אלי פילו
חנוכה במרוקו-מנהגים, פיוטים וכו
שירים לכבוד חנוכה נר לרגלי דברך
פסוקים שאומרים כשמונת ימי חנוכה בעת פתיחת ארון הקודש
לחן — כקריאת משלי שלמה
נר לרגלי דבריך, ואור לנתיבתי.
נר ה׳ נשמת אדם, חופשי כל חדרי־בטן.
כי נר מצוה ותורה אור. ודדך ,חיים תוכחות מוסר,
כי אתה תאיר נרי, יי אלהי יגיה חשכי.
אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה.
ואורח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום.
לדוד ה׳ אודי וישעי ממי אירא, ה׳ מעוז חיי ממי אפחד
קומי אורי כי בא אורך, וכבוד יי עליך זרח,
מאין כמוך, ה׳ גדול אתה, וגדול שמך בגבורה.
אשירה לצור נורא
שיר — לכבוד חג האורים
לחן — חגאז׳
נועם — ימינך תסעדני
סימן – אני שלמה (ברדוגו) חזק.
אשירה לצור נורא קדוש עושה פלאים.
בכוח ובגבורה הרס מבצרי גאים
קוני־שוטני־מוני, הכוני פצעוני
ארוממך ה׳ פי דליתני
נסים גדולים עשה, צור מצמיח ישועה,
נתן צריו למשסה, מלכות יון הרשעה,
אמרו־ערו־גזרו דת להעבירני
ארוממך ה׳ פי דליתני
יעצו על עמנו, במרמה ותחבולה,
להפר בריתנו, שבת ראש חידש מילה.
צורי, נרי אורי, לאורה הוציאני
ארוממך ה׳ פי דליתני
שַלֵם גמולם להם, על יד בני חשמונאי,
נפלו על חלליהם, ביד עדת כֹּהֲנַי,
שחו־ארחו־ברחו מרעים הקיפוני
ארוממך ה׳ פי דליתני
לא נמצא שמן זית, כי נטמאה העזרה,
וזאת תורת הבית, להדליק בו מנורה,
באו־ראו־מצאו, פך שמן בדוכני
ארוממך ה׳ פי דליתני
מצאו בו שיעור לילה לנרות מערכה,
גזר נורא עלילה, לשרות בו הברכה.
חזקו־ספקו־דלקו עד בוא יום השמיני
ארוממך ה׳ פי דליתני
הם קִבלו עליהם, את הנרות הללו,
וזרעם אחריהם את הימים הללו,
קבעו־זעו־כךעו לאל בצרות עזדני
ארוממך ה׳ פי דליתני
חסד אל כל הימים לדור ודור הִגִידו,
הפודה מיד קמים, זרע אברהם עבדו,
גילו־סֹלו־חלו פני אל צור מגני
ארוממך ה׳ פי דליתני
זמרו צוּר צבאות, גבר עלינו חסדו,
נסים וגם נפלאות, גדולות לו לבדו,
שירה־זמרה־אומרה לאל בפי ולשוני
ארוממך ה׳ פי דליתני
קומה נא וגאלנו, גאֻלה העתידה,
וקבץ פזורינו, ישראל ויהודה,
שָׂא נֵס־שנס־כנס לביתך עדר צאני
אז בשירה לה׳, ורומם תחת לשוני
ארוממך ה׳, כי דליתני
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.
בפרקי הספר סוקר המחבר את הנושאים הרבים והמגוונים הקשורים לחיי המשפחה וביניהם: מטרת הנישואין – השאיפה להמשכיות, נישואי בוסר ונישואי צעירה לזקן, עקרה וריבוי נשים, עקרות הבעל, לידת בנים או בנות בלבד, תחליפים לצאצאים, האם בהריון, הפלות, הלידה, שמירת היולדת והתינוק, פטירת היולדת בעת הלידה או לאחריה, תמותת תינוקות וילדים, מספר הילדים למשפחה, הנקה, ברית מילה, פדיון הבן וזבד הבת, חופת נעורים, החינוך המסורתי, הילד במשפחה ובק
הילה, בר-מצוה ובת־מצוה, הכשרה מקצועית ובנות עובדות, ילדים של זוגות גרושים, ילדים יתומים ומקומם במשפחה.
בהסתמך על ר׳ רפאל אנקאווא, אם יש ספק מי העקר ־ מותר לשאת אשה נוספת
מעשה במאה ה־20 ביהודי שחי עשר שנים עם אשתו ולא ילדה, והיא אמרה אפשר ממנו העקרות ולכן אם רוצה לישא אשה אחרת עליה, יפרע לה כתובתה ויפטרנה בגט. האשה ביקשה ששניהם ייבדקו על ידי רופא. בפסק דין בעיר אוג׳דה בשנת תר״ץ (1930) הטיל ר׳ דוד צבאח ספק בהנחה שהוא העקר ״דבאנשים לא שייך עקרות״. הוא ציטט את דברי ר׳ רפאל אנקאווא הנ״ל, ״סתם אנשים רובם ככולם אין בהם עקרות״. החכם פקפק בחוות הדעת הרפואית ״דאפשר גם הרופאים אינם בקיאים בכך לידע בבירור שהוא הוא הגורם״, והיות שהיא מסופקת אם האשמה בה או בו, מסקנתו היא שרשאי לשאת אשה נוספת (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ כז).
לעתים התגלתה עקרותו של הבעל רק לאחר שנשא אשה שלישית. הדבר מעיד אולי על הפחד מפני גילוי האמת, ועל סבלנותן של הנשים. מעשה באדם במחצית הראשונה של המאה ה־18, שנשא אשה שנייה, כי הראשונה לא ילדה, וכחמש שנים אחרי פטירת הראשונה נשא את אשתו השלישית, וגם ממנה לא נבנה, ״כי אומרים שהוא עקר בודאי״ (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קעא).
דרכי ריפוי עממיות
במרחשון תצ״ד (סוף 1733) ניתן פסק דין באירוע הבא: היה ויכוח בין אבי הכלה ובין החתן שעל אף שחלפו שנתיים ורבע מאז שנשאה ״עדין לא עשה מעשה כי אין לו גבורת אנשים״. הוא חייב לגרשה ולפרוע כתובתה, כי לפי הדין אין האשה חייבת לסבול יותר משישה חודשים. אבל החכם קבע להם זמן נוסף ממרחשון עד פורים, כלומר כארבעה חודשים, תקופה בה ״אולי יחנן ה׳ וישלח דברו וירפאהו״.
אבל התנאי היה שישכור לה מדור חדש בין שכנים חדשים הגונים, לפי ראות בית הדין, יחזיר לה מלבושיה להתקשט בהם ויקנה לה חדשים, ולא יקניטה ולא יכעיסה, כל שכן שלא יקלל אותה ושלא ייכנסו אליה לא אמה ולא חמותה, אבל תלך לבקר את אמה משבת לשבת. ובזמן הזה ישתדל החתן למצוא תרופות ״על ידי היודעים ובקיאים בטבע ובסגולה״. אם התרפא ובעל – הרי טוב. ואם לאו, יפטרנה בגט, ויפרע כתובתה (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ ח). במקור אחר מדובר באשה שהייתה נשואה 18 חודשים, מהם במשך 12 חודשים לא קרב אליה, כי היה עקר (שם, ח״א, סי׳ שנט).
קישור – כישוף.
הייתה אמונה שחוסר אונות (כמו גם אי מציאת חתן או כלה) הוא תוצאה של ״קישור״, בערבית ״תקאף״. דהיינו, יש איזה כוח סמוי שמונע מהאדם את פעולת ההפריה, וניתן להתירו על ידי פעולות מיסטיות. יעב״ץ מספר מעשה ביהודי אשר: נשא בתולה אחת ושהה עמה יותר משתי שנים ועדיין לא עשה מעשה. ונתברר הדבר שהעיכוב מצד ראובן הנזכר שאין לו גבורת אנשים, יען הודה לשואלים אותו שאין לו גבורת אנשים באשר הוא מקושר, ורבתה המחלוקת בין החתן ובין אבי הכלה, שתבע גירושין. פסק הדין במקרה זה היה כי על החתן לשלם לאשתו עיקר כתובתה ללא התוספת, ונדוניה שהכניסה לו, ויגרשה (׳מוצב״י/ ח״א, סי׳ קפג).
בפני ר׳ ש״י אביטבול מצפרו הובא נושא זה לדיון בשנת תקל״ט (1779): האשה הקטנה עזבה את בעלה כי הוא עקר. האב, משה אדהאן, שדיבר בעד בתו, טען שאין לחתנו גבורת אנשים ״מחמת שהוא קשור… ושהיה משתדל עם כותבי קמיעין שבאים לכאן ברפואות וסגולות וקמיעין להתיר קשורו״. האיש שייצג את החתן טען כי הקשר הותר והוא בריא ״ובא עליה כדרך כל הארץ״.
החכם תולה את החלטתו בעדות האשה. אם היא תאמר שהוא בריא ופורה, אין לנתק את קשר הנישואין. הוא ציטט את הדין בשו״ע אהע״ז סי׳ עו, ס״ק יא: ״אם חלה או תשש כוחו ואינו יכול לבעול, ימתין ששה חודשים עד שיבריא… ואחר־כך או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה״ (׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ נח).
לפי מקור משנת תקנ״ד (1794) נערך דיון בבית הדין בצפרו, במעמד הנגיד, בקשר לחתן יעקב אלבאז ״שהוא קשור ואינו יכול להזדקק לכלתו מזמן נישואיה עד היום הזה כמו עשרה חודשים״.
נקבע כי הוא חייב לפעול להתרת הקישור בתוך עשרה חודשים. יהודי אחד הבטיח להתיר את החתן על ידי רפואה, תמורת תשלום, אבל הפעולה לא הצליחה. אבי החתן היה מוכן לשלם לו שוב, ואמר ל׳מרפא׳:
הילך הסך הנזכר שאמרת ותתיר את בני מן הקשר ותרפאהו שבודאי אתה הוא שאסרת וקשרת את בני ומחמת שהיית רוצה לשדך את הכלה אשת בני ולא אסתעייא לך מלתא [לא הצלחת], לכן קשרת אותו לבלתי יזדקק לה. הנאשם הכחיש את האשמה. אבי הכלה דרש שיישבע שלא עשה לבעל שום כישוף וקשר, ולא עשה לו כל עוול. אבל הנאשם סירב להישבע על זה. ר׳ שלמה אביטבול מצפת פסק כי הדיין יכול להשביעו. ר׳ אליהו הצרפתי מפאס אישר את פסק הדין, ותבע שהנאשם יישבע בספר תורה שלא עשה לבעל כישוף, ואם יסרב ולא יתירו מהקישור ׳הוא מנודה לשמים׳(׳מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ לג).
חכם שפעל במחצית השנייה של המאה ה־19, כתב על: ״ראובן שנשא בתולה ומיום שלקחה לא נזדווג עמה שאין לו גבורת אנשים כי הוא קשור על ידי כישוף ועתה תבעה אותו אשתו להוציא וליתן כתובה (יצחק אבן מאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ י, דף טז ע״א).
ר׳ יוסף משאש כתב על מעשה בבעל שהיו לו שתי נשים ״והראשונה עשתה כשפים לשנייה״. וכשהבעל בא לשנייה אבדה ממנו גבורת אנשים. הוא דרש ברופאים ולא הועיל ״והזקנות הודיעוהו כי יד כשפים באמצע ודרש בכותבי קמיעים, ולא הועיל״.
הבעל ואשתו השנייה היו מתקוטטים עם הראשונה, וטענו שהיא שגרמה להם זאת, אך היא הכחישה. בהמשך מסופר כי נמצאה בבית מסגרת של ברזל. לאחר שזו נפתחה, הוא הצליח לשמש עם אשתו בדרך נורמלית. למחרת שלח החכם שיבואו אליו הבעל עם נשותיו, והראה להם את המסגרת. והאשה הראשונה הודתה ובכתה. החכם הטיל עליה חרם אם תחזור על כך. לבסוף עשה החכם שלום ביניהם. הוא מספר על אירוע נוסף, דומה לראשון (׳נחלת אבות׳, ח״ב, עמי קפז-קפח).
בפסק דין שניתן בסיוון תש״ב (מאי 1942) על ידי חכמי פאס, עליו חתומים ר׳ ידידיה מונסונייגו, ר׳ משה אבן תאן ור׳ אהרן בוטבול, נדון המקרה הבא:
נציג הבעל התלונן שרבקה בת אברהם מאמאן, לא טבלה במשך ארבעה חודשים – מאז שנישאה – באומרה שבעלה עקר, והיא מביאה את אחותה ללון עמם באותו בית. לבעל תעודה של רופא ראשי בבית החולים הממשלתי הצרפתי, המאשר שאינו עקר. היא עזבה את ביתו עם נדונייתה והוא תובע שתחזור עם הנדוניה, ואם תסרב – תיחשב כמורדת. הוא אומר שכל זמן שאינה חוזרת לביתו לא ישלם לה מזונות. הוא דורש שהוריה לא ייכנסו לביתו אלא לזמנים קצובים, והיא לא תלך לבית הוריה, לא תצא לשוק אלא פעם בשבוע, ובעלה יצא עמה.
Tehila le David.R.D.Hassine-SYNAGOGUES
TEHILA LE DAVID
Poemes de David ben Hassine
Le chantre du judaisme marocain
Edtion critique etablie et annotee par
Andre E. Elbaz et Ephraim Hazan
Pour la premiere fois dans l'histoire des letters juives, l'oeuvre poetique complete d'un paytan marocain, replace dans son contexte historique et litteraire, fait l'objet d'une etude systematique, destinee aux specialistes comme au grand public.
SYNAGOGUES
A partir du XVIIIe siecle, le mellah de Meknes est desservi par une vingtaine de synagogues,132 qui portent le nom de leur proprietaire, ou d'un rabbin celebre, et dont l'aspect n'a guere change jusqu'a nos jours. Ce sont souvent de modestes salles amenagees dans un appartement, eclairees par les nombreuses lampes a huile qui pendent du plafond, ou prient de cinquante a cent fideles. Une seule synagogue a prevu une 'azara, ou galerie pour les femmes, au grand scandale des puristes. (La galerie des femmes de la synagogue "Rabbi Shemouel Ben Wa'ish", construite au debut du XVIIIe siecle par le naguid Moshe Ben 'Attar, malgre l'opposition des rabbins (Yossef Messas, .(1:33 ,אוצר המכתבים
[1] Comme la taqqana promulguee a Meknes en 1708 (cf. תקנות חכמי מכנאס, op. tit., p. 410), celle qui est contresignee par David Ben Hassine en fevrier 1792 interdit de creer de nouvelles synagogues au mellah (voir ci-dessus, note 98 Un siecle plus tard, Meknes a 19 synagogues (אגרת יחם פאס״", op. tit., 1:136), probablement le nom- bre maximum permis, puisque Yossef Messas n'en compte que 18 au debut du XXe siecle (1:18-39 ,אוצר המכתבים). A titre de comparaison, on denombre a la meme epoque quinze synagogues a Fez, dont une seule est communautaire, toutes les autres etant des synagogues privees ("אגרת יחם פאס", p. 130), et quatre seulement a Tanger (משא בערב, pp. 35 et 39).
La synagogue sert souvent de local pour une yeshiva ou meme pour une ecole primaire, ainsi que pour des groupes d'etude independants. La plupart des synagogues sont des etablissements prives, geres par leurs proprietaries, qui les considerent comme des sources de revenus non negligeables.
Yossef Messas nous a laisse une description detaillee de la synagogue qui, jusqu'aux annees 1960 , portait le nom de David Ben Hassine, dans l'ancien mellah de Meknes:
Dans la rue [du Cimetiere], a droite, se trouve une synagogue a laquelle on accede en montant quelques marches. L'interieur, de forme presque carree, contient deux arches d'alliance, a Test et au sud. La chaire est au centre, l'offlciant faisant face au nord. La salle est eclairee par des lampes a huile traditionnelles, des bancs, etc., comme les autres synagogues. Les anciens lui donnent le nom de Rabbi Ya'aqov Ben Simhon – Que sa memoire soit benie! – mais tout le monde l'appelle "Synagogue Rabbi Abraham Ben Hassine" – Que sa memoire soit benie! – l'arriere petit-fils de Rabbi David, le celebre poete – Que son merite soit pour nous une protection! Amen! On dit qu'elle est tres ancienne. Ses premiers proprietaries en furent les premiers officiants. Mais, a present, l'honorable Rabbi David et son frere Rephael, les fils d'Abraham Ben Hassine, remplissent les fonctions d'officiants, aides par leurs enfants …
LIVRES ET BIBLIOTHEQUES
Par suite de l'absence d'imprimeries au Maroc depuis 1524, d'innombrables oeuvres de rabbins marocains sont restees inedites, ou ont disparu au cours des siecles. Cependant, malgre le prix eleve des livres, tous importes de l'etranger, souvent grace aux rabbins-emissaires de Terre Sainte, les lettres se constituent des bibliotheques importantes, et se tiennent au courant des dernieres publications, faisant recopier a grands frais les ouvrages qu'ils ne peuvent acheter. A Fez, les bibliotheques des families rabbiniques Abensour, Sarfati, Monsoniego, Aben Danan, et Serero, sont particulierement celebres. A Meknes, les Toledano, Berdugo et Bahloul possedaient des centaines de manuscrits herites de leurs ancetres, qui servirent de sources a Ya'aqov Moshe Toledano, pour son histoire des juifs du Maroc.
1:35 ,אוצר המכתבים. Cette synagogue a ete desaffectee au debut des annees 1960. Depuis les annees 1980, la synagogue ou prient les descendants du poete, a Casablanca, porte le nom de "Tehilla Le-David", en 1'honneur de David Ben Hassine.
- Entre c.1516 et c.1524, des Expulses portuguais, Shemouel Ben Yishaq, dit Nedibot, et son fils Yishaq, impriment a Fez une quinzaine de livres, avant de manquer de papier, que l'Espagne refuse de leur vendre. Jean Muller et Ernst Roth donnent une liste de ces livres dans Aussereuropaische Druckereien im 16. Jahrhundert (Baden- Baden, 1969), pp. 65-67. Apres cette date, certains lettres juifs marocains reussissent a publier leurs oeuvres en Europe, malgre des difficultes quasi insurmontables. La premiere presse hebrai'que moderne fonctionne a Tanger a partir de 1891, suivie par d'autres imprimeries dans la plupart des grandes villes, au XXe siecle. Sur cette question, voir Joseph Tedghi הספר והדפוס בפס (Jerusalem, 1994).
גירוש ספרד-ח.ביינארט
בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש
היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה.
תעודות רבות מתארות את אשר התרחש באותן שנים בביצוע ההפרדה במגורים בין יהודים לשכניהם הנוצרים ואחיהם האנוסים. אמת, היו מקומות שההפרדה עברה בהם בשקט יחסי מבלי שיצוצו בעיות מיוחדות. ושמא מותר
צו גירוש ספרד – דף מספר 1
ים אנו להניח שבאותם מקומות נתגוררו יהודים מלכתחילה בנפרד מן הנוצרים ולא היתה תואנה בפי השלטונות לקיים הפרדה נוספת ולהעתיק את השכונה היהודית ממקומה. אף יש להצביע שהיו ערים שבהן פסק לחלוטין קיומו של היישוב היהודי, בסיאודד ריאל באזור לה מנצ׳ה ובעיירות רבות בסביבתה. הטיעון על השפעתם המזיקה של היהודים על האנוסים שם לא תפס על פי אותו צו: באנוסים מקיימי מצוות התכוונו לטפל באמצעות האינקוויזיציה שנוסדה ממש באותם ימים. דומה שבהפרדה במגורים המשותפים היתה תואנה ואמצעי לרדת לחיי הציבור היהודי וגם היא, כפי הנראה, עלתה בקנה אחד עם דרכה של הכנסייה ושאיפתה לחיסולו של הציבור היהודי.
לכך נתן ביטוי גם האפיפיור סיקסטוס הרביעי בהכרזת תמיכה בהפרדה במגורים. הדעת נותנת שבתמיכה זו היתה גם הבעת עמדה חיובית שנוספה על הצעדים שנקט הכתר בשאלה היהודית. ב־31 במאי 1484 אסר על מגורים בצוותא של יהודים ומאורים עם נוצרים. בזאת העניק להפרדה גושפנקא אויקומנית: חבר אפוא האפיפיור עם הכמורה הספרדית והכתר בנושא פתרון השאלה היהודית בספרד. בולה זו ניתנה בעצם ימי המלחמה בגרנדה והיא גם סימן להבנה שהכתר הגיע אליה עם האפיפיורות ועם דרכה של האינקוויזיציה הלאומית־הספרדית.
גישתו של הכתר וחומרת יחסו לפתרון שאלת ההשפעה שיש ליהודים על אנוסים, מצאה את ביטויה לא רק בקביעת מועד ההפרדה שעליו להסתיים תוך שנתיים, אלא גם במינוים של המפקחים ובקביעת הנבחרים למשימות אלה. איננו יודעים אם מיד למחרת ההחלטה, שנתקבלה ב־28 במאי 1480, נתמנו השליחים הללו ואימתי ראשית תחולתו של הצו. לכאורה, צריך היה זמן מינוים לפוג בשנת 1482, אם מועד המינוי פתח ביום שבו הגיעו למקום שנועד להם לפעולה. לא לכל הערים והעיירות נדע מי היו שלוחים אלה. אך ללא ספק נעשתה בחירתם לא רק על שום כושרם האדמיניסטרטיבי אלא גם על סמך נאמנותם לכתר וגישתם הבלתי מתפשרת למילוי הוראותיו.
דומה שיש ללמוד על שליחים אלה מהסתכלות באותם אישים שעליהם עתיד היה הכתר להטיל בשנת 1492 את ביצוע צו הגירוש וההשגחה עליו. הקריטריון למינוים היה בראש ובראשונה נאמנות ללא סייג לכתר, כפי שהכתר הקפיד על נאמנותם של הקורחידורים בערים והאלקאידים הממונים על המבצרים שעליהם הוטלה משימת הגירוש בקסטיליה כפי שהוטלה אף על האינקוויזיטורים ושופטי ההרמנדאד במלכות ארגוניה. האישים שנתמנו לביצוע צו ההפרדה היו אפוא גורם חשוב לכתר כמוציא לפועל של החלטת הקורטס והם המשענת של הכתר. כאלה היו רודריגו אלווארס מלדונאדו (Rodrigo Alvarez Maldonado) שהוציא אל הפועל את ההפרדה במגורים באווילה ובסיגוביה, הקרובות זו לזו, חואן די ספטה (Juan de Zapata), שעסק בכך בפלנסיה; נוניו אוריחון(Nuno Orejon) שפעל בסוריאה; פדרו די בריונואבו(Pedro de Barrionuevo) שפעל באלפארו שעל גבול נברה: רודריגו די אורנסי (Rodrigo de Orense), ראש מנזר סן ברתולומי די לה לופיאנה של המסדר ההיירונימיטי שפעל בגואדלחרה הקרובה למנזר;
רואי לופס די איאלה (Ruy Lopez de Ayala) שפעל בקאריון די לוס קונדס; על מלכות חאין(Jaen) שבתחומה של אנדלוסיה היה ממונה גארסי פרנאנדס, חבר מועצת המלכות, שהוטל עליו להוציא אל הפועל את ההפרדה בערים באיסה (Baeza), אובידה (Ubeda), אנדוחר (Andujar) ושאר ריכוזי היהודים במלכות אנדלוסיה; בבורגיליוס Burguillos)) הסמוכה לטולידו היה ממונה על ההפרדה גוטיארי די טריחו(Gutierre de Trejo); ובבדחוס(Badajoz) היה ככל הנראה פעיל דיאגו לופס די טרוחיליו(,(Diego Lopez de Trujillo ששימש קורחידור בבדחוס ושופט וקומיסר מטעם הכתר. בסרגוסה עסק בשנת 1481 בהפרדה, הנזיר מיגל פרד(Ferrer) שנודע באכזריותו במידה כזו שפרנאנדו נאלץ להדיחו מתפקידו. בכך נצטרפה מלכות אראגוניה לפוליטיקה הקסטליאנית בהפרדה בין יהודים לשאר האוכלוסייה. ודאי שאין אלה כל הממונים. אלה הם שהגיעו אלינו ידיעות עליהם והדים על פעילותם.
במקום אחר נזדמן לנו לפרט בתיאור ההפרדה במגורים, או בלשון אחר, גירוש היהודים מבתיהם ואכיפת העברתם לשכונות שבהן תנאי המגורים היו קשים. אין כל ספק שהכתר קיבל דוח מפורט על מה שנעשה והתרחש בכל מקום ומקום. שהרי כל מקום ואופי ההוצאה אל הפועל של ההפרדה המיוחד לו, וכוונת הדבר היא לגבי החומרה שבה הוצא הצו אל הפועל והגבולות שנקבעו לשכונה היהודית בעצה אחת עם הראשות המקומית. בולטת חומרת ההעברה של יהודי אווילה לשכונתם החדשה באזור בתי המלאכה של הבורסקאים, שנחשב לאזור הגרוע ביותר בעיר, ובתי היהודים שלא נמכרו בזמן ההעברה הפכו מפגע קשה ליהודי העיר. הבתים שלא נמכרו אז היו לנחלה לתושבים הנוצרים בזמן גירוש היהודים מספרד.
נמצאנו למדים שייתכן שבתים אלה עמדו ריקים במשך כמה שנים או שנכנסו לבתים נוצרים בתנאי מגורים של שכירות. לא שונה בהרבה היתה הפגיעה שפגעו אנשי רודריגו אלווארס מלדונאדו בקהילת סיגוביה, עיר מושבו של אברהם סניור, מקורבם של איסבל ופרנאנדו. ההפרדה בעיר זו החלה לקראת סוף אוקטובר 1481, שכן, רק ב־29 בו זימן רודריגו אלווארס מלדונאדו את ראשי הקהילה היהודית, דון יהודה סרגוסה ור׳ שלמה ביטון, שניהם מעיינים במסגרת הנהגת י״ב חברי מועצת הקהילה, שאתם לא נמנה אברהם סניור.
עמהם היו דון דוד טסארטי, דון חיים אבן אביד (Aben Abid) ודון שלמה (סוליימה) לומברוסו, בתוקף היותם נמנים על ה׳אנשים הטובים׳ של הקהילה. תיאור המעמד מלמד על הדרך הרשמית החמורה שנקט לשם הוצאה אל הפועל של צו ההפרדה: קריאת שטר מינויו, הודעה על גבולות השכונה היהודית החדשה ורישום תיאור המעמד על־ידי הנוטריון. מעמד זה מוכיח בוודאות גמורה שנעשתה פעולה קודמת לקביעת גבולות השכונה. אף היהודים שגרו מחוץ לעיר ובסביבתה נצטוו לעבור לשכונה היהודית החדשה בזמן הנקוב בצו. אך הותר ליהודים לצאת מן השכונה עם מרכולתם ולסחור בה בדוכנים ניידים בכיכרות העיר, שווקיה וסביבותיה. התייחסות זו לאמצעי קיומם של היהודים מתייחדת בהשוואה לתנאי ההפרדה שנקבעו בערים אחרות, שבהן לא הוזכרו כלל. שם היה האיסור ברור.
בכך לא תם המעמד. באותו מקום הודיעו באי כוח הקהילה על ציותם לצו כפי שנקרא לפניהם והם מוכנים ומזומנים לקיימו בשלמותו. באותו מעמד נכחו גם התושבים הנוצרים שנצטוו לסתום את שערי בתיהם. לכל המעמד נעשה רישום נוטריאלי מלא.
נר המערב-י.מ.טולידנו-סוף פרק שביעי.
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
הקדמת המחבר.
ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )
החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.
הננו עומדים כעת על מפתן מעבר חדש לרגלי התחדשות והתרבות הכנסיה הישראלית במרוקו על ידי משפחת גולי ספרד בשנת רנ"ב, ואמנם בטרם נעבור הלאה לדרוך על מפתן המעבר החדש, עלינו לשום עין על הפליטה הנשארת מכבר אחרי הדלדול וההתרוקנות שנשארו בעקבות המאורעות שח יהודי פאס, שזכרנו.
הרב יעקב משה טולידאנו
ופה הננו להציב יד לרבנים שהיו אז במאת השנים האחרונות שמחצי המאה השנית ועד חיצי המאה השלישית בערך, עד בוא המגורשים מספרד.
רבי משה בר מימון אלפסי, נושא המאורע של שנת קצ"ח שכתבנו, והנה רבי משה זה או כמו שיקרא " הרמב:ם אלפסי " הוא לפי השערתנו רבי משה בן מימון אבן דנאן, זקינו של רבי סעדיה אבן דנאן שחי בגרנדה, כארבעים שנה אחרי כן ונודע כבר, רמב"ם אלפסי חיבר חידושים וביאורים בתלמוד אשר נאבדו כבר ואינם.
בדור הזה חיו בפאס עוד רבנים האלה, רבי אפרים בן החכם רבי שלמה בו פאלקון, ורבי נתן בוסתני, בין שני הרבנים האלה היו דברי ריבות בעניינים שונים של דת ודין שמפניהם הוצרך רבי שלמה דוראן ( הרשב"ש ) הרב באלג'יר אז להתערב, אך רבי אפרים היה איש תקיף בדעתו ולא חש בדעתו ולא חש אליו.
רבי יעקב הסופר, חי בפאס בערך בשנת ר"ו , רבי דוד ב"ר אברהם בן יוסף בן דוד בן עובדיה עראמה, נולד בפאס בערך שנת קפ"ב וילך אחר כך, אולי מפני המאורע של שנת קצ"ח או רס"ה, לארצות אסיה ומשם נסע לספרד וישב בגרנדה, ובהיותו כבן שבעים שנה נשפט על במת האינקויזיציה ונשרף על קידוש השם.
רבי לוי בן אליד מעיר דרעה, רב גדול שחי בסוף המאה השנית, הוא חיבר ספר " בעיבור השנים ", גם השאיר אחריו שאלות ותשובות, וקונטרס בדיני טרפות, ומהם ניכר כי היה בקי בתלמוד ומורה מוסמך.
בניו של רבי לוי זה גם הם היו תלמודיים ויודעי בינה והם רבי חלפתא ורבי יוסף, והראשון בפרט היה מפורסם בכל אותם גלילות שהוא אדם חשוב וגדול מכל בני עירו בחכמה ובכשרון המעשה וביחס. שניהם רבי חלפתא ורבי יוסף אחיו אף כי לא חסר להם כבוד בארצם, דבקה נפשם רק ללכת לארץ ישראל והם יכלו גם להשפיע על אחדים ועוד מאנשי עירם מטובי הקהל.
והם, רבי אהרן בר שלמה בן מלכה ורבי אהרן בר סלימאן בן סמחון מחותנו של רבי חלפתא, ורבי שמואל בר מרדכי בן אבוטבול, שלשת האנשים האלה התקשרו יחד עם רבי חלפתא ורבי יוסף וישבעו זה לזה בנדר ובשבועה ללכת כלם ולהתיישב בארץ ישראל, אמנם רק רבי חלפתא ורבי יוסף נשארו נאמנים לשבועתם זאת, ואותם שלשת האנשים ההם אחרי שהגיעו עד תלמסן אשר באלג'יר, התנחמו מיד ולא חפצו עוד ללכת.
רבי יצחק בן משה חושטט מארץ תאפילאלת וגר אחרי כן בעיר אורן, שם התוודע לרבי צמח דוראן שחי אז בתחלת המאה השלישית ויהי לו לידיד ורע, אכן בכל זאת נמצא כי בשאלות אחדות – כנראה בטרם ידע והכיר אותו – דבר רבי צמח דוראן אתו קשות ויזלזל בכבודו.
עוד רב אחד חי אז – לפי השערתנו – בין המאה השנייה והשלישית, ושמו רבי דוד הלוי מעיר תמאגרות בנגב מרוקו, שם הרב הזה נודע לנו על פי איזה בקשות כתב יד שחוברו ממנו, ושמהם ניכר כי היה פיטן ובעל רעיונות נעלים וגם מקובל, ולפי הנראה שהוא זה רבי דוד הלוי, מחבר ספר " המלכות " בידיעת חכמת הצרוף, גם הספר הזה היה נמצא בכתב יד ואיננו עוד כעת במציאות. ורק מהדוגמאות שישנם ממנו נראה שחובר בעמקנות נפלאה.
סוף פרק שביעי.
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
את השער ״היסטוריה״ פותח מאמרו של ד״ר חיים בנטוב, ״משפחת סירירו״, שבו מתוארת אחת השושלות מצאצאי המגורשים, שפעלה בעיר פאס מאז הגירוש עד הדורות האחרונים. מאמרו של ד״ר משה עובדיה, ״הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר״, עוסק במי שנחשב לחלוץ המחקר בכתיבת ההיסטוריה החברתית של יהדות מרוקו, כמוכח בחיבורו נר המערב. מאמרו של ד״ר יגאל בן־נון, ״סניף פאס־מכנאס של ׳המסגרת׳ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961״, דן בסיבות שגרמו להתמוטטותה של הרשת המחתרתית שהקים המוסד במרוקו, בהפצת הכרוז הישראלי המאשים את מרוקו בטביעת ספינת העולים ״אגוז״ ובהפקרה המצערת של המתנדבים היהודים על ידי שליחי ישראל. את השער הזה חותם מאמרו של ד״ר אריק ה׳ בהן, ״יהודי צרפת ילידי מרוקו, אלג׳יר ותוניס: ניתוח השוואתי של ערכים״, הדן בשאלה, כיצד השפיע שינוי דמוגרפי קיצוני זה – גלי הגירת יהודי צפו
ן אפריקה וערכיהם המסורתיים – על הקהילה היהודית הוותיקה בצרפת האמונה על ערכיה הרפובליקניים של ארצם
יגאל בן־נון
סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961
סניף ״המסגרת״ בפאס־מכנאס נרשם בתולדות הרשת הישראלית שהקים המוסד במרוקו כגורם שהביא להתמוטטות הפעילות המחתרתית בתחום ההגירה. הדבר אירע עקב סדרת טעויות שעשו מפקדי ״המסגרת״ ומתנדביה חודש ימים לאחר טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961. הסניף המשותף לשתי הערים הוקם כבר בשנת 1955 על ידי מפקדה הראשון של ״המסגרת״ שלמה יחזקאלי ופעל ברציפות עד לאירוע הנזכר. בראשית שנת 1961 עמד בראשו אנדרה נידם מפאס וסגנו היה מאיר אלבז ממכנאס.
הסניף אופיין בכמות פעילים גדולה בקהילה יהודית מסורתית בהשוואה ליהודי קזבלנקה, הגם שפעיליה הראשיים נמנו עם שכבה חברתית חילונית ברובה. התמוטטות סניף משותף זה בחודש פברואר 1961 גרם לסדרת מעצרים תוכפת בקרב מתנדבי הרשת בקזבלנקה, שהביאה, כשבוע לאחר מכן, לחיסולה של ״המסגרת״, להסכם דיפלומטי עם שלטונות מרוקו בחודש אוגוסט ולפינויה המאורגן של יהדות מרוקו.
מאמר זה מתבסס על מסמכי ארכיון שהותרו זה זמן מה לעיון וכן על שחזור מדויק של השתלשלות האירועים הקשורים במבצע הפצת כרוז מחאה ישראלי שכונה בשם ״מבצע בזק״. למרות השחזור נותרו שאלות אחדות ללא תשובה מספקת באשר להתנהגותם של השליחים כלפי פקודיהם ערב מעצרם. על שהתרחש אחרי המעצרים בפאס־מכנאס במטה ״המסגרת״ בקזבלנקה יפורסם מאמר נפרד.
שנת 1961 הייתה שנה משמעותית בתולדות מרוקו וקהילתה היהודית. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל היהודים שם: ב־3 בינואר הגיע גמל עבדלנאצר למרוקו להשתתף בוועידת הליגה הערבית בקזבלנקה וגרם לגל התנכלויות מצד משטרת מרוקו שנחקקו בתודעת הקהילה כאירוע טראומתי. שבוע לאחר מכן טבעה ספינת העולים ״אגוז״ כשעל סיפונה ארבעים ושמונה נפשות. חודש לאחר מכן, ביום השלושים לטביעתם, הפיצה ״המסגרת״ כרוזים חריפים נגד השלטונות, שגרמו להתמוטטות המחתרת הישראלית במרוקו. באותו החודש נפטר המלך מוחמד החמישי, ימים אחדים אחרי שקיבל לשיחה את ראשי הקהילה. בנו מולאי חסן הוכתר מיד תחתיו. באוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקנים בנושא יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה, ובנובמבר החל ״מבצע יכין״ שהביא לפינוי הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה, והדבר שינה את המבנה הדמוגרפי בישראל.
חודשים מעטים קודם טביעת הספינה ״אגוז״ צייר מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר תמונה קודרת ביותר של קהילתו בפני משלחת הג׳וינט בביקורה במרוקו באוקטובר 1960. להערכתו כ-80% מ-240,000 יהודי הקהילה ביקשו להגר וכ-60% מתוכם ביקשו לעשות זאת מיד ויש לעזור להם לצאת. 20% הנותרים קיוו שיוכלו להישאר במקום, אך הביאו בחשבון אפשרות של עזיבה. עם האחרונים נמנים אנשי עסקים שחרדו לרכושם. לקבוצה זו אפשר לשייך גם את עובדי המנהל הציבורי והממשלתי. אולם, לדברי עמר, בתוך חמש שנים מן התאריך הנזכר עשויים בתי הספר להכין מאגר עובדים מוסלמים צעירים שיכבוש את שוק העבודה. המצב יגרור תחרות בין עובד יהודי למוסלמי, ויש להיאבק על הזכות על ידי איחוד הכוחות בקהילה. אולם לדבריו, איש לא היה אופטימי: ״היום צריכים אותנו, אבל מחר?״ נוסף על כך הייתה קיימת בעיית יהודי הכפרים הקטנים בדרום המדינה. המצב שם היה קשה ביותר מכל הבחינות. ובשעת מהומות נגד היהודים, הם יהיו הקרבנות הראשונים, אשר על כן היה חשוב להעבירם בהקדם לריכוזים עירוניים.
על פי המפקד שערכה הממשלה בקיץ 1960, חיו במרוקו 22,595,456 תושבים מתוכם 158,806 יהודים (בחלוקה כמעט שווה בין גברים לנשים) שהם 1.4% מכלל התושבים, רק מעט פחות מ-173,250 היו בעלי אזרחות צרפתית. שאר המיעוטים היו האלג׳ירים והספרדים. מכיוון שנתוני המפקד התפרסמו רק בשנת 1963, המשיכו הגורמים הישראלים והיהודים להפריז במספר היהודים ולנקוב במספר 250,000 יהודים.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
שני ענקים
חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים
הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים.
כמוהל.
בתקופה זו למד רבי יוסף את מלאכת המילה, והיה נכון להכניס את ילדי ישראל לבריתו של אברהם אבינו, חינם אין כסף. דבר זה היה למורת רוחם של אלה שהחזיקו בשררת ( חזקת ) המילה. הם תבעו אותו לדין תורה, ודרשו לאסור עליו לעשות בריתות, מאחר שהם אלה המוחזקים במקצוע זה בעיר, והוא בא להסיג גבולם. אך רבי יוסף יצא זכאי בדינו.
במרוקו נהוג היה משנים קדמוניות כי המוהלים מלים בחינם, והיו רבים ביניהם לזכות במצוות המילה, ואף היו מביאים מתנה לרך הנימול, במיוחד אם הוא בן עניים. בתקופה זו החלו המוהלים לקבל שכר עבור המילה במסווה של מתנה.
במשך הזמו הפכה המתנה לנורמה חברתית וגרמה שנתחייבו בה גם העניים. באחת מתשובותיו רבי יוסף יצא בחריפות נגד המנהג החדש, ודרש מן המוהלים להחזיר את המנהג הראשון לקדמותו. את תשובתו הוא חותם : " ה' יזכינו לקיים מצוותיו יתברך לשם שמים בלי שום פניה זרה אמן כן יהי רצון.
על כס הרבנות.
על אף ידיעותיו הברוכות והמקיפות ותחומי התעניינותו הקבים, לא מונה רבי יוסף משום מה לכהן ברבנות באחת הערים הגדולות. רבי וידאל הצרפתי השתדל בשנת תר"ף – 1920 שיקבל רבי יוסף משרה ברבנות בעיר לראראג'י.
הערת ביניים של המחבר – מתוך הרבנים שראיינתי עולה, כי קנאתם ברבי יוסף, של הגורמים הממנים, הייתה אחת הסיבות. עניין של קנאת אחרים בו הוזכר על ידי רבי יוסף עצמו בתולדות יוסף עמוד 214 : " ומה כם כי רוב ימי חיי זרים בכל יום קמים עלי, שנאת חמס שנאוני, שנאה מחמת קנאה. כי השם השפיע עלי מטובו וגברו חסדיו עלי, שאני נהנה מיגע כפי ומאוני ומהוני. וכל המוני עם זוכרים מאמר רבי עקיבא מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכו כחמור. ובי נתקיים ויקנאו בו אחיו, ורמזו חז"ל, יוסף בגימטריה – קנאה. והדבר טעון בדיקה.
המשך המאמר. הוא נסע לשם באותה שנה בחודש חשון והתקבל בכבוד גדול. אך כיוון שלא הגיע עמם לכלל הסכמה, חזר לפאס לאחר כשבוע ימים. לאחר מכן קהל לאראג'י שלוחו לו ואמרו שהם מוכנים לקבל את כל התנאים שדרש, כולל שההתחייבות מצידו לשרתם תהיה רק לחמש שנים.
אך עתה סירב רבי יוסף, לפי שקשתה עליו הפרידה מהעיר פאס שהיה מקום תורה, ללכת למקום שאין בו לא תורה ולא תלמידי חכמים, והעדיף להמשיך בתפקידו וליהנות מיגע כפו. בשנת תש"ה – 1945, פנו אליו ושב מעיר לאראג'י שיאות לקבל עליו את משרת הרבנות.
הוא הסכים ללכת לתקופת ניסיון של שלושה חודשים, מחודש חשון עד חודש שבט. אנשי העיק קיבלוהו בכבוד מלכים, ראשי הקהל יצאו לקראתו לקבל פניו עד לעיר לקצר הסמוכה לעירם.
בתקופת שהותו בלאראג'י, ערכו לו ראשי הקהילה סיור בקהילות שבמרוקו הספרדית, כגון בלקצר – לכביר ובתיטואן. בכל מקום נתקבל בכבוד, ודרש לפני התושבים בהלכה ובאגדה. לאחר תקופץ הניסיון חזר לעירו פאס, והחליט לוותר על רעיון הרבנות.
את התקופה הקצרה ששהה בלאראג'י הקדיש להפצת התורה, דרש דרשות במקהלות עם, השיב בשאלות הלכה ודן בדיני אישות ובדיני ממונות. בחיבורו " שארית הצאן " יש כשש עשרה תשובות שכתב בתקופה זו.
רבי יוסף תיאר בפרוטרוט את ביקורו בלאראג'י ובערים הסמוכות, והרחיב אטת הדיבור על מה שראו עיניו בתיטואן, שהייתה עיר גדולה של חכמים ושל סופרים מאז ומתמיד. וכן סיפר על החכמים שאיתם נפגש. מאחר שכל זה לא ידוע לנו ממקורות אחרים, מצאתי לנכון להביא כאן את תיאורו כלשונו ( מתוך תולדות יוסף ) :
אספר תהלות אל ופעולותיו וחסדיו הטובים, אשר עשה עמי וגמלני כל טוב. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. זאת להודיע כי בחזון ( כן בכתב יד, וצריך להיות : בחורף ) תר"ף פ"ק – 1940, נתקבלתי לרב ומורה צדק בקהילת קודש לאראג'י יע"א על ידי אמצעי הוא ניהו רבה, הרב כמוהר"ר וידאל הצרפתי ז"ל.
והלכתי שמה והתאכסנתי בבית הגביר מרומם ונעלה לשם ולתהילה כבוד הרב קאסטיל הי"ו וכל הקהל כיבדוני כבוד גדול. ונתעכבתי שם שבעה ימים ולא נשתווינו בינינו, וחזרתי לביתי לשלם. ובליל שבת קודש שהייתי שמה, מכלל האנשים אשר באו לבית בעל הבית הי"ו, בא הגביר מרומם ונעלה כבוד הרב מתתיה הי"ו, וביקש ממני לדרוש ביום מחר.
והסכימו להיות הדרשה בבית הכנסת של האדון כבוד הרב שלמה מר יוסף הי"ו ( נ"ע ). וכן היה דרשתי ביום שבת קודש בעת תפילת המנחה, דברי מוסר ודרושים וחידושי תורה, הנה הוא כתוב אצלי בספר של דרושים תאמרו ליוסף, השם יזכני להדפיסו אמן כן יהי רצון.
דרוש דרשתי ותוכחות מוסר אשר דרשתי בקהל מעם בני ישראל, אנשים של צורה, יראי ה' וחושבי שמו בעי"ת לעראייס יע"א בחודש כסלו שנת אל תפ"ר בריתך איתנו לפ"ק.
ואחר באו למחז"ק פאס יע"א ( נראה שצריך להיות לאחר בואי ), באו שני גברים ברמים האחים המכונים בני פלאטא ( שם אמם פלאטא ), לראות אם נשמע לקולם לילך שמה. והביאו בידם כתב יד חתום מראשי הקהל של העיר, בתנאים כאשר הייתי מתנה עליהם על שמן חמש שנים.
ולא נעתרתי לבקשתם ואלא הלכתי עמהם , ועמד לנגדי מאמר התנא : והוי גולה למקום תורה, ושם ארץ תלאובות אין תורה ( על פי הושע יג, ח. כלומר מקום ישב מתורה ) אין שום תלמיד חכם לישא וליתן עמו בדברי תורה.
והשם האריך ימי, ואחר עבור חמישה ועשרים שנה, בשנתינו זאת שנת התש"ה – 1945 ליצירה, שלחו אחרי האדון הנכבד החכם המרומם כבוד הרב דינר אצייאג הי"ו מעיר תיטואן יע"א, ופיתה אותי בדברי רצוים, וקיבלתי ללכת שם לנסות אם יראה בעיני על זמן שלושה חודשים.
ובשנים ועשרים יום לחודש מרחשון התש"ו ליצירה מתאים 29 אוקטובר 1945 למנין הנוצרים, נסעתי לשם ברשיון הממשלה הצרפתית והספרדית ( כי בתקופה זו הייתה לאראג'י באזור שתחת שליטת ספרד ). ובאו קהל קדוש לאראג'י יע"א ךהקביל פני עד עיר לקצר לקאביר, ויצאו גם קהל לקצאר לקראתי.
ובעת ההיא היו גשמים יורדים לרוב, והוליכו אותי במכונית טומוביל עד עיר לאראג'י. ועשו לי בעל הבית איש הגון וישר וצדיק וירא את דבר השם, הוא שוחט מתא, החכם הוותיק כבוד הרב משה בן שבת הי"ו, ועשה עמי הוא ואשתו ובניו טובות הרבה כל ימי שבתי בביתו, השם ישלם גמולם הטוב ויאריכו ימים ושנים דשנים ורעננים אמן כן יהי רצון.
וביום שבת קודש סדר חיי שרה, שבעה ועשרים חשון, הייתה פקידת החודש של אישה אחת כשרה בת גדולים, כלתו של האדון שלמה מר יוסף נ"ע. ובעת התפילה שהייתי שליח ציבור ביקשו ממני לדרוש עליה, וכן היה דרשתי עליה.
גם ביקשו ממני ביום שישי, לדרוש ברבים בערב ביום שבת קודש על כל בני העיר, ובכלל דבריהם אמרו לי שזה כשנים עשר שנה שלא ראו חכם, ושלא שמעו דרשה ודברי תורה. וקראו כרוז בכל בתי כנסיות, לבא בערב לבית הכנסת של האדון שלמה מר יוסף לשמוע דרשה.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.
לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים
רבי שלום נעמייאש
שליח מארץ ישראל. ברשימת הנפטרים נכתב עליו: ״נתבקש בישיבה של מעלה, החכם השלם והכולל, החסיד העניו, כה״ג (כבוד הגאון) שלם נעמייאש מא״י תוב״ב ובא למערב ונתיישב בעיר סאלי יע״א ונעשה תגר גדול ובעו״ה נשרף בכאן מקנס ע״י מלשינות, היום יום ג' כ״ח לכסליו שנת תצ״ג לפ״ק ונקבר בבית החיים שמחוץ לעיר, במקום הנקרא בפ״ה (בפי הכל) ״אגאה ערוס״ הי״ן בקרוב״.
רבי שמואל הלוי
אף הוא יצא בשליחות קהילת חברון ושהה בשנת הת״ע בסאלי
קרוב לוודאי שהיו שדרי״ם נוספים בתקופות קדומות יותר, אלא שלא תועדה שליחותם בכתובים. קבוצת השדרי״ם הנכבדת שנרשמה לעיל, דיה כדי ללמדנו על הכבוד הגדול שרחשו יהודי סאלי לתלמידי חכמים ולמוסדות התורה.
אהבת ארץ ישראל וישובה.
כבר נכתב על היחס אל שדר״י ארץ ישראל ואל חכמיה.
לקמן יסופר על עליית אוהחה״ק עם תלמידיו לארץ הקודש. דבר זה הטביע חותם ורושם גדול על הישוב בארץ ועל המתיישבים.
במפקד יפו בשנת התקצ״ט, נמצאו ביפו שלושה אישים מיהודי סאלי(עם משפחותיהם): הרב שלמה ארוראץ – רב ודיין בסאלי, רבי אהרן מויאל ראש קהילת יפו, רבי שלמה מרביד – מלמד בת״ת ביפו.
הרב ד״ר יהודה ביבאס, עלה לארץ בשנת התר״א. הוא בנו של רבי שמואל, ממשפחתו של אוהחה״ק. הוא עמד בראש ישיבת ״לב החיים״ בג׳יברלטר, לפני עלותו ארצה.
רבי יהודה נחשב למבשר ההתיישבות היהודית הרוחנית בארץ ישראל, ממנו למד הרב יהודה אלקלעי.
בהשפעתו עלו בשנת התרט״ו, הרב דוד בן שמעון ורבי דוד אלקיים, תלמידי רבי מסעוד אבוחצירא. (מתוך ״יפו נווה צדק״).
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת מקץ ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 30◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור (מא, א).
הרב אברהם אסולין היו
כתב הגאון הצדיק רבי יוסף בן הרוש זצ"ל מחכמי תאפילאלת , בספרו אהל יוסף, כתב לרמז את כל הפסוק על דיני החנוכה, בראי תבות, "ומנהג ישראל ה' ישמרם, מעשה קדושים צדיקים, שמונה נרות תמיד יהיו מזהירים, ידליק משמאל, ימין מזוזה, ויתקין פתילות רבות עם השמן. חייב להדליק מעומד. וידליק השמש נוסף הוא. עיקר מצוה – הדלקה. עלינו לברך הלל, יגמור אותו, ויזכור רחמיו".
וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו(מא, לז).
כתב הרב יחיא נחמני בספרו אמרי נועם, פירוש שהיו עבדיו מכעסים אותו ומתרעמים עליו על שהמליך עליהם עד כמו שאמר להם הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. אבל כשבאו אחי יוסף וראה אותם שכולם נאים וגבורים וצורתם מעידה עליהם שהם משפחה נכבדה אז שמח פרעה שידע מה להשיב לעבדיו שהתרעמו עליו שלא טעה בדמיונו שהצליח עליהם יוסף, וגם עבדיו שמחו שלא שלט עליהם עבד.
וירדו אחי יוסף עשרה לשבר בר ממצרים ואת בנימין אחי יוסף לא שלח(מב, ג).
כתב הרמב"ן ז"ל "וירדו אחי יוסף עשרה", כי לקיים החלום הראשון של החלומות כי הוא היה מספר אל אחיו העשרה, כי בו אמר(בראשית לז), ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו, ולהם אמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי בנימין איננו בכלל הזה, ונתקיים עתה החלום הזה כאשר השתחוו אליו. והחלום השני שכתוב והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים לא יוכל להתקיים עד שיבא בנימין וגם אביו ע"כ. וכתב הדיין הגאון רבי ברוך אברהם טולידאנו זצ"ל בספרו אמרי ברוך, ולכאורה מדכתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אנו יודעים שירדו עשרה, ונראה לי כי כיוון הפסוק לתרץ איך לא חשש יעקב לעין הרע ושלח את כל בניו, היה לו לשלח ב' או ג', ומתרץ כי עשרה הם וקימ"ל "כל בי עשרה שכינה נמצאת" ואם כן שכינה שורה בתוכם, וכל איפה שנמצאת שכינה יתברך אין שטן ופגע רע.
וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות וכו (מב, ז).
יש לדקדק היאך יוסף עם כל צדקתו ויושרו היה מתנכר לאחיו ודיבר אתם קשות, ואם בגלל כל מה שעשו לו הרי עוון פלילי להיות נוקם ונוטר איבה והתורה אמרה לא תקום ולא תטור, ובפרט אחר שיצא לו טובה מכל מה שעשו הרי לא מהראוי שינטור להם איבה. ואפשר שכוונת יוסף אחר שבראותו שמכוונתם להרע צמחה לו טובה וישועה, רצה להתנכל להם ולדבר עמהם קשות פן ואולי שוב יחרה אפם בו ומרעה שחושבים לעשות לו תצמח לו טובה. או שכיוון לדבר עמהם קשות כדי שיגיע להם צער, ותצמח גם להם טובה כמו שצמחה לו טובה מהצער שציערהו (אמרי ברוך טולידאנו).
ויאמר שלום לכם אל תיראו אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון באמתחתיכם כספיכם בא אלי ויוצא אלהם את שמעון (מג, כג).
כתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר התורה מרכאש, בספרו כפר ליצחק, אפשר לרמוז שבשעת סלוק הצדיק אומרים לו טעם לסלוקו והוא "שלום לכם" לבני הדור "אל תראו" מפני הרעה שלא תבא ועוד "אלהכם" בזכותכם ובזכות אביכם "נתן לכם מטמון" פירוש נתן בתורת מתנה עכשיו לכם משלכם מטמון שכר הצפון על דרך מה רב טובך אשר צפנת כאלו מונח באמתחתכם על דרך כל השונה הלכות כל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ושמא תאמר והרי לא עשה את כל המצות כולם לזה אמר "כספכם בא אלי" פירוש תאותכם באה אלי שהייתם מחשבים לעשות תורה ומצות.
או יאמר "כספכם" צדקה שהייתם עושים באה אלי ושמא תאמר שמא יש בידם עון חס ושלום ולא יזכו לעולם הבא לזה אמר "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש מחל להם שום עון על ידי התורה כי מאן דלעי באורייתא לא תבעי מניה בההוא עלמא דינא כלל.
נושא לנשים
"ויאמר שלום לכם"- על פי מה שאמרו בגמרא[1] אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף שהם היסורין יגביהם עוף שהיא התורה שנאמר התעיף עינך בו פירוש אם תעיף עינך בתורה ואיננו על הדרך אם תעזבני יום ימים אעזבך. אבל על ידי שמיעת המצות לא פלטי מיסורין אמר ליה הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו שנאמר "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה’ אלהיך והישר" וכו’ פירוש על ידי שמיעת המצות פלטי מיסורין. ולכן ר’ יוחנן אזיל לשטתיה והביא הברייתא ת"ר (ברכות יז), גדולה הבטחה וכו’ יותר מן האנשים שאינן בני תורה שנאמר קומנה שמענה קולי האזינה אמרתי אמר ליה רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין מן היסורין לסברת ריש לקיש דבעינן תורה. אמר ליה באקרויה בנייהו וכו’ וזהו "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש שמיעת המצות ובאקרויי בנייהו כאלו למדו התורה ופלטי מיסורין לסברת ריש לקיש.
מעשה רב: הלבנת פנים
איזה איסור חמור יותר?
בעיר טבריא ת"ו שבת אחת התעוררה שאלה בעקבות תקלה בעירוב, שאלו את רב העיר הספרדי הרב יעקב זריהן זצ"ל, האם מותר לטלטל, השיב הרב בחיוב, לעומת זאת בבית מדרש של הרב האשכנזי הרב משה קליעסק זצ"ל, אחר תפלת ערבית בליל שבת, קודם הכרזת הגבאי בבית המדרש, בדבר איסור טלטול בעקבת התקלה בעירוב, שאל הרב האם דבר מה פסק עמיתו לרבנות הרב זריהן, ענה הגבאי שפסק הרב שמותר לטלטל, במקום פסק הרב בנחרצות להודיע את הפסק של הרב זריהן שמותר לטלטל, באותה שבת הלך הרב קליעסק לבית הרב זריהן והציע שילמדו יחד מעט מהלכות עירובין, אחר שלמדו בעין את הסוגיה שאל הרב את הרב זריהן, לפי הנלמד מה הדין בטלטול בעיר בעקבות השאלה שנוצרה בעיר, השיב הרב זריהן אכן אסור לטלטל ואם כך מדוע הרב לא אסר לטלטל בעיר, ענה רבי משה עירוב בעירנו דרבנן, אם יגידו שיש מחלוקת בין הרבנים ולהלבין פני הרב ברבים הוא איסור דאורייתא. ("פניני המדות" שיצא בס"ד בקרוב).
הקפדה
רק פעם אחת הקפיד
הרב בעל "נשמת חיים משאש" הניח תרנגול לשוחטו לכבוד שבת, והנה לקראת יום שישי נגנב התרנגול מביתו ובכל העיר לא היה בנמצא לא עוף ולא בשר, נתעצב הרב שלא יכול לכבד את השבת, ואז יצא מפי הרב קללה על הגונב, ומיד לאחריה נתעצב הרב איך קלל את הגנב, ואף בירך את הגנב שתהפוך הקללה לברכה, אך שגגה יצאה מפי השליט, והנה בערב שבת הגנב טעם מהעוף, תיכף נתקע הבשר בגרונו מיד אמו של הגנב הזקנה הלכה לבית הרב, שיברך את בנה, מיד הצדיק לחש דבר מה על כוס מים, והוסיף שתיתן לבנה לשתות ויעבור הבשר מגרונו, ומיד הגיע הגנב עם העוף לבית הרב ומבקש סליחה וששב בתשובה שלמה, הרב מחל לו וברכו ובתנאי שלא יוסף ידו בגניבה, ונתן לו את התרנגול במתנה, ומאות היום הוסיף עוד גדר לבל הוציא מפיו דבר הקפדה, פן חלילה על ידו ידו יענש. (פניני המידות).
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31
Amnon Elkabets
Tafilalet – Sijilmassa
Avant propos sur la region
D'apres sa definition administrative, le Tafilalet au Maroc est la 9eme province, parmi les 16 que compte le pays. Par sa grandeur, elle est la quatrieme province du Maroc. Sa superficie est de 80.000 Km2, (presque quatre fois plus grand qu'Israel) elle est divisee en departements. Le Tafilalet arrive en sixieme position avec une population de 2.2 millions d'habitants. Soit 27,5 habitants par kilometre carre. (Par exemple : la region de Casablanca avec sa superficie de 1615 km2 a 2786 d'habitants par km2). Ce n'est pas par hasard que la population du Tafilalet est fluide, c'est qu'une partie de son territoire est en lisiere du Sahara sur la frontiere algerienne. La region est couverte de grands plateaux pierreux, les grandes hamadas – Plateau pierreux des deserts sahariens – comme celles du Guir et de Dar'a, riches en gisements de fer, manganese, plomb et zinc. Dans la region, on peut remarquer les dunes de sable de Margosa, les gorges du Toudra et la plaine du Dades connue pour ses phenomenes geologiques. 
Cette region est parmi les trois plus importantes du pays au point de vue strategique. Les deux autres sont Fes et Marrahech. Ces regions ont toujours ete dirigees par les trois grands Califes ; les cadis qui faisaient fonction de vice-rois avaient une influence considerable a la cour du Sultan car ils etaient de la famille royale. C'est parmi eux qu'etaient elus les dirigeants et les rois qui ont gouverne le Maroc. Leur role principal etait d'etre "les yeux du Sultan" et de lever les impots du royaume. Le siege du califat du Tafilalet etait a Rissani et le calife administrait la region depuis la ville d'Erfoud.
Dans le passe, c'est au Tafilalet que se cachaient les tribus insurgees qui fuyaient pendant les renversements du pouvoir et les epoques d'instabilite. Ces tribus des marges sahariennes etaient des instruments entre les mains des membres de l'aristocratie cherifienne pour reussir les renversements du pouvoir. La derniere prise de pouvoir est celle qui a mis a la tete du royaume la dynastie qui regne jusqu'a nos jours. C'est la dynastie Hassanite-Allaouite-Tafilalienne. Son nom lui vient d'Hassan, petit-fils de Mahomet, et de son pere Ali fils d'Abou Taleb. Le fondateur de cette dynastie etait le gouverneur du Tafilalet Moulay Ali a-Charif. C'est son fils Moulay a Rachid qui la ren forca et lui donna ses bases de dynastie royale.
Dans le passe, la region etait un lieu de rencontre des caravanes de nomades qui fuyaient le desert en guerre. C'etaient les grandes caravanes qui transportaient de l'or et des marchandises du Soudan, destinees a Tombouctou et Goualata, ou en revenaient. Au fil des annees, l'endroit devint une oasis produisant des dattes, celebres dans le monde. Une grande partie des palmiers dattiers de cette oasis ont pousse grace aux noyaux de dattes jetes la par les nomades. Les habitants de la region l'ont surnommee "la plaine des dattes" et les Juifs : "Jericho (ville des dattes) du Maroc".
Tombouctou Histoire
En 1977, la région de Gao est divisée en deux avec la création de la région de Tombouctou. En 2011, un redécoupage administrative est initié pat le présidentAmadou Toumani Touré. Le 14 décembre 2011, le gouvernement adopte un projet de loi portant création des circonscriptions, cercles et arrondissements des régions de Tombouctou, Taoudénit, Gao et Ménaka. La région de Taoudénit est créé avec des localités situé à l’extrême nord du Mali qui appartenait auparavant à la région de Tombouctou.
Géographie
La région de Tombouctou est limitée au sud par les régions de Ségou et Mopti, à l'est par les régions de Gao et Kidal, au nord et nord-est par l'Algérie et à l'ouest par la Mauritanie. C'est une région en grande partie désertique. Au sud cependant, la présence du Niger et de son delta intérieur, ainsi que de nombreux marigots, étangs et lacs, permettent d'importantes activités agricoles.
La région de Tombouctou compte 26 forêts classées couvrant une superficie de 57 416 ha.
Dans la région sont situés un site Ramsar, le Lac Horo dans le cercle de Niafunké, et une zone d’intérêt cynégétique, Azaouad Nord – Ouest dite Salam, dans le cercle de Tombouctou.
Mariage juif a Mogador-fran-angl
La communaute juive de Mogador
David Bensoussan et Asher Knafo
La ville de Mogador, ou de son nom arabe Essaouira, a été fondée vers 1760 par le Sultan Sidi Mohamed Ben Abdallah. Le Sultan voulut faire dévier le commerce maritime d'Agadir à M
ogador, afin de punir Agadir pour sa rébellion constante. Plus proche du pouvoir central et d'accès plus facile par voies terrestre et maritime, Mogador était plus facile à contrôler.
Le Sultan demanda à l'ingénieur français Cornut de tracer les plans d'une ville moderne et d'en surveiller les travaux. Il choisit dans diverses villes de son pays 10 familles juives riches et leur demanda de s'installer dans cette ville et d'y développer le commerce extérieur. Il leur accorda habitations et privilèges commerciaux et les exempta de la taxe spéciale de la jazzia imposée aux Juifs en raison de leur statut de protégés (dhimmis). Ces commerçants portèrent le titre spécial de toujjar el Sultan (les négociants du Sultan). Ils eurent, avec les autres commerçants juifs qui vinrent plus tard à Mogador, une influence prépondérable auprès du pouvoir central.
Les commerçants juifs exerçaient leur commerce avec les pays d'Europe et particulièrement avec l'Angleterre, la France et l'Allemagne. L'Europe importait alors des arachides et des cuirs ainsi que des produits exotiques de l'Afrique subsaharienne tels l'ivoire, les peaux d'animaux sauvages, les plumes d'autruche. Des caravanes de chameaux traversaient le Sahara et leurs marchandises étaient traitées dans la ville de Mogador avant d'être exportées vers l'Europe.
Au XIXe siècle, Mogador devint alors le premier port marocain. La communauté juive entretenait des relations culturelles et commerciales avec des communautés juives du monde entier et notamment celles d Amsterdam, de Londres, de Livourne et dAlger. Pendant ses 150 premières années, la ville vécut essentiellement sous l'influence de l'Angleterre. Certaines familles envoyèrent leurs enfants faire leurs études en Angleterre. Quelques-uns d'entre eux finirent par s'y établirent et y ouvrir des succursales du commerce mogadorien.
La population juive de Mogador alla croissant et, en 1785, elle comptait déjà près de 6000 âmes. La ville prit un caractère juif. La communauté juive représentait la moitié de la population de Mogador, sinon plus. La majorité des Juifs provenait de la région du Sous, ou même de centres éloignés du Sud Marocain tels Tiznit, Oufrane et Illigh. En 1873, l'on recensait 7000 Juifs dont 1000 vivaient dans le quartier de la Kasba où habitaient les Européens et les Juifs nantis.
Le reste de la communauté vivait avec les musulmans dans un quartier nommé Médina. En 1807, le sultan Moulay Souleiman décréta que les Juifs devraient désormais habiter dans un quartier réservé. Le Mellah de Mogador fut alors fondé. La Médina fut évacuée de ses Juifs qui durent habiter le Mellah fort exigu. Dix ans après, une épidémie de peste décima une grande partie de la population juive qui s'y était installée.
En 1844, la France entra en guerre contre le Maroc, dans le but de décourager le souverain marocain de porter secours aux Algériens en rébellion contre la colonisation française de l'Algérie. La flotte du Prince de Joinville bombarda Mogador. Le quartier juif du Mellah situé le long de la muraille nord de la ville souffrit grandement de ces bombardements. Profitant de la situation, les Berbères du pays Haha accoururent et mirent la ville à sac.
Ils s'acharnèrent surtout sur le Mellah qu'ils saccagèrent. En 1863, le philanthrope britannique Sir Moses Montefiore arriva au Maroc pour plaider devant le Sultan du Maroc la cause des Juifs. Il obtint de lui un dahir qui reconnaissait que les Juifs marocains étaient égaux devant la loi. Ce même dahir interdisait tout mauvais traitement à l'égard des Juifs. Par conséquent, la bastonnade infligée aux Juifs devenait dorénavant interdite. Sa visite à Mogador, eut des conséquences bénéfiques. Des ressortissants de Mogador installés à Londres et des organisations philanthropiques judéo-britanniques prirent de nombreuses initiatives visant à assainir le Mellah surpeuplé et mirent sur pied des secours d'urgence lors des crises de disette ou d'épidémies. Le Mellah fut pavé et une première école anglaise fut fondée.
Parallèlement à l'instruction religieuse traditionnelle, de nouvelles institutions scolaires furent créées. À partir de 1874, l'Alliance israélite universelle ouvrait sa première école à Mogador, marquant ainsi le début de la francisation de la communauté juive. En 1885, l'Anglo-Jewish School fonda une école de filles qui devint un établissement de grand renom. Sa directrice Madame Stella Corcos oeuvra pour !amélioration des conditions de vie des Juifs de Mogador et n'hésita pas a faire un voyage jusqu'a Marrakech pour obtenir du Sultan la permission d'ajouter au Mellah 150 habitations. Quelques annees plus tard les Juifs furent autorisés à habiter une partie du quartier des Sbanat connu sous le nom de Nouveau Mellah.
Le vingtième siècle fut témoin du déclin économique de Mogador, jusqu'alors premier port du Maroc. Lorsque l'Afrique fut conquise par les puissances coloniales, le commerce transsaharien des denrées exotiques cessa. L'économie de Mogadcr s'en ressentit de façon dramatique. De nombreux commerçants juifs s'appauvrirent. Il y eut en outre des crises de famine, des épidémies graves et une recrudescence du brigandage sur les routes
En 1912, la France établit son Protectorat sur le Maroc. L'ensemble de la communauté juive subit un processus d'émancipation. Les Juifs ne furent plus obligés de se limiter à résider dans des quartiers désignés. L'habit européen remplaça graduellement la djellaba et la calotte noires, habits traditionnels des Juifs. En 1917, l'Anglo-Jewish School ferma ses portes, marquant l'adoption de la langue française au sein de la communauté juive de Mogador. La présence française amena la sécurité et mit fin aux nombreuses mesures arbitraires du passé.
Une communauté heureuse s'épanouit alors à Mogador. Dans l'ensemble, les relations entre les Français, les Arabes et les Juifs furent cordiales.
Il n'en demeure pas moins qu en 1942. un décret raciste du gouvernement vichyssois obligea les Juifs à se soumettre à un recensement et à une déclaration de biens. Le rapport du chef des services municipaux daté du 15 avril 1942 décrit l'état d'âme des Mogadoriens : frayeur chez les Juifs, joie chez les Arabes et satisfaction chez les Français. Aussi, le débarquement américain à Casablanca le 8 novembre 1942 fut-il accueilli avec grand soulagement par les Juifs du Maroc. Le protectorat français prit fin avec l'avènement de l'indépendance du Maroc en 1956.
D'illustres commerçants, diplomates, rabbins et érudits vécurent à Mogador. Pour la plupart, les auteurs mogadoriens imprimèrent leurs ouvrages à Livourne en Italie. Mogador fut réputée pour sa tradition de poésies religieuses (baqachot) et par ses ensembles de musique andalouse.
Après la création de l'Etat d'Israël Mogador, comme le reste du Maroc, se vida quasiment de ses Juifs. La plupart émigrèrent en Israël, en France et au Canada. L'appel du sionisme et la crainte ce retrouver une situation d'insécuritf semblable à celle qui existait avant le protectorat français furent les principales raisons du départ des Juifs.
En quelques années, Mogador, qui a certains moments de son existence a été une ville à majorité juive, fut complétement abandonnée de ses Juifs, qui lui gardèrent néanmoins dans leurs coeurs des sentiments de reconnaissance et de tendresse
הספרייה הפרטית של אלי פילו- בא-דן אלבו
" בא " הוא ספר שירים רביעי של דן אלבו. בקובץ מהדהדת חוויית האדם שנעקר משהשמים ונותר חף מאמונה ומכל הונאה עצמית, נטוש מול ידיעת הסופיות. מתוך הכרה אומללה זו, צומחת ערגה לאסתטיקה מיתית שתגאל אותו ביופיה.
סיפורי התנ"ך מזמנים למשורר את יכולת ההקסמות וההסחפות. שירי הקובץ מטלטלים בין חידלון להסחות מפניו, בין נהייה לאושר והתגרות בו, בין האחזות בנימותיה הנסתרות של האהבה, והאזנה להתרחקות הלחישות הרתומות לזיכרון.
רָאִיתִי נַרְקִיס נִפְלָא
וְרוּחַ שָׁט מֵעַל פָּנַי הַמַּיִם
וּבְוַדָּאוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ יֵשׁ מְפֻיָּס
כִּזְבוּב טוֹרְדָנִי
רִפְרֵף עָל מִצְחִי הִרְהוּר
עַל הַגֵּרָעוֹן הַמַתְמִיד בֵּרַחַמֵי שָׁמַיִם.
מתוך בא עמ' 30 הוצאת הקיבוץ המאוחד.
הרהור
על הגרעון המתמיד ברחמי שמים
בתחילת שנות התשעים ערך דן אלבו את כתב העת שלם.
הוא עוסק באמנות פלסטית, עבודותיו הוצגו בתערוכות ובגלריות רבות, בגרמניה, באנגליה ובצרפת. שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, ספרדית ויפאנית.
ספריו הקודמים :
הערות אחדות על השקט, ספרית הפועלים 1990
שובו של אשל רוד אל הפיגורטיבי, ספרית הפועלים 1997
כי כן, גוונים 1999
הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר
הספרות הרבנית בצפון אפריקה.
השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948
ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה
שלום בר-אשר.
ירושלים, התשנ"ט
פתח דבר
מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.
ההלכה והיצירה המשפטית הגדולה : שו"ת רבי יעקב בן צור.
חכמי מרוקו המשיכו לעסוק בתקופה זו בראש ובראשונה בתחומים שהיו נחלת דורות קודמים, הלכה, פרשנות המקרא, פירושים על התלמוד וכתיבת חידושים בצדו, דרוש, שירה ופיוט ועוד. היו גם מעטים שהמשיכו להתעניין ב " חכמת התכונה " – אסטרונומיה על פי המושגים של הדורות ההם – ואפילו במדעים. אולם כדרכנו נתמקד בתחומים העיקריים המתבקשים בפרק זה.
במאות ה-16 וה-17 עדיין שמרה קהילת פאס על מקומה כמרכז תורה. רפיון מסוים חל שם במחצית השנייה של המאה ה-17, אך ממש באותו זמן החלה פריחה גדולה בקהילות אחרות, ובפרט בנכנאס, בתיטואן, בסאלי, בצפרו ועוד. בראשית המאה ה-18 פעלו במכנאס האחים רבי חביב ורבי משה טולידאנו, ורבי משה אף חיבר שו"ת " חוק ומשפט " . השגשוג הרוחני במכנאס השפיע גם על הקהילה הותיקה בפאס ושמה מימים ימימה עמד לה גם עכשיו. במחצית הראשונה של המאה ה-18 זכה לפרסום בעיר זו רבי שמואל בן זקן שכתב ביאורים וחידושים על חלק ממסכתות הש"ס.
לפרסום רב זכו שלושת החכמים רבי יהודה בן עטר, שכונה בפי יהודי פאס " רבי אלכביר " – הרב הגדול -, רבי שמואל בן אלבאז ורבי יעקב בן צור. הראשון נודע כמלומד בנסים, והמוני העם עד הדורות האחרונים היו נשבעים בשמו, ואולם את עיקר פרסומו קנה כגדול בהלכה.
מכל רחבי מרוקו פנו אליו היהודים בשאלותיהם . התשובות שהוא השיב נשמרו בכתב יד, ורק באחרונה נחלץ " מכון ירושלים " לפרסם את שו"תיו. בצדק ניתן לראות בו, כמו שצוין בפתיחה לספרו, נקודת מפנה בהיותו בעל השפעה גדולה על היצירה בהלכה במרוקו. ספר אחר שלו הוא " מנחת יהודה " על התורה.
חברו של רבי יהודה, רבי שמואל הצרפתי, כתב חידושים על הגמרא " דברי שמואל ", ובניגוד לרבים בזמנו הוא זכה שספרו יתפרסם בימי חייו. חכם אחר היה רבי מנחם עטייא מדנאת שכתב את " מר דרור " על כמה ממסכתות התלמוד.
על רבי שמואל בן אלבאז כתב רבי חיים בן עטר הנודע : " ובחלק מהלכות המתקתי סוד עם רב ועצום יחיד בדורו, גדול הרבנים, חכם החכמים, לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלה, אלא לאחר הסכמת הרב הנזכר " הוא זכה לפרסום רק כמאתיים שנה אחרי מותו בספרו " ויאמר שמואל " על כמה מסכתות הש"ס ועל מסכת אבות.
אך מבין השלושה הזדקרה דמותו של רבי יעקב בן צור, שנחשב לאחד הפוסקים הגדולים לא רק בדורו אלא גם בדורות שלאחריו. יד הייתה לו בכל המקורות של חכמי ספרד והמזרח, אך גם ממקורות חכמי אשכנז שאב לא מעט, על כל אלה הוסיף פירושים וחידושים משלו. ספרו " משפט וצדקה ביעקב " מהווה אוצר בלום של תורת חכמי מרוקו כפי שנתפתחה עד ימיו, וגם אבן פינה בפסיקת ההלכה בדורות שבאו אחריו, ובצדק ניתן אף לכנותו הקודיפיקטור של יהודי המערב. הוא אסף את תקנות מגורשי ספרד משלהי המאה ה-15 ועד ימיו, ובהן תקנות לשיפור מעמד האישה ולהגדרת זכויותיה.
אומץ לב נתגלה בפסיקתו, כשהוא חיזק את מעמד בתי הדין במרוקו במאה ה-18. הוא העניק לדיין יחיד סמכות כשל שלושה דיינים, ובכך ביסס קהילות קטנות ובינוניות, שלט יכלו להחזיק בית דין של שלושה. למעשה, הוא הרחיב את ההלכה שלדיין יחיד יש סמכות בדיני ממונות כמו שלושה דיינים שאינם מומחים.
וכן הוציא פסק דין עקרוני, שאין לערער על גזרי דין לפני בית דין במקום אחר. מובן שמגמה זו לא סייעה להתפתחות הנהגה מרכזית ממוסדת, אך היא חיזקה את מעמד בית הדין המקומי. ולבסוף ראוי ןהזכיר את הסמיכה שנתן לחמישה דיינים, וביניהם בנו, לפני מותו ( מעשה, שמזכיר פעולה דומה בתקופת המשנה ) ביה זה גם ההרכב הגדול ביותר של בית דין שנודע במרוקו בתקופה זו.