, שיש בו מאפיינים של אמונה תמימה ותקווה לניסים וכיליון, מאחד את ילדי המשפחה סביב האם. בכך ממלאים בני המשפחה את אחד ממאפייניה של השבת: ההתלכדות ביום השבת (לאו, 1998 , עמ' 129-173). במהלך השבוע כל אחד מבני המשפחה טרוד במעשיו, האם עובדת בבית, האב סובב בכפרים והילדים לומדים בבית המדרש. נוסף על כך, הסיפור שהאם מספרת הוא חלק ממורשת הקהילה היהודית של ספְרוּ ונועד להעביר לילדים מסר על מקורותיהם ועל עברם כחלק מהקהילה ועל ייעודם כחלק מהעם היהודי: אומנם הם נולדו בספְרוּ המוכרת להם, אך הם למדים מתוצאותיו של הסיפור שהגטו אינו המקום שנועדו לו.
" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן
עמוד 99