כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מקור איתן לגדולי הפוסקים

פסיקותיו היוו גם מקור איתן לגדולי הפוסקים בדורות שאחריו, ורבים מפסקיו שימשו את גדולי הדורות, ומהם שנהפכו לנכסי ברזל בקרב כלל ישראל.

ל־וגמא: תשובתו המתירה חימום מי מקוה, הינה המקור עליו אנו סומכים לעשות כך עד ימינו, וכפי שכתב הבן איש חי בספרו ההלכתי חוקי הנשים (פל׳׳ט), הלכה למעשה: ״וכן יש חכמים גדולים, המתירים לחמם מי המקוה באמצעות מכונה אשר בה אש, בימים הקרים. ובכל זאת מרן מחבר השלחן ערוך לא הסכים לכך. ואח״כ מצאנו בספרו של הרב יאשיהו פינטו ע״ה, אשר היה מתלמידי מרן ע״ה, והעיד כי מרן ע״ה התיר לעשות דבר זה במקומות הקרים. ולכן אנחנו במדינתינו גם התרנו לעשות דבר זה במקוה״ עכ״ל, (מובא גם בבן איש חי שנה ב׳ פ׳ שמיני סי״ח, וברב פעלים ח״ב יו״ד סימן כ״ו, וח״ד יו״ד סימן ט״ו).

דוגמא נוספת: תשובתו להחמיר לאסור ללבוש מלבושי נשים בפורים בשביל שחוק, שימשה כאבן יסוד לאיסור זה בכל הדורות, כפי שכתב בשו״ת ימי יוסף בתרא (יו״ד סי׳ ו׳) לר׳ יוסף ידיד הלוי זצ״ל, ראב״ד קהילת הבוכרים וארם צובא בירושלים, וזה לשונו: ״והרי״ף אסר, וכתב רק דלא מחינן משום דמוסב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ומ״מ יר״ש לא יהיה עמם״, וסיים דבריו שם: ״וכיון דהב״ח והרב המוסמך נבחר מכסף והחיד״א החמירו, אין להקל״.

כמו כן תשובתו שבעזה אין לנהוג בה אלא יו״ט אחד, היוותה בסיס להנהגה זו שנמשכה שם כל ימי הקהילה היהודית שם, כפי שכתב בשו״ת שאל האיש סימן ח׳. גם תשובתו (בנבחר מכסף סימן ו׳) להתיר שאיפת טבק בשבת (ואין לחוש לשחיקת סממנים), שימשה יסוד איתן להלכה זו, כפי שכתב בשו״ת הלכות קטנות (ח״א סימן ק״א) לר׳ יעקב אלגאזי זצ״ל.

גם תשובותיו בענייני אישות ועגונות, היוו מקור נכבד לפוסקי הדורות שאחריו, שדנו בעניינים סבוכים אלה. וכך מוצאים אנו את מהר״ם חביב, רבה של ירושלים, וגדול הדור בשני דורות שאחר הרי״ף, דן בתשובותיו (סימן קל״ח) להתיר עגונה, על סמך תשובת ר׳ יאשיהו בענין דומה, ומפלפל בהם. וכן מוצאים אנו את הגאון ר׳ רפאל שלמה לאנייאדו – רבה הנערץ של ארם צובה (ת״ק – תקנ״ד), מחבר הספרים בית דינו של שלמה וכסא שלמה – נשען בתשובתו בענין ספק קידושין (כסא שלמה סימן ז׳), על תשובת ר׳ יאשיהו הנמצאת תחת ידו, ובהמשך דבריו באותה תשובה, מסתמך על תשובות נוספות של ר׳ יאשיהו, בבואו להכריע את ההלכה, וכן מצאנו עוד ועוד.

תשובה מעניינת במיוחד אנו מוצאים, אודות אחד מיהודי סוריה אשר היו בבעלותו כרמים ואדמות חקלאיות, ובהגיע שנת השמיטה הפנה שאלתו לר׳ יאשיהו כדת מה לעשות בשנה השביעית, האם מותר לו לעבד את אדמותיו בסוריה, היות וכידוע חכמים גזרו שלא לעבוד בשדה בשנת השמיטה גם בסוריה (שביעית פ״ו משנה ב', ורמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״ד הלכה כ״ז). ר׳ יאשיהו התקשה להתיר לו למרות שהיו לו צדדים לכך, ראשית, משום שסבר ששביעית בזמן הזה מדרבנן ויתכן שחכמים גזרו בסוריה רק בזמן שבארץ ישראל השביעית נוהגת מן התורה.ומסיבה נוספת שאותו בעל הבית היה דחוק מחמת מיסי המלך, ובאופן זה יתכן ולא גזרו חכמים. לבסוף סיים בחידוש מעניין, הדומה במקצת ל״היתר המכירה״ הידוע בזמנינו, וכתב כי ניתן לבקש צד היתר, על ידי שבעל הכרם ימכור או ישכיר את שדהו לגוי בטרם יצמחו פירותיו. (אכן אין זה דומה ממש ל״היתר המכירה״ בארץ ישראל שבה נוהג עיקר דין שביעית שנצטוינו מסיני, ולהרבה פוסקים נוהג מן התורה גם בזמן הזה, מה שאין כן בסוריה שאין בה אלא גזירה דרבנן בלבד,ובזמן הזה יתכן שלא גזרו כלל וכלל.)