אלי פילו
פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה
רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.
בנימין בר תקוה
הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו
הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.
את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.
מקומו של הלחן בפיוטי יעב"ץ.
ספר פיוטיו של רבי יעקב אבן צור מלמד על מחברו שאומן היה ועל כן נתן דעתו לטיפוח תבניותיה של השירה. מסתבר כי בהתגדרו בעושר תבניות, נמצא הוא מהלך בעקבות גדול הפייטנים בתקופה שלאחר ימי הביניים הלא הוא רבי ישראל נג'ארה, אשר שירתו נתברכה בשיפעה צורנית וחותם החידוש הצורני עליה.
רבי יעקב אבן צור אימץ תבניות רבות, מהן שמקורן בתור הזהב בספרד, ומהן שמקורן בדורות המשוררים שלאחר הגירוש שהחשוב בהם הוא מרבי ישראל נג'ארה. ואולם, קיים גורם מתווך ששימש לפייטן, צינור, להעברת השפע התבניתי, וכוונתו לשירת מרוקו שבדורו של הפייטן ובדורות שלפניו.
שירת יעב"ץ נכתבה על פי לחנים המופיעים בעקביות מרובה בכתובות שעל גבי השירים . ואולם אימוץ המנגינה כרוך לא אחת באימוץ מקביל של תבניתו של שיר הלחן.
דבר זה ידוע לנו, דרך משל, משירתו של רבי ישראל נג'ארה, ומן המשוררים ששירתם מצויה בקובצי הבקשות של המאה השש עשרה. במקרים אלו אומצה לעתים קרובות מנגינה של שיר עם נפוץ לא יהודי, ובמקביל אומצה תבנית חדשה שמקורה בספרות נוכרית. אשר לפשר מעשה ההשאלה, יצויין, כי כוונת פייטנים אלו הייתה להרחיק את המוני בית ישראל מלנהות אחר הזמר הזר, שמא יקלט כלשונו, על שלל רעיונותיו הנוגדים את רוח היהדות, ויעמיד בסיכון את האחדות התרבותית היהודית.
אי לכך, ביקש רבי ישראל נג'ארה לשמר את המנגינה שנחבבה על הקהל היהודי, כשהפייטן מתאים לה תמליל עברי ההולם את רוח היהדות.
רבי יעקב אבן צור לא הרבה להאחז בלחנים זרים ורוב שירתו מיוסדת על אדני שירה עברית קודמת. לעתים נותרו בשירה העברית הקודמת עקבותיהם של תבניות ולחנים זרים ולעתים לא. בין כך ובין כך, איתורם של השירים העבריים הקדומים המצויינים כלחנים, אינו קל לפי שאינם בהישג יד.
ואולם מבין השירים המצויים בידנו, אשר שימשו כדגם ומופת לשירת יעב"ץ, יש רבים המופיעים בקבצי השירה אשר ליהודי מרוקו. נמצאנו למדים כי יעב"ץ חיבר שירים על פי תקדימים שעמדו לנגד עיניו. ואולם אחת הבעיות המקשות חריצת דין מדויקת בסוגיית מקורותיו הישירים של פייטננו, קשורה בעובדה שאף כי ידוע לנו במקרים רבים מאין שאב הפייטן תבניתו.
הנה אין ידוע לנו תמיד מיהו הפייטן שחיבר את השיר, ובמקרים שידענו את שמו ולא ידענו את שם משפחתו, לא הועיל הדבר לאיתור המדויק של " אסכולת ההשפעה ". ואולם, מבין הפייטנים הידועים לנו בשמותיהם, ראוי לציין את קבוצת הפייטנים בני דורו שהישרו עליו מרוחם. אכן ידוע לנו מתוך דברי ימי יהודי מרוקו, כנזכר לעיל, כי תקופת יעב"ץ היית תקופה של שגשוג רוחני בקרב יהדות זו. אין תימה שגם משוררים בני זמנו, שימשו לו מופת נאות וכשר בלחנים ובתבניותיהם, מה גם שעל ידי התקבלות מהירה זו נתכבדו המשוררים החברים ונתייקרה שירתם.
פועל יוצא מעיונינו עד כה הינו, כי יעב"ץ לא חידש תבניות, אלא לעתים נדירות, וכי אכן גררה עמה, דרך כלל, שיטת כתיבתו התאמת תמליל חדש ללחן קדום. ובד בבד באה החייאה של תבנית מקובלת או מחודשת. לעתים מוומנות הפקיע יעב"ץ עצמו מהיצמדות אבסולוטית לדגם הקדום, בין שביצע שנויים מהותיים בתבנית המקורית, ובין שהכניס אך תיקונים קלים במטבע האוריגינלית.
יש להעיר כאן, כי תוך כדי קבלתה לחן של השיר הקדום, מוזרמים אל תוך היצירה המחודשת הדי שלון קדומים. אם באמצעות צירופי לשון, ואם על ידי מוטיבים המהדהדים באזני הפייטן ואינם מניחים לו להתנתק מהשיר. אפילו שלא במודע.
בל נשכח כי המלים המשרתות את המשורר נשקלות באזניו על־פי מקצבן וניגונן הפנימי, כך שלצורך המשקל מתארגן מאגר מיליו של המשורר באופן שונה מן המקובל בחיי היום יום. לשון אחרת שילובו של כל משקל בשירה, כגון משקל היתדות והתנועות, מחייב את הפייטן להסדיר אמריו בקפידה.
ואכן, ׳התארגנות משופרת׳ ניתנת לו מאליה עם שהוא מהלך ׳בדרכים סלולות קדומות׳, ובורר מהם חומרי לשון וחומרי שירה אף אם הדבר נעשה מבלי מודעותו המלאה של הפייטן. ואולם לצד כל אלו יצויין, כי יעב׳׳ץ לא הורה דין לעצמו להקל בשאילתם של לשונות קודמים. המדובר אינו אלא בהשפעה המתרחשת מפעם לפעם, אך איננה דבר שבשיגרה בשירתו, ושאילה אקראית זו, אינה מאפילה כהוא זה על דרכו המקורית של הפייטן. לסיכום, פיוטי יעב״ץ הושפעו כאמור משירת נג׳ארה ובני חוגו בכל הנוגע למרכזיות הלחן.
דומה כי בכך ייחודו של יעב״ץ שהנחה את החזן בנאמנות ובעקביות בכתובות שרשם על גבי כל שיר משיריו בעקבות איזה שיר קדום עליו לזמר. יש להדגיש כי הגורם המוסיקלי הינו בעל חשיבות עליונה בשירת מרוקו, וכי מורשות עתיקות של המוסיקה אנדלוסית הקדומה שמרו בה על חיוניותם הנובה האנדלוסית מייצגת מודוסים מגוונים. במקורם, הותאמו נגינות אלו על־פי שעות היממה השונות, ומכאן שמותיהם, כגון: אלאצוביהן — לשעות הערב, אלאסתהלאל — לזריחת הלבנה. כפי שנראה להלן מציין יעב״ץ בראש מספר פיוטים מסוג הרשות שמותיהם של מודוסים. מיוחד כאן הוא הציון המוסיקלי של מודוס ׳אלאסתהלאל׳ שהוא המצאה מקורית של מוסיקאי מרוקני במאה הי״ח. תופעה זו מעידה על קליטת מנגינות מן החוץ במהירות בחברה היהודית.
ואולם יש להבחין בייחודה של שירת יעב״ץ הבנויה על טהרת הקודש. אין כאן קליטת לחן של שיר חול מסויים, אלא של מודוס כללי. ובכלל יש לציין כי שלא כר׳ ישראל נג׳ארה, הנה שירת יעב׳׳ץ מיוסדת על־פי רוב על לחניהם של שירים עבריים קודמים או על שירים יהודיים שנכתבו לאדינו.
ואולם, נוסף לאפשרות לרשום במפורט את הלחנים, יש בידינו עדות לחשיבות אמירת הפיוטים בקהל, וכבר ידענו כי טקס זימרת הפיוטים חשוב מאד בקרב יהדות מרוקו, ושירת הבקשות תוכיח; והלא גם שירה זו מיוסדת בהרחבה על הוראות מוסיקליות ברורות ומפותחות מאד. על כל פנים, ראויה שירת יעב״ץ שתיחקר מן הצד המוסיקלי שבה, לצד שירת הבקשות שהמחקר המוסיקלי כבר נתן עליה דעתו.
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.
1 – בשערי הספר תרומתו של פרופסור אליעזר בשן לחקר תולדות יהדות מרוקו ותרבותה מאת משה עמאר
1859 – המושל אילץ יהודי להישבע בשב
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
ת על עיסקה.
ב-2 לפברואר 1859 נרשמה במוגדור הצהרה ומחאה בפני ויליאם ג'מס אלטון, סגן קונסול של בריטניה במוגדור. הופיע בפניו סוחר בריטי משה פניאר והצהיר בהן צדק כי ביום 28 בינואר האחרון עמד להפליג על האוניה הבריטית " אמזון " בדרכה ללונדון.
עוכב כאן בעקבות שבועה של היהודי אלעזר ד'אוילה, נתין מאורי שהיה סוכנו, כי הבריטי חייב לו סכום כסף. הוא מכחיש שחייב לאלעזר ד'אוילה, והצהיר כי השבועה הייתה בלתי חוקית באשר נשבע לפי הוראת המושל., לאחר כניסת השבת.
וכשאלעזר נשלח על ידי המושל לרבנים כדי להישבע ולהצהיר, כי היות טהשבועה בוצעה בשבת, אין היא יכולה להתקבל. אבל המושל ציווה שכן תבוצע, והצהיר כי הודיע למושל שהוא מינה אדם ונתן לו יפוי כוח כדי לפשר בין הצדדים.
משה פניאר וסגן הקונסול מוחים נגד מושל מוגדור ואלעזר דאוילה על ההפסד, הפגיעה שעלולה לנבוע משבועה הבלתי חוקית שנשבע אלעז ד'אוילה. חתומים משה פניאר וויליאם ג'מס אלטון.
גברים ונשים חייבים לעבוד בשביל השלטונות גם בשבת.
רבי שמואל מנסאנו כתב על שנת תצ"ט – 1739 – בפאס : בהקשר לחילול שבת :
" גם על עניין הנשים מישראל אשר הם יורדים לפאס בארלי לעשות מלאכה, והם יושבים שם יום ולילה ושבת בכלל – בניהו, תשנ"ג, עמוד 136.
שמואל אהרן רומאנילי, שהוזכר לעיל בקשר לגזירות יזיד, כתב :
אשר הרגיד בטני והמר רוחי המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחץ ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משחיתים, ושיאו על עושי מלאכה כל נושא סבל ויבהילו להביאם לימוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו.
וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד ובאבן או באגרוף יחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה ואוי לבורח. חית מרעים האלה נקראת סוחארא – רוצה לומר אנשי השכירות.
היהודים, ברכת התורה עודנה בפיהם או רגליהם רגל ישרה להתפלל, יעזבו התורה והמצוה וככבש אלוף יובל לטבוח יצאו לפעלם ולעבודתם אשר יעבדו בהם בפרך עדי ערב. . משא בערב עמוד 24 -25.
בהצהרה של הסולטאן מומד הרביעי, ששלט בין השנים 1859 – 1873, ב-8 ביולי 1864 ליהודי דמנאת, בה אסר על דרישות מפלות מיהודים, נאמר בין השאר, כי אסור להכריחם לעבוד בשבתות ובחגים.
במכתב של יהודי דמנאת, אחרי 22 ביולי 1864, בו התלוננו על שרירותו צשל המושל נאמר בין השאר, כי הוא מאלץ אותם לעבוד בשבת . נראה שהתלונה לא הועילה, כי עוד בשנות השמונים של המאה ה-19 סבלו יהודי דמנאת מאותה כפייה על ידי המושל.
הסולטאן הראשון הצהיר למען יהודי דמנאת ב-15 בספטמבר 1884, כי הוא מבטל את החובות השרירותיות שהוטלו עליהם על ידי המושל, בסעיף הראשון נאמר כי הם נאלצו לעבוד בימים הקדושים להם לפי דתם. במכתב שנכתב ב-25 בספטמבר 1884 על ידי מנהל בית הספר לנערים בטנג'יר לנשיא כל ישראל חברים בפריס נאמר בין השאר, כי יהודי דמנאת נאלצים לעבוד לממשל בבניה, בנגרות ובנפחות ללא תשלום, כולל שבתות ובימי כיפור.
הוראת הסולטאן בדבר ביטול עבודות כפויות המוטלות על היהודים, נזכרו במכתבו של ג'ןהן דרומנד האי לשר החוץ הבריטי הרוזן מגרנויל ב-10 בינואר 1885, בזו הלשון
A Commissioner named Cid Mohamed Taher el Gerary was dispatched by the Sultan to Demants to enquire into the charges put forward against the Governor by the deputation of Jews sent from Demnats to Tangier and to the Shereefian Court and he was directed to read to the Jews an edict of the Sultan in wich I am told orders were given by his Shereefian Majesty that the Governor should desist from levying irregular contributions upon and exacting forced labour from the Jews.
תרגום המכתב : נציג בשם סיד מוחמד טאהר אלגרארי נשלח על ידי הסולטאן לדמנאת לחקור את ההאשמות נגד המושל שהוגשו על ידי משלחת של יהודי דמנאת שבאה לטנג'יר ולחצר המלכות. הוא קיבל הוראה לקרא בפני היהודים את ההצהרה של הסולטאן, לפיה ניתנו פקודות על ידי הסולטאן שהמושל יימנע מהטלים חריגים על היהודים, ומעבודות כפייה.
הזכרנו לעיל, כי בין 27 סעיפי ההשפלות שיהודים סבלו מהן כפי שהוגשו על ידי ארגונים יהודים בלונדון ב-1888, נאמר בסעיף 8 : יהודים עם נשותיהם ובנותיהם נאלצים לבצע עבודות לכל פקיד ממשלתי בכל עת, גם בשבתות ובחגים, ולקבל תשלום מתחת לזה המקובל בשוק.
בתזכיר שהגיש יעקב שיף לשר החוץ של ארצות הברית ב-21 בנובמבר 1904 בדבר הפליות שחלות על היהודים במרוקו נאמר, כי הם נאלצים לבצע עבודות ציבוריות גם בשבת
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.
בשער.
הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.
אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה
והאד אלג׳ומעא נהאר לכמיס ח׳ אייאם לתמוז יה״ל שנת יהרה אמאר אצולטאן מולאי מחמד אשיך ע״א עלא אלילי סי׳ ברהם עאדיל שמת פי לכמיס בדרבת אשמש וכאן שונא ישראל.עד אין תכלית במ׳׳ר כ״י א״י ר״ת כרוך מאבד רשעים כן יאבדו אויבך י׳ בפרשת א׳ז ישייר ישרא׳ל א׳ת השיר׳ה הזא׳ת.
עוד מצאתי כתוב וז״ל בשנת השיג״ה ידו התחילה המגפה בפאס לבא לי חודש שבט ואחר כך בעונותינו הרבים החל הנגף בעם באלמלאח בחדש אדר ראשון. ובזו השנה ג״ב מת המלך מולאי מחמד אשיר ומאת פי טריק סוס פי מזדאע יסמו עורמת אלקמאח וגדרות אתורך פי כבאתו וג׳מיע מחלתהו מעאה ומאת ולא רפיד חאד ידהז. וגאזו מן תם אתורך לסוס וכאדוהא ובקאוו פי קליל מן אייאם וחווסו ג׳אמיעאן מן יהוד ופ׳סדו בנאת כתאר ואכדו ג׳ומלא מן אולאד ופאתו ימשיוו לבלאדהום וחריר אצולטאן נאצרהו אללה מולאי עבד אללה אבנהו די מולאי מחמד אשיר אלדי רג׳אע פי מודעהו וחריר אביה סי מחמד ומולאי עותמאן וחריך קאיידהום יסמייתו אלקאייד ווליד עליא בובכיר כאן פי מראכיש והצ׳אהא מן אתורך.
אוסאעת אין אוצלהו לאכבאר אין אצולטאן אתופא דבח אבות וחדאש נפס מן אולאדהו וחאפצ׳הו כרג׳הום פי אנעאשת ובראח פי בלאד מראכיש אלאה עצר מולאי עבד אללה וירחם מולאי מחמד אשיך ולא מן יתעלק קלבהו עלא כאד. אולאדו אוחפצ׳הו תאהום דום מדבוחין אג׳מעין כאה אולאדהו אג׳מעין חתא מן אלמטאע ג׳אדיבהום ודבחהום אוסמיית אכיה מולאי חמד אשריף. וחרך אצולטאן למדכור וכאת וקתלו אתורך ולא מא בקא מנחום ולא חד חי קטעו רוסהום אג׳מעין ואתורך כאנו מייאתאיין וכמסין כלאף שאיין נג׳מאע מעאהום מן מסלמין ובהאדיך אסנא איצ׳א דבח אצולטאן מולאי עבד אללה נצרהו אללז קאייד אכור מן קויאדהום יסמייתו בוג׳מאד, ופי דאך אלעאם אגית חרכו אתורך עלא פאם צ׳אר אדין אוק׳צרהום אצולטאן מולאי עבד אאלה נצרהו אללה ומשאוו מכסורין ורג׳אע אצולטאן עלא כיל ש״ל.
שנת ישו״ב ירחמנו ופי דאך לעאם מנורא פסח שרעת לובא פי ליהוד והרבו כתיר מן פאס לכול מוצ׳אע ובקאת לובא פי למלאח חתא לכ״ט באב יה״ל ורג׳עו ליהוד פי שבת נחמו ומאתו מן יהוד פאס סת אשר מייא וארבעין ומאתו מן יהוד מראכיש כמס אלף וסת מייא ומאתו פיתום סתין מן בעלי תורה, ובעדאליך ג׳אוו מן מראכיש יהוד וקאלו מאתו בסחיח שבע אלף ונוץ ה׳ ב״ה הוא יסלך חרון אפו מעל עמו ישראל אכי״ר.
תרגום: מצאתי כתוב: הוכתר למלד אשריף מחמד אשיר אוסעלנא חמש שנים בעיר פאס עד שנת חמשת אלפים ושלש מאות וארבע עשרה (1554): שד״י (סימן ש׳ — שלש מאות, ד״י — ארבע עשרה) בחדש כסלו הגיעה שמועה שמולאי בוחסון אלמריני, הנהיג התורכים מן אלג׳יריא ונע לעבר פאס ויצא מולאי מחמד אשיך אשריף הנזכר ונפגש עמהם סמוך לעיר תאזא ונשאר שם כוזדשיים והובס אשריף וחזר לפאס, ויצא פעם נוספת וחגה על יד נהר סבו. ונפגשו במקום הנקרא בשם ״כידייאת למכאלי״ ונוצרה ביניהם מערכה גדולה. ביריות חצים וב…(?) ולאחר מכן הובסו התורכים. הביס אותם מולאי עבד אללה בן המלך אשריף הנזכר. אבל היורים הכופרים שעם מולאי אשריף בגדו בו וברחו לתורכים והפכו את היריות על מחנהו של השריף והביסו אותו וחזר לעיר פאס החדשה ביום א׳ לחדש שבט שנת שד״י.
ליל יום שני חמשה ימים לחדש הנזכר ברח האשדיף והלך לו, והניח בין היתר מעבדיו ושפחותיו והניח רכוש רב, מה שלא הניח שום מלך, והניח ציוד צבאי קרוב לחמשים(׳) ואבק שריפה ללא גבול והניח ממגורות מליאות חטה ושעורה ו
ברזל ובדיל ועופרת מכל מה שרוכשים המלכים. והשאיר סוסים רבים בשיעור ובכמות של ארבעים אלף פרשים, והגיע לעיר מראכיש עם כחמש מאות סוסים, ובדרך עזב סוסים הרבה ורכוש גדול.
ומרדו בו כל העולם. ובא מולאי זידאן ונכנס למחוז תאפלאלת ולמחרת, ביום שני הנזכר ה׳ לחדש שבט שנת שד״י כארבעת אלפים תורכים עם מולאי בוחסון נכנסו לעיר פאס החדשה. וכאלפיים פרשים, מהשבט שראתא ומשנכנסו מן השער אלזייאד. עברו מן הנער העזוב שהיו בעיר פאס ומן התורכים ומן אשראתא ונכנסו אל שכונת המוסלמים, ויצאו מן שכונה זו שנקראת מללאח למוסלימים בדרך אל שכונת (היהודים) ובזזו תושבי ״אלערשא החדשה״ והמטחינד,(¡•) והרגו כאחד עשרה נפש השם ינקום נקמתם ופצעו אנשים הרבה. ויקים ה׳ מושיע לישראל איש יהודי מתושבי אלג׳יריה שמו כרפון אלגרבי (המערבי) והוא נגיד על קהל אלג׳אזאייר ישלם ה׳ פעולו, וקבל את החסות על קהל יהודי פאס מאת הצולטן אתורכי שמו מולאי מחמד צאלאח, ירום הודו, ומיד ראינו המון עם נכנסים לשכונת היהודים. הזעקנו למר כרפון הנזכר שהיה סמוך לשער השכונה והדלתות היו סגורות. והלך והביא השר והמלך ירום הודו ונכנסו לשכונה והוציאו כל מי שנכנס הרגו אנשים הרבה ופצעו אגשים הרבה והצילו מי שנשאר.
מן המות ומן הביזה. הצילנו אלתי ישראל על ידי מושיע ישראל מר כרפון הנזכר ישמרהו צור ויצילהו ולאחר מכן מסרנו למלך התורכי כחוב עשרים אלף דינר (מדנרי סוס, פלך במדינה נקרא סוס) ונשארו התורכים בפאס החדשה תשעה ושלשים יום. ועזבו ונסעו, ונשאר כמלך בעיר פאס מולאי בוחסון, ובנו מולאי אנאצר שר בעיר מכנאס, והשיך שאול בר שם טוב בן רמוך בשנה (אל שדי יברך אותך) כי השתדל להיות שיך על היהודים. ולא יצא לו.
ולאחר מכן נע ובא «ולאי מחמד אשיך השריף הנזכר למעלה להלחם על תאפילאלת וכבשה, ולקח בשבי אחיו מולאי אחמיד וכל עבדיו והסיעם עד נהר תאדלא ושחט שם את ארבעת בני אחיו מולאי זידאן ושלשת אחיו וגע. במלחמה עבר פאס עם מולאי עבד אללה אבן מולאי מחמד אשיך ונוצח וברח והניח בני השבט ערב סוס ארחאמנא ואלודאייא עם רב שלא יספיק להם מים לשתות ולא לחם לאכול, נשארו עזובים ודופקים על פתחי היהודים לבקש צדקה, ומתו מהם הרבה שאין הפה יכול לספר.
לאחר מכן ערך מלחמה על פאס מולאי מחמד אשיך הנזכר, ויצא לנגדו מולאי בוחסון במערכה עצומה ונתפס מולאי בוחסון עם מחנהו וכל שבטי הערב שעמו יום שבת ששה ועשרים יום לחדש תשרי שגת שט״ו [שלש מאות וחמשה עשרה לאלף החמישי] (1555) העם ולקטו. כר. ולמחרת יום א׳ חזר לפאס בעם כבד. והשליכו גופתו של בוחסון באשפה של שער האריה. הגופה לצד אחד וראשו כרות לצד השני. ונשארה גופתו עזובה שם כשמנה ימים, ולאחר כך הושלכה למהמורה של מירס, ולא זכה לקבורה. ואחר כך שחט המלך ירום הודו כל
השייכים של השכונות של עיר פאס ושחט עוד המופתי של עיר פאס סי׳ חמד אזקאקי, וכל הקדי״ם של פאס סי׳ מוחמד אטרון, וסי׳ אטרון אחיו שהוא קאדי ג״כ והלך מולאי עבד אללה הנזכר לעיר מכנס ושחט השייכים של השכונות, ושחט המופתי ובנו ששמו סי׳ בועלי חרזוק ימח שמו וזכרו. ונתנו היהודים ה׳ ימלא חסרונם במשך השנה הזאת, למולאי מחמד אשיך עשרים אלף. ולתורכי ימח שמו וזכרו עשרים אלף. ולמולאי בוחסון ימח שמו וזכרו שנים ועשרים אלף. ועוד מסרו ״סאבון״ למולאי אשיר קרוב לארבעים מאות. אל שדי יאמר לצרותינו די אמן כן יהי רצון. כתבתי בפרשת אלה תולדות יעקב יוסף (פרשת וישב) שנת שט״ו העם ולקטו, ונתפס אשיד שאול ישמרהו צור ויצילהו, ורבי אברהם יצ״ו אחיו, ונפדו במאת מאות, ונתפסו כל היהודים כל אחד ואחד ה׳ יגן על מה שנשאר.
בקש מולאי מחמד אשיך שהיהודים שבשכונה יתנו עשרת אלפים ״סחפא״ (ה״סחפא״ עשרה ״מוד״ מדת תבואה) קמח. ונתפשרו עמו בסכום של ארבעים ושתים אלף (דינר) סוסייא (ממטבע מחוז ״סוס״) ה׳ ימלא חסרונם ויאמר לצרות עמו די.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת כי תבא ◆ מספר 19
לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הצב"י אברהם אסולין
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה(כו, א).
כתב הגאון החסיד רבי יעיש קריספין זצ"ל (התרס"ה). בספרו פרח שושנה, ידוע כי "והיה" לשון שמחה, והוא שאמר הכתוב (משלי טו, כג), שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. יובן על פי המדרש (בר"ר א, ד), לא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (במשלי א, כב), ה' קנני רא
הרב אברהם אסולין היו
שית דרכו. והנה עיקר ביאת האדם האדם לזה העולם, הוא על לימוד התורה כדי לדמות צורה ליוצרה, כמו שהשם יתברך בצרוף אותיות התורה ברא כל העולמות וכל אשר בהם (ברכות נה), והווה כל הוי"ה, וכמו שאמרו הכתוב (שם ח, ל), ואהיה אצלו אמון, ודרשורבותינו ז"ל (תנחומא בראשית א), אל תקרי אמון אלא אומן, כן האדם על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות ושמים וארץ, כדכתיב (ירמיה לג כה), אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, הרי כי על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות.. וזה כוונת "והיה"
לשון שמחה, ונתן טעם "כי תבא אל הארץ" הזאת, ארץ חפץ זו עולם הזה שבו זכינו לקבלת התורה שנקראת אור, מה שלא זכו המלאכים העליונים, וזה אומרו "אשר", אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לזכיה זו, "ה' אלהיך נתן לך" תמיד, כי בכל דור מתחדשים רזין עלאין בתורה. "נחלה", כמו שאמר הכתוב (דברים לג, ד), תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא לאומות העולם (סנהדרין נט). "וירשת וישבת בה" תשתדל להיותה לך ירושה אמיתית, כדי לפנות מכל העסקים ולהיות כל חפצך וחשקך בה. "וישבת בה", תקבע לך לישיבה כדי להתיישב בה ולהבין ולהורות מה יעשה ישראל, כי עיקר ביאתך לעולם הזה הוא כדי ללמוד תורה, כי שלושה מעידים זה על זה: הקב"ה והתורה וישראל, והם חוט המשולש אשר לא ינתק לעולמי עד.אבל צריך אתה להשתדל כדי לחדש חידושי תורה להשוות צורה ליוצרה, כי זה עיר ביאתך לעולם הזה.
והיה כי תבוא אל הארץ אשרה' אלהיך נתן לך נחלה…
כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, רמז דהבאת הביכורים שציוה הקב"ה, הוא לתקנת רפ"ח ניצוצות לבררם ולהעלותם מעמקי הקליפות. דידוע מה שכתה רבנו האר"י ז"ל, דהניצוצות נתפזרו בכל מה שברא הקב"ה בעולמו באדם ובבהמות ובפירות וירקות, ואנו מלקטים ומבררים אותם ע"י אכילה שאנו אוכלים ומברכים עליהם. והנה דהביכורים הוא בירור גדול בהבאתם לכהן… ומכאן תוכחת כאשר יש לפני מיני מאכל, ואינם יודעים מה ברכתו, אז אומרים שברכת שהכל פוטר הכל, ובמקום שיכול לברר, בודאי שיברר. והיה מעה במאן דהו שהגיע למקובל הרב יהודה פתיה זצ"ל, הרב ראה במצחו שאינו תיקן ענין המאכל, שאלו הרב לפשר הדבר, ואז סיפר שפגש פרי ולא ידע האם ברכתו אדמה או עץ? ואז בירך האדמה, שגם על הצד שהפרי היינו עץ, הוא נפטר בברכת אדמה, שהרי העץ גדל מהאדמה, ואז הרב אמר לו אומנם כך נפסק בהלכה, אך הניצוצות המגולגלות בפרי לא באו לתיקונם, שצריך את הברכה שלה דיקא, וכוונת המברך, ולכן ראש הישיבה הרב יהודה צדקה זצ"ל היה אומר כל ברכה צריך לחלקה לשלוש חלקים, לדוגמא ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, בורא פרי האדמה.
ולחיבת מילי דברכות הוסיף ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא על פירות רגילים או על ירקות קפואים, היות ולא ניכר שהם גידול מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה. {להסיר מכשול, ברכת אננס בורא פרי האדמה}.
ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמר גדל ובמרא ובאותות ובמופתים (כו, ח).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, והיה די לכתוב ויוציאנו ממצרים ביד חזקה, אלא "ויוציאנו ה' ממצרים", זו הצלה שמצילנו מיצר הרע וכוחותיו המצרים אותנו, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב:), לולי ה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להינצל ממנו, דכתיב (תהלים לז, לב),צופה רשע – זה יצר הרע, לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו. "ביד חזקה" זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה, דכתיב (דברים לג, ב), מימינו אש דת למו, וגם ניתנה בגבורות מתוך האש. ועל ידי התורה ניצול האדם מיצר הרע, כדברי חז"ל (קידושין ל:), אמר הקב"ה בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. ואח"כ רמז לג' דברים שבאמצעותם ניצול האדם מיצה"ר, כמאמר חז"ל (מנחות מג:), כל שישלו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, לא במהרה הוא חוטא. "בזרוע נטויה", כנגד תפילין של יד. "ובמורא גדול" כנגד תפילין של ראש (שנותנים מורא על רואיהם), שנאמר (דברים כח, י), וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ואמרו חז"ל (ברכות ו), אלו תפילין שבראש "ובאותות" אלו הציצית, כי הם סימן לנו ואות שאנו עובדי ה', "ובמופתים", כנגד המזוזה כמשמעה, וגם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת לזוז מות ישראל, כאומרם בספר הזוהר הקדוש, שכמה כתות הקליפות נרתעות בראותם שם שד"י על פתח בית ישראל.
ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך (כו, יא).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, ירמוז "בכל הטוב", אל התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה), אין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב), "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו – שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. "ולביתך", כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב, אלא גם לבית הנשמה, שהיא רוח ונפש, שהם משכן הנשמה, כל אחד יתעדן כפי יכולתו.
ואמרת לפני ה' לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי(כו, יג).
כתב הגאון הדין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל, בספרו אמרי ברוך, אפשר לבאר בדרך רמז, ע"פ מאמר חז"ל שמי שאינו מעשר מתבואתו באים העכברים, ואוכלים מתבואתו, עוד מצינו שאמרו חז"ל שהאוכל מאוכל שאכלו ממנו עכברים שוכח תלמודו. והזה שרמזה התורה בנוסח הוידוי, לא עברתי ממצותיך דהיינו שלא לתת מעשר אלא נתתי, ועל כן לא באו עכברים לאכול מתבואתי, ודין גרמא שלא שכחתי תלמודי.
וה' האמירך היום להיות לו לעם כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו(כו, יח).
כתב הגאון רבי מימון בן עטר זצ"ל (התרכ"ז – התשי"ח). בספרו טעמי המקרא, אפשר לומר, כי כל המיוחד בעם ישראל שהוא עם סגולה, תלוי בשמירת מצוותיו. ואמנם עינינו ראו, שאלו שעזבו את מצוות התורה התערבו בגויים ולמדו מעשיהם, במשך שנות הנדודים הארוכות של עם ישראל, היו מבניו שנמשכו אחר תורות והשקפות שהמציאות אומות העולם ואשר חשבו לתקן בהם את העולם. אולם ברבות הימים נחלו אותם יהודים אכזבות מרות, בראותם את התנהגותם של בעלי התורות הנאורות כלפיהם בעבותות הפרעות והשמד. רק דרך התורה היא הדרך שיבור לו האדם, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ואומנם כך ממשיך הכתוב ואומר (דברים כו, יט), ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהילה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך, כאשר דיבר.
ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם(כז, כו).
כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם (התק"ז – התקפ"ב), נאמר בכתוב יקים ולא יקיים לומר, שצריך כל אחד מישראל להחזיק ביד לומדי תורה. ומשמעות "יקים", יחזיק ביד אחרים. וזו תשובה לדור הזה, מלבד שאינן מחזיקים ביד לומדי תורה, אדרבא שונאים אותם שנאה עצמית ובזוים בעיניהם. ולפני כן, החשובים שבהם היו רודפים בגופם וממונם ללמד תורה לבניהם, שיזכו לבנים תלמידי חכמים. ובזמן הזה מוציאים אותם לחוץ, ומלמדים אותם חכמות חיצוניות ללמוד מלאכה לעשות משא ומתן. ונמשך מזה הרבה תקלות, עד שיוצאים לתרבות רעה ויתערבו בגויים עד שיצאו מן הכלל.
הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה(כח, מג).
כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה (התרמ"ו – התשל"ו), יובן בהקדים מה שכתב הזוהר (זו"ח שיה"ש כד:), שיש בתורה שישים ריבוא אותיות, כנגד שישים ריבוא שבישראל, שכל אחד אוחז באות אחת, והתגין שעל האותיות רומזים לגרים. ולפי זה קשה, כיצד יתכן שיהיו ישראל למטה והגרים עומדים עליהם מלמעלה, וכי יתכן שיהיו ישראל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא,
ויש לומר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, נאחזים הגרים בישראל ובטלים בהם כמו התג שאוחז באות ובטל בו, ואז ישראל הם העיקריים. אבל אם ח"ו אין ישראל עושים רצונו של מקום, אז הגרים עומדים מישראל כדרך התג העומד מעל האות. ומעתה אתי שפיר כוונת הפסוק "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה", לפי דקאי הכא באל מקום. והזהיר ה' יתברך את ישראל שאם לא יעשו רצונו של מקום, אז תהיה מעלת הגר למעלה ממעלת ישראל, וממילא ישראל "תרד מטה מטה" ח"ו.
מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו, גם על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה. וכתב הרא"ש המקור לכך במסכת יומא (עמוד לז), תניא רבי אומר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהנו" (דברים לב, ג), אמר להם משה לישראל – בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר. "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז), אמר להם נביא לישראל. בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה. ובשו"ת יפה שעה (או"ח סימן יט), כתב שהוא מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ"ל וזיע"א. וכך כתב סבא דמשפטים הגאון הרב יעקב אביחצירא בספרו שערי ארוכה (אות כג). וכ"כ בשו"ת מעט מים עטיה שמנהגנו לענות ב"ה וב"ש, גם בברכות שיוצאים ידי חובה. וכ"כ בשו"ת מקוה המים (ח"ו או"ח סימן יד), וכן בספרו השיב משה (סימן י עמוד 64), וז"ל שהעיקר כדעת מרן (או"ח סימן קכד ס"ה), וז"ל על ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו.
והם דברי הטור בשם אביו יעו"ש, ודלא כדברי המגן אברהם, שכתב שדוקא ברכה שאינו יוצא בה ידי חובה. אלא על כל ברכה שאדם שומע חייב לענות ב"ה וב"ש, שכן מורה דיוק דבריו ז"ל שהאריך לכתוב. על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ב"ה וב"ש ולא היה מספיק לומר על ברכה עונה ב"ה וב"ש, אלא הוסיף להדגיש שאדם שומע בכל מקום וכו'. ובספר נתיבי עם (סימן קסז), וז"ל ואנן בדידן מנהגנו בירושלים לענות על כל ברכה גם על המוציא, וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב"ש בכל ברכה.
וידוע המעשה שסיפרו מרן הראש"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהוזמן לחתן את נכד הצדיק בבא סאלי, קודם החופה הרב אליהו ביקש מהחתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, והנה הרב החל בסידור חופה וקידושין, והצדיק בבא סאלי ראה שהחתן דנן לא עונה ב"ה וב"ש, והבבא סאלי החליט לצאת מהחופה, הרב אליהו הבין את הרמז וסימן לחתן לענות ב"ה וב"ש, לאחר החופה שאל הרב אליהו את בבא סאלי, והלא ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם ענית זו הפסק ולכאורה שב ואל תעשה עדיף, ענה לו בבא סאלי סבי כך פסק וכתב בספרו לענות ובודאי שאינו חשיב הפסק, שאלו הרב אליהו, הסבא באיזה ספר כתב פסק זה, אמר הבבא סאלי כבודו יחפש וימצא, לאחר תקופה נפגשו הצדיקים הרב אליהו שח לבבא סאלי שלא מצא פסק זה בספרי מרן אביר יעקב, בבא סאלי אמר לרב אליהו, כבודו יחפש וימצא, במפגש הבא סיפר הרב אליהו לבבא סאלי שמצא, ענה בבא סאלי, ברוך המשיב אבידה לבעליה.
מנהגנו שעונים אמן גם אחר התינוקות, ושמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי מחה"ס מעשה ניסים, שראה את סידנא בבא סאלי, נתן לקטן לברך על מאכל ועונה ב"ה וב"ש, ובסיומה עונה אמן, וכך פסק השו"ע (סימן רטו סעיף ג), תינוקות בשעה שהם מברכין לפטור עצמם עונים אחריהם אמן, כיון דבני חינוך הם. והמשנה ברורה (ס"ק טז), משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך, אין לענות אמן (פרי מגדים בחידושיו על מסכת ברכות), וכתב הרב בן איש חי (מסעי אות טז), וז"ל ילמד בניו הקטנים שיענו אמן, דמיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, ותינוקות אשר מברכים חייב האדם לענות אחריהם אמן. והליכות עולם (ח"ב מסעי עמוד קלב הערה ח'), כתב בשו"ת לבושי מרדכי מח"ה (ס"ס קפד), לצדד אם מותר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי, ובשו"ת מת ידי מה"ת (סימן ט), העלה להתיר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי או שעורתיו מגולה, שעכ"פ יש בו משום חינוך. ולכן הנראה לענ"ד יש שתי ענית אמן, חדא דחיוב, וענית אמן מדין חינוך כמנהגנו.
שבת שלום – ושנה טובה
לתגובות:a0527145147@gmail.com
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
LA PREUVE PAR L'HUILE
Le conseiller de ce roi etait particulierement haineux envers les Juifs. Sa derniere invention " si les Juifs continuent a faire des miracles c'est que le Prophete Moise est encore parmi eux et qu'ils nous le cachent!" Convaincu, le Roi convoque les rabbins et leur donne trente jours pour amener devant lui le prophete. Desampares les rabbins decretent jeune, prieres et penitence. Seul un illettre qui ne frequentait pas les synagogues continua a mener sa vie comme a 1'ordinaire.
— Mecreant tu ne sais ce que le Roi nous demande?
— Soyez sans inquietude menez-moi au Roi.
Au jour dit le Roi demanda "alors ou est Moi'se?"
— C'est moi, Seigneur!
— Prouve-le par un miracle!
— Qu'a cela ne tienne, vous avez toute confiance dans votre vizir, eh bien amenez-moi une baignoire pleine d'huile bouillante j'y jeterai le vizir et vous verrez le miracle; il en sortira indemne.
Le roi demanda a voir, mais le Vizir affole cria:
— Je le crois, il n'y a pas de doute c'est lui Moi'se, nous n'avons pas besoin de preuve! Et il laissa ses sujets juifs vivre en paix.
LE PACHA ET LE VAGABOND
Une terrible epidemie de typhus s'etait abattue sur Marrakech ou, chaque jour, deux cents personnes mouraient, deux cents musulmans pour mieux dire car, a l'exception du premier jour, ou seuls cinquante juifs avaient passe de vie a trepas, le Mellah semblait desormais immunise contre le mal effroyable.
Le Pacha en prit ombrage et fit savoir aux juifs que si dans huit jours, ils ne s'etaient pas decides a mourir comme les musulmans ou a expliquer pourquoi ils etaient refractaires a l'epidemie, il chargerait ses soldats d'accomplir la besogne que ne voulaient pas faire les poux. Chacun s'interrogea pour connaitre la reponse qu'il convenait de faire.
Les savants la chercherent, qui dans le Pentateuque, qui dans la Genese, qui dans le Talmud. Les sorcieres furent priees de donner leur avis. Un astrologue interrogea les etoiles et sept jours passerent ainsi. Au soir de ce jour, c'est a dire a la veille d'aller porter la reponse au Pacha, les rabbins s'assemblerent une derniere fois et, apres une longue et savante discussion, convinrent de ceci: II n'y avait plus qu'a mourir et a profiter de la derniere nuit pour se repentir de ses fautes. . .
Les femmes s'accommoderent fort bien de cette decision. A les entendre hurler et pleurer, les enfants firent chorus et les hommes n'ayant rien de mieux a faire, suivirent cet exemple lacrymal. En un instant, le Mellah devint, a la lettre, une "vallee de larmes" et les glapissements firent croire aux moribonds de la cite musulmane, que les portes des enfers s'ouvraient devant eux. C'est a cet instant que penetra dans le Mellah un vieux petit Juif montagnard qui, pour tout bien, n'avait qu'une besace.
— Combien de fois par an celebre-t-on le Youm Kippour a Marrakech? demanda-t-il.
On lui repondit qu'il n'etait pas ban de plaisanter et on lui expliqua le malheur qui venait de s'abattre sur la communaute. Alors le petit vieux se mit a rire, il puisa aux eventaires abandonnes par les marchands. les elements d'un repas substantiel et, a la grande indignation des temoins, il se mit a manger, tout en fredonnant une chanson grivoise. Avertis du scandale, les rabbins accoururent pour tancer le coupable mais il les accueillit par ces mots:
— Allez boire, allez manger, allez dormir, j'irai repondre. . . et toujours tres calme, il but un nouveau verre de mahia.
Ainsi qu'il l'avait promis, il se chargea de l'ambassade, et c'est souriant toujours, qu'il reparut alors qu'on le croyait deja mort.
Eh bien, qu'a repondu le Pacha? interrogea la foule.
—Que tout est bien.
—Que lui as-tu donc dit?
— Simplement que le mur du Paradis s'etait ecroule. Dieu pour le reparer, ayant besoin de personnel, vint en querir sur terre. Le premier jour, les resultats furent desastreux car les cinquante Juif envoyes ne savaient rien faire de leurs dix doigts. C'est alors qu'Il prit la decision de ne recourir, desormais, qu'a la main d'oeuvre musulmane . . .
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple
Malgre le nombre reduit de documents entre nos mains, nous allons tenter d׳exploiter les rares renseignements obtenus, pour evoquer les roles joues et les services rendus par Abraham Ben Zmirro et sa famille a la presence portugaise a Safi, afin d'asseoir leur domination et pour preserver leurs interets personnels.
En voici quelques exemples:
De nombreux evenements indiquent que les gouverneurs de Safi de la famille des Farhoun et autres ne furent jamais sinceres dans leur allegeance a la Couronne portugaise. Ils avaient toujours essaye de mettre les batons dans les roues a cette occupation pour empecher qu'elle ne devint effective et qu'elle ne les etouffat, en amenuisant leur pouvoir et leur richesse.
Pour cette raison, les Portugais fomenterent plusieurs renversements pour finalement faire tomber Ahmed Ben Ali Ben Farhoun en 1498. Constatant que le successeur qu'ils lui avaient choisi (son rival Abderrahman) ne leur convenait pas, ils le destituerent et encouragerent ses deux assassins, Ali Ben Ouachmane et Yahya Ou Taafouft, qui se partagerent ensuite l'autorite sur Safi
Ainsi, Ben Ouachmane accompagna le capitaine Diego de Azambuja au Portugal pour demander des renforts militaires qui permettraient l'occupation de Safi. Et effectivement, tous deux ramenerent avec eux une flotte de guerre sous le commandement de Garcia Da Melo. Mais Ben Ouachmane et son comparse Ou Taafouft se revolterent contre les Portugais et s'engagerent dans le courant populaire qui les combattait et persevererent jusqu'a decevoir l'espoir des Portugais.
La flotte fut obligee d'attendre au loin, au large de la ville. En meme temps, De Azambuja et Da Melo ourdissaient un complot contre les deux gouverneurs de Safi, Ali et Yahya, et leur choix se porta sur Abraham pour le fomenter. A cette fin, Da Melo fit semblant d'etre malade et convoqua Abraham : « II le corrompit et le chargea de remettre a chacun des deux une lettre dont I'autre devait ignorer le contenu .
II s'agissait de missives avertissant chacun d'eux de la traitrise de preparation reciproque d'un complot contre l'autre, et lui offrant l'aide des Portugais qui devaient l'assister en cas de besoin pour lutter contre son rival, pour le surprendre et le tuer. Dans une autre version, De Azambuja aurait contacte en secret et probablement l'intermediaire etait Abraham Ali Ben Ouachmane et lui aurait promis de lui livrer l'administration de la ville ...et il lui suggerait d'attaquer de nuit, en compagnie de ses partisans, le domicile de Yahya Ou Taafouft, et de le tuer, si necessaire
Le plan des deux capitaines portugais reussit et une lutte armee se declara entre les deux rivaux cela permit aux soldats portugais d'envahir la ville et de l'occuper aisement entre janvier et mars 1508. Le capitaine De Azambuja y fut nomme gouverneur par le roi du Portugal.
L'aide d'Abraham ne s'arreta pas a la reussite du complot portugais et de !'occupation de Safi, mais il oeuvra aussi pour asseoir l'autorite coloniale, usant de tous les moyens pour assujettir les tribus voisines et pour briser leur resistance. Deux ans apres son occupation, Safi subit une attaque devastatrice des tribus Doukkala, a l'invitation et a l'appel au combat des habitants d'Al Gharbi. Ces tribus reussirent un siege strict de la ville, de tous les cotes, et ouvrirent des breches dans ses remparts. Elles etaient sur le point de s'en saisir, sans l'arrivee de renforts militaires portugais venus des iles de Madere, dans l'ocean Atlantique, qui permirent d'arreter l'avance des attaquants et de les renvoyer vers l'arriere. Des sources indiquent que Abraham Ben Zmirro et ses deux freres Ishaq et Ismail avaient fait preuve de bravoure dans la lutte contre les assiegeants qui se replierent apres qu'environ six cents d'entre eux furent tues.
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
Types de problemes
- Jusqu'a il y a quelques annees le classement des parlers juifs etait place pour moi dans une perspective nord-sud et se structural ainsi:
Kairouan, Mahdia et Sousse (Port de Kafrouan), Tunis etant un melange de parlers.
Djerba dont les habitants sont venus de Canaan, d'Arabie (Yemen) et du Djebel Nefoussa, puis ont rayonne vers les communes du sud tunisien, algerien et probablement marocain.
Ayant reflechi et interroge sur le terrain a propos du corpus de la geste, de ses heros et d'usages extra linguistiques, et ceci non seulement en Afrique du Nord mais aussi en Israel (au Negev), je devais decouvrir qu'il existait un noyau dur dans les parlers des marches ouest et sud-ouest de la Tunisie ou j'ai pu isoler in extremis des elements de parlers du Kef juif, du Sers juif, de Tozeur et de Nefta juifs, de sorte que j'ai ete amenee a supposer que ces luifs qui marchent d'est en ouest et qui chantent, s'ils sont venus en partie, d'Arabie, comme les Hilaliens, n'ont pas tous la meme origine.
A travers cette disposition des parlers structures selon cette marche depuis l'Arabie (Damar, Arhab, Taez) jusqu'a Imi Ntanout au Maroc (ce sont les limites de mon information), les parlers des Juifs du sud ne sont pas homogenes, ce que leur grand nombre laissait prevoir; de plus ils se groupent comme dans le tableau II.
Peut-etre l'etude d'une autre geste, plus ancienne, celle de la conquete de l'IIfriqya, ou bien d'autre documents pourront-ils determiner par difference, si l'on peut, avec une marge raisonable de securite, classer les parlers juifs en prehilaliens, ce que l'on a deja fait, mais aussi en hilaliens.
L'archive n'est pas seulement en effet point du depart, elle est aussi point d'arrivee qui suggere et autorise des verifications; en d'autres termes, si les chansons de geste que j'ai etudiees ont focalise ces types d'interrogation sur langage et societe, identite juive et relations humaines en milieu hostile (car les migrations ne vont pas sans contacts culturels), c'est sur elles que j'ai dirige des recherches purement formelles comme celles du fonds linguistique commun a ce genre de poesie et aux parlers, fonds decele en onornastique, en toponymie et a travers les redondances du lexique technique de ces chansons, voir plus loin a exemples concrets.
II. Types d'archives
Ces chansons de geste, hilaliennes ou non hilaliennes ne sont pas les seuls documents non exploites concernant les Juifs; il existe a Djerba juif et ailleurs, des guem'zot que je n'ai pas pas encore inventees mais simplement inventoriees; normalement cette nouvelle scientifique de vrait suffire a declencher des recherches de possibilite de travail en commun si elle etait comprise, c'est a dire concue dans les limites tres necessaires d'une deontologie de la recherche.
A cote de ces types d'archives il faudrait denombrer, repertorier et etudier les cimetieres juifs et anciens qui jalonnent ces marches. On a trouve au Kef, (frontiere de 1'est tunisien) un cimetiere de montagne ou les inscriptions hebrai'ques recouvrent de precedentes inscriptions romaines.
It reste aussi les archives communautaires, les bibliotheques juives, et les bibliotheques privees en milieu ibadite; ce sont les moins accessibles; le milieu ibadite est un peu comme le milieu juif de Djerba, a la fois orthodoxe et soucieux de tenir a jour les evenements quotidiens de la communaute; on peut remarquer en passant, que souvent hors des villes, les communautes juives les plus orthodoxes, vivent precisement dans les communautes musulmanes orthodoxes; e'est au moins le cas de Djerba, Tozeur, Nefta, Ghardaya et peut-etre etait-ce le cas de quelques groupements juifs tripolitains. Pourquoi? Il faudrait l'etudier en ayant present a 1'esprit que les "hommes elaborent leur propre projet d'existence."
En resume, parmi ces types de documents les archives litteraires orales, transmises de generation en generation et ayant un fondement historique que sont les chansons de geste il en est qui constituent des attestations relativement claires bien qu'indirectes pour favoriser la formulation d'hypotheses de travail; c'est a propos de ce genre d'informations qu'Henri Marrou parle de degre superieur de verite, parce que, dit-il, le temoin ne sait pas qu'il temoigne.
C'est peut-etre beaucoup disserter pour dire que l'associaticm de la discipline linguistique aux autres disciplines sociales est le meilleur si non le seul bon usage de la recherche, ce que tout le monde sait, mais pour aller un peu plus loin on peut ajouter sous une autre forme que l'histoire doit collaborer avec d'autres disciplines ou devenir une ideologie.
Apres ces generalites et ces quelques propos sur les types de problemes et les types d'archives, nous allons passer a des exemples concrets. Debarquer comme ca, a froid, dans un millieu humain a la recherche du meilleur document, de la meilleure archive, du meilleur temoinage qu'est ce qui legitime cela?
Une chose tres simple qui n'est ni l'attrait pour la communication ou pour la difference, voire l'exotisme, ni les examens de ce que l'on appelle les structures so ciales (lesquelles ouvrent les voies a l'etude d'un univers mental), meme pas une recherche d'identite; cette chose tres simple c'est le postulat de l'unite profonde de la gestualite humaine a l'interieur de choix et de modalites diverses.
II va sans dire que ces differences options preposuppositionnelles, methodologiques et deontologiques determinent et definissent a leur tour un type de recherche.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
La jeune fille emplit un seau d'eau du ruisseau. Quand on la ramene a la maison, le fiance, qui l'a devancee, l'attend pres de la porte. Elle 1'asperge d'eau, en disant: "hak torbah" (reussis!). Le jeune homme est tenu d'avaler deux gorgees d'eau, aux cris des "youyous" des assistants.
Mardi soir, tout le mellah est invite a la principale ceremonie du henne 1chez le marie. Le pere de la fiancee arrive avec sa famille et des amis, tandis que la mere tient compagnie a sa fille a la maison. Tard dans la soiree, pendant qu'une tamzwara applique du henne au jeune homme, une vieille personne recite a trois reprises chaque vers:
Henne du Draa,
Henne de la montagne,
On peint le marie
Qu'il ait des enfants,
Qui auront la crainte de Dieu.
La jeune fille recoit, en tout, huit fois du henne, et le jeune homme, quatre fois. La cause donnee ici est que la fille est impure huit jours apres la fin de la menstruation, et que, pendant tout ce temps, il faut la purifier avec du henne
Imeghrane. Dimanche. un dejeuner reunit les deux families et leurs amis. Le soir, vetues de leurs plus beaux habits et parees de bijoux, les femmes organisent le l'ah jusqu'au matin.
Lundi, une vache, ceinte d'un hzam et avec du khol autour de 1'oeil droit, est menee par les islan. Ils dansent autour d'elle, pendant que les assistants jettent des cadeaux sur l'animal. On grille de la viande, qu'on sert aux invites avec de la mahia.
Mardi soir, a l'abraz, les tamzwarat installent la fiancee sur un grand plateau et la lavent. Elles deposent par terre un qdndil, afin qu'elle soit une lumiere pour son mari. et du sel, qui la rendra agreable a son epoux.
A ma question, si la lumiere sert a eloigner les demons, l'mformatrice a acquiesce avec un signe de tete, sans vouloir prononcer le mot. II existe done un tabou sur 1'allusion au demon.
Pendant cette operation, les femmes chantent:
"O! ote les habits de tes parents,
Prends ceux offerts par ton fiance! "
Lorsqu'elle est prete, on l'installe sur une mule, derriere un membre de sa famille. Elle est ainsi conduite chez le fiance. On asseoit les deux sur un lit pour assister a I'ab, qui dure jusqu'au lendemain matin.
Il semble que les centaines et milliers d'articles et publications qui concernent les Juifs d'Afrique du Nord, écrits généralement en diverses langues, sont loin de nous donner une image profonde et équilibrée de ce Judaïsme.
. Dans le Sous. Dimanche, les deux families et des invites dejeunent ensemble. A cette occasion, les islan soulevent le fiance et le font danser.
Lundi matin, avant l'abattage du boeuf, on couvre de foulards verts la tete de la bete et on orne ses cornes de bijoux. On procede a I'ab jusqu'a ce que la bete soit cacher. Les jeunes gens font une affrande a l'abatteur. Des seaux de mahia circulent parmi l'assistance et les gens boivent a pleines carafes.On grille de la viande, qu'on consomme sur place. Le lendemain aura lieu encore un deuxieme abattage.
Mardi soir, pour la ceremonie de "hanna elkbira", une grande assistance est presente chez la fiancee. Un des hahamim ou sages de la ville va chercher le fiance. En route, on chante en son honneur, jusqu'a ce qu'on 1'installe sur une table, pres de la fiancee. Celle-ci est recouverte d'un drap et d'un foulard. Les invites offrent une grama aux maries. On sert a l'assistance du poulet, du foie, du pain, du the et de la mahia. Des tamzwarat preparent le henne, pendant que d'autres chantent et dansent. Une tamzwara mettra du henne aux mains et aux pieds de la mariee et sur la main droite du fiance.
On leur bande les mains a l'aide d'un tissu. On mange et on boit toute la nuit. L'ambiance est gaie. Les histoires et les plaisanteries fusent de toutes parts. On invite souvent des musiciens musulmans pour agrementer la fete. Au matin, chaque islan vient denouer les bandes attachees aux mains et aux pieds des maries, et, a cette occasion, offre une somme d'argent et du sucre. Les islan disposent ensuite du bois et font un feu. Ils prennent le fiance et font semblant de le bruler. La mere de la jeune fille accourt et remet aux jeunes gens des bijoux d'or et de 1'argent. Chez les Oulad- Barhi, c'est le pere du jeune homme qui offre un mouton aux islan, afin de racheter son fils.
LE JOUR DU MARIAGE
Mercredi est le "nhar seba' barahot"," ou on lira pendant la ceremonie nuptiale les sept benedictions.
Cote atlantique
A Casablanca, les fiances vont au bain dans la nuit du mardi au mercredi ou mercredi matin. Les tamzwarat viennent laver la fiancee a la maison. Elles lui coupent les ongles des pieds et des mains et lui taillent les cheveux, principalement les poils de l'entre jambes.
Note de l'auteur
E. Mauchamp, La sorcellerie au Maroc, Paris s. d., p. 135: "II est interdit de toucher aux poils du corps. Ainsi tout poil arrache ou coupe au penis retarde d'un an le manage d'une jeune fille. Mais cette interdiction ne s'applique pas aux femmes marines, qui doivent au contraire se faire 6piler". Chez les Juifs de Tunisie, on epile totalement la marine. Voir D. Cohen, op. cit., pp. 19, 41. Cohen ajoute que cette coutume tend si disparaltre depuis qu'on s'est assure que l'origine de cette coutume n'est pas juive. Pour les Musulmans, voir W. Margais, Takrouna, p. 381 (bonne description); Montety, op. cit., p. 78.
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
مقال جديد على موقع اسرائيل بالعربية |
| نظام ” آيات الله” يدعم ” تاريخ فلسطين” المزيف متناسياً التاريخ الفارسي العريق
Posted: 23 Aug 2013 08:15 AM PDT كيف يعقل أن تتنكر إيران الفارسية، لحضارتها القديمة لأرض إسرائيل وهي التي أسمتها دينياً ب” فلسطين”، إضافة الى أن السجل التاريخي مليء بالمعلومات والأوصاف الفارسية الداعمة للدولة اليهودية في أرض إسرائيل( يهود مدينتنا) في عهد نبينا عزرا عليه السلام ( في القرن الخامس قبل الميلاد)؟ |
https://mail.google.com/mail/h/xmsroao5aw8t/?&v=c&th=140af7652f10472d
הספרייה הפרטית של אלי פילו
מואיז בן הראש נולד ב 1959 . עלה לארץ ב 1972
פירסם עד כה שמונה ספרי שירה בעברית,
בארץ המהגרים – שירים
ארבעה רומאנים וספרים בספרדית ובאנגלית.
הרומאן האחרון שלו ־בשערי טנגייר" הופיע בשנת 2008 בהוצאת דסטינו, בספרד.
"בארץ המהגרים" כולל שלושה ספרי שירה
קינת המהגר
משם באתי
לכאן
ביקורות שנכתבו על ספריו
׳בוקובסקי הישראלי.״
ידיעות אחרונות (יולי 2002)
״משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום.״ נתן זך ( הארץ אוקטובר 2001) .
״לפעמים השירה היא יותר, או פחות, משירה: היא מסמך.״
כתב העת קלרין, ספרד, נובמבר 2000.
״ משה בן הראש מספר לנו על מולדת שתמיד נמצאת במקום אחר, ואיננה על שום מפה. היא ריח עץ תפוזים בגרנדה בערב שמעולם לא היה קיים.״
חוסה לואיס גרסיה מרטין, אל מונדו, ספרד, 2000.
״משה בן הראש מביא בשירתו חוויות שונות מחייו ומעביר אותן בבהירות לקורא. זוהי שירה כנה ואנושית.״
ג׳ו אן מילר, ארה״ב, 2001 poetyryonlinetoday
״ הנשיקה שלא תבוא [.״] היא רק מדומיינת, היא הרווח שמשאיר המשורר לקורא. היא הרווח היפה והמרגש שיש בשירי הספר: בין הלחם לבין החלום.״
רוני סומק, עיתון 77.
״משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית.׳
ירון אביטוב, כל הזמן.
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
ספר הזוהר היה נפוץ בחוגים רחבים – אף הועמד הזוהר בדרגה שווה לתורה. כל , למשל, הונח בארון הקודש ליד ספר התורה. אף יש פיוט לשבועות שכותרתו " שיר למתן תורה ולסיום הזוהר הקדוש.
רבים היו קוראים בו לעתים מזומנות במסגרת של חבורות, בהזדמנויות של שמחה ואבל וכיוצא באלה.
יוסף גלילי בן שלמה.
בקובץ ליקוטים מספרי קבלה שנכתב במרוקו, במאה ה-16. נזכר " יוסף בר שלמה גלילי ז"ל שהיה בארץ דרעה אמנם נקבר בתאדלה. כמחבר קונטרס קבלי מסוים. כן מובא בכתב יד ששון 991 " וכן שמעתי מהרב אברהם אבן מוחא שכך קבל מהרב יוסף בן שלמה ז"ל הגלילי " לעניין תפילת ליל שבת.
יוסף כנאפו בן משה.
ספרו " מנחת ערב ", על תיקון תפילת המנחה, נגמר בשנת תרנ"ו.
רבי יוסף כנאפו – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
יהדותמרוקו הינה אחת הקהילות הקדומות בתפוצות ישראל. יש המקדימים את ציאותה כבר לימי בית ראשון, ויש לימי בית שני, אולם ברור הוא – כפי שעולה ממצאים היסטוריים שונים – שבימי חכמי התלמוד כבר היה ישוב יהודי ידוע במרוקו.
יהדות זו העמידה לעמנו בתקופה בת כאלפיים שנה מאורות גדולים שהאירו ממערב, והעמידו יסודות בני נצח בכל תחומי התורה – מקרא, הלכה, קבלה, דקדוק ופיוט. נזכיר מעט מהם : רבי יהודה אבן קורייש, רבי יהודה בן דוד חיוג', רבי יונה אבן ג'נח, רבי יצחק אלפסי, רבי אברהם אזולאי, רבי חיים בן עטר, רבי יעקב אבן צור, רבי שלום בוזגלו – ועוד רבים אלפים אלופים.
יהדות מרוקו סבלה רדיפות וגזירות בכל תולדותיה, אם במישרין או בעקבות מלחמות פנימיות על זכות השליטה במערב הפנימי, אף על פי כן שורשיה מעולם לא נותקו או התרופפו מן היהדות השורשית – כי אם להיפך, ובכל שלב בתולדותיה נמצאו לה מנהיגים עם שאר רוח שניווטו את הספינה המיטלטלת על גלי הים הגועשים רועשים של סבל רצוף ללא הפוגה.
גדולים אלה, תולדותיהם ומעשיהם, יצירתם והגותם הם השרידים שנותרו לנו, מתקופה ארוכה וחשוכה, ולאורם מגלים אנו טפח וטפחיים מחיי היהודים במרוקו.
במבוא זה נגולל את הידוע לנו על הצדיר רבי יוסף כנאפו זצ"ל שהיה מיוחד בין גדולי דורו ובין חכמי מרוקו לדורותיהם. מספר נקודות אפיינו אותו והיו לו לאות היכר, כשהבולטים שבהם : הענווה, והעבדותיו הספרותיות למען הזולת.
אולם בטרם נתוודע לפרטים הביוגרפים הגלויים לנו נקדיש מספר שורות למקום מגוריו ולמצב הרוחני שבו חי את חייו – והיא העיר מוגדור. פרטים על העיר אף אם מעטים הם – יאירו לנו היטב את מגמת חייו ופעלו – ולשם כך חשובים הם לנו.
מוגדור – אצווירא.
מוגדור – עיר של חוף האוקינוס האטלנטי במערב מרוקו ובה למעלה משליש התושבים יהודים, נוסדה בשנת 1764, ותוך תקופה קצרה – ולשלב בה מסויים בתולדותיה – הפכה להיות עיר נמל החשובה ביותר במרוקו מבחינת המסחר עם אירופה.עובדה זו מסבירה את ההשפעות העמוקות שהיו לה מעמי אירופה ובעיקר מאנגליה.
עובדה זו באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, החל בצדדים כלכליים חומריים וכלה בהשפעה שלילית על החינוך וקיום ההלכה והמסורת. אף על פי כן הייתה מוגדור משכנם של גדולי תורה מפורסמים שהותירו לנו יצירות ספרותיות חשובות. נזכיר אחדים מגדולי התורה שחיו בעיר מוגדור :
שושלת משפחת קורייאט – רבי אברהם רפאל קורייאט מחבר שאלות ותשובות " זכות אבות ", בנו המקובל האלקי רבי יהודה מחבר ספר " מאור ושמש ", ובנו של רבי יהודה, רבי אברהם, בעל הספר " ברית אבות " שהיה מרבותיו של רבי יוסף כנאפו.
כן נודעו ונתפרסמו : רבי חיים פינטו הידוע למקובל ומלומד בנסים, רבי יוסף אלמליח, ששימש במוגדור כאב בית דין וכקונסול – ובו שרדו הגדולה והתורה בכפיפה אחת, המדיק המסתגף רבי דוד חזאן, רבי רפאל חסאן – מחבר ספר " לחם עוני " על הגדה של פסח, רבי דוד אזאגורי – מחבק ספר " לדוד להזכיר " ועוד רבים אחרים.
באווירה כזו של תרבות אירופית עם השפעות שליליות מחד, ומאידך בתוך המללאח של מוגדור גדולי תורה מאירים את צפיפותו ומצקתו, ופשוטי עם העמלים לפרנסתם, יושב לו רבי יוסף כנאפו והוגה את רעיונותיו הבלתי פוסקים במחשבה ומוסר, כותבם ואף זוכה להדפיסם ולהפיצם בקרב אהשי עדתו הצמאים לדבריו בכתב ובעל פה.
רבי יוסף כנאפו – תולדות
מציאות מחרידה שהייתה לאגדה היא סיפורם של שרופי אופראן, מאורע שאירע בסוף המאה הי"ח. וזה מספרים : בעיר אופראן היה קאדיי – שחיט – מוסלמי רע לב שגזר על יהודי העיר להתאסלם, ולא – יוצאו להורג. הקאייד נתן ארכה של שמונה ימים שבהם – לצורך הרתעת היהודים – הדליקו המוסלמים מדורה במרכז העיר ולבו אותה כהכנה לשריפתם.
היהודים כדרכם העדיפו למות מות קדושים ולא להתאסלם, וכן ביום השמיני כ – 50 מבני הקהילה עלו על המוקד תוך כדע קריאת שמיע ישראל. ביניהם היה רבי מכלוף כנאפו – שהיה ממנהיגי יהודי עירו. המסורת המשפחה נשארו פרטים ביוגרפים חשובים על רבי מכלוף – סבו של רבי יוסף כנאפו :
רבי מכלוף כנאפו היה מעשיריוחשובי הקהילה היהודית באפראן, היה בן למשפחה גדולה, ולו שבעה בנים צלומדים בתורה וידועים במעשים טובים. מידי פעם היה נמצא בענייני עסקים בעיר מוגדור. לאחר פטירת אשתו – שנפטרה בפתע פתאום – הזדמן למוגדור, ולרגל עסקיו התארח אצל יהודים עשירים שהיו איתו בקשרי מסחר, אך לאחר שסיים את עסקיו השתהה עוד, וכנשאל לשם מה, אמר שהוא מחפש אישה צעירה והגונה, אף אם תהיה בת עניים.
ואמנם נמצאה לו כזו, שנישאה לו בעיר מוגדור. לאחר ימי החתונה הביאה רבי מכלוף ושם בנה לה אגף מיוחד בביתו. כעבור שנה נולד להם בן. היום הולדת הבן נגזרה הגזירה הנ"ל על יהודי אופראן על ידי הקאייד המוסלמי, וביום השמיני קודם שהלך רבי מכלוף למסור עצמו על קידוש ה' מל את בנו וקרא לו בשם משה. אישתו – לאחר המאורע – ברחה לעיר מולדתה מוגדור ושם התפרנסה ממעשי ידיה.
בן זה שנקרא על ידי אביו בשם משה, נתחנך על ידי אמו בילדותו ולמד במוגדור. לימים נתגלה כשרונו כסופר בעל כתב יד יפה, ואז החל לעסוק כסופר בית הדין בהעתקת תעודות ורישומן. רבי משה נשא אישה ונולדו לו שלשוה בנים : מכלוף, יוסף – והא רבנו – ומשה על שם רביו שנפטר סמוך ללידתו.
על רבי מכלוף נודע שהיגר לאמריקה, ואילו רבי משה עבר למראקש העיר הגדולה הסמוכה למוגדור.
רבי יוסף.
לא הרחק ממוגדור, ביון הרי האטלס המושלגים ולמרגלותיהם, ניצבה העיר מראקש בעלת הוד הקדומים. עיר גדולה בת אלפי תושבים ששימשה כמרכזה הרוחני של דרום מרוקו.עיר זו הייתה מקום הורתם של גדולים רבים מבני עמנו ילידי מרוקו.
עיר שהייתה למרכז התורני הגדול ביותר במרוקו. שם שכנו בכפיפה אחת למדנים גאונים ומעיינים מופלאים הבקיאים בספרות חז"ל וההלכה עם מקובלים צדיקים שהעמיקו חדור אל רזי הסוד, העשירם והעניים, סוחרים ןבעלי מלאכה, רוכלים וקמעונאים – לשכולם הייתה התורה היסוד למדריך בחייהם. לא בכדי הוגדרה עיר זו – " ירושלים של מרוקו "
לעומתה מוגדור הצעירה – על אף היותה מקום מושבם של גדולים רבים וכנ"ל – לא הכילה בקרבה ישיבות ומוסדות חינוך שכמות והאיכות כמראקש, ומי שרצה ללמוד ולגדול פנה אל מראקש. כך נהגו רבים מכל רחבי מרוקו, ושם גדלו והיו למאורות רבים המפורסמים שבחכמי מרוקו.
המעיין בתולדות רבנו, יבחין על נקלה, שאישיות כבירה השפיעה עליו, שמוסר אמת ודמויות אמת עמדו לפניו בילדותו ובנערותו. צדקותו, חבידותו, והאמת הצרופה שהייתה נר לרגליו – מקורם במראקש, בין האריות הגדולים, החסידם הפרושים המקובלים והצדיקים.
ואכן שם גדול היה לאיש . שם בית מדרשו של אחד ומיוחד בן המקובלים, בחברת עוד תלמידים יקרים, עוד קודם עלות השחר, יצא הוא וחבריו עם רבם אל אפילת הליל, טובלים היו במי קרח וחוזרים אל בית מדרשם אל ספרי הזוהר הקדוש ואת תורת האר"י ז"ל.
כזו הייתה דרכו של רבנו בראשיתו, וניא שעמדה לו כל ימיו שבהם נתעלה ומצורף באורה של התורה ובסבלם של היסורים שלא הרפו ממנו כל חייו.
לאחר שנים של ליטמוד תורה בעיר מראקש חזר רבי יוסף כנאפו למוגדור, ושם המשיך לשקוד על לימודיו בצניעה ובסתר באחד מבתי המדרש, כשהוא מתמיד במשימת חייו – לכתוב דברי תורה שנתרחשו לו ולערוך ספרים שראה את נחיצותם הרבה בקרב הציבור הרחב.
התגלותו – ענוותנותו הרבה שח רבי יוסף הסתירתו מעיני הציבור, ומעטיםן הם שהכירו בגדולתו ובחסידותו. אולם לא לאורך ימים נסתר ונחבא הוא. רצתה ההשגחה בציאתו של הצדיקאל המוני העם, להטיף את מוסריו ולהדריך את בני עירו.
וכה היה מעשה התגלותו : רבה של העיר, רבי יוסף אלמליח, חלם והנה בחלומו שני רבנעים החורזים מחרוזות ביחד. כששאל מי הם רבנים אלו נענה, רבי ישראל שם טוב ולמולו רבי יוסף כנאפו. כשהתעורר שאל את מכריו אם ידוע להם מי הוא יוסף כנאפו, וכשנענה בחיוב ביקש להתראות עמו.
מיד הפנו אותו אל בית המדרש שבו יושב היה רבי יוסף כנאפו ושם נתראו שניהם. לשאלתו אם הוא יוסף כנאפו ענה לו רבי יוסף בחיוב. וכשנשאל על מעשיו, ענה לו רבנו : מרגם את המעשיות של הבעל שם טוב חערבית מדוברת להמון העם.
רבי יוסף אלמליח התפעל מתמימות רבנו וצדקנותו וציווה בו במקום שמעתה יקרא שמו בפי כל רבי יוסף כנאפו. ואכן מאז הכירו כולם במעלתו על היושב בתוכם.
בשנת תרי"ט – ביו בו נולד בנו דוד – נתבקש רבי יוסף על ידי נציגי הקהל לקבל על עצמו תפקיד שליח תיבור ורב בית הכנסת " לקהל ", שנבנה על ידי הקהל ומכספיהם עבור רבי יוסף. רבנו נעתר לבקשתם, והעתיק מקומו לבית הכנסת. שם המשיך לכתוב את ספריו הרבים ועסק בהרבצת תורה לכל בני הקהילה.
בשנת תרכ"ד בר משה מונטיפיורי למרוקו כנציג ממשלת בריטניה – על מנת לדאוג לשיפור מעמדם של יהודי מרוקו. קודם ביקורו העיקרי במראקש, על מנת להיפגש שם עם המלך, שהה מונטיפיורי במוגדור, בביקורו זה התחקה על חייהם של יהודי מרוקו כפי שבאו לידי ביטוי בקהילה זו.
באחד משלבי סיור ההיכרות הזה נלקח לבית הכנסת " לקהל " הנמצא במללאח, ושם נפגש עם רבי יוסף כנאפו. בסיומה של השיחה שהתקיימה ביניהם נתן רבנו ספר מכתב ידו שני למשה מונטיפיורי. לאחר זמן, בשוב משה מונטיפיורי לבריטניה, קיבל רבנו מכתב תודה בצירוף שני מטבעות זהב.
ענוותנותו הרב של רבנו לא הרשתה לו לקבל משרת רבנות בעיר מוגדור, ומאידך גם חולשתו הגופנית וייסוריו במשך כל ימי חייו לא איפשרו לו לעסוק במלאכה שתפרנס את בעליה, ועיקר פרנסתו הגיעה אליו בעקבות כתחבת ספריו. וכה כותב הוא בהקדמתו לספרו " חסדים טובים " :
" אכן אמת אגיד וקושטא קאי דאף לזאת אני מקיים מצוות ההדפסה כמה מיני צער…לסיבת לחיות עצמי ממותר התורה המאירה, ממתנת אנשי רצון אשר יחפצון. כל אשר ידבנו לבו..להתנדב בעם, כפעם בפעם. ואמנם תרומות אלו שנועדו להדפסת ספריו וומכירותיהם התפרנס רסנו – הספיקו מלו אך בקושי רב להחיות את משפחתו – אך כזאת הייתה דרל רבנו, כדרכם של ראשונים שהעמל בתורה היה ייעודם בחיים, בבחינת : " פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ובתורה אתה עמל ".
רבנו נשא אישה ונולדו לו שני בנים – רבי דוד ורבי משה – ובת. בנו רבי דוד שימש כאב בית הדין במוגדור עד לפטירתו. בניו של רבי דוד ונכדיו תושבי ארץ ישראל, מהם עומדים בראש חברה הנקראת " אות ברית קודש ", שאותה ייסדו בין היתר, על מנת להוציא לאור את כתבי זקנם שנותרו בכתב יד ולההדיר את שנדפסו כבר.
רבי יוסף ז"ל נפטר בהיותו בן שבעים ושמונה שנים בשנת תרס"א בכ"ח לחודש כסלו. בפר " מלכי רבנן " מתוארת פטירתו : " ושמענו עליו שבעת פטירתו קם ממיטתו וישב ונתאדמו פניו, והרכין ראש ואומר ג' פעמים " ברוך הבא בשכינת עוזנו ". ותכף נאסף אל עמיו ועלה אל הלוהים – זיע"א.
עד ראיה שנכח בהלוויה מספר שכל העיר השתתפה בה, על אף שהתקיימה ביום שישי. כמו כן תקעו בשופרות כנהוג בהלווית גדול בתורה. רבי יוסף לא מת – ספריו מדובבים אותו.
ואלה הם חיבוריו :
1 – " זבח פסח " – כולל ענייני ניסן ופסח והגש"פ
2 – " אות ברית קודש " – מעלות ושכר שומר הברית, ועונש וחומרת הפוגם בבריתו.
3 – " חסדי ה' " – ענייני התורה הקדושה.
4 – " חסדי אבות " – מעשיות מאנשי מעשה וצדיקים.
5 – " שומר שבת " – דיני שבת ומוסר.
6 – " מנחת ערב " – דיני תפילת מנחה.
7 – " טוב רואי " – פירוש מסכת אבות
8 – " חסדים טובים " – שלושה קונטרסים.
9 – " יפה עיניים " – מנהגי ודיני חודש ניסן.
10 – " זך ונקי " ועוד רבים בכתב יד
11 – " בדי אהרן " – כולל דברי תורה וחידושים.
12 – " יוסף בסתר " – ביאורים על ספר הזוהר הקדוש ודיון במפרשיו.
13 – " מעט מים " – חידושים וביאורים לפי א"ב
14 – " מעט צרי " – דרושים לחגים ושבתות
15 – " קול זמרה " – דרושים.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
מקור איתן לגדולי הפוסקים
פסיקותיו היוו גם מקור איתן לגדולי הפוסקים בדורות שאחריו, ורבים מפסקיו שימשו את גדולי הדורות, ומהם שנהפכו לנכסי ברזל בקרב כלל ישראל.
ל־וגמא: תשובתו המתירה חימום מי מקוה, הינה המקור עליו אנו סומכים לעשות כך עד ימינו, וכפי שכתב הבן איש חי בספרו ההלכתי חוקי הנשים (פל׳׳ט), הלכה למעשה: ״וכן יש חכמים גדולים, המתירים לחמם מי המקוה באמצעות מכונה אשר בה אש, בימים הקרים. ובכל זאת מרן מחבר השלחן ערוך לא הסכים לכך. ואח״כ מצאנו בספרו של הרב יאשיהו פינטו ע״ה, אשר היה מתלמידי מרן ע״ה, והעיד כי מרן ע״ה התיר לעשות דבר זה במקומות הקרים. ולכן אנחנו במדינתינו גם התרנו לעשות דבר זה במקוה״ עכ״ל, (מובא גם בבן איש חי שנה ב׳ פ׳ שמיני סי״ח, וברב פעלים ח״ב יו״ד סימן כ״ו, וח״ד יו״ד סימן ט״ו).
דוגמא נוספת: תשובתו להחמיר לאסור ללבוש מלבושי נשים בפורים בשביל שחוק, שימשה כאבן יסוד לאיסור זה בכל הדורות, כפי שכתב בשו״ת ימי יוסף בתרא (יו״ד סי׳ ו׳) לר׳ יוסף ידיד הלוי זצ״ל, ראב״ד קהילת הבוכרים וארם צובא בירושלים, וזה לשונו: ״והרי״ף אסר, וכתב רק דלא מחינן משום דמוסב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ומ״מ יר״ש לא יהיה עמם״, וסיים דבריו שם: ״וכיון דהב״ח והרב המוסמך נבחר מכסף והחיד״א החמירו, אין להקל״.
כמו כן תשובתו שבעזה אין לנהוג בה אלא יו״ט אחד, היוותה בסיס להנהגה זו שנמשכה שם כל ימי הקהילה היהודית שם, כפי שכתב בשו״ת שאל האיש סימן ח׳. גם תשובתו (בנבחר מכסף סימן ו׳) להתיר שאיפת טבק בשבת (ואין לחוש לשחיקת סממנים), שימשה יסוד איתן להלכה זו, כפי שכתב בשו״ת הלכות קטנות (ח״א סימן ק״א) לר׳ יעקב אלגאזי זצ״ל.
גם תשובותיו בענייני אישות ועגונות, היוו מקור נכבד לפוסקי הדורות שאחריו, שדנו בעניינים סבוכים אלה. וכך מוצאים אנו את מהר״ם חביב, רבה של ירושלים, וגדול הדור בשני דורות שאחר הרי״ף, דן בתשובותיו (סימן קל״ח) להתיר עגונה, על סמך תשובת ר׳ יאשיהו בענין דומה, ומפלפל בהם. וכן מוצאים אנו את הגאון ר׳ רפאל שלמה לאנייאדו – רבה הנערץ של ארם צובה (ת״ק – תקנ״ד), מחבר הספרים בית דינו של שלמה וכסא שלמה – נשען בתשובתו בענין ספק קידושין (כסא שלמה סימן ז׳), על תשובת ר׳ יאשיהו הנמצאת תחת ידו, ובהמשך דבריו באותה תשובה, מסתמך על תשובות נוספות של ר׳ יאשיהו, בבואו להכריע את ההלכה, וכן מצאנו עוד ועוד.
תשובה מעניינת במיוחד אנו מוצאים, אודות אחד מיהודי סוריה אשר היו בבעלותו כרמים ואדמות חקלאיות, ובהגיע שנת השמיטה הפנה שאלתו לר׳ יאשיהו כדת מה לעשות בשנה השביעית, האם מותר לו לעבד את אדמותיו בסוריה, היות וכידוע חכמים גזרו שלא לעבוד בשדה בשנת השמיטה גם בסוריה (שביעית פ״ו משנה ב', ורמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״ד הלכה כ״ז). ר׳ יאשיהו התקשה להתיר לו למרות שהיו לו צדדים לכך, ראשית, משום שסבר ששביעית בזמן הזה מדרבנן ויתכן שחכמים גזרו בסוריה רק בזמן שבארץ ישראל השביעית נוהגת מן התורה.ומסיבה נוספת שאותו בעל הבית היה דחוק מחמת מיסי המלך, ובאופן זה יתכן ולא גזרו חכמים. לבסוף סיים בחידוש מעניין, הדומה במקצת ל״היתר המכירה״ הידוע בזמנינו, וכתב כי ניתן לבקש צד היתר, על ידי שבעל הכרם ימכור או ישכיר את שדהו לגוי בטרם יצמחו פירותיו. (אכן אין זה דומה ממש ל״היתר המכירה״ בארץ ישראל שבה נוהג עיקר דין שביעית שנצטוינו מסיני, ולהרבה פוסקים נוהג מן התורה גם בזמן הזה, מה שאין כן בסוריה שאין בה אלא גזירה דרבנן בלבד,ובזמן הזה יתכן שלא גזרו כלל וכלל.)
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –
מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל
1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים
מלכתחילה היו רשימות מקבלי־הסעד של ססו״ת מנופחות בלמעלה ממאה־אלף, ובכללם אלה שלא יכלו להיחשב פליטים מישראל אפילו על־פי הבחן החדש יותר, הרחב במידה חסרת־תקדים, של כשירות לקבלת סעד כפליט. עכשיו שינתה ססו״ת את הגדרתה ל״פליטים״ וכללה בה אותם אנשים שישבו ב״פלשתינה״ לא פחות משנתיים בלבד קודם לסיכסוך של.1948 הראיות להונאה בספירה, שהצטברו במרוצת השנים, גם לא זכו לשום הכרה שתפחית את אומדנות האו"ם. הללו הוסיפו לגדול.
לדברי העתון הלבנוני אליחיאת ב־1959, הרי ״מתוך 120,000 הפליטים שנכנסו ללבנון נמצאים עדיין במחנות לא יותר מ־15,000״ ואכן, עד 1959 כבר התיישבו בלבנון בפועל־ממש הרבה פליטים ערבים־פלשתינאים. בהמשך אותה שנה כתב אליחיאת כי ״למרות המקהלה הרעשנית על כל סביבם, הפליטים נוטים להשתלב מיד״. בדו״ח ל־1952-1951 קבעה ססו״ת עצמה כי ״שני־שלישים מן הפליטים חיים לא במחנות אלא מחוצה להם״, וכי ״אותם פליטים ששיחק להם המזל יותר אינם נזקקים אפילו למנות המוקצבות אלא חיים ברווחה למדי… ועובדים במקומות־עבודה טובים״. ההכרה באו׳׳ם ובעתונים ערביים בכך שמחנות־הפליטים התרוקנו במידה רבה, על־ידי קליטה והתיישבות, העלתה נושאים נאותים לבירור ביחס לתיקון מספר האנשים המקבלים מנות־מזון ושואפים ״לשוב למולדת״.
לאחר שחקרו הסינאטורים גייל מקגי ואלברט גו בשנת 1960 הם דיווחו על הכמות המופרזת של
כרטיסי־מזון [אשר] נעשו סחורה למכירה, להחכרה או לחליפים אצל כל ירדני, בין שהוא פליט ובין שאינו כן, בין שהוא נצרך ובין שהוא עשיר. הכרטיסים האלה משמשים… כמעט מסמכים סחירים… רבים רכשו מספר רב של כרטיסי־מנות… החכירו לאחרים או מסרו להם בהחלפה והללו מקבלים ללא כל צידוק… מנות-מזון, שהרבה מהן נמצאות עכשיו בשוק השחור.
בתוך כך הודה מנהל ססו״ת כי רשימות-המנות הירדניות בלבד ״כוללות לפי המשוער 150,000 בלתי־זכאים ורבים שהלכו לעולמם״. פקידים סיפרו לשני הסינאטורים על ניפוח של 20 עד 30 אחוז ברשימות מקבלי־הסעד, ונציג אמריקאי בוועדה המייעצת של ססו״ת הוסיף: ״במו־עיני ראיתי סוחרים שוקלים וקונים בפרהסיה אספקה מן הנזקקים למרכזי־חלוקה״.
הערת המחברת : ב־1 בנובמבר 1950 דיווח הווארד קנדי, מנהל ססו״ת, לוועדת אד־הוק הפוליטית של האו״ם כי ״יש קבוצה גדולה של נצרכים המונה למעלה מ־100,000… שאי־אפשר לקרוא להם פליטים, אלא… שאיבדו את אמצעי מחייתם בגלל המלחמה והתנאים שלאחר המלחמה… לדעת הסוכנות, דחקותם קשה עוד יותר מזו של הפליטים שקיבלו מזון ודיור״. בנובמבר 1950 דיבר קנדי על ״600,000 הפליטים [הערבים],/ אףיעל־פי שבמאי 1950 דיווח שססו״ת חילקה 860,000 מנות, והצביע על מאות־אלפי ״הערבים הרעבים״ שאינם פליטים באמת־ ובתמים אלא שהם טוענים כי דחוקים הם.
לדברי מידאיסט מיחד, שבועון־חדשות של סוכנות־הידיעות-הערבית בקאהיר: ״יש פליטים המחזיקים אפילו ב־500 כרטיסי־מנות, ש־499 הם שייכים לפליטים שמתו מזמן… יש אנשים הסוחרים בכרטיסי־מזון והלבשה של ססו׳׳ת ומוכרים אותם לכל המרבה במחיר. ׳פליטים בעלי-הון׳ הם קרויים אצל ססו״ת״. 23 ביולי 1955. עכ"ל.
ב־1961 הודה מנהל ססו׳׳ת ג׳ון דייוויס כי מנייני הפליטים של האו״ם כוללים ״קורבנות אחרים לסיכסוך של 1948״, וכי טעות תהיה זו לשלול מהם סיוע רק מפני שאינם זכאים לקבלו על־פי דין. מכל־מקום, היו אלה אנשים שהוזנחו על־ידי הממשלות הערביות שלהם, ולא מן הראוי היה למנותם עם הפליטים הערביים מישראל; על־ידי שהוסיפה למעול בשליחותה שלה, תרמה ססו״ת להמשך סילופו של מצב שכבר ממילא סולף ולא הובן כהלכה בנושא הפליטים. לאמיתו של דבר, נמצא שמאמצים של הצלב־האדום וגופים אחרים, שלכתחילה נועדו להיות הומאניטאריים ולסייע לאוכלוסיות־קבע ערביות נזקקות, תרמו בלי משים לניצולם של בישי־מזל למערכה מדינית וצבאית שלמה.