הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

בהסתמך על ר׳ רפאל אנקאווא, אם יש ספק מי העקר ־ מותר לשאת אשה נוספת

לפי מקור משנת תקצ״ב (1792), בכפר קצר אסוק (בדרום מזרחה של מרוקו), היה ויכוח בין בעל לאשתו שהיו נשואים יותר מעשר נשים ״ולא נתעברה הימנו, וטען ראובן ואמר אשא אשה אחרת עליה ואבדוק את עצמי״. האשה טענה שלפני שהיא נישאה לו הוא נשא שתי נשים זו אחר זו, ושהה עמן כמה שנים ולא נתעברו, וגירשן ונישאו לאחרים וילדו. היא הסכימה שיישא אשה ״הבדוקה לילד, דהיינו שכבר ילדה… אבל לא בתולה ולא שלא ילדה מעולם״. היא דורשת להתגרש ״כדי שיהיה לי בן להשען עליו״.

בנושא זה פסקו החכמים יהונתן סירירו ורפאל אהרן מונסונייגו, שאם ברור שהוא עקר יתגרש מיד. הם הסתמכו על הדין בשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ו: ״אשה שטענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתישען עליו, ואומרת… שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה… שומעין לה״. אבל אם לא ידוע לבית הדין שם שהוא עקר, יכול לבדוק עצמו באשה שהיא בת בנים, ואם לא ילדה – יוציא דתן כתובה, מאחר שבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא ומרה לקבורה [צריכה מקל לעת זקנתה ואת חפירה לקבורתה, לפי כתובות סד, ע״א] וחייב לתת לה גם המתנות שנתן לה (׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז סי׳ סו, מובא גם על ידי בר אשר, תשנ״ב, עמי 16-15).

על התקדים הזה הסתמך ר׳ שלום משאש בפסק דין שכתב בשנת תשנ״א (1991) בדבר אשה שטענה שאינה יכולה להיבנות מבעלה, והוסיפה כנ״ל, ש״בעיא חוטרא לידא ומרה לקבורה״. החכם הגיע למסקנה שצדקה בטענתה (׳שמ״ש ומגן׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ כו).

שלוש נשים לא הביאו לו צאצאים. מעשה במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־19: אדם לא נבנה משלוש נשים שנשא, וגירש שתיים מהן. השאלה היא: האם כופים אותו לגרש גם את השלישית. ר׳ יוסף בירדוגו ענה שחייב לגרשה כי ״ודאי שדבריה אמת״ שהוא עקר (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ פא).

ר׳ שלמה בירדוגו דן בנושא זה בכמה סעיפים בספרו ׳די השב ואם למסורת׳. הוא דן במקרה שהאשה נדרשה לנהוג באיפוק ובכבוד בטרגדיה של בעלה: ״אשה שמרדה על בעלה ולא יספה שוב אליו, וטענה לבעלה לגרשה כי אין לו גבורת אנשים, העזה פניה וטענה בפניו טענה זו, כופין אותו לגרשה כיון שטענה בפניו״. לדברי החכם צריך להוציאה מיד, ואין לה כתובה, ולא יוכל לשאת אשה אחרת (דף נ, ע״ב).

תשלום הכתובה והתוספת. אשה שטענה שאין לבעלה גבורת אנשים והודה לה, מה הדין לגבי תשלום כתובתה ? על כך נשאל ר׳ רפאל בירדוגו, ותשובתו הייתה כי עליו לשלם לה רק את עיקר הכתובה ללא תוספת, ולתת לה את הנדוניה שהביאה מבית אביה (׳משפטים ישרים׳, סי׳ שסא).

וכך פסק גם ר׳ פתחיה בירדוגו, בן דורו של הנ״ל, אבל הוא הוסיף כי הפטור חל רק ״בתוספת שמוסיף לה הבעל מרצונו ולא בתוספת שהוא מצד המנהג… שהוא מתקנת חכמים״(׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ קל).

ר׳ שלמה הכהן אצבאן ציטט את דברי ר׳ פתחיה בירדוגו, בהקשר לאשה שטענה על בעלה שאין לו גבורת אנשים, והוא מכחישה. ״ואם הוא מודה צריך ליתן כתובה״ כלומר מגרשה ומשלם לה כתובתה (׳מעלות לשלמה׳, סי׳ כג).

חכם ממכנאס דן באשה שנישאה ובמשך שנתיים ״לא נגע בה אפילו באצבע קטנה״. היא תבעה אותו להתגרש ״לפי שאין לו גבורת אנשים״, ודרשה לפרוע לה כתובה ותוספת כתובה. החכם פסק שעליו לגרשה ולשלם לה כתובתה ללא התוספת, ויחזיר לה נדוניתה, בהסתמכו על שו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ז: ״אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה יש אומרים שהיא נאמנת [ואפילו לא שהתה י׳ שנים] וכופין אותו להוציא מיד״(מימון בירדוגו, ׳לב מבין׳, אהע״ז, סי׳ קכה).

במעשה אחר נערך דיון בפני ר׳ דוד צבאח בנושא זה: אשה בשם זהרא אשת יעיש וואעקנין, באה לקבול בפני החכם על בעלה שזה עשרים ושתים שנים היא נשואה לו ואינה רואה בנים ממנו, כי אין לו גבורת אנשים, והיא רוצה בן שתישען עליו. היא דורשת גט וכתובתה, והוא לעתים מודה לדבריה ולפעמים מכחיש. לבסוף האיש נאות לגרשה, אבל סירב לשלם כתובתה. החכם הסכים לדבריה, ומסקנתו שהבעל חייב לשלם לה כתובתה וגם את התוספת לכתובה (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ פ, דף מ ע״א-ע״ב).

ר׳ מכלוף אביחצירא, נכדו של ר׳ יעקב אביחצירא, דן בנושא זה בשתי תשובות: בפסק דין שניתן במראכש בשנת תשי״ז(1957) הוא דן במעשה דלהלן: האשה שמחה התייבמה ליצחק לפני שנתיים, ועתה היא באה בטענה שאין לו גבורת אנשים כלל, ודורשת ממנו גט ותשלום הכתובה. חלק מהשנה הוא בעיר אחרת, ובא אליה למשך שלושה עד ארבעה חודשים בשנה. לדבריו, עם אשתו האחרת יש לו גבורת אנשים, ורק אתה אין לו. הוא מוכן לתת לה גט. החכם פסק שחייב לגרשה ולשלם לה כתובתה (׳יפה שעה׳, אהע״ז, סי׳ צ).

המשך…….