משכיל שיר הידידות

שולחן ערוך מפוייט שירת ההלכה

לרבי משה אבן צור

יוסף גבאי

הוצאת :

אורות יהדות המגרב

מעגלי השירה בצפון אפריקה

׳השירה בצפון אפריקה היא שירת הכלל, גם בשעה שחיברו היוצרים פיוטים בלשון יחיד נתכוונו לשירת הכלל׳. הם השתייכו למנהיגות הרוחנית והתרבותית של הקהילה, הן בתפקידים ממוסדים כמו שוחטים, דיינים ומלמדי תינוקות של בית רבן, והן בהיותם תלמידי חכמים הידועים ומקובלים בקהילה. כתיבתם שיקפה את אחריותם לגורל הקהילה בפרט ולעם ישראל בכלל. ייעודה הראשון במעלה של שירה עברית זו הוא לתאר את גדולתו של הקב״ה ויכולתו לגאול את עמו מן הגלות בה הוא שרוי. בפיוטי הגאולה פונה הפייטן לאל ומבקש ממנו לסלוח לחטאי בני ישראל ולקיים את הבטחתו לגאולה. תוכחות רבות שנכתבו בעיקר במאות השבע עשרה והשמונה עשרה נועדו לתיקוני חצות, שערכו חוגים שונים של תלמידי חכמים ושל מקובלים בקהילות שונות, כדי לבכות ולבקש את גאולת עם ישראל.

לדעת חזן ניתן לראות את היצירה השירית בצפון אפריקה בארבעה מעגלים: מעגל התפילה, מעגל השנה, מעגל חיי אדם ומעגל היחיד והחברה. הדוגמאות שיובאו להלן הם מהפייטנים יעקב אבן צור (יעב״ץ), משה אבן צור (רמב״ץ) ורבי דוד בן חסין(רדב״ח). א. מעגל התפילה: כאן נמצא פיוטים שנועדו לבית הכנסת, כגון פיוטי נשמת, רשויות לברוך שאמר, רשויות מי כמוך לחגים, רשויות לקדיש ולברכו. יש שנמצא כי הפייטן חיבר פיוט המיועד לקטע תפילה שמצאו ׳פנוי׳ לכך, כמו הפיוט ׳לשמוע רנה והתחנה׳ שחיבר ר׳ דוד חסין, ובכותרתו נאמר ׳רשות לה׳ מלך לשבת ויום טוב׳ , פיוט שהצלעית הרביעית כוללת שיבוץ המסתיים במילה ׳מלך׳. סוג פיוטים כזה כתב גם ר׳ משה בוג׳נאח, כמו הפיוט ׳אזכיר תהילות׳ שבכותרתו נכתב: ׳לקריאת התורה לעשרת הדברים לחג השבועות׳,ובפיוטי יע״בץ נמצא פיוטים שנתחברו כרשויות לנשמת.

 ב. מעגל השנה: בסוג זה של פיוטים יכולים אנו למנות פיוטים שנתחברו לשבתות מיוחדות כמו ׳שבת שירה׳, ׳שבת יתרו׳ ופיוטים למוצאי שבת. רמב״ץ כתב בקשה לשבת יתרו על עשרת הדיברות, פיוטים לימים הנוראים והם פיוטי סליחות ותוכחות, והמוטיב המרכזי בתוכחות אלו הוא המאבק ביצר הרע המדיח את האדם לחטוא. יעב״ץ ייחד מדור בשם ׳שערי תשובה׳. ובכותרתו כתב ׳ולכן ראיתי לחבר קינות ותוכחות לספוד ולקונן בהן על עוונותי. אולי יכנע לבבי הערל ואתקבל בתשובה שלימה׳. גם רמב״ץ הלך בדרך זו וכתב תוכחות במדור ׳שערי תשובה׳, ובהקדמה להן כתב: ׳ואבוא היום לסדר איזה קינות ותחינות ותוכחות על עוון אשר חיברתי לי ולבני גילי לקיים מה שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה״, ובתוכן גם תוכחה הרומזת לתורת הסוד, על דבר פשע ביו״ד ספירות הקודש.

במעגל זה נמצא פיוטים למועדי ישראל כגון לחג הסוכות, לשמחת תורה, לחנוכה (אחד מהם נתחבר כקדושתא לחנוכה ע״י פרג׳י שוואט), לפורים ופסח. על חג הפסח כתבו פייטנים רבים, בשל היותו סמל לגאולת ישראל בעבר, וכדברי חז״ל גם לגאולה העתידית: ׳בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל׳. פרג׳י שוואט כתב פיוטי גאולה רבים, ׳אלא שקובצי הפיוט בתוניס אינם מאורגנים על פי סדר השנה ועל כן קשה לדעת אילו מהם יועדו לחג הפסח׳. יעב״ץ כתב שלושה עשר פיוטים לפסח, ובאחד מהם כתב על דיני ליל הסדר ותחילתו:

שמע בני מוסר אביך / חג המצות תעשה לך

כמו כן כתב רשויות לשביעי של פסח, כגון ׳יום זה השגנו פרעה׳ ופיוטים נוספים. רמב״ץ כתב שיר לפסח בארמית ותחילתו ׳אלה תקיף דר שמיא׳, וכן מספר רשויות לקדיש לפסח, כמו ׳מה נכבדת היום מלך עולם׳. ר׳ דוד חסין חיבר שמונה עשר פיוטים לחג הפסח, חלקם מתארים את יציאת מצרים, כמו ׳אזכיר תהילות אל חי׳ ואחרים, ומהם המתארים את עשר המכות כמו ׳אזכור מעללי יה׳ ונוספים, וכן פיוטים לשביעי של פסח, כמו ׳לגוזר ים סוף כבוד הבו׳ ועוד.

חג נוסף שזכה אף הוא למקום נכבד הוא חג מתן תורה. לחג זה הקדיש יעב״ץ עשרים וארבעה פיוטים, מהם רשויות לנשמת ולקדיש לחג זה, ומהם פיוטים לכבודה של תורה. את מעגל השנה חותמים הקינות לתשעה באב. זכר חורבן בתי המקדש לא מש מלבבות היהודים בכלל, והפייטנים ביטאו צער זה בקינות שחיברו לתשעה באב. בכל קהילה ניתן למצוא קובץ קינות של משוררים מקומיים שנאמרו בימי בין המצרים. בקינות אלו מתנים הפייטנים את הסבל של היחיד ושל קהל ישראל, ועבר והווה משמשים בהן בערבוביה, שהרי גם בהווה עם ישראל נרדף על ידי השליטים השונים. קינות אלה מסתיימות תמיד בבקשה לגאולה ולבניית בית המקדש. בחלק האחרון בקובץ ׳עת לכל חפץ׳ ליעב״ץ נמצאים עשרים וארבע קינות לתשעה באב. בספר ׳צלצלי שמע׳ ייחד רמב״ץ חלק בשם ׳זכר לחורבן׳ ובו הוא מבכה את חורבן ירושלים. בכותרת לחלק זה כותב המחבר: ׳הנה עתה באתי לסדר איזה קינות אשר חברתי על החורבן ועל גלות השכינה… ועל עמא דארעא דאזלא ומדלדלא ועל תוקף המסים וארגוניות׳. כותרת זו מלמדת שרמב״ץ מבכה עבר והווה כאחד, על חורבן המקדש ועל המצב הירוד של הקהילה וסבלה מהמסים.

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

במקום אחר הוא מפרש את המדרש ״אמרו לאיתן על מה העולם עומד על חסד משל לכסא של ארבע רגלים״. אחרי שמביא את פירוש הרמב״ם שהעולם הוא האדם, שהוא עולם קטן, אומר: ״עוד צריך שתדע שהאדם שלמותו במדות והוא סור מרע ועשה טוב ב׳ במושכלות והוא נגלה ונסתר והן חלק הנסתר מתמוטט. אמר שהחסד מעמיד זה כי בו ישאר חקוק בשביל ההשגחה והאמונות הנסתרות״. החסד האלוקי נתן לנו אמונות נסתרות, שממלאות את מקום השכלת הנסתרות. שלמות האדם היא אפוא לפיו במידות ובמושכלות גם יחד. גדול המעשה יותר מההשכלה. את זה הוא כותב בפירוש הפסוק ״פדות שלח לעמו״:

שבח המעשה ולא ההשכלה, הראייה כי כשפדה ישראל ממצרים לא צוה להם לזכותם רק ברית מילה כי הוא קדוש, גם עשאנו קדושים במילה, ועוד ראיה כי ראשית חכמה צריכה אל היראה וכיון שהחכמה אינה שוה רק בעבור הירא׳, והיראה מבלי חכמה — תחשב, אם כן נראה שהיראה עיקר. גם במה שאמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת זהו כשיראה לחכמה יקדם (לא יראו), אז שבחה עומדת לעד ולא תוסר וישכילו היטב.

ובזה הוא מפרש כנראה את המשך הכתוב ״שכל טוב לכל עושיהם״, כלומר ההשכלה טובה אם עושה גם המעשה הטוב. והוא מפרש את שבחו של השכל:

תהלתו של שכל עומדת לעד וזה בשני אופנים שהדבר בטעמו — יוזכר לעד, לא כן כשהוא בלי טעם, מיד נשכח. או כשהאדם ישכיל כוונת המצַוה הפועל, לפעמים יעשה השליח הפעל באופן יותר נאות ומשובח מאשר צווה, על דדך הדן דין אמת — לאמתו הפרטי, והדן דין תורה לפעמים הוא חרבן ישוב, כי לצורך שעה צריך לצאת חוץ מהדין ״.

המושג ״השכלה״, שבמשנת הרמב״ם נקשרת יותר להכרת וידיעת האלוקות, הופכת גם להשכלת טעמה של מצווה. ודומה כי כך מפרש הוא את המונח ״מושפלות״ בדבריו הבאים על הפסוק ״נשקו בר פן יאנף״ (מזמור ב), שם הוא מביא את המדרש: ״רב ורב אחא רב אמר נשקו ברה של תורה כמש״ה לכו לחמו בלחמי. ר׳ אחא אמר נשקו ברה של תשובה״. ואומר: ״נראה דפליגי בהא: רב ס״ל [סבירא ליה] שהשלימות הוא במושכלות ורב אחא ס״ל במדות ומעשה״. המלה ״מושפלות״ באן היא פירוש ל״ברה של תורה״, ואינה מיוחדת אפוא רק לידיעת ה׳, אלא אף להשכלת והבנת תורתו. וכנראה משום שלא רצה לייחס לרב ״ידיעת המושפלות״ כמטרה, לכן הביא פירוש שני: ״א״נ ס״ל לר׳ אחא דישב ולא עבר, או שב (מן הרע) הוא שלם. ורב סבירא ליה דצריך עכ״ז סוד מרע ועשה טוב [עשה טוב הוא ברה של תורה] (״אוצר נחמד״, דף מג ע״ב).

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

הטיפול במקרים סוציאליים.

ט' בטבת תשט"ו 13.1.55

קיימנו ישיבה מיוחדת עם מר קלייננבוים – בר כח הג'וינט במרוקו, שענין המקרים הסוציאליים שבין תשובי הכפרים. סוכם להעביר את הטיפול במקרים אלה לידי וועדי הקהילות ביחד עם הסוכנות היהודית, במסגרת מוסד מיוחד אשר ימומן על ידי הג'וינט.

קשיים והפרעות

כ"ו בשבט תשט"ו 20.1.55

מר אריס, מנהל בית הספר החקלאי המראכש לא הסכים להעמיד לרשותנו את אולם בית הספר בכדי לקיים פגישה עם יהודים תושבי הכפרים. ויתרנו על טובה זו, וקיימנו אסיפה במבנה שליד בית הקברות. השתתפו למעלה מ-200 איש מ-18 כפרים.

יחד עם דברי הסבר על בעיות העליה, העמדתי בפניהם את התנאי שלא נהיה אחראים לכל פעולה של חיסול או מכירת הרכוש שלא תהיה בהתיעצות אתנו ועל דעתנו. הבטחתי להם שבקרוב אודיע להם על יום העליה.

הבדיקה הרפואית

ל' תשרי תשט"ו 27.10.54

על מנת להקל על עליית יהודי הכפרים, הועברו למנהל משרד העליה בקזבלנקה, על ידי ד"ר מתן – נציג משרד הבריאות ההוראות דלהלן :

מתוך הכרה בדחיפות לביקור בכפרים עוד לפני החורף, מחמת השלגים והסופות, אני מוצא לנחוץ ודחוף לזרז הביקורים בכפרים. מר יהודה גרינקר – אשר הייתה לי הזדמנות להכיר את עבודתו בביקורים משותפים של כמה שבועות, יבקר בכפרים ההרריים ויפעל לפי שיקול דעתו – אני סומך בהחלט על שיקוליו.

1 – מר גרינקר, בביקורו בכפרים אלה ידאג :

לבחירת מועמדים מתאימים להתיישבות

לבחירת מועמדים מתאימים לעליה, במסגרת הכללית

2 – כל משפחה שמר גרינקר ימצא אותה כמתאימה לעליה אך לא להתיישבות, ירשום אותה לבדיקה רפואית, ורק אם בדיקה זו תראה כי אין מחלות האסורות לפי כללי העליה, משפחה זו תאושר לעליה.

הערה : באם בגלל קשיי תחבורה, ימצא מר גרינקר שאין אפשרות למועמד לעליה להגיע למקום הבדיקה הרפואית, רשאי יהיה מר גרינקר לאשר אותו לעליה גם ללא בדיקה רפואית.

מר גרינקר יהיה רשאי לאשר עליה, בלתי סלקטיבית, כפרים שלמים שמספר מקרים סוציאליים שבהם – לפי הסלקציה המשפחתית – לא יעלה על עשרה אחוז. כפרים או קבוצות אלה אם יאושרו לעליה על ידי מר גרינקר יצטרכו בכל זאת לעבור בדיקה רפואית כללית בקזבלנקה, לפני עלייתם. תוצאות הבדיקה, כאלה או אחרות, לא תפסולנה אנשים לעליה.

ד"ר מתן .

יהודי מדינה חוששים מהתקרבות מוחמד ליהדות

מוחמד וחסידיו רוצים מאוד להתקרב ליהודים וליהדות, אבל יהודי מדינה מנסים לשכנעם שלא יעשו כן. הוויכוח התחיל כנראה על עניין הטבילה במקווה מים. כדי להבין את הוויכוח נקדים כמה הלכות והנהגות של יהודים בעניין זה. לפני כל תפילה אחרי עשיית הצרכים יש ליטול את הידיים במים; ואם אין מים, מנקים אותן בעפר.

הערת המחבר : ״כל הנפנה ונוטל ידיו… ומתפלל… מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר״ (ברכות טו, א).

 אסור להתפלל במצב של שכרות.

הערת המחבר : ״שיכור אל יתפלל, ואם התפלל תפילתו תועבה״ (עירובין סד א).

 עזרא הסופר תיקן, שמי שניגש לאשה או שניטמא מטעם אחר טובל גופו במים לפני שיתפלל.

הערת המחבר : ״עשרה תקנות תיקן עזרא…ותיקן טבילה לבעלי קריין״ (בבא קמא פב א). חולה לא מחויב לטבול. בתלמוד נקבע שכל הטבילה איננה חיוב אלא רק מנהג טוב (ברכות כב, א).

 כדי להידמות ליהודים מצווה מוחמד אל כל הדברים האלה: ״הוי המאמינים, אל תקרבו לתפילה בעודכם שיכורים, עד אשר תדעו את אשר תגידו, ולא בעודכם טמאים – אלא אם אתם עוברים בדרך – עד אשר תתרחצו. ואם חולים אתם או נוסעים בדרך, או שבים מעשיית הצרכים, או ממגע עם אישה, ואינכם מוצאים לכם מים, בקשו לכם חול נקי, והעבירוהו על פניכם ועל־ידיכם״(ד, מג).

סורה מספר 4 – סוראת הנשים פסוק 43.

يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آمَنُواْ لاَ تَقْرَبُواْ الصَّلاَةَ وَأَنتُمْ سُكَارَى حَتَّىَ تَعْلَمُواْ مَا تَقُولُونَ وَلاَ جُنُبًا إِلاَّ عَابِرِي سَبِيلٍ حَتَّىَ تَغْتَسِلُواْ وَإِن كُنتُم مَّرْضَى أَوْ عَلَى سَفَرٍ أَوْ جَاء أَحَدٌ مِّنكُم مِّن الْغَآئِطِ أَوْ لاَمَسْتُمُ النِّسَاء فَلَمْ تَجِدُواْ مَاء فَتَيَمَّمُواْ صَعِيدًا طَيِّبًا فَامْسَحُواْ بِوُجُوهِكُمْ وَأَيْدِيكُمْ إِنَّ اللّهَ كَانَ عَفُوًّا غَفُورًا 43

יהודי מדינה לא רואים בעין יפה שהערבים ינהגו מנהג זה של טבילה. כמה מחסידי מוחמד נענים להם וחדלים להטביל את גופם וליטול את ידיהם במים. מורו של מוחמד כועס עליהם:

״הלוא ראית את אלה אשר קיבלו חלק מן הספר ? כוונת המחבר כאן היא שמדובר שאותם יהודים הדבקים בתורה ואינן מאמינים בברית החדשה –  הם קונים תעייה ורוצים כי תיתעו גם אתם מעל הנתיב. אלוקים מיטיב להכיר את אויביכם״_; ״האם צרה עינם באנשים [הערבים] אשר חנן אותם אלוקים?״; ״[דתנו היא] הטבילה אשר לאלוקים, ומי טבילתו נאה משל אלוקים? לו עובדים אנו. אמור: וכי תתפלמסו עמנו על אודות אלוקים?״

סורה מספר 4 – סוראת הנשים – פסוק 44-45

أَلَمْ تَرَ إِلَى الَّذِينَ أُوتُواْ نَصِيبًا مِّنَ الْكِتَابِ يَشْتَرُونَ الضَّلاَلَةَ وَيُرِيدُونَ أَن تَضِلُّواْ السَّبِيلَ 44

הלא ראית את צאלה אשר קיבלו חלק מהספר ? הם קונים תעייה ורוצים כי תתעו גם אתם מעל הנתיב.

وَاللّهُ أَعْلَمُ بِأَعْدَائِكُمْ وَكَفَى بِاللّهِ وَلِيًّا وَكَفَى بِاللّهِ نَصِيرًا 45

אלוהים מיטיב להכיר את אויביכם, ואין מגן כאלוהים, ואין מושיע כאלוהים

בלי ספק היה מורו במדינה מושפע מכת שהושפעה מיוחנן המטביל. הקוראן אכן מזכיר את יוחנן הזה, מכנהו ׳הנביא יחיא׳ ומספר עליו שנולד על־ידי נס. יש לציין כי הנצרות המזרחית שמרה באדיקות על מנהג הטבילה למתנצרים החדשים, וכמובן יש כאן קשר בין מנהג זה לנאמר בקוראן.

מדוע התנגדו יהודי מדינה שהערבים יטבלו לפני התפילה? מסתבר שקינן אצלם החשש שעל־ידי הטבילה יחשבו הערבים שהם נעשו חלק מעם ישראל. הטבילה היא חלק מתהליך הגיור. אדם המעוניין לקבל על עצמו את הדת היהודית ולהיות חלק בלתי נפרד מעם ישראל, חייב שיתקיימו בו כמה תנאים בסיסיים. ראשית, עליו להאמין בה׳ ובתורה; שנית, הוא חייב למול את ערלתו; ושלישית, הוא חייב לטבול במים. לפי התלמוד טבילה לשם תפילה בטהרה נחשבת כטבילה של גיור. מוחמד וחסידיו האמינו בתורה, והם גם היו נימולים כרוב הערבים.

 אם היו מאמצים לעצמם מנהג זה של טבילה, היו יכולים לראות עצמם כיהודים כשרים.

הערת המחבר : הישמעאלים נהגו כך מעולם, כמבואר במדרש קוהלת, ב, טז. גם התלמוד הזכיר שמנהג הערבים למול את בניהם (עבודה זרה, כז א). פלביוס (קדמוניות א, יב, ב) כתב שמנהג הערבים למול כשהם בני 13 שנה, והוא מסביר שהטעם לתאריך הזה הוא מפני שראש אומת הישמעאלים, ישמעאל, נימול בן 13 שנה, כמבואר בתורה (בראשית יז, כה).

הבה ונשאל; מפני מה לא רצו יהודי מדינה שהערבים יחשיבו עצמם כמי שהתגיירו כדת וכדין? התשובה נראית כך: לפי התלמוד, הרוצה להתגייר צריך להסכים לשמור את כל מצוות התורה;

״גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו״(בכורות ל, ב).

מקובלי דרעה. – רחל אליאור 

הדברים מתייחסים למקום הימצאו וגילויו של הספר בשלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14, ולא למקום חיבורו. שכן, המסורת הקבילה מייחסת כידוע את חיבור הזוהר לרשב"י וקובעת את גניזתו לפרק זמן ארוך ואת הגילוי " בדור האחרון ".  מבלי לציין את מקום הגילוי.

יתכן שלפני קורדובירו עמד ספר דברי הימים של רבי יצחק דמן עכו בנוסח השלם, שלא הגיע לידינו, ושמא משם נטל את המסורת השיוך לדרעה. שכן הוא מציין בסוף דבריו ב " אור יקר ", אחר איזכרוה של דרעה, שרבי יצחק ( שמואל ) מעכו כבר חקר על אודות מציאות הזוהר וסיומם של דבריו, שאינו מצוי בידינו כיום אך היה לנגד עיני רמ"ק בספר מעשה החסידים, מלמד שהתחקותו של רבי יצחק על מוצא הזוהר מקום התפשטותו לא נסיימה בספרד.

רבי יצחק הגיע בנדודיו לצפון אפריקה ולסביבות דרעה, ואולי יש מקום להניח שאכן ראה שם כתבי יד של הזוהר. וציין זאת בספר דברי הימים שעמד לפני קורדובירו.

ד"ר עמוס גולדרייך מצא במחקריו על אודות רבי יצחק מעכו, שאכן היה בצפון אפריקה והגיע עד איפראן. ספרו של רבי יצחק " אוצר החיים " נתחבר כנראה בצפון אפריקה. וראה תלונתו שם על הגייתם המשובחת של הברברים העלגים  ( שבע בני איליג' ? מקום בשם איליג הוא סמוך לאיפראן. כמעט כל כתבי היד של כתביו המאוחרים של רבי יצחק מקורם בצפון אפריקה.

משתי המסורות המובאות אצל קורדובירו עולה, שרווחו ידיעות על קשר רצוף בין דרעה לארץ ישראל מתקופת גילוי הזוהר ואילך, ושהגירסה בדבר " עיקר " מציאות ספר הזוהר בדרעה הייתה מקובלת בצפת.

מסורות נוספות על מקובלים קדמונים ועל ספרי קבלה קדומים ידועות לנו מכתבי יד מגרביים מן המאה ה-16 ומהעתקיהם המאוחרים.  בכתב יד אנונימי מן המאה ה-16, שחובר בצפון אפריקה נאמר בראשיתו : " מודעת זאת בכל הארץ מודעה רבה להודיע ולהודע איך ספר זה הוא לאחד קדוש מדבר ממקובלי דרעא הקדמונים זצ"ל.

כתב היד הוא פירוש על התפילות, הכולל מובאות רבות מן ספר הזוהר ומסורות רבות מן הקבלה במאות ה-13 וה-14, ולהלן נדון בפירוט בתוכנו ואיפיוניו. 

ייחודו של המרכז הקבלי בדרעה במאה הט"ז.

במחקר הקבלה צוינה בקצרה העובדה, שדרעה אשר במערב הפנימי הייתה מרכז קבלי חשוב באמצע המאה ה-16. ואכן עדויות בדפוס ובכתבי יד מעלות, שבתקופה זו התנהלה פעילות קבלית אינטסיבית באזור הזה.

בדרעה הועתקו כתבי יד קבליים. נתחברו ספרים בתורת הצירוף ובקהלת הצירופים, נערכו אנתולוגיות קבליות ופירושים על התפילות, ונתגבשו חוגי מקובלים בעלי ייחוד. כתבי היד שהגיעו לידינו מתקופה זו מלמדים על היווצרותה של ספרות המשמרת מסורות קבליות חשובות מן המאה ה-13 וה-14 מחד גיסא ומגבשת דפוסים קבליים שאינם ידועים לנו ממקורות מקבילים מאידך גיסא.

בשנת שכ"ח – 1568, הועתק בדרעה ספרו של רבי יוסף ג'יקטיליא " שערי צדק ". בקולופון של שערי צדק כותב המעתיק : ותשלם כל המלאכה פה כפר מוגיתא היושבים על נהר דרעא בששי בשבת כ"ג יום לחודש שבט שנת השכ"ח ליצירה על ידי צעיר התלמידים אשר….נקרא אברהם בר מסעוד אסקירא .

בסיום כתב היד כתב " תם ונשלם בעזר בורא עולם והסופר לא יזק לא היום ולא לעולם עש שיעלה חמור בסולם שיעקב אבינו חלם " בתקופה זו לערך הועתק בדרעה גם ספר " שערי אורה "

דומה שפירוש התפילות על פי הקבלה היה ז'אנר מקובל במאה ה-16 בדרום המגרב. ספר " היכל הקדש " באר סדר תפילות כל השנה וסודן וכוונתן ומה שתלוי בהם משאר המצוות….מי שיחפוץ היותו בן מרומים ישכון….ושקוד על דלתי חכמים….וירדוף אחר בעלי הקבלה " 

הספר התחבר בשנת של"ה – 1575. בידי רבי משב בר מימון אלבאז המכונה רמב"ם אלבאז, מעיר תארודאנת בעמק הסוס. לפי הקדמתו חיבר את הספר בכפר אקא שבחבל דרעה. בעמוד ג' בהקדמתו, המחבר מלקט את כל המקומות בספר הזוהר המתייחסים לתפילה, בצד מקורות קבליים נוספים הדנים בעניין זה. הספר נדפס בידי יעקב ששפורטאש באמסטרדם.

העדויות בדפוס ובכתבי יד שהגיעו עדינו מלמדות, שלמקובלי דרעה יוחס צביון ייחודי ומעלה דתית ורוחנית יוצאת דופן. עדות מאמצע המאה ה-16, המתייחסת לחכמי דרעה בני אותו זמן, היא עדותו של רבי אברהם גלאנטי ב " ירח יקר " המובאת ב " זהרי חמה " לרבי אברהם אזולאי. עדות זו דנה במשמעות מנהגים הרווחים במגרב.

על פי פירושם של חכמי דרעה. שם נאמר " ושמעתי משם חכמי דרעא שלכך בכל ארצות המערב מנשקים האצבע יותר משאר האצבעות לפי שהוא כנגד תיבת הויה "

האנונימיות ולשון ההכללה בהתייחסות לחכמי דרעה מתחלפות בשנות השבעים בהתייחסויות ספציפיות, בדברי רבי חיים ויטאל ב { ספר החזיונות " נזכרים רבי מסעוד כהן שבא מן דרעא, ואברהם אבשלום שישב שם :

שנת של"ד 1574 בר הרב מסעוד כהן מן דרעא אל צפת וסיפר לי כי בצאתו משם הלך להפטר מן חכם גדול יודע עתידות הרב אבשלום אברהם ואמר לו : לחיים ולשלום, ואמר לו, פירוש הדברים הם, שיבא אצלי, אני חיים, ויתן לי שלום משמו. ונתן לו כל הסימנים אשר בי, ושהייתי בחור אחד דר בצפת ואמר לו, אמור לו משמי כי הוא משיח בן יוסף וילך לירושלים וישכון בה……….

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

מי הייתה פריחא בת יוסף ? קשה לדעת. פרט לשיר המובא כאן, לא צויין שמה בכל מקור אחר הידוע לי. אמנם השם פריחא נזכר בכתובת של שיר־חול הכתוב בערבית חצי־ספרותית והמופיע בכתב־יד נוסף פרטי אף הוא, שמקורו בקהילת מוגאדור שבמארוקו. כתב־יד זה כולל אסופה של שירים ליריים־רומאנטיים, שנכתבו כמעט כולם בידי משוררים מוסלמיים באלז׳יריה ובמארוקו, והיו ועודם נהוגים גם אצל הזמרים המקצועיים או החצי־מקצועיים במארוקו. אולם איננו יודעים אם בכתבי־ היד הנזכרים המדובר בפריחא אחת או בשתים שונות, ואפשר גם כן שהשנייה תהיה מוסלמית, (נאמר לי שהשם פריחא רווח גם בקרב המוסלמים במארוקו).

כאמור, אפשר לקבוע שפריחא בת יוסף כתבה את שירה לכל המאוחר בתחילת המאה ה־19, אך סביר יותר להניח שהדבר נעשה קודם לכן, שכן הבקשות בכ״י ס״ח רובן ככולן הן מהנפוצות ביותר בקרב יהודי צפון־אפריקה, ובמיוחד במארוקו. חלק מהן נכתב במאה ה־18 בידי משוררים ידועים ממארוקו או מאלז׳יריה, כמו: יעקב אבן צור, דוד בן אהרן חסין, משה אדהאן ומימון אחיו, סעדיה שוראקי ואחרים: וחלק אחר נכתב במאות 17-16 בארץ־ישראל ומחוצה לה בידי מקובלים, כמו: ר׳ יצחק לוריא, ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ שמעון בן לביא, ר׳ שמואל ארוליו ואחרים. מעטות בכ״י זה יצירות מהתחלת המאה ה־19: כמה שירים מאת ר׳ יעקב ברדוגו ומאת חיים חלואה, בני עירו של המעתיק. גם ממיקום הבקשה של פריחא בת יוסף בקובץ, בין שיריהם של משוררים שקדמו הרבה לדורו של סמחון חלואה (הפיוטים המאוחרים, של חיים חלואה, מופיעים בסוף), אפשר להסיק שהמשוררת חיתה במאה ה־18 ואולי קודם לכן. אשר למקום־מוצאה של פריחא בת יוסף, לכאורה יש להכריע בין מארוקו לאלז׳יריה, ליתר דיוק והראן, שכן רק בקבצים שמקהילה זו הועתקה הבקשה שלנו. כאמור, השם ׳פריחא׳ נפוץ מאוד בקרב נשים יהודיות במארוקו, ובמיוחד בקהילות הדרום, ונראה שאין הדבר כך באלז'יריה, פרט אולי ליוצאי־מארוקו שהתיישבו בוהראן מסוף המאה ה־18 ואילך. משום כך, סביר יותר להניח כי מהגרים הביאו עמם בקשה זו ממארוקו לוהראן והפיצוה במקום־ישובם החדש. נדידת הטקסט והתרחקותו ממקום־חיבורו גם מסבירה במידת מה את שינויי־הנוסח הרבים ואת השיבושים הקלים המתגלים בגירסאות של והראן לעומת הגירסה של מכנאס.

אם אכן חוברה הבקשה במארוקו, האם מוצאה של המשוררת ממכנאס או מקהילה קרובה לה ? על סמך הנועם המופיע בכתובת הבקשה בכ״י ס׳׳ח, שעל־פיו יש לזמר או לנגן את הטקסט, עלינו לענות בשלילה על השאלה. הנועם המוזכר בכתובת הוא של התוכחה ׳אויה לי אויה לגופי׳ שחיבר ר׳ משה בן לוי אסכורי, היינו מאזור סכורא שבעמק הדאדס, בשיפולי האטלס הגבוה, בדרום מארוקו. התוכחה, שקשה לקבוע במדוייק מתי נתחברה, מזהירה, כמו רבות מסוגה, ממצוקת המוות ומהעונש הצפוי לבני־התמותה בעולם הבא, וקוראת לחזרה־בתשובה לאלתר. היא שייכת לתת־ג׳אנר ה׳מטרוז׳ ( = הרקום, השזור) המשלב בקרבו את שתי השפות — העברית והערבית־ היהודית — הנהוגות בשירת יהודי צפון־אפריקה, וכל מחרוזת בעברית מתורגמת ומעובדת לערבית־יהודית. טקסט דו־לשוני זה, המושר עד היום בקרב יוצאי־מארוקו בארץ במנגינה עצובה ואיטית מאוד, מופיע בכתבי־יד שונים, שע״פ כל הסימנים מקורם בקהילות דרום־מארוקו, והועתקו במאה הקודמת או בתחילת המאה ה־.20 לפיכך אולי אפשר להניח שגם פריחא בת יוסף מוצאה מאחת הקהילות בדרום־מארוקו, ואולי אפילו מעמק הדאדס, שבו נולד או ממנו יצא מחבר התוכחה. ברגיל, המשורר הוא המתאים את הנועם לשירו או אף מחבר את הטקסט המילולי על־פי המשקל המוסיקאלי של שיר אחר המשמש אז כנועם. בעמק הדאדס חיו והתפתחו קהילות יהודיות מרובות עוד בימי־הביניים עד עלייתן לארץ.

הטקסט של הבקשה

הבקשה שלפנינו כוללת תשע מחרוזות (ואולי עשר, אם אמנם מחרוזת אחת הושמטה, כמוסבר לעיל), כל אחת בת חמישה טורים, שלושה טורי סטרופה ושני טורי אזור, החורזות בצורת בבבאא, גגגאא, דדדדאא, וכוי. טור־האזור השני, ׳בוקר ותשמע קולי׳ מהווה רפרין המופיע פעם אחת במחרוזת הראשונה שבגירסת שבחי אלהים, ובקיצור בלבד — יבוקר׳ — בגירסת כ״י ס״ח. טור חוזר זה רומז על סוגו של השיר — זוהי בקשה של חול המושרת במארוקו קודם תפילת השחר או בתיקון חצות.

בדומה לתוכחה שהלחן שלה משמש כאן, אין הבקשה של פריחא בת יוסף שקולה לא במשקל ספרדי ולא במשקל ההברות או התנועות," וכאמור אין להוציא מכלל אפשרות שהיא נתחברה על־פי הקצב המוסיקאלי של התוכחה שקדמה לה, משקל המציב פחות אילוצים לפני המשורר המאמץ אותו.

בשירה מבטאת פריחא בת יוסף תפילה נרגשת, גם אישית וגם קיבוצית, לזירוז הגאולה ולמחילת עוונותיה. שילוב זה של עניינים אישיים וענייני כלל־ישראל, הפשטות של הביטויים ושל תחביר המשפט, צורות הפנייה הישירה בלשון ציווי של תפילה ותחנונים — כל אלה משווים לשיר זה אופי הדומה לשיר־עם, המרגש את הקורא או את השומע. לא פחות מתשע־עשרה פעמים משתמשת המשוררת בלשון ציווי, לעומת ארבעה שימושים בעתיד לציון התוצאות המיוחלות שייצאו לפועל לאחר ההיעתרות לתפילתה (׳ארצה תהי נוחלת׳, ׳דגלו ירים׳, ׳להקטיר ( = ואקטיר) כלילי׳, ׳אהללנו׳ — שורות 23, 32, 33, 34), ושני שימושים בהווה בפעלים שהם גם תיאוריים וגם ביצועיים: ׳בת יוסף ( = אני) מיחלת, / הטוב ממך שואלת׳(ש׳ 22-21). אשר ללשונה של הבקשה, כמו בכל הטקסטים בז׳אנר זה, מרובה בה השפעת לשונם של פרקי־התפילה ביום חול, בשבת ובמועד, ושל ספר תהלים. מלבד ביטויי־ התחינה המרובים השאובים משני מקורות אלה, מופיעים כאן כינויים רבים לקב״ה, כגון בש׳ 20-19: ׳האל מגני ומנתי / כוסי וחבלי׳, וביטויים כמו ׳ותמוך גורלי׳(ש׳ 12)

השכיחים בשפת הבקשות והלקוחים ממזמור ט״ז — ׳מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך׳ — הפותח את תפילת ערבית של מוצאי־שבת בבתי־הכנסת במארוקו ומושר בנעימה מורכבת, עריבה וסוחפת בסופה. כמו־כן מורגשת פה השפעת שירת הפיוטים של המועדים והימים הנוראים: ׳אברהם תמים׳ (ש׳ 2), ׳כשה נאלם׳ (ש׳ 10). אף הלשון של פיוטים ושל בקשות מאוחרים השאירה כאן את רישומה — ראיית הרי הגליל כסמל העצמאות (׳מהר קבץ קהלתך אל הר גלילי׳ — ש׳ 8-7), הרמז לשלטון ישמעאל על ארץ־ישראל (ש׳ 24-23), וכן ביטויים מורכבים מיסודות מקראיים (׳להקטיר כלילי׳ — ש׳ 32).

בקיצור, בבקשה זו מצויים המאפיינים הלשוניים והפואטיים המשותפים לרוב היצירה הפיוטית של המשוררים במארוקו ובצפון־אפריקה, בארבע־מאות השנים האחרונות. על־פי הסימנים שניסינו לתאר כאן, קיבלה פריחא בת יוסף חינוך רבני דומה מאוד לזה שניתן לתלמידי־חכמים בצפון־אפריקה, והיתה בקיאה במקורות שמהם שאבו חבריה־ליצירה בדורות האלה. אם לשפוט על־פי בקשה אחת, אין כתיבתה הפיוטית נופלת בטיבה מכתיבתם של משוררים רבים, בלתי־ידועים כולם, שהשאירו מאות פיוטים ובקשות המפוזרים בכתבי־יד.

. תקופת התרחבותו והתפשטותו של האיסלאם במקביל לתקופת הכיבושים

בשנת 655 לספירה זכו הימאים המוסלמים בניצחון מזהיר בקרב התרנים שהתחולל בקרבת חופיה של ליקיה שבדרום אסיה הקטנה נגד כוחות הים הביזנטיים בים התיכון.

לאחר נפילת הימייה הביזנטית החליטו שליטי האי קפריסין להיכנע לכוחות הימייה המוסלמית ללא קרב והסכימו לשלם מיסים לאוצר המוסלמים במדינה על פי התנאים שקבעו מצביאי הימייה המוסלמית.

בשנת 651 לספירה הורה עותמאן למצביא הצבאי, עבדללה אבן־ עאמר, לצאת עם עיקר צבאו לעיר נישאפור, בירת מחוז חוראסאן שבאיראן, כדי להשלים את כיבושה של איראן כולה.

עם השלמת הכיבוש נשלחו כחמישים אלף ערבים לחבל חוראסאן כדי להתיישב שם ולהעמיק את תורת האיסלאם בקרב התושבים המקומיים.

אולם, למרות האמור, נתגלה עותמאן כמנהיג חלש אופי שנעזר רבות בקרובי משפחתו שמונו על ידו לתפקידי מפתח בהנהגת המחוזות ושלטו בלא ידיעתו על מנגנוני השלטון ובכך העכירו את יחסיו עם עיקר מנהיגי המדינה.

בתקופת כהונתו החליט עותמאן להעלות על הכתב את סיפורי האיסלאם, אולם רבים ממנהיגי האיסלאם לא היו תמימי דעים עם העלאת רעיונותיו על הכתב וזו הסיבה שעותמאן התקשה מאוד במציאת חכמים מקרב העדה המוסלמית שישכילו למסד בכתב את תולדות האיסלאם.

עותמאן ויועציו היו חלוקים בדעותיהם על איזה מן החדית׳ים לבסס את תורת האיסלאם. היו יועצים וחכמי דת מקרב מלוויו של מוחמד שיעצו לו להיעזר בקבצי חדית׳ים, כל אחד על פי טעמו, אולם מקורבי מוחמד היו חלוקים בדעותיהם ולא היו בטוחים באמיתותם של החדית׳ים הרבים. היו יועצים שהציעו לאמץ את תורת היהודים או את הברית החדשה כבסיס לתורת האיסלאם, אולם ההצעות נידחו אף כי הוסכם לשלב בתולדות האיסלאם פרקים מתורת היהודים שמוחמד הסתמך עליהם בהטפותיו.

בין היתר הוסכם לשלב ולאמץ בתורת האיסלאם את הלכות מוחמד בימי חייו בכל מה שנגע לקדושת מכה ובמיוחד את שלבי העלייה לרגל למכה, למרות היותם חלק מתורת הפגנים מתקופת ה׳ג׳הליה׳.

בנוסף לכל הנאמר הוחלט על הקמת צוות מהימן מקרב חכמי האיסלאם וזקני העדה שליוו את מוחמד במהלך חייו כדי לבדוק את אמינותם של החדית׳ים הרבים ולסווג את החדית׳ים האמינים מהחדית׳ים הכוזבים ועל פי עצתם הורה עותמאן למחוק ולהשמיד אלפי חדית׳ים שנמצאו כוזבים ובלתי כשרים.

בסיום ההכנות הרבות, התקשו עותמאן ויועציו למצוא בכל חצי האי ערב סופרים או יודעי דבר שיצליחו להעלות את תולדות האיסלאם על הכתב, אולם בסופו של דבר הוחלט, על דעת הרוב, לשלב בצוות העורכים את חכמי היהודים ואת חכמי הנוצרים ואת הידענים מקרב חברי מוחמד שנשארו עדיין בחיים.

למרות חיסולם ההמוני של שבטי היהודים והנוצרים בחצי האי ערב, נמצאו עדיין יהודים מעטים או נוצרים שהתבוללו בקרב הערבים. הם נבחרו בקפידה לאחר שנמצאו כשרים להצטרף לצוות העורכים תחת עיניהם הפקוחות ובשיתוף פעולה צמוד של חכמי העדה המוסלמית.

כתיבת ספר הקוראן וזהותם של הסופרים שעסקו בכתיבתו נשמרו בסודי סודות ולאחר כשנתיים של עבודה מאומצת הורה עותמאן להוציא להורג את כל המעורבים בכתיבה ובעריכת הקוראן וזאת בעצה אחת עם יועציו כדי שלא ייוודעו לעולם שמות הסופרים וזהותם ברבים.

יש להדגיש ביתר שאת את העובדה שפסוקי הקוראן לא נערכו לפי סדר כרונולוגי ואף לא בתיאום או בשילוב מתקבל על הדעת, למרות המאמצים וההוראה החד-משמעית לשיתוף פעולה בין צוותי העורכים. כתוצאה מהמרקם האנושי בעל האמונות השונות לא שיתפו צוותי העורכים פעולה ביניהם אודות המשמעויות, הכוונות והתכנים והתוצר המוגמר, דהיינו, ספר הקוראן, יצא לאור כשהוא חסר בקרה ושילוב פנימי אמין, מלא בכפילויות וסתירות שאינן ראויות להיכתב בספר המתיימר להיקרא ספר קדוש.

חכמי האיסלאם התקשו, בכל הדורות, לקבוע הלכות על פי הקוראן כתוצאה מהפסוקים שסתרו זה את זה.

ספר הקוראן, בתכליתו, הנו חיקוי מעוות של ספר הספרים ועיקר מאמצי העורכים הוקדשו לקטרוג ולהאשמות שווא בעיקר נגד העם היהודי כיוון שהם הסתייגו משליחותו של מוחמד כנביא.

עותמאן ויועציו יזמו את עריכת הקוראן על מנת לקבוע נוסח אחיד ומוסכם של תולדות האיסלאם ותורתו ובעיקר כדי למנוע היווצרות נוסחאות וגרסאות שונות בחלקי האימפריה המוסלמית, אולם לא הצליחו במשימתם.

תקופת כהונתו של עותמאן הצטיינה בעיקר כתוצאה מכתיבת ספר הקוראן שנועד למעשה לאחד את האומה הערבית, אולם האומה הערבית לא שבעה נחת, לא מספר הקוראן ולא מהמצב המדיני הבלתי יציב ששרר ברחבי האימפריה המוסלמית באותן שנים. יש להדגיש שהאנרכיה ששררה בכל מוסדות האימפריה, ללא פיקוח מתאים, הביאה לבסוף לפילוג בעם ולהגברת המתיחות בין עותמאן להנהגה הוותיקה.

אי-שביעת הרצון נבעה בעיקר מחוסר שיתוף הפעולה מצד עותמאן עם וותיקי ההנהגה משבט קורייש שהיו מוכנים לעזור בפתרון הבעיות, אולם בפניותיהם אליו נתקלו בחומת אדישות ובחוסר אכפתיות בלתי מובנת מצדו.

יתרה מזו, התעלמותו המופגנת של עותמאן מפשעי בני משפחתו שהשתלטו ביוזמתו על כל מגזרי החיים במדינה הביאה אט אט להתמרמרות ולשסעים בעם וסימלה את השקט שלפני הסערה.

אדישות בלתי מוצדקת זו מצדו של עותמאן העלתה את חמתם של רבים שהיו מקורבים להנהגת המדינה, אולם עקב הנסיבות היו ידיהם קצרות מלהושיע. טעותו הגדולה של עותמאן בתקופת כהונתו נבעה מהסתמכותו היתרה על מקורביו משבט ׳אומיה׳ שמונו לעמדות מפתח ביוזמתו ובמעשיהם התפלים הכפישו את שמו והובילו לאי שקט ולמרידות נגד עותמאן במצרים, בכופה, באל־מדינה ובמחוזות רבים אחרים.

אמנם היטה עותמאן אוזן קשבת וקידם בברכה את נציגי המשלחות האופוזיציונריות שדרשו בתוקף את התערבותו לשינוי ולתיקון העיוותים, אולם למרות הבטחותיו לתיקון המעוות הוא לא נקט, הלכה למעשה, בצעדים חיוביים לשיפור המצב.

עותמאן נרצח בביתו בשנת 656 לספירה לאחר שתים עשרה שנות כהונה בידי אזרח מצרי שעל פי הסברה הוסת על ידי המורדים מכופה שהצהירו לפנים על תמיכתם בעלי אבן-טאלב לחליפות.

מותו הפתאומי של עותמאן והשמועות שרווחו סביב הרצח העכירו מאוד את האווירה במיוחד אחרי תגובתה החריפה של אלמנתו שמסרה את בגדיו המגואלים בדמו למועאויה, שליט סוריה, ודרשה ממנו לנקום את דמו.

הבדלי מנהגים בתוך הקהילה

בין הכהנים ושאר המשפחות היו הבדלי מנהגים (עיין לעיל פרק התקנות):

בשבת חזון הכהנים החמירו על עצמם כאמור, שלא לאכול בשר אך שאר בני הקהילה אכלו בשר.

בפסח יש מבני הכהנים שלא החמירו באכילת קטניות, ויש מהעם שלא אכלו קטניות.

יש שנהגו לשים לתינוק עגיל הזהב באוזן לשמירה כסגולה, והכהנים לא נהגו כך.

הר׳ שמואל מרציאנו בספרו ויען שמואל עמי ר׳׳ד כתב טעם נכון למנהג שהיה נפוץ אצל בני המשפחה להתקשט בנזם זהב באוזן ימין.

הר׳ שמואל כתב עוד:

אנחנו נוהגים לאכול בשר בשבת איכה, ומשפחות שאינם נוהגים לאכול בשר בשבת איכה קורין לנו עאג׳מאיין ור״ל שעשינו העגל ולכן קורין שבת לעג׳אמא והשבתי לו דהטעם שקוראים לגו עג׳מאיין אין הכוונה שעשינו העגל אלא ר״ל שאנחנו באנו מן

עג׳מאיין המדברים בלשון לעז ומקרא מלא כתיב בית יעקב מעם לועז — מעם עג׳מאיין — ובמס׳ מגילה תבן הקורא את המגילה ללועזים בלעז הרי שם שקורין לנו עג׳מאיין שבאנו מעם לועז המדברים בלעז.

הערת המחבר : זבח תודה, עמי וי ע״ב לר׳ יוסף משאש: ועיני ראו בכל ערי המערב שדרכה בהם כף רגלי, כל השוחטים יושבים בחנויות ושוחטין תמיד מיושב ואין פוצה פה. גם בכל ספרי מערב ומזרח לא נמצאת אזהרה זו כלל.

פרק 11: החברה היהודית, אוכלוסיה ופרנסות בני הקהילה א. בשכונה היהודית

השכונה היהודית היתה מוקפת שכונות מוסלמיות. מקומה היה במרכז העיירה ושימשה ציר עיקרי של חיי הציבור והכלכלה. הרש״ך: נודע לי בהשערת שכלי קטן שדבדו היא שיביליה התחיל יישובה ובנינה מלמעלה למטה כאשר ראיתי כתוב בשטרות. השכונה נמצאת בין הקסבה והנהר. אין בה רחובות צרים או חשוכים, ובטבורה יש כיכר רחבה. הבתים מוארים ורבים היו בעלי שתי קומות, צורת המגורים: חצר וסביבה שאר החדרים לרוב בלי חלונות, חדר גדול או שנים לכל המשפחה. החדר שמש חדר אוכל וחדר שינה. בלילה ישנו על מחצלות שקפלו ביום. בכל חצר היו שתים עד שש משפחות.

אין חומה מסביב לשכונת יהודים בדבדו בניגוד להרבה קהילות במרוקו אשר הן היו מרוכזות תוך חומה דלתיים ובריח.

התוצאה מכך היתה ש״ההשפלה התחילה מאותו רגע שבו נסגרו היהודים מאחורי חומה כפי שנהוג בערי המכזן הן ערי המלוכה.״

אכן סימני הדיכוי וההשפלה לא התקיימו בדבדו. צדק נחום סלושץ כתב:

״יהודי דבדו עשויים ללא חת. והם אנשי מעשה וזרוע ובזמן פרעות היותר מסוכנים במדינה הם נוסעים ועוברים עד לאטלאס ובכל מקום יש להם אנשי מודיעין ומגינים… הם מקיימים עד היום קשרים אמיצים עם השבטים ברחבי המערב הפנימי. במאה השש עשרה יהודי דברו היו שליטים יחידים בעיר כמעט ומצבם טוב. בטוף המאה השמונה עשרה יהודי דבדו חיו בשלוה. קהילת דבדו רגילה לאוטונומיה בבל התקופות גם המורד בוחמארה הקנה להם עצמאות בשחיזק את הנגיד דוד בן חידא הכהן והקנה לו מעמד של מושל דבדו. וועד הקהילה התנגד בשנת תר״ע למינוי הקאיד המוסלמי גומריש למושל דבדו מפני שלא היה מקובל על בני הקהילה. יהודי דבדו נבדלו, משאר יהודי מרוקו, בזה שבני הקהילה השכילו לעמוד על נפשם מול מוסלמים, ובדברו לא היה מצב, כמו בצפרו, אשר ״כמעט אין בכל שנה ושנה שאין חוסמין והורגין שנים שלושה נפשות מישראל״.

היצירה הרוחנית במרוקו

סיכום.

בפרשנות התלמוד שהגיעה לאחר משיאיה לפנים בחיבורים של רבי רפאל בירדוגו 1717 – 1822 ממכנאס ניכרת ירידה במאה ה-19 ובמאה ה-20. אין ספק שגרמה לכך שקיעתה של העיר כמרכז חברתי וכלכלי במרוקו. אולם בשנים 1880 – 1960 חוברו במרוקו כתשעים יצירות בהלכה, רובן בספרות השאלות והתשובות ובפסיקה.

מספר הספרים בתחום פרשנות התלמוד בתקופה זו הוא שלושה עשר, בעיקר באגדות הש"ס, כגון ספרו של רבי שמואל אג'יאני מצפרו " רמת שמואל. בתקופה זו יצאו לאור גם ספריו של רבי שמעון אביקציץ ממוגדור, אך אין ידוע עד כמה התקבלו בקרב החכמים : הקונטרס " אך טוב לישראל " חידושים על כמה ממסכתות התלמוד, והספר " רך וטוב ". רוב הפירושים לתלמוד לא פירשו מסכתות שלמות באופן שיטתי, לבד מספרו של אבי אלעזר הלוי ממראכש " עבודת הלוי.

סקירה ראשונה של ספרות השו"ת מראה זיקה חזקה לבעיות חיי היום יום בכל תחומי החברה, תופעה אופיינית לספרות השו"ת בכללה. בשאלה משלהי המאה ה-19 למשל, נשאל בית הדין בצפרו אם בעקבות פיחות המטבע חייבים לווים לפרוע שטרות לפי הערך הישן של הכסף או לפי ערכו החדש : שאלה זו לא הייתה חדשה, אבל היא שיקפה את המציאות החברתית שבה פעלו החכמים, את האינפלציה שדהרה במרוקו בשלהי המאה ה-19.

בשאלה זו דן, למשל, גם רבי רפאל משה אלבאז בספרו " הלכה למעשה ", ואילו רבי שלמה בירדוגו בספרו " די השב " דן בבעיות שהתעוררו בזמן התפרצות לשכונה היהודית, חזיון נפוץ במרוקו, אם הצורפים הם האחראים לרכוש שנמצא אצלם בעיבוד או הלקוחות.

ספרים אחדים עסקו בתחום אורח החיים, כגון ספרו של רבי רפאל חיים משה בן נאים " קול תחנה וטחנה ", חידושים ופירושים על הלכות חמץ ומצה.

יצירה רוחנית וספרותית פורה התפתחה לא רק במרכזים הגדולים, אלא צמחה בקרב רבנים וחכמים חשובים גם בקהילות קטנות יותר. כך היה בקהילות הצפון, בטנג'יר, בקצא אלכביר, בקהילות המערב הפנימי, צפרו, דבדו, תאזה, אוג'דה ובקהילות החוף, סאלי, רבאט ואזמור ועוד.

גם במחוזות הנידחים, במחוז מראכש ובפאתי הצחרה באגאדיר, בתארודנת, בדמנאת ובאקקא, ובקהילות מחוז תאפילאת, בגריס ובריסאני, קמו חכמים שיצרו יצירה רוחנית גדולה. לא נוכל להזכיר כאן את כולם, ונסתפק בספרים אחדים בלבד שהתפרסמו בדרוש : ספרו של רבי שמואל אבן דנאן " דשנת בשמן ", שישים דרושים להספדים, חכם אחר ממשפחת אביחצירא, רבי דוד " באבא דודו, פירש את הפרשות שבחומשים, בראשית ושמות, על דרך הדרש והרמז בספרו " רישא וסיפא ".

בפירוש זה ניסה רבי דוד למצוא קשרים בין התיבה הפותחת את הפרשה לבין התיבה המסיימת אותה, שיטה שכבר רבי יעקב אביחצירא ורבי משה אלבאז נדרשו לה. ספר אחר שלו הוא " פתח האוהל ".

מיוחדים במינם הם החיבורים שנכתבו בתקופה זו בקבלה מעשית, ויש בהם מיצוי של הדתיות הרבה שבהם הבינו חכמי מרוקו באותם הזמנים את מצוות התורה ואת הליכותיה. רבי רפאל אוחנה ניתח בחיבורו " יסוד המערב " את הסיבות השונות המביאות את האדם לפגום בבריתו, כלומר, בהוצאת זרע לבטלה, ואת הדרכים לתקן פגם חמור זה. ספרי תיקון אחרים הם קונטרסים שיוחדו למצוות יסוד ביהדות.

רבי שמעון אביקציץ שנזכר קודם בפירושו לתלמוד, כתב חיבור " פלגי מים " שכלל אחד עשר דרושים, כמו כן הוא כתב חידושים קצרים על כמה מפרשיות התורה, על הושע ועל כמה מזמורים מספר תהילים, לחיבורו זה הוא קרא " שש אנוכי".

המצב בפאס

עלייתו של מולאי אלחאפיד לשלטון לא שיפרה במאום את מצב היהודים בבירה. באוכלוסייה של כ־100,000 נפשות הם מנו כעשירית מהתושבים, כלומר 12,000-10,000 נפשות. ב־15 בדצמבר 1907 המורדים שחברו למולאי אלחאפיד נכנסו בכוח לפאס, בזזו את בנייני המסים, השווקים, הדואר הצרפתי והמלאח. הייתה זו תחילתה של תקופה שהתרחשו בה פגיעות אכזריות ביהודים של פאס, משום שהמורדים ראו בהם משרתים של הכובש הצרפתי. הסולטן מולאי אלחאפיד הפר את תנאי הט׳אהר (כתב זכויות), שהעניק אביו למשה מונטיפיורי ב־1864, ולמרות הבטחות הסובלנות שהוגשו בכתב לציר הצרפתי בפאס, הוא אילץ את היהודים לעבוד במפעלי אבק שרפה ובאורוות, ללא שכר וללא מזון ושתייה. הווזיר שלו רדף אותם, הכריח אותם לעבוד בשבת, ואפילו ביום הכיפורים, ולא היסס להעניש אותם במלקות. רק התערבות נחרצת של עמרם אלמליח, מנהל בית הספר של כי״ח בפאס, הביאה סוף להתעללויות הללו.

מאוחר יותר אסר המח׳זן על תושבי המלאה, שמחלונות בתיהם ומהגגות הייתה להם תצפית על פנים הארמון, להביט בו – העונש על הפרת האיסור היה מוות. בעקבות זאת נמנעו היהודים מלפתוח חלונות ברובע היהודי ונפסקה כניסה של אור ושל אוויר צח לבתיהם. ביוני 1910, בעקבות השמדת היבולים באש, היו היהודים נצורים ברובע שלהם, מנועים מכל תקשורת ומסחר עם הרובע המוסלמי.

בתחילת שנת 1911 נחטף נכדו של הרב הראשי בפאס, רפאל אבן צור (1917-1830), והומר בכוח לאסלאם. הילד בודד בביתו של הקאדי, והקאדי סירב להחזירו. לשם שחרורו נדרשה פעולה משולבת של הקונסול הצרפתי והקונסול הבריטי.

לפי תנאי ההסכם של הכתרת מולאי אלחאפיד, הוא היה אמור לפתוח בג׳יהאד (מלחמת חורמה) נגד הכופרים ולסלק את הצרפתים משאווייה. המשא־ומתן התעכב מאוד, ובסופו של דבר ההסכם מ־4 במרץ 1910 התנה את פינוי הצרפתים משאווייה וממרוקו המזרחית ביצירת חילות טאבור מרוקניים, שהוכשרו ואומנו בפיקוד קצינים צרפתים.

הערת המחבר : הטאבורים היו יחידות חיל רגלים המורכבות מגדודים מקומיים בפיקוד הצבא הצרפתי.

המצוד על פאם או התריתל שכשל" (מאי 1911)

למהומות הקשות שזיעזעו את מרוקו בתחילת 1911 היו השלכות עגומות על מצב היהודים. אזורים רבים מן האימפריה הופקרו לאנרכייה בשל חוסר האונים של המח׳זן, והיו כפופים לשבטים שוחרי מדון. חרחור המלחמה שלהם סיכן את החיים ואף שיתק כל פעילות כלכלית. על הסולטן הוטלה פקודה לפצות על הנזקים שנגרמו לאירופים בקזבלנקה, ולשם כך הוא הטיל על נתיניו מסים כבדים – וצעד זה הוא שעורר את ההתמרדות.

במרץ 1911 התמרד שבט השרארדה נגד סמכות הסולטן. הוא ליכד סביבו את רוב שבטי הצפון, צעד לעבר פאס וצר על העיר. היהודים עקבו בחרדה מגגות בתיהם אחרי ההתפתחויות. הרעב, שתמיד ארב בפתח המלאח, חדר לבתי היהודים. על אף רפיון ידיהם, הם החליטו להילחם, ועמרם אלמליח תיאר זאת במכתב לכי״ח ב־12 באפריל 1911, כמעט שנה לפני התריתל בפאס: ׳על חומות המלאח שומרות קבוצות של צעירים יהודים חמושים, נחושים להגן עליו ואף לחרף את נפשותיהם; הרובה שלי טעון ובהישג ידי ".

הערת המחבר :  הטאבורים היו יחידות חיל רגלים המורכבות מגדודים מקומיים בפיקוד הצבא הצרפתי.

הפעם דרש מולאי אלחאפיד את סיועה של ממשלת צרפת כאילו כדי להגן על תושבי פאס האירופים, ולמעשה להציל את כס שלטונו. לדעת היסטוריונים אחדים נאלץ הסולטן לבקש את עזרת הצרפתים בהשפעת הלחץ שהפעיל עליו אנרי גיאר (Henri Gaillard) קונסול צרפת בפאס. היה זה שלב בתכנית שהגו בחשאי גיאר ושרל מנגין (Charles Mangin )  – להשאיר את הבירה ללא הגנה כדי שלסולטן לא תהיה בררה אלא לקרוא לגדודים הצרפתיים שהשתכנו בשאווייה תמורת כניעות נוספות. נפילת הבירה בידי המורדים והפרעות, שלא היה מהן מנוס, שהתפרצו אחריה, נמנעו ברגע האחרון בזכות הגנרל שרל מואניה  ( Charles,(Moinier כשב־25 במאי 1911 הוא הגיע בראש כוח צבאי.

באותו הזמן התאחדות של שבטים ברברים צרה על מכנאס בערב פסח ודרשה את הדחת הסולטן מולאי אלחאפיד ואת הכתרת אחיו, מולאי אלזין. המוסלמים במדינה סירבו – לא מתוך נאמנות למולאי אלחאפיד, אלא מטעמי זהירות: אילו ניצח בסופו של דבר הוא היה מעניש אותם. אהרון מויאל, המנהל הצעיר של בית הספר של כי״ח במכנאס, הבין שבמקרה של תקיפת המלאח בית ספרו יהיה היעד הראשון וארגן בקרב בני קהילתו את ההגנה עליו: הוא חילק להם רובים ותחמושת, גייס כ־50 שכירי חרב ערבים והציב את כולם לאורך חומות המלאח. ביום שני, 17 באפריל, תקפו המורדים במעדרים את חומות המלאה. היהודים השיבו אש עזה, וכך עד הערב התגברו על אחת המתקפות המחודשות. בבוקר נסוגו הברברים.

פעולות הגנה אלו מצד יהודי פאס ומכנאס היו יוצאות דופן בהיסטוריה של יהודי מרוקו, שבדרך כלל היו כנועים לנוכח הרדיפות, והן זכו לתרועות ולתשבחות בעיתונות היהודית. כפי שאראה להלן, הן לא חמקו גם משירותי המודיעין הצרפתי.

מבוא מאנציקלופדית " ארזי הלבנון "

נקבצו ונערכו בסיעתא דשמיא לפי שמות בסדר א-ב על ידי

שמעון ואנונו

ז. ספרד

ספרד היא ארץ ומדינה השוכנת בחצי האי האיברי, בדרום מערב אירופה. ממזרחה – הים התיכון, וממערבה – האוקיאנוס האטלנטי.

מיוחדת היא יהדות ספרד לתולדותיה באופיה ובעוצמתה. ראשית, יהדות ספרד הורישה לעם היהודי יצירה תורנית רחבת היקף בתחומים רבים (פרשנות התורה והתלמוד, הלכה, קבלה, שירה ופיוט, דקדוק, מוסר, פילוסופיה ועוד), המשמשת יסוד לכל התפתחות הספרות התורנית בשאר תפוצות ישראל. שנית, בספרד התקיימה אוטונומיה יהודית רחבה ומיוחדת, עד כדי קיומם של בתי דין שיכלו לא רק לשפוט כי אם גם להעניש.

לעובדה זו סיבות רבות: חברתיות, מדיניות, דתיות ותרבותיות, אולם אנו נציין רק שכך רצתה ההשגחה העליונה, שספרד תהיה כור ההיתוך ליסודות הדת והספרות התורנית לעם ישראל.

יהדות ספרד הגיעה לשיאה במאות הי״א והי״ב. במאה הי״ג עלה והתחזק בה המעמד הרבני ואילו הפילוסופי נעשה שנוי במחלוקת. באותה מאה התגלה ספר הזוהר, ותחומי הקבלה החלו להתפשט. במאה הי״ד חלה ירידה במעמדם של היהודים בספרד, עם התגברות רדיפות הדת הנוצרית (במאה זו מפורסמים הם הוויכוחים בין הרבנים לנוצרים). במאה הט״ו, ובעצם משנת קנ״א (1391) ועד לשנת רנ״ב (1492), רדפו את יהדות ספרד גזירות ועלילות, עד לגירוש הגדול של כל היהודים – הוא ׳גירוש ספרד׳. מובן שבמאת השנים האחרונות הצטמצמה היצירה הרוחנית ביחס למאות הקודמות. האינקויזיציה הפילה חללים רבים והביאה למעמדי קידוש ה׳ ברבים – מחד, ומאידך למציאות חדשה – חיי האנוסים, שהקפידו במצוות מסוימות תוך מסירות נפש.

יהודי ספרד שגורשו התפצלו בגלותם לפורטוגל, לצפון אפריקה, ומשם לארצות שתחת שלטון האימפריה העותומאנית.

ישובם של היהודים בספרד החל עוד בטרם נחרב הבית השני, תחת השלטון הרומאי. במשך מאות שנים לאחר מכן, נגזרו על היהודים היושבים בספרד גזירות והגבלות דתיות וכלכליות.

פרטים מעטים ידועים לנו על תולדות יהודי ספרד בעת הכיבוש המוסלמי במאה השביעית, על כל פנים מאז היתה ספרד נשלטת בידי שתי הדתות: החלק הדרומי בידי המוסלמים, והחלק הצפוני בידי הנוצרים. האישיות היהודית המרכזית במאה העשירית הוא רבי חסדאי אבן שפרוט, שכיהן בתפקידים כלכליים ומדיניים בחצרות השלטון בקורדובה. רבי חסדאי פעל כראש לעדה היהודית וכגורם מאיץ להתפתחות היצירה הרוחנית.

במאה הי״א כיהנו יהודים רבים בתפקידים חשובים, הן בחצרות השלטון המוסלמי והן במרכזי השלטון הנוצרי. בסרגוסה היתה קהילה יהודית גדולה ובה חכמים רבים וחשובים, נציין את: רבי משה אבן ג׳יקטיליה, יהודה אבן חיוג,יונה אבן-ג׳נאח, רבינו בחיי אבן פקודה, רבי שלמה אבן גבירול ועוד.

מנהיגם של היהודים במאה הי״א היה רבי שמואל הנגיד. לאחריו פעלו החכמים: רבי משה אבן-עזרא, הרבנים ברוך ויצחק אלבליה, ורבי יצחק אלפאסי (הרי״ף), שהגיע לספרד מצפון אפריקה.

פלישת שבטי המוראביטון המוסלמים לספרד, גרמה לחורבנה של יהדות ספרד הדרומית, תחת שלטון המוסלמים.

במאה זו נולדו בטודלה המשורר והוגה הדעות רבי יהודה הלוי, ופרשן המקרא רבי אברהם אבן עזרא. משם יצא גם התייר הגדול רבי בנימין מטודלה.

פלישת המווחדון, באמצע המאה הי״ב, גרמה לחורבן גדול ליהדות ספרד, ורבים ברחו מספרד לצפון אפריקה. משפחת מיימון, האבא ובניו (הרמב״ם), הגיעו לפאס שבמרוקו, יחד עם משפחות רבות. במאה הי״ג התפתח למאד לימוד ההלכה, והתפשט לימוד הקבלה עם גילויו של ספר הזוהר. במאה זו פעלו בספרד: הרמב״ן, הרשב״א, רבי נסים בן ראובן גרונדי (הר״ן), רבי יום-טוב בן אברהם אשבילי(הריטב״א) ועוד.

במאה הי״ד, עם ירידתה של יהדות ספרד, פעלו בספרד החכמים: רבי יצחק בר ששת (הריב״ש), רבי חסדאי קרשקש, רבי שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ץ) ועוד. במאה זו גם הגיע לספרד רבי אשר בן יחיאל (הרא״ש), שהביא איתו את מסורת הלימוד האשכנזי.

בשנת קנ״א (1391) החלו פרעות ביהודים, ורבים ברחו או השתמדו. במאה הט״ו לחמה הנצרות ביהודים בחורמה. ובסוף המאה, בשנת רנ״ב (1492), נכבשה גראנאדה שבדרום ספרד על ידי הנוצרים, והחל הגירוש הגדול – ׳גירוש ספרד׳.

בדור זה פעלו רבי יצחק עראמה (מח״ס ׳עקידת יצחק׳), ופרשן המקרא רבי יצחק אברבנאל, רבי יצחק אבוהב, רבי יצחק די לאון, רבי יצחק קנפנטון ועוד. מאז לא היתה ספרד מקום להתפתחות רוחנית יצירתית, על אף שחיו בה יהודים מעטים.

כאמור, פעלו בספרד גדולי הראשונים שיצרו בכל תחומי התורה. לא בכדי נקרא דורם של ראשונים אלו ׳תור הזהב׳. ירושתם אותה הורישו לדורות הבאים, נמצאת עד היום במרכז ארון הספרים היהודי, ותורתם ודברי מוסרם מהדהדים בכל עת בבתי המדרש ברחבי העולם היהודי.

עצמת השפעתם של גדולי חכמי ספרד על היצירה הרוחנית בכל ארצות אגן הים התיכון – בהם התקיימו מרכזי התורה הגדולים במשך מאות שנים – הביאה, אף בלא יודעין, לכנות את כל חכמי התורה מאז כחכמים ספרדים, להבדילם מן החכמים שחיו במערב ובמזרח אירופה. עד כדי כך הטביעו חכמי ספרד את אופיים, דרכי לימודם והנהגתם על חכמי התורה במשך מאות שנים ועד היום!

הספרות התורנית והיצירה הרוחנית של יהודי ספרד במשך כחמש מאות שנים, כוללת, כאמור, את כל חלקי התורה. בפרשנות התורה מפורסמים: הרמב״ן, אבן עזרא, רד״ק, רבנו בחיי בן אשר ורבי יצחק אברבנאל. בפרשנות ספרות חז״ל: רבי יוסף מיגאש, הרמב״ן, הרשב״א, הריטב״א, רבי נסים גירונדי (הר״ן) ועוד. בתחום ההלכה: הרי״ף, הר״י מיגאש, הרמב״ם, הרמב״ן, רבינו יונה מגירונדי, הרשב״א, ריב״ש, רבי יוסף ב״ר חביבא, רבי שמעון ב״ר צמח דוראן (התשב״ץ). בפילוסופיה: רבנו בחיי, ריה״ל, רמב״ם, רבי חסדאי קרשקש, רבי יוסף אלבו, רבי יצחק אברבנאל ועוד. בפיוט ובשירה: ריה״ל, רבי שלמה אבן גבירול, רבי משה ורבי אברהם אבן עזרא, ועוד.

וכך נוכל להמשיך למנות ולהעלות על הכתב עשרות רבות של שמות וספרי יסוד בכל תחומי פרד״ס .