אלי פילו
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
L'étonnant avec un tel personnage et ce qui frappait en premier chez lui, c'est qu'avant d'être un musicien accompli et un fin poète, Bouzaglo était d'abord un homme d'une foi profonde. Il l'exprimait dans les larmes qui, durant les veillées du shabbat, perlaient de temps à autre à ses yeux éteints. Il la disait avec grâce et puissance le jour de Kippour, alors qu'il dirigeait les offices à la synagogue et que des centaines de fidèles venaient l'écouter. La solennité de Kippour prenait avec lui une dimension particulière. Métaphysique et solaire. « C'était quelque chose de très impressionnant » dit Haïm Louk. « Il m'arrivait de déserter ma synagogue pour aller ce jour-là l'écouter », dit de son côté le rabbin Méir Attias. Il faut avoir vécu cela, ne fut-ce qu'une fois, pour comprendre le concept juif de repentance et de techouva (retour). Les fidèles l'écoutaient comme s'il se fut agi du grand prêtre, officiant avec majesté au Temple de Jérusalem. Ils suivaient tous dans un rituel. Lui connaissait tout, par la force de sa disgrâce, par cœur. Il lui arrivait même de corriger de la voix le texte écrit dans les livres. Et nul parmi les fidèles ne se serait autorisé à faire la moindre observation.
- Un expert de l'œuvre de David Bouzaglo, Méir Attias, nous a confirmé cette confidence du poète, au cours d'une rencontre dans son domicile à Jérusalem, le 29 janvier 2009.
Tous savaient qu'il avait sûrement raison contre le livre qu'ils tenaient à la main.
On pouvait alors reprendre à son propos ce que le grand écrivain du monde ashkénaze Cholem Aleikhem disait du chantre Yossele :
Jamais fidèle parmi ceux qui priaient n'entendit une telle prière. […] Sa voix était tendre comme s'il voulait réveiller le cœur du public et lui rappeler qu'il y a dans le monde des pauvres infortunés et que le devoir de chacun était de voler à leur secours et de les aider afin qu'ils ne meurent pas de faim. […] Et le public était fasciné comme s'il se trouvait dans un autre monde.
Du chantre Yossele Rosenthal le grand rabbin d'Israël, Abraham Kook, dit en son temps : « Des anges chantaient par sa voix. »
La foi de ses pères, David Bouzaglo la chantait dans le moindre de ses poèmes, dans le plus banal ou le plus ordinaire de ses chants. Elle était sérénité, acceptation de son sort parce qu'on ne discute évidemment pas les décrets du ciel. Elle était aussi interrogation. Mais elle était surtout humilité. Nulle trace d'agressivité. Rien d'un homme présomptueux ou d'un donneur de leçons. Cette foi était supplication et dialogue avec le ciel. Un homme prie en pleurant et en levant ses yeux morts vers le maître des univers et des destinées humaines, et les fidèles, jeunes ou vieux, lettrés ou pas, en ont les tripes remuées.
Il arrivait aussi que cette foi s'exprime concrètement dans la vie pratique (« La foi qui n'agit point, est-ce une foi sincère ? » disait un autre poète, français celui-là). Ainsi cet homme qui, comme tous ceux qui, avant lui, avaient choisi le même type d'activité, avait bien du mal à joindre les deux bouts, réservait-il la moitié de ses gains à une institution appelée tsédaka basséter. Il s'agissait de donner à des pauvres sans se faire connaître. Anonymement. Un homme donne à un autre qui donne au nécessiteux, celui-ci ignorant du coup la réelle identité de son bienfaiteur. La chose étant secrète, comment la sait-on alors ? Les disciples du maître, témoins de la chose, s'en vont répéter cela dans la ville.
David venait en aide également à des chantres synagogaux vieillissants, en espérant, malgré sa cécité, ne jamais se trouver lui-même dans leur situation et leur désespoir, abandonnés un jour par leurs cordes vocales puis par leurs fidèles. Et, plus grave encore, par leurs mécènes.
Epreuves et liberation. Joseph Toledano
Redoutant les effets néfastes de ce boycott, l'Allemagne pressa les autorités du Protectorat d'y mettre fin, avant qu'il ne se développe davantage, arguant de la clause de la " porte ouverte ", adoptée par la Conférence d'Algésiras de 1911. Ce dernier garantissait la liberté de commerce à toutes les nations et interdisait toute mesure discriminatoire contre l'un des pays signataires. Au-delà de l'impact économique, entraient aussi en ligne de compte les considérations de prestige. Il était insupportable pour Berlin que le Maroc, sur lequel, jusqu'au début des années 1910, elle avait disputé la prédominance à la France, soit le seul pays économiquement fermé devant elle ! A Tanger, ville ouverte à tous, en raison de son statut international, les appels au boycott prirent un ton encore plus militant, comme le rapportait le représentant des intérêts économiques allemands dans la ville. Il fit état d'un long tract en espagnol signé Yeshouron, diffusé le 19 mai 1933, qui justifiait l'abstention des délégués de la communauté juive à l'Assemblée Législative, dans le vote sur le nouveau statut des agents économiques allemands au Maroc. Le tract expliquait qu'en l'absence de possibilité de pression politique, le boycott était un moyen de défense légitime non violent contre le monstre nazi. Les consignes de boycott concernaient les marchandises et les navires allemands, l'interdiction de louer des bâtiments ou des équipements, de travailler dans les firmes allemandes ou d’employer des salariés allemands, de leur fournir la moindre information. Il s'agissait de dénoncer aux autorités les actions de propagande politique allemande, bref de prévenir toute relation commerciale, sociale et culturelle avec les Allemands, tant que Hitler n'aurait pas changé sa politique " qui aboutit à la destruction de la science et du progrès
La réaction française au mouvement de boycott ne pouvait être qu'ambiguë. D'un côté, les milieux coloniaux, satisfaits de cet affaiblissement de la concurrence allemande, craignaient de plus que, sous couvert d'ouverture économique, Berlin ne renforce son influence politique alors que la guerre du Riff avait prouvé la vivacité du nationalisme marocain. De l'autre, le ministère des Affaires Étrangères ne voulait pas d'épreuve de force avec le nouveau régime nazi. Il lui fallait également tenir compte des menées espagnoles qui saisissaient toutes les occasions pour critiquer la politique française au Maroc – comme le faisait par exemple le journal de Madrid La Opinion
L'origine de la réaction vigoureuse des Juifs du Maroc contre l'Allemagne s'explique par les informations persistantes et étendues sur plusieurs colonnes que les journaux de la zone française donnent aux persécutions nazies. Cette campagne est menée au moment même où l'on discute de la réouverture des consulats allemands dans cette zone. Nous aussi protestons contre les atteintes aux droits de l'homme commises par les nazis, mais nous ne pouvons pas ne pas souligner la façon dont cela est exploité par les Français à leur avantage propre
En conséquence, sur les consignes de Paris qui ne voulait surtout pas envenimer inutilement ses relations avec Berlin, la Résidence demanda avec fermeté aux dirigeants de la communauté juive d'adopter un profil plus bas — pour éviter aussi d'indisposer la population musulmane, peu habituée à voir les Juifs prendre publiquement position sur une question politique. En effet, au boycott économique s'ajoutaient la condamnation morale, l'expression politique de la solidarité avec les frères opprimés, alors que la Résidence était accusée de ne pas accorder la même liberté aux manifestations de solidarité avec les "frères musulmans de Palestine ". On s'étonnait dans les milieux musulmans de voir les Israélites des grandes villes organiser des réunions de protestation contre l'antisémitisme hitlérien. En effet, à l'époque des incidents en Palestine en 1929, les Musulmans s'étaient heurtés au refus formel de tenir des meetings de ce genre et à l'interdiction de toute quête en faveur de leurs coreligionnaires. Les commerçants musulmans, de leur côté, s'insurgeaient contre les projets de boycottage des produits allemands au moment où ils avaient envisagé, avec satisfaction, la réapparition sur le marché marocain de marchandises d'un " négoce profitable
Dans son rapport à Paris, le Délégué à la Résidence, Urbain Blanc, écrivait : "Jusque-là, les Juifs prenaient soin de passer inaperçus et voici que maintenant, ils apparaissent au grand jour comme une masse homogène, consciente de sa force et de sa valeur… suscitant en retour l'antisémitisme de leurs voisins musulmans… L'Arabe réagit — telle est la cause de l'antisémitisme. C'était de l'imprudence, l'organisation de ces meetings où les indigènes ont vu avec surprise les hommes du mellah mêlés aux Israélites plus évolués, associés intimement pour manifester leur solidarité avec les persécutés d'Allemagne
Pour le conseiller commercial de l'Allemagne au Maroc également, c'étaient bien les consignes de boycott qui étaient à l'origine des incidents sporadiques entre Juifs et Arabes. Dans son rapport à Berlin, il prétendait que la grande hostilité des Arabes envers leurs voisins juifs s'expliquait par la manière dont les journaux français du Maroc (paraissant également en langue arabe) avaient monté en épingle les atrocités dont seraient victimes les Juifs en Allemagne — afin de porter atteinte au commerce allemand dans ce pays. Mais ce soutien moral accordé aux Juifs, les avait rendus arrogants dans leurs relations avec les Musulmans qui profitaient, selon lui, de la moindre occasion pour se venger
Reflexions sur l'origine des Juifs des regions nord-sahariennes
A cette présence judaïque qui dans l'Antiquité nous paraît relativement faible, bien que plus importante que dans les autres provinces de l'Occident, s'oppose curieusement l'ensemble des documents du Moyen Age et des Temps modernes qui révèlent une toute autre ampleur des 
communautés Juives chez les Berbères
Il serait trop long, et cela dépasserait largement les dimensions que nous voulons donner à cette communication, de faire seulement le recensement de tous les textes qui montrent un renversement complet de la situation. Dès les débuts de l'époque musulmane, au moment même de la Conquête, il semble bien que les communautés juives apparaissent non plus dans un cadre urbain, comme sous l'Empire romain, mais organisées en tribus. Même si nous faisons preuve d'un esprit hypercritique à l'égard de sources, qui paraissent en grande partie légendaires, nous ne pouvons repousser totalement l'impression très nette d'une augmentation de la population juive ou judaïsante à partir du Ve et surtout du Vie siècle et d'une ruralisation de cette population. Certes, on insiste certainement à tort sur le personnage de la Kahéna, reine de la tribu aurasienne des Jarawa qui comme la plupart de ces contribules aurait été de religion juive. Cette héroïne berbère s'appelait en réalité Dahiya et son père Mathia porte un nom hébreu mais qui peut être aussi chrétien. Il n'est pas impossible que le surnom qui lui a été donné par les auteurs arabes "Kahina" (devineresse) ait contribué à accréditer son origine juive par confusion avec le nom de Kohen. Il n’empêche que des tribus entières comme les Mediouna étaient et restèrent juives. Le nom de Medioni est d'ailleurs exclusivement porté par des Juifs au Maghreb. Cette tribu nomadisait dans le Maghreb central, dans l'actuelle Wilaya de Tlemcen. Pendant les premiers siècles de la domination musulmane des principautés juives ou de Berbères judaïsants s'organisèrent; celle du Touat ne disparaîtra qu'au XVe siècle. Dans les nouvelles villes, comme dans les anciennes cités, des communautés juives prospèrent: à Kairouan, où brille l'école rabbinique la plus célèbre après celle de Bagdad et où, sous les derniers émirs aghlabites et le premier calife fatimite, la médecine de cour est assurée par des Juifs tels Ishak ben Amrane et Ishak ben Soleîman; à Fez, où, dès la fondation, les Juifs occupent tout un quartier, celui d'Aghlen et où le grammairien Iehouda ben Karish, né à Tahert, participe sous Idriss II à la jeune renommée de la capitale. Comment s'étonner, dès lors, que les Juifs participent activement à la vie politique? Souvent conseillers des émirs, ils n'hésitent cependant pas à donner le signal de la révolte tel cet Abou el Faradj (l'homme au coq) dont An Nuwayri dit qu'il était Juif et qui, au Xe siècle, souleva les Kétama contre les Zirides
Or cette population judéo-berbère était, pendant le Haut Moyen Age, bien plus importante, relativement à l'ensemble de la population, qu'elle ne le devînt au cours des siècles car il faut tenir compte des conversions forcées et massives exigées par les Almohades au Xlle Maïmonide, trois siècles avant les Marranes, précise à cette occasion que la conversion cachée n'est pas un péché si elle s'accompagne d'une fidélité secrète. Il n’empêche que des communautés entières comme celles de Tlemcen et de Sigilmassa disparurent alors. Les siècles suivants virent ainsi disparaître celles de Tamentit et du Touat, et encore au XVIIIe siècle, si on croit A. Cahen, qui écrivait en 1866, les Juifs de Touggourt furent contraints de se convertir à l'Islam par décision de Bou Djellab, sultan de la ville. Ces convertis constituèrent le groupe social des Mehadjerin, qui demeure le plus riche de la ville et garda des relations étroites avec les communautés juives des autres villes du désert
Ce peuplement fut, en effet, particulièrement important dans la zone prédésertique et c'est, je crois, cette répartition qui peut nous donner la clé de son origine. Recherchons tout d'abord l'âge des premières manifestations. Certes, Saint Augustin nous fait connaître la présence de Juifs à Tozeur" mais c'est là un fait isolé et qui peut être mis en relation avec les communautés tripolitaines. On peut songer à des groupes de commerçants établis dans le Nefzaoua et le Djerid pour le commerce des dattes et des produits caravaniers. En fait l'arrivée massive de Juifs ou la conversion de nombreux Berbères au Judaïsme -"est faite dans ces régions avant la conquête arabe, comme tend à le montrer l'histoire, même légendaire, de la Kahina
De nombreux auteurs pensent expliquer cette expansion du Judaisme par les persécutions ordonnées contre les Juifs par l'administration byzantine: les Juifs chassés de Carthage et de Tripolitaine et, plus à l'Est, de Cyrénaïque, auraient gagné le désert et auraient converti les tribus dans lesquelles ils trouvaient refuge. Cette explication ne me paraît pas recevable car je ne pense pas que quelques décennies aient suffi pour, à la fois, intégrer les communautés juives et judaïser des tribus entières
En revanche, faire remonter à l'échec de l'insurrection juive de Cyrénaïque (en 115-118) le développement, sous l'influence des Zélotes, de communautés juives du Désert qui n'auraient atteint le Maghreb que quatre à cinq siècles plus tard est aussi illusoire car le mouvement paraît beaucoup trop lent et insuffisamment documenté
C'est cependant de Cyrénaïque et de la Tripolitaine voisine, qui dans l'Antiquité étaient des provinces où l'implantation juive était ancienne et puissante, que vinrent nécessairement les ferments sinon les groupes qui contribuèrent à judaïser une partie de la population des régions prédésertiques du Maghreb. A mes yeux, le vecteur principal est l'apparition, à la fin du Ve siècle des groupes chameliers, des nomades Zénètes, ces Néoberbères qui vinrent s'enfoncer comme un coin dans la masse des Paléoberbères Sanhadja descendants des Numides, des Maures et des Gétules de l'Antiquité, les séparant en deux masses principales, les sédentaires montagnards au nord et à l'est, les grands nomades au Sahara central et occidental (Lemtouna et Touareg). On peut suivre entre le IVe siècle et le Moyen Age le lent déplacement de ces tribus Zénètes. Le cas des Louata (les Levathae des auteurs latins) est particulièrement démonstratif, on les voit passer successivement du Sud de la Cyrénaïque au voisinage de l'Aurès puis dans le Maghreb central, tandis que la tribu des Maghrawa se répand de l'Ifriqiya méridionale au Maghreb el 'Aqsa. C'est donc une large bande prenant en écharpe le sud du Maghreb central, l'Oranie et une bonne partie du Maroc et le nord du Sahara qui passe ainsi sous le contrôle des Zénètes. Or, si de nombreuses communautés juives sont liées indiscutablement à ce groupe néoberbère, il faut bien reconnaître qu'elles font pratiquement défaut chez les groupes paléoberbères sanhadja, qu'ils soient Kabyles ou Touareg
La liaison entre les Juifs maghrébins et les Berbères principalement zénètes me paraît donc indéniable. L'existence de textes liturgiques en langue berbère, telle que la Haggadah de Pesah retrouvée à Tinrhir dans le Todrha (sud-marocain) et publiée par Mme Galand et M. Zafrani n'est pas en contradiction avec cette opinion
?Mais pourquoi les Zénètes auraient-ils été les vecteurs de cette judaïsation
Aucune réponse satisfaisante ne peut être donnée à cette question
possible que l'ébranlement initial des Zénètes se soit accompagné d'un brassage de populations et que plusieurs groupes juifs de Cyrénaïque et de Tripolitaine, déstabilisés par de multiples persécutions mais conservant la tradition zélote et prosélyte, se soient joints aux tribus berbères dans leur lente progression vers l'Ouest. Cette association se serait faite d'autant plus facilement que ces groupes juifs auraient pu conserver ou reprendre une vie nomade.
Si les Zénètes viennent de plus loin encore et descendent vraiment des Himyarites sud-arabiques les possibilités de judaïsation sont encore plus fortes et plus anciennes. Les Falasha d'Ethiopie, qui furent séparés de la Synagogue avant la rédaction du Talmud, sont les témoins de ce très ancien prosélytisme dans la corne est de l'Afrique
On ne saurait, enfin, s'étonner que quelques tribus berbères aient pu être partiellement judaïsées en ces premiers siècles du Haut Moyen Age puisque en d'autres lieux et au même moment les Khazars de la Basse Volga se convertissent en masse au Judaïsme.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
Et c'est ainsi que les fourbes étrangers attendaient le moment favorable
- a) Voilà le Consul Général de l'Amérique qui adresse au Sultan par l'intermédiaire de son Premier ministre une mise en garde dans laquelle il disait
« Vous savez qu'il y a de grands troubles aussi bien en Europe qu'en Amérique suite aux nouvelles qui arrivent quotidiennement, relatives aux mauvais traitements et à la persécution sans raison que les sujets de votre majesté infligent à la population juive connue pour sa tranquillité et son adresse… Dieu a créé les juifs en ce monde avec les mêmes membres physiques et les mêmes aptitudes intellectuelles que le reste des gens ; ils vivent et meurent comme le musulman et le chrétien. Pourquoi les maltraiterions-nous et pourquoi les dédaignerions-nous ? Cela est contraire à la loi divine… Aussi est-il nécessaire que vous preniez des dispositions urgentes et efficaces pour que de tels événements ne se renouvellent jamais… Sinon, je vous assure qu'ils ne tarderaient guère à devenir "protégés" des nations étrangères, car il n'est plus admis qu'ils soient maltraités, méprisés et tués uniquement parce qu'ils sont israélites. J'ai reçu des ordres de mon gouvernement pour veiller sur la condition des juifs et pour leur offrir mes bons offices. Dieu seul sait jusqu'où cela pourrait aller, si vous ne trouvez pas une solution rapide aux souffrances qu'ils ressentent journellement. Les juifs disposent de frères puissants à travers le monde, leurs voix sont entendues et ils réagissent ensemble. Mais seuls les imbéciles pensent qu'ils n'ont pas de valeur. Si vous accordez une excellente protection à vos sujets, ils ne chercheront pas une protection ailleurs et ils en seront heureux ainsi que le pays et le gouvernement… Voilà tout ce que je vous demande de faire parvenir au Sultan.. .
- b) Et voilà aussi que le représentant de l'Angleterre, Drummond -Hay, demande aux consuls de son pays et aux représentants des autres pays étrangers d'accorder facilement le « protectorat consulaire » aux juifs marocains. Il envoya un ordre dans ce sens à ses vice-consuls, affirmant
« Nous avons été grandement secoués quand nous avons appris certains événements qui se sont produits ces derniers jours, exerçant la haine contre les juifs… Or les temps de la haine et de l'injustice contre les croyants d'autres religions sont passés et il ne convient pas de les ressusciter dans l'État de Marrakech [Le Maroc] et de les ranimer… Nous vous donnons l'ordre d'avertir les gouverneurs du Makhzen dans le lieu de votre travail et de votre résidence que la haine et l'injustice sont toujours courantes contre les juifs. Vous leur direz aussi qu'il est certain que nous vous ordonnerions, nous et également les représentants des autres pays, d'accorder le "protectorat consulaire" à tous les juifs, si nous apprenons un manque d'équité dans les jugement
Sous l'effet de ces développements, le Makhzen essaya d'agir pour arrêter cette discrimination menaçant d'anéantissement l'ambiance de tolérance et de coexistence entre ses sujets juifs et musulmans
1.- L'État marocain manifesta son mécontentement au sujet des empiétements et des interventions suspectes dans les affaires de ses sujets juifs et Sidna (le Sultan), que Dieu l'assiste, déclara : « Comment d'autres interviennent-ils dans les affaires des juifs et trouvent-ils les agissements louables de ceux parmi les juifs égarés qui accusent des gouverneurs loyaux et dignes de confiance ?
« Sidna m'a donné l'ordre de discuter sérieusement de cette affaire avec l'ambassadeur d'Angleterre qui a écrit à ses représentants dans les ports au sujet des juifs, ce qui a ajouté à leur arrogance, et Sidna a dit : "Est-ce que l'un des sultans [rois] chrétiens intervient dans les affaires des autres sultans ? Non ?! " »
Le Makhzen central appela ses représentants dans les villes et dans les campagnes, gouverneurs et caids, à avertir sévèrement les « satans juifs » qui usent de mensonges, de fausses accusations et d'impertinence envers la population et le Makhzen, ainsi que d'autres faits susceptibles de provoquer des troubles entre eux et les musulmans. Il n'oublia pas de recommander aux dits gouverneurs les juifs pauvres, connus pour leur calme et s'occupant à gagner leur vie
– Le Makhzen durcit ses avertissements aux gouverneurs au sujet de leurs abus éventuels contre les juifs. Ainsi, le sultan Moulay Al Hassan s'adressa violemment au pacha de Meknès en ces termes : « Ce fait venant de vous nous a étonnés et nous ne l'avons pas cru, car un tel fait ne provient que de celui qui ne considère pas les conséquences de ses actes et qui ne sait pas que la fonction et le service des gouverneurs est de donner aux ayants-droit leur dû, et que le musulman et le non- musulman "protégé" sont égaux en droits
תולדות חייהם ומשנתם של חכמי הספרדים ועדות המזרח- שמעון ואנונו
אלו הם חיבוריו:
א]. אגרת חי בן מקיץ, מליצה מוסרית בשכר הנפש ועונשיה. בעקבות אבן סינא. נדפס בסוף ספר צל העולם, אמשטרדם תצ״ג.
ב – אגרת הראב״ע. כ״י.
ג]. אגרת השבת. חקירה בענין השבת. חובר בלונדון. דן על תקופות ומולדות השנה ומחולק לשערים. נדפס פעמים רבות. אוצה״ס א. סי׳ 280.
ד]. אגרת תשובה. נזכר בביאור החכם יוסף בן אליעזר, צפנת פענח. פרשת בראשית.
ה]. ביאור הלוחות או טעמי הלוחות. ההקדמה לספר זה הדפיס ר״ד כהנא בשירי הראב״ע הוצאת אחיאסף, ח״ב עמוד 107. בשם ״פתח דבר״.
ו – בחינת האדם, שיר מוסר על חיי האדם, תחילתו וסופו. בן אדמה דבור במולדתו.
ז]. בית מדות, ספר במוסר ויראה. אוצה״ס ב. סי׳ 356.
ח]. דיואן, קובץ שירי הראב״ע רובם קודש ומיעוטם חול. ע״פ כ"י אחד ואין שני, עם הגהות והערות ע״י עקיבא ב״ר יוסף איגר, ברלין תרמ״ו.
ט]. הצחוק צדק, או חרוזים על משחק האשקוקי.
י]. הצחות, או צחות הלשון, חובר במנטובה. כולל מאמר על המשקל הנהוג השאול בן הערבים, וינציה ש״ו. אוצה״ס צ. סי׳ 99.
יא]. חידושי מסכת קידושין, כ״י, ניזכר בהקדמתו לפירוש על שיר השירים.
יב]. חוקות שמים, חלק א׳:מספר ראשית חכמה. נקרא גם ספר איצטנגינות. או משפטי הכוכבים. אוצה״ס ח. סי׳ 794.
יג]. חידות על אותיות אהו״י. על ד. האותיות שהן אותיות אהו״י.
יד]. טוב שם. לא הוברר לי טיבו ותכנו.
טו:. יסוד דקדוק, פרופ׳ בכר הדפיס את הקדמתו ודיבר על ץוכנו באירכות כ״י.
טז]. יסוד מורא וסוד תורה. בטעמי המצוות למיניהן. קוססא ־"צ.
יז]. יסוד מספר. על המספר והאותיות בדקדוק. נדפס עם ביאור ע׳׳י הרה״ח שמחה פינסקר, בסוף ס׳ מבוא אל הנקוד האשורי 1863.
יח], יסוד העבור, נזכר בבאור צפנת פענח, ונהראה שהוא ספר גדול, הכולל שערים רבים.
יט]. כלי הנחושת, בידיעת גובה השמש ביום, ורום הכוכבים בלילה. הלבנה, המולדות וכוי. קניסברג 1845
כ]. מאמר, לעמוד על תוכן הבנת המקרא, יפי הלשון ונעימת אמירה, כ״י.
כא]. מליצת השחקן, או חרוזים על שחוק השחמט. נדפס בס׳ מעדני מלך, אוקספורד 1694.
כב]. משפטי המזלות, בתכונת השמים וחכמת הכוכבים. כ״י.
כג]. משפטי העולם, או ספר המשפטים. כ״י וינה.
כד]. סגולות מהראב״ע, וינציה שי״ב.
כה]. סוד היבום והגלגול, חיבור בקבלה, אוצה״ס ם. סי׳ 233.
כו]. סוד תמונות האותיות, חבור בדקדוק כ״י רומא. השוה אוצה״ס ת. סי׳ 629.
כז]. סודות התורה, לקוטים מסודות מפוזרים. כ״י רומא.
כח]. ספר האחד, בסגולת המספרים והאותיות א״י. הוציאו לאור הרה״ח שמחה פינסקר, אודימה 1867. כט]. ספר הגורלות, במשפטי הכוכבים או נקודות גורל החול, כללים לדעת עתידות ע״י ידיעת חכמת הכוכבים. אוצה״ס ג. סי׳ 90. ירושלים תרל״ה.
ל]. ספר ההגיון, בדרכי היקש והמופת ואפני השמוש בהם, כ״י בספריית הוטיקאן.
לא]. ספר היסוד, כולל דעותיו בחכמת הדקדוק, הזכירו הרבה בשאר חבוריו.
לב]. ספר הלוחות, בתכונת השמים, חובר בנרבונה. כ״י די רוסטי.
לג]. ספר הלקוטים, חיבור בעניני הקבלה, וסודות ל״ב נתיבות חכמה. כ״י.
לד]. ספר המאורות, ח״א מראשית חכמה, נדפס הרבה פעמים, ותורגם לרומית.
לה]. ספר מאזנים, או מאזני לשון, בדקדוק הלשון. חשוב לקורות הדקדוק ודורשיו. וינציה ש״ו.
לו]. ספר המבתרים, והוא ח״ד, מחבות ראשית חכמה. כ״י.
לז]. ספר המולדות, כולל פרק ג׳ מספרו הנ״ל. כ״י.
לח]. ספר המזלות, בחכמת הכוכבים והמזלות, כ״י.
לט]. ספר המספר, בחכמת החשבון. יצא לאור ע״י ר״מ זילברברג, ברלין תרנ״ה.
מ]. ספר למשאלה, בקדרות השמש והלבנה. ח״ז מספר ראשית חכמה.
מא]. ספר הסוד, פירוש על צורות התנועות העבריות. כ״י בספריית הוטיקאן.
מב]. ספר העביר, בסדר קביעת התקופות. נדפס ע״י שזח״ה, ליק תול״ד.
מג]. ספר העולם, חלק ה׳ מחבור ראשית חכמה.
מד]. ספר העצמים, על עניני הטבע והאדם מהות הנבואה ותכונת הגלגלים. כ״י, אוצה״ס ע. סי׳ 556. מה]. ספר השאלות למשאלת החכם. חלק ו׳ מספר ראשית חכמה.
מו]. ספר השם, בבאור שם המפורש כולל ח׳ פרקים. פיורדא תקצ״ד.
מז]. ספר השמים. בענין השם הנכבד ותאריו, נפש האדם והעולמות וכוי.
מח]. ספר התשבורת בחכמת המדות והאלגברא, כ״י בספריית הוטיקאן,
מט]. ערוגות החכמה ופרדס המזימה, או להיפך. על מציאות השם ואחדותו. נדפס בכרם חמד ח״ד. אוצה״ס ע. סי׳ 590.
נ]. פירוש התורה, נדפס לראשונה בנאפולי, שנת רמ״ח.
נא]. פירוש על נביאים ראשונים, יהושע שופטים שמואל מלכים. נזכר בדברים לב. ד. כ״י. נ
ב]. פירוש על ישעיה. נדפס בוינציה 1524. משערים כי חיבר גם על ירמיה ויחזקאל.
נג]. פירוש על תרי עשר, נדפס במקראות גדולות. וינציה כנ״ל. וכן עם תרגום רומי, מאת חכמים נוצרים. נד]. פירוש על תהלים איוב ודניאל. נדפס במקראות גדולות כנ״ל.
נה]. פירוש על חמש מגילות, נדפס בקושטא, 1505. הפירוש לשיה״ש רות ואיכה, נדפס עם תרגום רומי.
נו]. פירוש על ספר יצירה, כ״י. אוצה׳׳ס פ. סי׳ 316.
נז]. פירוש על ספר האצטרולוב, ל״ו שערים בחכמה ומעשי כלי המבטים, כ״י.
נח]. קינות ובקשות, כ״י, בכללם כי אשמרה שבת, שנדפס בסדורי השבת.
נט]. ראשית חכמה. כעין מבוא לסדרא של ספרים באיצטגנינות, והם משפטי המצוות. או ספר המזלות. ספר הטעמים, ספר המולדות, ספר המבתרים, ספר המאורות וכוי, ספר העולם, מחברת המשרתים. ועוד. מכל אלה לא נדפס אף אחד בשלמות.
ס]. שירים ופיוטים, פזורים בסדורי תפלה שונים, וכן בעתונים ומאספים. ר״ד כהנא הדפיס ב״ח, בשם ״קובץ חכמת הראב״ע״ הוצאת אחיאסף. ורשה תרנ״ד.
סא]. שפה ברורה, על תפקיד האותיות, בפרט אותיות השמוש, קושטא ר״צ.
סב]. שפת יתר, חבור בדקדוק להציל את הרס״ג מהשנות אדונים בן לברט, פרעסבורג 1838. אוצה״ס ש. סי׳ 1226.
סג]. תחבולות הראב״ע., נדפס בסוף ספר הדקדוקים, וינציה ש״ו.
סד]. תשובות על שאלות. בעניני תקופות ומולדות שהוצגו לפניו על ידי ר״ד נרבוני. יצאו לאור
ע״י ר״מ שטינשניידר, בספר שני המאורות. ברלין תר״ז. מתוך ספר ״לכ אהרן״ פרקי מבוא, לר׳ שלמה אהרן הרצל, תשס״א, פירוש על האכן
עזרא עה״ת; יהודי המזרח בארץ ישראל,
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
ג. עיסוק ופרנסה
יהודי דבדו היו בין מגורשי ספרד שבחכמתם בממונם ובמסחרם חיזקו את כלכלת מרוקו לתועלת תושביה בכלל. קהילת דבדו תרמה לסחר באיזור. יהודי המקום ייבאו סחורה מערי פאס, מליליה, תלמסאן ווהראן ועוד. קשרי מסחר קבועים קיימים בין דבדו לערים הללו, הסוחרים קנו סחורה, שווקו ואחסנו אותה בשוק של דברו או בשווקים קטנים באיזור כ
מו כפרי דהרא ועוד. יהודי דברו מכרו בערים הגדולות צמר, עורות, שטיחים, שמיכות צמר, זיתים, שמן זית, ובימים עברו מכרו גם שעוה. כאשר חתמו צרפת ומרוקו על הסכם מסחרי ביניהם, היה סעיף בתוך ההסכם שהותיר את שוק דבדו פתוח וחפשי לסוחרים מאלג׳יריה הצרפתית. היהודים הם בעלי צאן ובקר, בעלי מטעים ופרדסים, שדות כרמים ואדמות קנויים מקנת כספם.
הם עסקו במלאכת יד כגון נפחות בין כה ובין כה, בשעת מלאכה הנפח היה קורא בתהילים היו חייטים ואורגים. ר׳ יהודה כהן סקלי עבד בריקועי זהב.
ארמונד די מדיציס בספרו המלאח היהודי ציין שליהודי מרוקו היה אסור לרכוש או להחזיק בתים וקרקעות מחוץ לשכונת היהודים. איסור זה לא היה לו תוקף בדבדו, שם יהודים היו בעלי אדמות ופרדסים מדורי דורות. הנשים ייצרו שטיחי ״טליס״ — מעשה ידי אומן ואריגת שמיכות צמר עבות הנקראות ״להדון שנמכרו גם באלג׳יריה וגם באירופה.
החורם: שני סוגים
א. יהודי דברו, סוחרים ממולחים, שילמו את ה״זטאטא״, מם דרכים לזקוקים להגנה בעברם באיזורים מסוכנים. דה פוקו ספר על תקנת ה״חורם״ שהיקנתה ליהודי הגנה תמידית של הסייד.
הגנה זו עוגנה בתקנת ה״חורם״ שהעתק אחד נמצא בידי יהודי. ההעתק נמסר אחר שהצהיר בהרמת יד על ספר התנ״ך שהוא ״רכושו״ של הסייד. נערך טקס שחיטת הפר לכבוד ראש השבט והיהודי מתחייב לשלם מם ״שנתי״ לסייד. יהודי דבדו נזקקו לנסיעות רבות למסחר באיזורים מרוחקים והתעודה שימשה אישור מעבר בין השבטים. במזרח מרוקו שבט בני זייאן, ובני סנאסן היו מהתקיפים באיזור והם שנתנו את החורם ליהודים. בסוף המאה ה־19 ניתנה תעודת חורם משבט בני זייאן מכפר לקנאדסא ליהודי מדבדו — לחזן בראהים — החכם אברהם. וז״ל התעודה:
התהילה לא־לקים,
אל קהילת אנשי דבדו, לדעת שאנו ערבים לבטחונו של החזן בראהים בן אל־הרפא. הוא תחת רשותינו והוא נכנס תחת הגנתנו ותחת הגנת (חורם) השייך סידי מחמד בן אבו זייאן. קיבלנו הנ״ל והוא יהודי שלנו. א־לקים ינטוש מי שיגרום נזק להנ״ל וכר.
יהודים ניצלו החורם בפרט באיזורים מיועדים לפורענות.
החורם: שני סוגים
א. יהודי דברו, סוחרים ממולחים, שילמו את ה״זטאטא״, מם דרכים לזקוקים להגנה בעברם באיזורים מסוכנים. דה פוקו ספר על תקנת ה״חורם״ שהיקנתה ליהודי הגנה תמידית של הסייד.
הגנה זו עוגנה בתקנת ה״חורם״ שהעתק אחד נמצא בידי יהודי. ההעתק נמסר אחר שהצהיר בהרמת יד על ספר התנ״ך שהוא ״רכושו״ של הסייד. נערך טקס שחיטת הפר לכבוד ראש השבט והיהודי מתחייב לשלם מם ״שנתי״ לסייד. יהודי דבדו נזקקו לנסיעות רבות למסחר באיזורים מרוחקים והתעודה שימשה אישור מעבר בין השבטים. במזרח מרוקו שבט בני זייאן, ובני סנאסן היו מהתקיפים באיזור והם שנתנו את החורם ליהודים. בסוף המאה ה־19 ניתנה תעודת חורם משבט בני זייאן מכפר לקנאדסא ליהודי מדבדו — לחזן בראהים — החכם אברהם. וז״ל התעודה:
התהילה לא־לקים,
אל קהילת אנשי דבדו, לדעת שאנו ערבים לבטחונו של החזן בראהים בן אל־הרפא. הוא תחת רשותינו והוא נכנס תחת הגנתנו ותחת הגנת (חורם) השייך סידי מחמד בן אבו זייאן. קיבלנו הנ״ל והוא יהודי שלנו. א־לקים ינטוש מי שיגרום נזק להנ״ל וכר.
יהודים ניצלו החורם בפרט באיזורים מיועדים לפורענות.
ב. החורם היה בעל משמעות ומשקל רחבים יותר. אצל המוסלמים שטח קבר סייד או צדיק היה שטח מקודש. קברי הסיידים הם שטח מקלט הנקרא חורם, שם העניים והדלים, ובעיקר פושעים וכל נרדף מצאו מקלט לנפשם. שטח זה לא היה יותר מחמישים ממ״ר, גם חיילי הפאשא לא העיזו לפגוע בשטח נוטרלי זה. כשרוצח מצא מקלט בשטח החורם לאנשי החוק לא היתה דרך אחרת אלא להקיף את השטח עד שהרעב והצמא יאלצו את הרוצח לעזוב את המקום.
דבדו היתה עיר של סופרי סת״ם שכתבו על קלף אילים וצבאים, בכתיבה יפה והדורה מעשה ידי אומן מסופרי דווקני. ביקוש רב היה לספרי תורה מדבדו באלג׳יריה ומרוקו ומחיר ס״ת בתר״ס היה עד חמש מאות פרנקים. הסופרים כתבו בקדושה, טבלו לכתיבת שמות ה' ויש שצמו ביום כתיבתן! א היו שייחדו קולמוס לכתיבת האזכרות. קולמוס שסיימו לכתוב בו גנזוהו. את הספר תורה כתבו בלי הזמנה מראש ובסיום כתיבת הספר תורה לקחו את הספר והציעו אותו למכירה בקהילות רחוקות.
היחסים בתוך הקהילה
סכסוכים ומחלוקות בתוף הקהילה הובאו לידיעת חכמי פאס, מכנאס, צפרו.
הסכסוכים פרצו בתוך הקהילה בשנים ת״ן — ת״ף עקב מחלוקת בין ראשי משפחות הכהנים וראשי משפחות מרציאנו על שררה בבית כנסת. בשנת תר״ל היה סכסוך על מגבית שד׳׳רים. בשנת תרץ היתה מחלוקת בין הכהנים והעם בענין הצבת חיילי המלך לשמור על שכונת היהודים מפני תוקפים ומפני מתנפלים מוסלמים: כת אחת בעד הצבת השמירה וכת אחרת נגד הצבתה. בין השנים תרמ״ד—תר״ס בעקבות ביקור דה פוקו ובין השנים תרס״ב— תרס״ז גבר הסכסוך בין הכהנים והעם. המורד בוחמארה חזק את ידי הנגיד דוד בן חידא כהן, שאר ראשי הקהל שם במעצר רחוק מדבדו בכפר זא. החשדנות והמרירות בין הכתות גברו. בשנים אלה של מתח גדול, כשמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ימי שוד וביזה ברכוש היהודים, ימי הפסקת המסחר כשהדרכים בסכנה ומשפחות רבות הגיעו לחרפת רעב, הגיע הסכסוך לשיא.
פריסת חסות צרפת על מרוקו בשנת תרע״א שמה קץ לסכסוכים ולליבוי היצרים בין הכיתות, התעוררות המסחר והבטחון בדרכים נתנה תעסוקה מלאה לאנשים והגירת רבים מבני הקהילה לנקודות יישוב חדשות במזרח מרוקו תרמה לסיום הסכסוך והמאבק החריף בין הכיתות. בשנים תר״ץ — תר״ף התלכדו נציגי הכהנים והעם ברשימה אחת לוועד הקהילה. סיבת הסכסוכים היתה קשורה באהבת המחלוקת ובכיתתיות שאיפיינה את קהילת דבדו, והם הסיבה העיקרית למתח חוזר וניעור בקהילה. כבר גילו לנו חז״ל במסכת שבת דף קמ״ט: הכהנים הם רברבנים ורגזנים כדברי הושע הנביא ״ועמך כמריבי עם״. וכן במסכת קידושין דף עי: יש לכהנים עזות מצח, ומהרש״א מסביר: הכהן מתוך יחוסו וחשיבותו הוא עומד במריבה. שאפתנות בני מרציאנו לאמר אני אמלוך היתה גם להתגרות בכהנים. הסתגרות כל מחנה בתוך עצמו גרמה לכתתיות שאיפיינה את קהילת דבדו.
LE JEUNE HOMME QUI A REUSSI A FAIRE PARLER LA FILLE DU ROI
LES NARRATEURS ET LES ENREGISTREURS
Les Archives Israéliennes du Conte Populaire sont en relation avec les "conteurs d'histoires" par l'intermédiaire des personnes qui enregistrent ces contes par écrit. La "famille des enregistreurs" comprend près de soixante membres, qui remplissent leur mission avec beaucoup de dévouement. La plupart d'entre eux sont des membres fondateurs de la "famille", établie il y a sept ou huit ans, tandis que les autres l'ont rejointe plus tard.
Un groupe de vingt d'entre eux a enregistré plus de 50 contes et un autre groupe de onze membres a gardé pour la postérité plus de 100 contes.
La plupart des renseignements sur les narrateurs et les enregistreurs que nous publions plus loin, nous ont été fournis par ces derniers. Us ont puisé une partie de leur documentation dans leurs propres souvenirs; pour le reste, ils se sont adressés aux conteurs. Il ne nous a pas toujours été possible de vérifier les renseignements obtenus, mais nous avons pleine confiance dans les conteurs et enregistreurs et, dans de nombreux cas, nous reproduisons textuellement ce qu'ils nous ont dit. Nous avons inclus dans ces notes, des renseignements non-biographiques s'ils sont de nature à nous renseigner sur la personnalité du conteur, sur son milieu social, sur l'éducation qu'il a reçue au Maroc, sur les difficultés de son acclimatisation en Israël et sur ses occupations actuelles. A ces renseignements personnels, qui nous ont été fournis par écrit, nous avons ajouté des informations sur les contributions faites aux "Archives" jusqu'au mois de juin 1963.
Les noms des membres de la "famille" sont arrangés selon l'ordre de l'alphabet hébreu et nous avons mentionné chaque fois, s'il s'agit d'un narrateur ou d'un enregistreur.
Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux forcés hitlériens.
Yaacov se rendit en Israël en 1946, à bord du bateau "Hagana" qui transportait des immigrants "illégaux". A son arrivée en Erets- Israël il fut interné au camp d'Atlith. A sa libération, il se joignit à un noyau de pionniers, au Kibouts Ayanoth (Ramath David). En 1948, le groupe passa à Hédéra comme unité indépendante, puis s'établit sur ses terres à Tel Guézer, à proximité de Latroune. Après la Guerre d'Indépendance, le kibouts ne put se maintenir et fut dissout. Yaacov travailla comme moniteur de jeunesse dans des villages de nouveaux immigrants. En 1955, il obtint le diplôme qui lui permit d'enseigner à l'Ecole Normale de Beerchéva, puis il enseigna au Centre de Jeunes de Kiryath Gath et aux écoles des villages Arougoth et Talmé Yéhiel. Pendant un certain temps il fut instituteur au Centre de Jeunes de Kiryath Malahi, où il commença à écrire: articles de journaux, nouvelles et poèmes. En 1961 il fit paraître une plaquette de poèmes.
Yaacov Avitsouc compte parmi les meilleurs enregistreurs des "Archives Israéliennes du Conte Populaire". Il a enregistré 136 histoires dont quelques-unes lui furent transmises par des membres de sa famille, mais dont la grande majorité furent recueillies parmi les habitants du village d'immigrants de Kiryath Malahi qui compte des représentants de nombreuses communautés.
Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordonnier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était marchand de fruits.
Quand Avraham avait cinq ans, sa famille se fixa à Casablanca et c'est là qu'il passa sa jeunesse avec ses trois soeurs (dont deux se trouvent maintenant à Paris) et ses cinq frères (dont deux sont établis aujourd'hui à Acre et à Beerchéva). Avraham a épousé, à l'âge de 26 ans, Sultana, fille d'un inspecteur du domaine de Léon Corcos, qui est l'un des Juifs les plus riches du Maroc. Avraham a cinq fils, dont l'aîné qui a été élevé au Kibouts Afikim, accomplit aujourd'hui son service militaire. La famille est pratiquante et, aujourd'hui encore, la langue parlée à la maison est l'arabe marocain. Avant sa venue en Israël, en 1955, Avraham était mécanicien, mais aujourd'hui il possède un camion et exerce le métier de chauffeur à Kiryath Malahi.
Avraham a entendu les histoires de Yaïch Odmizguine aujourd'hui âgé de 90 ans, qui a exercé pendant longtemps le métier de pêcheur. Yaïch était ami de la famille Allouche et le soir il aimait raconter des histoires aux enfants de la famille. Il habite encore aujourd'hui à Casablanca avec un des frères Allouche. Avraham, qui a transmis ses histoires à Yaacov Avitsouc, nous informe que le vieux Yaïch est une véritable mine de contes et de légendes. "Je regrette", nous dit-il, "qu'il ne soit pas venu en Israël, car il aurait pu me raconter un grand nombre d'histoires".
LE JEUNE HOMME QUI A REUSSI A FAIRE PARLER LA FILLE DU ROI
Il était une fois un roi, qui avait une fille très belle et sur le mur du palais se trouvait l'inscription: Celui qui réussit à faire parler la fille du roi, obtiendra sa main et sera le gendre du roi
Quatre-vingt-dix-sept jeunes gens tentèrent leur chance, mais ils ne réussirent pas à faire parler la princesse, qui resta sans réagir à leurs efforts et chaque prétendant, qui n'avait pas réussi à la faire parler subit la peine de mort: on lui coupa la tête et la planta sur un pieu, qui fut fixé au mur du château. Et ceux qui passaient devant le château voyaient, ainsi exposées, des dizaines de têtes de prétendants, qui avaient tenté leur chance et qui n'avaient pas réussi et qui avaient été mis à mort
Dans ce pays vivait un vieux couple, qui avait trois fils. Le chef de famille mourut et de mauvais voisins s’emparèrent de tout ce qui se trouvait dans la maison, en disant: "Votre père nous devait de l'argent
En voyant cela, le fils aîné devint triste. Il dit à sa mère: "Je m'en vais dans une autre ville pour y tenter ma chance! Je n'ai plus rien à faire ici
La mère lui dit: "Quel conseil puis-je te donner, mon fils? Va et que la chance te sourie!" Elle lui donna un peu d'argent et une réserve de vivres et il se mit en route. Pour aller où? Dans la capitale du pays. Là, il passa devant le château du roi et il vit les têtes fixées au mur. Il se mit à les compter et arriva au nombre de 97. Il s'adressa alors aux passants pour leur demander ce que cela signifiait et ils lui racontèrent toute l'histoire: celui qui réussit à faire parler la fille du roi, l'obtiendra comme femme et ceux qui échouent, voilà le sort qui les attend
"Peut-être dois-je tenter ma chance?" se dit le jeune homme. Peut-être réussirai-je, moi, à m'entretenir avec la fille du roi et à l'obtenir comme épouse
Il entra dans le palais et le gardien lui demanda: "Que viens- tu chercher ici
"Je veux faire parler la fille du roi
Le gardien lui dit: "Tu n'y réussiras pas
"Peut-être", répondit le jeune homme
Il entra dans le palais et on le conduisit à la douche et on lui donna des vêtements neufs. Il se doucha, se rasa, mit les vêtements neufs et entra dans la chambre de la fille du roi. Là, il se mit à parler et à parler. Il raconta des histoires et posa des questions toute la nuit, mais rien ne se produisit et la fille du roi n'ouvrit pas la bouche. Le matin, on lui coupa la tête, on la planta sur un pieu, qui fut fixé au mur. Le nombre de têtes augmenta d'une unité •— 98
La mère attend le retour de son fils. Elle pleure sans arrêt. Elle ne fait que pleurer et pleurer. Un jour, le deuxième fils s'adressa à sa mère, disant: "Mère, je prendrai la route qu'a empruntée mon frère. Je n'ai plus rien à faire ici; je veux partir pour tenter ma chance
La mère malheureuse n'arriva pas à le convaincre de rester. Elle lui prépara une réserve de vivres et il quitta la maison. Il arriva, lui aussi, à la capitale et passa devant le château du roi. Et il vit les têtes exposées le long du mur. Il les compta et arriva au chiffre 98. La dernière était la tête de son frère aîné. Il se mit à pleurer. "Mon frère, mon frère, qu'as-tu fait? Quel péché as-tu commis pour qu'on t'ait coupé la tête?" Les passants lui racontèrent toute l'histoire: celui qui réussit à s'entretenir avec la fille du roi, l'obtiendra comme femme, mais celui qui n'y réussit point, voici le sort qui l'attend . . . Vois-tu, ton frère, non plus, n'a pas réussi et on lui a coupé la tête
Le jeune homme fil exactement ce qu'avait fait son frère et il subit le même sort: toute la nuit il parla et parla, toute la nuit il posa des questions et raconta des histoires, mais la fille du roi n'ouvrit pas la bouche. Le matin, on lui coupa la tête, on la planta sur un pieu, qui fut fixé au mur — 99 têtes
Le frère cadet était le plus courageux de tous et on l'appelait: Arva — harak — mazar, ce qui veut dire en arabe: "Le déracineur d'arbres", car il était assez fort pour déraciner même les plus vieux arbres
Un jour, il dit à sa mère: "Mon frère aîné est parti et n'est pas revenu. Mon deuxième frère est parti et n'est pas revenu. A mon tour, je dois partir pour les ramener à la maison
La mère lui dit: "Que Dieu t'accorde son aide, mon fils
Le jeune homme se mit en route et arriva, lui aussi, dans la capitale. Il passa devant le château du roi et vit les 99 'têtes exposées le long du mur. Il s'aperçut que les deux dernières têtes étaient celles de ses frères. Il s'exclama: "O mes frères! Quel sort cruel! Qu'avez-vous fait pour subir une fin aussi misérable?" Les passants lui racontèrent toute l'histoire: celui qui réussit à faire parler la fille du roi, l'obtiendra comme épouse; et celui qui échoue — voilà la fin qui l'attend
Le jeune homme jeta un regard sur la ville et voici, il aperçut un restaurant arabe. Il y entra et commanda un café. Il était tres excité et nerveux et ne pouvait détourner son regard des têtes exposées. Le propriétaire du restaurant l'observa et lui dit: "Toi aussi lu cours après le malheur? C'est bien dommage pour toi! Tu es jeune et pourquoi courir ce danger
Mais le même jour encore le jeune homme se présenta à l'entrée du palais. Les gardiens lui demandèrent: "Que cherches-tu ici?" Il leur dit ce qu'il voulait
"ais-tu quel sera ton sort, si tu ne réussis pas"
"Oui, je sais
On l'envoya à la douche et on lui remit des vêtements neufs. Puis on le fit entrer dans la chambre de la fille du roi
En paraissant devant la fille du roi, le jeune homme ne dit rien. Aucune salutation, aucune parole — il s'asseoit simplement dans un coin de, la chambre, tandis que dehors les gardiens sont réunis comme d'habitude, pour voir et entendre ce qui se passe à l'intérieur
Que fait le jeune homme? Il se tait
La fille du roi est assise sur un lit et lui, il s'installe sur le deuxième lit. Ensuite, il sort de sa poche un chandelier et commence à s'entretenir avec lui. La fille du roi se lève et lui demande: "Que fais-tu? Es-tu fou? Tu parles à un chandelier?" Il lui répond: "Qu'est-ce que ça peut bien te faire? Je ne t'ai pas adressé la parole
Elle dit: "Tu parles à un chandelier. Cela signifie que tu es fou
Et dehors, les gardiens réunis entendent la fille du roi s'entretenir avec le jeune homme
Le matin, avant qu'on ne vienne ouvrir la porte de la chambre, le jeune homme prit la fille du roi sur son dos, car elle lui appartenait à présent. Ne lui a-t־elle pas parlé durant la nuit? Les gardiens lui dirent: "En effet, la jeune fille t'appartient en propre, mais tu ne devrais pas t’emparer d'elle de cette manière. Bientôt viendra le roi pour t'accorder la main de sa fille, comme il est écrit sur le mur du palais
Le matin, le Premier Ministre du roi arriva sur les lieux. Depuis longtemps, il désirait que son fils épousât la fille du roi et c'est lui qui avait inventé ce jeu cruel, car il s'était dit: "Les prétendants se feront de plus en plus rares, et finalement, la fille du roi épousera mon fils". Quand il eut entendu que la fille du roi s'était mise à parler cette nuit et réalisé que son fils ne l'obtiendra pas comme épouse, il suggéra au roi: "Si ce jeune homme est tellement fort et intelligent, qu'il t'apporte le coq qui sait chanter. S'il peut faire cela, qu'il épouse ta fille, mais s'il n'y réussit point — qu'il meure
Le matin, le roi dit au jeune homme: "Ma fille est à toi, mais puisque je suis ton beau-père à présent, je te demanderai un service — apporte-moi le coq qui sait chanter
Le jeune homme répondit: "C'est tout ce que tu me demandes? Je pourrais t'en apporter deux, les yeux bandés
Mais le Premier Ministre savait que le jeune homme était condamné à mourir, car il ne réussirait point à apporter ce qu'on lui avait demandé
Avant de se mettre en route, le jeune homme remit à la fille du roi trois plantes et lui dit: "Vois, je te donne ces trois plantes. Et je te demande de les embrasser une fois par semaine
Si l'une d'elles meurt, sache que j'ai perdu une partie de mes forces. Si la deuxième plante meurt, sache que la moitié de mes forces m'ont abandonné et si la troisième plante meurt, sache que j'ai cessé de vivre
Le jeune homme prit des provisions de pain et d'eau, et se mit en route. Sur son cheval, il voyagea un mois, deux mois, trois mois, jusqu'à ce qu'il arrivât à une croisée de chemins, qui lui laissa le choix entre deux directions. Sur l'une des routes, il était écrit: "Celui qui s'engage sur cette route, ne reviendra pas". Et sur la deuxième était écrit: "Bon voyage!" Le jeune homme hésita pendant plus d'une heure et ne savait pas sur quelle route s'engager. Finalement, il décida de prendre la route sans retour, arrive que voudra. Il avait parcouru une petite distance losqu'une vieille femme parut devant lui et lui dit: "Jeune homme, prends garde! Où vas-tu sur cette route?" Le jeune homme lui répondit: "Qu'est-ce que cela peut bien te faire, à toi
Elle lui dit: "Si tu veux voyager sur cette route, viens et je te dirai ce que tu dois faire. Tu es trop jeune pour mourir déjà. Mais si tu fais ce que je te dis, tu as une chance d'avoir la vie sauve. Celui qui s'engage sur cette route peut ramener ce qu'il désire et je sais que toi, tu dois ramener le fameux coq qui chante. Continue sur cette route, jusqu'à ce que tu aperçoives un grand champ avec de grands arbres. Il y a, là-bas, une grande cage à l'intérieur de laquelle se trouve le coq qui chante. Mais ne t'approche pas de la cage. De loin, tu verras un monstre à sept têtes; c'est lui qui garde la cage. Si les yeux du monstre sont ouverts, tu peux t’emparer du coq, car le monstre dort les yeux ouverts. Mais si ses yeux sont fermés, prends garde, car alors il est éveillé. Si tu réussis à t’emparer du coq et à t'enfuir, tu devras passer par trois endroits dangereux
"Le premier danger t'attend à un chemin qui s'arrête au milieu. Quand tu arrives à cet endroit, prononce cette phrase
"Quelle splendeur de chemin! Si tous les chevaux de mon père, le roi, étaient à ma disposition, je me serais mis à danser ici". Le chemin alors s'ouvrira devant toi et tu pourras continuer ton voyage
"Le deuxième danger est constitué par un oued rempli de boue dont le passage est impossible. Lorsque tu arriveras devant ce oued, prononce ces paroles: "Quelle merveille de oued rempli de miel! Si quelqu'un pouvait m'apporter un peu de ce miel dans le château de mon père, le roi, je le mangerais avec beaucoup de plaisir". Le oued se desséchera alors et tu pourras le traverser
"Le troisième danger se présentera sous forme d'un oued rempli de sang et de pus et de toutes sortes de bêtes sauvages. En arrivant là tu diras: "Quel beurre appétissant. Si j'avais le pain de mon père, le roi, je l'aurais beurré avec ce beurre magnifique". Le oued se desséchera et tu pourras le traverser avec le coq dans ta main et lorsque tu reviendras ici, chez moi, nous verrons ce qu'il y a lieu de faire ensuite
Le jeune homme prit bonne note des conseils de la vieille et se mit en route. Il parcourut des kilomètres et des kilomètres jusqu'à ce qu'il arrivât devant le champ et aperçût la cage. Et tout près de la cage, il vit le monstre dont les yeux étaient fermés. Le jeune homme savait alors que le monstre était éveillé et qu'il devait attendre trois mois, car trois mois constituent pour le monstre l'équivalent d'une nuit
Le jeune homme attendit trois mois, et, subitement, les yeux du monstre s'ouvrirent, signe évident qu'il était endormi. Il prit la clé attachée à un doigt du monstre et ouvrit la cage. Il s’empara en vitesse du coq, enfourcha son cheval et s'enfuit au galop. Après trois mois de route, il arriva devant le chemin. C'est à ce moment précis que le monstre se réveilla et s'aperçut immédiatement que la clé avait disparu. Il jeta un regard dans la cage et constata que le coq aussi avait été volé. Il ne fallut qu'une minute au monstre pour parcourir la distance que le jeune homme avait couverte en trois mois. Mais au moment où il était sur le point de rattraper le jeune homme celui-ci prononça la formule que la vieille femme lui avait apprise: "Quelle splendeur de chemin. Si tous les chevaux de mon père, le roi, étaient à ma disposition, je me mettrais à danser ici". Le chemin s'ouvrit immédiatement devant le jeune homme et il le traversa en une minute. Le monstre, qui courait derrière lui, trébucha et tomba. Mais au moment où le jeune homme arriva devant le premier oued, le monstre était sur le point de le rattraper à nouveau et le jeune homme suivit de nouveau le conseil de la vieille femme et parvint à traverser le oued. Il en fut de même du deuxième oued
Finalement, le jeune homme revint chez la vieille femme, tenant dans sa main le coq chanteur
Alors, la vieille dit au jeune homme
"Tu es fort et vaillant, mais à présent tu es très fatigué. Je te préparerai à manger et tu te reposeras chez moi; tu mangeras et tu dormiras et puis tu continueras ton voyage
La vieille sortit aux champs; elle sema du blé, le récolta, le moulut, puis en prépara un plat de couscous et tout cela, elle le fit en une minute. Mais entre-temps, le coq s'était mis à parler au jeune homme
"C'est bien triste pour toi, mon brave, tu t'es donné tant de peine pour m'avoir, mais dès que tu t'endormiras, la vieille s’emparera de moi. Ecoute bien, jeune homme: lorsque la vieille se baissera pour te donner à manger de la casserole, sois sur tes gardes. Elle en sortira deux baguettes, l'une en or et l'autre en argent. Si elle te donne un coup avec la baguette en argent, elle te transformera en chien; et si elle te touche avec la baguette en or, tu redeviendras un homme comme auparavant. Fais donc bien attention! Lorsqu'elle se baissera, arrache-lui les deux baguettes et donne lui un coup avec la baguette en argent avant qu'elle ne puisse s'en servir contre toi
Le jeune homme fit ce que le coq lui avait conseillé. Et voici, la vieille se transforma en chienne. Le jeune homme lui mit une laisse et la chienne le suivit partout
Un jour, la fille du roi monta sur le toit, pour arroser les plantes et elle s'aperçut que deux d'entre elles étaient mortes, tandis que la troisième était bien vivante et sa tige s'était enrichie d'une nouvelle feuille verte. La fille du roi se mit à danser de joie, car cela signifiait que son mari était en vie et en possession de ce que son père lui avait demandé
Le roi entendit le chant de sa fille et la vit danser. Il lui demanda: "Que fais-tu là? Que signifie cette joie
La fille répondit
"Je sais que mon mari est en vie et qu'il rentre à la maison. C'est la raison pour laquelle je me réjouis tan.
Lorsque le ministre du roi apprit la nouvelle, il se dit: "Ce jeune homme est un vrai héros, mais je le tuerai". Il monta avec le roi sur le toit du palais et de loin ils virent le jeune homme sur son cheval, s'approchant du palais et tenant dans la main le coq qui savait chanter; il était suivi par une chienne
Le roi dit à ses gardes du corps d'aller à la rencontre du jeune homme et de le conduire au palais. Après que le roi eut salué et félicité le jeune honnne, il fit mettre le coq dans une cage et ordonna à plusieurs de ses serviteurs de la garder jour et nuit. On conduisit le jeune homme à la chambre de la fille du roi où il resta pendant dix jours
Après dix jours, le jeune homme sortit de la chambre et dit au roi: "Que le roi ait la grâce d'inviter les ministres et hauts fonctionnaires, les officiers et les représentants des pays étrangers pour que tous voient ce que j'ai apporté
Lorsque toutes ces personnalités furent réunies dans la cour du palais, le gendre du roi prit le coq, l'attacha à la balustrade du toit et s'adressa à lui par ces paroles: "O coq, mon coq! Je veux que tu parles et que tu chantes, afin que tous ceux qui sont réunis ici, en soient émerveillés
Le coq déploya ses ailes avec grand bruit, puis il ouvrit le bec et se mit à parler et à chanter. Et le roi et tous ceux qui étaient autour de lui n'avaient jamais entendu pareille chose
Quand le coq eut terminé son chant, le gendre du roi dit
"Que Votre Majesté me permette également de montrer à tous la chienne que j'ai apportée
Il prit la baguette en or et en donna un léger coup à la chienne. Immédiatement celle-ci se transforma en une vieille femme. Tous les assistants en furent stupéfaits et étaient incapables de prononcer une parole
Le gendre du roi voulait expliquer à tous les assistants ce que la vieille avait eu l'intention de faire, mais le coq l'en empêcha et lui dit: "Non, mon brave! Ne leur raconte rien, moi je leur dirai ce qui est arrivé
Mais le coq se mit à raconter, non pas la vie de la vieille femme, mais celle du jeune homme et il termina son discours par ces paroles: "Et le jeune homme se mit en route pour chercher une chose miraculeuse — et voici, il en rapporte deux
?Alors, le roi demanda à son gendre: "Et que vas-tu faire à présent
Le jeune homme prit dans sa main la baguette en argent, en toucha la vieille femme et voici, celle-ci se retransforma en chienne. Puis il dit au roi: "Je veux m'en aller avec ma femme, car elle m'appartient
Le roi, voyant que le jeune homme était dans son droit, ne s'y opposa pas. Le jeune homme installa la fille du roi sur son cheval et rentra chez lui. De retour à la maison, il dit à sa mère: "Regarde cette jeune femme, à cause d'elle deux de tes fils — mes deux frères — sont morts
Après avoir prononcé ces paroles, il s’empara de son épée, coupa la tête de sa femme et l'envoya au père de celle-ci, le roi, accompagnée d'une courte lettre: "Voici la centième tête! Tu as tué 99 jeunes gens pour elle et voici une tête de plus pour arrondir le chiffre. Je ne désire point être le gendre d'un roi meurtrier. Je ne veux point être le mari d'une femme, qui a causé la mort de mes deux frères
40 – כיצד באו אנוסי ספרד לאלג'יר
אברהם שוקרון (מספר! סיפור 40), יליד (1896) מליליה במארוקו הספרדית. אביו (יעקב) היה שוחט ובודק, מראשי הקהילה במליליה והצטיין בידיעותיו הרבות. אחיו של המספר, מיימון, שהוסמך לרבנות ונחשב לעילוי, מת בדמי ימיו(בן 31), ובעקבות מוות זה לא רצה האב שבנו אברהם ילמד תורה הרבה, כי חשש מעין־הרע שפגעה כבר באחיו המפורסם בשקידתו, תורתו ודעתו. בגמר חוק לימודיו בחדר, נשלח איפוא הנער אברהם, בן העשר, לעזור בחנות. בגיל 16 נשא אשה ופתח חנות לעצמו. בימים ההם פרצה ״מלחמת הריף״ : שבטי הערבים שמרדו בשלטון הספרדי גרמו למהומות בעיר מליליה. אורחות־המסחר של העיר וסביבתה אבלו, ומשפחת שוקרון נאלצה לעזוב את המקום. בית־האב עבר לעיר ווג׳דה שבגבול אלג׳יר, ובה נולדו ארבעת ילדי אברהם: שני בנים ושתי בנות, שלמדו בבתי־ספר צרפתיים. בשנת 1956 עלתה המשפחה לארץ, לאשקלון. אברהם, שספג בילדותו דברי תורה ומאמרי חז״ל לרוב׳ הנחילם לילדיו: שני בניו משמשים בהוראה בבתי־הספר שבסביבת אשקלון׳ ואחת הבנות היא פקידה. הבת הבכירה נשואה לעולה מפולין.
בעזרת המוסדות פתח ר׳ אברהם דוכן למכירת בולים וכרטיסי הגרלה של מפעל־הפיס. מסביב לדוכנו מתרכזים העולים הקשישים יוצאי צפון אפריקה ור׳ אברהם מדריך אותם בדרכם לעתיד ובאורחות הארץ. לעתים קרובות הוא משזר בדבריו סיפורי־אגדה, ואלה נרשמים מפיו ע״י זלמן ב ה ר ב.
בן דודו׳ הרב אהרון שוקרון (נפטר בשנת תש״ח, והוא כבן מאד.) היה פייטן בעיר ווג׳דה׳ ופיוטיו היו מושרים לפי לחן ידוע ומותאמים לכתחילה ללחן זה. מקצתם נתפרסמו בחוברת ברון אהרון (פאריז, תשט״ו).
זלמן (רבינוביץ) בהרב (רושם: סיפורים 35—40), יליד קלינקוביצי (עיירה קטנה במחוז היערות של פולסיה ורוסיה הלבנה), 1902. אביו׳ דב בר, החזיק בית מרזח במקום. למד בחדר, אשר ממנו עבר לבית־הספר מיסודו של הטופר זלמן אפשטין (נחום האלקושי) — המוסד הראשון שבו למדו בגולה ״עברית בעברית״.
בהיות הרושם בן 13 נתייתם מאמו, ובתקופת מלחמת־העולם הראשונה יצא ללמוד ב״ישיבת לידה״ שבייליזאבטגראד. בתקופת המהפכה הצטרף לתנועת ״צעירי ציון״, וב־1922 יצא מטעם הסתדרות ״החלוץ״ לקיבוץ הכשרה לעיר ירציבו בפלך סמולנסק והגיע לארץ עם חלק מקיבוץ זה (״גדוד העבודה על שם י״ח ברנד״). בשנת 1923 נשלח לקבוצת תל־חי בגליל העליון כדי להיאחז בקרקע. שם עבד כנוטע אילנות ורועה כבשים. כעבור שלוש שנים עבר לירושלים, ועבד בחפירות ״החומה השלישית״ מטעם האוניברסיטה העברית, אחר כך היה רועה כבשים עם אלכסנדר זייד בשייו־אבריק ליד חיפה. עבד בכביש יפו—פתח־תקווה ובמפעל החשמל מיסודו של פנחס רוטנברג בנהריים. ׳אחרי מאורעות 1929 וחורבן באר־טוביה היה בין המקימים אותה מחדש. ׳גשגת 1931 הצטרף כחבר למושב זה.
בגבור העלייה, אחרי קום המדינה, הצטרף לארגון שח״ל (שרות חלוצי לישראל) שיצא לעזרת העולים החדשים בדרום ובנגב. בשנת 1950 התחיל לעבוד כמדריך למשקי עזר ואחר כך במועצת הפועלים אשקלון כ״קולט עלייה״. בשנים האחרונות, בהכירו את יוצאי העדות השונות שהגיעו לאשקלון, הוא מקדיש את מרצו וזמנו לתרבות העולים ולספרותם העממית. מרבה לרשום סיפורי־עם מפי תושבי אשקלון׳ שאותם הוא מכיר יפה. באסע״י שמורים 154 סיפורים הרשומים על ידיו, רובם מפי יוצאי־ארצות האיסלם, תושבי אשקלון.
40 – כיצד באו אנוסי ספרד לאלג'יר
בימי גירוש ספרד היה הדבר. אנוסים רבים נכלאו בבית־הכלא המרכזי של ספרד, והכמרים, משרתי האינקביזיציה, שמרו עליהם.
בבית־הכלא הזה חפרו האסירים מנהרה ארוכה ועמוקה מתחת לפני האדמה, והקדוש־ברוך־הוא היה בעזרם. כל האסירים נמלטו. בהגיעם לעיר החוף, שבה הכינו חברי האנוסים מקלט בטוח לנמלטים, שכרו אונייה שהביאה אותם לחופי אלג׳יר.
השגריר הטורקי, ששלט בימים ההם במדינת אלג׳יר בשם השולטן בקושטה, התפלל במסגד שעה שהגיעה האונייה עם האנוסים על סיפונה, וביניהם היו שרים ורוזנים רבים מגזע היהודים, ובראשם שני חכמים גדולים הרשורש ועריבס.
רק הצליחו הנמלטים לעלות על החוף, והנה הגיעו לשם ספינות־המלחמה הספרדיות, שרדפו כל הזמן את ספינת האנוסים. משלחת ספרדית נתקבלה ע״י השגריר הטורקי, וחבריה ביקשו ממנו להסגיר את הבורחים, שאינם אלא אזרחי ספרד המורדים במלכות. במיוחד דרשו את ראשי הקושרים, הרשורש ועריבס.
אמר השגריר לשליחים:— הצי המלחמתי של ארצכם גדול הוא ורב עוצמה. שילחו את כל ספינותיכם להחזרת היהודים.
כאשר היו ספינות ספרד בלב הים הושיב השגריר את שרי היהודים, הרשורש ועריבס, בסירה מיוחדת נהוגה בידי קברניט מעולה. הוא נצטווה להוביל אותם לקראת האוניות של הצוררים.
השרים לקחו אתם קנה וכאשר התקרבו לאוניות הספרדיות, הטילוהו לתוך המים. מיד קם נחשול גדול וסערה התחילה להשתולל. האוניות של ספרד הרשעה על חייליהם ונשקם טבעו, ציוד החיילים וכל הרכוש שבאוניות ירדו תהומות.
החכמים הרשורש ועריבס, שמצאו להם מקלט בטוח באלג׳יר נקראו ע״י יהודי מדינה זו בשם ״חכמי הסידרה״. הם ייסדו ישיבות והרביצו תורה בכל רחבי אלג׳יר.
המרגלית-תפוח ההריון-סיפורי עם מפי יהודי מרוקו
המרגלית
היה היה רב אחד שהיה חכם גדול, עשיר ומכובד, ששימש גם כראש הקהילה בעיר פאס. היו לו שלושה בנים. הוא נתן להם חינוך טוב, וגם הם זכו להיות חכמים גדולים, נבונים ובעלי השכלה.
רב זה, חוץ מלמדנותו, היה גם בקיא מאוד בחוכמת הכוכבים. פעם אחת, הוא רצה לראות את הזיווג של בניו, ואם הם מתחתנים בעיר הולדתם או במקום אחר. ומה גילו לו הכוכבים? הוא ראה שלשני הבנים הגדולים נשים מקומיות מעיר הולדתם פאס, ואילו הבן השלישי עתיד להתחתן עם אשה מעבר לים. הוא לא רצה לגלות לבניו שום דבר ממה שחזה בכוכבים. כשהבנים הגיעו לפירקם, חיפשו ההורים לכל בן בחורה מתאימה. נותר רק הבן הקטן, והוא באמת מחכה מתי אביו הרב ישיא גם לו בחורה. הוא מחכה שנה, שנתיים, חמש שנים. קשה היה לו לשאת מצב זה. שיעמם לו הרבה. הוא רואה את האחים שלו, ולכל אחד בית, לכל אחד אשה ובנים ולו אין שום דבר. גם קינא בהם וכאב לו מאוד.
כל פעם היה מדבר עם עצמו ולא העז להעלות נושא זה עם אביו. לא ידע מה לעשות.
פעם אחת אמר לאביו: "אבא, כמו שעשית למען אחיי, עשה גם למעני. נתת להם בית ואשה, תן גם לי. האם נגזר עליי לא לשאת אשה,,? אבא שלו לא אמר לו מעולם שום דבר, כי הוא לא רצה לגלות לו מה שהוא ראה.
לימים, הבן הזה התחיל לדבר לבד כמו חולה־רוח. אחרי כמה זמן, הגיע אורח לבית. ישב איתם קרוב לחודש והוא ראה את הצרות והבעיות של הבן הזה.
אמר לו: "בוא איתי לטייל מחוץ לעיר״. חשב שאולי יעבור לו העניין הזה, בילבול המוח שלו.
הבן הסכים והלך עם האורח הזה במשך שישה שבועות. פעם, היו יושבים ליד נהר אחר במרוקו ופתאום, בא נשר אחד וחטף את הבן. חטף אותו. עף איתו במשך חמש שעות. עבר איתו ימים ונהרות, וזרק אותו באחת מערי אירופה, על הגג של ישיבה אחת שבה למדו תלמידים.
באותה עיר מערי אירופה אליה הגיע הבן, היה רב אחד, הרב של העיר ולו בת אחת. היא דחתה כל התלמידים שבאו לבקש את ידה. גער בה אביה והוכיח אותה על סירובה להתחתן. הוא הושיב אותה בעליית הגג ושם התבודדה, והמשיכה ללמוד ולהתעמק בלימוד התורה והתלמוד. היא הודיעה שהיא תסכים להתחתן רק בתנאי שמבקש ידה יגבר עליה בהבנת התורה והתלמוד.
כשהגיע הבן ונזרק על גג ביתה, וזה היה בין השמשות, נזדעזע הבית מרעש הנפילה. עלתה הבת לגג וראתה בן־אדם שוכב ללא הכרה. הביאה לו כמה סמי ריפוי כדי להחזיר לו את ההכרה. אז פקח את עיניו ושאל אותה: ״מי את״? אמרה לו: "אני יהודיה״. אמר לה: ״טוב, כי גם אני יהודי״. הביאה לו מים קרים, שתה וירד לחררה, והתחיל ללמוד איתה. הוא רואה ספריה מלאה ספרי קודש. הוא שמח מאוד, התחיל ללמוד איתה עד מאוחר בלילה. היא הגישה לו משהו לאכול ושאלה אותו: "אתה נשוי״? אמר לה: "לא, לא מצאתי בת־הזוג שלי". אמרה לו: "גם אני לא התחתנתי. הודעתי שאני אתחתן רק עם מי שינצח אותי בלימודים. אני מודה לשם, שאתה ברוך השם ניצחת אותי. אם אתה מוכן להתחתן איתי, אני מסכימה״. אמר לה: ״אני רוצה להתחתן איתך״.
כשהסכימו ביניהם, ירדו מהשמיים אליהו הנביא ותשעה מלאכים. הם כתבו להם כתובה, עשו קידוש וערכו להם חתונה יפה. הגישו להם אפילו אוכל. הכל הם הביאו להם. נפרדו מהם המלאכים ונשאר החתן עם הכלה. אף אחד לא ידע מכך, גם לא הרב והאמא. ההורים לא ידעו. הוא ישן איתה במיטתה ולמחרת בבוקר, הוא קם, הלך להתרחץ למעלה, בגג. הוא מתרחץ, מנגב ידיים ופנים ופתאום, הנשר שחטף אותו, לקח אותו בחזרה וזרק אותו בעיר פאס.
כשהוא חזר להכרתו, נזכר במה שקרה יום קודם. שאל את עצמו אם זה היה בחלום או במציאות. לא ידע מה לעשות, מה להחליט. אבל הוא הרגיש שזה היה בעולם המציאות, אבל למי יספר דבר כזה? מה שם המדינה? מה שם העיר בכלל? היכן מקומו של הבית? שום דבר הוא לא ידע.
הלך אצל אביו וסיפר לו כל מה שקרה. האב הצטער למשמע הדברים וחשב: אולי הבן שלי משתגע, אולי ראה משהו בחלום וחושב שזה במציאות? האב היה באמת מודאג. אבל הבן ממשיך לטעון שזו האמת, מציאות ולא חלום.
אחרי המקרה הזה, ישב הבן כשתים־עשרה שנה אצל הוריו. פעם אחת, הוא הסתובב ליד העיר ללא מטרה, כאשר ראה שני אנשים רבים ביניהם. שאלו אותו: ״איפה הבית של הרב״? אמר להם: ״אני הבן של הרב, בשביל מה אתם שואלים״. אמרו לו: ״אנחנו מעיר פלונית. האבא שלנו השאיר לנו ירושה גדולה ומרגלית. עכשיו אנחנו רוצים להפריד בין הירושה לבין המרגלית. רוצים לקבוע מי ייקח את הירושה ומי ייקח את המרגלית. שנינו רוצים את המרגלית. מה נעשה? אנחנו רוצים ללכת לרב כרי שיפתור את הבעיה״. אמר להם: ״טוב, אני בנו של הרב. אעזור לכם לפתור את הבעיה, אבל קודם כל, מה הסגולה של המרגלית הזו״? אמרו לו: ״המרגלית הזו, אם אדם רעב, ישים אותה בפיו, כל מה שיש לו חשק לאכול ולשתות, הוא יאכל וישתה. סגולה נוספת, אם הוא רוצה לנסוע לכל מקום בעולם, ולא חשוב לאן, ישים אותה ביד ימין ויאמר: אני רוצה למקום פלוני. הוא יעצום עיניו, יפקח אותם וימצא עצמו באותה העיר שהוא ביקש״. אמר לעצמו, אני זקוק באמת למרגלית הזאת.
אמר להם: ״עימדו כאץ. אני אזרוק את המקל הזה ומי שיביא אותו ראשון, יזכה במרגלית".
הבן של הרב לקח את המקל שלו וזרק אותו רחוק. שני האחים התחילו לרוץ. בינתיים, תפס את המרגלית ביד ימינו ואמר: ״אני רוצה להגיע לאותה עיר בה התחתנתי״. עצם את עיניו ומצא עצמו ליד נהר אחד, הנהר של אותה העיר שבה התחתן. שני האחים הרבים חזרו ולא מצאו אותו והתחרטו על מעשיהם. הבן רואה את העיר, ישב להתרחץ ליד הנהר, שתה מים והחליט לנוח. הוציא את המרגלית, התחיל להסתכל בה והתפעל מצבעיה ומהברק שלה. פתאום, באה ציפור אחת וחטפה את המרגלית. הצטער על אובדן המרגלית אך לא הרבה. חשב: בשביל מה אני צריך את המרגלית עכשיו? אני חטפתי אותה מאנשים אחרים וגם הציפור חטפה אותה ממני.
העיר עמדה מולו. הוא נכנס לעיר אך לא ידע לאן לפנות. הוא גם לא היה בטוח אם זו העיר או זו עיר אחרת. הוא התחיל להסתובב. פגש אותו בן־אדם אחד, בעל־מאפיה. אמר לו: ״בוא הנה, ניכר עליך שאתה אדם זר". ענה לו: ״כן״. אמר לו: "אתה רוצה לעבוד״? ״כן אני מוכן לעבוד. במה״? אמר לו: ״במאפיה, תעבוד איתי במאפיה. תביא את הלחם שלשו האנשים למאפיה. תעבור ותזכור בית בית, כל בית ומספרו, וכל בית כמה לחמים הם מסרו. כשהלחמים יהיו מוכנים, תיקח להם. אשלם לך מחצית משכרך והם ישלמו לך מחצית". ענה לו: ״ההצעה טובה ואני מסכים״.
התחיל לעבוד חודש ראשון, חודש שני, חודש שלישי עד שהתרגל. הכיר את האנשים, הכיר ביתו של כל אחד ואחד. הוא היה ישן במאפיה. ככה היה הולך מבית לבית עד שהגיע פעם לביתו של הרב, אביה של אשתו. הוא לא זיהה אותה והיא לא זיהתה אותו, כי הכל קרה בלילה. הוא לא ידע שזה היה הבית.
נחזור עתה לאותו ערב בו הוא התחתן עם הבת של הרב. למחרת, כשהוא יצא מוקדם מחדרה, חשבה שהוא הלך לבית־הכנסת או הלך לטייל בעיר כי הוא אדם זר. היא חיכתה לו והוא לא חזר. היא התחילה לדאוג הרבה ולבכות. היא חיכתה כמה ימים, חודש והוא לא חזר אליה. אחרי שלושה חודשים הרגישה שהיא בהריון. עכשיו מסכנה הבת הזאת, היא לא יכולה לספר לאמא, לא יכולה לספר לאבא, כי זו חרפה גדולה. בת־הרב נמצאת בהריון מבלי שיש לה חתן. זה מצב קשה עבורה. כשהגיעה לחודש התשיעי, וכבר קרובה ללדת, שלחה את המשרתת שלה למסור לאמא שתבוא.
אמרה הבת: "אמא, תדעי שאני בהריון ואני בחודש התשיעי״. שאלה האם: ״איך קרה הדבר, בתי״? אמרה הבת: "אנא, אל תשאלי אותי, כי איני יודעת מה להשיב״. האם המזועזעת, כששמעה את זה התעלפה. היא סיפרה לרב שגם הוא התרגז, נבהל מהשמועה הזאת והתבייש. אחרי שגמרה את החורש התשיעי, ילדה בן. באה המשרתת לבשר להורים. אמרו לה: "לא נעלה ולא נסתכל בה בכלל עד שתמות. היא הביאה עלינו חרפה גדולה מדי".
הגיע היום השמיני והיא חייבת לעשות לבן ברית־מילה. שלחה לקרוא לאביה. השיב: ״אני לא יכול להסתכל בפנים שלה״. היא החליטה לשלוח את המשרתת להזמין בשמה עשרה רבנים מן העיר. "אמרי לכל אחד שפלונית בת־הרב קוראת לכם״. הגיעו הרבנים. גם הם לא רצו לעשות ברית־מילה לתינוק. אמרה להם: ״ראו, אם תחשבו מחשבה לא טובה, תקבלו עונש על המקום״, פתאום, הם רואים עצמם והם מצורעים, מלאים צרעת, כי חשדו בה. נבהלו והתחילו לבקש ממנה סליחה. המשרתת רצה, סיפרה לאשת הרב והאשה לבעלה. גם הרב עלה וביקש ממנה סליחה. הוא לקח את הבן ועשו לו ברית־מילה. אחר־כך, הוציאה הבת את הכתובה שלה. אמרה להם: ״תקראו את הכתובה״. הם קוראים את הכתובה ורואים שהחתן, פלוני בן־הרב הגדול של העיר פאס שבמרוקו. גם השם שלו מופיע, גם מי חתם על הכתובה: אליהו הנביא ותשעה מלאכי השרת. אז הם התחילו לנשק את הכתובה וכולם הסתכלו על הבת בכבוד ובהערצה.
בבן הזה טיפלה האם וכן הסבתא, אשתו של הרב. אחרי שלוש שנים הכניסו אותו לחדר, עד שגדל הבן והגיע לגיל שתים־עשרה. באותה תקופה, בא הבן של הרב לאותה העיר והיה עובר במאפיה שבאותו הרחוב. גם להם היה מביא את הלחם שלהם. כשהבן הקטן היה רואה את מוביל הלחם, היה רץ אליו, מחבק אותו, מנשק אותו ומבקש שיישב איתו שעה, שעתיים ולפעמים אפילו שלוש שעות. כל יום היה מביא לו דברי מתיקה ולפעמים גם מתנה. אף אחד לא ידע על קשר זה, לא הרב, לא אשתו וגם האם לא ידעה. האם בעצמה הייתה נותנת 'לבעלה' לחם לקחת למאפיה והייתה מקבלת ממנו הלחם כשהיה מוכן. אבל היא לא ידעה מי הוא בכלל, כי השתנו פניו. גם היא שכחה וגם הוא שכח.
באותה עיר היה גביר אחד, עשיר גדול והוא סוחר ביהלומים. היה להם בבית קן של יונים על עץ ארז גבוה וכל פעם היו יוצאות יונים משם. פעם אמר לאשתו: "אני רוצה לעלות בעזרת סולם כדי לקחת יונים מהקן״.
אמרה לו: ״לא, חכה עד שיבוא האיש מהמאפיה, הפועל שמביא לנו את הלחם. נשלם לו והוא יעלה לשמה. הוא עוד צעיר, חזק ובריא״. וכך היה. אותו היום, הביא להם לחם מן המאפיה. הם נתנו לו כסף וביקשו ממנו לעלות בסולם כדי להביא להם יונים מהקן. כשהוא עלה, הכיר מיד את המרגלית שלו המונחת בקן שחטפה אותה הציפור. מה יעשה? הוא שם אותה בפיו אבל בעל הבית הבחין בכך. כשהוא ירד, שאל אותו: ״מה שמת בפיך״? ענה לו: "כלום״. התחילו לריב והוא הוציא לו את המרגלית. התחילו לצעוק אחד על השני. זה אומר שלי וזה אומר שלי. הלכו לרב שיפסוק בבית־הדין.
בעל־הבית טען: ״אדוני הרב, אני סוחר במרגליות וביהלומים. אבא שלי היה עשיר. אני חושב שאבא שלי שם את המרגלית בקן הזה, או שגנבים חטפו אותה ושמו אותה כאן. אבל האדם הזה רק פועל במאפיה, מאיפה תהיה לו מרגלית״.
כשהוא שמע טיעון זה, אמר לו הרב: ״קום, אין לך שום דבר, המרגלית של הסוחר".
המסכן קם והתחיל לבכות. מאותו היום החליט שהוא לא יביא עוד לחם לבית־הרב ויותר לא יעבור דרך בית־הרב. לא הלך אליהם במשך כמה שבועות. לא רצה לבוא וגם לא לעבור ליד בית־הרב. נחזור לבן הזה, לילד הקטן. הוא התחיל לבכות. כל יום שהוא לא ראה את הפועל מהמאפיה, היה בוכה, בוכה. היה בוכה שלוש, ארבע שעות. אמר להם: "אני רוצה לראות את האיש של המאפיה״. אהב אותו מאוד. חיפשו ולא מצאו אותו.
פעם הלכה אשתו, הבת של הרב, חיפשה אותו בשוק ומצאה אותו. אמרה לו: "אדוני, למה אתה לא לוקח את הלחם שלנו? הבן שלי התרגל אליך. אני מבקשת ממך, אנחנו מוכנים לשלם לך כפול ממה שאתה מקבל. אבא ישלם לך וגם אני אשלם לך כפליים ממה שמשלמים לך אנשים אחרים". ענה לה: ״אין פה ענין של כסף אלא של צדק. לפני חודשיים, הלכתי לבית־הדין של אביך עם גביר אחד. הוא העדיף אותו ונתן לו את המרגלית. אמר שהמרגלית לא שלי ובאמת המרגלית שלי. אני יכול להוכיח״. אמרה לו: ״אם ככה, חזור שוב להתלונן ואני אלחץ על אבי שיעשה לך משפט צדק״.
עוד פעם חזר והתלונן. הגיש אותו למשפט, לתביעה. הרב שלח שוטר להביא אותו. שאל אותו: "מה ההוכחה שלך שזו המרגלית שלך". ענה לו: ״אדוני, קודם כל אספר לך את כל הסיפור שלי. אני מפאס שבמרוקו. אני בן־הרב של פאס וזה מה שקרה לי עד שהגעתי לעיר הזאת. כבר שתים־עשרה שנה אני משתוקק לחזור לעיר הזאת. פעם מצאתי שני אנשים רבים. הם סיפרו לי שהמרגלית הזאת, אם אתה רעב, תשים אותה בפיך ותאכל מה שאתה רוצה, מה שאתה מתאווה. אם אתה רוצה לנסוע, תשים אותה ביד ימין שלך ותגיע למחוז חפצך. בעזרת המרגלית באתי לעיר הזאת, מפאס עד לכאן. ישבתי ליד הנהר, הייתי מתרחץ ופתאום באה ציפור וחטפה אותה. כשאני באתי אליהם, אמרו לי לעלות לקץ ומצאתי את המרגלית הזאת. זיהיתי אותה ועכשיו היא שלי".
הרב אמר: ״טוב״. הוא קרא לגביר ואמר לו: ״איזה סימן יש באבץ הטובה הזו"? אמר לו: ״אין לי סימנים, זו מרגלית פשוטה״. אמר לו: ״טוב, עוד נראה״. הוא קרא לאדם שהיה עובד בשוק. שאל אותו: ״אתה רעב״? אמר לו: ״כן״. "מה אתה רוצה לאכול״? ענה: ״הייתי רוצה לאכול פירות אלה ואלה״. הוא שם לו את המרגלית בפה והאיש מרגיש שכאילו אוכל תמרים, ענבים, רימונים, כל הפירות שהוא התכוון לאכול.
הרב אמר לגביר: ״אתה חייב שלושה חודשי מאסר בבית־סוהר כי שיקרת". והנה נכנס הבן הקטן, הנכד של הרב. הוא ראה את האיש מהמאפיה והתחיל לבכות, לחבק ולנשק אותו. הרב הרגיש משהו. אז הוא נזכר מה שסופר לו והבין שהוא האיש שנפל על גג בית, כי סיפר לו שהוא נפל על גג ביתה של בת אחת ונשא אותה כדין תורה, ובאו תשעה מלאכים עם אליהו הנביא ועשו להם קידושין. למחרת חטף אותו הנשר, החזיר אותו לעיר פאס וכל זה קרה לפני בערך שלוש־עשרה שנה. שאל אותו הרב: ״אתה יודע לכתוב״? ענה לו: ״כך. אמר לו: ״כתוב לי את שמך ושם אביך״. הוציא לו נייר עם קולמוס וכתב שמו ושם אביו. הרב הוציא את הכתובה וזיהה אותה החתימה, בדיוק כמו שחתם. אמר לו: ״אתה חתן שלי, אני חמיך, זאת אשתך וזה הבן שלך. מהיום והלאה ברוך הבא, אתם תשבו איתי, כמה זמן שתרצו. אתם תשמחו וכמה שהיו לכם צרות ובעיות, מעתה יהיו לכם תענוג ופינוקים ותמצאו רק נחת רוח״.
ישבו בבית־הרב כחודש. אז אמר לחמיו: ״אני צריך ללכת לראות את אבי״. הוא לקח את אשתו ובאו לעיר פאס. הם ישבו שם ימים ושנים מאושרים עד שהלכו כולם לעולם האמת.
השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית-סיפורים מהאפסו של יהדות מרוקו-הרב השואג
ספר נדיר זה, קיבלתי אותו כמתנה מידיד ורעי, מורי ורבי, שאול טנג'י, הי"ו
הפרסום בידיעתו ובאישורו של מר נהוראי מאיר שטרית, ששמח מאוד לשמוע שהנה, ספרו מפורסם לכל עבר….
השדה מן המדבר
נהוראי מאיר שטרית
סיפורים מהאפוס של יהודי מרוקו
בעריכת אילן שיינפלד
נהוראי מאיר שטרית נולד במרוקו עלה לישראל בשנת 1963, למד ספרות ומקרא, כיום עובד ציבור ועוסק במורשת יהדות מרוקו. ספרו הראשון " אימת החלום " ראה אור בשנת 1983 במהדורה שניה בשנת 1987.
קורא יקר….
חיי יהדות מרוקו קפולים בסיפורים רבים.
כל סיפור, על דמויותיו השונות, מתאר אירועים שהתרחשו בממש, בקבוצת עיירות שכנות.
זאת, פרט לסיפור האחרון, הנסוב סביב המללאח בעיר פאס.
הספר " השֵׁדה מן המדבר " הוא קובץ סיפורים קצרים, הלקוחים מהחיים ומשקפים את הווי יהודי מרוקו, כיחידים וכקהילה, בתקופות קשות ורחוקות.זהו חומר מקורי המתפרסם כאן לראשונה…..
הרב השואג
שולחן נמוך, עמוס ספרי לימוד, מחצלת ועליה מזרן, הצמוד לקיר קלוף־טיח, ועליו ארבע כריות מלאות צמר. שטיח קטן במרכז ושני פמוטי נחושת, האחד חצי נר תחוב בו,השני ריק. כזה היה חדר מגוריו של רבי יחיא בן טרפון, אשר בעיירה גוראמה.
אשתו, חניני ילו, לא הפריעה לו בחדרו. רוב זמנה היתה שוהה במטבחה הקטן ומצפה שיסיים את שיעורי הגמרא שלו ויאות לאכול ארוחתו. רוב הזמן היתה ישנה בחדר השינה הסמוך לדירה הקטנה.לבעלה לא היה פנאי לשוחח עימה או לשתפה בתורה בה הוא שקוע. גזר דין משמיים היה זה: הרב מלמד עשרות ילדים בבית המדרש שליד בית־הכנסת ומשמש כחזן הקהילה בזמני התפילה, ובזמן הנותר — בלימודי התורה הוא משקיע נשמתו.
בצד השולחן מונח היה ספר שחור. מופרד מן השאר. הרב יחיא לא פתחו. מדי פעם היה שם ידו בהיסח הדעת על ספר שחור זה, ומייד מושכה ממנו כעקוץ ושב אל התלמוד, שבקיאותו בו היתה מעמיקה כל־כך, עד שהיה מצטט ממנו על־פה באזני תלמידיו.
שלושה היו מנחים את הרב יחיא בן טרפון, ובלעדיהם לא היה יודע מה יעשה: שמש בית הכנסת, שמואל באלו, היה מזכיר לו את זמני התפילה, כדי שיחדל מלימודיו ויבוא להנהיג את ציבור המתפללים הממתין לו;אשתו, חניני, היתה מודיעה לו את זמני ארוחותיו ומפצירה בו שיחדל מלימודיו ויאכל כדי לאזור כוח; דודו ישועה, ראש הקהילה ומנהיגה, היה מדריך אותו בתפקידיו הרבים כמורה, כשוחט, כמוהל, כחזן, כמנהיג רוחני וכפוסק בדיני־אישות בקרב בני הקהילה.
בלי אלה לא היה מתמצא בענייניו. אמנם, הוא מילא תפקידיו הרבים על הצד הטוב ביותר, אך תמיד כלאחר־יד, כמי שיוצא לידי־חובתו, לפי שהיה מזדרז לשוב אל ספריו.
זר היה רבי יחיא בן טרפון לציבור היהודים בעיירה. זר ומוזר, לפי שלא מכאן בא, אלא מאלג׳יר, השכנה למרוקו, במסגרת סיור לאיסוף תרומות ונדבות לישיבות. הוא נתקבל בסבר פנים יפות, דרש בענייני דת ורוח, ולפי שהיטיב לדרוש נקשרה נפשו בנפשותיהם של בני הקהילה ואלה הציעו לו להיות להם למנהיג רוחני. הוא קיבל זאת בשמחה ושלח את התרומות לישיבתו שבאלג׳יר בצירוף ההודעה, כי לא ישוב עוד לשם.
הוצע לו, לרב הצעיר והרווק, לשאת בת מבנות העיירה, כדי שלא ימלא תפקידו בלא בת זוג כדת משה וישראל, ודודו ישועה, מנהיג הקהילה, בחר לו לאשה את חניני בת ילו.
״קום כבר לאכול!״, צעקה חניני לבעלה בפעם השביעית, בעודה נעמדת מעליו והוא שקוע כולו בלימודיו, גופו שם ורוחו מרחפת בעולם אחר.
פעם נוספת צעקה וכבר פרצה בבכי. רק אז הסיט עיניו מן הספר, הביט בה, הניח סיפרו פתוח על שולחנו, קם, הלך אחריה אל המטבח, התיישב והחל לאכול.
״מה קרה לך, יחיא ?״, שאלה חניני את בעלה בתימהון. הן לא נטל ידיו ולא בירך על הלחם.
הוא לא ענה לה, לפי שעדיין לא שבה נפשו ממקום שהיתה בו. בלא לברך ברכת המזון ובלא מים אחרונים סיים לאכול, קם ושב אל סיפרו.
״היהודים מחכים לך לתפילת מינחה!״, נשמעה צעקתו השבה ונשנית של השמש באלו, בפתח ביתו של הרב. מייד לאחר מכן נכנס השמש פנימה וצעק זאת מול פני הרב ממש. הרב הצעיר הסיט עיניו מסיפרו, בהה בבאלו כמי שאינו מכירו כלל וקם על רגליו כדי ללכת עימו אל בית־הכנסת.
באלו השמש רטן בפני הרב על השינוי שחל בהתנהגותו בתקופה האחרונה. ״אפילו הציבור מתאונן על כך״, אמר. הרב יחיא רק הביט בו ארוכות והמשיך ללכת.
את תפילתו עשה בחיפזון שהדהים את המתפללים, אשר התקשו להדביקו, ובגמר התפילה שב לביתו.
״אי אפשר כך!״, צעקו המתפללים לעבר דודו ישועה מייד לאחר צאת הרב מבית־הכנסת. ישועה שמע דבריהם בשתיקה והחליט לגשת, לשוחח עם הרב ולהעמידו על חומרת התנהגותו.
בפנים צוהלות קיבלה חניני ילו את פני דודו ישועה. מייד הובילה אותו אל החדר בו ישוב היה בעלה הרב, שקוע בלימודיו. ישועה בירך את הרב יחיא לשלום. זה לא ענה לו. הציץ ישועה בספר השחור, הפתוח לנגד עיני הרב. חשכו עיניו. משך את הספר תחת עיני הרב, סגרו והניחו על השולחן. הרב עצם עיניו לכמה רגעים ואחר־כך פקחן והתנצל בפני ישועה.
״אני שמח שאתה זוכר מי אני. אני שמח שאתה מרגיש בנוכחותי״, אמר דודו ישועה. ״אבל אני רוצה לומר לך שבתור רב אתה עובר עבירה חמורה בלומדך קבלה בגיל צעיר כל־כך. הלא טרם מלאו לך ארבעים שנה!״.
״אני אוהב ללמוד ואיני יכול אחרת״, ענה לו הרב. ״אם לא אקרא אשתגע, ואם אמשיך ללמוד הרבה, ודאי לי שאני עלול להשתגע״.
דודו ישועה התכבד בכוס תה מידי חניני. שתה ונאנח. נאנח ושתק. היטב הבין לליבו של הרב ולכן החליט שלא להתערב עוד בענייניו, כל עוד הוא מקיים חובותיו כרב הקהילה.
גם אשת הרב החליטה שלא להתערב עוד בענייני בעלה, והניחה לו להעמיק חדור ברזי התורה מדי לילה, כל הלילה כולו, עד בוקר.
חלף זמן. לילה אחד החרידה שאגה גדולה ומרה את אשת הרב המבוהלת, שאגת בעלה השקוע בלימודי הקבלה היתה זו. אשת הרב ניתרה ממיטתה כדי לרוץ אל בית הוריה ולהעירם. אולם, בעלה הרב יצא בעקבותיה, דיבר אליה רכות והחזירה הביתה. כלל לא זכר כי שאג.
״אני נראה לך כמו אריה ?״, שאל הרב את אשתו והלך איתה אל המיטה. האשה חיבקה את בעלה, אך הוא הדף אותה מעליו, לפי ששוב אסור לו כדבר הזה. לפי שכבר נשוי הוא ואינו צריך עוד אשה. ״אבל אני אשתך!״, אמרה האשה לבעלה. והוא ענה לה כי עם הקבלה הוא נשוי. ״משוגע״, הפטירה אשתו ונרדמה.
עם בוקר, שעה שיצא הרב יחיא לבית־הכנסת, הלכה חניני אל אימה, לשפוך ליבה בפניה. אימה הזהירה אותה שלא תנטוש את בעלה הרב, לפי שאסור להתערב בענייני חכמים.
באותו בוקר, תוך כדי תפילה, בעוד המתפללים שקועים בדממה בתפילת שמונה עשרה, פתח הרב בשאגה שהחרידה את בית־הכנסת כולו, אחר המשיך בתפילתו עד סופה ואז שאג שוב שאגה אדירה.
התפילה נסתיימה והרב עשה דרכו לביתו, בשאגות. בהיכנסו לביתו נעמד מול אשתו ושאג לה בפניה עד שנמלטה על נפשה. יצא אחריה בשאגות, רדף אחריה ברחובות העיירה בעודו שואג לכל עבר, תפסה, הביט בה בעיניו המפחידות, שאג לה שוב בתוך פניה והחל גורר אותה למאורתם.
נשות העיירה הציצו מפיתחי בתיהן לעבר הזוג המוזר — הרב השואג ואשתו הנגררת.
חזרו לביתם. היא הושיבה את בעלה ליד השולחן, הגישה לו ארוחתו ואמרה לו שיאכל, כדי שיהיה לו כוח לשאוג, שהלא הפך לאריה. רבי יחיא השואג חיסל מזונו, נכנס לחדרו, נטל את הספר השחור ושב ללימודיו. רגוע ומרוכז נראה בעת קוראו בו, ואשתו שמחה בראותה כן.
עד אמצע הלילה המשיך בלימודיו. ובאמצע הלילה, בעוד אשתו ישנה, קם כשנר דולק בידו ויצא מן הבית. רגליו הובילוהו אל האסם הגדול של משפחת דודו ישועה.
הוא נעמד מול האסם, שאג שאגה גדולה והשליך את הנר הדולק למחסן התבן. האש התלקחה במחסן ובאסם התבואות הסמוך לו, והרב המשוגע החל משתולל מול הלהבות והעשן, ושאג עד שכל תושבי העיירה נתעוררו משנתם ובאו כדי להיחלץ לכיבוי השריפה הגדולה.
השריפה אכן כבתה, לא בעזרת תושבי העיירה, אלא מעצמה, לאחר שכילתה את המחסן והאטם על תכולתם.
המנהיג, דודו ישועה, אשר שילם מחיר יקר על שגעון הרב, האשים עצמו על שלא עצר בעדו בראשית שגעונו, והורה לשני יהודים לתופסו ולכבול את ידיו ורגליו. הרב המשיך לשאוג. דודו הורה להכניסו לחדר צדדי בחצר בית־הכנסת, סגר עליו את הדלת ותחב את המפתח בכיסו.
רב העיירה, הרב יחיא בן טרפון, נטרפה דעתו עליו. לבדו, בחדר, היה שואג ובוכה, בוכה ושואג, וצוחק ובוכה ושואג. רב אחר מונה תחתיו.
מנהיג הקהילה לא ידע מה יעשה בו, ברב המשוגע. לבסוף החליט להיוועץ בגרבאנטה, הוא המושל הצבאי הצרפתי. זה הציע לו להעביר את המשוגע לבית־חולים למשוגעים, אך דודו ישועה נרתע, לפי שבבית־החולים למשוגעים, המרוחק מאות קילומטרים מן העיירה, מצויים היו עוד מטורפים רבים, שכולם ערביים וצרפתיים, ומקומו של רב לא יכירו בתוכם.
לפיכך שיגר מכתב להורי הרב שבאלג׳יר, ועד שתגיע תשובתם הזמין נפח יהודי, שהתאים שרשראות ברזל לידיו ולרגליו של המשוגע. כן הפקיד עליו שומר קבוע, בשכר, שהתחלף מדי לילה עם שומר אחר.
שנתיים תמימות נמשכה השמירה על הרב הצעיר, שנטרפה עליו דעתו. כל הפניות, בכתב ובעל־פה, להורי הרב שבאלג׳יר, לא זכו למענה. לבסוף, מקץ שנתיים, הזהירם דודו ישועה במכתב, כי אם לא יבואו לקחת את בנם המשוגע, יימסר לשלטונות ויועבר לבית־חולים למשוגעים. זמן קצר לאחר שיגור מכתב זה הגיע האב לעיירה. תחילה התעניין האב במצב בנו הרב אצל ראשי הקהילה ולאחר שנמסרו לו כל תלאות בנו, הקשור בשרשראות ברזל וסגור בחדרו מזה שנתיים שלמות, פרץ בבכי. יומיים שלמים ישב האב אברהם ובכה על בנו. רק ביום השלישי נלקח על־ידי ראשי הקהילה לחדר בו נשמר בנו.
דלתו של החדר החשוך, בו היה הרב יחיא כלוא,נפתחה, ואביו אברהם נכנס פנימה. בעודו מאמץ עיניו בתורו אחר בנו, זינק לפתע יצור כבול בשרשראות ברזל ממקומו ושאג לעברו שאגה גדולה. אברהם נרתע ויצא נפחד מן החדר.
״למה אתם מחזיקים אריה באותו חדר עם בני״, שאל בתדהמה. ראשי הקהילה השפילו מבטם. איש לא יכול היה לענות על שאלתו של האב. איש, מלבד שמש בית־הכנסת.
״זה לא אריה כלוא שם עם בנך, אלא בנך שהפך לאריה״, קרא לעברו. נדהם ובוכה ביקש האב להאיר את החדר, כך שיוכל לראות את האריה, את בנו.
הדלת נפתחה לרווחה והשמש נכנס פנימה ופתח בדחיפה חזקה את חלון החדר. אברהם התקרב אט אט לעבר בנו ורגליו רועדות. הוא נראה כאריה לכל דבר. שיער ראשו התערבב בשיער זקנו העבות, ומתוך הסבך ניתן היה להבחין בזוג עיניים אדומות מתרוצצות ובזוג שפתיים שותתות דם. ידיו ורגליו הכבולות היו פצועות וחבולות משרשראות הברזל. אברהם הביט ביצור המוזר שישב למולו, מסרב למראה עיניו, והחל מתקרב לעברו. רבי יחיא פתח פיו בשאגה, ואברהם, אביו, שב ונרתע לאחור. בוכה וצועק שב האב לבית מארחו, דודו ישועה.
למחרת בבוקר התייצבו מנהיג הקהילה והאב בפני המושל הצבאי של העיירה וביקשו את עזרתו בהעברת המשוגע לאלג׳יר. המושל היה נדיב עד מאוד והוציא אישור חתום על־ידו להעברת הרב המשוגע, נתן הוראה להעמיד את הג׳יפ שלו לצורך הסעתו עד לתחנת הרכבת בגבול ואף קרא לאח המרפאה שבעיירה, כדי שיזריק לרב המשוגע זריקות הרגעה, שתפעלנה פעולתן עליו עד תום הנסיעה הארוכה.
הרכבת המחברת את שתי המדינות בנקודת הגבול היתה מלאה וגדושה בנוסעים ובסחורות. אברהם החזיק בבנו שדמה לאריה והושיבו לידו על ספסל באחד הקרונות. הנוסעים הערביים הקיפו את היצור המוזר, צחקו .למראהו, שאלו את אביו שאלות מציקות על אודותיו ובמשך הנסיעה כולה התבדחו על אודות השניים.
בהגיעם לאלג׳יר העיר אברהם את בנו מתרדמתו העמוקה, בה שקע בהשפעת הסם שהוזרק לו, ושניהם ירדו מן הרכבת.
רבי יחיא נראה משועשע ממראות תחנת הרכבת: אנשים רבים התרוצצו מפה לשם, רכבות חלפו על פניהם, סבלים העמיסו סחורות רבות על עגלות ובהמות־משא. לפתע קפץ רבי יחיא מן הרציף אל מסילת הברזל והחל שואג לעבר רכבת הקרבה ודוהרת למולו, כשידיו פרושות וחצי גופו העליון מוטה קדימה במטרה לתפוס את הרכבת ולבלוע אותה.
הרכבת עברה בדהרה המלווה בצפירה ארוכה והותירה אחריה שקט נורא ועיניים בוהות.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..
בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….
הרב והמלך
מלך אחד רצה לנסות את רבם של יהודי עירו. הזמין את הרב לסעודה אצלו, אולם הלה סרב, כיוון שחשש לכשרות האוכל. אמר לו המלך: ״הבא את אשתך לארמוני אתן לה חדר, ותבשל לך מטעמים לארוחת צהריים, כי רוצה אני שתסעד על שולחני ולא תטמא פיך.״
קיבל הרב את הצעת המלך, והביא את אישתו לארמון. נתנו לה שם חדר. החליטה להכין לרב קוסקוס. אמר המלך לאחד מעובדיו: ״לך וראה מה עושה אשת הרב ואמור לטבח שיעשה כמוה.״ הכינה הרבנית את הפתיתים, אף הטבח הכין פתיתים, הכינה את הירקות, והטבח אחריה, בישלה בשר ואף הוא בישל בשר. ומשסיימה, נתנה את התבשיל בצלחת מיוחדת, אף הטבח נתן את תבשילו בצלחת תאומה. לאחר שסיים נתן את התבשיל למלך, החביא המלך את הצלחת בחדר האוכל.
הגיעה שעת הארוחה והרבנית הגישה לרב שישב סמוך למלך את צלחת הקוסקוס. אמר המלך לרב: ״לפני שתתחיל בארוחה, פשוט נא את גלימתך.״ קיבל עליו הרב את הדין ופשט את הגלימה מעל לראשו, ומשכוסו עיניו ופניו בגלימה החליפו את צלחת הרבנית הכשרה בצלחת טבח המלך הטמאה. משגמר הרב לפשוט את הגלימה, התיישבו כולם. צפה המלך שהרב יפתח בארוחה, ראהו מתמהמה ומהסס, שאלו המלך: ״רבי, על שום מה אינך אוכל״. ענה לו הרבי: כלל למדוני רבותי, שברגע שכוסו פני, כל מאכל שהוגש לפני הוא מבחינתי טרפה.״ נדהם המלך, והודה לאלוהים על חכמת הרב, ובאותו יום התגייר המלך וגייר את כל ממלכתו.
אמנת חמאס – الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת
כחיסון מפני הסכנות הללו מציעה האמנה השמדה, טיהורים ואיסורים. ״ביום שתהיה בידי האיסלאם [יכולת] הכוונת החיים [של המוסלמים]״, ממשיך סעיף 17, ״הוא יחסל את הארגונים האלה העוינים את האנושות ואת האיסלאם״. זאת ועוד: ״הכרח הוא להכניס שינויים מהותיים בתכניות הלימודים של בתי הספר, לטהר אותן מהשפעת הפלישה הרעיונית שפגעה בהן בעטיים של המזרחנים והמיסיונרים״. בסעיף 19 אף מופיע איסור על הצחוק: ״כל אלה דברים רציניים בתכלית ולא בדיחה, כי האומה הלוחמת אינה יודעת לצון״. דומה שכל מהותו של האיסלאמיזם נדחסה לפסוקית אחת זו, השוללת את הצחוק.
כמו עמדו כרכי ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ פתוחים על שולחנם של מנסחי האמנה בשעת עבודה, מאשים המסמך שכתבו את ״הציונות העולמית״ בכל פגעיה של ההיסטוריה העולמית. היהודים ״עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית ורוב המהפכות שעליהן שמענו״; ״הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם הראשונה, אשר בה הצליחו לחסל את מדינת הח׳ליפות האיסלאמית״; ״הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם השנייה, שבה הפיקו רווחים אדירים מסחר בחומרי לחימה״; ו״הם שהורו על הקמת ארגון האומות המאוחדות ומועצת הביטחון במקום חבר הלאומים, למען יוכלו למשול בעולם באמצעותם. אין מלחמה מתנהלת בשום מקום בעולם בלא שתהיה ידם מעורבת בה״. בחתירתם לשליטה בעולם כולו, סיפוח פלסטין הוא צעד ראשון בדרך ״להתפשט מן הנילוס ועד הפרת״, שלאחריו הם ״ישאפו להתפשטות נוספת״. וכאן, סוף־סוף, בסעיף 32, נזכר המקור בשמו: ״תכניתם [משתקפת] ב׳פרוטוקולים של זקני ציון׳, ואין שהתנהגותם] בהווה כדי להעיד על דברינו״.
טבעית היא הנטייה להגיב לשיגעון הזה במשיכת כתף, כשם שנאומיו המטורפים של אדולף היטלר נענו תחילה בחיוך של רחמנות. אולם ההזיות הללו ממש הן הנוספות עוז באותם פלסטינים היוצאים להתאבד בפיגועי תופת רצחניים נגד אזרחים ישראלים, והן המספקות את הממד הפנטסמגורי לתשוקתו של חמאס להכרית את ישראל.
פנטסמגורי – תעתועי……
מדהים לגלות שמצע מפורש זה של חמאס, המקור הבסיסי ביותר להבנתו, נזכר רק לעתים נדירות בכל אותו מלל עיתונאי אינסופי האופף אה תופעת המחבלים המאבדים והמנסה לעמוד על מניעיהם. תופעה זו מעניקה נופך אקטואלי לאזהרה שהשמיע ההיסטוריון ליאון פוליאקוב בשנת 1969, כי ״מי שאינו מוקיע את האנטישמיות בצורתה הפרימיטיבית והבסיסית, ונמנע מכך דווקא משום שהיא פרימיטיבית ובסיסית, ייאלץ לשאול את עצמו אם אין הוא משדר בכך אות של הסכמה חשאית לאנטישמים בעולם כולו״.«
על כל פנים, כוונותיו של חמאס באשר לישראל נפרסות באמנה באופן חד־משמעי. לפי סעיף 6, התנועה ״פועלת להניף את דגל אללה על כל שעל מאדמת פלסטין״, ולפי סעיף 13, ״אין פתרון לשאלת פלסטין אלא בג׳יהאד. יוזמות, הצעות וועידות בינלאומיות, כולן ביטול זמן והבל ורעות רוח״. כלפי אש״ף, לעומת זאת, מפגינה האמנה טוב לב יחסי. ״האם יכול המוסלמי להתנכר לאביו, לאחיו, לשאר בשרו או לידידו [החברים באש״ף]?״, שואל סעיף 27. ״ביום שיקבל ארגון השחרור הפלסטיני את האיסלאם כאורח חיים, נהיה אנחנו חייליו״.
מה פשר הטון המתון הזה? מאין התקווה שאש״ף יאמץ במוקדם או במאוחר את ״נתיב האיסלאם״?
אל־חוסייני וערפאת
הסמל החזותי המזוהה עד היום עם אש״ף התהווה בשנת 1974, כשמלחמת וייטנאם התקרבה לסופה. יאסר ערפאת עמד על דוכן העצרת הכללית של האו״ם עם אקדח בחגורתו, מדושן עונג ממעמדו כסמלו החדש של האנטי־אימפריאליזם. הפידאיון (מילולית: מקריבי עצמם) של אש״ף נישאו על כפותיהם של מכונת התעמולה הסובייטית, של הליגה הערבית, של ארגון המדינות האיסלאמיות ושל גוש המדינות הבלתי מזדהות, היישר אל כס הכבוד האידאולוגי ששימש עד אז את הווייטקונג.
כבר אז היה אפשר לעיין באמנת הארגון, שהתפרסמה עוד בשנת 1968, ולהתרשם מהפרוגרסיביות הזעומה למדי של הארגון – זו הניכרת, למשל, מדבקותו בעיקרון ה״פולק״ הגרמני.
יותר מכול הדאיגה את הארגון – ובכך קדם לו המופתי של ירושלים – האפשרות שהפליטים הפלסטינים יתאזרחו במדינות ערב המארחות אותם. אמין אל־חוסייני פעל בלי לאות לסיכול אפשרות זו – בכתביו, בנאומיו ובוועידה שיזם. האמנה הלאומית הפלסטינית נחלצה למען אותה מטרה בסעיפיה הרביעי והחמישי, המחילים על הזהות הפלסטינית את דין הדםjus sanguinis ״האישיות הפלסטינית היא תכונה שורשית מתמידה שאיננה פגה, והיא עוברת מן האבות אל הבנים״. ״מי שנולד לאחר תאריך זה [1947] לאב ערבי פלסטיני בתוך פלסטין או מחוצה לה הוא פלסטיני״. הגדרה זו, שמטרתה להנציח את קיומם של מחנות הפליטים כאמצעי לחץ על ישראל, מבוססת על עיקרון הפולק, ודבר אין לה עם פרוגרסיביות.
ריאקציונריות לא פחות הן ההכרזה בסעיף 15 של האמנה, כי מטרת אש״ף היא ״לטהר את פלסטין מהקיום הציוני״ – כלומר להחריב את מדינת ישראל – והקביעה בסעיף 19 שתכנית החלוקה של האו״ם משנת 1947 והקמת מדינת ישראל ״בטלות מיסודן״. רעיון הקונספירציה היהודית העולמית עולה על פני השטח בסעיף 22, הקובע כי ״הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועות השחרור והקידום בעולם״. גם הג׳יהאד מופיע באמנה, אם כי בלבוש חילוני. בסעיף 7 אנו קוראים כי יש להכשיר כל פלסטיני ״למאבק המזוין ולהקרבת רכושו וחייו למען החזרת מולדתו עד לשחרורה״, וסעיף 9 מוסיף כי ״המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין״. האמנה אינה מבזבזת אף לא מילה אחת כדי לעמוד על אופיו החברתי והפוליטי של אותו ״שחרור״.
האמנה מכסה טפחיים מחשיבותו הממשית של האיסלאמיזם בהתפתחותו הפוליטית של יו״ר אש״ף, יאסר ערפאת. חשיבותו של ההיבט הזה רבה יותר מאז 1987, עת החלה האיסלאמיזציה של הפוליטיקה הפלסטינית. כדאי, משום כך, לבחון מקרוב את התפתחותו האינטלקטואלית של ערפאת.
שמו המלא של ערפאת, יאסר עבד א־רחמן א־ראוף ערפאת אל־קדווה אל־חוסייני, מרמז על היותו בן משפחה רחוק של המופתי. הוא נולד בשנת 1929. שנותיו הראשונות עברו עליו בירושלים, והמופתי היה גיבור ילדותו. כשפרץ המרד הערבי בהשראת המופתי תרם יאסר בן השבע את חלקו ויידה אבנים.
נעוריו של ערפאת, משנת 1942 ואילך, עברו עליו בקהיר, ושם הוא התוודע לחוגים מצרים פרו־גרמניים. לאחר בואו של המופתי לקהיר בשנת 1946 נהג ערפאת לבקרו לעתים קרובות. מפעם לפעם הגיע לעיר גם עבד אל־קאדר אל־חוסייני, אחיינו של המופתי ומנהיגן של כנופיות אנטי־ציוניות חמושות בארץ־ישראל, כדי לארגן מתנדבים צעירים. ׳״הוא היה המנהיג שלי.
הייתי אז בן 17, מהצעירים שבין הקצינים׳, סיפר ערפאת לימים. במטבחו של עבד אל־קאדר למדו פלסטינים צעירים כיצד להכין פצצות וכיצד לנטרלן. בכמה הזדמנויות זכו ערפאת וחבריו לאימוני קומנדו חשאיים מידי קצין גרמני שהגיע למצרים עם חאג׳ אמין [אל־חוסייני]״. במהלך התקופה ההיא סייע ערפאת בהעברת נשק לארגונו המחתרתי של אל־חוסייני בארץ־ישראל, ובמלחמת 1948 יצא לחזית במסגרת יחידה של האחים המוסלמים. הוא החל ללמוד בבית ספר להנדסה, אך בשנת 1950 עזב לתקופה את לימודיו כדי לפקד על כוח של האחים המוסלמים שתקף יחידות בריטיות באזור התעלה. בשנה 1952, בתמיכת האחים המוסלמים ובעידודו של המופתי, נבחר ליו״ר אגודת הסטודנטים הפלסטינים. היו לו אז יחסים מצוינים עם נאצר והקצינים החופשיים, אולם לאחר ניסיון ההתנקשות של האחים המוסלמים בנאצר בשנת 1954 הוא נכלא בשל היותו תומך ידוע של הארגון.
הקוראן סקירה כללית על פסוקי הקוראן-מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
פרק חמישי
הקוראן
סקירה כללית על פסוקי הקוראן
ספר הקוראן שנכתב ביוזמתו של החליפה עותמאן איננו אלא מירקם בלתי אמין של השערות וחיקויים ומבוסס ברוב פסוקיו על חוקים והלכות שנשאבו ועוותו בחובבנות מחוקי ההלכה היהודית ודתות אחרות מלבד האמור חוקי הקוראן איששו את מנהגי הפגנים מלפני האיסלאם וקידשו אותם כמצוות להלכות האיסלאם בהוראתו ובהסכמתו של מוחמד.
איכותו של הקוראן מתבטאת אך ורק בניסוחו ומלבד סגנון כתיבתי הייחודי אין בו כל חידוש משמעותי לא בתחום החוקתי ולא בתחום ההתגלות האלוהית.
מנהיגי האיסלאם בכל הדורות התקשו לפעול או לשפוט על פי חוסי הקוראן כתוצאה ממחסור בחוקים והלכות בתחומים רבים בחיי המאמינים, לכן קמו כתות שונות באיסלאם שאימצו לעצמן חוקים והלכות חדשים מעבר לכתוב בקוראן כביכול בהסתמך על הקוראן.
לדוגמא יש לציין את פעילויותיו של המוסד הדתי עולמא שבראשי עמד איש דת ה׳קאדי׳ או המופתי שעסקו בחקיקת חוקים חדשים בדה האיסלאם על פי הלכה מוסלמית ה״שרעיה״.
בראש העולמא עמד איש בעל סמכות דתית עליונה שייח אל אסלאם שהיה אחראי על מערכת החוקים ופסקי ההלכה החדשים באיסלאם ה׳פתווא׳.
בתקופה העותומאנית פעל מיניסטריון ההקדשים שעמד בראשו שייח אל איסלאם שעסק אך ורק בקביעתם ואישורם של פסקי הלכה ים ונקרא בפי העותומנים פתוואחאנה.
בכת השיעית השנייה בגודלה באיסלאם נוהגים גדולי המקובלים בדת האייטולות לפסוק פסקי הלכה על מנת להשלים את החסר בהלכה ־מוסלמית כעזר למערכת המשפט ולחיי יומיום.
בכת האיסמאעיליה השלישית בגודלה באיסלאם המאמינים פועלים ורק על פי החלטותיו של מנהיג הכת אגא חאן בכל הנושאים הקשורים במנהגים ובפסקי הלכה חדשים.
כל יתר הכתות באיסלאם אימצו לעצמן דוקטרינות שונות בתחום ־חוקים וההלכות ואינן פועלות על פי חוקי השרעיה המוסלמית.
2
ספר הקוראן איננו ספר העונה בתוכנו ובהלכותיו המעטות על כל צורכי המאמינים באיסלאם.
בספר הקוראן אמנם ישנם חוקים והלכות אולם כל ההלכות שהתווספו לקוראן הנן כאמור העתקה מושלמת ממסורות פגאניות וממסורות בני שבטי המדבר שעורכי הקוראן התעלמו משיוכן לתקופת הג׳הליה.
את ספר הקוראן אפשר לדמות לכתב תביעה בכל הנושאים הקשורים לעם היהודי. בכל הפרשיות בקוראן ניתן להבחין בביקורת חדורת שנאה עיוורת כלפי העם היהודי המתבטאת בגינוי חד על דרכי התנהגותו כלפי מוחמד ואף כלפי האלוהים שהיטיב עמם בנסים ונפלאות והם מרדו בו.
כל פסוקי המפתח וכל המסרים התיאולוגיים בקוראן מבוססים בשינויים קלים על תורת היהודים ועל מנהגי עובדי אלילים ולעורכי הקוראן לא נשאר אלא להסיח את המסרים בשפה שקשתה בכוונה תחילה על הבנת המאמינים.
על מנת להוכיח את אמיתות הטענות כלפי הכתובים בקוראן חובה להתייחס לכל פרק בפני עצמו ולהעלות מתוכו את הקטעים שהועתקו מתורת היהודים ועוותו בניסוחיהם ובתיאוריהם המקוריים.
עיקר האידיאולוגיה התיאולוגית של הקוראן התמקדה על שני נושאים: ״יום הדין׳ ו״יום תחיית המתים״ משפטים שהיו שגורים בפי מוחמד בתחילת דרכו והיוו למעשה את עקרונותיה של דת האיסלאם.
לכל אורך פסוקי הקוראן לא צויינה מילה על קורות חייו ועל מלחמותיו של מוחמד, על מעשי השוד והביזה של השיירות למכה ועל מניעיו בהשמדת השבטים היהודיים במדינה למרות היותם מאמינים באלוהים. הקוראן על פי תוכן כתביו המגמתיים איננו מהווה ספר אובייקטיבי כלל.