ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

במכנאס התקבל בכבוד, הצטרף לבית הדים עם הרבנים משה בירדוגו ומשה אדהאן, וחתם ראשן על פסקי דין. במכנאס היה ליעב"ץ בית כנסת ששלושה רבעים מהכנסותיו היו שלו. כשעזב את מכנאס השאיר במקומו בבית הכנסת את בנו, רבי רפאל עובד. במכנאס שהה עד שלנת הת"ץ – 1730.

בשנה זו חזר לפאס והמשיך לכהן בדיינות. בתקופה זו נתגלע סכסוך בינו ובין רבי יעקב מלכא. חיכוך זה החריף עם פטירתו של רהאב"ד רבי יהודה בן עטר בשנת התצ"ג.

הרקע להחרפת היחסים בין השניים היה, כנראה, שאלת מילוי מקומו של רבי יהודה בן עטר בתפקיד אב בית הדין, כדבריהם של חכמי פאס בכתב הפולמוס נגד רבי יעקב בן מלכא :

       ואחר עבור כמשלוש חודשים ( מפטירת רבי יהודה ) קבע דרשה בבית הכנסת שלו….ושלח לקרוא לכל גדולי הקהל לשמוע דרשתיו…ברמז שהוא הראש בית הדין ישמרם צורם, הם הזנב ואין לראש ללכת אחרי הזנב.

יש לציין שחכמי פאס עמדו לצידו של היעב"ץ בסכסוך זה. כתוצאה מהחרפת היחסים הוציא היעב"ץ צו מאת השלטונות, האוסר על רבי יעקב בן מלכא לכהן בדיינות בפאס. רבי יעקב בן מלכא נאלץ לעזוב את פאס ולנדוד לתיטואן, שבה התקבל כדיין וכאב בית הדין עד יום מותו.

ברעב של שנת התצ"ח נדד היעב"ץ עד לתיטואן, גם בה ישב בבית דין, יחד עם חכמי העיר, וביניהם רבי יעקב בן מלכא בר פלוגתיה, ואף שם חתם ראשון על פסקי דין. נראה כי היחסים ביניהם השתפרו ברגע שהרקע לסכסוך חוסל.

הודות לכבוש שרחשו ליעב"ץ, נענו לבקשתו והתירו לו לפתוח בית כנסת חדש במקום למרות שהדבר נאסר בתקנות הקהילה. לאחר כשנתיים חזר לפאס, שם המשיך בכהונתו עד יום מותו.

מכל האמור לעיל מצטיירת דמותו של היעב"ץ כאישיות תקיפה הקשה כארז. אולם מתוך עיון בקובץ איגרותיו – הכולל מכתבים רבים לבקשת אחרים, מכתבי בקשה והמלצה לעזרה עבור עניים, יתומים ואלמנות, נשים שבעליהן הרחיקו לנדוד, עזרה לעולים לארץ ישראל, עמידה לימינם של שד"רים וגבאי מוסדות וקהילות, טיפולו האישי בכספי יתומים, מכתבי ניחומים וברכות ועוד – מצטיירת דמותו של מנהיג רחמן רך כקנה, הכואב את כאב שני עמו ואשר ביתו פתוח לרווחה לפני כל קשיי יום.

היעב"ץ עצמו היה מודע לגוונים אלה באישיותו, עמד כמה פעמים על דמותו רבת האנפין ובאחת מאיגרותיו כתב על כך באריכות :

              כתבתי לאיש נגע בכבודי הוא ובניו שחייבתיו בדין ועלה על דעתו שנטרתי איבתו ושלח לשאול מחילה מן הצד. אחרי דרישת שלומו וכו….הנני מגלה דעתי גלוי גמור שאין בלבי שום טנה עליך ולא על בניך…

המשך….

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

ארץ מקלט לנאצים

ביום 8 במאי 1945 החל העולם לקבל מושג על הפשעים שנעשו באושוויץ, בטרבלינקה ובשאר מרכזי רצח ההמונים המתועש. קודם לכן דחו רוב היהודים, וכמובן רוב הלא־יהודים, את הציונות וראו בה פתרון שגוי לאנטישמיות; אולם עתה, ולמרבה האסון רק בדיעבד, הוכח שבנסיבות ההיסטוריות הנתונות הציונות היא התשובה ההגיונית היחידה. לא רק ארצות הברית תמכה עתה בהקמת מדינה יהודית; גם שר החוץ הסובייטי דאז, אנדריי גרומיקו, הציג ב־14 במאי 1947 את ״דוקטרינת בלפור״ שלו בנאום בעצרת הכללית של האו״ם. ״ניסיון העבר, בפרט זה של מלחמת העולם השנייה, מלמד ששום מדינה אירופית מערבית אינה מסוגלת לספק לעם היהודי את הכלים הנדרשים להגנה על זכויותיו ועל עצם קיומו מפני תוקפנותם של היטלראים ובני בריתם ו… הדבר] מסביר את שאיפתם של היהודים למדינה משלהם. יהיה זה עוול שלא להתחשב בכך ולהתכהש לזכותו של העם היהודי להגשמת שאיפתו זו. אין כל הצדקה לשלול את הדבר מהעם היהודי, בפרט נוכח מה שעבר עליו במלחמת העולם השנייה״.

בישיבת עצרת האו״ם ב־26 בנובמבר 1947 חלק גרומיקו על העמדה הערבית, שלפיה חלוקת ארץ־ישראל תהיה עוול היסטורי. ״ראייה זו של פני הדברים אינה מתקבלת על הדעת, ולו מפני שככלות הכול העם היהודי שמר על קשר קרוב עם ארץ־ישראל במשך שנים רבות […] לא אטעה אם אזכיר למאזיני^, שוב שבמלחמה שיזמה גרמניה ההיטלראית היהודים, כעם, סבלו יותר מכל עם אחר״.

וכיצד הגיבו מצרים ויתר העולם הערבי לסבלו של העם היהודי? איזה גורל ציפה עתה למופתי של ירושלים, שהיה לא רק מנהיגם הבכיר של ערביי ארץ־ישראל אלא גם בן בריתם החרוץ ביותר של הנאצים בעולם המוסלמי?

המופתי עזב את ברלין רק בימי התפוררותו הסופית של המשטר. באפריל 1945 הוא עוד קיבל 50,000 מארק ממשרד החוץ הנאצי. בריחתו לשווייצריה הובילה להסגרתו לצרפת. שם הוא התגורר עד 1946 בווילה לח­רוז שבפרבר הפריזאי לובסיין, כשלרשותו נהג, שני שומרי ראש ומזכירה.

יוגוסלביה כללה את המופתי ברשימת פושעי המלחמה שלה, כיוון שכמארגן הדיוויזיה המוסלמית של האס־אס בבוסניה־הרצגובינה היה המופתי אחראי לרצח אלפי סרבים וקרואטים. גם בריטניה ביקשה מממשלת צרפת, במידה מפתיעה של חוסר התלהבות, למסור את אל־חוסייני לידיה. האחים המוסלמים, שראו במופתי את נציגם היחיד בארץ־ישראל, שלחו בעקבות זאת מברק לשגריר בריטניה בקהיר, והפצירו בו לשמור על אל־חוסייני מכל רע. פריז סירבה להיענות לבקשות ההסגרה, והחלטתה זו זכתה להד רב במזרח: שגריר צרפת בקהיר קיבל כמה וכמה משלחות שביקשו להודות על כך לממשלת צרפת.

כשארצות הברית הביעה תמיכה בבקשתה של בריטניה להעמיד את אל־חוסייני לדין, שלח חסן אל־בנא מזכר מחאה למיופה הכוח האמריקני, שבו נכתב: ״אנו, בשם האחים המוסלמים וכל הערבים והמוסלמים, מבקשים להזהיר את ממשלתך שלא להמשיך במדיניות ציונית בלתי צודקת זו. […] אנו מבקשים גם שתאשר בפני ממשלתך את דבר מוכנותנו להקריב עצמנו לצורך הצלת אנשינו, בכל עת שהדבר יהיה נחוץ״. לאחר שהליגה הערבית אימצה

את עמדת האחים, ויתרו בריטניה, צרפת וארצות הברית על כוונתן להעמיד את אל־חוסייני לדין. איש לא רצה להסתבך עם העולם הערבי. בסופו של דבר, גם יוגוסלביה ויתרה.

לבסוף עזב המופתי את צרפת בזהות שאולה. ביום 10 ביוני 1946, כשכותרות עיתוני העולם בישרו על ״בריחת״ המופתי מצרפת, ״השכונות הערביות של ירושלים וכל העיירות והכפרים הערביים הוצפו בפרחים ובדגלים, ותמונת דיוקנו של האיש הדגול נראתה בכל מקום״. פארוק מלך מצרים העניק למופתי מקלט ב־19 בינואר. ממשלת מצרים השיבה ריקם בקשת הסגרה בריטית, והסבירה שאסרה על המופתי לקיים פעילות פוליטית. אולם למופתי לא היה שמץ של כוונה להגביל את עצמו. כאילו לא לכלך מעולם את ידיו בברלין, הוא הקים מחדש, כיושב ראש הוועד הערבי העליון בארץ־ישראל, את תנועת הנוער הצבאית־למחצה ״אל־פותווה״, ונועד עם הנהגת הליגה הערבית כדי להבטיח את דחייתה המוחלטת והסופית לכל תכנית חלוקה של ארץ־ישראל.

ממזרח וממערב כרך רביעי

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בו אהרן חסין – אפרים חזן.

פיוט מספר 4

78 – אסדר תושבחתא

שירים לחג הסוכות על הלכות סוכה ועל ארבעה מינים שבלולב. וזה יצא ראשונה על שבעה אושפזין קדישין סימן אני דוד בן אהרן חזק נר"ו

אסדר תשבחתא / במלין ורחשין

ליקר אבהתא / אשפזין קדישין

 

אסדר תושבחתא – אערוך שבחים

במלין ורחשין – במלים ובקולות לפי שהפיוט נועד להיות מושר בסוכה

ליקר אבהתא – לכבוד האבות, הפוקדים את הסוכה והם האושפזין הקדישין על פי הזוהר

 

אשפזין קדישין / אילנין תקיפין

קימין דעלמא / אחידי שיפין

ומארי דגדפין / עלינא  מכסין

 

אושפזין קדישין – האורחים הקדושים

אילנין תקיפין – אילנות חזקין והוא כינוי לאושפזין המגנים על העולם כאילן

קיימין דעלמא – מקיימי העולם, בזכותם העולם קיים

אחידי שייפין – אוחזים חרבות ( להגן על שיראל )

ומארי דגדפין – ובעלי כנפיים – בדמותם של מלאכים

עלינא מכסין – עלינו הם מכסים מגינים

 

 

אשפזין קדישין / נזמן להון השתא

יעלון יתבון ייכלון / נהמא דאוריתא

בהדין מטללתא / יתאמרון חדושין

 

נזמן להון השתא – נזמין אותם עכשיו

יעלון יתבון יכלון – ייכנסו, ישבו יאכלו

נהמא דאורייתא – לחם התורה

בהדין מטללתא – בתוך הסוכה הזאת

יתאמרון חידושין – ייאמרו חידושי תורה

 

אשפזין קדישין / יומין שבעא נינהו

מגנא ומצלא / תהי זכותיהו

באכסניא כלהו / יהון מתכנשין

 

יומין שבעה נינהו – שבעה ימים וכנגדם שבעת האושפזין

מגנא ומצלא – מגינה ומצילה

תהי זכותייהו – תהא זכותם

באכסניא כלהו – זו הסוכה המשמשת מקום אכסניה לאושפזין

יהון מתכנשין – יתכסו

 

אשפזין קדישין / דרועא ימינא

רב חסד"א רב חנ"א / אברהם אבונא

מאריה דרחצנא / ובדיק בנסין

דרועא ימינא – זרוע ימין המסמלת את החסד והוא הכינוי לספירה הרביעית מי' הספירות על פי פתיחת אליהו " חסד דרועא ימנא "

רב חסד"א ורב חנ"א – רב החסד ורב החן הם חידודי לשון לציון מדת החסד של אברהם אבינו. האושפיז של יום א' של סוכות

מאריה דרוחצנא – בעל מידת הביטחון

ובדיק בנסין – ומנוסה בניסיונות על פי אבות ה, ג', בערה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולן.

 

אשפזין קדישין / ותמן ניחא

ליצחק דאעקד / על גבי מדבחא

ואלה על רוחא / רחמוי נפישין

 

ותמן נייחא – ושם מנוחה

ליתחק…מדבחא – ליצחק אבינו, שנעקד על גבי המזבח, והוא האושפיז של היום השני של סוכות

ואלה כל רוחא – ואלהי כל הרוחות

רחמוי נפישין – רחמיו מרובים – ואמר לאברהם " אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה "

 

אשפזין קדישין / דן הדר יתקרי

יעקב שלימא / אחר בתרין סטרי

אתגבר על גברי / ועירין קדישין

 

דין הדר יתקרי – זה ( יעקב ) הדר יתקרא

יעקב שלימא – יעקב השלם – " ויעקב איש תם " והוא האושפיז של יום ג' של סוכות

אחיד בתרין סטרי – אחוז ונתמך בשני הצדדים הם האבות שלפניו אברהם ויצחק

אתגבר….קדישין – גבר ( ניצח ) על אנשים ומלאכים קדושים.

 

אשפזין קדישין / בר-עמרם לויא

משה רבוננה / ריש כל נביאיא

הוא מהימנא רעיא / אוריתא לן אחסן

 

בר…ריבוננא – משה רבינו בן עמרם הלוי, והוא האושפיז של יום רביעי של סוכות

ריש כל נביאייא – משה רבן כל הנביאים

הוא מהימנא רעיא – הוא הרועה המאמן, הביטוי מצוי באיכ"ר פתיחתא, כה ואליו מיוחסים קטעי זוהר הקרויים " רעיא מהימנא "

אורייתא לן אחסין – את התרוה הורישו לנו

 

אשפזין קדישין / אהרן כהנא

במדברא הוה / בזכותיה עננא

ועלי חובנא / קרבנוי מרצין

 

אהרן כהנא – אהרן הכהן, והוא האושפיז של יום חמישי של סוכות

במדברא…עננא – הענן במדבר היה בזכותו

ועלי…מרצין – ועל עוונותינו קרבנותיו מרצין ומכפרין כמתואר בשמות ל, י

 

אשפזין קדישין / חסידא פרישא

יוסף צדיק נטיר / קימא רדישא

כד ערק טש טישא / ואנח לבושין

 

יוסף….קדישא – יוסף הצדיק והוא האושפיז ליום ו' של סוכות

כד ערק – כשברח ( מאשת פוטיפר ) כמתואר בבראשית לט " וינס ויצא החוצה "

טש טישא – כמו טס טיסה

ואנח לבושין – והניח בגדיו אצל אשת פוטיפר " ויעזב בגדו אצלה "

 

אשפזין קדישין / זכאה אחסנתיה

דדוד משיחא / בת שבע אנתתיה

 על כרסי מלכותיה / יתיב ולית אושין

 

זכאה אחסנתיה – אשרי חלקו

דדו משיחא – של דוד המשיח

בת שבע אנתתיה – בת שבע ( היא ) אשתו. זהו אישור לחוקיותה שלבת שבע כאשת דוד,ועל פי סנהדרין קז ע"א " ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב "

על כורסי מלכותיה – על כסא מלכותו

יתיב ולית אוושין – יישב ואין מערער וזו גם הוכחה לחוקיותה של בת שבע כאשתו. שלא נתערערה מלכותו בשל כך

 

אשפזין קדישין / קדם רבון עלמין

יקומון לקבל / רישי שבעין אמין

יתן יטר יטמין / מכל עקתין בישין

 

קדם רבון עלמין – לפני רבון העולמים

יקומון – יעמדו האושפזין להגן על ישראל

לקבל…אומין – כנגד ראשי שבעים אומות, שכנגדן אנו מקריבין שבעים פרים על פי סוכה נה ע"ב " שבעים פרים כנגד מי ? כנגד שבעים אומות.

יתן יטיר יטמין – ישמור ויסתיר אותנו

מכל עקתין בישין – מכל צרות רעות על פי הזוהר שם

 

אשפזין קדישין / נעטר מותבהון

כל יומא ברישא חד מנהון

ולעילא מכלהון / רישא דכל רישין

 

נעטר מותביהון – נעטר ונקשט את מושבם

כל….מנהון – כל יום אחד מהם יהיה בראש

ועילא …רישין – ולמעלה מכולם – יהיה ראש כל הראשים, והוא הקב"ה

 

אשפזין קדישין / רב המנונא סבא

כד עיל לגוה / אמר מלה טבא

עולו לאותבא / אשפזין קדישין

 

רב מהנונא סבא – כמובא בזוהר, להלן

כד עייל לגווה – כאשר היה נכנס לתוך הסוכה

אמר מלא טבא – היה אומר מלה טובה, ומה היה אומר ?

עולו…קדישין – היכנסו לשבת אורחים קדושים על פי הזוהר. הנוסח שם הוא " יתיבו אושפיזין עילאין תיבו תיבו אושפזין מהימנותא תיבו "

 

אשפזין קדישין / וגברין גברין

זכאי חולקנא / דעלו לאתרין

עלן יהון שרין / ברכאן די נפישין עלן

 

וגוברין גברין – ואנשים גיבורים, על פי תרגום אונקלוס לבראשית מט, ה

זכאי חולקנא – אשרי חלקנו

דעלו לאתרין – שנכנסו האושפזין למקומנו ולסוכתנו

עלן יהון שרין – עלינו תהיינה שורות

ברכאן די נפישין – ברכות מרובות

המשך…..

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

הגדרה אחרת למושג תלמיד חכם, אשר מצאנוה בספר השו״ת הנ״ל, מצביעה גם היא על אותה מגמה. תלמיד חכם הוא זה אשר מסוגל ״להמציא מידותיו לפני חכמים״. ביטוי זה, השאול כנראה מן המשנה, פירושו: לדייק. שוב מודגשת אפוא היכולת לעיון עצמאי ולא הבקיאות דווקא. עמוד 46

חיזוק להשערתנו בדבר אופיה הפורמטיבי של ההוראה בישיבות שאבנו ממקורות נוספים. ר׳ חיים בן־עטר (להלן רחב״ע) פירסם בתצ״ב (1732) את ספרו הראשון חפץ ה׳, חידושים על ארבע מסכתות מן התלמוד הבבלי. חידושים אלה הם סיכומי דיונים, שהתקיימו בישיבה. והנה במקומות רבים מצאנו, כי רחב״ע טורח לבאר את ״דרכו של תלמוד״ בבניית הסוגיה, היינו במה שנקרא בלשון ימינו ״מבנה המק­צוע״.כן הוא מביע בפירוש הסתייגות ממנהגם של פרשנים שונים, המקשים קושיות פיקטיביות במגמה להציע את פירושיהם: ״אין דרכי להקשות ולהסיע במאמרים כקצת מרבותינו המפרשים ע״ה, כדי לבוא לפירוש מבקשים להקשות ולהרכיב פירושים חוץ מהפשט״. מטרת רחב״ע בספרו, וכמובן גם בהוראתו בישיבה, היתה לבאר את פשטה של הסוגיה התלמודית, ובלשונו ״מה שנוגע להילוך פשטא דשמע־ תתא״. פעמים רבות נבעו הדיונים משאלותיהם של התלמידים, שכן במקומות שונים פותח רהב״ע את הדיון במשפט ״הוקשו התלמידים״ או ״מקשים המשכילים״. נוהג זה מצאנוהו גם ב״ראש משבי״ר״ לרבי משה בירדוגו. מורי הישיבה היו מודעים לקיומו של כושר דידקטי, נבדל מבקיאות בחומר: ״יש חכמים רבים שתהיה חכמתה בליבם לבד, שלא ידעו ללמדה״.

הדאגה לטיפוח ״כת מלמדים״

מן המקורות שהוזכרו אפשר ללמוד גם על התכנים שנלמדו בישיבות. התכנית כללה שלושה מקצועות עיקריים: מקרא (בעיקר תורה), תלמוד ופוסקים. התורה נלמדה גם לפי הפשט וגם לפי הדרש, אף כי ניכר נסיון רציני להבחין ביניהם. בכל הרמות עסקו בפירוש רש״י על התורה וברמות יותר גבוהות הורו את חיבורו של ר׳ אליהו מזרחי(= רא״ם) בשיטתיות. רא״ם (המאה ה־16) חיבר כידוע סופרקומנטר על פירוש רש״י לתורה. העיון ברא״ם דרש לא רק בקיאות גדולה בתורה וברשי׳י אלא גם יכולת התדיינות על נימוקיו של רש״י, של קביעת עמדה ביחס לביקורת, שנמתחה על רש״י על־ידי רמב״ן ואחרים, ובמקומות רבים יכולת ניתוח סוגיות תלמודיות, המרו­מזות בפירוש רש״י לחלק ההלכתי של התורה. בפירושו אור החייט לתורה (ויניציאה, תק״ב-1742) מרבה ר׳ חיים בן־עטר להתייחם לרא״ם. חכמים אחרים בני הדור פירסמו חיבורים שלמים על רא״ם. מסתבר כי העיון השיטתי ברא״ם היה נפוץ בבתי־המדרש בכל צפון־אפריקה.

מסכתות מסדר מועד ומסדר נזיקין מתלמוד בבלי וספרי השולחן עריך של ר׳ יוסף קארו היו עיקר חומר הלימודים בש״ס ופוסקים. ר׳ חיים בךעטר הציע צידוק לתכנית סלקטיבית זו: ״יש חלקים בתורה שהם חובת גברא לדעת את אשר יעבודו, וזולת זה אינם בני ברית התורה… ויש בחינה אחרת כמו שתאמר דיני טוען ונטען, הלכות קידוש החודש, הלכות קורבנות וכדי, האמת כי חובת ידיעת התורה לכל איש ישראל, אבל לא יגרע מצדיק עינו אם יחסר ידיעתה, כל שיש בישראל גדולים שישפטו ויקדשו, יורו משפטים לישראל…״.

המשך…..

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, ה

ראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם הומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. זעל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך.

ד. מכתמים שכתבו הראב״ע ורבינו תם

עד עכשיו לא נודעו לנו 'אלא ארבע השורות הראשונות משירו של הראב״ע ותשובת רבינו תם ״אבי עזרי״ וכו' ותשובתו של הראב״ע אליו, ״הנכון אל כביר״ וכוי, שנתפרסמו לראשונה בס׳ ״עומר השכחה״ דף קכז, ומשם ב״כרם חמד״, ז, עמי 35, ובשירי הראב״ע, מהר׳ כהנא, ועוד. כמו גם המכתם האחרון ״זכור אחי בעת שבתנו״ וכוי נתייחס עד כה להראב״ע. עי׳ ב״הכרמל״, שנה ז, עמי 210, וכהנא, שם,עמי 97 ועמי 239, ושם שיער, שהראב״ע שלח זה לרבי משה אבן־עזרא. אמנם בכמה כתבי יד במארוקו מצאתי עוד ארבע שורות נוספות במכתם הראשון ״אני לשיר כירדן לנעמך וכוי, כהמשך מדברי הראב״ע לרבינו תם והם משלימות את היופי שבמכתמו זה של הראב״ע. וגם המכתם האחרון ״זכור אחי״ מתייחם לפי כתבי־יד ההם, שזו היתה תשובת רבינו תם השנית להראב״ע ואף על פי שאיני רואה :איזה קשר יש בדברי ר״ת אלה, לתשובתו השנית של הראב״ע לר״ת " הנכון אל כביר״ וכו' והקשר היחידי הוא, שהראב״ע השתמש בשם בלעם לבל־עם ור״ת השתמש בשם הו' בלק לצפור. אף על פי כן נראה ברור, שהם לא של הראב״ע, כאשר חשבו עד עכשיו, אלא של רבינו תם.

וההגיון מראה כן, שמכתם אחרון זה ״זכור אחי״ וכוי אינגו של הראב״ע, כי הוא חי בדלות ובעניות ולא יכול היה להתפאר בשמחה ובישיבת בצל התמר, שהוא, אם פרץ, ולא בסנהדרי גדולה לפניו, הרומז על היין, ובשושן לפניו, כמו שביאר כהנא שם. גם לא מצאנו עד בה, שהראב״ע ישב ישיבת קבע בספרד או באיזה מקום שהוא וביקרו אצלו אגשים. וזה מתאים באמת לרבינו תם, שהיה עשיר ומקורב למלכות. ונראה בדור, שרבינו תם במכתם זה האחרון מזכיר להראב״ע את הזמן, שהראב״ע ביקר אצלו, שאז בודאי כיבד אותו במסיבה חשובה, המתוארת במכתמו זה של ר״ת ׳להראב״ע, כי כידוע ביקר הראב״ע אצל ר״ת ונשאו ונתנו בעיהם בדברי תורה וחכמה. עי׳ בתוספות ראש השנה יג. וראב״ע חיבר שיר אילן לר״ת :המתאר בו את ,גדולתו ועושרו. עי׳! כהנא, שם, 168.

ש עוד שינויים בין נוסח כתב־יד זה ובין הנוסח שנדפס ב״עומר

השכחה״ ועל־ידי כהנא. גם במכתם האחרון ״זכור אחי״ וכו' יש חילופי

שורות בין נוסח זה שלנו ובין זה שנדפס שם ולא מצאתי צורך להעיר

עליהם והקורא יבחן זה בעצמו.

וזה נוסח כתב־היד:

 

ומי הביא לצרפתי בבית שיר

ועבר זו מקום קודש ורמס

ולוי שיר יעקב יוסתק כמו מן

אני שמש וחס שמשי ונמס

 

אני לשיר כירדן לנעמן

ואתה לו כפרפר ואמנה

ומה לך בשירים השקולים

ודי לך בשיר הודו ואנא

 

ורבינו תם השיבו :

אבי עזרי יושיבוהו סעפיו

אשר נתן ידידו בין אגפיו

אני עבד לאברהם למקנה

ואקודה ואשתחוה לאפיו

 

השיבו הראב"ע:

הנכון אל אביר עם אל ורועם

להשפיל ראש במכתבו אל בזוי עם

וחלילה למלאך האלוהים

אשר יקוד וישתחוה לכל עם

 

השיבו רבינו תם :

זכור, אחי, בעת שבתי בשמחה

ואם פרץ עלי ראשי כשפחה

וקם דודי להור בלקוזבחו

וזעק בן אמיתי מזביחה

ודו שאול לפנינו ביופיו

ומפיו בז אבינועם זורחה

 

וסנהדרי גדולה לפנינו

ועיר אסתר לפנינו פתוחה

כעת העירני ידידי מר נ׳ בן־מנחם על מה שכתב במאמרו ״משתה ברמון ספרד״ <סיני׳ כרך מא, תשי״ז, עמי יח-לו) ובספרו ״מגנזי ישראל בוואטיקאן, ירושלים תשי״ד, עמי 51, בנוגע לשירים ״זכור אחי״ ו״אני לשיר״ וראיתי, שעירבוביה הכניסו כמה מן החכמים שעסקו בזה, עירבוביה שנגרמה מפני שבאו שיריהן אלה קטעים־קטעים בכתבי־יד שונים. אכן בכתבי־יד שהעתקתי מהם, ונכתבו במארוקו, באו הדברים כסדרם ועליהנן יש לסמוך יותר, מפני שהועתקו מכתבי־יד שהביאו עמהם מגורשי ספדד שבאו למארוקו ושם שמרו הרבה על מקוריותם

המשך…..

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

בהסתמך על ר׳ רפאל אנקאווא, אם יש ספק מי העקר ־ מותר לשאת אשה נוספת

לפי מקור משנת תקצ״ב (1792), בכפר קצר אסוק (בדרום מזרחה של מרוקו), היה ויכוח בין בעל לאשתו שהיו נשואים יותר מעשר נשים ״ולא נתעברה הימנו, וטען ראובן ואמר אשא אשה אחרת עליה ואבדוק את עצמי״. האשה טענה שלפני שהיא נישאה לו הוא נשא שתי נשים זו אחר זו, ושהה עמן כמה שנים ולא נתעברו, וגירשן ונישאו לאחרים וילדו. היא הסכימה שיישא אשה ״הבדוקה לילד, דהיינו שכבר ילדה… אבל לא בתולה ולא שלא ילדה מעולם״. היא דורשת להתגרש ״כדי שיהיה לי בן להשען עליו״.

בנושא זה פסקו החכמים יהונתן סירירו ורפאל אהרן מונסונייגו, שאם ברור שהוא עקר יתגרש מיד. הם הסתמכו על הדין בשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ו: ״אשה שטענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתישען עליו, ואומרת… שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה… שומעין לה״. אבל אם לא ידוע לבית הדין שם שהוא עקר, יכול לבדוק עצמו באשה שהיא בת בנים, ואם לא ילדה – יוציא דתן כתובה, מאחר שבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא ומרה לקבורה [צריכה מקל לעת זקנתה ואת חפירה לקבורתה, לפי כתובות סד, ע״א] וחייב לתת לה גם המתנות שנתן לה (׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז סי׳ סו, מובא גם על ידי בר אשר, תשנ״ב, עמי 16-15).

על התקדים הזה הסתמך ר׳ שלום משאש בפסק דין שכתב בשנת תשנ״א (1991) בדבר אשה שטענה שאינה יכולה להיבנות מבעלה, והוסיפה כנ״ל, ש״בעיא חוטרא לידא ומרה לקבורה״. החכם הגיע למסקנה שצדקה בטענתה (׳שמ״ש ומגן׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ כו).

שלוש נשים לא הביאו לו צאצאים. מעשה במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־19: אדם לא נבנה משלוש נשים שנשא, וגירש שתיים מהן. השאלה היא: האם כופים אותו לגרש גם את השלישית. ר׳ יוסף בירדוגו ענה שחייב לגרשה כי ״ודאי שדבריה אמת״ שהוא עקר (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ פא).

ר׳ שלמה בירדוגו דן בנושא זה בכמה סעיפים בספרו ׳די השב ואם למסורת׳. הוא דן במקרה שהאשה נדרשה לנהוג באיפוק ובכבוד בטרגדיה של בעלה: ״אשה שמרדה על בעלה ולא יספה שוב אליו, וטענה לבעלה לגרשה כי אין לו גבורת אנשים, העזה פניה וטענה בפניו טענה זו, כופין אותו לגרשה כיון שטענה בפניו״. לדברי החכם צריך להוציאה מיד, ואין לה כתובה, ולא יוכל לשאת אשה אחרת (דף נ, ע״ב).

תשלום הכתובה והתוספת. אשה שטענה שאין לבעלה גבורת אנשים והודה לה, מה הדין לגבי תשלום כתובתה ? על כך נשאל ר׳ רפאל בירדוגו, ותשובתו הייתה כי עליו לשלם לה רק את עיקר הכתובה ללא תוספת, ולתת לה את הנדוניה שהביאה מבית אביה (׳משפטים ישרים׳, סי׳ שסא).

וכך פסק גם ר׳ פתחיה בירדוגו, בן דורו של הנ״ל, אבל הוא הוסיף כי הפטור חל רק ״בתוספת שמוסיף לה הבעל מרצונו ולא בתוספת שהוא מצד המנהג… שהוא מתקנת חכמים״(׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ קל).

ר׳ שלמה הכהן אצבאן ציטט את דברי ר׳ פתחיה בירדוגו, בהקשר לאשה שטענה על בעלה שאין לו גבורת אנשים, והוא מכחישה. ״ואם הוא מודה צריך ליתן כתובה״ כלומר מגרשה ומשלם לה כתובתה (׳מעלות לשלמה׳, סי׳ כג).

חכם ממכנאס דן באשה שנישאה ובמשך שנתיים ״לא נגע בה אפילו באצבע קטנה״. היא תבעה אותו להתגרש ״לפי שאין לו גבורת אנשים״, ודרשה לפרוע לה כתובה ותוספת כתובה. החכם פסק שעליו לגרשה ולשלם לה כתובתה ללא התוספת, ויחזיר לה נדוניתה, בהסתמכו על שו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ז: ״אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה יש אומרים שהיא נאמנת [ואפילו לא שהתה י׳ שנים] וכופין אותו להוציא מיד״(מימון בירדוגו, ׳לב מבין׳, אהע״ז, סי׳ קכה).

במעשה אחר נערך דיון בפני ר׳ דוד צבאח בנושא זה: אשה בשם זהרא אשת יעיש וואעקנין, באה לקבול בפני החכם על בעלה שזה עשרים ושתים שנים היא נשואה לו ואינה רואה בנים ממנו, כי אין לו גבורת אנשים, והיא רוצה בן שתישען עליו. היא דורשת גט וכתובתה, והוא לעתים מודה לדבריה ולפעמים מכחיש. לבסוף האיש נאות לגרשה, אבל סירב לשלם כתובתה. החכם הסכים לדבריה, ומסקנתו שהבעל חייב לשלם לה כתובתה וגם את התוספת לכתובה (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ פ, דף מ ע״א-ע״ב).

ר׳ מכלוף אביחצירא, נכדו של ר׳ יעקב אביחצירא, דן בנושא זה בשתי תשובות: בפסק דין שניתן במראכש בשנת תשי״ז(1957) הוא דן במעשה דלהלן: האשה שמחה התייבמה ליצחק לפני שנתיים, ועתה היא באה בטענה שאין לו גבורת אנשים כלל, ודורשת ממנו גט ותשלום הכתובה. חלק מהשנה הוא בעיר אחרת, ובא אליה למשך שלושה עד ארבעה חודשים בשנה. לדבריו, עם אשתו האחרת יש לו גבורת אנשים, ורק אתה אין לו. הוא מוכן לתת לה גט. החכם פסק שחייב לגרשה ולשלם לה כתובתה (׳יפה שעה׳, אהע״ז, סי׳ צ).

המשך…….

מפטיר והפטרה פרשת לך לך בנוסח יהודי מרוקו

 

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

ציאת גרעיני התישבות במנינים – לערים הערביות לוד, שכם ועזה

לוד: ראשונים יצאו משפחה משפחה אנשי מנין לוד הקרובה ליפו. בלוד התגורר ר' סעדיה אלקיים והוא קיבל על עצמו את האיכלוס בלוד. המתישבים לא הגיעו כולם יחד אלא אחד אחד, שכרו בתים גדולים מרובי חדרים. לכל משפחה הוקצה חדר אחד למגורי כמה משפחות ביחד, ובשל הקירבה ליפו – לא הורגשה ההתישבות בלוד.

שכם: אחריהם יצאו אנשי המנין לשכס, בהדרכת יצחק שמחון שהיה תושב המקום. גם הם הגיעו משפחה משפחה, שכרו בתים וחנויות. וגם בשכם לא הרגישו בי באו אל קירבה.

עזה: חכם נסים אלקיים ואברהם חיים שלוש, שעמדו בראש המנין לעזה,ירדו בגפם לעזה ושכרו בתים גדולים למגורי משפחות המנין (הגרעין) לעזה, שהיה הגדול מכולם. ראשונים יצאו חכם נסים ומשפחתו, ואיתם "המלמד", הוא חכם אליהו שימול, שהיה אמור להקים בעזה תלמוד-תורה. שלושת הגברים ומאיר גבאי שכרו בתים²⁶ עבור חמשת המשפחות הראשונות ברחוב הזיתים (חארת אל זיתון). בבית ששכרו היו תשעה חדרים. אחד אחד הביאו לשם את משפחותיהם מיפו, משפחה לכל חדר. המטבח והשירותים היו משותפים. חדר לאורחים, חדר לבית-כנסת ותלמוד-תורה, חדר חנות למזל אשת חכם נסים, וחדר לבהמות. חכם נסים בירך"שהחיינו" לאיכלוס הבית היהודי הראשון בעזה. הערבים, אנשי עזה, שמחו לקראתם, ועזרו להם לשכור עוד בתים

חמישה חודשים נמשכה העברת המשפחות שחגגו יחד את סדר הפסח בעזה, למעט אברהם שלוש, שהיה עדין בגפו בעזה, ולא העלה משפחתו, כי ר' אהרן שלוש ביקש את עזרתו להתחיל בהקמת שכונת נוה-צדק.

המנין ללוד

עובדיה כהן וסעדיה אלקיים, תושבי לוד, קיבלו על עצמם לעמוד בראש המנין שיעלה ללוד. הצטרפו למנין מסעוד כהן, אברהם חסין, משה ארווימי ויוסף אמסלם, שהודיעו על נכונותם להתישב בלוד.

המנין לשכם

יצחק שמחון, שהיה בעל חנות בשכם, הודיע כי גרות שם כיום שש משפחות והוא מקבל על עצמו לעמוד בראש המנין, לקלוט משפחות נוספות להגדלת הישוב היהודי בשכם ולהקים שם בית-בנסת. יצחק עצור, אברהם זגורי, יהודה עמר, שמעץ דרעי, נסים כרסינטי, יוסף שמחון, יוסף וועקנין, שלמה מויאל, אברהם בר, שלמה אלקיים, אברהם בהלול, יחיאל יקואל, יוסף חלפון ודוד דנינו הודיעו על נכונותם להתישב בשכם. נסים קרסינטי הודיע כי הוא עומד לפתוח שם סניף של האחים שלוש.

המנין לעזה

למנין ההתישבות בעזה, שכלל את אברהם חיים שלוש ונסים אלקיים, שהיו להם קשרי מסחר עם עזה והנגב, נוספו באותו מעמד שני האחים משה ועזר ארווץ, אליהו ארווץ, בכור מטלון, מאיר גבאי, חכם אליהו בן-שמול, שהיה נתין אנגלי,זליג רבינוביץ, צבי שטרמליס, י. קסטל, חכם משה פיזנטי ואברהם ארביב. לחכם דוד עמוס, לישועה גואטה ולחכם יוסף יאיר בכר היו עסקים ברפיח ובחאן-יונס, והם הודיעו כי יעברו להתגורר בעזה. חלק מהמשפחות היו קרובי משפחה, כמו א. חיים שלוש ונסים אלקיים, שאמהות נשותיהם היו האחיות לבית הרב אלמוסינינו ביפו, וכן משפחות ארווץ.

כמעט כל חברי המנינים היו נתינים אנגלים, צרפתים וספרדים , שכן באותו זמן היה לנתינות מעמד מיוחד בעיני השלטון בשל הקפיטולציות (זכויות-יתר לשיפוט נפרד ושחרור ממסים).

המשך……

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

הקדמה

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

בחתנה־בעלה פרנאנדו פגשה במי שהיה מוכן להתחלק עמה ברעיון אחדות ספרד, והשניים הפכו לבני ברית באידיאולוגיה דתית ולאומית אחת. יש מקום להנחה שקו זה החל מתגבש עם נישואיהם בשנת 1469 ועלייתם על כיסא מלכות קסטיליה בשנת 1474. ואם כי מסעם בשנת 1477 לסביליה היה, כאמור, חלק במסע להשכנת סדר ושקט במלכות והוכחה לשלטונם, הנה הוא נעשה בכוונת מכוון. לכן יש לראות את פנייתם המיידית אל האפיפיור לאישור ייסודה של האינקוויזיציה הלאומית כחלק בלתי נפרד מתפישתם המדינית לפתרון בעיותיה של הממלכה. בניתוח גישתם זו ובהכנתה יש לראותם כעומדים מן הצד באותו ויכוח פומבי שעורר הרנאנדו דל פולגאר בראשית שנות השמונים בפנייתו אל ראשות הכנסייה בקסטיליה בבקשת בחינה חוזרת לגבי דרך חקירת המינות שנקטה האינקוויזיציה בסביליה. בוויכוח זה הכריע השלטון בסופו של דבר וקיבל את עמדתם של הקיצונים בפתרון שאלת האנוסים המתייהדים, הדיח את הרנאנדו דל פולגאר מתפקידו כמזכיר המלכה ומינה אותו לכותב רשומות(אנאלים) של המלכות. בהדחה זו יש לראות סימן לבאות. מכאן ואילך עלתה האינקוויזיציה על דרך המלך כמכשיר של השלטון. ויפים דבריו של רמון קאראנדי: ׳אינקוויזיציה אחת לשני הכתרים של המלכות היא עדות שאין עליה עוררין לאחדות וצנטרליזם בפוליטיקה הפנימית׳.

צו גירוש היהודים מאנדלוסיה הוכרז ב־1 בינואר 1483 כשהוא ניתן מטעמם וחתום בידי ה׳אבות האינקוויזיטורים בארכיהגמוניה של סביליה ובהגמוניה של קורדובה׳. אל הצו צורפו גם הגמוניות חאין וקאדיס, ולמעשה, הקיף הצו את אנדלוסיה כולה על עריה, עיירותיה כפריה ומקומות היישוב שבה. תוך חודש ימים היה על יהודי אנדלוסיה לצאת ממנה ולהתפזר באזוריה האחרים של המדינה. נוסחו של צו הגירוש לא הגיע לידינו, אך עובדת הגירוש מאנדלוסיה נזכרת בצו הגירוש הכללי שנחתם ב־ 31 במארס 1492. צו הגירוש מאנדלוסיה קבע בסנקציה שמי שיפר את הצו דינו דין מיתה, ואין כל צל של ספק שניתן על דעת הכתר. אף את מועד היציאה שנקבע לחודש ימים בלבד, יש לבחון לאור השפעתו על היוצאים עצמם ועל האוכלוסייה הנוצרית שבמקומות השונים, על הסדרת החובות ההדדיים ומכירת רכושם ונכסיהם של היוצאים בגירוש וכיוצא באלה. ואכן מצינו שלאחר שיהודי אנדלוסיה יצאו בגירוש, היו מגורשים פונים אל הכתר בבקשת היתר לשוב למקומם כדי לחסל בעיות רכוש.וידועה פנייתו של יעקב קאצ׳ופו, מורשה קהילות ישראל בקסטיליה, אל הכתר, להתיר למגורשים לשוב למקומותיהם לצורכי חיסול רכושם ומכירתו במחירים מתקבלים על הדעת. את טיפולם בפניות הללו הטיל הכתר על לואיס סנצ׳יס, חבר מועצת המלכות. במתן צו הגירוש מטעם האינקוויזיציה היא חרגה מסמכותה ומתפקידה בביעור התייחדותם של האנוסים. לכן עלינו לראות בצו הכרה ברורה מצד האינקוויזיציה והכתר, שאיפשר את פרסום צו הגירוש, שהיהודים הם לדעתם שורש הרע בהתייהדותם של האנוסים ועל כן יש לפעול נגדם. הכתר הוא שאישר עובדה זו בצו הגירוש מספרד כולה. אישור זה, שניתן תשע שנים לאחר גירוש אנדלוסיה, הוא עדות מוחלטת לא רק לניסיונות מקומיים לפתרון שאלת היהודים והאנוסים, אלא גם לבדיקת האמצעים והתנאים שבהם תעמוד המדינה עם גירוש היהודים. לגבי האינקוויזיציה יש לומר שהיא ביקשה בגירוש אנדלוסיה, באמצעות ניתוק האנוסים מאחיהם היהודים, להרחיק מהם את הגורם להתייהדותם מצד אחד ולקמן להמשיך ולשפוט את האנוסים שקיימו מצוות תורת משה מצד שני, ככופרים בדת הקתולית. את שני הצעדים יש לראות בראייה אחת כאשר אליהם מצטרפות הסנקציות שכוונו נגד האצולה המקומית, אשר מסתבר שביקשה לעמוד לצדם של המגורשים והאנוסים.

ברם, אין להתעלם מגורם נוסף שיש לקשרו בגירוש יהודי אנדלוסיה. על הגירוש ציוו האינקוויזיטורים בסביליה ב־1 בינואר 1483, כשנה לאחר ראשית המלחמה לכיבוש מלכות גרנדה לשחרור אדמת ספרד מן המאחז האחרון של האסלאם. במשך שנים ארוכות ורבות נוהלה שם תעמולה אנטי־יהודית נגד היהודים על שהסגירו כביכול בשנת 711 את ספרד לכובש המוסלמי. גם האנוסים היו חשודים שבכוחם לעשות זאת. כראיה יש להזכיר כי בשנים 1476-1474 ביקשו אנוסים להתיישב בגיברלטר כתוצאה מפגיעות קשות שנפגעו בפרעות נגדם, והכתר סירב להתיר להם. טענת האיסור להתיישבותם שם ורכישת המקום היתה שהאנוסים הם אלמנט לא נאמן ויש לחשוד בהם שהם עלולים להסגיר מחדש לידי האויב המוסלמי נקודת מאחז חשובה זו. זאת ועוד, שלבי כיבוש גרנדה והרחקת היהודים משם מיד עם כיבוש כל שטח, כפי שעוד נצביע להלן, מלמדים שהיה חשוב מבחינת פוליטיקה עליונה שכל הדרום יהיה נקי מיהודים, ויציאת יהודי גרנדה מיד לאחר כיבושה, כשהיתה חלק מספרד, היא עדות מכרעת לכך.

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

אלא שגירוש אנדלוסיה, שנעשה בידיעת הכתר, לא צריך היה לשמש לצורך יזמה עירונית״ מקומית במקומות אחרים. כאשר בינואר 1486 החליטה מועצת ולמאסידה שבארץ הבסקים וציוותה על גירוש היהודים, לא נראה הדבר בעיני הכתר. ב־1 במארס 1486 ציווה פדרו פרנאנדיס די וילאסקו, הקונדיסטבלי של קסטיליה, על דעת הכתר, ואסר לגרשם. תושבי העיירה ומועצתה לא צייתו לצו ובאפריל גורשו היהודים משם ונאלצו להישאר בלא מחסה ומגן בשדות שמסביב לעיירה.

 כמה מהם פנו לעיירה סמוכה, ויליאסנה די מנה(Viliasana de Mena). תלונתם של המגורשים לכתר נענתה בצו שניתן ב־12 במאי 1486 שעל המועצה של העיירה להופיע לפני מועצת המלכות. ארבעה ימים לאחר מכן, ב־16 במאי, פנה אברהם סניור, רב החצר, אל הקונדסטבלי של קסטיליה הנ״ל, שהעיירה נמצאה על אדמותיו ואשר אסר לגרש את יהודיה, להתערב למענם. מכתבו של אברהם סניור הביע רגשי כאב גם על מה שנתרחש באנדלוסיה, כעדותו, על־ידי האינקוויזיטורים. חיי יהודי אנדלוסיה נהרסו והוא חושש שכך יקרה גם ליהודי ולמאסידה. איננו יודעים אם פנה כיוון שביקשוהו מגורשי ולמאסידה, או שנתעורר מתחושת אחריותו כ׳רב החצר׳ כלפי יהדות קסטיליה. ב־20 בפברואר 1487 נצטווה חבר מועצת המלכות גונסאלו לופס די צ׳ינצ׳יליה, לטפל בבעיות רכושם של כמה ממגורשי העיירה, אלא שבינתיים הצליחו אלה להגיע להסדר עם מועצת העיירה בעניין רכושם. ב־4 בדצמבר 1488 הודיע הכתר למועצת ולמאסידה שמותר ליהודים לשוב לשם, אבל למועצה הותר לערער על ההיתר. עם זאת, ניתן ליהודי העיירה שטר חסות ומגן שאין לפגוע ברכושם, והמועצה נצטוותה להכריז על כך בפומבי.

לא פורטו דברים אלה אלא כדי להראות ולהצביע על הניגוד שבין צו הגירוש מאנדלוסיה, שנעשה בהסכמה בשתיקה מצד הכתר, לעומת מעשה שמועצה מקומית התירה לעצמה שלא על דעת הכתר. ולא בכדי ביטאה זאת המלכה איסבל, שהיהודים שייכים לכתר ורק הוא מוסמך לקבוע את היחס כלפיהם. כאשר ניתן ליהודי טרואל שבארגוניה מועד של שלושה חודשים לעזוב אותה ובמצוות טורקימדה נצטוו יהודי סרגוסה ואלברסין לצאת מהן תוך שישה חודשים, השיג פרנאנדו אישית (כמלכה של מלכות ארגוניה) את הסכמת האינקוויזיטור לדחייה של שישה חודשים. ההסכמה והדחייה אומרות דרשני: מה ראה המלך לפנות אל טורקימדה ולבקש דחייה. ומסקנה מתבקשת מאליה: כבר אז גמלה ההחלטה על גירוש היהודים מכל המלכות כפתרון הרצוי, אלא שמשימת כיבוש גרנדה קודמת. עתידה שעתם של היהודים להיות מגורשים עוד להגיע, כאשר התנאים יהיו בשלים לכך.

ממזרח וממערב כרך חמישי.

פסק דין כעניין כית־הבנסת של התושבים מר׳ אליהו הצרפתי

[עמי 1] הנה ראיתי ושמעתי באומרים לי שיש מי שרוצה לעשות פשרה בבה״ך הי״ג [ה׳ יגדלהו] של התושבים, ותמהני איך עלה בדעתו ומלאו לבו לעשות פשרה בדבר הגזול מבעליו דהרי פשוט וברור הוא לעין כל ובפרט לרואה השמש, שהב״ך הי״ג היא של הקהל וליכא מאן דפליג בזה ונתניה הקהל לכמה״ר סעדיה זלה״ה לו ולזרעו אחריו הזכרים הראויים למלאת מקומו. ויש בידם כמה הסכמות מהקהל ראשונים ואחרונים דדוקא לזרעו הזכרים הראויים למלאת מקומו בענין שירות הקדש. ויש בידם פסקי דינים מרבני פאס זלה״ה שיש דין קדימה למביני מדע מזרעו שיהי׳ לו חלק עודף מאחר שיש להם דעת בעיון וסברא על האחרים, והאחרים שאינם ראויים יטלו פחות מהם וכמה שנים אותם שאינם ראויים מעולם לא נתנו להם רשות מבדי״א  ליטול שכירות קרקע ומשם בארה דהיא של הקהל.

 או היה להם לפסוק ממון המוטל בספק יחלוקו ומעולם לא עלה ע״ד ב״ד זה. דזה ברור לכל שהיא של הקהל כמו שפסקו ג״כ רבני מכנאס יע״א. שהם מהר״ר משה טולידאנו זלה״ה ומהר״ר חביב טולידאנו ומהר״ר משה בירדוגו זלה״ה. שפסקו שב״ה הי״ג היא של הקהל ואפי׳ בזרע של החכם ז״ל רצו לפסוק דמה שעשו הקהל עשוי במה שדחו קצת מזרע החכם מלשרת בקדש, אלא סיימו אך מה שעשו ב״ד של פאס גם הם מסכימים עליו משום דבקיאי טפי והוא שהכניסו ב״ד אותם שהם מזרע החכם שלא היו ראויים להתמנות ונתנו להם חלק פחות יותר מאותם שהיו ראויים ולא יכלו הב״ד להכניס עד שריצו קהל בה״ך שכך אמרו בפסק: ״תבע ממנו ומהקהל התושבים על בה״ך הידועה לתושבים״.

ואמרו החכמים זלה״ה בפסקם הנז׳ טוב וישר מאחר שכעת עושה מלאכתו עראי ותורתו קבע ישרת בקדש השירות הראוי לו לאפוקי דרשות ויטול חלק מועט וחתמו עליו גאוני עולם מהריב״ע זלה״ה ומו״ר יעב״ץ זלה״ה. ומה שכתב מהריב״ם  זלה״ה שחזר בו מהריב״ע זלה״ה בפסק השני שהיה בשנה שבו כתבו פסק הראשון, שמאוחר מזה הנז׳ בקצת חדשים במ״ש ״אין אחד מהשני כתות יכולים לא למכור ולא למשכן״, חלילה לומר שהיא חזרה, אדרבה משם ראיה שהיא של הקהל אלא עשו הדבר כדין הקדש הבה״ך שהיא של הקהל והקדישוה לזכות החכם לו ולזרעו הזכרים הראויים שאין שום א׳ מהכתות יכולים למכור וכוי ואדרבה משם ראיה שסתרו מ״ש  בשטר מכר שהיה יכול החכם למכור ולמשכן, משום שהיא של הקהל.

ומ״ש שאין הקהל יכולים למכור אע״ג שהיא של הקהל, משום שהקדישוה לזכות החכם הנז' לו ולזרעו הזכרים הראויים. לכך אינם יכולים למכור וכו' ואם הייתי רואה אותו פסק השני נחמיניה ונבדקיניה והייתי מגלה מאיזה צד נעשה הפסק כי לא ראיתי הולדת הספק כי אם ממה שטענו בני החכם אותם שאינם ראויים על הראויים וזוהי טענתם: דילמא בשטר מכר חזרו הקהל ונתנוה לחכם לכך נכתב שיכול החכם למכור וכו' והנה ראיתי שסתרו טענתם אחיהם שהם חכמים מההיא דגמי (ב״ק, לו, ב) ההוא דתקע לחבריה וחייבוהו ליתן לחבריה פלגא דזוזא [עמי 2] אמר האי גברא הואיל ופלגא דזוזא לא בעינא ליח, נתבוה לעניים.

המשך…..