אלי פילו
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
העורך : אשר כנפו
ד״ר יגאל בן-נון
אוניברסיטת פריס 8
בחינה מחודדת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו
מתחילת שנות החמישים נחלקה ההנהגה בישראל ושליחיה במרוקו בנושא הערכת מידת הסכנה לחיסולה הפיזי של יהדות מרוקו ולהצדקת הצלתה המיידית. להכרעה בסוגיה זו הייתה זיקה ישירה לנושא הפעלת כללי סלקציה כדי לברור מי זכאי לעלות לישראל ומי לא על-פי קריטריונים שהשתנו מעת לעת. תומכי ההצלה המיידית שצפו כליה ליהודים כאשר מרוקו תקבל את עצמאותה תמכו בביטולה של הסלקציה כיוון שמדובר בשעת חירום. לעומתם טענו הגורמים שסברו שאין נשקפת סכנה מיידית ליהדות זו שלאור המצב הכלכלי הקשה בישראל, יש קודם להכשיר את הקרקע לקליטתם של היהודים ושהכשרה זו תתבצע גם בישראל וגם במרוקו.
ללא קשר לויכוח ענייני זה, צצו התבטאויות נגד עצם עלייתם של יהודים מצפון-אפריקה מתוך עמדות שאין מנוס אלא לכנותן גזעניות שטענו שעולים אלה עלולים להשפיע לרעה על אופייה של החברה הישראלית ועל רמתה התרבותית. למרות תחושת הצורך "להציל" את יהדות מרוקו בטרם פורענות, ניסחו נציגי הסוכנות היהודית בקפידה סידרה של מגבלות על הגירת משפחות לישראל שהונהגו בנובמבר 1951. הנהגת הקהילה היהודית במרוקו נפגעה בעיקר מן העובדה שמגבלות הסלקציה לא הונהגו בעבר כאשר רוב ההגירה לישראל הגיעה מאירופה אלא רק בתקופה בה כ- 71% הגיעו מארצות ערב.
סוגיית הסלקציה כה מורכבת וטעונת משקעים רגשיים, עד שנוטים לשכוח שהמדובר לא בוויכוח על נושא אחד ויחיד, סלקציה כן או לא, אלא במספר ויכוחים שחצו את ההנהגה ואת הציבור בישראל. קשה יהיה אם כך לערוך אבחנה פשטנית בין"הטובים" לכאורה שהתנגדו לסלקציה לבין"הרעים" שתמכו בה. סוגיה זו טמנה בתוכה מספר מחלוקות: האם להגדיר את העלייה ממרוקו כ״עליית הצלה" או שאין צפויה ליהדות זו כליה פיזית ורוחנית אחרי העצמאות. האם יש להעלות בכל מחיר כמות גדולה של יהודים ממרוקו למרות הקשיים לספק להם עבודה ודיור או שיש לווסת את ההגירה לפי צרכיה הכלכליים של ישראל ויכולתה לקלוט אותם. האם להפריד בין מרכיבי המשפחה, הבריאים לעומת הבלתי נחוצים, על פי מידת תועלתם לישראל או שאין לפורר משפחות ולעורר התמרמרות. האם יהודי מרוקו תורמים לחוסנה ולביטחונה של החברה הישראלית או שהם מהווים סכנה לבריאותה הפיזית, הנפשית והתרבותית ולכן יש להימנע מלהעלותם. האם מוצדק להעלות ילדים ונוער לישראל אף בהסכמת הוריהם למרות שהורים אלה נשארים במרוקו.
אלה חלק מן הוויכוחים שנכללו בסוגיה זו וחצו את הנהגת המדינה. אין מדובר אם כך בשני מחנות מנוגדים, אלא במספר מחלוקות שחצו בין המתווכחים, כל פעם באופן שונה בהתאם לנושא הוויכוח. אישים אחדים שבתקופה מסוימת תמכו בסלקציה המבוססת על עקרונות סוציאליים או בריאותיים התנגדו לה בתנאים אחרים. במקרים רבים עמדותיהם של הנוגעים בדבר נקבעו בהתאם לתפקיד עליו היו ממונים. כך שבמקרים רבים אנשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית היו נגד הסלקציה בתוקף תפקידם והממונים על הקליטה, הדיור, הבריאות, העבודה או האוצר בתוך משרדי הממשלה תמכו בה במידה זו או אחרת.
ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס..אמנון אלקבץ " אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
בגיליון זה בן למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.
אמנון אלקבץ
" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
אשתקד, ביום 17.5.2010, מלאו 150 שנה ליסודה של חברת "כל ישראל חברים", בקיצור כי"ח, או בשמה המוכר יותר "אליאנס"Alliance Israelite Universelle AIU. הורתה :פאריס ביום 17.5.1860. סימלה, שתי כפות ידיים שלובות לשלום מתחת לשני לוחות הברית, עם הסיסמא "כל ישראל ערבים זה לזה". הסמל מביע סולידריות ואחריות הדדית.
במאמר זה מובא מקרה מסוף המאה ה-19, בו ערבו שועי הקהילה היהודית במוגדור את 'אליאנס" במחלוקת פנימית שקמה בינם לבין נשיא הקהילה, ראובן אלמאליח, בהאשימם אותו בתפקוד לקוי ובמעילה בכספי קופת הקהל.
רוחות המהפכה הצרפתית של שנת 1789 טרם נרגעו, פה ושם היו עדיין חיכוכים בין האזרחים ־שלטונו של הקיסר נפליאון השלישי. יש לציין בעיקר את המלחמה של שנת 1848 שלאחריה קמו צעירים שביקשו לחדש את רוח המהפכה הגדולה. אל אלה הצטרפו צעירים יהודים רבים שראו לנגד עיניהם את התגשמות דברי נביאי ישראל על "שוויון", "צדק" ו"אחווה" ברוח היהדות, וראו חובה לעצמם לקום ולעשות מעשה כחובה על היותם יהודים, למען עולם של שלום, צדק ויושר לכלל האנושות. הם חשבו שעם סיום המהפכה וקבלת האמניציפציה, הגיע גם סוף לאנטישמיות ולרדיפות היהודים.
הצעירים היהודים שביניהם, הקימו וועד פעולה להגנה על זכויותיהם דוגמת "Board of Deputis" באנגליה וה-"Consistoire Central" בצרפת. אחת ממטרותיהם הייתה ההגנה על היהודים באשר הם, כי בתקופה הזו פרצה "פרשת אדגארדו מורטארה", פרשה שהסעירה את העולם היהודי בה נחטף ילד יהודי מבולוניה בשם אדגארדו מורטארה, ע״י משטרת האפיפיור "פיוס ה-9", והוכרז כי הוטבל לנצרות. גם רבו עלילות הדם, דוגמת "עלילת דמשק" ועוד. מכאן עלתה גם השאלה המרכזית, מה יהא גורלו של המיעוט היהודי במרחב המוסלמי. עיקר הדגש של וועד הפעולה הושם על השאלה היהודית הכלל עולמית שעלתה בסמוך להקמתה של כי״ח, עוד טרם הופעתו של תיאודור הרצל על בימת ההיסטוריה היהודית.
על וועד הפעולה שהתארגן, כאמור, נמנו 17 צעירים שהתכנסו בשנת 1860 לפגישה בפאריס, בביתו של אחד מהם בשם קרל נטר. ביניהם היו רופאים, עורכי-דין, מחנכים, עיתונאים ואנשי עסקים, חתך של הבורגנות היהודית הליברלית של שלהי המאה ה-19. בפגישה זו ניסחו את אמנתהייסוד של כי״ח, והפיצוה ככרוז ברחבי צרפת ולקהילות יהודיות בכמה מדינות. תפיסתם הייתה: "אל אחד וגאולה אוניברסאלית, ליהודים ולכלל העולם". הפתיחות כלפי"התרבות הצרפתית". היה כלל בל יעבור בתהליך ההתחדשות. מטרתו הייתה להפוך את היהודים לאזרחים מודרנייב ונאורים בכל קצווי תבל, תוך טיפוח הדת היהודית ע״י הדגשת התבונה האינטלקטואלית שבטכסטים המסורתיים, מבלי להזניח את חשיבות ההווה. בין היתר, הם ראו בדאגה רבה את המצב החברתי של היהודים בארצות האיסלאם, ואת הסולידאריות הביעו על דרך המקרא: "עזוב תעזוב עמו". במרוקו במיוחד, הבחינו בפערים עמוקים ביותר בתחום החינוך וההשכלה בקבוצות העשירים לעניים. בשל כך ראו צורך להעמיד בראש סדר העדיפויות את נושא החינוך, שרק על פיו, יצומצמו הפערים. החלטתם הראשונה שנתקבלה בתחום זה הייתה להתחיל בהקמת בתי-ספר במרוקו, ואכן, בית הספר הראשון של "אליאנס" בעולם נפתח בעיר תיטואן שבצפון מרוקו בשנת 1862, שנתיים בלבד אחר הקמת הארגון.
אחרי תיטואן, יפתחו במרוקו ובעוד מדינות נוספות, בעיקר אסלאמיות, בתי ספר רבים של הרשת. פתיחת בתי ספר אלה לא עברה ללא התנגדות של המוסדות התורניים המסורתיים. הרבנים, חברת "תלמוד תורה" ומקצת הקהל, התנגדו לפעילותה של כי״ח ולאופן בו היא ניהלה את חינוך הילדים. ברם, למרות התנגדותם של חלק מהרבנים, הייתה לרשת "אליאנס" במרוקו הצלחה מעל למשוער. עם תחילת הפרוטקטוראט הצרפתי, נמנו בה 14 בתי ספר של הרשת. אלה פעלו לא רק בהפצת החינוך היהודי, אלא גם בחינוך האוניברסאלי. מרבית הכסף לפעילות ההתחלתית של כי״ח הגיע מחברון הירש ומחברון רוטשילד.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו-שיר בשבח הרמב״ם מתלמידו רבי יוסף בן עקנין
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
הרב יעקב משה טולידאנו
שיר בשבח הרמב״ם מתלמידו רבי יוסף בן עקנין ותשובת:
הרמב״ם אליו
עד כה היה ידוע לנו השיר שכתב הרמב׳׳ם לתלמידו המתחיל ״איך־אחריך אמצא לי מרגוע״ וכוי, שהוציא ר׳ משה שטיינשניידר ב״קובץ על יד״, א תרמ״ה, מספר 4. ועיין שם, 'עמי 23, שבראשו כתוב t אמר הרב ר׳ משה ז״ל אל תלמידו החשוב, שנראה שהרמב״ם התחיל בדבר, וכתב לו שיר.
אכן בא לידי כתב־יד משנת תקס״ב, שהועתק מכתבייד ר׳ תם בן יחיי משנת שמ״ד ובו נמצא שיר מר״י בן עקנין, שעליו השיב הרמב"ם בשירו.. בשיר הרמב״ם שהשיב לתלמידו יש גם קצת שינוי בכתב־יד זה ממה שהדפים שטיינשניידר. ומן החרוזים האחרונים של שני השירים נוכח לדעת, ששירו- של הרמב״ם הוא תשובה לשירו של ר״י בן עקנין זה.
כתב־היד מטושטש קצת וקשה לקרוא בו במה מלים ואפשר שנפלו בר טעויות והקורא המבין יבחן מאליו. ר״י בן עקנין מתאר את גדולות רבו הרמב״ם ואת ידיעותיו ומתאווה להיות אצלו. וכדאי לבעלי הלשון והשירה לעמוד על הבנת השיר הזה ותיקונו,
אגב הבאתי כאן על פי אותו כתב יד גם השיר בשבח המורה, למורת־ כמורה וכו׳ מפני שזה שנדפס אצל רמש״ש שם ונמשכו אחריו רבים, חסר־ בסופו, וכאן הוא שלם.
צמיד אשר יצר עלי אזרוע
האין לעפרה ממך מרגוע
אולי אני עבד אסיר האהבה
כי הן שנינו תפצענה פצוע
גם הם לעונתה לא חטא חומסים
העת תפזז קרבה לכרוע
תטה ותנשא ואין זה כי אמיר בשרם
ברוח נשבה ינוע
כה יאמרו רואים בטרם יחזו
דלת שערה פרעה פרוע
בלא אשר תכתוש עלי בחמה ועצ-
מותי במכתש אהבה תרוע
תזנח ותשכח כי מְתֵי האהבה
מֻכֶּה מְעֻנֶה נחלה נגוע
יתנכרו פני בשמעי את נעים
זכרי ואמרי כל אנוש מדוע ……
המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר
ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.
המכון למורשת יהדות מרוקו.
הרב משה עמאר
הרב אליהו עצור
מר משה גבאי
זה הוא על דין פרעון כתובה, ובעל חוב שוה בזמן הזה.
ל״ה.
טופס פס״ד. לפי שר׳ אברהם בן צור נלב״ע, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ולא הניח שום זרע. וה״ר שמואל אחיו רצה לכנוס את יבמתו אשת אחיו הנז׳. ומרים אשתו עכבה על ידו באומרה, מאחר שנתחייב לה בשטר כתובתה שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה, כי על פיה ורצונה. ואם ישא אשה אחרת עליה בחייה, שלא על פיה ורצונה, שיפרע לה סך כתובתה במעות מוטבע. וה״ר שמואל הנזכר טען שאין לו במה לפרוע כתובתה, כי אם בשוה כסף קרקע וטלטל, ואחר ששמענו אנו החתומים טענותיהם ותשובה מורשה מרים הנז׳, והר״ש הנז', ונשאנו ונתננו בענין זה היטב, הסכמנו וגזרנו שיחרימו סתם בפני הר״ש הנז׳, אם יש לו מעות מוטבע כסף, או זהב, או כלי כסף, וכלי זהב, שיתננו לפירעון כתובת מרים הנז׳.
ובכלל החרם, שלא החביא שום מעות, ושלא נתן שום מתנה ע״מ להחזיר, לא מעות, ולא כלי כסף, וכלי זהב, לשום נברא. ואחר שיחרימו ויברר כל מה שיש לו מעות, וכלי זהב, וכסף, יתנהו לפירעון כתובתה. ומה שיחסר לפירעון כתובתה יפרעהו בטלטל שוה כסף, כפי מה שישומו אותו ששוה בשוק, בפירעון מיד. ואם לא יספיק הטלטל לפירעון כתובתה, יפרע לה בקרקע, כפי מה שישומו ששוה בעת הזאת, אחר ההכרזה הראויה כפי הדין.
והדין הזה שהסכמנו בו הוא ג״כ בכל מי שרוצה לגרש את אשתו, שעם היות שכתוב בכתובה שנתחייב פ׳ לפרוע סך הכתובה, מהמטבע הנוהג בזמן הודאת הכתובה, לא נכתב המטבע, רק לענין אם יוסיפו עליו, או יגרעו ממנו, או אם ירצה לגרשה במדינה אחרת, יפרע לה מהמטבע הנוהג במדינה שנשא אותה. אמנם לענין הפירעון, הואיל וכפי הדין כתובת אשה בזבורית, אעפ״י שכתוב בה בפירוש במנה ומאתים, דאינון מזוזי כספא, אינו מועיל תנאי המטבע זולת לענין הנז'.
דלא עדיפא אשה מב״ח. וכמו שהדין בב״ח שאם לא כתב לו בפירוש שיפרע במעות, ולא בדבר אחר, רשאי לפרוע שוה כסף כן בפרעון כתובה, הואיל ולא כתב לה שיפרע במעות, ולא בדבר אחר, רשאי לפרוע בכתובה שוה כסף. ועוד שעיקר חוב הכתובה היה בשומא. לכן הסכמנו אנו החתומים שדין פרעון כתובת אשה וב״ח, בזמנינו זה שוה. וכ״ש בנדון זה שאשה הקנו לו מן השמים. ולפי שכך הסכמנו ח״פ בעישור אמצעי לשבט שנת כשל"ג ילבינו לפ״ק פה פ׳אס יע״א ע״כ. וחתומים החכם כהה״ר יוסף אלמושנינו ז״ל, והחכם הה״ר יהודה עוזיאל ז״ל, והחכם ה׳׳ר אברהם הכהן יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק בן שלום ז׳׳ל, והחכם הה״ר יצחק בן צור יצ״ו, והחכם הה״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והחכם הר״ר שמואל בן דנאן יצ׳׳ו. ואנו החתומים הטפסנו טופס זה מהתורף במאמר ב׳׳ד יצ׳׳ו, ונתאמתו לנו החתימות של החכמים הנז׳. ולראיה ח״פ וחתומים החכמים השלמים כהה״ר מכלוף בן אסולין הסופר ז״ל, וכהה׳׳ר יצחק בן יוסף הסופר ז״ל.
אב שנ״ג.
ל״ו. טופס ענין התקנה החדש ע״ע הנישואין, שאם לסוף עשר שנים לא יהיה לו זרע לא זכר ולא נקבה. שיכול לישא אשה אחרת. ולייבם אפילו בתוך עשר ואפילו יהיה לו זרע.
בהיות שנתקבצו החכמים השלמים ואנשי המעמד יצ״ו, והנגיד המעולה כבה״ב מדרש ראשון הי״ג ונשאו ונתנו בצרכי הקהלות יצ״ו. ובדקו בנרות
ספר התקנות
החיפוש ומצאו, איך בעונות כמה משפחות נעקר שורש גזעם מן העולם, בסבת תנאי שלא ישא אשה אחרת עליה. וג״כ מצות יבום אשר היא מצוה ממצות התורה נתבטלה ג״כ, מצד השבועה הנז׳, וראו החכמים יצ״ו, שבעון זה לבד יתעכב קץ המשיח, ולכן הסכימו החכמים יצ״ו, עם אנשי המעמד והנגיד יצ״ו, לתקן המעוות. לבל יהיה העון הזה לפוקה ולמכשול מבאן ולהבא, כי לא מצאו לתקן מה שעבר, כי מי יוכל לתקן את אשר נעשה בשבועת בשי׳׳ת. והתקנה היא עזה״ד, שכל איש שישא אשה מכאן ולהבא, אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, או אפילו ילדה ומתו הבנים שילדה, בתוך עשר שנים. ולסוף עשר שנים לא היה לו זרע בין זכר בין נקבה, שיבול בעלה לישא אשה אחרת עליה בחייה, ולא יתן לה לא גט ולא כתובה, זולת אם ירצה בעלה לגרשה הרשות בידו. ואם יהיה לה זרע בשנת י׳׳א לנישואיה ומת הזרע ההוא, מונה לה ג״כ עשר שנים אחרת וכן עזה״ד.
עוד תיקנו החכמים יצ״ד שמכאן ולהבא ג״כ, כל הנושא אשה ונפלה לו אשת אחיו ליבום אפי׳ בתוך עשר שנים, ואפי׳ אם היה לו זרע מאשתו, שיכול ליבם את אשת אחיו, דאשה הקנו לו מן השמים, ואינו צריך ליתן לאשתו לא גט, ולא כתובה וכל הנושא מכאן ולהבא, על דעת כן הוא נושא. והחכמים יצ״ו, מחזיקים התקנה הזאת כל ימי עולם. וזאת התקנה קבלנו אותה אנו ובנינו ובני בנינו עד עולם, בגזירת נח״ש, ומינה לא נזוז, ולכן כל סופר מסופרי ב״ד, בנוסח הכתובה יוסיף בתנאי שלא ישא וכוי, אלא כפי התקנה החדשה, או על פיה ורצונה, ואם ישא אשה אחרת וכוי, ושלא כפי התקנה, שיפרע לה כל מה שהחזיק לה ע״ע, ויפטור אותה בגט כשר לאלתר, זהו מה שתיקנו החכמים יצ״ו, בסוף חדש אב יה״ל משנת גש״ן לפ״ק. וכרוזא קרא בחיל בכל ב״כ ביום ש״ק בחדש אלול המרוצה מהשנה המי, וסברו וקבלו כל קהלות הקדש יצ״ו, ומכאן ולהבא כל מי שמשיא את בתו בעיר הזאת, באלמלאח של פ׳אס יע׳יא, ידע שעל דעת כן הוא משיאה, ע״כ טופס שהגהנו מהתורף תיבה בתיבה, ולקיים כל דבר, ח״פ להודיע הזמן שנעשית התקנה הנז׳, וחתומים הרבנים המובהקים כמהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, וכמהר״ר סעדיה בן ריבוח זלה״ה, וכמהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל בן דנאן זלה״ה.
ניסן שנ״ט
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.
כמו סכר נפל, וההמונים זרמו בחוסר מעצורים מראש ההר אל החוף למטה כשכל אחד מנסה להקדים את רעהו. ילדים וזקנים נדחפו ונגררו במדרון, והגברים סוחבים את מטענם, נשותיהם וילדיהם על הגב. למטה ליד קו המים עמדנו יאני אבידוב, אפרים בן חיים, נדיה כהן ואנוכי, ובקושי רב הספקנו לעצור בעדם ".
האנייה הייתה קטנה ומיושנת. היא נבנתה בסוף המאה ה-19 כמעבורת להובלת סחורות ואנשים בין איי הצפון. " המוסד , קנה ושיפץ אותה, " אבל שום שיפוץ לא יכול היה להפוך אותה מאנייה שנועדה ל-20-30 נוסעים במרחקים קצרים לאנייה שתסיע מאות בני אדם לאורך הים התיכון.
איך ייכנסו 700 האנשים לכלי המיושן והקן הזה ? האם יגיעו ? האם תעמוד הקליפה הזאת מול הים הגדול ? עומק ההעזה שלנו יכול להתחרות רק עם גודל הנכונות להקרבה ".
זרקורי ענק מעל ההר הגיחו עליהם לפתע, וזוהר ענק הציף את האנייה, את הים ואת המעפילים. בזמן ששחררו את המעפילים מסירות ההצלה האחרונות שהשיטו את המעפילים לאנייה, נותרו כ-250 מעפילים על החוף, ביניהם בעלים ונשים שבני זוגם או ילדיהם הקדימו לעלות לבד על האנייה.
מפח הנפש היה ללא ערוך. כל מאתיים וחמישים המעפילים נעצרו והובלו במשאיות לבית הסוהר במחנה צבאי בטנס. הראש המבצע עמד אותו קצין משטרה נדיב שפגשו ימים מספר קודם לכן.
" הלילה הארוך ביותר בחיי נגמר בבית הסוהר , – מספר סם. " אחרי 24 שעות פעלו אפרים וחבריו עם הכוחות הצרפתיים בפאריס להחזירנו למחנה. עתה הגענו למחנה והתחלנו לשיר את התקווה. למעשה העוז היה הד בעיתונות הצרפתית – אלג'יראית. יהדות אלג'יר הייתה גאה באחיה ממרוקו והמזאב ( גארדאיה.
סם אביטל מסיים את סיפורו על האנייה " יהודה הלוי " בתיאור מרגש : " אבל האנייה שטה. אניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה עושה את דרכה לארץ ישראל. ואנחנו פרצנו דרך חדשה להיסטוריה של יהדות צפון אפריקה.
השם שהנוסעים יתנו לאנייה בלב ים יהיה " יהודה הלוי ", על שמו של משורר תור הזהב בספרד ששר את " ציון הלא תשאלי ". המחזאי גבריאל בן שמחון, שהגיע כילד על סיפון " יהודה הלוי ,, מספר על המסע המופלא של האנייה הזאת במחזהו " הדרך לירושלים ", שיצא לאור ארבעים שנה מאותו ליל פלאות "
האנייה " יהודה הלוי " יצאה ללב ים. לאחר כעשרים ימי הפלגה במרחבי הים התיכון נתפסה סמוך לחופי הארץ, ומעפיליה נשלחו לקפריסין. כאן נפגשו לראשונה עם מעפילים מאירופה, ביניהם ניצולי שואה.
עבודת שורשים לתלמיד
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשר ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
אגאדיר
עיר בחופי האוקיאנוס האטלנטי, בדרום הארץ, בפתחו של שפך נחל סוס. העיר שגשגה למן בנייתה כמצודה על ידי הפורטוגלים בשנת 1503 ועד שנת 1541. עיר זו היתה המעוז האחרון שהם הקימו לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי. בזמן הכיבוש הפורטוגלי התיישבה בה קהילה יהודית של יוצאי ספרד ופורטוגל ולהם בית כנסת. רוב היהודים היו סוחרים. אהרן בך זמירו, דון יהודה והחכם ר׳ אפרים FRAYN מטולידו היו בעלי מעמד חשוב בקרב כעשרים משפחות שהיו במקום. הספק של צורכי העיר היה יהודה אבודרהם, ואחד מן האנוסים היה מרופאיה. בתקופה הפורטוגלית שמרה הקהילה בזהירות את השבת ואת כל המנהגים היהודיים.
פרק חשוב נוסף בתולדות יהודי אגאדיר היה במאה ה-18, כאשר הם סחרו עם אנגליה, הולנד וליוורנו שבאיטליה. הם ייצאו סוכר ודונג, וייבאו ממרכז אפריקה אבקת זהב, שנהב ונוצות בת יענה. בגלל הביטחון המעורער מצד השבטים הברברים, ששלטו בהרים וערכו מסעות ביזה בערים, נפגעה הקהילה פעמים רבות בסוף המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18. סמוך ל-1750 נצטוו כמעט כל שבעת אלפי היהודים בעיר להתיישב בעיר הנמל מוגאדור, המרכז הכלכלי והפוליטי של הסולטאן, מוחמד בן עבדאללה.
הקהילה היהודית בעיר התחדשה סמוך לכיבוש הצרפתי בשנת 1913. עם פתיחת נמל העיר למסחר בשנת 1936 שבה הקהילה ושגשגה, אך מעולם לא חזרה להיות בעלת ערך כבעבר. בשנת 1952 היו בה כאלפיים יהודים (מבין חמישים אלף תושביה). כ-1,300 מהם נספו ברעידת האדמה בשנת 1960, בתוך 12,000 הנספים. העיר הקדומה חרבה, והשלטון הקים, בסיוע בינלאומי, עיר חדשה, לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי. כיום יש בה, ובכפר ינסגאן שלידה , פחות ממאה יהודים.
האתרים היהודיים שבה הם המצודה. בית העלמין ובית הכנסת הישן בינסגאן. בדרך מן העיר דרומה עוברים את נחל מלול, שנתן את שמו למשפחה יהודית מרוקאית ענפה. באגאדיר וסביבותיה חיו ב-1961 כ-2,800 יהודים, ומהם עזבו את העיר במבצע יכין 1,675 נפש.
ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-אליעזר בשן – קהילת ואזאן ועברה
ברית – מספר 23
מבט על קהילת ואזאן
כתב עת של יהודי מרוקו
בעריכת אשר כנפו
פרופסור אליעזר בשן
קהילת ואזאן ועבדה
חיי הקהילה והחכמים
התושבים הוותיקים במרוקו, שחיו שם כבר לפני בואם של המגורשים מספרד, לא קיבלו את התקנות של המגורשים. כך היו יהודי ואזאן שלא נהגו כמנהג המגורשים. יהודים מקהילת ואזאן תרמו למימון הדפסת ספרים. לספרו של ר׳ דוד צבאח, מורה צדק, תונס תרע״ה. לספר של ר׳ יוסף בירדוגו (1802-1854) כתונת יוסף, מכנאס תש״ג, תרמו מרדכי אלבו ואליהו אלחדאד מוואזאן. בשער הספר של ר׳ רפאל בירדוגו, מי מנוחות, ירושלים תרס״ה, כתוב כי רפאל פימיינטה, מנחם סירולייא, אחיו רפאל בני דוד מוואזאן תרמו להוצאת הספר.
בספרות הרבנית נזכרת הקהילה בהקשר לנושאים שונים, מהם ניתן ללמוד על חיי הקהילה.
ר׳ יצחק בן ואליד (1778-1870), שפעל בעיר תיטואן, דן בשאלה על יהודי שנושא ונותן בוואזאן אבל משלם מסים במכנאס: ויאמר יצחק, ח׳׳ב, סי׳צה. בתשובה של ר׳ ידידיה מונסוניגו (נפטר ב-1868), נזכר כי בקהילה חברת גמ״ח: דבר אמת, אהע״ז, סי׳ קכד.
חכמים דנו לרוב בדיני אישות. החכמים ממשפחת בירדוגו שפעלו במכנאס נשאלו מוואזאן. בספרו של ר׳ מימון בירדוגו(1767-1824)<ב מבין, יור״ד סי׳ קכז, אהע״ז, סי׳ קנב.
ר׳ יעקב בירדוגו(1783-1843) נשאל מוואזאן בהקשר לדיני r\wm: עדות ביעקב, אהע״ז, סי׳ י, כא, מ, חו״ם, סי׳ סו, עט ; וכן בחיבורו שופריה דיעקב, ח׳׳א, אהע׳׳ז סי׳ מו, פד, פה.
רבי שמואל עמאר ממכנאס (1829-1889) ביקר בוואזאן ודן בפריצות מינית ובנושאים אחרים שעלו בקהילה: דבר שמואל, אהע״ז, סי׳ כד כה.
ר׳ שלמה אבן דנאן(1848-1929) דן בכהן שגר בעיר ואזאן: בקש שלמה, סי׳ כט, ראה גם סי׳ כח. ר׳ שלמה בירדוגו(1854-1906),7< השב, חו״ם, סי׳ יג דף נא. ר׳ רפאל אנקאווא (1848-1935) נשאל אף הוא בעיקר בדיני אישות: קרני ראם, סי׳ ח, קעב ; תועפות ראם, סי׳ מט, סט, קלה, קמג.
ר׳ דוד צבאח(1869-1956) כתב על בחור, שהיה בוואזאן ונשבע על קבר הצדיק ר׳ עמרם דיוואן שלא אנס בתולה (שושנים לדוד, ח״ב, אהע״ז, סי׳ פג, דף מב ע״א). ר׳ אהרן בן חסין(1891-1969) דן על גרושה שהלכה לוואזאן(מטה אהרון, אהע״ז, סי׳ נא).
ר׳ יוסף משאש (1892-1974) כתב תשובה לוואזאן: אוצר המכתבים, ח״א, סי׳ רעג. החכם עלה לקבר ר׳ אמרם דיוואן בחנוכה:שם, ח׳׳א, סי׳ רעח. במאה העשרים מונה שם הרב אברהם אביטבול בתור הרב הראשי של הקהילה. הוא למד בישיבה בסאפי. בשנים תרפ׳׳ד-תרפ״ה, כיהן כראש ישיבת ״כתר תורה״ בקזבלנקה (שמעון ברוך אוחיון, הליכות שבא, ח׳׳א, עמי 25). ר׳ שלום משאש ממכנאס מזכיר בספרו את החכם רפאל בירדוגו, שהוא ״חבר עיר ואחאן״:7:77< שלום, אהע״ז, סי׳ טז. ביור״ד סי׳ א דן החכם בשאלה שנשאל מוואזאן. במאה העשרים כיהן בוואזאן ר׳ מסעוד סודרי(נדבות פי, דף טו). הקהילה נזכרת בהקשר למשאל, שנערך בין הקהילות בשנת תש״י(1950), בדבר התקנה לירושת הבנות הרווקות כמו הבנים. קהילת ואזאן לא הסכימה לקבל את הצעת התקנה ויחד עמה עוד שש קהילות(מ. עמאר, תש״ם, עמי 257). ב-1951 נפתחו שלוש כיתות חדשות בבית הספר המקומיTajouri,
לפי הדו"ח שנמסר במועצת הרבנים הרביעית, שהתקיימה בשנת תשי"ב – 1952 – על מצב החינוך ברחבי הארץ, למדו בתלמוד התורה בעיר 183 תלמידים בגילאי 3 עד 13 ובשיעורי הערב 140 נערים בגילאים 6 עד 20 ( משה עמאר תש"ס עמוד 327 ) לסיכום, עמדנו על עברה של הקהילה לפי מקורות עבריים ולועזיים.
סוף המאמר. קהילת ווזאן ועברה פרופסור אליעזר בשן
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מ
אוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….
קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם
ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……
האשה שבעלה התאנה לה
לאישה חסודה אחת היה בעל אכזר, שלעולם לא הסכים עם מעשיה, לעולם לא הלל את תבשיליה, לא שבח טעמה בסדר הבית, ותמיד כעס עליה. אם היא עשתה כך היה נוזף בה שלא עשתה אחרת ואם עשתה אחרת, כעס: ״לו עשית כך היה טוב יותר…״ יום יום הכה אותה.
באחד הימים אמר לה בעלה לפני צאתו לעבודה : ״לארוחת צהרים תכיני פולים!״ והלך. ידעה אשתו, שאם תכין פולים מבושלים, יגער בה על שלא קלתה אותם. ואם תקלה אותם, ינזוף בה על שלא השרתה אותם במי מלח. ואם תעשה כן, יכה אותה על שלא השאירה אותם חיים. אמרה האשה בליבה: ״הבה נתחכמה לו.״ חלק מהפולים בשלה, חלק קלתה, חלק השרתה במים ואילו חלק מהם השאירה חיים. נכנס הבעל הביתה וצעק: ״אשה י את הארוחה הגישי.״ הגישה לו את הפולים המבושלים. זעק: ״וכי לא ידעת שאני אוהב פולים קלויים ?״ ״אם כך, בעלי האהוב, אגיש לך פולים קלויים״ התכעס הבעל ואמר: ״
אשה! וכי לא אמרתי לך שתשרי את הפולים במים?״
אמרה לו: ״ בעלי, גם פולים שרויים במים הכנתי ״
נזף בה ואמר: ״אני רציתי פולים חיים״ ״הרי לך פולים חיים״ לא היה לבעל כל מענה. הגיעה שעת הערב, זעק אל אשתו: ״אשה, הכיני את המיטות׳״
הציעה מיטות בחדר המיטות, במסדרון, במטבח ועל הגג. אמר לאשתו: ״בואי לישון״ הלכו לחדר המיטות. נזף בה ואמר: ״כמה פעמים עלי לומר לך שאני אוהב לישון במטבח״ אמרה לו: ״הצעתי מיטות אף במטבח״ נזף בה ואמר: ״כלבה, אמרתי לך שהלילה אישן במסדרון!״ אמרה לו: ״אכן אמרת, יש מיטות מוצעות במסדרון״ גער בה וצעק: ״חם מאד בבית, מדוע לא הצעת מיטות על הגג?״ אמרה: ״ אף שם הצעתי״. אם כן – אמר הבעל המאוכזב – הבה נעלה לגג ונישן שם״.
עלו לגג. התחיל הבעל מביט בשמים, וראה כוכבים מרצדים ונוצצים. שאל את אשתו: ״אשתי, מה אלה?״ ענתה לו: ״אלה מאזני הקב״ה והוא שוקל בהם עוונותיו של כל איש ואיש, שמע זאת הבעל חרה אפו וזעק: ״כלבה, וכי רצית שאחת מהמשקולות שבהם שוקל הקב״ה עוונותינו תיפול על ראשי, על כן העלית אותנו לגג ?״ הבעל החל מכה אותה, כך שגם באותו היום היא קיבלה את מנתה.
הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר
הספרות הרבנית בצפון אפריקה.
השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948
ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה
שלום בר-אשר.
ירושלים, התשנ"ט
פרסום היצירה הרבנית בידי רבי אברהם אנקאווה במאה ה-19.
אחד היוצרים החשובים בתקופה זו היה רבי אברהם אנקאווה שקשריו ההדוקים עם איטליה הביאו לפרסום ספרו. רבי אברהם כתב בתחומים שונים " מלל לאברהם " לקט דרושים, " זכור לאברהם ", על הלכות שחיטה וכן הספרים " לימודי ה' ", בהלכה ובעבודת הקודש. חלקו השני של הספר האחרון הוא מעין החיבור הידוע " חוק לישראל ", המחולק לקריאה יומית בפרשת השבוע, בספרי תנ"ך ובספרי חז"ל.
אנקאווה תרם תרומה נכבדה גם בתחום התקנות. כאמור, הייתה התקנת תקנות פורה במרוקו והיא ייחדה את חכמיה. אחד התחומים המאפיינים את מרוקו משאר קהילות ישראל , משלהי המאה ה-15 ועד ימינו, הוא בתחום דיני הירושה, המבוססים על פי תקנות הקהילה בניגוד להלכה, שכן, דיני הירושה בהתאם לתורה ולתלמוד לא תאמו תמיד את הצדק החברתי הנראה לעין. לפי דיני התורה והתלמוד הבעל יורש את אישתו, ואין האישה יורשת את בעלה, והבחנה זו גרמה לעוגמת נפש להורים בפטירת האישה סמוך לנישואיה, שכן נמצאו " לוקים בכפלים, הם שכלו את בתם, וכן הפסידו את הממון שנתנו לה נדוניה.
כבר בתקופה קדומה חיפשו דרכים לעקוף את ההלכה בתחום זה בהתנאת תנאים לפני החתונה. חכמי מרוקו הגדילו לעשות כשאר השוו שוויון מוחלט את בני הזוג בנכסים המשותפים לשניהם, כולל שותפות מלאה בירושה לבנות הרווקות, כמו לבנים הרווקים.
אנקאווה היה החכם הראשון שפרסם את " ספר בתקנות " של חכמי פאס מן המאות ה-16 וה 18, שכלל גם את " קיצור התקנות " של רבי רפאל בירדוגו. חיבור זה נדפס בתוך הכרך השני של " תשובות רבי אברהם אנקאווה ". הספר זכה למהדורת צילום שנייה, עם קיצור התקנות של רבי רפאל משה אלבאז " תקנות יהודי מרוקו ", עם מבוא של שלום בר אשר, ומהדורה מחודשת על פי סדר היסטורי, גם כן בידי שלום בר אשר.
ההקדמות לספר " טהרת כסף " לרבי אברהם אנקוואה הן כמעט מקרה יחיד של " הסכמות חריגות בספרות הרבנית בצפון אפריקה, הספר בא לסלק את הביקורת על אחד משני פירושיו להלכות שחיטה של הרמב"ם, " כסף אחר " ולטהרו. פירוש זב בא עם הפירוש " זבחים שלמים " שבצדי דבריו של הרמב"ם. גיבור הוויכוח, רבי אברהם, מציין שתגובתו לפולמוס נבעה רק " כיוון שראיתי שהוא , המשיג, הקדים תחילה לכל חכמי ורבני רוחות העולם , אז הוכרחתי להשיב על דבריו ולפרסמו בעולם ". דומה שזו משמעות החיובית היחידה של הפולמוס שנעדר כל נימה מתונה והוא מלא ביטויים חריפים משני צדדים.
המחבר והמשיג, משה צבעון, מתנצחים על ביטויים מסויימים כלפי תלמידי חכמים שבהם השתמש אנקוואה. ואולם התופעה העיקרית העולה מתוך ההקדמות לספר היא המציאות ההיסטורית שבה חוברים רבנים מקהילות שונות להצדיק את קיומה של הפזורה הספרדית המחצית המאה ה-19, כקיבוץ אישים בעלי עניין משותף להגן על אנקוואה.
לשון אחר, הצופה אחורנית יכול להעריץ את גדולת הוויכוח לא בלהט המפעם במתנצחים, זו אפיזודה קצרת ימים אלא באחדות הפעולה של המוסדות הרבניים, לשכך את הלינץ הספרותי, המתואר בפי אנקאווה, שניסו לעשות בו. חכמי אלג'יר וה " גראן רבאן " יצאו להגן עליו ופנייתם הקיפה את חכמי תוניס, ירושלים ותיטואן כמו גם שני חכמים מליוורנו. מכאן ואלך נראה, שאין מוצאים עוד ניסיון להפעיל את בעלי ההלכה בפזורה הספרדית שבים התיכון כפעולה מאוחדת ומגובשת .
אמנם גם אחרי כן יש הסכמות לספרים מקהילות שונות בפזורה זו אבל זו הייתה יוזמה של יחידים. המנהיגות של חכמים ספרדים עברה אחר כל למרכז המתחדש בארץ ישראל, או למוסדות יהודים אחרים שפרשו את חסותם על קהילות שונות במזרח. את המעבר הזה מסמלת אולי העובדה שבראש פנייתם של חכמי אלג'יר עמד הרב של העיר, אהרן מיכאל ויילר מיוצאי צרפת.
הספר " זבחים שלמים, כשלעצמו הוא בן תשעים דפים כולל ההשלמות וההגהות שב " טהרת הכסף " שנכתב בעקבות הערותיו של צבעון. הוא כולל נוסף על ההלכות של הרמב"ם ופירושיו של אנקאווה גם את נוסח " המגיד משנה ". שני הפירושים " זבחים שלמים " ו " כסף אחר " הם רחבים בהיקפם, הדברים כתובים דבר דבור על אופניו. לשני הפירושים אופי שונה, בראשון הוא מתייחס למקורות מרובים כולל רבנים אחרונים בצפון אפריקה ואחר כך הוא מנסח את ההלכה שבהם הוא מעורר שאלות העולות מתוך דברי הרמב"ם ופרשני אחרים, ובפרט ב " כסף משנה " של רבי יוסף קארו, ומכן השם של פירושו : " כסף אחר ".
ימתו של צבעון בערה בו, בין היתר, על שימוש בביטויים מסויימים כלפי רבי יוסף קארו, ובמילה " מתחכמים " על נושאי כליו הבולטים הט"ז, הש"ך והפר"ח. אבל יותר מנימה של דמגוגיה עולה בדברי צבעון כאשר הוא מציין שבכך אסר אנקאווה מלחמה על " שלושה חלקי ישראל, כהנים, לווים וישראלים ".
גם הפתגם " הפך הקערה על פיה " שמכוון לרבי חיים בן עטר ב " פרי תואר " שלו קוממה את צבעון. אולם ביטויים כפי שיצאו מפרי עטו של אנקאווה אינם צריכים להפתיע, כיוון שעוד מימי התלמוד נוקטים חכמי ההלכה בלשון בוטה וחריפה כלפי חבריהם ומשום כך יצא אנקאווה וידו על העליונה בקבלת תמיכה בתי הדיו. הם ידעו להבחין בין הערותיו הענייניות של צבעון ובין העובדה שהוא נתגולל על אנקאווה על לא עוול בכפו.
פירושיו של אנקאווה מצטרפים לספרות הענפה בפרשנות הלכות השחיטה בהתפתחה בצפון אפריקה מאז ספרו של רבי חיים גאגין " עץ החיים " בפולמוס ה " נפיחה ". רבי אברהם אנקאווה שהיה יליד סאלי שבמרוקו היגר למעסכר שבאלג'יריה ועמד בקשרים הדוקים עם חכמי ליוורנו שבאיטליה, זכה לא רק לסכם את תורתם של הראשונים ואחרונים, אלא גם לשלב בהם את " מנהג המערב ", כלומר את מנהג צפון אפריקה בתוכה.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 
כבר בקיץ 1967 התכנסו בקהיר מנהיגי דת מוסלמים מ־33 מדינות ל׳׳ועידה הרביעית של אקדמיית אל־אזהר למחקר איסלאמי״, לדון בגורמים לתבוסה ול״אובדן ירושלים״, הנקודה הכואבת מכול. המסקנות שאותו גוף מוסמך שהתכנס בקהיר הגיע אליהן היו חדות כתער: תבוסת יוני מוכיחה ש״הסוציאליזם המוסלמי״ של נאצר אינו עולה בקנה אחד עם רצונו של אללה, ולפיכך החרפה תוכל להימחות רק באמצעות שיבה מחודשת ומוגברת אל האמונה. ביסודות האנטי־יהודיים באיסלאם הופחה עתה רוח חיים ועזוז – לא רק בידי מנהיגי האחים המוסלמים, אלא, הפעם, בידי מנהיגיו הדתיים של העולם האיסלאמי
ועדיין, החלטה זו של העילית הדתית, אין די בה כדי לענות לשאלה מדוע השיג האיסלאמיזם הגמוניה לאחר שנת 1967. חלק נוסף של תשובה ״מצא בתולדות חייו של נאצר. שכן נאצר, שנשאר בתפקידו עד מותו בספטמבר 1970, הוא זה שהעלה את הרכבת הערבית על מסילת האיסלאמיזם. להלן נבחן כמה היבטים מרכזיים בתולדות חייו, שמנסחי אגדות הקדושים מהאסכולה הסובייטית טאטאו מהם בקפדנות – בהם, למשל, חברותו באחים המוסלמים.
החבר האח נאצר
אישיותו הפוליטית של נאצר, יליד 1918, עוצבה בשנות השלושים בתנועת הנוער הפרו־נאצית ״מצרים הצעירה״, שהיה חבר בה. הקריירה הצבאית שלו נתמכה בראשיתה, שנות הארבעים המוקדמות, בידי בכיר תומכיו של היטלר במצרים, הגנרל עזיז אל־מצרי. אל־מצרי, כמו גם ראש הממשלה עלי מאהר, הודחו בהשפעת הבריטים בשנת 1942, בשל עמדתם הפרו־גרמנית הגלויה. כשתפסו נאצר וחבריו למהפכת הקצינים החופשיים את השלטון ביולי 1952 השיב נאצר את חובו לפטרונו: אל־מצרי הוכרז ״אביה הרוחני״ של מהפכת יולי, ומאהר מונה לראש ממשלה.
מנהיג האחים המוסלמים, חסן אל־בנא, היה מיודד עם אל־מצרי, ובשנת 1940 הפגיש אותו עם חברו ויורשו של נאצר, אנואר א־סאדאת. סאדאת הצטרף לארגון הצבאי של האחים המוסלמים בשנת 1941, ונאצר וקצינים אחרים הלכו בעקבותיו בשנת 1943 ובשנת 1944. בשנים 1948-1944 נהגו קצינים אלה להיפגש מדי שבוע עם המפקד הצבאי של האחים המוסלמים, מחמוד לביב, והשתתפו באימון מחתרתי של מתנדבים למלחמת 1948-1947 בארץ־ישראל. המעגל החברתי של נאצר כלל גם את המופתי של ירושלים אמין אל־חוסייני, ונאצר ביקש ממנו לשכנע את המלך פארוק לאשר לקצינים מצרים להשתתף במלחמה זו. לאחר פלישת צבא מצרים לישראל שירת נאצר בחזית זו כאחד ממפקדי הכוחות.
ממשלת מצרים השיבה לאחים המוסלמים את חוקיותם בשנת 1951. ההכנות להפיכה הצבאית של שנת 1952 נערכו בתיאום הדוק עם הארגון. נאצר אף הציע שהמשטר החדש יעניק לאחים המוסלמים כוח שלטוני מוחלט, אך תכנית זו נגנזה בשל חשש מהתערבות צבאית בריטית. בערב ההפיכה ממש חזר נאצר על שבועת האמונים שלו לאחים המוסלמים, והבטיח להנהיג במדינה, ולו בהדרגה, את חוק השריעה.
פנת האסלאם
קדושת ירושלים בעיני האסלאם – חווה לצרוס-יפה
קדושת ירושלים
המסגדים שהזכרתי הוקמו בסוף המאה השביעית, קרוב לשישים שנה לאחר כיבוש ירושלים על־ידי הצבאות המוסלמים. המדובר בצמד מסגדים: מסגד אל־אקצא, המשמש כמקום תפילה בציבור בימי שישי ובחגים (״ג׳אמ׳ע״), וכיפת הסלע (״קובת אלצח׳רה״), שאיננו מסגד במובן המדויק של המלה, כלומר לא נועד לתפילה בציבור, אף על־פי שדווקא הוא המבנה החשוב יותר בין השניים. אין ספק שכיפת הסלע הוקמה לפני מסגד אל־אקצא — כנראה עוד בשנת 691 לספירה הנוצרית — על־ידי החליף האומיי עבד אל־מלכּ, בעוד שמסגד אל־אקצא הוקם רק כמה שנים לאחר מכן, כנראה על־ידי בנו אל־וליד. השניים הם צמד שאין להפריד ביניהם, כאשר כיפת הסלע מגוננת על הסלע שהתקדש בינתיים גם באיסלאם ומסגד אל־אקצא משמש לתפילה בציבור ליד המקום הקדוש.
אך מדוע הקים עבד אל־מלב את כיפת הסלע על הסלע שהוא אבן השתייה או קודש הקודשים מימי בית המקדש שלנו? נראה שכמה סיבות היו לדבר, ודעתם של החוקרים נחלקה לגביהן. בתקופה מסוימת חשבו החוקרים, בעקבות כמה היסטוריוגרפים מוסלמים שיעים, שהאומיים ניסו, כביכול, להקים מקום קדוש מתחרה לכעבה שבמכה, משום שזאת היתה בידי מורדים. אבל הדעה הזו אינה מקובלת עוד על החוקרים. ההנחה כיום היא ששתי סיבות אחרות, דתיות יותר מפוליטיות, הביאו להקמת המסגדים ובעיקר להקמת כיפת הסלע על־ידי המוסלמים בהר־הבית.
הסיבה הראשונה הינה דתית מובהקת: ארץ־ישראל בכלל וירושלים בפרט התקדשו והלכו יותר ויותר במחשבת האיסלאם — במסגרת התפשטותו והתפתחותו הן מבחינה דתית והן מבחינה גיאוגרפית. ככל שהאיסלאם קלט יותר מן העולם שאותו הוא כבש, כך הוא גם עיבד ואיסלם את הערכים שהוא קלט ובכלל זה קדושת ארץ־ישראל, צמחייתה ומימיה, החיים בה, קדושת הקבורה בה וכיוצא באלה. כל אלה הפכו מאותה עת לחלק מן האיסלאם האורתודוקסי, בעיקר בתיווכם של מתבודדים, מסתגפים ופרושים, שהיו נתונים להשפעה מיוחדת של נזירים נוצריים נודדים. הביטוי לקדושת ארץ־ישראל וירושלים באיסלאם ניתן על־ידי עצם הקמת צמד המסגדים בהר־הבית.
הסיבה השנייה להקמת כיפת הסלע דתית גם היא, אבל מסוג אחר לגמרי ואולי יש בה גם גוון פוליטי מסוים. האיסלאם הכיר, תוך כיבושיו מחוץ לחצי־האי ערב, כנסיות מפוארות רבות. הוא ביקש להקים בית תפילה משלו שיתחרה בפאר הכנסיות של הנוצרים. כך הוקמה כיפת הסלע, כנראה בעזרת בנאים מקומיים, נוצרים ביזנטיים ואולי אף בעזרת יהודים, וזאת כדי להוכיח את עליונות האיסלאם על הדתות שאת שטחיהן הוא כבש וכדי לבטל את נחיתותם של מבני המסגדים הקדומים לעומת הכנסיות הנוצריות.
אם כך או כך, אין ספק שכיפת הסלע לא הוקמה כדי להתחרות בכעבה שבמכה. במשך כל הדורות ניסו רוב המוסלמים למנוע את הניסיונות להעמיד את ירושלים כמקבילה למכה ואל־מדינה. יש שניסו אפילו למנוע מלהעמידה במקום השלישי, לאחר שתי אלה, אך בכך לא הצליחו, שכן עצם בניית המסגדים מעידה על כך שבתוך האיסלאם עצמו התפתחה התפיסה של קדושת ירושלים ונקשרה גם בתולדותיו של הנביא מוחמר. הדבר נעשה על־ידי טיפוח סיפור מפורסם, שבראשיתו היה רק בבחינת אגדה שלא התייחסו אליה ברצינות יתרה, אך לאחר מכן נתקבל כאירוע היסטורי והפך לעיקר אמונה באיסלאם.
הכוונה למסע הלילי המופלא של מוחמר ממכה לירושלים (״איסרא״) ולעלייתו לשמים מהר־הבית בירושלים (״מיעראג׳׳׳). לזכר פרשה זו הוקמו שני המסגדים על הר־הבית. בראשיתו היה הסיפור קצר, אך כל דור ודור פיתח אותו במוטיבים של פלא ונס. וכך מספרת המסורת המוסלמית: באחד הלילות בא המלאך גבריאל אל ביתו של מוחמר במכה. המלאך הביא עמו בהמת־רכיבה מופלאה המתוארת כמעין פרד. היתה זאת בהמה על־טבעית בעלת כנפי נשר, זנב־טווס ופני אישה וברעמתה שזורים אבני חן, זהב וכסף. על בהמת־רכיבה מופלאה זו רכב מוחמד עם המלאך גבריאל — ממכה לירושלים. שמה של הבהמה המופלאה הזאת נמסר במסורת המוסלמית כ״אל־בוראק״ ויש חוקרים הסבורים שיש כאן גלגול של המלה ״ברק״ או ״סוסיא ברקא״, שעליו ירכב, לפי מסורתנו, המשיח בבואו לירושלים.
בדיון בפסוק זה בתלמוד הבבלי (סנהדרין צח, א) מסופר על שבור מלך פרס, שליגלג על האמונה שהמשיח יבוא על חמור באומרו: "אמריתו משיח על חמרא אתי, אישדר ליה סוסיא ברקא דאית לי" (אתם אומרים שהמשיח יבוא על חמור? [אם כן] אשלח לו סוס מהיר שיש ברשותי). בתשובה ללגלוגו של המלך, עונה החכם שמואל: האם יש לך סוס "בר חיור ('חיור' = מאה בפרסית) גווני?" כלומר: האם יש לך סוס בן מאה גוונים? [כי חמורו של המשיח, כזה הוא]
לפי המסורת המוסלמית המאוחרת, קשר מוחמר את בהמתו ליד הכותל המערבי בעת עלותו מהר־הבית לשמים. על כן נקרא הכותל עד היום בערבית ״אל־בוראק״ ונתקדש גם הוא למוסלמים. בעקבות חזיונות אפוקליפטיים יהודיים־נוצריים, מתוארת עלייתו של מוחמד לשמים וביקורו, בלווית המלאך גבריאל, את הנביאים שקדמו לו. כך ראה במסעו המופלא הזה את גן העדן ושמע את דברי אלוהים, לאחר שהוסטו עשרות אלפי מסכי אש מלפניו. מוחמד ביטא את כניעתו לצו הבורא, בלשון בני ישראל בהר סיני באומרו: ״נעשה ונשמע״. המסורת האגדתית אפילו יודעת לספר שבאותה עת זכה מוחמד גם לעצות מצד משה רבנו — כיצד ליסד את דתו החדשה ולהסתפק, למשל, בחמש תפילות ליום, במקום חמישים ליום — כפי שרצה קודם לכן. מובן מאליו שלפנינו מישור עממי מאוד של האגדה הדתית ואף המוסלמים בימי הביניים ידעו זאת והיו שהביעו אי שביעות רצון מעצם הסיפור ואף פקפקו במהימנותו. אחרים ניסו להסביר אותו על דרך האליגוריה או חזון אפוקליפטי ולתת בו משמעויות סמליות שונות, אך לשווא. במשך הדורות נתקבל באיסלאם המסע האגדתי הזה כעובדה היסטורית ולא כחלום או כחזיון לילה. יתר על כן, עלייתו של מוחמד לשמים נתקבלה גם כעיקר אמונה, וכל ילד מוסלמי לומד.עד היום, עם שאר עיקרי האמונה, כי ״אל־מעראג׳ חק״, היינו שעלייתו של מוחמר לשמים היא אמת היסטורית, וכן שהיא נרמזת בקוראן בפסוק הראשון של סורה 17 (״סורת־אלאיסרא״). וכך אומר הפסוק: ״השבח לאלוהים אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש למסגד הרחוק ביותר (״אלמסג׳ד אלאקצא״), אשר ברכנו את סביבתו כדי להראות לו את אותותינו״. מכאן ואילך אין עוד מקום לפקפק-בקדושתה של ירושלים באיסלאם, שכן האגדה הדתית הזאת הכתה בו שורשים עמוקים ביותר, והרי כוחן של אמיתות דתיות אינו ניזון דווקא מאמיתותן ההיסטורית אלא ממידת האמונה שהן זוכות לה. על כן, קדושת ירושלים לאיסלאם היא ללא ספק עובדה.
לזכר עלייתו של מוחמר מירושלים לשמים נקבע גם חג מיוחד — חג הי׳מעראג׳״ ב־27 בחורש רגיב, הוא החודש השביעי בלוח המוסלמי. מכאן ואילך גם פרחה מאוד הספרות הערבית על אודות ירושלים. סיפורים רבים ממקורות שמחוץ לאיסלאם וממקורות ערביים קדומים — נקשרו עכשיו בירושלים. בייחוד הודגש הקשר בין ירושלים למכה. בדרך כלל ירושלים נתפסת כשלישית בקדושתה לאחר מכה ואל־מדינה, אך יש שניסו גם להעמיד אותה כמקבילה למכה, או כשנייה לה. בודדים ניסו אף להעלות אותה מעל ומעבר לכל מקום אחר בתחומי האיסלאם. יש גם שקשרו את הר־הבית בירושלים בצורה מעניינת לכעבה במכה: ביום הדין תבוא הכעבה ממכה אל אבן השתייה בירושלים — ככלה אל חתנה ! אחרים מספרים שהכעבה במכה — אבניה נחצבו מהר הזיתים… עתה החלו מתארים גם את הכעבה במכה במוטיבים הלקוחים מירושלים. כך, למשל, מספרים שלכעבה יש מקבילה בשמים, ממש כירושלים של מעלה. ולא מקבילה אחת בלבד — אלא שבע מקבילות יש למכה בשבעת הרקיעים. ההקבלה בין הכעבות שבשמים לכעבה שבמכה היא כה מדויקת שאם תיפול אבן אחת מאחת הכעבות השמימיות — היא תיפול הישר על האבן המקבילה לה בכעבה הארצית שבמכה! כך כבשה לה ירושלים את מקומה באיסלאם ליד מכה, בדרך כלל בשלישית בחשיבותה לאחר מכה ואל־מדינה. עם זאת נשמעו באיסלאם מדי פעם בפעם גם קולות נגד קדושת ירושלים. הקולות היו בודדים, נחשבו לדברי כפירה ואיש לא שעה אליהם. אבל אין ספק שהסיבה שהניעה את היוצאים חוצץ נגד קדושת ירושלים באיסלאם — היתה סיבה דתית. חכם ההלכה הגדול אבן תימיה (מת בשנת 1328) ואחרים (גם בימינו!) טענו שקדושת ירושלים היא נטע זר באיסלאם ואינה אלא חיקוי ליהדות ולנצרות, אך השפעתם היתה מועטה ביותר.
גם למימד הפוליטי היתה השפעה על צמיחתה של קדושת ירושלים באיסלאם. אולי קדושת ירושלים היתה פחות מרכזית באיסלאם, לולא לטשו אליה תמיד שכנים רעבים את עיניהם ואף הושיטו את ידם לכבוש אותה. כך היה הדבר בימי הביניים המוקדמים — לגבי ביזנץ — וכך היה כיבוש ירושלים, בסוף המאה האחת־עשרה על־ידי הצלבנים. הכיבוש הזה תרם רבות להגברת קדושת ירושלים באיסלאם. זמן מה לאחר נפילתה של העיר בידי הנוצרים הכובשים והפיכת המסגדים שעל הר הבית לכנסיות — התעוררו חכמי האיסלאם וקראו ל״גיהאד״, למלחמת מצווה, על מנת לכבוש חזרה את ירושלים מידי הנוצרים. התעוררות זאת היתה מלווה בטיפוח יצירה ספרותית מיוחדת, שהיתה אמנם ידועה גם קודם לכן, והיא הספרות על ״שבחי ירושלים״. אם קודם לכן סיפרו ב״שבחי ירושלים״, כמו בשבחי ערים אחרות באיזור, הרי מאותה עת הפכו ״שבחי ירושלים״ לספרות דתית חשובה המטפחת את קדושת ירושלים באיסלאם.
אפשר שתופעה דומה חלה גם לעינינו בזמן החדש. ייתכן מאוד שעצם איחוד העיר על ידינו במלחמת ששת הימים, היא המחזקת את קדושתה בעולם האיסלאם. אכן אין מנוס מלהכיר בעובדה שירושלים קדושה לאיסלאם משום שהיא קדושה ליהדות ולנצרות, ובאופן דומה. במידה מסוימת ומסויגת מודים בכך גם המוסלמים עצמם: הם מכירים יותר בקדושת ירושלים לנצרות ופחות בקדושתה ליהדות. ואף על־פי כן יש אולי סימנים גם להכרה בכיוון זה, אפילו בכתביו של סייד קוטב, איש ״האחים המוסלמים״, שיחסו ליהדות ולישראל היה שלילי ביותר והוא הוצא להורג במצרים בשנת 1966 על שום קנאותו הדתית. בפירושו של סייד קוטב לפסוק הראשון בסורה 17 שהזכרנו לעיל הוא אומר: ״המסע של הנביא ממכה לירושלים קושר את אמונות הייחוד הגדולות זו לזו למן אברהם וישמעאל ועד חותם הנביאים מוחמד. הוא קושר את המקומות הקדושים לכל הדתות המונותאיססיות זה בזה, וכאילו מכריז מוחמר — אחרון הנביאים — במסעו המופלא ממכה לירושלים על קדשי הנביאים שקדמו לו ועל כך שבשורתו כוללת אותם בתוכה וקושרת עצמה בהם. שכן, מסע זה רומז על דברים שמעבר לגבולות הזמן והמקום והוא מקיף תחומים רחבים יותר מכל תחומי הזמן והמקום — ומכיל בקרבו משמעויות עמוקות יותר מאלה הנראות לעין בעת הקריאה הראשונה של הפסוק״.
http://www.onlinejihadexposed.com/2012/11/blog-post_3.html
סוף המאמר…..
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הם חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
אפשר לחלק את קורות חייו של מוחמד לארבע תקופות לשם ניתוח אופיו על פי מהלכי חייו:
א – תקופת הילדות הקשה – תקופת היתמות, תקופת נעוריו שהיה נע ונד ולא ידע אהבת הורים;
ב ־ שנות חייו המאושרות במחיצת אשתו האהובה חדיג׳ה שהיוותה לו כתחליף לאב ולאם והעניקה לו אהבה ושלוות חיים שלא ידע מימיו
ג – שנות המאבק הרוחני במכה להגשמת רעיונותיו המונותיאסטיים אף כי עדיין לא היה יציב דיו בדעותיו;
ד – שנת 622 לספירה, שנת ההיג׳רה ליתר׳ב, תקופה שבה החלו הפשיטות על השיירות למכה, שנים שמוחמד החל בביצוע פשעים בלתי אנושיים, שנים שמוחמד שכח את משימותיו המונותיאסטיות ועסק במלחמות עקובות מדם עד לכיבוש מכה בשנת 630.
תולדות חייו של מוחמד מתאפיינות בפעילות אינטנסיבית בין השנים 622 לספירה, ׳שנת ההיג׳רה׳, לבין יום מותו בשנת 632 לספירה, דהיינו עשר שנות פעילות לאו דווקא בתחום הדת אלא בתחום המדיני והצבאי. שנים אלו מתפרשות בעיני החוקרים והפרשנים כשנות הגשמה, שניםם בהן הצליח מוחמד ליישם את מטרותיו המגוונות שלמעשה לא התאימו כלל למשימותיו המונותיאסטיות.
בהגיעו ליתר׳ב, שלימים שונה שמה לאל-מדינה, לא פעל על פי המצופה להפצת רעיונותיו, האמונה באל אחד, אלא עמל קשות לגייס כוחות לביצוע שוד וביזה על שיירות האספקה למכה.
מוחמד ותומכיו ערכו שלוש מלחמות עקובות מדם נגד כוחות מכה שיצאו למלחמה כדי לבלום את מעשי הטרור והפשיטות הבלתי מוצדקות ,על שיירות האספקה החיוניות למחייתם של תושבי מכה. כאן נשאלת השאלה, למען מה נערכו המלחמות ולאיזו מטרה? האם נועדו הן ליצירת עליונות ושליטה צבאית או להתעשרות מוחמד ולוחמיו ממעשי שוד עייפת השלל?
מה שברור מעל לכל ספק הוא שמלחמות אלו לא נערכו למען הכרה באל אחד.
מדוע לא השתמש מוחמד בכוחותיו להכנעת השבטים הפגנים סביב אל-מדינה והשקיע את מירב מאמציו המלחמתיים כלפי מכה הרחוקה?
מדוע מוחמד ולוחמיו גזלו, שדדו והחרימו את רכושם של השבטים היהודים שהאמינו באלוהים?
שנאתו אל העם היהודי הייתה עזה עד כדי כך שבקשתו האחרונה על ערש דווי התמקדה בגירושם של כל היהודים מחצי האי ערב.
אפשר לחלק את קורות חייו של מוחמד לארבע תקופות לשם ניתוח אופיו על פי מהלכי חייו:
א – תקופת הילדות הקשה – תקופת היתמות, תקופת נעוריו שהיה נע ונד ולא ידע אהבת הורים;
ב ־ שנות חייו המאושרות במחיצת אשתו האהובה חדיג׳ה שהיוותה לו כתחליף לאב ולאם והעניקה לו אהבה ושלוות חיים שלא ידע מימיו
ג – שנות המאבק הרוחני במכה להגשמת רעיונותיו המונותיאסטיים אף כי עדיין לא היה יציב דיו בדעותיו;
ד – שנת 622 לספירה, שנת ההיג׳רה ליתר׳ב, תקופה שבה החלו הפשיטות על השיירות למכה, שנים שמוחמד החל בביצוע פשעים בלתי אנושיים, שנים שמוחמד שכח את משימותיו המונותיאסטיות ועסק במלחמות עקובות מדם עד לכיבוש מכה בשנת 630.
תולדות חייו של מוחמד מתאפיינות בפעילות אינטנסיבית בין השנים 622 לספירה, ׳שנת ההיג׳רה׳, לבין יום מותו בשנת 632 לספירה, דהיינו עשר שנות פעילות לאו דווקא בתחום הדת אלא בתחום המדיני והצבאי. שנים אלו מתפרשות בעיני החוקרים והפרשנים כשנות הגשמה, שניםם בהן הצליח מוחמד ליישם את מטרותיו המגוונות שלמעשה לא התאימו כלל למשימותיו המונותיאסטיות.
בהגיעו ליתר׳ב, שלימים שונה שמה לאל-מדינה, לא פעל על פי המצופה להפצת רעיונותיו, האמונה באל אחד, אלא עמל קשות לגייס כוחות לביצוע שוד וביזה על שיירות האספקה למכה.
מוחמד ותומכיו ערכו שלוש מלחמות עקובות מדם נגד כוחות מכה שיצאו למלחמה כדי לבלום את מעשי הטרור והפשיטות הבלתי מוצדקות ,על שיירות האספקה החיוניות למחייתם של תושבי מכה. כאן נשאלת השאלה, למען מה נערכו המלחמות ולאיזו מטרה? האם נועדו הן ליצירת עליונות ושליטה צבאית או להתעשרות מוחמד ולוחמיו ממעשי שוד עייפת השלל?
מה שברור מעל לכל ספק הוא שמלחמות אלו לא נערכו למען הכרה באל אחד.
מדוע לא השתמש מוחמד בכוחותיו להכנעת השבטים הפגנים סביב אל-מדינה והשקיע את מירב מאמציו המלחמתיים כלפי מכה הרחוקה?
מדוע מוחמד ולוחמיו גזלו, שדדו והחרימו את רכושם של השבטים היהודים שהאמינו באלוהים?
שנאתו אל העם היהודי הייתה עזה עד כדי כך שבקשתו האחרונה על ערש דווי התמקדה בגירושם של כל היהודים מחצי האי ערב.
האם נכונה ההשערה שמוחמד קינא ביהודים וחמד את ממונם ואת רכושם כדי לממן ולהגדיל את צבאו? לא לשם שמיים עשה את אשר עשה אלא כדי לספק את יצר הנקם שבער בקרבו וכדי להכניע את יריביו באשר הס ולהגשים את מטרותיו.
מנהיגי מכה כינו אותו חולה רוח כי להוכחת נבואתו לא היו ברשותו אמצעים כלשהם לאמת את דבריו.
מעשיו ומהלכי חייו של מוחמד הוכיחו לכל בר-דעת שהוא לא היה נביא ולא היה שליח ה׳ אלא לוחם אכזר שכדי להגיע למימוש מטרותיו נקט בכל האמצעים התפלים שגבלו בפשעים נגד האנושות.
מוחמד נהג על פי מסורת שבטי ערב שאהבו לעסוק בשוד ובביזה כהרפתקה שבטית, המכונה בפי הערבים עז'ו ואף אימץ הרגלי לחימה בזויים כסמל לגבורה המכונים בפי הערבים מרווה, שהם כינויים נרדפים, עז,ו ומרווה.
♦ האם שליח ה׳ יכול לחקות את הרגליהם הבזויים של שבטי המדבר?
♦ האם בכל ההיסטוריה האנושית קם נביא שפשט על שיירות ושדד סחורות כשלל מלחמה?
♦ האם בכל ההיסטוריה האנושית קם נביא שרצח חפים מפשע כיוון שחמד את רכושם? עשה את אשר עשה כדי לרצות את לוחמיו ולהגשים את יצר הנקם שבער בקרבו נגד יריביו ממכה?
בעשר שנות שהותו באל-מדינה התקדשו בעיניו כל האמצעים הפסולים והוא לא ידע מנוח עד אשר השיג את מטרותיו בכוח החרב.
- · הערת המחבר : עזיו ומרווה מהווים כינוי למנהגים שהיו מושרשים במסורת שבטי ערב. מנהיגי השבטים החזקים עסקו כתחביב בשוד וביזה של שכניהם ובדרך כלל, הרג של מנהיגי השבטים היריבים נחשב בעיניהם כמעשה גבורה.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים " 
הוא גם מציין בדבריו כי התורה ניתנה לעם ישראל כירושה:
״נתנו למשה את דרך הישר והנחלנו את הכתב לבני ישראל. הוא מקור הדרכה ואות הזכרה לנבוני הלב״ (מ, נג-נד).
סורה 40 – وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى الْهُدَى وَأَوْرَثْنَا بَنِي إِسْرَائِيلَ الْكِتَابَ 53
נתנו למשה את דרך הישר והנחלנו את הספר לבני ישראל
هُدًى وَذِكْرَى لِأُولِي الْأَلْبَابِ 54
הוא מקור הדרכה ואות הזכרה לנבוני הלב
זה כעין הנאמר בחומש:
״תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב״(דברים לג, מא).
הוא מספר איך ניתנו הלוחות למשה, וכי הם היו עוד מצויים בימי המלך שאול:
״משה! אני בחרתיך להיות מעל האנשים בשולחי אותך ובדברי אליך. אחוז באשר נתתי לך והיה במודים. כתבנו לו בלוחות מוסר השכל מכל סוג, דבר דיבור על אופניו. אחוז בהם היטב וצווה על בני עמך כי ייטיבו לאחוז בדבריהם הנאים״; ״זהו קוראן [תורה] רב תפארת, בלוח גנוז״; ״אמר להם נביאם [שמואל]: האות למלכותו [של שאול] יינתן לכם בבוא ארון הברית אליכם, ובו השכינה מעם ריבונכם ושרידים שהשאירו בני ביתו של משה ובני בית אהרן ".
הערת המחבר : פסוק זה מרמז לסיפור המבואר בספר שמואל א, פרק ו, ולדברי המדרש (על שמואל א פרק ד פסוק יב) על שאול המלך, שהצליח לתפוס את הלוחות מיד גלית הפלשתי שהמס את הארון במלחמה, ועל הנס שנעשה כשהביאו הפרות את הארון שעל גבי הקרון, וכמו שמבואר בפירוט בתלמוד (עבודה זרה כד, ב).
כדי להעניק יתר תוקף לדבריו נוקט מוחמד לשון שבועה בחפצים הקדושים:
״[אשבע] בהר, ובכתב המסתורין, על קלף פרוש, ובבית הנושב [בית המקדש]!״; ״[אשבע] בתאנים ובזיתים ובהר סיני!״; ״ועץ שמוצאו בהר סיני, אשר יניב שמן ותבלין לאוכלים״, (נב, א-ד; צה, א־ב; כג, כ).
وَالطُّورِ 1 وَكِتَابٍ مَّسْطُورٍ 2 فِي رَقٍّ مَّنشُورٍ 3 وَالْبَيْتِ الْمَعْمُورِ 4 وَالسَّقْفِ الْمَرْفُوعِ 5 وَالْبَحْرِ الْمَسْجُورِ 6 إِنَّ عَذَابَ رَبِّكَ لَوَاقِعٌ 7 مَا لَهُ مِن دَافِعٍ 8
1 -אשבע בהר
2 – ובספר שנכתב
3 – על קלף פרוש
4 – ובבית הנושָב ( הכעבה, ויש גורסים שמדובר בנבואתה המימית של הכעבה של מטה היא מכונה " הבית הנושב " בשל היותה מוקפת תמיד בחוגגים ובמלאכים.)
5 – ובתקרה הגבוהה – כינוי לרקיע
6 – ובים הגואה
7 – קרב ובא העונש מעִם רבונך
8 – דבר לא יעצור בעדו
כוונתו למה שמבואר בחומש – שאהרן הכהן ובניו נמשחו בשמן זית בהיותם על־יד הר סיני, וגם אכלו שם את מצות המנחה שמשוחות בשמן זית. דרך זו של נקיטת לשון שבועה בחפצים קדושים רווחת אצל היהודים, ואכן במקומות רבים בתלמוד מצויים 'שונות שבועה אלו שנקטו הדוברים כדי לחזק את דבריהם.
מוחמד מצטער עד מוות על שהערבים אינם מאמינים לו:
״התהילה לאלוקים אשר הוריד אל עבדו את הספר ולא עשה אותו נפתל, כי אם ישר ־למען יזהיר מפני זעם קשה שיבוא מאתו, ולמען יבשר למאמינים העושים את הטוב, כי שכר נאה שמור למענם, אשר לעולם ועד יבלו בו… התמית עצמך מצער לאחר שסרו מעליך ולא האמינו באומר זה?״(יח, א־ו).
18 – الكهف – המערה
الْحَمْدُ لِلَّهِ الَّذِي أَنزَلَ عَلَى عَبْدِهِ الْكِتَابَ وَلَمْ يَجْعَل لَّهُ عِوَجَا 1 قَيِّمًا لِّيُنذِرَ بَأْسًا شَدِيدًا مِن لَّدُنْهُ وَيُبَشِّرَ الْمُؤْمِنِينَ الَّذِينَ يَعْمَلُونَ الصَّالِحَاتِ أَنَّ لَهُمْ أَجْرًا حَسَنًا 2 مَاكِثِينَ فِيهِ أَبَدًا 3 وَيُنذِرَ الَّذِينَ قَالُوا اتَّخَذَ اللَّهُ وَلَدًا 4 مَّا لَهُم بِهِ مِنْ عِلْمٍ وَلَا لِآبَائِهِمْ كَبُرَتْ كَلِمَةً تَخْرُجُ مِنْ أَفْوَاهِهِمْ إِن يَقُولُونَ إِلَّا كَذِبًا 5 فَلَعَلَّكَ بَاخِعٌ نَّفْسَكَ عَلَى آثَارِهِمْ إِن لَّمْ يُؤْمِنُوا بِهَذَا الْحَدِيثِ أَسَفًا 6
בשם אלוהים הרחמן והרחום
1 – התהילה לאלוהים אשר הוריד אל עבדו את הספר ממרו7מים ולא עשה אותו נפתל.
2 – כי אם ישר – למען יזהיר מפני זעם קשה שיבוא מאתו, ולמען יבשר למאמינים את הטוב כי שכר נאה שמור למענם .
3 – אשר לעולם ועֵד יבלו בו
4 – ולמען יזהיר את הטוענים כי אלוהים הוליד בן.
5 – אין הם יודעים על כך דבר ואף לא אבותיהם. נוראות הן המלים היוצאות מפיהם ; רק שקר הם בודים
6 – התמית עצמך מצער לאחר שסרו מעליך ולא האמינו באומֶר זה ?
אבל אנשי מכה מבקשים אות שיוכיח את אמיתות דבריו:
״אמרו: מדוע לא הורד אות מעם ריבונו? אמור: אלוקים יכול יוכל להוריד אות, ואולם מרביתם לא יודעים״ (ו, לז)
מוחמד מצטער צער רב שאין ביכולתו לעשות בפניהם אות:
״ואם התרחקותם מכבידה עליך, מצא לך, אם תוכל, מחילה אל מעמקי האדמה או סולם השמימה, והבא להם אות. אם יחפוץ אלוקים יכול יוכל לכנס את כולם אל דרך הישר״(ו, לה).
כלומר, רבו של מוחמד הסביר לו, כי הנס הגדול של אללה יהיה כשכולם יתחייבו ללכת
בדרך הישר, דהיינו שיקיימו מצוות ומעשים טובים.
המורה מבקש לנחם את מוחמד. על כן הוא מספר לו סיפורים מן התורה, שבהם לעגו
כופרים לצדיקים עד שבא להם ישועתו של אללה:
״כבר לפניך הוכחשו אזהרות השליחים, והם נשאו בעוז רוח את ההכחשות והפגיעות, עד אשר ניתן להם הניצחון מאתנו״ (ו, לד).