סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק-מבוא
- 3. המטרה החינוכית. המסר של הסיפור העממי משתנה ממקום למקום, מדור לדור ומחברה לחברה, הכל בהתאם לנסיבות ההיגוד, לקהל שבשבילו מיועד הסיפור, לאמנות ההיגוד של המספר ועוד. הרב־מישוריות של הסיפור באה לביטר בעיקר במטרה זו.
הנה לדוגמה סיפור י״ד בילקוטנו: עלילתו פשוטה והיא נותחה מבחינה טיפולוגית בהערת העורכות: ערבי המבזה־המחלל את קבר הצדיק (ר׳ יחיה לחלו, שהוא, כרוב ה״קדושים״ במארוקו, שד״ר מארץ־ישראל שנפטר במרחקים, בתקופת שליחותו) בענש השיתוק (מידה כנגד מידה — היד שהורמה או שביצעה את עבירת הגניבה מן הקבר מוצאת מכלל פעולה): משפחתו מתערבת לטובת הנפגע־הנענש אצל היהודים ובזכות תפילתם נסלח העוון. הערבי נרפא ומנדב מדי שנה כד שמן לקבר הקדוש.
השווה את דברי המספר ר׳ מכלוף לסרי בתום הסיפור: ״גם הערבים רואים אותו (את ר׳ יחיא לחלו) כקדוש אלוהי, ובאים ומשתטחים על קברו, והוא נעתר להם וממלא את בקשותיהם…״
מבחינת הסיווג ברור כי לפנינו אויקוטיפ [אויקוטיפ: ייחוס מעשייה אוניברסלית לתרבות מסוימת.] סיפורי יהודי, כלומר טיפוס סיפורי המיוחד למרחב־התרבות היהודי, הנפוץ ביותר בספרותנו העממית. אך מה המסר?
האמת היא שאפשריים כאן כמה מסרים:
א. העלאת התדמית העצמית בחברה המאזינה, המדוכאת במציאות החיים לעומת נצחונו בסיפור של היהודי, נציג המיעוט המדוכא, נענש־נכשל המבזה־מחלל הקודש שהוא נציג הרוב המדכא.
ב. אפשרות של דו-קיום בשלום בין יהודים למוסלמים (לערבים), כי הרי הצדיק היהודי מסייע בסיפור גם לערבים והערבי שחזר בתשובה מקיים את נדרו.
ג. הבלטת מידת הסליחה, המחילה והרחמים היא מאז ומתמיד מידה יהודית(״מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום״ — שבת קל״ג ע״ב) ו״כל המרחם על הבריות(והרי גם הגוי שביזה את הקבר הקדוש הוא בין ברואיו של הקב״ה) מרחמין עליו מן השמים״ (שבת קנ״א ע״ב). מובן שאפשר להטיף הטפה פרונטאלית לרחמים, אפשר להביא מאמרי־חז״ל לרוב(בכללם: ״כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו״ — ביצה ל״ב ע״ב), אך גדולה השפעת המסר הסמוי בסיפור עממי יותר ממאמרי־הכרזה שבהם נקראת המידה בשמה…
ד. ערך התשובה. אכן, בסיפורנו החוזר בתשובה הוא גוי, אך מהתקבלות תשובתו משתמע קל וחומר. אם אצל גוי כך, הרי אצל יהודי החוזר בתשובה על אחת כמה וכמה, כי ״גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד״ (יומא פ״ו ע״א).
ה. הדגשת הזיקה אל העבר, אל הדמויות שמילאו בעבר תפקידים לאומיים־ חברתיים־דתיים ואינן עוד אתנו; ומה עוד כאשר הדמויות האלו קשורות בארץ ישראל ופעלו(כשד״רים) למענה. אם אכן, בית־העלמין, הוא בית־החיים, מסמל את העבר, וקברו הקדוש של ר׳ יחיא לחלו מסמל את הדמויות החיוביות בעבר, שבכלל פעילותן נמצא גם טיפוח הקשר עם או־ץ־ישראל והסיוע לשוכני ארץ־הקודש ולחונני עפרה, הרי המסר הוא בכיוון חיזוק התודעה ההיסטורית היהודית (״הזיכרון הלאומי״) והזיקה אל ארץ־ישראל.
המיישמים את הסיפור — מורה (לגילאים שונים), סופר הרואה בסיפור חומר היולי שכדאי לעבדו עיבוד ספרותי, מחזאי ההופך את הסיפור למחזה אגב שיפורו הלשוני ועריכתו, מספר או דרשן המבליט רעיון מסויים — כולם ישתמשו בסיפור שימוש שונה, אך הם יבחרו באחד מחמשת המסרים כמוקד למוסר־ההשכל שלהם. אגב בחירת המוקד, יבליטו המיישמים יסודות שונים, ידגישו הדגשים שונים,אך הסיפור ישמש לכולם נקודת מוצא שממנה מובילים מסלולים רבים שונים אל קהל ה״צרכנים״ — קוראים, תלמידים, חוקרים.
כך משתלב שלב ג׳ הוא שלב הפרסום עם שלב ד׳ הוא שלב היישום הרב־מישורי.
ניכר בילקוט כי העורכות מעוניינות ביותר ביישום מחקרי. על כך אפשר היה לעמוד גם מן המבחר עצמו והרושם מתחזק בעקבות העיון בהערות המקיפות והמעמיקות לסיפורים. המבחר עצמו מאפשר דיון השוואתי בתחומי הטיפוסים והמוטיבים הסיפוריים, הייחוד היהודי והאתני, המבנים התוכניים והצורניים. במיוחד חשוב החומר לחקר פולחן הקדושים במארוקו, לחקר היחסים במשפחה היהודית, היחסים בץ ישראל לעמים, בין עדות ישראל השונות, ההתייחסות אל הבעיות המרכזיות של החיים: גורל, טוב ורע, גאולה, הורים וילדים ועוד, ועוד. כמה מן הנושאים האלה יודגמו בהערותינו הבאות.
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק–מבוא
כתיבת תגובה