הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

פתח דבר

מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.

ההלכה והיצירה המשפטית הגדולה : שו"ת רבי יעקב בן צור.

חכמי מרוקו המשיכו לעסוק בתקופה זו בראש ובראשונה בתחומים שהיו נחלת דורות קודמים, הלכה, פרשנות המקרא, פירושים על התלמוד וכתיבת חידושים בצדו, דרוש, שירה ופיוט ועוד. היו גם מעטים שהמשיכו להתעניין ב " חכמת התכונה " – אסטרונומיה על פי המושגים של הדורות ההם – ואפילו במדעים. אולם כדרכנו נתמקד בתחומים העיקריים המתבקשים בפרק זה.

במאות ה-16 וה-17 עדיין שמרה קהילת פאס על מקומה כמרכז תורה. רפיון מסוים חל שם במחצית השנייה של המאה ה-17, אך ממש באותו זמן החלה פריחה גדולה בקהילות אחרות, ובפרט בנכנאס, בתיטואן, בסאלי, בצפרו ועוד. בראשית המאה ה-18 פעלו במכנאס האחים רבי חביב ורבי משה טולידאנו, ורבי משה אף חיבר שו"ת " חוק ומשפט " . השגשוג הרוחני במכנאס השפיע גם על הקהילה הותיקה בפאס  ושמה מימים ימימה עמד לה גם עכשיו. במחצית הראשונה של המאה ה-18 זכה לפרסום בעיר זו רבי שמואל בן זקן שכתב ביאורים וחידושים על חלק ממסכתות הש"ס.

לפרסום רב זכו שלושת החכמים רבי יהודה בן עטר, שכונה בפי יהודי פאס " רבי אלכביר " – הרב הגדול -, רבי שמואל בן אלבאז ורבי יעקב בן צור. הראשון נודע כמלומד בנסים, והמוני העם עד הדורות האחרונים היו נשבעים בשמו, ואולם את עיקר פרסומו קנה כגדול בהלכה.

מכל רחבי מרוקו פנו אליו היהודים בשאלותיהם . התשובות שהוא השיב נשמרו בכתב יד, ורק באחרונה נחלץ " מכון ירושלים " לפרסם את שו"תיו. בצדק ניתן לראות בו, כמו שצוין בפתיחה לספרו, נקודת מפנה בהיותו בעל השפעה גדולה על היצירה בהלכה במרוקו. ספר אחר שלו הוא " מנחת יהודה " על התורה.

חברו של רבי יהודה, רבי שמואל הצרפתי, כתב חידושים על הגמרא " דברי שמואל ", ובניגוד לרבים בזמנו הוא זכה שספרו יתפרסם בימי חייו. חכם אחר היה רבי מנחם עטייא מדנאת שכתב את " מר דרור " על כמה ממסכתות התלמוד.

על רבי שמואל בן אלבאז כתב רבי חיים בן עטר הנודע : " ובחלק מהלכות המתקתי סוד עם רב ועצום יחיד בדורו, גדול הרבנים, חכם החכמים, לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלה, אלא לאחר הסכמת הרב הנזכר " הוא זכה לפרסום רק כמאתיים שנה אחרי מותו בספרו " ויאמר שמואל " על כמה מסכתות הש"ס ועל מסכת אבות.

אך מבין השלושה הזדקרה דמותו של רבי יעקב בן צור, שנחשב לאחד הפוסקים הגדולים לא רק בדורו אלא גם בדורות שלאחריו. יד הייתה לו בכל המקורות של חכמי ספרד והמזרח, אך גם ממקורות חכמי אשכנז שאב לא מעט, על כל אלה הוסיף פירושים וחידושים משלו. ספרו " משפט וצדקה ביעקב " מהווה אוצר בלום של תורת חכמי מרוקו כפי שנתפתחה עד ימיו, וגם אבן פינה בפסיקת ההלכה בדורות שבאו אחריו, ובצדק ניתן אף לכנותו הקודיפיקטור של יהודי המערב. הוא אסף את תקנות מגורשי ספרד משלהי המאה ה-15 ועד ימיו, ובהן תקנות לשיפור מעמד האישה ולהגדרת זכויותיה.

אומץ לב נתגלה בפסיקתו, כשהוא חיזק את מעמד בתי הדין במרוקו במאה ה-18. הוא העניק לדיין יחיד סמכות כשל שלושה דיינים, ובכך ביסס קהילות קטנות ובינוניות, שלט יכלו להחזיק בית דין של שלושה. למעשה, הוא הרחיב את ההלכה שלדיין יחיד יש סמכות בדיני ממונות כמו שלושה דיינים שאינם מומחים.

וכן הוציא פסק דין עקרוני, שאין לערער על גזרי דין לפני בית דין במקום אחר. מובן שמגמה זו לא סייעה להתפתחות הנהגה מרכזית ממוסדת, אך היא חיזקה את מעמד בית הדין המקומי. ולבסוף ראוי ןהזכיר את הסמיכה שנתן לחמישה דיינים, וביניהם בנו, לפני מותו ( מעשה, שמזכיר פעולה דומה בתקופת המשנה ) ביה זה גם ההרכב הגדול ביותר של בית דין שנודע במרוקו בתקופה זו.