מורשת יהדות מרוקו

ספירת העומר – בראי פרשנות פנימית קבלית,

והקשר שלה לתיקון הספירות בכלל,

ולתקופתנו רבת התהפוכות בפרט,

לאור פרשת השבוע "אמור".

 

רבי אלעזר בן ערך: המידה הכי טובה – לב טוב  (פרקי אבות).

    "לב טוב" {בגימטריה} = 49  ימי הספירה.

בעל לב טוב  – רואה את הכל בטוב ובנעימים – הכל מאת ה'.

בעל לב טוב –  שמח בליבו בטוב אצל חברו – מפרגן לחברו

בעל לב טוב – מתקן את הגאוה שבלב – ע"י עשיית טוב.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר 

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת,

מיום הביאכם את עמר התנופה

שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא, כג, טו).

 

 

ספירת העומר.

הקשר בין ספירה – סיפור – ספיר – סנפירינון

לספירת העומר, ע"פ תורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

"כי לוחות הברית – של סנפירנון היו,

לזה אמר 'וספרתם לכם'.

פירוש, באמצעות מנין זה,

אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם"

 (רבנו-אור-החיים-הק' לפס').

 

פרשת 'קדושים' עסקה בקדושת עם ישראל – "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ב).

פרשת 'אמור',   המבורכת ב-63 מצוות. מתוכן 24 עשה, ו-39 לא תעשה, עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים, כאשר הציר המרכזי המחבר בניהם, הוא עולם הקדושה:

 

א. קדושת הכוהנים – "קדושים יהיו לאלהיהם, ולא יחללו שם אלהיהם – כי את אשי יהוה לחם אלהיהם הם מקריבים – והיו קודש" (ויקרא כא ו). לכן, אסור להם לטמא אל המתים בגלל מעלתם.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "והוא אומרו 'אמור' – לשון  מעלה אל הכהנים משרתי פני מלך. ומה היא המעלה – שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז"ל (תנחומא אמור א). ומטעם זה הקדים התואר = {הכהנים} למתואר {בני אהרן}, להסמיך המעלה לצד היותם כהנים. מה שלא היה נשמע כן, אם היה אומר 'אמור אל בני אהרן".

תורתנו הקדושה היא תורת חיים המעצימה את החיים, ולכהנים יש תפקיד חשוב בכך, לכן לא מטמאים למת.

 

ב. קדושת המועדים – "מועדי יהוה אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי" (ויקרא כג ב).

עמ"י "שותף" לקב"ה בקביעת המועדים ע"פ בית הדין, לעומת השבת אותה קבע הקב"ה מ"שבת בראשית" ואין לשנותה.

 

הרמב"ן מסביר את הביטוי "מקרא קודש – אלה הם מועדי": "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותי, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש אותי בפהרסיא, בתפילה והלל לא-ל, בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה".

 

ג. קידוש ה' וחילול ה': קדושת המעשים. "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בנ"י – אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).

 

הבאת העומר וספירת העומר.

 

"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני יהוה לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן…" (ויקרא כג י – יד).

"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת תספרו חמישים יום. והקרבתם מנחה חדשה ליהוה" (ויקרא כג טו – טז).

 

לפנינו שתי מצוות: הבאת העומר וספירת העומר.

 

א. הבאת העומר: התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ביום ט"ז בניסן, ועד אז אסור לאכול מהתבואה החדשה בכל הארץ, ואילו במקדש, יש לחכות עד להנפת שתי הלחם בשבועות.

 זהו קרבן ציבור המכונה "עומר התנופה" – "והניף את העומר לפני יהוה… מיום הביאכם את עומר התנופה".

ספר החינוך: "משורשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו – לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה. לכן ראוי לנו שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה" (מצוה ש"ב).

 

ב. ספירת העומר: התורה מצווה אותנו לספור מ"ט ימים, מיום 'הנפת העומר' למחרת היום הראשון של חג הפסח, ועד הקרבת שתי הלחם מהחיטה החדשה בחג השבועות.

הגמרא במנחות (ס"ו ע"א): "גופא, אמר אביי: מצוה למימוני יומי, ומצוה למימוני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. {ואילו} אמימר מני יומי ולא מנו שבועי. אמר: זכר למקדש הוא.

 

הרמב"ם: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר. שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות…'. ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמישים יום" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ז', כ"ד).

לפי מפרשי הרמב"ם, הוא סובר שאביי ורבנן דבי רב אשי חולקים על אמימר, וסוברים שמצוה למנות גם שבועות, כיון שגם בזמן הזה היא מדאורייתא, והלכה כמותם (כסף משנה שם).

 

כדעת הרמב"ם הסובר שמצות ספירת העומר בזמנינו היא מהתורה, ניתן למנות את רב עמרם גאון ורב יהודאי גאון, רבי יצחק גיאת, הרבי"ה – רבנו אבי העזרי (סימן תקכו), אור זרוע (סימן שכט). רבנו-אוה"ח-הק' (מאור החיים עמ' סג) וכו', רבנו בן איש חי, מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה ("קול צופיך" לפרשת 'אמור' תשע"ח – מאת הרה"ג שמואל אליהו שליט"א).

 

לעומתם הפוסקים הנ"ל, ישנם פוסקים אחרים הסוברים שזה מדרבנן:

הר"ן המעיד שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן (פסחים ע"מ י ע"א). הרא"ש (פסחים ע"מ י ע"א), כסף משנה (הלכות תמידין ומוספין ז, כד). הרוקח (סימן שע"א), מהר"ם מרוטנבורג (סימן שא), אבודרהם (דף סה ע"ג), הרשב"א (בתשובה סימן קכ"ו) וכו'.

הם סוברים שגם אביי ורבנן דבי רב אשי מודים לאמימר שספירת העומר בזמן הזה זכר למקדש, אלא שסוברים שחכמים תיקנו שיעשו את הזכר כמו שעשו כאשר המצוה נהגה מן התורה, שימנו גם ימים וגם שבועות, הלכך כך נפסק להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן

 

מרן השו"ע (סימן תפט,) לא פסק כרמב"ם, אלא כדעת הרא"ש והתוספות, היות והרמב"ם והרא"ש שני עמודי ההוראה חולקים בניהם, ודעת הרי"ף לא ברורה, לכן פסק כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר כיום היא מדרבנן.

 

ספר החינוך: "משורשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה… והיא העיקר. והסיבה שנגאלו ישראל ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה ויקיימוה… ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח, עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד…" של קבלת התורה (מצוה ש"ו).

 

ספירת העומר במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',

עם תוספות מפי תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים".

 

רבנו-אור-החיים-הק': ספירת העומר היא מן התורה. הוא סובר כרבנו הרמב"ם, כפי שמביא תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים" (עמ' סג): אף בזמן הזה שאין העומר קרב, ואין שייך לספור לימי העומר, ספירת העומר היא מן התורה. זה שאמר הכתוב: (ויקרא כג טו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה' – שתי ספירות במשמע. אחת 'ממחרת השבת' ואף על פי שאין עומר, והאחרת 'מיום הבאת העומר', בזמן שהעומר נוהג.

רבנו-אור-החיים-הק': "בדרך רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב = {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

 

לאור דברי קודשו, סוד ספירת העומר הוא הסגולה להיטהר בימים אלה מתוך מ"ט שערי טומאה. וע"י כך נזכה ללטש את נשמתנו שתאיר באור יקרות, כפי שהאירו לוחות הברית במתן תורה, ונוכל לקבל חידושי תורה משורש נשמתנו בחג מתן תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ימי הטהרה מטומאת מצרים, לימי טהרת הנידה. וכדברי קודשו:

 "וספרתם לכם – אומרו לכם, לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות… לצד שהיו בטומאת מצרים, ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים. וציווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה. והגם כי שם שבעה נקיים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי רבי חייא ורבי אבא בזהר (אמור צז ע"א): "תא חזי ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא והוו אחדן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא". {תרגום: בוא וראה, כשהיו בנ"י במצרים, היו תחת רשות הסטרא אחרא, כמו אישה נידה הנמצאת בטומאתה}.

הרב מסביר מדוע הספירה "ממחרת השבת" ולא מיום השבת – ט"ו בניסן. כדי שמ"ט ימי הספירה יהיו שלמים – 'תמימות תהיינה', אין אפשרות למנות את יום ט"ו בניסן, היות ובאותו יום בבוקר הם יצאו, כך שאותו יום לא נחשב.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מידי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' ליודעי חן". רבנו רומז בדבריו שבירור כוחות הקדושה מהקליפה שנעשו במצרים, חוזרים על עצמם מידי ליל פסח. וכדברי קודשו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה – ונוספים בעם ישראל…" (במ' כג כב). זה מסביר מדוע לא מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר, היות ופוטרים אותה ע"י ברכת שהחיינו בליל פסח בו אנו מקבלים את כל האורות הנקראים "מוחין דגדלות".

האורות הנ"ל "נשכחים מאתנו" כביכול, אבל יכולים אנו לגלות אותם מחדש בימי הספירה, ע"י תיקון הספירה/המידה המיוחדת לכל יום מימי הספירה, כפי שהיה במ"ב המסעות, בו תיקנו בכל מסע, מידה אחת.

הימים הללו נקראים "ימי דין וקטנות" כמבוא בשער הכוונות (דרושי העומר, דרוש יא. וכן ב'פרי עץ חיים', שער ס. העומר פ"ז).

המקובל הרב דניאל פריש כותב במבוא לספר 'וספרתם לכם': "כפי הכנת האדם ועמידתו בניסיון בעת 'קטנות' זו, כך ישיג אחר ימי העומר במשך כל השנה את הפרי, שהוא הנקרא 'מוחין דגדלות", שבהם יש הארת הדעת לכל אדם".

 

רבנו משה פרנקו בספרו 'מאור החיים', כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם… שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השביעית תספרו חמישים יום…" (ויקרא כג טו – טז).

רבנו שואל: למה לא הקדימה התורה את ספירת הימים לשבועות? חמישים יום שהם שבע שבתות.

שאלה שניה: מדוע מכנה התורה את השבועות במילה 'שבתות'?

תשובה: היות וספירת העומר באה לטהר אותנו מטומאותינו, ובכל יום עלינו לכוון שאנו מתירים קשר אחד מן הקליפה, ומקרבים קשר לסיטרא דקדושה, לכן מתחיל בשבתות/שבועות, ואחר כך בימים. כלומר, במצרים הגיעו למ"ט שערי טומאה, ובכל יום היו צריכים לתקן מידה אחת, לכן התחיל במכלול שהם השבועות.

לגבי השאלה השניה מדוע השימוש במילה 'שבתות' במקום שבועות? יכולים לקדש את הימים הללו, ולהפוך אותם לשבתות של קדושה וטהרה (מאור החיים עמ' סד).

 

 הרמב"ן קורא לימים הללו: "ימי חול המועד שבין פסח לשבועות".

 

"אם תבקשנה ככסף, וכ-מט-מונים תחפשנה,

אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד').

 

מהות ספירת העומר – "מ"ט מונים",

להתייחס לספירה העומר – כאל מטמונים יקרים.

 

רבנו בעל 'מאור החיים' כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם לכם" – המילה 'ל.כ.ם' רומזת לשלושת חלקי הנשמה: ל = לב. כ = כבד. ם = מוח.

וכדברי קדשו: "'וספרתם לכם – זהו שאמר הכתוב 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד, יב). אמר החכם שהוא רמוז בג' דברים שהם מחשבה, דיבור ומעשה. והם כנגד ג' נשמות שיש לכל אחד: נפש, רוח ונשמה. והנפש היא בכבד, והרוח המדברת היא בלב למעלה מהכבד, והנשמה שהיא מעולה יותר, למעלה במוח, וזהו רמוז בתיבת ל-כ-ם = לב, כבד מח. רוצה לומר 'וספרתם' בג' אלה 'לכם' שהם: לב, כבד, מח – אז 'תמימות תהיינה".

כלומר, יש לכוון היטב במחשבה וברגש כאשר סופרים.

 

"כי חלק יהוה עמו – יעקב חבל נחלתו" (דב' לב ט). אנחנו מחוברים לקב"ה דרך "חבל רוחני"  המורכב מחמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה. ככל שנקיים יותר מצוות, החבל הרוחני שלנו לקב"ה, יהיה יותר חזק.

על מהות ספירת מ"ט ימי ספירת העומר, ניתן למצוא רמז בפס': "אם תבקשנה ככסף, וכ-מט–מונים תחפשנה, אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד'). הביטוי "מט – מונים" בפס' הנ"ל, רומז ל- מ"ט ימים אותם מונים בימי הספירה.

הפס' בכללותו, רומז לכך שעלינו לחפש אחרי מהות הספירה – "וכ-מט-מונים תחפשנה", כמו שמחפשים אחר מטמונים, ומבקשים אחר הכסף. רק אז נוכל לזכות להגיע לחג מתן תורה, עם יראת ה', כמובא בסוף הפס' (הרב יצחק גינזבורג. וכמטמונים תחפשנה).

כמו בעסקים, גם בתורה ניתן להתגדל, במידה ונשקיע בה מאמצים, כפי שמשקיעים בעסקים.

 

ימי הספירה מתחילים בחודש ניסן, אבל הם מתקיימים בעיקר בחודש א-י–י-ר הרומז לפסוק "אני י-הו-ה רופאך". זהו חודש בו מזג האוויר אוורירי ונעים הנקי מחיידקים, בניגוד למזג האוויר החורפי אותו עברנו. כל זה, במישור הטבעי.

במישור הרוחני, חודש אייר מאיר באור יקרות את נשמות בני ישראל, היות ורוב ימי הספירה מתרכזים בו.

 הקב"ה דואג לנו לרפואת הגוף, אם אנחנו נדאג לרפואת הנפש. כמו בגאולת מצרים, שרק לאחר שבני ישראל קיימו שתי מצוות מהותיות שהן: מילה וקרבן פסח, ורק אז – נגאלו.

 

במצות "קרבן פסח" בו הקריבו את הטלה ששימש האליל המצרי, הם למעשה שירשו מעצמם את האלילות המצרית, וקיבלו עליהם את מלכות ה'.

במצות מילה, הם קיבלו על עצמם את קדושת הגוף ע"י חותם המלך בגופם.

כל זה בבחינת "סור מרע" {בקרבן פסח – סרו מהאלילות}, "ועשה טוב" {ברית המילה בגופם} כדברי האדמו"ר מלובביץ.

 

כאז כן עתה. ברגע שנפנים את המידות התרומיות והנאצלות הרמוזות בימי ספירת העומר, וכן באמרות הטהורות אותן אנו קוראים בפרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות, והמקבילים לימי הספירה, רק אז נוכל לעלות במעלה הר ה' בקבלת התורה בשבועות, כשנשמתנו זוהרת כלוחות הברית שהיו מאירות ומפוסלות מסנפירינון כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

סנפירנון = ספיר + נון = ספירת העומר במשך מט' ימים + נון = יום הנו"ן שהוא יום החמישים בו ניתנה התורה.

 

"וספרתם לכם… מיום הביאכם את – עומר התנופה".

מדוע נקרא "עומר התנופה"?

 

"עומר התנופה": שנניף את ידינו ועינינו השמימה –

 ונבטח בקב"ה שהוא יזון ויפרנס אותנו.

 

מנחת העומר מהווה המשך למן אותו השפיע הקב"ה על בני ישראל במדבר לפי "עומר לגולגולת", היות ולמחרת הפסח בט"ז בניסן עם כניסתם לארץ ישראל, פסק המן לרדת מן השמים, ובני ישראל אכלו מתבואת הארץ לאחר ארבעים שנה במדבר כפי שמסופר בספר יהושע.

הביטוי "עומר", מהווה יחידת נפח ככתוב: "והעומר עשירית האיפה היא". 2.200  – 2.400 ק"ג, ולכן נשאלת השאלה מדוע נקרא בשם עומר?

 כשם שהמן ניתן לפי "עומר לגולגולת" ע"י הקב"ה יתעלה שמו, והוא בעצם זן ופרנס את בני ישראל מן השמים מידי יום ביומו, כך בארץ ישראל, הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולכן נקרא "עומר התנופה" – שנניף את ידינו ועינינו השמימה, ונבטח בקב"ה בפרנסתנו שהוא יזון אותנו, כפי שהיה במדבר בו ציפו מידי יום לירידת המן.

 

 בעצם, המן היווה סדנה חינוכית אמונית להפנמת האמונה בקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכל. לכן, ניתן לומר שעלינו להפוך את "לחם הארץ" אותו אנו מגדלים בתהליך ארוך ל-"לחם מן השמים".  לכן, בגלל זה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" שונה משאר "ברכות הנהנין", היות ואנו מתקנים את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה "חטה" {גימטריה כ"ב אותיות התורה}, ולכן משתמשים בביטוי "המוציא" – מוציא מחדש את החיטה שלפני החטא, שהייתה דומה במהותה לשאר הגידולים שאין צורך לעמול בהכנתם לאכילה, כמו פירות אותם ניתן לאכול ללא טרחה.

 

כל זה מסביר מדוע חכמים שיבחו מאוד את מצות העומר:

"לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך,

 שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לרשת את הארץ",

ומרדכי היהודי גבר על המן האגגי (ויק"ר כח, ו).

 כל זה, בזכות מצות העומר המבטאת אמונה זכה ותמימה בקב"ה.

 

ספירת העומר בעמידה.

 

"שבע  שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" (ויקרא  כג, טו – טז).

סך הכל מספר האותיות בפס' הנ"ל: 49. רמז לאותם מ"ט = 49 ימי הספירה.

 

מצות ספירת העומר צריכה להיות בעמידה. את הטעם לכך למדו הגאונים מהכתוב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז ט). אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה". כלומר, יש לספור כשקמים בעמידה.

הרמב"ם כותב שצריך לספור מעומד. ואם ספר מיושב יצא. כלומר, כשהוא לא יכול לעמוד, וספר מיושב יצא (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג).

 

קיים  כלל בשם רבנו אבודרהם (דט"ו ע"ג) האומר שכל מצוה שנאמר בה "לכם", יש לקיימה מעומד. ולהלן רמז לדבר: "ה.ע.צ.ל.ן ש.ק.ם = ה' = הלל. ע' = עומר. צ' = ציצית. ל' – לבנה. ן' = נטילת לולב. ש' = שופר. ק' – קידוש.

 מ' = מילה. בכל מהמצוות הנ"ל כתובה המילה "לכם", לכן מקיימים את המצוות הנ"ל בעמידה.

"ועצת ה' – היא תקום". ע.צ.ת = ראשי תיבות: עומר, ציצית, תפילת העמידה. בכל אלה – יש לקום.

 

שמונה טעמים לספירת העומר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מבאר את הפס': "וספרתם לכם ממחרת…"

"בדרך רמז באומרו 'וספרתם' על דרך אומרם ז"ל,

כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית,

 

ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב {עבירות},

יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו,

לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה,

 אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

 

פירוש: הספירה, מלשון ספיר ויהלום. כמו שמלטשים אבן ספיר,

 כך עלינו ללטש את נשמותינו ע"י תיקון מעשינו.

הנשמות שלנו מחוצבות מסוג של יהלום יקר הנקרא סנפירנון,

ממנו חוצבו שני לוחות הברית,

 עליהן נכתבו עשרת הדברות במעמד הר סיני.

 

 עם ישראל נדרש להיטהר מטומאת מצרים האלילית

 בה נדבקו, ואף הגיעו ל-מט שערי טומאה.

 

 לכן, ע"י הספירה היומית במשך מ"ט ימים, כשהם מתקנים מידי יום מידה אחת, וכך זוכים להיכנס למ"ט שערי קדושה בחג השבועות בקבלת מתן תורה,

כשהם מאירים כשני לוחות הברית העשויות מסנפירנון.

 

א. הזוהר הקדוש: ספירת העומר מטהרת אותנו, ועל ידי כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בשבועות.

"תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא {לטהרה}, לא אקרי טהור.."

 

ב ספר החינוך: סופרים כדי להראות את הציפיה לקבל את התורה מחדש בשבועות.

"להראות בנפשנו החפץ הגדול, אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג מתן תורה".

 

ג. הרמב"ם: "שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה,

שהרי היה הכוונה והתכלית ביציאתם". (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג).

 

ד. הרמב"ן:  ימי הספירה קדושים כימי חול המועד,

כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם.

"והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון {פסח}, ושמיני עצרת.

 

ה. "צרור המור":  כמו שהנידה טובלת במים,

כך עם ישראל טובלים באש התורה שנמשלה למים.

כמו כן, הם זקוקים לשבעה שבועות,

 היות והיו מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים.

 

ו. רבנו האר"י הק' אומר שימי העומר הם "ימי דין וקטנות".

כלומר, ימי עמידה בניסיון הנקראים "קטנות".

הזוכה להתעלות בהם בעבודת ה', זוכה אחרי העומר למעלת

"מוחין דגדלות", בהם קיימת הארת הדעת לכל אחד מאתנו.

(שער הכוונות, דרושי העומר דרוש יא, ובספר עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז)

 

ז. רבנו הרש"ש כתב בספר "נהר שלום" (דף לב ע"ג):

"כי פסח וימים אלו, ימי ספירת העומר – הם שורש לכל ימות השנה,

 ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה".

כלומר, הימים הללו הם ימי זריעה בהם אנו זורעים מצוות, 

כאשר את הקציר נקצור בחג מתן תורה בו אנו נידונים על מידת חידושי התורה,

 אותם נזכה ללמוד ולחדש.

 

ספירת העומר בראי פרשנות פנימית.

ל"ג לעומר – ספירת ההוד שבהוד – התיקון של רבי שמעון בר יוחאי.

 

שלושת השלבים במניין ספירת העומר:

 

א. מספר = מונה מספרים בעלמא.

ב. סיפור = סיפור חוויתי בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל".

ג. ספיר = אבן ספיר בוהקת דוגמת אבן ספיר שהייתה אחת מאבני החושן של הכהן הגדול.

 

כלומר, מעבר לספירת העומר מידי יום, מן הראוי להבריק את נשמתנו ע"י תיקון המידות. כמובן שיש לעשות עבודת הכנה מקדימה מידי יום ביומו על ידי לימוד הנושא.

אחד הספרים המומלצים לכך, הוא הספר: "וספרתם לכם –  הנהגה ישרה לכל יום ויום לימי ספירת העומר" מאת  הרה"צ דניאל פריש זצ"ל מפרש הזהר. הוא מסביר את המידה אותה אנו אמורים לתקן מידי יום ביומו. הספר מתאים לכל אחד, ושווה לכל נפש שנפשו מצפה להתחבר מחדש לשכינה, בחג מתן תורה הקרוב.

 

 להלן, נדגים את דברינו לעיל ע"י דוגמא מצומצמת לתיקון המידות ביום ל"ג בעומר, שהוא "ספירת ההוד שבהוד". המחבר מחלק בין מידות שבין אדם למקום, לבין מידות בין אדם לחברו.

כידוע, עד ל"ג בעומר, יש "לב" (32) ימים של ספירת העומר, והחל מ-ל"ג בעומר ועד שבועות, יש "טוב" = (17) ימים. סך הכל "לב טוב" = 49 ימי הספירה. כמו כן, הגימטריא של המילה "לב = 32 = כבוד.

 

הגמרא במסכת (יבמות סב ע"ב) מספרת: "12 אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע…".  הראשונים לא נהגו כבוד המסומל ע"י גאוות הלב איש בחברו, עד שבא רבי שמעון בר יוחאי  ביום ל"ג בעומר, ותיקן את ה"לב" ע"י "טוב" = "לב טוב", באותם "טוב" = 17 ימים עד שבועות, כדברי רבי חנוך העניך מאלכסנדר. לכן, "וספרתם לכם" – להנאתכם.

ל"ג בעומר – בבחינת ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קי"ט, ג).

 

הרמב"ן אומר שהימים הללו שבין פסח לשבועות נחשבים כימי חול המועד. לכאורה היינו צריכים לשמוח בהם, ובפרט שבימים הללו, אנו משתוקקים ליום בו נקבל את התורה.

שאלת נוספת: מדוע צריכים אנו להתאבל דווקא על תלמידי רבי עקיבא? הרי לצערנו, אסונות גדולים יותר אירעו לעם ישראל לאורך הדורות?

 

התשובה לכך: מצד אחד, איבדנו 24,000 תלמידי רבי עקיבא. מצד שני, וזה הדבר העיקרי, איבדנו את תורתם ואת חידושיהם אותם שמעו מרבי עקיבא שהיה מגדולי התנאים, והיה ראוי שהתורה תינתן על ידו, כפי שאמר משה רבנו לקב"ה, כאשר הראה לו את סדר הדורות.

לעת זקנותו, דאג רבי עקיבא להעמיד 5 תלמידים חשובים בדמותם של רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע המהווים למעשה את הבסיס למשנה, אליבא דרבי עקיבא.

 דמיינו לכם, מה היה קורה, אם היו ברשותנו חידושים של 24,000 תלמידים, במקום 5 תלמידים.

 

הביטוי "חמישה תלמידים" המופיע גם אצל רבן יוחנן בן זכאי אומר דורשני. הרי היו להם בוודאי יותר תלמידים.

התשובה לכך: כאשר הלומדים נוהגים במידת הענווה והכבוד כלפי רבם, ורואים את עצמם כתלמידים בפני רבם, כמו אותם חמישה תלמידים, הם זוכים להתגדל בתורה.

כל זה מסביר מדוע רבן יוחנן בן זכאי שיבח את המידה הטובה של כל אחד מתלמידיו: 'עין טובה', 'לב טוב' וכו'.

בעצם, ריב"ז גילה לכל אחד מהם את המידה משורש נשמתו, בגינה הוא בא לעולם, ואותה עליו לתקן.

 

  במסגרת תיקון ההודיה  = "ההוד שבהוד" שבין אדם למקום בל"ג בעומר, יש להתמקד לדעת הרב דניאל פריש, בכך שנלמד להודות  לקב"ה על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובפרט סתרי תורה שהתגלו לנו ע"י התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואפשר לנו בכלל להודות לו, וזו גם ספירת "ההוד שבהוד". כלומר, הודאה פנימית נוספת. ל"ג מלשון גל = ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, ג). (פסוק אותו מומלץ לומר כאשר מנשקים את המזוזה). 

 

במסגרת המידות שבין אדם לחברו, כאשר הוא רואה מידה טובה אצל חברו. קודם כל, יודה לקב"ה ויאמר "אשרי מלך מלכי המלכים הקב"ה שיש לו בעולמו בריות טובות בעלי מידות טובות ונאצלות.

שנית, במקרה הזה מותר לו לקנא בחברו, ויתפלל לה' שיזכה אותו ללכת בדרכו של חברו, "ונמצא משלים את חסרונו (בקנאתו ששורשה בהוד), על ידי הודאתו לבורא יתברך במידת הטוב שבחברו".

כמו כן, בזמן ההודיה לה' כמו בזמן אמירת ברכות וכו', המקום סביבו חייב להיות צנוע.

 

"וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב כט). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, {בתחיית המתים}, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז). זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות".

 

תיקון המידות בימי ספירת העומר.

 "בדבר שקשה לאדם – שם טמון התיקון"

(האר"י הק', הרמ"ק, הגר"א, רמח"ל).

 

המקובל רבנו דניאל פריש ע"ה מחבר הפירוש לזוהר "מתוק מדבש", הסביר בספרו "וספרתם לכם", מה עלינו לתקן בכל יום מימי הספירה. הוא מחלק את הימים לשבעה שבועות, כאשר בכל שבוע יש לתקן ספירה אחת. כל ספירה כוללת את שבע הספירות כדוגמא, ספירת החסד תתחלק לחסד שבחסד, לגבורה שבחסד, לתפארת שבחסד וכו'.

 

רבנו הרמב"ם מסביר בהרחבה בהלכות דעות, איך ניתן לתקן מידות כמו כעס, גאווה, קמצנות, אכזריות וכו'.

את דבריו בהלכות דעות הוא פותח כך: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה וכועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה… כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות – נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד" (רמב"ם. הלכות דעות א – ח).

הרמב"ם סובר שתיקון המידות הוא שלב להשגת חכמת התורה, כאשר המצוות מהוות שלב להשגתה.

 

רבנו משה קורדברו – הרמ"ק אומר: "כי הדבר שיש לו טורח בו, זה הדבר שעליו נתגלגל, ועליו לתקנו…".

 

רבנו האריז"ל אומר: גם טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו בשבוע הראשון, יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו' (שער הכוונות ענין פסח דרוש יא דפ"ו ט"ב).

רבנו אריז"ל כותב (שער הכוונות רמ"ב ט"א) שלא קל לתקן את המידות, וכך לשונו: "ונודע כל מי שמגולגל על איזה דבר שקילקל, צריך לתקנו בטורח גדול, ובמסירות עצמו עליו".

 

המגיד ממזריטש עמל שנים רבות בשביל לתקן מידה אחת ("נתיב מצוותיך, נתיב התורה אות ט).

 

רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (חלק ב ש"ג) כותב ,שעל האדם להתמקד במצווה אחת אותה יעבוד בכל כוחו, כדי שעל ידה יבוא לשאר המצוות.

 

הזוהר הק' אומר שכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, היות ואין מצוה שלא תהיה כלולה מכל רמ"ח מצוות עשה, לפי שהן כנגד רמ"ח איברי האדם, וכל איבר ואיבר כולל את כללות האדם (זוהר ח"ג דקכ"ד ע"א).

 

רבנו הרמח"ל: בדבר הקשה לאדם – שם התיקון. לכל אחד מאתנו, ישנה חולשה לעבירה מסוימת.

 

רבנו הגר"א: "כי במה שנכשל האדם בגלגול זה הרבה פעמים, ובאיזו עבירה שחשקה נפשו במאוד, אלו הם הדברים שעליו להשתדל בהם ביותר לתקנם, כי עבורם נתגלגל עתה" (ביאור לספר יונה ד, ג).

 

רבי אלימלך מליזנסק אמר לתלמידיו שבמשך כ"ה שנים, השקיע בתיקון מצוה אחת, ועדיין לא הגיע בה לשלמות.

 

האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה. כאשר היה סופר את ספירת העומר היה כל כולו אחוז שרעפי קדושה, והיה חוזר פעמים רבות על המילה "היום" בטרם יספור. כאשר שאלו אותו למה הוא מתעכב ומכוון כל כך במילה "היום", הרי בסך הכל סופרים את היום וזהו?

 הוד קדושתו ענה להם: וכי הקב"ה אינו יודע איזה מספר היום שאני צריך להזכיר לו? וכי הוא צריך לוח שנה, הרי הכל פרוס לפניו?. את הספירה אני עושה בשבילי. אני צריך להפנים מה עלי לתקן ביום הזה. לדוגמא: היום שהיה אחד לעומר, תיקון מידת החסד שבחסד. כמו שהקב"ה עושה אתנו חסדים אין קץ, כך אנו צריכים לנהוג עם ברואיו. לנהוג לפנים משורת הדין עם כל אדם, כפי שהקב"ה נוהג אתנו.

 

                 "רבי אלעזר בן ערך אומר: "לב טוב"  (פרקו אבות, ב, ט)

 

    "לב טוב" {בגימטריה} = 49  ימי הספירה.

בעל לב טוב  – רואה את הכל בטוב ובנעימים.

בעל לב טוב –  שמח בחלקו ובטוב אצל חברו.

 

 "לב טוב": אחת המידות המהותיות בפרקי אבות, היא מידתו של רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר ע"י רבו – רבם של ישראל רבן יוחנן בן זכאי: "כמעיין המתגבר".

התכונה הנ"ל "לב טוב", שווה בגימטריא 49, רמז ל- מ"ט ימי הספירה.

 

רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?

 

רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר: לב טוב".

 

אמר להם ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם" (פרקי אבות ב, ט).

ריב"ז בחר בתכונת "לב טוב" של רבי אלעזר בן ערך כתכונה הטובה ביותר מבין התכונות הנוספות אותן הציגו תלמידיו, היות וע"י הבחירה במידת 'לב טוב',  האדם יתעלה גם בשאר מידותיו.

 

בעל "לב טוב", אינו כועס אלא מקבל הכול באהבה, וזה ביטוי לאמונה בקב"ה המבקש מאתנו:

 

"תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). כלומר, "רחמנא ליבא בעי".

כמו כן, בעל "לב טוב" הוא שמח בחלקו ובהצלחת חברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – עליה אמר הלל: "דעלך סני, לחברך לא תעביד". רבנו יונתן בן עוזיאל תלמידו המובחר של הלל אמר על כך: "דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה" = מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך.

רבי עקיבא הלך בדרכם וקבע ש"זה כלל גדול בתורה".

 

 בן עזאי אומר על אותו פסוק: "זה ספר תולדות אדם". כלומר, בני אדם מהווים אדם אחד, נשמה אחת, לכן יש לעזור ולאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, מבלי לקטלגם לרעים ולטובים, ובפרט תלמידי חכמים כדברי האריז"ל.

כנראה שדברי בן עזאי, מהווים את הבסיס לדברי רבנו האר"י הקדוש שנאמרו ע"י תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל בשער הכוונות, שלפני תפילת שחרית, על כל אחד מאתנו לומר: "צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל התפילות, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו… ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו… ויתפללו עליו… ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת חברים" (ש. הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).

 

רבי מאיר בעל הנס – גדול תלמידי רבי עקיבא, קבע שאנחנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), למרות פסוק אחר האומר "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה), דבר המשקף את מידת הפרגון של רבי מאיר לעם ישראל, ובשל כך זכה להיות בעל הנס. {ראה בהרחבה מאמר על רבי מאיר בספר}.
.תכונת הפרגון = לב טוב, חסרה במחוזותינו, ויש לתת ע"כ את הדעת. המידות הטובות המופיעות בחמשת הפרקים הראשונים של פרקי אבות, מהוות מסר ומסד לפרק השישי – העוסק בדרכי קנין התורה.

 

 

"ולא תחללו את שם קדשי –

 ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).

חילול ה' – מול קידוש ה'.

 

מהפסוק הנ"ל לומדים אנו על איסור חילול ה' ומצוות קידוש ה'. הגמרא אומרת (יומא פו ע"א): העוון הכי חמור בתורה הוא חילול ה', היות וכאשר האדם עובר עבירה של חילול ה', הוא זקוק לארבעה דברים כדי לתקן: לשוב בתשובה, ליום כיפור, ייסורים תולים, ויום המיתה מכפר. הגמרא מביאה דוגמאות של גדולי אמוראים, שלא לקחו בהקפה, שמא יחשדו בהם אחרים שהם לקחו בחינם וכו'.

הרמב"ם מונה שלוש קטגוריות לחילול ה':

אם מאיימים על יהודי לעבור אחת משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בפני עשרה, יהרג ואל יעבור.

אם מאיימים על יהודי לעבור עבירה ואפילו 'קלה' להכעיס ולהכחיש קיום ה', יהרג ואל יעבור.

יהודי שעובר עבירה סתם 'להכעיס' ולהכחיש קיום ה' קבל עם ועדה – חילול ה'.

אדם הידוע כצדיק העובר אפילו עבירה קלה קבל עם ועדה – חייב משום חילול ה', כגון שיש בידו לשלם ואינו משלם.

 

 ה'חתם סופר' אומר עד כמה תלמידי חכמים מחויבים להיזהר במעשיהם, שלא יגרמו לחילול ה'.

 ההיסטוריה של עם ישראל רצופה קידוש ה', החל מאברהם אבינו באור כשדים, חנניה מישאל ועזריה בבבל, דרך עשרת הרוגי מלכות, חללי השואה, וכלה בחללי מערכות הביטחון.

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל האלוקי ובעל ה"חסד לאברהם" רבנו אברהם אזולאי מחברון.

 נס כניסתו למנהרות מערת המכפלה.

 

רבנו אברהם אזולאי מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'): "אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

ספרים אחרים מפרי עטו הם: "אור החמה" על הזוהר, "מעשה חושב", ו"כנף רננים".

 

זקני חברון מספרים שכאשר ביקר המושל העותומאני במערת המכפלה שבחברון, נפל לו שרביט הזהב לתוך הפיר המוביל למנהרות הפנימיות שם קבורים האבות, ולשם איש לא העז להגיע, פרט לרבי בנאה האמורא עליו מספרת הגמרא שהיה מציין מערות קבורה ומסמן אותן. הרשב"ם אמר כי רבי בנאה היה אדם צדיק גדול וחשוב, ולכן ניתנה לו הרשות להיכנס בקברי צדיקים.

 

 רבי יוחנן תלמידו, מזכיר אותו רבות בגמרא, ולהלן אמרה אחת משמו: "כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים" (תענית ז, ע"א). הוא חי בדור שבין התנאים לאמוראים, ודבריו אף הובאו בברייתא

פתח המנהרות נמצא בכניסה לכיוון רחבת אהל יצחק ורבקה. המנהרות הנ"ל תועדו אחרי מלחמת ששת הימים ע"י קבוצת אנשי חיל מיהודי חברון, שאף הפיקה סרט על כך. שווה לראות.

 

כדרכם של הגויים, המושל דרש מהיהודים להוציא לו משם את השרביט. אחרת, דינם – גזירות קשות.

 לאחר התייעצות בין חכמי חברון, הוטלה המשימה על רבי אברהם אזולאי. הוא היה מפורסם בצדקותו, בענוותנותו, ובגדולתו בתורת הנגלה ותורת הנסתר, כדרכם של חכמי מרוקו בכלל.

לאחר טהרה במקווה והכנות רוחניות, ירד למנהרות כשהוא קשור בחבלים. במקום הוא זכה לגילויים רוחניים, ואף התגלה אליו אליעזר עבד אברהם הממשיך לשמש את אברהם גם בעולם האמת. הוא אמר לו שלא יוכל להמשיך לכיוון האבות. כמו כן, היות וזכה לאורות גבוהים, יחכו לו האבות בעולם האמת למחרת.

אכן, לאחר שעלה והחזיר את השרביט, עשה "משמר" עם החכמים במשך כל הלילה, וגילה להם רזין דרזין מתורת הח"ן. היטהר במקווה, ועלה בסערה השמימה ביום כ"ד מרחשוון הת"ג (1643).

 

רבי אברהם אזולאי היה אבי זקנו של החיד"א, שהיה תלמידו של רבנו אוה"ח הק', וכתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. הילולת החיד"א תחול מידי שנה ב-יא אדר.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", בהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים"

פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

חזרה ליציבות עם עלייתו לשלטון של מולאי סלימן

לאחר מותו של מולאי יזיד עלה לשלטון אחיו, הסולטאן מולאי סלימן(1792 ־1822), שכונה ׳הצדיק׳ או'המלך החסיד׳ בשל מעשי צדק שעשה, ביניהם בניית בנייני ציבור וביטול גזירות. הוא המשיך את מדיניות אביו(בנו השני של מוחמד ־-(” בעניין ריכוז הממלכה והרחבתה, ואף נלחם בתופעת הפיראטיות שהייתה נפוצה לאורך החופים ופגעה בתנועה הימית. וכך עזר למסחר לפרוח. המעורבות האירופית התעצמה בימיו, וסוחרים אירופאים נמשכו במספרים גדולים מאוד למוגאדור. אולם כשהמסחר עם נמלים אלו היה בשפל, התפתחה תחרות קשה, ורבים מהסוחרים לא עמדו בה ונעלמו. כך, בשנת 1787 עת שלטו הסוחרים הצרפתים, נשארו בעיר רק שישה מהם. התפתחות המסחר משכה לעיר סוחרים יהודים נוספים מכל חלקי הממלכה מטטואן, ממרקש ומוואדי נון. משפחות המשיכו להגיע מאלג׳יריה, מתוניסיה, מאירופה וממקומות נוספים, בתקווה להתעשר, תקווה שלא תמיד התגשמה.

בתקופת המלחמות הנפוליאוניות וקרב טרפלגאר[הקרב הימי העיקרי והחשוב ביותר במלחמות הנפוליאוניות נערן ב- 21 באוקטובר 1805 באוקיינוס האטלנטי. במהלך הקרב הצליח כוח של הצי הבריטי שמנה 27 אוניות קו בפיקודו של האדמירל הוריישו נלסון להביס כוח צרפתי-ספרדי משולב.] הסולטאן שמר על ניטרליות, המסחר הטרנס-אטלנטי חודש, ואנגליה זכתה בנתח גדול של מסחר זה, כמונופול כמעט. סולטאן מרוקו אישר לשלוח מהנמל של מוגאדור למלך האנגלי משלוח פטור ממכס של 20 אלף קינטלס ( (Kintals [1 קינטלס ־100 ק״ג.]של חיטה ו-10,000 קינטלס של שיבולת שועל, מתוך רצון להקל על צבאו של המלך להביס את אויביו יחד עם ספרד ועם פורטוגל. הסולטאן שלח למוגאדור את סוכנו, יצחק ישראל, לבצע את המשלוח, ולאחר שהמלך האנגלי ביקש כמות נוספת של 50 אלף קינטלס גרעיני תירס וכמות נוספת של גרעיני חיטה וגרעיני שעורה ללא כל מכס, בהתאם לרצון הסולטאן לעזור למלך אנגליה. באותה עת עיקר היבוא היה מלונדון וכלל סוגי בדים שונים, מכונות, ברזל, סוכר, תה, גומי, נייר, מסמרים ועוד. גם אמסטרדם הייתה בין המייצאות סחורה למוגאדור, בעיקר דברי מותרות כמו מראות, אמבר, או חרוזים עשויים אמבר[הוא מונח רב-משמעי המתייחס בעיקר לענבר – שרף עצים מאובן המשמש כאבן חן בצבע צהוב-חום א.פ] ואלמוגים ואפילו ספרים בעברית. בשנת 1805 עיקר היצוא היה של שקדים, גומי מקומי או מאפריקה, צמר כבשים, עורות עיזים, שמן זית, לימונים, תמרים, וקס, נוצות יען, שיני פיל ועוד. בשנת 1817 הגיע לנמל אונייה מגיברלטר תחת דגל אנגלי ועל סיפונה ברזל, פלדה, כותנה ועוד עבור הסוחר בן זגורי(ייתכן שהכוונה למרדכי). על הספינה היה גם בנו, אליהו זגורי, צעיר לבוש בהידור אנגלי על פי מיטב האופנה האירופית של התקופה. זגורי קיבל את השכלתו באנגליה ודיבר אנגלית רהוטה. הוא למעשה היה דוגמה קלסית לסוחרים היהודים הגדולים במוגאדור באותה עת.

מולא’ סלימן שלט במשך שלושים שנה, ובמשך שנות שלטונו נשמר מכל עימות עם המעצמות האירופיות. אולם חרף גישתו החיובית כלפי אירופה פעילות הנמל במוגאדור גדלה בצורה מתונה ביותר. הנטייה של רבים באוכלוסייה להשתתף בפעילות המסחרית הביאה לחוסר נחת בקרב הסוחרים הוותיקים. נפח המסחר שלא עלה ביחס שבו גדלו מספרי הסוחרים, המתווכים, הסוכנים, הקונים וכו׳, ספקולציות, התנהלות קלוקלת ואי מציאת פעילות מסחרית הוגנת וסבירה – כל אלו הביאו לאובדן הון והתרוששות של רבים. רק חברות וסוחרים חזקים החזיקו מעמד. כבר בתחילת המאה ה־19 אחד המשברים הראשונים הביא לכך שסוחרים רבים הפכו לאביונים והיו נתונים לחסדי חבריהם בקהילה ולארגוני צדקה, ושחלק גדול מהאירופאים נאלצו לעזוב. החברות של גנואה (Génois) ואלו האנגליות שהתבססו החל מסוף המאה ה־18, עוד החזיקו מעמד. ההתמדה הייתה אז סוד ההצלחה, והן נאחזו בתקווה שהמצב ישתפר ויחזור לקדמותו. הסוחרים האירופאים במוגאדור עם החברה של משפחת גדלה הקימו ארגון סוחרים בשם ׳הקומרסיו׳(Comercio). הם הציגו עצמם בפני הסולטאן וקיבלו את פניו עם הגיעו לעיר. ארבעת הסוחרים היהודים החשובים היו אז, כאמור, מאיר מקנין, זגורי, גדלה ואנהורי. מוגאדור הפכה להיות עיר הנמל היחידה במרוקו שבה הורשה המסחר עם ארצות חוץ, ורק הסוחרים המועדפים והנבחרים על ידי הסולטאן הורשו לסחור עם אירופה. וזאת, בפיקוח חמור שהוטל על היצוא, כאשר אלו שעשו זאת ללא אישור נחשבו למבריחים. שנות שלטונו האחרונות של מולאי סלימן הביאו להתמוטטות הסדר ועם מותו האנרכיה וחוסר היציבות חזרו לשרור. את הממלכה במצב זה ירש אחיינו, הסולטאן מולאי עבד אל רחמאן השני.

פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

עמוד 42

הבן שמירק עוונות אביו (אסע״י 11624)

הסיפור יונק ממסורות קבליות, המכירות, מאז סטר הבהיר בסוף המאה ה־12, בתיקון נשמות וגלגול נשמות (אארנה־תומפסון 760*).

מוצא אמונה זו והסיפורים המבטאים אותה כנראה בהודו. הפילוסופיה ההודית, מניחה, כידוע, שהסיבתיות המוסרית אינה צורה בחלל ובזמן, ולכן היא באה לביטוי ברוב המקרים בחייו של הפועל, אלא לעתים סכום פעולותיו ייעשה סיבה להתהוות חיים חדשים, שבהם יינתן תגמול לפעולותיו שהתרחשו במהלך החיים הקודם. בפרטים יש חילוקי השקפה באשר לשאלה, אם נשמת האדם יכולה להיזקק גם לחיה, לצמח, לאבן, או אם גלגול הנשמות קיים רק במסגרת המין האנושי.

השקפת סיפורנו היא, כי הגלגול אינו תהליך טבעי, אלא פעולת ענישה אלוהית על חטאים בעולם הזה, ולפיכך יכולה נשמת האדם להתגלגל גם בבעלי־חיים או בצמחים. אפשרות נוספת של תיקון הנשמה החוטאת, המבוטאת בסיפורנו, היא: תיקון המתבצע על־ידי בנו של הנפטר בעולם הזה, דהיינו על־ידי סבל פיסי, המטהר את הנשמה מחטאיה ומאפשר לה כניסה לגן־העדן.

אין ספק, ששתי הדרכים קשות מאד(לבן, או לנשמה), אך עם זה הן ביטוי לחסדי הבורא, ש״לא יידח ממנו נדח״, ואפילו לחייב כריתות יש סיכוי לתיקון. זהו אף ההסבר הניתן בסיפור לברכה על דברי מאכל, שמשמעותה מיסטית־מטאפיסית.

מעניין, כי השודדים בסיפורנו הם המבצעים את הפסק האלוהי, הם מעין שליחי גיהנום עלי אדמות של בית־דין של מעלה. לאחר סיום תפקידם הם נדונים למוות בשרפה, ואף האש, כעונש, קשורה בעונשי הגיהנום.

מבחינה ז׳אנרית לפנינו אגדת קודש, ותפיסת העולם המתגלמת בה היא נומינוזית־ניסית. שתי דמויות פועלות בסיפור באורח ניסי: האחת היא דמותו של אליהו הנביא, (מוטיב 295*¥), המציל את הנער והרב מיד השודדים ומסביר להם את הסיבה לאירוע כולו. ההסבר מעגן את האירוע בתפיסת־עולם, שאינה משאירה פתח לשרירות ההתרחשויות, אלא כל דבר נעשה מתוך כוונה אלוהית ויש לו מטרה. קיימת השגחה עליונה, הקובעת את המתרחש בעולם הזה, אלא שלא הכל זוכים לגלוי הכוונה, כפי שזוכים לכך גיבורי הסיפור.

הדמות השנייה המתפקדת באורח ניסי היא דמות הנער, ההופך לרב צדיק. זוהי דמות פועלת אנושית, המקבלת ממד של קדושה עקב ההתעסקות המתמדת בנושאי קדושה (הלמדנות המובהקת המתוארת בסיפור) וההתכוונות כבר בחיי העולם הזה לעולם הבא (העולם הזה נתפס כפרוזדור, ולכן כל הקשור בו הוא הבל, אלא אם כן הוא נועד למעשה של ״תיקון״ למען העולם הבא.) קדושת הדמות הפועלת באה לידי ביטוי בידיעת מועד המוות, וביהדות רק קדושים יודעים את יום פטירתם(מוטיב 223). ידיעה זו מצביעה, אם כן, לקהל המאזינים על מהות הגיבור, הואיל ודבריו על מועד מותו מתקיימים.

הסיפור על ״הבן שמירק עוונות אביו״ מזכיר, במידה רבה, את האגדה על רבי עקיבא והמת הנודד(גאסטר—מעשיות קל״ד). באגדה זו, בניגוד לסיפורנו, מפורטים חטאי האב, המגלה לרבי עקיבא כיצד יוכל בנו להביא לתיקון נשמתו: אם בנו יעמוד בציבור ויאמר: ״ברכו את ה׳ המבורך״ והציבור יענה : ״אמן״ יתירהו מן הפורענות. לאמור: הצטרפות הבן לקהל ישראל תביא לתקנת האב, שהוציא עצמו מכלל ישראל.

שילוב זה של אספקט דתי(עול מצוות) וחברתי(קבלה לקהילה) בתיקון, נעדר בנוסחנו הסיפורי, שבו התקנה היא באמצעות מלקות, כלומר באמצעות סיגופי הגוף בלבד, ויש בכך נימה זרה כלשהי לרוח היהדות.

אולם יש דמיק רב בין הנפשות הפועלות והעצמים בשני הסיפורים, שמדגישים, כאמור, את אפשרויות התיקון ומבליטים את תפקיד הדמות הניסית (ר׳ עקיבא, אליהו הנביא). דמות זו, שבכוחה לראות מעבר לנגלה, עוזרת לחיים ולמתים כאחד. בשני הסיפורים מובעת המשאלה לזכות בגן־עדן, בשניהם מתגשמת המשאלה; בשניהם לוקה הבן על חטאי האב; בשניהם יש חשיבות לאש ולשריפה ושניהם מייחסים חשיבות מרובה לתלמוד תורה.

כאמור, שני הסיפורים מסתיימים בתשובה מרגיעה ומנחמת, בפתרון שלם.

הבן שמירק עוונות אביו (אסע״י 11624)

עמוד 29

 

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו,

ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו"

(פרשת בהר. כה, כה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:

"פרשה זו 'בהר', תרמוז ענין גדול…

 על תהליך גאולתנו…,

 

 "ועל זה עתידים ליתן את הדין –

כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב",

על כך – שלא מעוררים את העם לגאולה!!!

 

אדוני הארץ וגדולי ישראל = המנהיגים והרבנים,

חייבים לפעול ביתר שאת,

 למען גאולת השכינה ובנין המקדש, ועליה לארץ ישראל.

אחרת, יתנו את הדין, ובגדול.

 

רמב"ן: "יאשים את ישראל בעבור כי הם בגלותם,

ישימו כל כוונתם בעסקי העולם…

 וראוי להם להיות בוכים  ולהתפלל אל ה',

שיכפר על עוון ישראל, ויחיש קץ הגאולה" (כ"ר ח"א עמ' שכד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הגאולה האחרונה שלנו,

שתהיה בדרך הטבע {בניסים נסתרים} – אם לא נשוב בתשובה:

 

"וקם שבט מישראל" (במדבר כד, יז).

עתיד הקב"ה באחרית הימים, להשליט עלינו מנהיגים ש-פ-ל-י-ם,

על פי הפס' בדניאל: "ו-ש-פ-ל אנשים – יקים עליה".

 

רבנו אברהם אבן עזרא ומצודת דוד לפס' בדניאל:

"ושפל אנשים – כאשר ירצה הבורא, יעמיד בשלטון

 אדם ש-פ-ל  ו-פ-ח-ו-ת – מן האנשים".

 

כלומר, כאשר לא נשוב בתשובה,

השלטון יפול בידי אנשים שפלים ופחותים,

כדי לעורר אותנו לשוב בתשובה, ולבקש על הגאולה.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל:

"פרשה זו תרמוז ענין גדול… כשהתחתונים מטים מדרך הטוב – מסתלקות ההשפעות…

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.

ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות… והודיע הכתוב,

כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'…

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק שיעורר את הציבור} ויאמר להם:

 

הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שולחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם,

זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא…

וימאיס בעיניו תאוות הנדמים {תאוות דמיוניות}, ויעירם בחשק הרוחני… ובזה יגאל ה' ממכרו…

ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהגאולה תלויה ב- "אדוני הארץ – גדולי ישראל". אחרת, "עתידים לתת את הדין כל אדוני הארץ – גדולי ישראל".

 

רבנו משתמש בביטוי: אדוני הארץ גדולי ישראל".

"גדולי ישראל" = הצדיקים.  "אדוני הארץ" = המנהיגים, כמו אצל יוסף הצדיק המכונה בפי אחיו: "דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות" (בראשית מב, ל).

 

הסבר הפס' ע"י רבנו-אור-החיים-הק':

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו": חורבן אחוזתו של הקב"ה  שהוא בית המקדש, נובע מכך "שהתחתונים מטין מדרך הטוב – מסתלקים ההשפעות, ומתמסכן {= כי ימוך} עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

"ומכר מאחוזתו", ירצה על המשכן משכן העדות…". כלומר, חורבן המקדש.

 

"ובא גואלו הקרוב וגאל את ממכר אחיו":  "והודיע הכתוב כי גאולתנו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'. על דרך אומרו 'בקרובי אקדש'. הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים "אח" {ולכן נאמר בפסוק "אחיך"} דכתיב "למען אחי ורעי". כלומר, הגאולה תלויה בצדיקי הדור.

 

הוהר הק' אומר:  גם בני ישראל נחשבים לאח של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהלים קכב, ח). וכלשון הזוהר (בשלח נה ע"ב):

 "דישראל אקרון אחים ורעים לקודש אבריך הוא".

נראה לברר שכלל ישראל הם צדיקים, בבחינת הכתוב: "ועמך כולם צדיקים – לעולם ירשו ארץ" (ישעיהו ס, כא). וכולם נקראים אחים של הקב"ה, אם כל אחד בדרגה שונה בהתאם לצדקותו, כפי שהזכיר רבנו-אור-החיים-הק' לגבי הצדיק הנקרא אח של הקב"ה

 

רבנו-אור-החיים-הק' נאה דורש ונאה מקיים: הוא כתב רבות על גלות השכינה והדרכים לגאולה, על לימוד התורה והעליה לא"י, כשלבים בתהליך הגאולה, כפי שהם מתנוססים ומתנוצצים, מאירים ומזהירים בפירושו "אור החיים".

השתדלנו להאיר את המסרים המאירים בספרי "להתהלך באור החיים", כדי שכל אחד מאתנו יפעל לזירוז הגאולה, לאורו של רבנו-אוה"ח-הק'.

הדבר עולה גם מתפילתו המפורסמת על גאולת השכינה, אותה רבים וטובים קוראים, ובפרט אחרי תיקון חצות.

התפילה הנ"ל מבטאת דבקות בה', והיא נועדה במקורה לתפילת "ויעבור". היא חרוטה ב"ציפורן שמיר' על ציונו הק'.

 

 

תפילת רבנו-אור-החיים-הק' – על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

 רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

רבנו גם עלה לירושלים בראש תלמידיו וב"ב, כשלושים במספר, שכללו אברכים מובחרים וב"ב.

ברובע היהודי אל מול שריד בית קודשנו, פתח רבנו את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", בה עסקו יומם וליל בתורת הנגלה ותורת הנסתר.

למעשה, עלייתו לארץ פתחה את שערי העליה ההמונית לארץ. בעקבותיו, עלו לארץ תלמידי הגר"א והבעש"ט, ובכך למעשה החל תהליך הגאולה כפי שכותב רבנו בהרחבה בתחילת פרשת "צו" (ו', א'):

"ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו…

והיה ה' למלך על כל הארץ" {עיין במאמר לפרשת "צו"}.

 

"אני יהוה אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {יציאת מצרים},

          לתת לכם את ארץ כנען {ארץ ישראל},

להיות לכם לאלוקים" {מעמד הר סיני}.

  (ויקרא, כה לח).

 

מטרת בואנו לארץ ישראל,

"להיות לכם לאלוקים".

 

ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בא"י – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': "לתת לכם את ארץ כנען – להיות לכם לאלהים" (ויקרא כה לח). וכל שאינו דר בארץ, אין לו אלוקה?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א, כו) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יהוה לאמר, לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוקים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות קי ע"ב).

את הביטוי הנ"ל ניתן להסביר כך. לכל אחת ממדינות העולם, הקב"ה מינה שר, כך שלכל עם ישנו שר ממונה, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב אבינו. כמובן שהקב"ה משגיח על אותם שרים.

 

לארץ ישראל אין שר ממונה, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו משגיח עלינו ככתוב: "ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד. עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב).

יוצא שיהודי הגר בחו"ל, הוא נשלט ע"י אותו שר ממונה לאותו עם, בו הוא נמצא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפסוק הנ"ל בכותרת – "לתת לכם את ארץ כנען", שמטרת ביאתנו לא"י היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה היא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה) "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בארץ ישראל, מקבל עליו עול מלכות שמים".

 

את דבריו הקדושים המדגישים את מצות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, והכניסה לארץ ישראל.

הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לא"י, ולבסוף מעמד הר סיני = "להיות לכם לאלוקים", בניגוד לסדר התרחשות האירועים: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, ורק לבסוף, כניסה לארץ.

מכאן ניתן ללמוד דבר חשוב בנושא יישוב ארץ ישראל:

 כניסת עם ישראל לארץ ישראל, מהווה צעד הכרחי כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

 

 

 

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית.

הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו.

 

וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית,

 ועשת את התבואה לשלש שנים" (ויקרא כ – כא).

 

א.  'ברכת ה' – לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

כאשר עם ישראל מקיים את מצות שמיטת הארץ כתיקונה, הקב"ה מברך את תנובת הארץ ככתוב (ויקרא כה יט):

 "ונתנה הארץ פריה, ואכלתם לשבע, וישבתם לבטח עליה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? (פסוק כ). וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" (פסוק כא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פירושו לברכה בתבואה של השנה השישית המספיקה לשלוש שנים, כך:

"וכרחם אב על בנים, ירחם ה' על עמו, ע"פ הכתוב: "כרחם אב על בנים, ריחם יהוה על יראיו" (תהלים קי, יג), ובכך הוא רומז לדברי הזהר (ויחי רכט ע"ב) המסביר את רחמי ה' על עמו, בבחינת: "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כי הקב"ה דן אותנו ברחמים ולפנים משורת הדין, בגלל אהבתו אלינו.

 

"וכי תאמרו מה נאכל". את השאלה הנ"ל ניתן לפרש בשתי משמעויות:

א. כטרוניה בפני ה'. הרי לא יתכן שלא נזרע ויהיה לנו מה לאכול.

ב. עם ישראל אכן אומר לקב"ה שאנחנו מוכנים לקיים את מצות השמיטה, ורק מבקשים לדעת איך נתפרנס, כבן המבקש מאביו. ולכן הקב"ה מרחם עלינו ומשפיע עלינו ברכה בעיסה. ולא חלילא וחס שבאו בטרוניא שהם שוללים את השמיטה, ורק אז יקיים בנו ה': "וציויתי את ברכתי" כדברי קדשו.

"וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…". רבנו אומר "ברכה זו אינה בצומח שכבר הבטיח 'ונתנה הארץ פריה' שהוא גבול שגבל ה' בכוחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה, ככד קמח הצורפית" {מל"א יז. אליהו הנביא והאלמנה}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ברכת התבואה לשלש שנים, לברכת "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר כדבר ה' אשר דיבר ביד אליהו הנביא לאשה מצרפתה בצידון" (מל"א יז יד-טו), ולנס השמן ע"י אלישע הנביא לאשת עובדיה (מל"ב ד, ג-ד). כלומר, "הברכה שיצוו ה', תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לג' שנים, הגם שהארץ תוציא את צמחה כמידי שנה בשנה", וכפי שדקדק הכתוב לומר "ועשת את התבואה". כלומר, הארץ נותנת לפי כוחה כמידי שנה, אלא תהיה ברכה בעיסה.

רבנו מציין את הסיפור בגמרא על רבי אלעזר איש בירתא שנהג לתת צדקה ביד רחבה, עד כדי כך שכאשר ראו אותו גבאי צדקה, היו מסתתרים ממנו, היות וכל מה שהיה לו, היה נותן להם. פעם אחת, אחר שנתן את כספו לצדקה, נשאר לו זוז אחד בו קנה מעט תבואה, אותה הכניס למחסן. כאשר אשתו באה לפתוח את המחסן, גילתה שכל המחסן מלא בתבואה, בגלל ברכת ה' לבעלה הצדיק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מזכיר בהקשר זה את ברכת ה' לאבות – "בכל מכל כל". רבנו מסביר את דברי יעקב לעשיו: "וכי יש לי כל" (בר' לג יא): "בחינת הקדושה שנקראת 'כל', ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם – אין החיסרון עושה רושם, והחסר נשלם מעצמו… והיא ברכת 'כל', והיא סוד 'כד הקמח לא תכלה'.

בברכה זו, זכו כל האבות. אברהם בכל – "ויהוה ברך את אברהם בכל" (ב' כד א). יצחק מכל – ויבא לי ואוכל מכל…" (בר' כז, לג). יעקב כל – "וכי יש לי כל" (בר' לג יא). כל זה מסביר את דברי יעקב לעשיו:

'קח נא את ברכתי… כי חנני אלהים וכי יש לי 'כל' – והנחסר נשלם מעצמו" כדברי קדשו.

 

המסר החשוב מדברי רבנו-אוה"ח-הק':

"והחסר – נשלם מעצמו".

 

'בכל, מכל כל' (ברכת המזון):

האבות ראו בכל מה שיש להם – את מה שהם צריכים,

היות וזה מה שהקב"ה ראה לנכון לתת להם.

 

עלינו להאמין בקב"ה שהוא מקור הברכה,

וכל מה שיש לנו, מעט או הרבה – זה מה שאנו צריכים.

כאשר ברכת ה' שורה בתוכנו ובכיסנו – הכל מתברך על הצד הטוב ביותר.

 

 

 

"ברכת יהוה היא תעשיר – ולא יוסף עצב עמה" (משלי י כב).

ב.  "ברכת ה'" – בפרנסה.

 

בעבר הרחוק, בני האדם טרחו רבות ועבדו יומם ולילה בעיבוד האדמה כדי להוציא יבולים לפרנסתם. לצערנו, גם כיום בעידן הטכנולוגי, העובדים הופכים לעבדים, בכך שמבלים שעות רבות בעבודה, בשביל רכישת מותרות שבדרך כלל, לא נצרכות. כדוגמא, נציין את השכלולים הרבים במכוניות פאר, שאיש לא משתמש בהם, ולא נזקק להם.  
בעקבות חטא אדם הראשון, הקב"ה העניש אותו ואותנו, בכך שהאדמה תוציא את יבולה מתוך טורח ועצבון, בבחינת: "ארורה האדמה בעבורך – בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (בר' ג, יז).

 

החטא גרם לכך שהדברים באים בעצב. אך, יש מציאות בה יכולים לחזור למצב שלפני החטא, כאשר השפע מגיע בברכת ה', והוא איננו כרוך בעצב, כפי שהיה לפני החטא.

 העצב הכרוך בעושר שאינו בא מברכת ה', כרוך בשלושה מרכיבים:
1. ההשתדלות והטרחה בהשגת הממון, גורמים לעצב, כפי שקורה לרבים מהעמלים לפרנסתם.
2. בשמירת הממון. שמירת הממון גורמת טורח רב לאדם, ולכן בברכת כהנים מבקשים: יברכך ה' וישמרך".
3. בהוצאת הממון. רבים הם הקמצנים המצטערים על כל הוצאה ממונית.

ברכת ה' כפי שקראנו בפרשת השמיטה בה היבול של השנה השישית מספיק לשלוש שנים, גורם לכך שבעצם האדם לא עצוב, היות ולא טרח בעיבוד של האדמה, והפרנסה באה מתוך נועם, ויוכל לעזור לנצרכים מתוך שמחה.

בעצם, זו דוגמא טובה לשאר ההישגים להם אנו מצפים. על האדם לבטוח שהכול יושג בעזרת ה' ומתוך נועם ה', כדברי הכתוב החותם את הפרק בתהלים: "תפילה למשה איש האלהים" אותו מייחסים למשה רבנו: "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהלים צ, יז}.

"נעם ה'": מבקשים מהקב"ה: נעימות, מתיקות וערבות, כמו "ולחם סתרים ינעם" (משלי ט), כדברי מצודת דוד לפס': מבקשים מה' נעם של קדושה, בבחינת הכתוב: "לחזות בנועם ה' (תהלים כז).

 

"ומעשה ידינו כוננה עלינו": שנצליח במה שאנחנו עושים, ושהמעשה יצא לפועל מתוך נועם ה' – נעם של קדושה.

"ומעשה ידינו כוננהו": שמעשנו יכון על כנו, ולא ימוט בעתיד. יש המסבירים את עניין הכפילות בכך שהכוונה פה לעתיד. כלומר, במידה ויוזמתנו לא תצליח כעת, מבקשים אנו מה', שהיוזמה שלנו תצליח בעתיד.

 

כל זה מסביר את מעמד ירידת האש מן השמים בפרשת שמיני, בו התמנה אהרן הכהן לכהן גדול. אהרן בירך את העם בברכת כהנים ולא ירדה אש, ומאוד התבייש כדברי רש"י: "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות… ולא ירדה שכינה לישראל. היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס עלי הקב"ה…" (שמות ט כג). לאחר שנכנס אתו משה רבנו וברכו את העם בברכת "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", מיד ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבן. העם החל סוף לסוף לשמוח ככתוב: "וירא כל העם, וירונו ויפלו על פניהם".

כלומר, לא מספיק להקריב קרבנות באופן מעשי, אלא מבקשים שהכל ילווה בנועם ובעזרת ה'. כן יהיה לכם ולנו אמן.

 

ג.  "ברכת ה'" – בלימוד תורה.

רבן יוחנן בן זכאי העיד על תלמידו רבי אלעזר בן ערך "כמעיין המתגבר" (פרקי אבות פרק שני י). כלומר, כמו שהמעיין מימיו שופעים תמיד, כך חכמתו ולימוד תורתו של רבי אלעזר, שופעים ללא מאמץ, היות והם מלווים ב"ברכת ה' כי תעשיר", כדברי הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב) "מתוך שחסידים היו, תורתן משתמרת בקרבן". ולא עוד אלא שיהיה כמעין הנובע ולא יהיה צריך ליגיעה. וזהו: "ברכת ה'" – כאשר הקב"ה מברך את האדם בתורה – "היא תעשיר", שלא ישכח את מה שלמד, ויהיה שופע בחכמת התורה, וגם "ולא יוסף עצב עמה" – שלא יהיה צריך ליגיעה, אלא יהיה "כמעין המתגבר" כמו רבי אלעזר בן ערך.

רבנו הגר"א שכל ימיו עסק בתורה עד שידע את התלמוד בע"פ ישר והפוך אומר, שגם את התורה ניתן ללמוד מתוך נועם וללא יגיעה – "כמעיין המתגבר". גם פה ניתן לדבר על שלושת המרכיבים הנ"ל:

א. לימוד ללא טורח ומתוך נועם, כמו אצל רבי אלעזר בן ערך.

ב. הלימוד נשמר בזיכרון ולא משתכח, כמו אצל רבי אליעזר עליו אמר רבו ריב"ז: "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

ג. ההליכה לאור התורה בחיי יום יום – זורמת מתוך נעם ה'.

 לכאורה יש כאן סתירה, הרי יש צורך ביגיעה בלימוד התורה? השם משמואל מביא את הט"ז: "ויך את הסלע במטהו פעמים" (פרשת חקת). אם משה לא היה מכה בו, לא היו טורחים התנאים והאמוראים בתורה שבעל פה הדומה לסלע, אלא נאמר בו "ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" בלא טורח… והיה יוצא מים בלא קושיות ומחלוקת".

גם כאן, החטא גרם לצורך ביגיעה ובטרחה, שהיו נמנעים ללא החטא.

 

מוסר השכל: העולם נברא כך שהקב"ה משפיע עלינו מטובו ללא צורך ביגיעה.
מאז חטא אדם הראשון, האדם רוצה לקבוע את הישגיו לאור עמלו ללא קשר לברכת ה',

 ולקיים בכך הלכה למעשה "בזיעת אפיך תאכל לחם" הן בתורה והן בפרנסה.

יהי רצון שתקוים בכם ובנו הברכה: "נעם ה', ו"ברכת ה' היא תעשיר".

 

"אור זרוע לצדיק"

לראש ישיבת "פורת יוסף" – הרה"ג חכם עזרא עטיה ע"ה.

רבם של חכמי הדור הספרדים:

 הגר"ע יוסף ע"ה, הגר"מ אליהו ע"ה, הגר"ד שלוש ע"ה וכו'.

יום ההילולא שלו – י"ט אייר, למחרת ל"ג בעומר.

 

חכם עזרא עטיה ע"ה, שימש בקודש כר"י "פורת יוסף" האגדית במשך 45 שנה, החל משנת תרפ"ה {1925}, ועד לעלייתו לגנזי מרומים ביום י"ט אייר תש"ל {1970}. הוא זכה להעמיד דורות רבים ומבורכים של רבנים גאונים ספרדים, הלא הם: הרשל"צ חכם עובדיה יוסף ע"ה, הרשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה, הרב הראשי לת"א חכם חיים דוד הלוי ע"ה, הרב הראשי לנתניה חכם דוד שלוש שליט"א שזכיתי לשמשו כראש לשכתו, ראשי ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה חכם יהודה צדקה וחכם בן ציון אבא שאול ע"ה, ראשי ישיבת פורת יוסף בקטמון ובעיר העתיקה חכם שמעון בעדני וחכם שלום כהן שליט"א אצלם זכיתי ללמוד. חכם ששון מזרחי ע"ה, חכם יצחק כדורי ע"ה, הרבנים למשפחת עדס, שרבני, וכו'.

 

חכם עזרא נולד בחלב שבסוריה בשנת תרמ"ז. את השם עזרא נתנו לו הוריו ע"ש עזרא הסופר, שבבית הכנסת המיוחס לו, התפללו הוריו לתינוק שיקדיש את חייו לתורה. אכן, תפילתם התקבלה, והוא זכה להתגדל בתורה, ולהיות כאחד הגדולים שהעמיד דורות של מאורי ופוסקי הלכה, דוגמת הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו שהחזירו עטרה ליושנה, כפי שהייתה מאז ומעולם בדמותם של הרי"ף, דרך הרמב"ם, הרמב"ן ומרן רבי יוסף קארו ואילך.

חכם עזרא הוא נכד רבי ישעיה עטיה מחבר "בגדי ישע", ומצאצאי רבי שם טוב עטיה מתלמידי מרן רבי יוסף קארו.

 

בגיל 16 עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו בירושלים. למרות הדלות ומות אביו, הנער הוכנס לישיבת "תורת חיים" שבעיר העתיקה, אח"כ ל"שושנים לדוד", ומאוחר יותר ל"אוהל מועד", שלימים נקראת "פורת יוסף".

ראש הישיבה הרה"ג רפאל שלמה לניאדו ע"ה שעמד על חריפותו, קירב אותו, ואף שימש לו כחברותא.

עם פטירתו, נבחר חכם עזרא עטיה ע"ה לשמש כראש הישיבה.

ה"חזון איש" שהתפלפל אתו בתורה, אמר עליו: "סברתו של הרב עטיה – כסברת הרשב"א".

 

"אנא, שמע בקולי. הבן שלך יהיה אור גדול לעם ישראל.

הקב"ה חנן אותו בשכל ובזיכרון. הנח לו לשוב ללימודו בישיבה".

 

כך דברי חכם עזרא ע"ה למר יעקב עובדיה, אביו של מרן הרב עובדיה אותו לקח אביו לעזור לו בחנות המכולת המשפחתית בשוק הבוכרים. האבא שהופתע מהאורח הנכבד השיב לו: "צר לי, עלי להאכיל את ילדי הרכים, ופרנסתי דחוקה. אינני יכול לשאת את עול הפרנסה לבדי, גם לשכור פועל אין ידי משגת. לכן, הוצאתי את עובדיה בני בכורי מהישיבה, כדי שיסייע לי בחנות".

חכם עזרא לא איבד תקוה וענה לו: "אם זו הסיבה, שלח בחזרה את הילד לישיבה, ואני אשמש עבורך כעוזר. ביטול התורה שלו – יותר גדול משלי". האב לא יכל לעמוד בפני דברי קודשו, ושלח בחזרה את הילד לישיבה, ובכך זכינו לפאר הדור והדרו שהחזיר את עטרת ההלכה ליושנה אליבא דמרן רבי יוסף קארו, והעמיד דורות של גדולים בתורה.

 

כאשר הגר"ע יוסף ביקש מרבו הגר"ע עטיה לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל. הרב עיין בתעודה שם נכתב: "החותם פה בישיבת פורת יוסף". הרב התנצל שלא יכול לחתום בגלל שהוא נמצא כעת במערב העיר ולא בפורת יוסף בעיר העתיקה שננטשה בגלל הקרבות שהתנהלו עם הערבים.

כדי להתרחק מ"מדבר שקר תרחק", החליט חכם עזרא לעשות את דרכו לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה למרות הסכנה, ולחתום בין כותלי הישיבה הריקה, דבר המלמד אותנו על נקיות הדעת של רבנו. אשריו ואשרי חלקו.

 

בכנס רבנים, ראה חכם עזרא ע"ה שאחד הרבנים עומד בגלל חוסר במקום פנוי.

חכם עזרא קם והתנצל שהוא חייב לעזוב מחמת צורך דחוף,

וכך נמצא מקום לאותו חכם שעמד. כאשר נשאל אח"כ, הוא אמר:

"לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד, ואני יושב".

 

חכם עזרא ע"ה נהג למסור שיעור קבוע לבעלי בתים. באחת הסוגיות למדו על מציאת קן ציפור על ראשו של אדם. אחד התלמידים שאל את הרב, הייתכן? הרב ענה שאם זה נאמר בגמרא חייב להיות נכון. לאחדים מהמשתתפים  בשיעור, היה קשה לקבל את התשובה.

הרב התפלל בינו לבין עצמו לקב"ה שיוכיח להם שתורתו אמת. להפתעת הרב, נכנס תלמיד שנעדר מהשיעור כחודש ימים. הרב שאל לשלומו, ומדוע נעדר במשך תקופה לא קצרה. התלמיד סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם סיפר שראה פקירים הודים העושים מדיטציה ויושבים ללא תנועה במשך ימים, ואחד מהם אף הגדיל לעשות שמרוב דבקותו במשימה, הוא לא הרגיש שציפור מקננת מעל ראשו.

חכם עזרא ע"ה הודה לקב"ה לעיני כולם, איך הקב"ה גילה להם ע"י המעשה, שתורתו – תורת חיים אמת.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

גהמצפה לגאולה קרובה ברחמים.

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה.שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר  החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, כהמשך לספרי הקודש "להתהלך באור החיים". .

הספינה הראשונה: יהודה הלוי

בתחילת שנת 1947 החל המוסד לעלייה ב׳ לפעול במגרב. לפי אפרים פרידמן(בן חיים), מטרת השליחות השלישית הייתה להביא לעלייה ״שתיצור תנועה גדולה וגדלה, מלווה ברגשי גאווה ובתודעת שליחות של יהודי צפון אפריקה כולה״. שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב׳, התנה קבלת ספינה לצפון אפריקה בגיוס 500 מעפילים. הקהילה היהודית סייעה בידי הצוות ודאגה לממן רכישת ציוד ומזון עבור המעפילים במחנות המאולתרים בעיר אלג׳יר ובמחנה טנס בשם ״שלווה ובריאות״. על הצוות היה לעמוד במשימה שהוטלה עליו – לאסוף 500 מעפילים ראשונים כדי להוכיח שההעפלה מצפון אפריקה אפשרית. כמו כן נאלץ הצוות לעמוד בתחרות מצד הרוויזיוניסטים ותנועת הפועל הזמרחי. כבר בפברואר 1947 דיווח בן חיים למוסד לעלייה ב׳ על עליית 70 מעפילים פורשים למרסיי, ככל הנראה בספינה בן הכט, ושבצרפת הוכנו 50 מקומות על ידי הפועל המזרחי להכשרה(ועלייה) עבור יהודי מרוקו.

הצוות איתר מקום מבודד בקרבת מפרץ ליד העיר טנס[עיר נמל באלג'יריה א.פ], במרחק של כ־160 ק״מ מהעיר אלג׳יר. על השליח כלב קסטל הוטלה המשימה לארגן את מחנה שלווה ובריאות, שנועד כביכול לפעילות חברי תנועת הצופים, לקליטת מאות מעפילים. בעל השטח שבו הוקם המחנה היה יהודי בשם מולכו. אנשי קשר נוספים בקהילה שסייעו למפעל ההעפלה היו אלי גוזלן, יוסף חיון, האחים דוד  ורפאל זאגה ועייזר שרקי. סיוע משמעותי התקבל מג׳יל מוק, מזכ״ל המפלגה הסוציאליסטית בצרפת ושר בממשלת צרפת באותה שנה. אפילו מפקד המשטרה המקומית עצם עין לנוכח העפלת הספינה הראשונה – יהודה הלוי. השליחים גייסו הלוואות לרכישת ציוד ומזון למחנה מעשירי הקהילה היהודית באלג׳יר – סבאון יהונתן ומשפחת זאגה. הלוואות אלו הוחזרו למלווים. בתוניס סייע לצוות גביזון גבריאל. קשריו של פרידמן, שנטוו במהלך שליחויותיו הראשונות עם מנהיגי הקהילות היהודיות, נשאו פרי, והם התגייסו לסייע לצוות בעלייה לארץ ישראל.

בעיות טכניות עיכבו את הפלגת הספינה יהודה הלוי. מדי יום ביומו עסקו המעפילים בפעילות מחנאות וטיולים באזור כדי לא למשוך את תשומת לב התושבים. לאחר המתנה ארוכה עגנה הספינה יהודה הלוי במפרץ טנס, והמעפילים ירדו אל החוף ״כרגיל״. הם הועברו בסירות אל הספינה, כשהעלייה אליה נעשתה באמצעות סולמות וחבלים בסיוע חברי תנועת צעירי ציון. לאחר העלאת מאות אנשים הגיעה הז׳נדרמיה (המשטרה) המקומית ועצרה את המעפילים שנשארו על החוף עם יאני אבידוב, האחראי להעפלה מטעם המוסד לעלייה ב׳, והוחזרו לעיר אלג׳יר. לאחר 21 ימי מסע מפרכים בים, ב־31.5.47 עצרו משחתות בריטיות את הספינה בחיפה, ולמחרת גורשו מעפיליה לקפריסין. בדיווחי המוסד לעלייה ב׳ נמסר שבספינה היו כ־390 מעפילים.

למרות גירושם של המפעילים לקפריסין, הספינה יהודה הלוי ״הוכיחה לעולם היהודי, להסתדרות הציונית וליישוב בארץ ישראל שיהודי צפון אפריקה רוצים לעלות״. הפלגה זו הביאה ״להתלהבות עצומה והגבירה את הרצון לעלייה״ מרחבי המגרב.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון- ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה.הספינה הראשונה: יהודה הלוי

עמוד 98

רבי יוסף אדרי-מרוקו

ר׳ חיים פינטו מרפא חולים

היה פעם עשיר אחד, ולו הרבה כסף וזהב. ולעשיר בן אחד ויחיד.

פעם אחת, באמצע הלילה, חלה הבן. לבו כאב מאד, הרגיש שעוד מעט ימות מרוב כאב.

באו רופאים, אך לא הועילו. עשו לו זריקות, אך דבר לא עזר.

חשב העשיר: ״מה אעשה?״

נזכר: ״הה, אפנה לר׳ חיים פינטו.״

כידוע, ר׳ חיים פינטו הגדול מת, והנכד שלו נקרא על שמו, וגם הוא היה איש נבואה.

העשיר, שראה כי הרופאים לא הועילו, נדב בלבו מאה לירות (של מרוקו) לר׳ חיים פינטו.

אמר: ״אם הבן שלי יהיה בריא, אני נודר לתת מאה לירות.״

מייד נתרפא הבן. הכאב עבר, כאילו לא היה חולה כלל.

באותו לילה, כשישן ר׳ חיים פינטו, בא אליו בחלום הסבא שלו, ר׳ חיים פינטו.

אמר לו: ״עשיר פלוני, שבנו עמד למות, נדב לך מאה לירות (מרוקאיות). בנו הבריא. לך אליו, ויתן לך את מאה הלירות.״

קם הנכד של ר׳ חיים פינטו, הלך ודפק בדלת.

— מי זה? הה, ברוך הבא, ברוך הבא.

אמר להם: ״אל תגידו דבר, תנו לי את מאה הדורוס שנדבתם לי, ושהבן יהיה בריא.״

אמר לו העשיר: ״בבקשה.״

נתן לו מאתיים דורוס ושני שקי חיטה.

אמר לו: ״שלום לר׳ חיים פינטו.״

ר׳ חיים פינטו מרפא חולים–(אסע״י11284)

סיפורנו מבטא את האמונה העממית, הנפוצה בקרב יהודי מרוקו, בכוחם המרפא של הצדיקים. אמונה זו מוצאת את ביטויה במנהגים רבים הקשורים בפולחן הצדיקים, ביחס אל חפציהם, אל צאצאיהם ואל קברם. אחד המנהגים הקשור באמונה זו הוא הנדר, המופיע גם בסיפורנו. ברור, כי הנדר יכול לקבל ביטויים אחרים לבד מכסף כמו, למשל, נדר להדליק מדי שנה נרות על קבר הצדיק, לתרום שמן וכד'

נראה, כי הסיפור מבטא את המתח בין ההיזקקות לרפואה המודרנית לבין ההיזקקות לרפואה המסורתית. תחילה פונה האב אל הרופאים, אך הם ומעשיהם (הזריקות) אין בהם תועלת. ורק כשאלו אינם עוזרים באה ההיזקקות ברפואה האמונתית המסורתית, המוצגת כחזרה אל עולם מוכר היטב, שבו יודע האדם בדיוק מה עליו לעשות. ואכן, השיבה אל הרפואה האמונתית, אל עזרת הצדיק, מביאה עמה מרפא. אך בעוד שהיחס אל הרפואה המודרנית מתבטא בדברים חיצוניים, שניתן לראותם (הזריקות), מתואר היחס בין החולה והנודר לצדיק המרפא באמצעות הרמז והסוד, וגם העיצוב הסיפורי של ההחלמה ושל גביית דמי הנדר רב בו הסתום על הגלוי: העשיר נודר נדר ו״ מייד נתרפא הבן״. נכדו של ר׳ חיים פינטו רואה את סבו בחלום, כלומר, הקשר עם עולמות אחרים מושג באמצעות מדיום החלום. וכשמגיע ר׳ חיים פינטו הנכד לגבות את דמי הנדר הוא אומר: ״אל תגידו דבר…״ כלומר, כל הדברים שאירעו הם דברים שהשתיקה יפה להם. העיצוב על דרך הרמז הוא שמגביר בקרב המאזינים את התחושה שהתרחש נס.

ראוי לציין את הסימטריה במבנה הסיפור, כשמצד אחד עומדים העשיר ובנו ומצד שני, ר׳ חיים פינטו הסב ונכדו. כלומר, בוגר וצעיר משני הכיוונים. העשיר הוא בעל כוח ויכולת בעולם הזה (עולם החומר) ואילו ר׳ חיים פינטו הוא בעל כוח ניסי(עולם הרוח). דאגתו של האב העשיר היא לבנו היחיד והחולה, ואילו דאגתו של ר׳ חיים פינטו היא לנכדו הזקוק לפרנסה. הדאגה מולידה שיתוף פעולה החשוב לשני הצדדים: בריאות לבן ומאתיים דורוס ושני שקי חיטה לנכדו של ר׳ חיים פינטו. ייתכן, שהעלילה הסיפורית מבטאת בדרך של השאלה את מערכת היחסים בין בני־הקהילה של יהודי מרוקו לבין הרבנים, שנתפסו כבעלי כוחות סגולה ניסיים, והואיל והאמונה הולידה חרדה והזקקות גם יחד, מצאו באמצעותה רבנים רבים את פרנסתם.

לא מקרה הוא, שמספרנו, רבי יוסף אדרי, שהוא יליד העיר מוגדור, סיפר לנו סיפור על ר׳ חיים פינטו, שכן ר׳ חיים פינטו הגדול קבור במוגדור, ומדי שנה נערכת שם הילולא לכבודו בכ״ו באלול.

ר׳ חיים פינטו הגדול, שנפטר בשנת תר״ ה(1845), מצטייר בסיפורת העממית של יהודי מרוקו כמקובל וכמלומד בניסים, ואף זכה לספר על שמו, ״שבחי חיים״, שבו אסופת סיפורי־עם הקשורים בו ובבני־משפחתו (אף כי מופיעים בו גם סיפורים הקשורים לדמויות מקודשות נוספות). כאמור, בסיפורנו פועל גם נכדו של ר׳ חיים פינטו הגדול, גם הוא ר׳ חיים פינטו, הנקרא ״הקטן״, כדי להבדילו מסבו. ר׳ חיים פינטו הקטן נפטר ב־1937 והוא קבור בקזבלנקה. לדברי בן־עמי, תמונתו היא המופיעה בשער הספר ״שבחי חיים״ ולא תמונת סבו ושלושה מן הסיפורים המופיעים בספר מוקדשים לו.

ר׳ חיים פינטו מרפא חולים–(אסע״י11284)

עמוד 33

״כבוד גדול הוא לי״ אמר עקיבא.

״הכבוד לתורה ולכתר ראשך, עקיבא״ השיב לו רבן גמליאל ופנה לעבר אשתו. והיה רבן גמליאל משתרך אחריה וקורא: ״אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה…״. לאחר שהתפזר הקהל, נכנס רבי עקיבא לביתו והיה משחק עם בתו ושני בניו. מביט באשתו ומנסה לרוות צמאון ממושך, למלא חלל של שנים. למחרת בבוקר התדפקו אחדים מתלמידיו על דלתו והודיעו לו כי משלחת אנשים נשואי פנים באה אליו. ״במה אוכל לסייע בידיכם, יהודים?״ שאל.

״באנו במצוות אדוננו״ הסביר השליח ״הוא שמע שרב גדול הגיע לעיר והוא מבקש לילך אצלו ולהתיר את נדרו הכבד מנשוא, רבי. לפני שנים רבות נידה אדונינו והחרים את בתו היחידה והפקירה לחרפת רעב״.

עקיבא נד בראשו ואחז בסנטרו במחווה של הרהור. ״שלחו לאדונכם ויבוא!״ הורה עקיבא. הלכו וקראו לאדונם. יצא עקיבא והכירו. בן כלבא־שבוע לא ידע מי לפניו, כרע על ברכיו ואמר לו: ״שמעתי שאדם גדול בא לעיר. אמרתי אלך אצלו, אפשר שיתיר את נדרי, והנה אני לפניך, השפל באדם, התר נא את נדרי והקל על סבלי״.

״קום על רגליך!״ אמר עקיבא וסייע בידו. נשא בן כלבא־שבוע את עיניו ובחן אותו, חכך בזקנו והתאמץ לפתור חידה שניבטה אליו מעיניו הבוערות של עקיבא שאין לטעות בהן. ״אמור לי אדוני הגביר״ אמר עקיבא ״האם הונך ועושרך הוסיפו לך נחת ואושר מאז נדריך?״. הניד בן כלבא־שבוע את ראשו כמסיר מעליו את נטל השנים והשיב: ״לא בכוח ולא בממון יגבר איש. את בתי יחידתי, היפה והמהוללה בעלמות ירושלים, נידיתי וגירשתי מביתי, כי נתרצתה ונתקדשה לאחרון הרועים שלי, העלוב והקשיש שבהם״ אמר.

״ולו ידעת שבעלה עתיד להיות גדול בתורה, היית מחרימה ומדיר אותה מנכסיך?״ לחץ אותו. בן כלבא־שבוע נאנח, הביט בעיניו של עקיבא, מבקש לקרוא בהם דברים שידע לפנים: אותו מבט עז וחצוף, חודר כליות ולב. לאחר דקות דומיה השיב: ״לו היה בעלה יודע אפילו פרק אחד, אפילו הלכה אחת, אפילו פסוק אחד… והלוא נישאה לעם־הארץ, לאחרון החלכאים.״

פסע עקיבא לאחור, פשט ידיו לפנים וירה לעברו: ״אני הוא!״

מיד נפל הגביר על פניו והיה נושק לרגליו של עקיבא. יצאה רחל ונפלה לזרועות אביה, והיו הדמעות שוטפות את צערם ואת מועקת עברם. אחזה בזרוע אביה והובילה אותו פנימה למעונם הדל.

באותה שעה יצא בן כלבא־שבוע וציווה להכין סעודה חגיגית גדולה, בהשתתפות תלמידיו של רבי עקיבא ושכניו. בעת המשתה היו התלמידים והרבנים מטיבים ליבם במטעמים ומשתאים לנוכח המעמד המפתיע. בעיצומה של הסעודה עמד בן כלבא־שבוע והכריז כי הוא נותן לעקיבא ולרחל את מחצית הונו. רחש עבר בין המוזמנים. רכנה רחל ולחשה באוזני בעלה: ״זוכר אתה עקיבא, את פת־הקיבר ובלויי הסחבות, את העצים ואת התבן?״ הביט בה עקיבא והיה בוחן את שערה. ״במה אתה מסתכל?״ תמהה. ״מחפש שבבים של תבן בשערך״ אמר. רחל צחקה וברגע זה ידעה אושר מאין כמותו.

מעתה התנהלו חייהם של רבי עקיבא ומשפחתו על מי מנוחות. רבי עקיבא לימד תורה והעמיד תלמידים ורבנים הרבה. המצוקה הכלכלית הייתה מהם והלאה.

רבי עקיבא יצא עם משלחת בראשות הנשיא, רבן גמליאל דיבנה, לביקור ברומי. עמם יצאו גם רבי יוחנן ורבי אלעזר בן עזריה. מטרת המשלחת הייתה לערוך מסעות בתפוצות ישראל לשם השתדלות בפני השלטונות למען היהודים, שיבטלו גזרות ואת עול המס על היהודים. בביקורו ברומי היה עקיבא מעורר פליאה בעיני בני הארץ רדופי ההבל והתענוגות בשל התנזרותו מזלילה ומנשפים, מחגיגות ומהילולות, בשל התרחקותו מנשים ודחיית הזמנות להיפודרומים וקרקסים. רק חכמי הסטואה הבינו ללבו, בהאמינם בחישול הנפש ודחיית כל דבר שבחולשה.

באחד הימים בקשו הרומים לבחון את עקיבא ושלחו לאכסנייתו שתי עלמות, מהיפות בבנות רומי. את הנשים רחצו, בישמו, קישטו והלבישו אותן ככלות לחתנים. כאשר באו לחדרו מצאוהו עומד וגבו אליהן. מבטו תועה אי־שם מעבר לחלון, אל קריית רומי האדירה, החטאה והחומרנית. ציוציהן הפריעו אותו מהרהוריו. ניפנה אליהן ופניו חתומות. הוא נראה בעיניהן כשר של מלאכים. פתחו והסבירו לו מטרת בואן. חזר והסב פניו לחלון. אחת העלמות שאלה: ״מהו שנגלה לך בחלון עד שהסיט את לבך מאתנו?״. ״עננה לבנה״ השיב מבלי להפנות מבטו. ״עננה?״ תמהה העלמה השנייה. ״של רוח הקודש״ הוסיף. ״ומה פשרה?״ שאלו. ״שעתידה רומי להיחרב״ בישר להן. פרצו העלמות בצחוק רם וביטלו את דבריו במחי־יד. ״רומי העמוד לנצח, אדוני כהן המזרח״ קבעו.

הביט בהן עקיבא וגיחך, נפנה ושב אל החלון.

״וכי איננו יפות דיינו עבורך, כוהננו הקשיש?״ שאלו בלגלוג. עקיבא שתק.

״הידעת שאפילו הקיסר לא יעמוד בפני קסמנו?״ הוסיפו המרה כי הרומים מעבירים לרומי חלק מגדולי החכמים, שם יומתו בכיכר קבל־עם ועדה ובנוכחות נכבדי רומי וקציניה; והיו ביניהם עשרה גדולים בתורה שהיו אור העולם, וכן כהנים גדולים ונשיאים מזרעו של דוד. הם הובלו כשהם אסורים באזיקים, הוצאו והועמדו האחד לצד רעהו. הביטו זה בזה ופלטו בספקנות כבדה ונוקבת: ״אי תורה ואי שכרה״. בכל פעם היו מוציאים שניים מהם להורג. התליין עומד עליהם, חרבו שלופה בידו, פניו רעולים במסך שחור ורק עיניו בורקות כרשפי־אש. לא מוות אחד לכולם: מי ימות בסקילה ומי בחרב, מי בשריפה ומי ייגרר בחוצות רומי. הפילו גורלות מי יהא ראשון ומי אחרון. תחילה נפל הגורל על רבי שמעון בן־גמליאל. העלוהו על הבימה כשידיו קשורות מאחוריו. פסע דומם ובראש מורם, הגניב מבט לשמים השוממים. לאחר מכן הניח את ראשו הנאדר על גזר העץ וראשו נערף במחי־יד. רבי ישמעאל שעמד לידו כשהוא ממתין לתורו, זינק אליו, אחז במת והיה בוכה וצועק: ״פה קדוש, פה נאמן, אי תורה ואי שכרה״.

עקיבא, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן

עמוד 48

החסכונות שהביא אתו אבי ממרוקו, הלכו ואזלו. כילד לא הרגשתי מחסור ונהניתי לקבל חלב, אותו הניח החלבן בבקבוק זכוכית בפתח הבית, וגם לבניה, וגבינה רכה. אך המצב בבית היה קשה ואמי החלה להפציר באבי לחזור למרוקו. "מה נעשה כאן רפאל? נמות מרעב? אין לנו פרנסה והחסכונות נגמרים, ומה יהיה על הילדים? גם פתרון לרשל לא נמצא. הרופאים אומרים שאין מה לעשות. אז למה להישאר?" שאלה.

אבי ניסה להרוויח לפחות זמן. אולי בכל זאת יתרחש שינוי. נס.

אט אט הבין גם הוא שאין ברירה אלא לחזור על עקבותיו לסאפי. ערכנו הכנות לחזרה למרוקו. זה לא היה פשוט.

מדינת ישראל לא עודדה כלל יציאה לחו״ל, אפילו לא לטיול. בקשת הוריי לחזור למרוקו נתקלה בקיר אטום. היה חשש שהשבים יספרו על קשיי קליטה בארץ, דבר שירתיע אחרים מלעלות. הורי ניסו לשכנע והסבירו לרשויות שעליהם לבקר את משפחתם ובמיוחד את אמה החולה של אמי.

כך יצאנו בחזרה לצרפת ומשם עשינו את דרכנו 'הביתה' לסאפי.

לפני שיצאנו למרוקו העביר אבי את הבית ביפו לידי מרדכי אחיו. אולם לצערו, בהמשך, לקחה ממנו הסוכנות את הבית, משום שהיה רווק, עדיין לא אב למשפחה ואי לכך לא היה זכאי לדיור גדול.

אבי חזר למרוקו אך הציונות נותרה בתוכו.

שליחי סוכנות ועליה היו מגיעים מדי פעם לסאפי ואבי היה יוצא לקראתם מלא בהערצה ובאהבה כדי לסייע בידם. הוא המשיך בפעילותו הציונית בקהילה, לעודד בעיקר את יהודי סאפי שמצבם הכלכלי לא היה טוב וסבלו ממחסור, ולשכנעם לעלות לארץ ישראל בתקווה לבנות בה עתיד טוב להם ולילדיהם. הוא היה מלווה את המשפחות שהיו מועמדות לעליה, מדריך אותן, מעודד ומדבר בשבחה של הארץ. מדי פעם לאחר שפגש בשליחי עלייה, ניסה שוב לדבר על ליבה של אמי: "אומרים שמצבה בארץ ישראל השתפר נבנו ערים מודרניות, אנשים כבר מתלבשים יפה אולי ננסה שוב ונעלה, מה דעתן סול?" כמעט התחנן בפניה. אולם אמי, למודת סבל וטראומת העלייה, לא רצתה לשמוע על הארץ באותם ימים. אבי פתח את החנות שלו בהצלחה רבה והעסיק לא פחות משנים עשר עובדים. לאחר מכן רכש חנות נוספת במרכז, ממש ליד קולנוע "סינמה סנטרל" עם חלון ראווה חדשני.

מול החנות הרשמית, שכר אבי, חדר עבודה נוסף עבור עובדים זוטרים והמתלמדים שלו.

הייתי כבן שש, יודע עברית, קרוא וכתוב, אך הצרפתית? נשתכחה ממני כליל.

חנות רפאל עזרן עם עובדיו בסאפי 1950

חידת תאריך לידתי

חזרנו, כאמור, לביתנו בסאפי. אבי התארגן לפתוח מחדש את חנות החייטות שלו. הפעם הוא פתח חנות נוספת במקום אחר, ליד "סינמה סנטרל".

אני, למשך תקופת מה, נחשבתי לתופעה מוזרה בסאפי. ילד יהודי צעיר דובר עברית שוטפת בלבד, כאשר שפות התקשורת עם הסביבה הרווחות היו צרפתית ומרוקנית מדוברת.

אמי מיהרה למצוא לי מורה לצרפתית כדי שילמד אותי את השפה, על מנת שאוכל להשתלב בלימודים. כפי שלמדתי עברית מהר מאוד, כך למדתי צרפתית שהייתה שפת הלימוד בבית הספר מי שנבחר ללמד אותי היה המורה ואקנין מאיר מורה לעברית ולצרפתית באליאנס. לאחר שלימד אותי צרפתית מספר שבועות, הודיע להורי שעליהם לרשום אותי לבית ספר אליאנס לכיתה ו', ה-sixieme ספירת הכיתות באליאנס התחילה מהמאוחר יותר עד המוקדם. כך, ההתקדמות במספור הכיתות היתה משש לחמש, לארבע, לשלוש ולשתיים.

אבא קבע עם נשיא קהילת סאפי, מר אוחיון, מועד לרשום אותי לבית ספר אליאנס. אחד מתפקידי נשיא הקהילה היה לאשר, לרשום, ולשלוח ילדים, בגיל בית ספר, לאליאנס. בבואנו אליו, ביקש מר אוחיון את תעודת הלידה שלי כדי לברר אם אכן, אני בגיל כניסה לבית הספר, גיל שש. מאחר ולא הייתה לנו תעודת לידה זמינה, נשלחנו למזכיר הקהילה, מר אוחיון יוסף, שהחזיק בספר הרישום של ילדי הקהילה.

בשנת 1950 לא היה עדיין רישום מסודר של הלידות במרוקו, אלא רק עבור האזרחים הצרפתים, במוסדות הממשל והעיריה.

לגבי יהודים מרוקנים, חובה זו לא הייתה קיימת ולכן הקהילה עשתה זאת בעצמה עבור בניה. כך נוצר יספר רישום ויוחסין' בקהילת סאפי.

הרישום אצל מזכיר הקהילה היה פשוט. די היה להביא שני עדים יהודים מהקהילה לרשם, מר אוחיון יוסף, שחנותו-משרדו נמצאה במרכז העיר. הם העידו בפניו, שלמשפחה פלונית, בשמות הבעל והאישה, נולד בן או בת, והם גרים ברחוב פלוני, הוא בעל מקצוע או אשתו עקרת בית, וכך, עם עד נוסף ליד הרשם תיעדו את הוולד החדש, תאריך לידתו, ומי היו העדים. בדרך זו נרשמו לידות חדשות בקהילת סאפי. עותק מספר יוחסין זה, נמצא בידי ונמסר לי על ידי נציג הקהילה, אחרון היהודים בסאפי, אמיל עזרן.

המקור אמנם איננו רשמי, אבל לפחות קיים תיעוד ומעקב של הקהילה על גידול האוכלוסייה בה.

מקור נוסף לרישום התנהל בקרב המיילדות היהודיות, כמו גברת חנה ברששת, שדאגה לרשום כל לידה שבוצעה על ידה במחברת. שם ההורים, תאריך הלידה ומין הוולד. גם עותק התיעוד שלה, נמצא בידי.

אבי בחן את ספר הקהילה ולא מצא בו כל רישום או תיעוד על לידתי. לאימי, הייתה מיילדת קבועה, קרובת משפחה שלה, בשם "ימנה לקבלה" או"ימנה המיילדת״. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ולכן לא ניהלה כל רישום או מעקב מסודר. תפקידה היה ליילד ולעזור לאם, להוציא את הנולד בריא ושלם. מאחר ואמי בטחה בה וביכולות שלה, הייתה ימנה מוזמנת לכל לידה של צאצאי סול עזרן.

כך קרה שתיעוד לידתי נוצר רק לצורך כניסתי לבית הספר. התאריך שנבחר היה: 4 ליוני 1944 תאריך משוער ומתאים בהחלט לרישומי לבית הספר באחד באוקטובר בשנת 1950. מלאו לי, אז, שש שנים. הייתי ילד בריא וחכם, לפחות על פי עדותו של המורה מאיר ואקנין.

הרישום הזה, אכן מופיע עד היום בספר הקהילה.

על פי עדות אמי, נולדתי בתקופה של תשעה באב, כי זכרה, שמלו אותי ולא יכלו לחגוג את הברית. גם לא אכלו בשר, מפני שזה היה הנוהג המשפחתי לתקופת בין המיצרים. רוב האימהות במרוקו יזכרו מועדים ותאריכים לפי חגי ישראל, או לפי מאורע יוצא דופן שקרה בקהילה, בעיר או במדינה. זה היה תחליף מקובל לרשום מאורע, לידה, חתונה או קבורה.

כעבור שנים כאשר חקרתי את הנושא בעצמי, ומתוך שיחות עם גב' אסטרלייה כהן, שגרה שנים רבות בשכנות צמודה אלינו, וגם בהתייחס לבת שלה פרלה, שלמדה בכיתות מקבילות אלי, קבלתי את קביעתה, שנולדתי בחודש אוגוסט בשנת 1944. כך שמשפחת^, חוגגת פעמיים בשנה את יום הולדתי. בחודש יוני ובחודש אוגוסט. בתעודה הרשמית מאז ועד היום, אימצתי לי את חודש יוני 1944 ותאריך זה מופיע בכל רישום אזרחי.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. עליה בזמן מלחמה

 

"במדבר סיני" {גימ'}  "בשלום" {גימ'} 378 (החיד"א).

כאשר מקבלים באהבה – את התורה שניתנה במדבר סיני,

 הכל בא על מקומו 'בשלום'.

 

"וידבר יהוה אל משה במדבר סיני… (במ' א' א)

סיני – נקרא לפנים סין, וכאשר ניתנה עליו התורה,

 נוספה לו האות יוד = י' – הפותחת את השם  י –   ה-ו-ה.

 

המסר האמוני:

הרוצה להתקדש לקראת חג מתן תורה – יעסוק בתורה

 

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"מתוך חיבתן לפניו – מונה אותם כל שעה" (רש"י).

 

חומש במדבר, פותח בהתארגנות בני ישראל לקראת המסע אל א"י, מסע הנמשך ארבעים שנים.

במהלכו, דור יוצאי מצרים מת במדבר, ורק בניהם ובנותיהם זוכים להיכנס אל הארץ המובטחת.

חומש במדבר מכונה בשם "חומש הפקודים", על שם שני המפקדים המתוארים בו:

המפקד בפרשתנו: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם" (במ' א, ב), והמפקד השני בפרשת "פנחס" בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ.

 

מטרת המפקד: 

רש"י הביא את דברי המדרש: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם לידע מנין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם, מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם".

דברי רש"י כביכול, סותרים את עצמם. בתחילה אומר רש"י "שמתוך חיבתם מונה אותם כל שעה" ואילו מיד אח"כ, הוא מונה זמנים מיוחדים בהם הם נמנו. משמע מכך, שזה לא היה כל שעה.

 

את הדילמה הנ"ל, מיישב רבי יחזקאל מקוז'מיר על דרך שאלה נוספת, לפי הכלל שכל "דבר שבמניין", יש לו חשיבות מיוחדת. אם כן, איך נמנו כל ישראל יחד, כאילו כולם חשובים, הרי בטוח שהיו ביניהם גם אנשים פחות ראויים?

 המשנה באבות  (ד, ג) אומרת: "אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה" ולכן היו יכולים כולם להימנות כאחד. וזו הייתה גם כוונת רש"י: "שמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה". כלומר, הקב"ה מונה כל אחד ואחד לאור השעה הטובה שבו, והרי "ישראל מלאים מצוות כרימון", ולכל אחד יש שעה טובה. לכן, כולם חביבים לפניו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על דברי רש"י. אם אכן "כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם", מדוע לא מנה אותם לפני חודש ניסן, לפני שהשרה עליהם את שכינתו, וחיכה עד לאחד באייר?

במניין הראשון בחודש ניסן בשנה הראשונה, היו "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב, לז). במניין השני אחרי כפרת חטא העגל ע"י הבאת מחצית השקל, היו "שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" (שמות לח, כו). כלומר, תוספת של 3550. במניין השלישי בפרשתנו נאמר: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" {3550} (במ' א, מו). כלומר, לא נוסף אפילו אחד, וזה קשה לרבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב: בשני המניינים הקודמים, נימנו גם הלוים, ואילו במניין השלישי בפרשתנו, "והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם" (א, מז). לכן, הקב"ה מנה אותם "באחד לחודש השני בשנה השנית", כי גלוי לפניו יתברך, שביום זה יגיע מספר בני ישראל בלא הלוים, לאותו מספר במניין השני. וכדברי קודשו: "ולזה נתחכם הכתוב לומר למשה, לשאת ראש בני ישראל ביום אחד לחודש השני, שכיון שהיה זמן שהגיע המספר, למספר הראשון לבד הלווים, להעירך במה שאמר בפסיקתא, שהמספר הא' היה כמספר הב', ולא מת אחד ונכנס אחר במקומו. והטעם, לצד שהיו עסוקים במלאכת המשכן, על דרך 'ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום".

כלומר, תאריך המפקד נבחר ליום בו התווספו מב"י, שהשלימו את חסרון הלויים.

 

"במדבר סיני" –

"אין דברי תורה מתקיימים אלא

במי שמשפיל עצמו – כמדבר"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמות יט, ב).

 

פרשת "במדבר" נקראת ברוב השנים, בסמיכות לחג השבועות – חג מתן תורה.

 על דרך הפשט, ניתן לומר שזה בא  להפריד בין הקללות המופיעות בפרשה הקודמת "בחוקתי", לבין חג השבועות.

 

ברובד הפנימי, ניתן לומר שהביטוי בראש הפרשה "במדבר סיני", בא לרמוז על מידת הענווה אותה מסמל המדבר, כבסיס לקבלת התורה שניתנה "במדבר סיני". כלומר, את התורה ניתן לקיים, רק מתוך ענוה.

שמו של מדבר סיני היה לפנים מדבר סין, וכאשר ניתנה עליו התרה, נוספה לו האות י', כנגד עשרת הדברות.

רבנו בעל הטורים: "לעיל מיניה כתיב 'אלה המצוות', וסמיך ליה 'במדבר'. לומר: אם אין אדם משים עצמו כמדבר – אינו יכול לידע תורה ומצוות" (במ' א, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: 'ויחנו במדבר'. פירוש: לשון שפלות וענווה" (שמות יט ב).

 

רבי אלימלך מליזנסק אומר: הביטוי "במדבר סיני באהל מועד" – ללמדנו שני דברים:

א. "במדבר סיני" – שנהיה שפלים בעיני עצמנו כהר סיני שהשפיל עצמו מכל ההרים וזכה שתינתן עליו התורה, כמו שכתוב במזמור לחג השבועות: "למה תרצדון הרים גבנונים {הרים עם גיבנת, כסמל לגאווה} – ההר חמד אלהים לשבתו" זהו, הר סיני אותו חמד אלוקים בגלל צניעותו.

ב. "באהל מועד": שנכניס עצמנו לאוהלו של מועד = חג, ולא ניפול מרוב הכנעה לעצבות. שאין שכינה שורה על אדם מישראל אלא מתוך שמחה ורגשות חג ומועד". שילוב של ענוה פנימית, וקבלת החג מתוך שמחה של מצוה.

 

"במדבר" – מלשון דיבור.

הקב"ה הורה למשה שכל דבריו "במדבר סיני" – יהיו רק דברי תורה.

 

לפני 3337 שנים {תשפ"ה}, קיבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני, כאשר את המשפט המפורסם "נעשה ונשמע", אמרו 60 ריבוא מעם ישראל, "כאיש אחד ובלב אחד". בעקבות כך, הקב"ה הוריד לבני ישראל 60 ריבוא מלאכים שהכתירו כל אחד מהם בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו –  לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשיה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה'.

 

 

 

"במדבר" – התורה ניתנה במדבר,

כדי ללמדנו שהקב"ה זן ומפרנס לכל – בכל מצב.

 

 במדבר אין מים ואין גידולים, אין מגורים ואין עסקים, ובכל זאת ב"י ישבו ועסקו בתורה, כאשר ענני כבוד ריחפו מעליהם כספינת מדבר ממוזגת. הם גם זכו למנה אחת אפיים של מן מידי יום ביומו, בו טעמו מכל טוב. כל זה בא ללמד אותנו, שהקב"ה זן ומפרנס לכל מתוך חסד ורחמים, ובפרט לעוסקים באמת בתורת אלוקים חיים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בפירושו לפסוק: "בני, תורתי אל תשכח, ומצוותי יצור לבך. כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (ראשון לציון, משלי ג, א-ב). רבנו מסביר שכאשר אדם מקיים מצוות מתוך אהבה – "ומצוותי יצור לבך", הוא זוכה לאורך ימים של חיי שלום המשופעים כל טוב. "עוד ירצה לומר, כי – אורך ימים – על דרך עולם שכולו ארוך (קידושין לט ע"ב). ואומרו – ושנות חיים – פירוש, כפל החיים, שתהיה חי אפילו אחרי מיתה" כדברי קודשו. על דרך "צדיקים במיתתם נקראים חיים" (ברכות יח ע"א).

 

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה, בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את יהוה בשמחה..", ולהתרחק  מכל עבירה באשר היא, כך שכמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה. שנזכה.

 

 "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם,

 במספר שמות, כל זכר לגולגלותם מבן עשרים שנה ומעלה,

כל יוצא צבא בישראל – תפקדו אותם לצבאותם" (במ' א, ג).

 

"כשבא ה' לצוות לפקוד את בני ישראל, קדם לומר:

שאו – לשון נשיאות ורוממות" לעם ישראל

  (רבנו-אוה"ח-הק'. במ' א, ג).

 

כל אחד מעם ישראל במעמד הר סיני –

נחשב בעיני ה' – ככינור בשירת הבריאה.

 

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם" (א, ב). המפקד אינו מצטמצם לספירה פונקציונאלית בלבד, כדי לדעת את מספר היוצאים, אלא התייחסות לייחוס המשפחתי של כל אחד –"מתוך חיבתן לפניו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כשבא ה' לצוות לפקוד בני ישראל, קדם לומר – שאו – לשון נשיאות ורוממות. למצוא לכל אחד ספר איקונין {יחוס}, מה שאין כן באומות העולם". כלומר, בני ישראל הביאו ספרי ייחוס, כדי להראות שאין בהם פסול, וכדברי המדרש המסביר את הביטוי "שאו את ראש" – עשו להם הרמת ראש להודיע לכל באי עולם שהם מתייחסים מכל אומה ולשון". (מדרש לקח טוב פרשת במ').

במפקד הנ"ל, לא מנו את האנשים רק כדי לדעת את מספרם, אלא "למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגולותם", ביטוי החוזר בפרק א' י"ד פעמים. כלומר, הבדיקה מתמקדת אחרי שם האדם, לאיזה בית אב הוא משתייך, לאיזו משפחה מתייחס בית האב, ורק לבסוף לאיזה שבט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הדגיש בדבריו, את עניין ספר היחוס לכל אדם ואדם מעם ישראל, שכתוצאה מכך, הקב"ה מנשא ומרומם כל יהודי באשר הוא: "שאו – לשון נשיאות ורוממות".

 

"צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ…

 אֲנִי כִינּוֹר לְשִׁירָיִךְ" (רבי יהודה הלוי).

 

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִך.

  מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב, שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ.

 וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל– חרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים,

וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִינּוֹר לְשִׁירָיִךְ...".

 

 

דברי רבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי, ודברי רבנו-אוה"ח-הק' הפרשן הלאומי,

מזכירים לנו שכל אחד מאתנו, הוא בבחינת כינור ייחודי בתזמורת הכלל עולמית המנגנת לכבוד הקב"ה,

דוגמת שירת המלאכים לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה.

 

מספרים על קומפוזיטור מפורסם שחיבר יצירות מיוחדות, וניצח על תזמורות פילהרמוניות רבות בעולם. בשלהי ימיו, ביקש מביוגרף שילווה אותו לכל מקום, ויתעד את פעילותו הענפה אותה יהפוך בשלב מאוחר לספר אוטוביוגרפי.

 יום אחד, ביקש הקומפוזיטור מהביוגרף שלא יבוא למחרת, היות ויצטרך להאזין דרך הרדיו לביצוע יצירה מוסיקלית, אותה אמורים לבצע תלמידיו במדינה אחרת, והוא חייב להיות מרוכז. הביוגרף ביקש שבכל זאת ירשה לו לבוא, ויתנהג "כזבוב בקיר", כך שיוכל להתרכז בהאזנה ליצירה.

 

בתום ההאזנה, הביוגרף שאל: "איך הייתה היצירה"? "הביצוע מעולה" הוא ענה. והוא המשיך: "חבל שבמקום 14 כינורות, הם שילבו רק 13 כינורות. היה חסר כינור אחד, וזה פגם ביצירה".

הביוגרף שאל: "איך הצלחת לגלות שחסר כינור אחד, מתוך עשרות כלי נגינה המשתתפים ביצירה?".

 

תשובת הקומפוזיטור: "אני כתבתי את היצירה, ולכל כינור חיברתי צלילים המיוחדים רק לו.

הנמשל: כולנו כינורות של הקב"ה, ולכל אחד מאתנו, הוא יצר את הצלילים המיוחדים רק לו.

הקב"ה זקוק לכל יהודי באשר הוא, כך שכולנו ניצור תזמורת פילהרמונית עולמית יהודית,

 המהללת והמנגנת לכבוד הקב"ה, בבחינת דברי ריה"ל: "אני כינור לשירייך".

  

 רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "כל יוצא צבא" י"ב פעמים, כך שכל שבט ושבט זוכה לביטוי "כל יוצא צבא"? על כך דברי קדשו:

"אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר. לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר – שלא היה ראוי לצאת לצבא. אלא כולם גיבורי כוח, והוא אומרו 'כל', פירוש: כל אחד מהם יוצא צבא. וזה נס שאינו באומות, שאי אפשר שלא ימצא בכל המספרים שלהם – אחד שאינו ראוי לצאת בצבא".

פועל יוצא מדברי קדשו: ב"י הם גיבורי כח עושה דברו, הזוכים לנצח את אויביהם הרבים מתוך נסים ונפלאות, כפי שעינינו רואות בימינו. כל זה, בתנאי שהולכים בדרך ה', כנאמר במלחמת מדין: "ולא נפקד ממנו איש" (במ' לא מט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שכאשר שרי הצבא הגיעו למשה כשבידיהם תכשיטי נשים כמו "אצעדה, צמיד, טבעת, עגיל וכומז", משה כעס עליהם שנאמר: "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה. ויאמר אליהם משה: מדוע החייתם כל נקבה?" (במ' לא יד – טו).

הם הסבירו למשה רבנו: "להסיר מהם חשש מכשול עון. כמובן ממין הקרבן אשר הקריבו תכשיטי נשים. ומאמר 'ונקרב את קרבן ה'…", הוא טעם הקרבן שהוא לכפר על הרהור עון" כפי שפירש בספרו (חפץ ה' שבת סד ע"ב ד"ה ונקרב), שהקרבן נועד לכפר על הרהורי עבירה בלבד. כלומר, הם לא חטאו בעבירה, אבל על הרהורי עבירה אם היו, הביאו כקרבן את התכשיטים.

 

חג השבועות – חג מתן תורה,

"הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,

 לעליונים ולתחתונים…

            תכלית הבריאה ותקוותה"

 (רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).

 

שלושת התנאים לקבלת התורה

לאור משנתו של רבנו-אור-החיים-הק'.

 א. זריזות ב. ענוה. ג. אחדות בעם ישראל.

 

פס' א': "בחודש השלישי {סיון} לצאת בני ישראל מארץ מצרים,

ביום הזה – {ר"ח סיון} באו מדבר סיני.

פס' ב': ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,

ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים" המציין את תחילת המסע, ורק אח"כ תכתוב את הפס' "ובחודש השלישי… באו מדבר סיני", המציין את הגעתם למדבר סיני.

 שאלה שניה: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "באו מדבר סיני" פעמים, בשני הפס'?

שאלה שלישית:  עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, רק אחרי 49 ימים. מדוע לא נמסרה לו עם יציאתו ממצרים?

 

תשובת רבנו: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי –  היא תורתנו הנעימה".

 

א. זריזות.   ב. ענווה.   ג. אחדות.

 

א. זריזות

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכדי להתעצם ולהתגדל בתורה, יש להתרחק מהעצלות, ולדבוק בזריזות, "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ,ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים' שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו" כלשון קדשו. כלומר, הם חזרו בתשובה מרפיון ידיים, וחזרו לעסוק בתורה ביתר שאת, ויתר עוז וגבורה.

בלימוד תורה, מצווים להיות זריזים, ולהישמר מביטול תורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות (פרק ד', י): "… ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך". כאשר אינך מזדרז להתחיל בלימוד, ומתחיל להתבטל, ימצאו לך סיבות נוספות שיסייעו לך להמשיך להתבטל.

 

בזמן הלימוד, עלינו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים, ולהפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד). כמו שבשביל להצליח בעסקה טובה, האדם יגיע בכל עת, ובכל מזג האויר, העיקר שיצליח לגרוף הון, כך בלימוד תורה.

כדוגמא, נציין חקלאי שיש לו שדה ואינו מעבדו. בשדה, יצמחו רק עשבים שוטים במקום תבואה. על כך אמר "החפץ חיים" על הכתוב בפרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה קיבל כל יהודי בבואו לעולם הזה, ועליו לעבד אותה בתבונה רבה, כדי לזכות בעולם הבא.

כל אחד יקבל את חלקו בעולם הבא, העשוי מהיכלות ומדורים מדורגים, בהתאם להשקעתו בהאי עלמא, ככתוב בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה – נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע: מתן שכרן של צדיקים – לעתיד לבוא" (פ. אבות ב', משנה טז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מעיד על עצמו שעסק בתורה "בתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… " (מתוך הקדמתו לפירושו אור החיים לתורה).

בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה} ומחשבותיו חכמניות בתורה".

 

ב. ענוה

 

"אין דברי תורה מתקיימים

אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר,

 

 וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק').  זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).

המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.  כמו כן, בני אדם במדבר, שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן כל אחד עשוי להקשיב טוב יותר לחברו ללא התנשאות, ולקבל את האמת ממי שאמרה כדברי הרמב"ם בבראשית "שמונה פרקים"

 

הביטוי "כמדבר הפקר", רומז לכך שכמו שהמדבר הוא הפקר ואין לאיש בעלות עליו, כך התורה, "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.

 מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת העווה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".

 אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".

 

 

 

"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "נצור לשוני מרע / ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהי כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

ג. אחדות בעם ישראל

 

רבנו-אור-החיים-הק': עם ישראל הגיע למדבר סיני לקראת קבלת התורה, בר"ח סיון.

רבנו אור-החיים-הק' מדגיש את חשיבות האחדות בתוך עם ישראל, כבסיס להצלחה בכלל, וקבלת התורה בפרט.

 

"ויחן שם ישראל". ויחן לשון יחיד –  שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את האחדות בקרב בני ישראל, כבסיס לקבלת התורה, אבל ביתר שאת הוא מדגיש את האחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו:

"ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: "חרב אל הבדים" (ירמיהו ג, לו). אלא יוועדו ויסבירו פנים זה לזה".

 

מרן החיד"א מציין שהביטוי "במדבר סיני", שווה בגימטריא שלו לביטוי "בשלום" = 378. כמו שבני ישראל קיבלו את התורה מתוך שלום ואחווה, כך עלינו להיות מאוחדים איש עם רעהו כל העת, ובפרט לפני חג מתן תורה.

 

לצערנו, הפסיפס היהודי מורכב מיותר מידי דגלים, צבעים, מחנות, חצרות, מפלגות, והרשימה ארוכה.

עם עלייתם ארצה של אבותינו הקדושים, הם הופתעו מהרבגוניות היתרה בארץ קודשנו שאינה מובילה לגאולתנו.

מן הראוי שראשי המחנה ייקחו ברצינות את המשולש הנ"ל: זריזות, ענווה ואחדות אותו הציג רבנו-אור-החיים-הק', ויחרטו אותו "בעט ברזל ובציפורן שמיר" כדברי הנביא, ויגבשו תכנית המקרינה "אחדות אלוקית", מתוך מעט ענווה ע"י וויתור על השוליים הרחבים שהם בעצם טפלים, אבל מהווים –  רק תחפושות וכבוד עצמי.

 

 

"אורות מתן תורה –

  מתעוררים מחדש בחג השבועות".

 (רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).

 

הגמרא מספרת על רבי יהודה בר אלעאי שהיה קושר מטפחת לראשו מפסח לשבועות,

 היות וכאב לו הראש משתיית 4 כוסות יין בליל הסדר.

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה מסביר את הגמרא כך:

 בימים הללו של ימי הכנה לקראת קבלת התורה, רבי יהודה בר אלעאי, היה מנסה להתרכז בלימוד תורה, כדי לזכות להיות כלי קיבול נאה לתורה בחג מתן תורה.

 כאשר חש בראשו, הוא קשר אותו במטפחת, כדי שיוכל להמשיך ללמוד תורה.  

במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים. גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון, וזאת על ידי תיקון המידות על פי הוראות תורתנו הקדושה "שתיבותיה ואותיותיה – ספורות ומזוקקות, חצובות ממחצב קדוש ונורא, נפלאים המה למכיר בהם וכו'" כדברי רבנו-אוה"ח-הק' (במדבר ז,  א).

 

השל"ה הקדוש אומר שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים,  "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממחצב קדוש" (אוה"ח הק' במדבר ז, א ).

 

"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד).  המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח על התבואה , בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א).

בחג השבועות, אנו נידונים על הצד הרוחני. כל אחד מאתנו מקבל את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה, בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה, בבחינת "הטורח בערב שבת – יאכל בשבת".

כנ"ל לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: פרנסה, בריאות וכו'.

 

ה-"שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר , כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" –  נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".

כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת  לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).

 

 רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א  מסבירים את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים מחדש כל האורות שהיו בעבר.

 

"לך אמור להם, שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז).

לקחת את כלת התורה הביתה –

שם מתחיל קיומה הלכה למעשה.

 

חכם גבריאל החליט לקחת את בנו הקטן נתנאל לחתונה. כדרכם של ילדים השואלים על כל דבר שונה הניצב בדרכם, הוא מאוד התפעל משמלת הכלה הנוצצת בלובנה וביופיה, כאשר הכלה יושבת על כיסא מלכות.

ילד השעשועים נתנאל, שואל את מו"ר אביו: יש לנו כלה. איך מזהים את החתן, הרי כל הגברים לבושים אותו דבר?

האב ענה: בני – מי שיקח את הכלה בסוף הערב לביתו – זהו החתן.

הנמשל: בשבועות קבלנו את כלת התורה. בואו ניקח אותה הביתה ככתוב בסוף מעמד קבלת התורה ב-'ויתחנן':

 "לך אמור להם – שובו לכם לאהליכם" = שובו הביתה לאוהלה של תורה, עם תורת אלוקים חיים אותה קיבלתם.

כמו שביתו של אדם הוא מבצרו, כדברי הפתגם, כך אמורה להיות תורתנו בעינינו.

 

פירוש נוסף המשלים את הפירוש הקודם:

תחילת קבלת התורה – מתחילה בבית עם רעייתו {"אהל"}, כאשר בני אדם אחרים לא רואים אותו. כלומר, על האדם להתחיל לקיים את מצוות התורה בראש ובראשונה – ביחסו לנוות ביתו, ובכל הקשור בביתו כשאנשים בחוץ לא רואים אותו, היות והשכינה נשמצאת בכל אשר יפנה, לרבות בביתו מבצרו.

 

 

חג השבועות בדברי תורה ובשירה

אצל רבני מרוקו.

הראב"ד והמשורר

הרה"ג רבי יעקב אבן צור ע"ה

 

יהודי מרוקו חגגו את חגי ישראל בפיוט ובשירה, היות ורבני מרוקו אהבו לכתוב פיוטים אותם הלחינו, ובכך זכו לעבוד את הקב"ה בשמחה, ועוד יותר בחגים בהם אנו מצווים במצוות שמחת חג. פיוטי משוררי מרוקו ספוגים אהבת ה' וכמיהה לארץ ישראל. הם שילבו בהם את דיני החג.

 

להלן דוגמא מהגאון והמשורר רבי יעקב אבן צור ע"ה,

שחי בין השנים 1673 – 1752 בפס שבמרוקו בה שימש כראש בית הדין.

 

הוא כתב ספרים רבים כמו, שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", ספר בו מתגלית גאוניותו כפוסק הלכה וכו'.

הוא פרסם ספר שירה בשם "עת לכל חפץ" בו קיבץ 400 פיוטים שבחלקם זכו למהדורות מדעיות על ידי מורי ורבי פרו' בנימין בר תקוה מאוניברסיטת בר – אילן, חוקר שירת משוררי רבני צפון אפריקה.

 

 במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להפיץ ולהדגים חלק משיריו בקרב רמי"ם ואנשי חינוך, כמו השיר "שמע בני מוסר אביך" לכבוד חג הפסח, שאף הולחן והושר.

השיר:

 "שירו ידידים שירה חדשה".

 מאת הרה"ג רבי יעקב אבן צור ע"ה.

 

ראב"ד בעיר פס במרוקו,

מחבר שו"ת 'משפט וצדקה ביעקב", וכ- 400 פיוטים.

נתן הסכמה לרבנו אור החיים הק', על ספרו 'חפץ ה'

 

 שירו ידידים שירה חדשה /

 ברוך שנתן תורה קדושה.

 

יום בו קולות וגם ברקים / נגלה בסיני שוכן שחקים /

הנחיל לעמו אלו החוקים.

ספרי דת המה מנין חמישה.

 

עמודי שחק רגזו רעשו /   כל יושבי תבל, נמוגו, בושו. /

עד עת ידידים צורם דרשו.

להם ניתנה תורה מורשה.

 

קדוש ישראל זרח משעיר. / לקול אמרתו לי אוזן העיר. /

יחזו אויבי וברוח מסעיר.

יכלמו לעד ותכסם בושה.

 

בני איתנים בתורה דבקו. / בה יתהללו וגם יצדיקו. /

ומצוף דבשה תמיד יינקו.

ותהי על לוח לבם חרושה.

 

חזקו עם האל חוסים בצילו. / עליכם זרח, נרו והילו. /

אמרו: "אשרי העם שככה לו".

דבקים בצור נערץ בקדושה.

                                                                                         

שבת שלום ומבורך וחג קבלת התורה שמח.

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

ברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. יונתן בן קרן נ"י. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים", וברכה והצלחה על המוגמר לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות. וכל מה שאכתוב בו, יהיה לייחד שמו יתברך של מלך העולם

מבחני סיום הלימודים יסודיים

סיימתי בהצלחה את שש שנות לימודיי בבית הספר היסודי. בחינות הסיום הממשלתיות עתידות היו להיערך בבית ספר מעורב, כך עדכן אותי אבי. ייבחנו שם יהודים, מוסלמים ונוצרים יחד. התלמידות הערביות נהגו ללבוש שמלה המשתפלת עד לברכיים מעל למכנסיים ארוכים, ולחבוש מטפחת צבעונית לראשן. תלבושתן של התלמידות הנוצריות הייתה מוקפדת וכללה חצאית משובצת עם קפלים וחולצה לבנה. חלקן ענדו שרשרת עם צלב על חזן.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי ממש לשלושת הדתות, אך ההבדלים לא העיבו ונוצר קשר מיידי בין התלמידות שחייכו אלה לאלה. עוינות או ניכור לא היו כלל. התיישבתי ברצינות גמורה ליד תלמידה מוסלמית שבירכה אותי לשלום ולהצלחה בנימוס רב. חולקו לנו דפי המבחן.

גופי רעד מההתרגשות. הרמתי את מבטי לעבר חלון קטן וראיתי את ראשו של אבי שסימן לי לקרוא את השאלות ולענות עליהן מיד. אבי היה מאוד מתוח ורציני, כאילו כל עתידנו היה תלוי בגורלם של רגעים אלה. הוא כל כך התגאה בבתו, סוזן־מזל, הקרויה על שם דודתו ״אימא מזל״ שגידלה אותו לאחר שהתייתם בגיל צעיר, על שסיימה את לימודיה בבית הספר היסודי ונבחנת ללימודים גבוהים יותר. וכעת הגיעה שעת המבחן הגורלית.

הבנתי שברגע זה נערך מבחן העתיד שלי. אם אעבור אותו בהצלחה, אמשיך ללמוד בחטיבה, ואם לא, אאלץ לפרוש ולהתחיל לעבוד כזבנית או כתופרת במקרה הטוב, ולא רציתי זאת כלל וכלל. יתרה מזאת. ידעתי שהצלחתי תזכה אותי בהערכה רבה מצד אבי, שבוודאי יפנק אותי יותר. הבעתי משאלה להצלחה והתחלתי להשיב על השאלות בנושאי חשבון, גיאוגרפיה, היסטוריה וספרות. אינני זוכרת איך התשובות זרמו, אך הדפים הריקים הלכו והתמלאו כאילו מעצמם, וכתיבתי זרמה ללא הפוגה במשך דקות ושעות ארוכות.

Ce que femme veut, D…le veut

אלוהים רוצה… את מה שהאישה

Advienne que pourra

עשה את המוטל עליך, יהיה מה שיהיה

עם סיום המבחן, מסרתי את הדפים למשגיחה המוסלמית שפניה מכוסות היו ברעלה ורק עיניה נראו מתרוצצות לכל הכיוונים, גם לאחר שמסרתי לה את דפי המבחן. יצאתי לאוויר הצח שבחצר בית הספר בה המתין לי אבי. הוא לא שאל על הרגשתי ולא התעניין, ורק החזיק בידי והובילני לספסל הניצב בפינה, שם ישבנו יחד למשך זמן ארוך ומייגע. השמש החלה כבר לשקוע באופק. הציקו לי רעב וצמא אך נמנעתי מלבקש לשתות או לאכול. גם יתר התלמידים שיצאו בזה אחר זה, המתינו עם הוריהם בחוץ לתוצאות הבחינות שנבדקו בינתיים על ידי המורים בתוך אותן כיתות מחניקות.

והנה הגיעה הישועה. אבי הרעב נזכר שיש בתיקו כריכים ושתייה, הושיט לי פרוסת לחם עם שוקולד ובקבוק מים והמשיך להתעטף בשתיקתו. אז יצאו המורים מהכיתות, תלו על לוח מודעות רחב רק את רשימת שמות התלמידים אשר הצליחו במבחן, ונסתלקו מהמקום. מבחינתם, התלמידים שנכשלו לא היו קיימים, כאילו בלעה אותם האדמה.

התלמידים והוריהם קפצו ממקומם כנשוכי נחש, דילגו מעל הספסל שניצב היה מתחת ללוח המודעות, וחיפשו בעיניים כלות את שמם ברשימה. אבי הגיע אל הלוח בין הראשונים. הוא הבחין בשמי המתנוסס בגאווה והמבשר על ההצלחה במבחנים. הוא אחז בידי בחוזקה בלי לומר ולו מילה אחת, והוביל אותי מיד לחדר המנהל. שם המתינו לנו שתי פקידות אשר שלפו את התעודה שעליה התנוססה הכותרת ״סרטיפיקט דטיוד פרימר״, תעודת מעבר מלימודים יסודיים. ברשישת סוזן, ילידת מראכש, 1948, אב – יצחק, אם – דינה. אלה הפרטים שהיו חשובים בעיני אבי. הוא יכול היה כעת להתגאות בי בפני כל חבריו בקהילה ובפני חרשי הנחושת שעבדו איתו בשכנות, מוסלמים ויהודים כאיש אחד. הוא כמעט שחטף מידיה של הפקידה ההמומה אך הסלחנית, את התעודה הגדולה והמלבנית שמודפסת באותיות גדולות בצבע ירוק טורקיז, ורצנו יחד לזגג אשר כבר עמד לסגור את חנותו. רצתי לצידו מתנשפת, נחנקת מהנגיסות הגדולות בכריך, משתעלת, אך אבי לא האט ולא הרפה. הוא ויתר על הכריך שלו והמשיך בצעדים גדולים לעבר הזגג. הלה, בראותו אותנו, התעכב לשאול לפשר הריצה שלנו לעברו, וגילה במהרה שפרנסה היא שיש לו כאן ושאין לסגור את העסק אלא את העסקה. אבי צחק בקול והושיט לו את התעודה בגאווה שאותה לא יכול היה להסתיר. הוא ביקש ממנו להכין עבורה את המסגרת הכי יפה שיש לו בחנות, וכך הוא אכן עשה בלי היסוס. אבי התנהג כמו שותף מלא, כאילו הוא שעבר את המבחנים, ושניהם לא התעניינו בהרגשתי ולא טרחו לברר האם אני גאה בהישגיי ומה אני חושבת בעניין זה. הזגג ניסר בקפידה את העץ, התאים את הזכוכית, וצירף את הכול למסגרת יפהפייה. כשעה המתנו עד לסיום המלאכה הברוכה.

חינוך בנות בכי״ח, ב-1901 הקימה כי״ח את בית הספר לבנות במראכש. המחזור הראשון נפתח עם 61 תלמידות. בתחילה כללו הלימודים סדנאות להכשרה מקצועית בתחום התפירה, דבר שעודד בנות עניות להצטרף ללימודים. בשנים הראשונות רבו מקרי הנשירה עקב נישוא׳ בוסר, או תחושות בושה של ההורים, אך במהרה התמלאו כיתות בית הספר עד אפם מקום.

הנהגת הקהילה ראתה בעין יפה את חינוך הבנות. למעשה, עשירי הקהילה, וביניהם רבנים, עשו מאמצים גדולים על מנת לשלוח את בנותיהם לבית המדרש למורים בפריס, משום שהחינוך העל-יסוד׳ היחיד במראכש היה בבתי ספר לא יהודים, ובתי הספר של כי״ח הבטיחו קבלת חינוך במסגרת יהודית, גם אם פחות מסורתית מהמקובל עד אז.

בסיפוק רב ובחיוך רחב, מיהר אבי להודות לו, ושילם ברוחב לב לזגג המרוצה ללא ספק. צעדנו יחד לכיוון הבית בשעות החשכה, גאים ומאושרים. ״הנה התעודה הראשונה של המשפחה״, בישר הוא לאמי, ״אללה איקמל בלכיר!״, אלוקים ימשיך בטוב!

אמי צחקה בקול ופצחה בצהלולים קולניים. לשמע האזעקה הקולנית נזעקו השכנים הסקרניים ובאו כדי להבין על מה המהומה. הם בירכו את בני המשפחה כאילו המאמץ וההצלחה במבחנים הייתה שלהם.

אבי סיפר להם על זמן ההמתנה שלו בחוץ, על השמחה שפקדה אותו כשקיבל את התעודה, ועל הטרחה שטרח כדי להספיק להגיע לזגג לפני שהלה נועל את העסק שלו. כל השיחה הוסבה לכיוון ההישגים שלו בנושא, ואני נותרתי מאחור, מחכה למחמאה או לעידוד אשר הגיעו רק למחרת מפי אחותי, אנט, שכעסה על שאף אחד לא טרח לברך אותי על הישגיי הראויים לשבח. אנט הוליכה אותי החוצה לכיוון הצורף והעניקה לי את שעון היד הראשון שלי. מתנה זו ריגשה אותי מאוד, והשעון ליווה אותי שנים רבות, גם לאחר שגווע והצביע כל הזמן רק על השעה עשר.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-מבחני סיום הלימודים יסודיים

עמוד 43

עלייה לארץ

יהודי הכפר החלו לעלות לארץ ישראל בשנות ה־50, ובשנת 1966 עזבו שש המשפחות האחרונות את הכפר ועלו לארץ. יהודה גרינקר העלה לארץ 44 משפחות מסידי־רחאל שכללו 247 נפש.

בדצמבר 1953 ביקר בכפר שמואל דיבון, שליח משרד החוץ, שסייר במרוקו כדי להכיר את צורכי היהודים, ולהכין תכנית מסודרת של העלייה לארץ.

יוצאי הכפר שעלו לארץ התגוררו בעיקר בשיכון ד׳ בטבריה, וחלקם התפזרו במושבים ברחבי הארץ.

רבניי הכפר

רשימה של תלמידי החכמים שהתגוררו בכפר. ברשימה כללתי כל מי שכונה ׳רב׳ או ׳חזאן'.

ר׳ יצחק אדרעי: נזכר בסדר חשבון(עמ׳ 55): ׳חזן יצחק אדרעי׳. מוזכר גם בכת״י ששון ב (44א): ׳ח׳[זאן] יצחק דריעי׳.

ר׳ משה אדרעי: די תלוואת. נזכר בסדר חשבון(עמ׳ 55).

ר'ברוך אדרעי: מלמד תינוקות. בנה בית כנסת חדש בכפר כפי שמספר אחד השדרי״ם: ׳ר׳ ברוך אדרעי נ״י רצונו לבנות בהכ״ן חדשה ונתנדב אחד מעשרים בההכנסה לבנ]נין] עיקת״ו [עיר קדשנו ותפארתנו] אם יתמכו בידו וזמן הנדר מר״ח [מראש חודש] ניסן שנתנו׳. על אודות בית כנסת זה ובנייתו מסופרים נסים. עבר למראכש בה נפטר באדר תרס״ח. וכך נחקק על מצבתו:

מתחת המצבה הלזו ינוח פה בכבוד על משכבו, אשכול הכפר איש שהכל בו, תורת אלהיו בלבו, אחד מן השרפים,כרובי שחק בדממה מרחפים, אחד מבני עליה במילי דעלמא ובמילי דשמיא, אישיות חשובה ונכבדה מבחירי היצורים התמימים הישרים השוקדים ללא לאות, בעולם המציאות ועובדי אלהים כיאות, הבוחנים בין הבל לממשות, ויודעים אמיתת האנושות, אחת הפנינים היקרות היותר מבריקות מזהירות כאור שבעתים גנוזה פה בין לוחתים, איש אלהים קדוש, מלא וגדוש, תורה ותעודה, הבין דרכה ובא בסודה, מתחסד עם קונו, באונו והונו, ברון שככה לו בעולמו, והיה מחמיר על עצמו, בסיגים וגדרים וישת לו עדרים, לרעות צאן קדשים, נערים וישישים, במילי דאורייתא ומדרשים, רבים שתו ממימי תורתו כל תלמידיו הן הם עדיו יבואו ויגידו צדקתו מה רבה אמונתו, אשרי יולדתו מעידים ומגידים יודעיו ומכיריו דהוו עמיה, גירסא לא פסקה מפומיה, ענותן כהלל הרב הכלל כמוהר״ר ברוך אדרעי. נתבקש בישיבה של מעלה ביום…בחדש אדר שנת התרס״ח לפ״ג תנצב״ה.

ר^, מאיר אדרעי: ב״ר ברוך הנ״ל. סופר סת״ם. נפטר ב־כ״ד ניסן תשי״ט ונקבר בקזבלנקה. לימים, בשנת תשמ״ז, העלה בנו את עצמותיו לארץ ישראל לעיר אור־עקיבא. וכך נחקק על מצבתו החדשה:

עד הגל הזה ועדה המצבה, שפה נסמן האי צורבא מרבנן, אור המנורה הטהורה, שירדו מעשיו ממקום סהרה, בעל עיון וסברא, אשרי הדור שהיה שרוי בתוכו האי גברא רבא ויקירא, זה שמו הטוב הח׳[כם] הש׳[לם] והכולל אדמו״ר כמוהר״ר מאיר אדרעי זלה״ה. נפשו בצרור החיים צרורה. כל ימיו היו קודש לה׳, לומד ומלמד בקדושה יתירה, כמה תלמידים יצאו מתחת ידו, כותב ספרי תורות ותפלינות ומזוזות בקדושה ובכתיבה תמה וברה. ותעל נשמת אדוננו ר׳ מאיר בליל שבת קודש כ״ד לחו[דש] ניסן שבו נגאלו ישראל מעבודה קשה ומרה, שנת התשי״ט ליצירה, זכותו תהי לבנין סתרה. אדוננו מאיר לא מת, חי הוא חי בעולם האמת.

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–רבני הכפר

עמוד 43

יד. היורש

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה במלך שנשא אשה כדי שתלד לו יורש. נקפו השנים והאל לא חנן אותה בפרי בטן. בלבה קיננה חרדה גדולה שהמלך יקח אחרת תחתיה.

בשנה הרביעית לנישואיה גמלה בלבה החלטה להרות הריון מדומה: בכל חודש היא היתה תוחבת לתוך שמלתה פקעות של צמר וסמרטוטים כדי שהוד רוממתו יבחין שבטנה הולכת ותופחת, וכך עברו להם תשעה ירחים. בחודש התשיעי שמה פעמיה אל השוק וקנתה שם דג גדול, נקתה אותו, הלבישה, חיתלה והניחתו בעריסה כאילו תינוק הוא.

על העריסה הניחה בד משי צחור כדי להסתיר את ה״תינוק״ מעין הרע, ובפתח חדרו הציבה את המסורה שבמשרתות לבל תהין לתת לאיש להתקרב ל״תינוק״, ושמה פעמיה לבית המרחץ.

המשרתת לא שמה לבה לחתול גדול שחמק דרך צוהר שבקיר, חטף את הדג וברח לו. היא, בחרדתה הרבה, אצה רצה אחרי החתול כדי ליטול ממנו את התינוק. תוך כדי המרדף אחריו, שמעה קול בכי של תינוק העולה מתוך הגן. הבינה המשרתת כי החתול שמט במנוסתו את התינוק. הלכה המשרתת בעקבות הבכי וגילתה תינוק צרור בתוך שמיכה.

נטלה את התינוק והשיבה אותו לעריסה. שומרי המלך ונשותיו שעברו סמוך לחדרו שמעו קולות של בכי, אצו רצו לארמון המלך כדי לבשר לו שיורש העצר גח אל העולם.

המלך המאושר ביקש לשמוח בשמחת רעייתו ולראות את יורש העצר ועל כן ציווה על משרתיו להביאה מבית המרחץ.

רעייתו המבוהלת שהבינה שאולי נודע סודה ברבים, אצה לחדרה וגילתה לתדהמתה תינוק בן יומו הבוכה וצורח בתוך העריסה.

יורש העצר גדל וָיִיף, וברבות הימים ירש את כסא אביו, ואת סודו לא ידע איש לעולם.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

 

Contes des juifs maroccains-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח- יד. היורש

עמוד 98

 

דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' ע"ה, וחכמים.

חג השבועות – חג מתן תורה, ומגילת רות.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת,

מיום הביאכם את עמר התנופה,

 שבע שבתות תמימות תהיינה.

עד ממחרת השבת

 השביעית תספרו חמישים יום,

 

והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.

וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה} (עקידת יצחק)

מקרא קודש יהיה לכם,

כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).

 

חג מתן תורה = הקב"ה נותן לנו במתנה – את התורה.

עלינו לחגוג את קבלת המתנה היקרה.

 

"במדבר סיני" = "בשלום" = 378 {בגימטריה}.

ברגע שקיבלנו את התורה "במדבר סיני",

 הכל יבוא על מקומו "בשלום" (החיד"א)

 

במעמד קבלת התורה –

השתתפו כל נשמות בני ישראל בעבר, בהווה ובעתיד.

"כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלוקינו,

 ואת אשר איננו פה עימנו היום" (רמב"ן. דברים כט יד).

 

"חג השבועות הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,

  לעליונים ולתחתונים… תכלית הבריאה ותקוותה"

 (רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).

 

שמות החג:

 

חג השבועות – "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה,שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום,

והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.

וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה} (עקידת יצחק)

מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).

 

חג הקציר – "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כ"ג) ע"ש עונת קציר חיטים.

עצרת ומתן תורה – שמות שניתנו ע"י חכמים.

 

חג השבועות הנחשב כאחד משלושת הרגילים, נמשך רק יום אחד, בהשוואה לפסח וסוכות הנמשכים שבעה ימים. הסיבה לכך: לביטול תורה – אין תשלומים. רבי שמעון בן לקיש אומר: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות ס"ח ע"א). כלומר, המתבטל יום אחד מתורה, התורה תעזוב אותו ולא תתחבר אליו במשך יומיים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: החג נקרא שבועות ע"ש שתי שבועות. הקב"ה נשבע לנו לתת לנו את התורה, ואנחנו נשבענו לקבלה.

כל חג מאופיין ע"י מצוה מסויימת כמו סוכות ע"י סוכה, פסח ע"י מצות, ואילו לחג השבועות אין מצוה מסויימת, והוא נאמר כדרך אגב אחרי ספירת העומר. הסיבה לכך, שבועות הוא חג מתן תורה, והתורה שייכת לכל השנה.

 

"וספרתם לכם" – ל-כ-ם = לב, כבד, מח.

תיקון המידות במשך 49 ימי העומר, כדי שנוכל לשמש ככלי טהור לקבלת התורה, כמו לוחות הברית שהיו עשויות מחומר הנקרא ספירינון.

 ל-כ-ם: ל' = לב – המסמל את הרוח. מ' = מוח המסמל את הנשמה. כ' = כבד כנגד הכבד המסמל את הנפש.

 

האמורא רב יוסף בר חייא שמאוד הוקיר את חג מתן תורה, ביקש מבני ביתו להכין את הבשר המשובח ביותר לכבוד חג מתן תורה. וכלשון הגמרא: "עבדי לי עגלא תילתא". הוא גם הוסיף: "אי לא האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים ס"ח). כלומר, היום הזה בו ניתנה התורה, גורם ומייחד אותו כרב יוסף העוסק בתורה, בהשוואה לאנשים אחרים בשוק הנקראים יוסף, אבל אינם עוסקים בתורה.

 

רב יוסף שהיה מבחירי תלמידי רב, הקפיד מאוד על שמירת עיניים, ודאג להסתכל רק בארבע אמותיו. כשראה שגם זה קשה עליו, ביקש להתעוור. הוא ישב במקום חשוך 40 יום, ואח"כ יצא למקור חזק של אור, דבר שגרם לו להתעוור.

רב יוסף גם כונה "סיני", בגלל שהיה לו זיכרון פנומנאלי, והיה בקי גדול בתורה שבכתב ובתושב"ע. ביקשו למנותו כראש ישיבת פומבדיתא, אבל בגלל ענוותנותו הרבה, כיבד את חברו רבה בתפקיד, ורק אחרי שרבה נפטר, הסכים לקבל את התפקיד.

 

בין תלמידיו ניתן למנות את אביי ורבא מגדולי האמוראים.

כאשר רבא תלמידו היה יוצא מהשיעור, לא היה מפנה את גבו לרבו רב יוסף, למרות שרבו היה עיוור. יום אחד, רבא נתקל בדלת וירד לו דם מהמצח. סיפרו את זה לרב יוסף, שבירך אותו שיהיה אחד הגדולים, דבר שאכן התקיים בו – הלכה כמותו בגמרא.

בסיפור הנ"ל, ניתן ללמוד איך ניתן לזכות בכתר תורה – ענוה, שמירת עיניים, כבוד תלמידי חכמים וכו'.

 

 

השנה {תשפ"ו} לפני 3338 שנים, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני. כל הנשמות של עם ישראל שנולדו ושעתידות להיוולד, כדברי הפס': "ולא אתכם לבדכם… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד).

 

הרמב"ן אומר על הפס' הנ"ל: "וגם עם הדורות העתידים להיות" (ע"פ הגמרא בשבועות לט, ע"א).  כלומר, כולנו השתתפנו במעמד המרגש של קבלת התורה. וכולנו אמרנו "כאיש אחד ובלב אחד", את המשפט המפורסם: "נעשה ונשמע", שבעקבותיו ירדו 60 ריבוא של מלאכים והכתירו כל אחד מישראל בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו –  לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה' עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".

 

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק  מכל עבירה באשר היא. כמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה.

 שנזכה "לשמוע בקול דבר ה'", ולקיים הלכה למעשה את דברו – דברי אלוקים חיים.

 

 

"אורות מתן תורה –

מתעוררים מחדש בחג השבועות"

 (רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).

 

 

 

במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים.

 

גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר, דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון כדברי רבנו אוה"ח הק', וזאת ע"י תיקון המידות ע"פ הוראות תורתנו הקדושה "שאותיותיה – ספורות ומזוקקות החצובות ממחצב קדוש" (רבנו אוה"ח הק' במדבר ז, א ).

 

"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד).  המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח על התבואה ,

 בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א, משנה ב).

 

השל"ה הק' אומר ע"פ הזהר, שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים,  "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממרום דרכו מקבל כל אחד מאתנו את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה.

 

כל זאת בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה. כמו כן לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: מזונות, חכמה, בריאות וכו', כך גם בחג השבועות, אנו נידונים על החלק הרוחני שבנו, הלא היא הנשמה הזכה והטהורה.

 

ה- "שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר, כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" –  נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".

כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת  לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).

 

רבנו האר"י הקדוש  מסביר את הכתוב:

 "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים כל הניסים מחדש בכל שנה…

 

 

השפעת התורה על נפש האדם,

במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמן – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

ב. "השמיעה בתורה – היא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיה נד, ג). והמרגיש בטעם התורה, עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאה, וכל שכן לתבוע שכר עליה." (דברים יא, כז)

ג.  דע כי התורה תסגל בנפש שלוש מעלות טובות בנפש האדם:

המעלה האחת – באמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש, ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת לשאול לצרפה, ולזה אין אור של גהינום שולטת בהם (חגיגה כז)… ולזה גהינום צועקת… אין לי חפץ בצדיקים….".

המעלה השניה – שמאירה העיניים, כי יש לך לדעת, כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה  למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו את התורה שנקראת "אור" דכתיב "ותורה אור" (משלי ו כג). כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעיניים כפי המושג בהביט אל האלוקים, ולכל שלא האירו בתורה, יקרא להם נביא ה' "והעוורים הביטו לראות". (ישעיה מב, יח).

"והמעלה השלישית – כי דברי תורה משמחי לב: "פיקודי ה' משמחי לב" (תהלים יט.ט),

ד.  הזוהר (ויקהל): התורה היא שמותיו של הקב"ה, וכדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו לתורה. התורה ניתנה כשלד אותיות כך שניתן לחלקה בהתאם, כמו במילה בראשית = ברא שית וכו'. לכן ניתן להבין איך המלאכים ביקשו להשאיר את התורה בשמים. לנו ניתנה על פי חלוקה למצוות – דרכן נוכל להתחבר לה'.

בחודש השלישי {סיון} לצאת בני ישראל מארץ מצרים,

ביום הזה – {ר"ח סיון} באו מדבר סיני.

 

ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,

ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א, ב).

ויחן – כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י)

אחדות – בין חכמים –

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים" המציין את תחילת המסע, ורק אח"כ תכתוב את הפס' "ובחודש השלישי… באו מדבר סיני", המציין את הגעתם למדבר סיני.

 שאלה שניה: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "באו מדבר סיני" פעמים, בשני הפס'?

שאלה שלישית:  עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, רק אחרי 49 ימים. מדוע לא נמסרה לו עם יציאתו ממצרים?

 

תשובת רבנו: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי –  היא תורתנו הנעימה".

 

א.  זריזות                               ב. ענוה                         ג. אחדות.

 

א. זריזות –"התגברות והתעצמות בעסק התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכדי להתעצם ולהתגדל בתורה, יש להתרחק מהעצלות, ולדבוק בזריזות, "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ,ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים' שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו" כלשון קדשו. כלומר, הם חזרו בתשובה מרפיון ידיים, וחזרו לעסוק בתורה ביתר שאת, ויתר עוז וגבורה.

 

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). דרשו חז"ל (ברכות סג ע"ב): אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהן. כשאתה לומד, תתנתק מכל מה שסביב כמו מת.

 

בלימוד תורה, מצווים להיות זריזים, ולהישמר מביטול תורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות (פרק ד', י):

"הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה לתת לך". כאשר אינך מזדרז להתחיל בלימוד, ומתחיל להתבטל, ימצאו לך סיבות נוספות שיסייעו לך להמשיך להתבטל.

 

בזמן הלימוד, עלינו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים, ולהפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד). כמו שבשביל להצליח בעסקה טובה, האדם יגיע בכל עת, ובכל מזג האויר, העיקר שיצליח לגרוף הון, כך בלימוד תורה.

 

כדוגמא, נציין חקלאי שיש לו שדה ואינו מעבדו. בשדה, יצמחו רק עשבים שוטים במקום תבואה. על כך אמר "החפץ חיים" על הכתוב בפרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה קיבל כל יהודי בבואו לעולם הזה, ועליו לעבד אותה בתבונה רבה, כדי לזכות בעולם הבא.

כל אחד יקבל את חלקו בעולם הבא, העשוי מהיכלות ומדורים מדורגים, בהתאם להשקעתו בהאי עלמא, ככתוב בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה – נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע: מתן שכרן של צדיקים – לעתיד לבוא" (פ. אבות ב', משנה טז).

 

"ומשה עלה אל האלוקים – ויקרא אליו ה מן ההר" (שמות יט ג).

באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא =  השפעות עליונות באות עלינו – בעקבות הכנותינו בעולמנו. 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר משה רבנו הגיע להר סיני, מיד עלה להר סיני לפני שקרא לו ה', היות והקב"ה הבטיח לי בסנה "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג יב).

לאחר שעלה, מיד קרא לו ה', בבחינת יקר וגדולה.

 

מסר חשוב מכך כדברי רבנו:

 "ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה – לא תקדים אלא למזמין אותה, ומעיד על הדבר והוא מאמרם ז"ל: באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא, והוא סוד אומרו: 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" ע"פ הזוהר (ח"ג צב ע"א). כלומר, השפעות עליונות באות בעקבות התיקון בעולמנו.

"וירמוז באומרו 'ויקרא', לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה על הכנתו וזריזותו בדבר".

 

"עלית למרום, שבית שבי – לקחת מתנות באדם" (תהלים ח, כ).

מדרש (ש"ר כ א) אומר: משה רבנו נתעלה לאחר שהתגושש עם המלאכים וקיבל את התורה – "ומשה עלה אל האלוקים" (שמות יט ג).

בית הלוי שואל: מצד אחד, שבית שבי, זה ע"י מלחמה, מצד שני, 'לקחת מתנו באדם', כלומר, קיבלת במתנה ללא מלחמה.

 

תשובה: הגמרא (מגילה ו ע"ב) אומרת שבהשגת התורה ישנן שלוש דרגות: "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין. יגעתי ומצאתי – תאמין".

המתייגע בלימוד תורה יגיע להישגים בבחינת שבי, אבל בכדי שהתורה תהפוך לקניין שלו, זה רק בגדר מתנה מהשמים – "מתנות באדם". הביוטי בפס' "לקחת", מתייחס למצב ביניים בו האדם עמל כל הזמן בהשגת קניין התורה, בבחינת "לפום צערא אגרא".

 

"אדם לעמל יולד" (איוב ה ז) – לעמלה של תורה כדברי חז"ל. לכל אדם בעולם, מוקצב מן השמים שיעור העמל שצריך לעמול. והשאלה במה הוא בוחר. אם יעמול בתורה, לא יצטרך לעמול בדברים אחרים, כדברי רבי נחוניה בן הקנה:

 כל המקבל עליו עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות (שעבודי שלטון) ועול דרך ארץ (פרנסה, היות ומלאכתו

מתברכת)" (אבות ג, ו. בית פנחס)

 

ב. ענוה – השפלות והענוה

 

"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק').  זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).

 

המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.

 

 כמו כן, בני אדם במדבר שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.

 

 מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת הענוה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".

 אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".

 

"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה/ ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה / פתח ליבי בתורתך, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהיו כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".

 

מרן החיד"א

תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" .

 

מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

ראב"ד רבי יהודה בן עטר שהיה בדרכו מבית הדין לביתו,  התבקש ע"י פחמי בשוק שישמור לו על החנות עד שילך לביתו לסעוד צהרים. רבנו הסכים מתוך שמחה.

 

ראב"ד רבי יעקב אבן צור שראה אותו, התפלא על כך. מה עם כבוד התורה. רבי יהודה סיפר לו שהפחמי ביקש ללכת לסעוד צהרים בביתו, ועד אז הוא ישמור לו על החנות, היות והיו שקי פחם בחוץ.

רבי יהודה אמר לרבי יעקב: רק כעת הוא מבין את דברי רבי יהודה הנשיא שאמר שכל מה שיבקש ממנו אדם יעשה לו, פרט לירידה מן הנשיאות.

רבי יהודה אבן עטר הסביר: אם אדם יבקש צדקה מרבנו הק' הוא יתן לו, היות והיה עשיר. אם יבקש דברי תורה יענה לו, היות והיה נשיא ישראל. אלא מה התכוון בדבריו "כל מה שיבקש ממנו אדם", אלא גם דבר שאינו לפי כבודו, הוא יעשה, לכן גם הוא שומר על חנות הפחמי. כל זה מבטא את מעלת הענוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שעסק בתורה

"מתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי נפשות, ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… " (מתוך הקדמתו לפירושו אור החיים לתורה).

 

בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש

" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה} ומחשבותיו חכמניות בתורה".

 

ג. אחדות – "ייעוד החכמים בהתחברות בלב שלם ותמים".

 

 

"ויחן שם ישראל". ויחן לשון יחיד –  שנעשו כולם יחד כאיש אחד,

והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את הצורך באחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו:

"ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: 'חרב אל הבדים' (ירמיהו ג, לו). אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה. וכנגד זה אמר 'ויחן שם ישראל' לשון יחיד, שנעשו כולם יחד כאיש אחד, – והם ראויים לקבלת התורה" כדברי קדשו.

 

רבי חנינה בן תרדיון אומר: שניים שיושבים ואין בניהם  דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר 'ובמושב לצים לא ישב', אבל שנים שיושבים ויש בניהם דברי תורה – שכינה שורה בניהם, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו – ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו שמו" (אבות ג ב).

ניתן להסביר "אין בניהם" – כל אחד לצומד לבד ולא עם חברו – הרי זה מושב ליצים.

 

רבי יהודה הנשיא אמר: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם. רש"י פירש: ללמד בהמון  לתלמידים  – זוכים לכוון לאמיתה של תורה.

 

בפרקי אבות (ו, ה) נאמר שהתורה יותר גדולה מן הכהונה והמלכות. המלכות נקנית בשלושים מעלות. הכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל:

 

 רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו.

 "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

קבלת התורה ע"י עם ישראל במתן תורה –

מול קבלת התורה ע"י היחיד –

  רות המואביה (ע"פ הרב נתן וויס).

 

 

שבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי  – ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד, באמצעות מעשה ההתגיירות. אפשר לומר, שבמעמד הר סיני "כולנו התגיירנו". סיפורה של רות מהווה לנו תזכורת, שאנחנו יהודים רק הודות למעשה האישי שלנו בקבלת התורה. היא לא ניתנה באופן אוטומטי לאף אחד; בשורשה, היא מבוססת על גיור וקבלת התורה, אפילו לגבי בניו של אברהם אבינו!

 

שמה של רות: שמה של רות נותן לנו רמז על מהותה הפנימית. ערכה המספרי של המילה "רות" הוא 606. כל בני האדם בעולם מחויבים לשמירת 'שבע מצוות בני נח' שניתנו לנח אחר המבול. יש הטוענים שהמצוות הנ"ל כבר ניתנו לאדם הראשון, ורק מצוות אבר מן החי התווספה לנח. עד נח לא אכלו בשר. גם רות שנולדה כמואבייה הייתה מחויבת להן. אם נוסיף את 7 המצוות הנ"ל ל"רות", נגיע ל – 613, שהוא תרי"ג מצוות.

 

שבע מצוות בני נח:

א. איסור עבודה זרה. ב. איסור 'לברך' את ה'. ג. לא תרצח. ה. איסור גזל.

 ו. גילוי עריות. ז. דינים – הקמת מערכת משפטית.

 

מהותה של רות – החיפוש הפנימי של התורה. הכוח המניע בחייה, היו הגילוי והקבלה של 606 המצוות שחסרו לה. מכאן ש'רות', היא "מחפשת" האמתית של התורה, העומדת כמודל בפני כולנו, לקבלת התורה בדרך הראויה. אילו היינו הולכים בדרכיה של רות, בקבלת התורה האישית שלנו, היינו מצליחים לקלוט את מלוא הרוחניות המזומנת לנו, מן האלוקים בחג השבועות (עיין בפירוש הגר"א למגילת רות).

סיפורה של רות מבטא את עצמת ההקרבה כלפי חמותה – נעמי. הקטע המפורסם, שממנו שואב התלמוד רבות מהלכות הגיור (יבמות מ"ז, עמוד ב), מתאר את סרבנותה העיקשת של רות להיפרד מעל נעמי, תוך שימוש בצורות הביטוי העוצמתיות ביותר:

 

"ותאמר רות, 'אל תפגעי בי (אל תשכנעי אותי) לעזבך לשוב מאחוריך, כי אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, ואלוקיך – אלוקי. באשר תמותי – אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף. כי המוות יפריד ביני ובינך." (רות א', ט"ז-י"ז).

 

אהבה והקרבה שכאלה, לטובתו של הזולת, הן מעלות מעוררות התפעלות באופן מיוחד, אבל אינן קשורות כלל לאמונה באלוקים ובתורתו. האם אדם, שמוחזק אצלנו כדוגמא לחיקוי באופן קבלת התורה, לא אמור להיות מונע על ידי אמונה ואידיאליזם ולא על ידי קשר לאדם מסוים? או לכל הפחות – בקשר לעם היהודי כולו?

התקשרות אל האלוקים

הבה נבדוק נקודה זו, תוך בחינת פיסקה קשה בתלמוד: אמר ר' אלעזר: "עמי הארצות אינם חיים (לא יזכו לתחיית המתים) שנאמר (ישעיהו כ"ו): 'מתים בל יחיו'. שמא הכוונה ב'מתים בל יחיו' לכל המתים? לכן ההמשך הוא: 'רפאים בל יקומו' – במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר.

 

אמר לו רבי יוחנן: "לא טוב לבורא במה שאמרת" (שבניו לא יכולים לזכות לחיי נצח). מכיוון שראה רבי אלעזר שמילותיו גורמות לרבי יוחנן צער,

 הוא אמר: "רבי, מצאתי להם (לעמי הארצות) תקנה מן התורה – 'ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום' (דברים ד', ד'). וכי אפשר לדבוק בשכינה? הרי כתוב 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה' (שם, כ"ד). אלא, כל המשיא ביתו לתלמיד חכם, והסוחר עבור תלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאילו הוא מדבק בשכינה…" (כתובות קי"א ע"ב)

מה הקשר בין תחיית המתים למידת לימוד תורה של היהודי? מה משמעות הרעיון, שקשר עם תלמיד חכם, שווה ערך לקשר עם האלוקים? אחת מתרי"ג (613) המצוות, היא מצוות אהבת הקב"ה. שנאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך". מצווה זו נראית כבלתי אפשרית לביצוע. איך אנחנו יכולים לאהוב מישהו, שאיננו מכירים? על כך להלן:

 

בלימוד התורה קיימים שני היבטים:

א.  שמירת המצוות – חובתו האישית של כל יהודי לשמור מצוות, ולכן עליו ללמוד תורה, על מנת שיוכל ללמוד איך לקיים את המצוות כראוי. את זאת אנו לומדים מהפס' הראשונים בקריאת שמע. התורה מצווה אותנו לאהוב את ה', ככתוב "ואהבת את ה' אלוקיך…".

איך עושים זאת? ע"י לימוד ויישום הלכה למעשה את הנלמד, כפי שזה בא לידי ביטוי בפס' הבאים בהמשך: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות בתיך ובשעריך וכו".

ב.  ההיבט השני – לימוד תורה. אנו לומדים תורה, על מנת להכיר טוב יותר את האלוקים ואת רצונותיו,

ובפרט ע"י לימוד תורת הח"ן המגלה נסתרות מאחורי הפרגוד, של העולמות העליונים.

המילה הראשונה בעשרת הדברות היא, "אנֹכי" = "אנא נפשי כתבית {בתורה} יהבית, כדברי רבי יוחנן (שבת ק"ה, א). כלומר, עם הדיבר הראשון "אנוכי" – הקב"ה נתן לנו את נפשו בתורה.

תלמיד חכם המשקיע את חייו בלימוד התורה, סופג לתוכו עם הלימוד, את 'נשמת האלוקים' המוטבעת בתורה.

 

דבקות הצדיק בה': רבים פונים לצדיק בכל בעיה, ובפרט אצל החסידים הפונים לאדמו"ר על כל צעד ושעל.

הסיבה המרכזית לכך היא, שהוא מקדיש את עצמו לעבודת הא-ל, ע"י תפילות, טבילות והנהגות טובות, לימוד תורה והפצתה בקרב חסידיו, שמירת עיניים, קדושת הברית וטהרת המחשבה,

דבר שמזכה אותו להתקרב לאלוקים, כך שתפילותיו עושות פרי.

 

חיפושיה של רות.

א.  רות המואבית חיפשה אחר 606 המצוות החסרות, לא רק בגלל שהיא חיפשה אחר דרך החיים האמיתית אלא בעיקר, משום שרצתה לקשר את עצמה לאלוקים ולהיפתח כלפיו – להתחבר אל מקור החיות והקיום. הדרך היחידה שבה יכלה להגיע לכך, היא על ידי יצירת קשר עם אדם, שכבר מחובר אל האלוקים כמו נעמי. לכן  קוראים את הסיפור בשבועות, על מנת ללמוד שזהו סוג קבלת התורה אליו עלינו לשאוף. אנחנו לא עוסקים בחיפוש אחר חוקיו של האלוקים – אנחנו שואפים לחבר את עצמנו אל האלוקים עצמו.

ב.  הרעיון השני לקריאת מגילת רות בשבועות, מרומז בשמה. רות נקראת כך 'על שם' אחד מצאצאיה – דוד המלך שרווה (מלשון רוויה) את הקב"ה בשירות ובתשבחות (ילקוט תהלים רמ"ז) – ע"י ספר התהלים. ע"פ המסורת, 'שבועות' הוא יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך. אכן, שושלת דוד המלך חותמת את מגילת רות.

חג השבועות קשור דווקא לדוד המלך ולא למשה רבנו, היות ובתהליך הגאולה, צריך קודם לכל מלך שינהיג את העם, ילחם בעמלק ויקים את בית המקדש כדברי הרמב"ם.

 

חג שבועות שמח –

וקבלת התורה מחדש, ומתוך שמחה.

משה אסולין שמיר