מורשת יהדות מרוקו

בס"ד
הפקולטה למדעי היהדות
ד ף ש ב ו ע י
מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות פרשת וירא, תשע"ג
ע"ש הלנה ופאול שולמן מספר 990

מבחנו של אלוקים בפרשת העקדה

ד"ר דן אלבו

לאחרונה טען החוקר הבריטי ריצ'רד דוקינס בספרו "יש א-לוהים? האשליה הגדולה של הדת" כי "סיפור עקדת יצחק הוא סיפור מביש, שהוא דוגמה להתעללות בילד חסר ישע ותוקפנות אלימה במערכת יחסים של כוחות בלתי שווים". דברים אלה קשים ומנוגדים למקורותינו המפליגים בשבח אברהם. האם ניתן לפרש את הכתובים אחרת? סוגיית הבחירה החופשית כוללת צרור בעיות שלהן קשר הדוק לאמונה ולסתירה לכאורה בין אדנות הא-ל וטיב הרצון החופשי של מאמיניו, ולשאלת היסוד כיצד חופש בחירה עולה בקנה אחד עם ציות מוחלט לרצון שאינו שלך. על פי המקרא האדם בוחר את אלוקיו, ופרשת העקדה מציפה את השאלה: כיצד ינהג מי שאלוקיו מצווה עליו לעשות מעשה, המנוגד להנחות שהביאוהו לבחור בו?
בשלוש הפרשות הקודמות הקנה הכתוב לאירועים משמעות מוסרית, המבוססת על הבחנה בין טוב ורע, שכר ועונש. עושי הרע נענשו ועושי הטוב זכו לשכר. מהלוגיקה הזו עולה זיקה מובהקת בין מוות ועונש, חיים ושכר. אברהם מתגלה במלוא עוצמתו המוסרית בתפילתו על סדום, ועמדתו באה לידי ביטוי בשתי השאלות: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע"? ו"הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?". בדבריו צפוּנה ההנחה, שגם הא-ל כפוף לכללי הצדק שקבע. כפי שאינו רשאי ליטול נפש צדיק בעוון רשע, כך אינו רשאי להורות לאדם ליטול חיים של אחר שלא חטא. בניגוד למקרה של סדום שבו אברהם מסנגר מתדיין, מתמקח ומוכיח בלהט, כאן הוא נאלם, והיאלמותו אינה מובנת שהרי הצו מקפל עוולה נוראה. יתר על כן, דברי ה' לאברהם עומדים בניגוד קוטבי לבניין המוסרי שנבנה עד כה, לפיו מות אדם טרם זמנו הוא תוצאה של פשע אנושי (כמו רצח הבל) או עונש אלוקי (המבול וסדום). חז"ל קובלים על שאברהם לא חמל על בנו אהובו, אך קיים קושי בחוסר ההלימה בהתנהלותו, ועיקר הקושי אינו בו אלא בעוולה המוסרית ובאכזריות הכרוכות בצו הא-ל.
סיפור העקדה תובע מענה לשני הקשיים: לצו ה' ולשתיקת אברהם. על פי הפרשנות המקובלת, הניסיון נועד לגלות האם יציית אברהם לצו להקריב את בנו, אלא שהבנת הניסיון באופן זה, סותרת את התכונות המיוחסות לה' במקרא ואת תפיסתו כא-ל כל יודע. ועוד, בפרשת אברהם ומלך גרר נאמר כבר שאברהם מחלק את העולם בין מקום שיש בו "יִרְאַת אֱ לֹהִים" ומקום שהוויה זו אינה מצויה בו; בין אנשים יראי אלוקים ובין שאינם כאלה. ובהיותו ירא אלוקים מה הטעם לנסותו במידה שניחן בה ולבחון את יראתו? אז במה נוסה אברהם בדיוק?
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה. וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". הבקשה נחלקת לשניים: ללכת למקום מסוים ומוגדר, ולהעלות את יצחק לעולה. הניסיון שבו הועמד אברהם נחלק אף הוא במקביל לשניים: הראשון – האם יהין ללכת עד ההר שעליו יצביע ה' למרות הבקשה להעלות את בנו לעולה. השני – עד איזה גבול ירחיק לכת בצייתנותו ומאיזה שלב יתמה ויגלה ספקנות לגבי צדקת הצו. זהו טיב המבחן וכך מוצע להבין את פרשת העקדה: שני מבחנים לפנינו: הא-ל מבקש לבחון האם יהין אברהם לסרב לפשע ששידלו לבצע, ומבחינתו של אברהם – היש טעם להמשיך לדבוק בא-ל המורה לו להעלות את בנו לעולה, כאחרון האלים הפאגאניים.
הא-ל הציב בפני אברהם שתי דילמות: בחירה בין ציות ובין סירוב מכאן ובחירה בין טוב ובין רע מכאן. ואולם ה' לא הקל עליו, שכן הציב בפניו דילמה צולבת: בחירה בציות > מובילה לבחירה ברע, ואילו בחירה בסירוב > מובילה לבחירה בטוב. ניסיון העקדה בא אם כן לבחון האם יסרב אברהם לתביעת ה' ויבחר בחיי בנו או יציית ויעלה את בנו לקורבן.
נראה עם שמיעת דבר ה', אברהם מקבל החלטה שלא לציית לו. הוא מספר ליצחק בגילוי לב את דבר ה' אליו ויחד הם יוצאים למסע. כשאברהם אומר: "שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה, וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (כב:ה), הוא יודע את סוף הסיפור בטרם סיומו. יתר על כן, לשאלת יצחק: "וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה"? עונה אברהם: "אֱ-לֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי"; מדהים! ממש כפי שזמן קצר אחר כך, אכן קורה במציאות. הכיצד? לא ניתן להסביר ראיית עתיד מדויקת זו של אברהם בלא להתייחס להיותו נביא, וגם כי אין בדעתו לשחוט את בנו. משאלתו של יצחק ברי גם שלא חשב בשום שלב שהוא מועמד להישחט, ומתוך היכרותו עם אביו לא הייתה לו סיבה לפקפק בכנות דבריו.
על רקע פירוט הציוד שהוזכר בהכנות למסע, מוזר שלא נזכר חֶבֶל, שכן כיצד ניתן לעקוד אדם או בעל-חיים ללא חבל? "עקדה" משמעה מבחינה מעשית ומילונית כאחת, כבילה של ידיים ורגליים, ולגבי בעל-חיים משמעה קשירת רגליו הקדמיות אל האחוריות. ברי שאין עֲקֵדָה בלא עֲקִידָה ואין עֲקִידָה בלא חבל. חסרון החבל במפרט הציוד הוא בבחינת הנוקר החסר באקדח היורה בסצנת-רצח בתיאטרון. הפריט החסר צופן את עמדתו המוסרית והאמונית של אברהם ביחס לבקשה להעלות את בנו לעולה. אברהם אינו מצטייד בחבל בתחילה כי אין בדעתו לעקוד את בנו בהמשך.
"וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱ-לֹהִים". יַחְדָּו להדגיש שהלכו מתוך ידיעה משותפת של תכלית המעשה שבו הם נוטלים חלק. התיאור מצביע על התנהלות רגועה, קואופרטיבית ותכליתית כמצופה משני אנשים שמוציאים לפועל תכנית מוסכמת הידועה לפרטיה היטב. יצחק נוהג כאותו שחקן במחזה שבו מתרחשת סצנה של רצח באקדח נטול נוקר. הוא יודע שבסיום ההשתחוויה ישוב עם אביו לנערים. ואברהם, הוא מעוניין לדעת האם הא-ל שנגלה אליו בחרן תובע קורבנות אדם כשאר האלים, אם לאו.
"וַיַּעֲקֹד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ"; בהעדר חבל אפשר לפרש: הניחו על המזבח כמי שידיו ורגליו עקודות. מנקודת ראותם השאלה הייתה עד איזה שלב ימשיכו במיצג האלילי כדי לעמוד על כוונת ה'. ואכן, מלאך ה' מופיע לפני הנפת המאכלת: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם… וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ… וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה. כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי" (יא-יב). ה' אומר לאברהם כדברים האלה: לאור העובדה שלא ויתרת על בנך יחידך למעני, כמעשי הכנענים המעלים את בכוריהם לעולה, לפיכך: "יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה". "ולא חשכת" משמעו: לא גרמת לכיליונו. "חשכת" לשון חושך פחם ואפר (מהר"ל, "דרך חיים", עמ' קמ"ד) ומשמעו: לא שרפת את בנך למעני.
אישיותו המוסרית הלוהטת של אברהם ונביאותו, אמירתו המפורשת שישוב עם יצחק לאחר ההשתחוויה והעדר החבל, מהווים אדנים מוצקים לפרשנות המוצעת כאן, לפיה אברהם אינו מוצג כמי שנעתר לשחוט את בנו וגם לא כמי שמשקר ומוליך שולל את בנו.
אברהם נבחן בטיב אמונתו ולא בחוסן אמונתו, שהרי גם אדם פגאני השוחט את בנו בכורו עושה את מעשהו מתוך אמונה ולהט דתי. זו ליבת הפרובלמאטיקה ביחסי שליט ונשלט, בין אדנות הַמְּצַוֶּה וטיב הרצון החופשי של הַמְּצֻוֶּה. מהותה הסמכותית של הדת מכילה פרובלמאטיות לא מבוטלת: "אמונה עיוורת" ו"ציות עיוור" יכולים חיש קל להוביל ל"עיוורון מוסרי" ולהיות בנסיבות מסוימות גם הדרך הקצרה ביותר אל המעשים הנפשעים ביותר. פרשת העקדה מציפה היבט זה במהותה של האמונה ותוחמת את יחסי הכפיפות בין הַמְּצַוֶּה וְהַמְּצֻוֶּה. המאמין נתבע לציית ובה בעת לבחור. מצד אחד, ציות משמעותו אִיּוּן הרצון החופשי, מצד שני, אמונה נטולת חופש בחירה, מאיינת את מושג הטוב והרע. הדיאלקטיקה בין יראה ובחירה בפרשה באה לידי ביטוי במעשי אברהם. שלושה ימים הוא הולך עם בנו כדי להיווכח אם ה' יראה לו שה לעולה. דברי המלאך והופעת האיל מוכיחים לאברהם שהא-ל לא רצה מלכתחילה שייטול את חיי בנו.
פרשת העקדה מהוה נקודת ציון תיאולוגית ומוסרית באפיון דת הייחוד, כדת השוללת קורבנות אדם. על פיה, התבונה ועמה הבחירה החופשית אינן ניטלות מהאדם המאמין. זהו לקחה של פרשת העקדה.

קצת חנוכה ופורים, סימן אנכי

משה בן יעקב המכונה:בן הרוס חזק ואמץ וברוך וחזק

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה

לחן: מי כמוך ולחן:קימה אל היכלי.

הקצידה ארוכה מאוד, ולכן אפרסם אותה בהמשכים – אלי פילו

הקצידה פורסמה בשנת תשט״ז בכתב־עת ״מאורות״ הרמב״ם.

שיצא במלאת 750 שנה לפטירת

דו שיח דמיוני בין פורים לחנוכה, כאשר כל אחד מנסה להקניט את השני….בערבית עם תרגום של המחבר רפאל בן שמחון….מתוך הספר " יהדות המגרב " של רפאל בן שמחון

אנא יא לזוואד כ׳רזת לזנקא,

אני, אדונים,יצאתי החוצה,

ולקית עממי פורים בזרבא ודיקא,

ואמצא הדוד פורים דוהר במרוצה,

וסיפ׳ו בידו זרא לחנוכה, באס

וחרבו בידו רץ לקראת החנוכה,

יטפ׳י לקנדלאת בזרבאני.

לכבות מהר את הנרות הקטנטנים.

כלמהא סיר עני יא דיק רעאיא,

כה דבר אליה:סורי מני קבצנית,

מן זמן חתא־ליום ונת׳י ג׳יר שעאיא,

מעולם ועד הנה את כצוענית,

ראק נת׳י ענדי לסרע מדעיא

הנה את למשפט מוזמנה, עליך לבוא

פ׳כ׳מסא ועסרין פ׳כסלו תזיני.

בכסלו בחמשה ועשרים.

ידדין פורים ית׳ראעדו בלפ׳קעא,

ידי פורים רעדו באף ועברה,

ודכ׳ל וסללם על זמאעא,וקאלהום:

 ויבוא,וישאל בשלום החבורה ויאמר

שארעוני פ׳י סאעא, מעא האד למרא,

 להם:שפטוני במהרה, עם זאת האשה,

קללת אנסוואני.

דלת הנשים.

מן די יילי מארית פ׳חאל האד לעגוזא,

מיום היותי לא ראיתי כזאת הזקנה,

כאסלא ותקילא כת׳ר מן לחאזא,

עצלה וגסה יותר מדי,היא באה לחרף

תזי ת׳עאייר לעזיזה לכ׳וואזא,

למכובד אדונה,שכל העניים אליו הם

 למסאכין לכול בלעינין רזאווני.

הם מחכים.

סמעו מא זרא לוואחד למסכין,

שמעו מה שקרה לעני חרוץ:הלך וקנה

מסא וטלק סי זית בדדין,הווא זאיי

מעט שמן בהלוואה,וכשהוא בא נמעד

וזהק וטאח פ׳טין,ונהרק א־זית,

ונפל בבוץ,ונשפך השמן והוא לן

 ובאת׳ פ׳דולמאני.

במחשכים.

הוולת נאס בקוות אסתוב,והומא

הרעשת בני אדם מחוזק הסתיו,הם

 יכ׳ממו גייר פ׳לפ׳אכ׳ר ולחטב.לברד

יחשבו רק על פחם ועצים.הקור חדר

דכ׳ל עלא זופ׳הום ותרטב,

לתוך גופם ונרטב,ומרוב הטחב

לפ׳ראס תבזזג מן קוות נדוואני.

נשחתו המזרונים.

בטטלת א־נסא מלכ׳דמא,אודאווהא

ביטלת הנשים מהעבודה,ואורך

חרמוה עלא לעולאמא,מא יקדרו

אסרוהו על חכמי התורה,לא יוכלו

 יקראוו פ׳יהא חת׳א כלמא,לא

לקרוא בה אף מלה,לא גדולים ולא

כבאר וואלא זג׳אר פילוח לקרייאני.

קטנים בלוח הלימודים.

נובא מנורא אוכ׳רא ולפ׳ת׳אייל ,

פעם אחר פעם והפתילות יתוספו,

 יתזאדו,תמן־ייאם  כמלא והומא יעדדו,

שמונה ימים שלמים הם יספרו,

 ג׳יר יקררב א־ליל תזברהום יתראעדו,

קרוב הלילה,רעד יאחזמו,מעוצם

 מן קוות א־טלז נאזל פ׳זבלאני.     

השלג היורד בהרים.

ידהום פ׳ארמין פ׳לחזר מכ׳ביין,

ידיהם סדוקות ובין האבנים טמונות

ידהום על למזמר מסלוקין,ורזליהום

ידיהם על הגחלים שלוקות ורגליהם

 דימה בלגייס מסבוג׳ין,מהריין,

בבוץ צבועות ובלויות,והרוב יאכלו

 ולכת׳רא ית׳עסאוו בלפ׳ול מסלוקין,

ארוחות ערב בפולים מבושלים או

ומקליין וסי מא ילחק זריעא לכת'אני

קלויים ויש שלא ישיגו זרעונים

طقوس العرس وشعائر الزواج عند يهود المغرب

رغم أن عادات الاحتفال بالزواج عند اليهود لها طقوسها الخاصة وخطواتها ومراحلها الخاصة أيضا، إلا أن تداخل الثقافتين اليهودية والمغربية جعل للعرس اليهودي بالمغرب ملامحا متميزة متحت من الثقافتين معا، فكانت النتيجة احتفالية ذات خصوصية.

الخطوبة

تبدأ مراسيم الزواج عند يهود المغرب بإثبات شرعيته بدء بـ «الشيدوخيم»، أي طلب الزواج بإقامة حفل لَمْلاك أو الرْشيم يقدم فيه الخطيب إلى خطيبته مجموعة من الهدايا يلتزم بها ويتعهد عبرها بالزواج من خطيبته، وتكون الهدايا المقدمة عبارة عن «شَرَتْلَة» أو «سرتلة» وهي سبعة أساور من الذهب رمز الأسبوع وخاتما يحمل جوهرة و«سَبْنيَّة» من الحرير، بالإضافة إلى صينية الخطوبة التي تحتوي على خمسة قوالب من السكر، والحناء والعطور والحلويات والفواكه الجافة.

وقد كان من عادة المجتمع اليهودي المغربي أن يختار أو يعين الآباء لأبنائهم زوجاتهم، وعلى الشاب أن يكون طائعا لاختيار أسرته حتى لو كانت رغبته غير ذلك، أما البنت فلا تطلب مشورتها أو رأيها، وما عليها إلا أن تخضع راغبة أو مكرهة إلى رغبة الوالدين.

يتقدم أب الشاب إلى والد الفتاة طالبا يدها لابنه، وإذا كانت العائلتان تتعارفان، وهذا ما يكون في الغالب، تسند هذه المهمة إلى شخص محترف وهو  الخاطب أو الخاطبة.

يمنع الخطيبين من أن يلتقيا أثناء الخطوبة، وألاّ يرى أحدها الآخر، ولا ينبغي للبنت بأي حجة أن تظهر في الشارع، فيما تتشارك العائلتان في تحضير العرس من جهاز العروس وتوفير وتخزين كميات هامة من الحلويات والمربى.

طقوس العرس وشعائر الزواج

ليهود المغرب طقوس خاصة وشعائر محددة في العرس أو الزفاف، يمتزج فيها المتخيل الاجتماعي المغربي مع كل ماهو ديني عقائدي نابع من الكتاب المقدس التوراة، وأغلب هذه الطقوس تتقاطع مع المتخيل الإسلامي المغربي، إن لم نقل أن الكثير منها ذو أصل يهودي. غالبا ما تجرى طقوس العرس على إيقاع من الأهازيج طيلة الأسبوع بشكل متتابع، ليبلغ أوج المتعة يوم الأربعاء وهو يوم البركات السبع بإقامة شعيرة ألف عملية وعملية، ليعلن عن استمرار العرس وامتداده لفترة قد تدوم ثلاثة أو أربعة أسابيع، وأقل ما تستغرقه ثمانية أيام، تتنوع طقوسها وحفلاتها حسب الإمكانيات المادية للعائلة وتباهيها أمام العائلات الأخريات.

وتجدر الإشارة أنه باستثناء إجراء عقد الزواج «الكُتُباه» و «القدوشين» أي المباركة، فإننا نجد أنفسنا أمام مجموعة من الطقوس والعادات والأعراف، وهي مجموعة من أشكال الشعائر تكتسي طابعا مقدسا أو رمزيا، كما لا تخلوا من ممارسات سحرية حيث يتمثل المتخيل الاجتماعي المغربي بكل مكوناته بعيدا عن الأصول الدينية رهبة من عالم تحكمه أسرار الجن والقوى الخارقة، باعتبار فترة الزواج من أخطر مراحل الحياة وأصعبها، وينظر إلى الزوجين على أنهما قابلان ومعرضان للأذى ومهددان بكل أنواع الشرور، وكل العمليات السحرية كـ «التْقاف» و «الرْباط» ويهدف هذا النوع من السحر «الثْقاف» إلى خلق حالة من العجز الجنسي ومنع الاتصال الجنسي، وعليه ينبغي أخذ الحيطة والحذر بحماية الزوجين بالتعاويذ والتمائم و «الشيميروت»، أي كتابات سحرية، بالإضافة إلى تمائم سحرية خاصة بجلب السعادة والبركة والنجاح للزوجين.

غالبا ما يرافق طقوس العرس موسيقى وأغاني ورقص مما يقوي طابع السحر فيها، وتختلف الأنماط الموسيقية المستعملة في العرس حسب المنطقة التي ينحدر منها الزوجان إما بربرية أو فاسية، تطوانية أو مدينة أخرى… لتمتزج بذلك الأنغام والقصائد الدنيوية مع القصائد والموسيقى الدينية خصوصا «البيوطيم» وهي قصائد مكتوبة بالعبرية، وقد أصبحت جزء مهما من طقوس الاحتفال بالزواج، وتغنى في البيعة أو أثناء القداس الذي يقام في بيت العروسين الجديدين.

تفاصيل الاحتفال

تبدأ الاحتفالات في السبت الثاني السابق ليوم الزواج الحقيقي، والذي يتم في اليوم الأربعاء، ويسمى هذا السبت بسبت الرْشيمْ أي الإشهار وفي هذا اليوم يعين العريس «مولاي السلطان» أو «اسلي» بالأمازيغية وزراءه ويسمى بالعبرية «باحوريم» أو «لَعْزَارى» بالدارجة المغربية.

في الخميس التالي، وهو يوم «ازموميغ» وهو احتفال تكسر أثنائه بيضة على رأس الخطيبة، حيث يسيل السائل على الشعر المنسدل وتبلل الحاضرات أيديهن واحدة بعد الأخرى، في «زْلافة» من الحنة، ويضعن عجين الحناء على رأس العروس، حيث يشد الشعر فيما بعد بقماش من القطن الذي ينبغي أن يحتفظ به كما هو، إلى غاية يوم الثلاثاء وهو يوم الحمام والحنة. ويسمى عادة يوم السبت التالي بـ «سبت إيسلان» أي سبت مولاي السلطان ووزرائه، وهو يوم يتميز باجتماع العروسين وأصدقائهم العزاب. ويتميز كذلك «إيسلان» بتقديم هدية نقدية تقدمها العائلة والأصدقاء لآباء الخطيب، ويسمى أحيانا هذا السبت بسبت الرأي أي سبت تداول المشورة.

ويتم يوم الإثنين التالي آداء اليمين ويسمى نهار «شيفونعا» أو نهار «فينيان»، وهو التملك الشرعي، عقد التملك ويحرر عقد النكاح ويصادق عليه قبل حفلة الزواج، والعقد عبارة عن تعاقد رسمي يقوم به «الوفر» أي العادل، وهو الذي يمثل السلطة الربية وتشتمل «الكُتوبة» عقد النكاح «قنيان شطار» و«قنيان سودار» في آن واحد. الوجه الأول هو التملك بعقد عدلي «شطار»، وهو الوثيقة التي يسلمها الخطيب بيده لخطيبته، ويحتفظ بها الآباء بعناية فائقة. ويلتزم المعنيان في نفس الوقت بـ «قنيان سودار» أي العقد الرمزي للتملك، إذ يعلن الخطيبان عن قبولهما للشروط المسجلة في «الكتوبة»، وهما ماسكان لمنديل «سودار» يبسطه لهما العادل، ويجسد هذا الإمساك اتحادهما. ويضاف إلى هذه العملية الرمزية، رموز أخرى، كما أنه يمكن تغييرها بغيرها حسب المناطق، ففي فاس مثلا يلف الخطيب ثوبا أبيضا حوله سبع مرات وهو نفس الثوب الذي حملته الخطيبة فوق رأسها عشية اليوم المسمى بنهار الطرف الأبيض.

ويكون احتفال تقديم اليمين مصحوبا بالذبيحة، وتقدم بقرة «بلدية» في موكب كبير داخل صحن الدار، وتكون مزينة بحلي النساء و«سَبْنيّة» وورود ويقوم «الشوحيط»، وهو المكلف الرسمي بذبح البقرة ذبحا شرعيا، ليطهي لحمها ويقدم للضيوف.

حَمّام العروس

يمثل حَمّام العروس بالنسبة لليهود المغاربة شعيرة رئيسية للطهارة، ويكون يوم الثلاثاء بعد الزوال، في حمام الحُومة أو الملاح، ويرافق حمام العروس مجموعة من الطقوس الخاصة والممارسات السحرية، لحماية العروس من الشياطين والحاسدين والحاقدين على سعادتها.

ترمي جدة العروس أو النساء الأكبر سنا المصاحبات للعروس هدية أو قربانا للجن والشياطين في الصهريج أو بَرمة لحمّام، يكون عبارة عن طبق من المربى، وكأس من الخمر ومشط وبعض من شعر العروس المخضب بالحناء.

تغسل النساء شعر العروس ورأسها مع حرصها على جمع كل ما يتساقط منه من حناء وفضلات البيض، ليخلط بعدها بالسكر والقمح، ويوضع في قطعة قماش أو سُرّة من القماش ويوضع في فراش الزوجية.

بعد نهاية حَمَّام العروس تنشد النساء المصاحبات لها، المقطوعة التالية التي تغنى بعد خروجها من الحمام:

سعدي يا سعدي

آش إلو عندي

واش حاجتو بي

ولا يسالني عل راسي

قلو لمَّ فاسية

ول يسالني عل شعري

قلو مدزة احريرية

آه يانا يا لالا وو مالي

خدك ورده كاس بلار

معمر بلحليب وو نسمه فيه

آه يانا تستاهل ديك ارجيله

رحيه خضرا وو خلخال جديد.

وبمجرد ما تعود العروس من الحمام، يمشط شعرها وتغير ملابسها، وتتزين وتتعطر، وتتحلى بالجواهر الثقيلة من الفضة والذهب، لتكون مستعدة للاحتفال الكبير، المسمى حفل الحناء الذي يتم عشية يوم الثلاثاء، أي ليلة الحنة أو الليلة لكبيرة.

وتبدأ مراسيم احتفال العرس يوم الأربعاء بالبركات السبع، يتلى خلالها عقد النكاح جهرا. لتلتحق الزوجة ببيت الزوجية في نفس اليوم. ولكي لايكون الزواج لاغيا لابد أن يتم الاحتفال بحضور عشرة أفراد من الذكور البالغين «المنيان»، و«المنيان» هو اكتمال النصاب، أي عشرة بالغين، يشترط وجودهم أثناء عقد الزواج، ويلزم أن يكون من بينهم حبر وقاض، أو أحد أعضاء مجلس الطائفة.

كسوة لعروسة

وبعد حمّام التطهير «طبيلة»، وبعد القيام بشعيرة خاصة يقودها أحد المغنيين، يرتدي العريس كسوة الاحتفال وهي عبارة عن «جابادور» وسروال بلدي و«بدعية» مطرزة بأزرار من الحرير وسترة طويلة «زوخا» مشدودة على الخصر بحزام من الحرير.

تستوي العروس على كرسي الزوجية المسمى «تالامون» وهذا العرف حمله «الموكوراشيم»، أي اليهود المهجرين من الأندلس، وتكون معطرة ومزينة بالذهب والأحجار الكريمة، متألقة في كسوتها البهية ويسمي اليهود هذه الكسوة الفاخرة «الكسوة لكبيرة»، والتي تتكون من صدرية مخملية مطرزة بالذهب وصدار مخملي أحمر رماني أو أخضر مزين بشارات مذهبة، وأزرار فضية «الخونباج»، وتنورة مخملية من نفس اللون «زلطيطا»، مزخرفة بأزرار مذهبة، حيث تختفي بداخلها عدد من الصايات، وحزام عريض ومقوى من المخمل المطرز بالذهب واللؤلؤ حزام أو مضمة، وأكمام واسعة من الحرير المطرز وشمار، وإكليل مطرز بالجواهر وقطع من الذهب، و«شربيل»…

طقوس الكتوبة والليلة الأولى

يكتب عقد الزواج «الكتوبة» على ورقة خاصة يزخرفها فنان مختص، وهي صورة من صور الفن اليهودي، ويقرأها حبر، أو أحد المتأدبين من العائلة جهرا، ويتلو البركات السبع شخص آخر، ويشرب العريس الخمر المبارك، ويقدم للعروسة لتشرب منه أيضا، ويكسر الكأس من أجل التذكير بخراب هيكل القدس، وينتقل فيما بعد لإجراء الشعيرة الدائرية «الهاقافوت» والتي تتضمن القيام بسبع دورات في صحن الدار، تم تحمل العروس في موكب إلى مسكنها الجديد لتقضي فيه الليلة الاولى والتي تسمى ليلة الراحة، ويصوم العريس ولا يفطر. إلا في المساء حيث يتناول وجبة شعائرية يتقاسمها مع زوجته، حضرت خصيصا لهما تتضمن حماما معمر بللوز والزبيب.

وفي اليوم الموالي يوم الصبيحة وهو مصطلح يعني كذلك الثوب الملطخ بالدم، وهو يوم مهم جدا حيث يكشف فيه عن عذرية و طهارة العروس وعفتها، وتطلق لفضة الصباح على هدية العرس النقدية، الهدية التي يتلقاها العروسان من الأصدقاء والآباء الأقربين والأبعدين، تستمر مراسيم العرس، وهي دائما مصحوبة بالاحتفالات في الأيام التالية: سبت العروس ونهار الربطة، وفيه يشد الرجل المرأة بالحزام المضمة، ويطأ على قدمها، ويوم الأربعاء نهار الحوت واليوم السابع للعرس، يمثل يوم الخروج الأول للعريس، حيث يذهب إلى الحدائق المجاورة بعد صلاة الصبح، مع جوقة من فتيان الشرف وعائلته وأصدقائه، إلا أن مساء هذا اليوم يتميز بطقس له دلالة كبرى، إذ فيه تقدم للعروسين سمكتان ومن ينتهي من أكلها قبل الآخر، هو الذي يفرض إرادته في تدبير شؤون المنزل، ويعرض فتيان الشرف في سبت الندامة مسرحية درامية، يسخرون بها من الزواج.

يتم إعلان نهاية العرس ومراسيمه بـ «تونابودا» وتعني عودة العرس بأول حمام شعائري، تقوم به الزوجة بعد الزواج ليسدل الستار على فترة الأفراح والعرس.

רבי פרופיט דוראן

… ואחרי כן בצרפת ובאשכנז כאשר התעצלו מעסק המקרא … והיו הגירושין והגזרות והשמדים המפורסמים ועתה בזמנינו נתפשט החולי בספרד לסבה שנזכרה גם כן… וכי חטאו בתורת ה׳ ובדברי הנבואה שנמשלו למים שפך עליהם כמים עברתו ומי יודע אם הצלת קהלות אראגון אשר הם העיקר שנמלט מגלות ספרד היתה לרוב שקידתם על התפילה ולקום בלילי אשמורות להתחנן לה׳ בתחנונים ….

… ונאספת אל עמך מכאב לב ומשבר רוח מפני הרעה המיוחדת והצרה הגדולה כמוה לא נהיית אשר ראו עיניך חרבן ושוד קהלות קשטיליא וקטלוניא אשר היתה מדרגתם באומה כמדרגת האיברים הראשיים לשאר איברי הגוף… ואומר אני שרמז בזה לחלק מזרע אברהם הנאנס לבטול תורתו בנגלה ואשר עברה עליו גזירת השמדין… הן אשר עברה עליהם גזירת השמד ונשברו ונוקשו ונלכדו הן הכותב ידו לה׳ ובשם ישראל יכנה…

ר׳ יצחק המכונה פרופיט דוראן, מעשה אפד, וינה תרכ״ה.

קינה על גזירות שנת קנ״א

שמעו כל עמים תוגתי

כי גדלה וגם אנחתי;

לזאת עיני בדמעתי

 ארוה ותדר שנתי.

שמעו נהרות וימים

וגבעות והרים רמים;

אבכה בין אפר ופחמים,

 אתאבל לילות וימים.

שמעו ארץ ושמים,

ואבכה בכי אגלים

על שממות רבותים –

מיום צאתי מירושלים.

בפרט יללה רבה נהיה

בשנת הקנ״א בשאיה;

 כי נחרב קהל אישביליה

וקהלות רבות בקשטיליה.

וקהלות כל אנדלוס,

ובפרובינציה רע נחוץ,

ובקטלוניה היה לבוז,

 וארגון עמם אחוז.

יהודה ועם ישראל,

סורו מן יצר מתגאל –

ואולי יחנן האל

וישלח לכם הגואל.

בן דוד יבוא לקהלם,

יבנה מקדש אל ואולם;

שם ישבחוהו כלם:

ברוך שאמר והיה העולם.

(ספר שבט יהודה, הנובר תרט״ו)

רוטוויילר

כל יום הייתי יוצא מהבית לטיול בוקר בגני האוניברסיטה. אהבתי את הגן עם השבילים הנקיים והמסודרים ליד הנחל השקט, שכולו מדשאות מטופחות ופינות שמש וצל. הולך הייתי באותו מסלול רגוע על גדות התמזה, שספסלי עץ חדשים וישנים זרועים לאורכו, תרומתם של אזרחי אוקספורד שנפטרו שבעי ימים ומודים בכתובת קטנה החרוטה עליהם על העונג שהיה להם בטיילם בשבילי הגן. יום אחד עייפתי לחזור על אותו מסלול ונתתי חופש לרגלי להוביל לאן שרצו. וכך מצאתי את עצמי חוצה גשר קטן, עובר שער ברזל והולך לאיבוד בתוך שטחי מרעה ירוקים אין סופיים שאבדו לתוך יער עבות. השמיים היו נקיים ללא טיפת ענן והשעה שעת צהריים, אבל איש מלבדי לא נראה שב וככל שהרחקתי לתוך היער החלו חששות לנקר במוחי, האב אדע לחזור? עננים יכולים להציף לפתע את השמים ולשטוף

את האזור בגשם, ובכלל האם השקט הזה לא מסתיר בחובו סכנה? ולפתע לאחר עיקול השביל במרחק מה ממני הבחנתי בדמות. בהתחלה חשבתי שזה נער צעיר שהתרחק תוך כדי ריצת התעמלות, אך מקרוב ראיתי שזאת נערה ותהיתי מה היא עושה לבד ביער. אוקספורד היא אמנם עיר שקטה של אוניברסיטה, לפעמים אתה תוהה איפה תושביה האמיתיים, כי היא מלאה בעיקר סטודנטים ופרופסורים, היא לא עיר של דרמות ואתה יכול לחיות בה חודשים בלי לראות חתונה, לידה או מוות, האנשים כל כך שקטים שנראה שהם חיים לבד, מתחתנים לבד ומתים לבד, אבל בכל זאת מסוכן לאישה לשוטט לה ככה לבד רחוק כל כך מהעיר, אני עצמי, פרופסור אורח לקולנוע, עושה זאת לצורכי כתיבה, אינני יכול לחשוב אלא אם אני נמצא בתוך בועה של שקט, מנותק לגמרי מהמולת החיים, אבל מה יש לאחרים לעשות פה? היא בטח תעתה, חשבתי בלבי. כשהתקרבתי יותר ראיתי פנים בעלי תווים יפניים, שיער חום מתוח לאחור וקשור בסרט אדום, חייכה אלי ואמרה: היי! עניתי: היי! וכדי שלא אפריע לה בהתבודדות לא התעכבתי והמשכתי ללכת. ביני לבין עצמי חשבתי: איזה עונג יש לה? היא בטח חוששת מכל גבר שיזדמן בדרכה, קיוויתי שלא הפחדתי אותה ושאלתי את עצמי, אם יש אפשרות שניפגש שוב באחד השבילים, היא אמנם בכיוון הפוך בדרך חזרה, אבל ייתכן והיא תבחר במסלול ארוך יותר משלי או תלך בקצב איטי משלי ונצטלב שוב, אני רק מקווה שבמקרה כזה היא לא תחשוב שחיפשתי אותה, או שאני עוקב אחריה, לך דע אחרי כל הסיפורים הנוראים שמתפרסמים כל יום בעיתונים ובטלוויזיה על מעשי אונס ורצח בדרכים ובגנים. כל גבר חשוד, עד שלא יוכיח שהוא זכאי, חשבתי והמשכתי בדרכי, נושם את אוויר היער כשאני הוגה שוב בסיפורי, שוכח אותה לגמרי.

חלפתי ליד שערים נעולים ונכנסתי מאזורים מוצפי אור לשבילים מוצלים, עם עצי ענק מזה ומזה שצמרותיהם נפגשות, מעצבות מעין מערות ומנהרות ירוקות שמובילות לשטחי פרא. שם, לא רחוק ממולי, בהצטלבות של שבילים סמויים, כמעט לא

נראים, היא נתגלתה שוב, יוצאת מצד שמאל של החורש וממשיכה ימינה, קיוויתי שלא ראתה אותי והמשיכה בדרכה בלי שתאבד את השקט שלה, נעצרתי לזמן מה, עד שתתרחק ואז המשכתי, כשהגעתי לנקודת ההצטלבות ראיתי אותה מחכה ליד אחד העצים, חשבתי שאולי היא מתכוונת לחזור על עקבותיה ותהיתי איך אני צריך להתנהג, והחלטתי למהר הלאה לדרכי, כדי שהיא תשאר אחרי ולא תרגיש מאוימת. לפי התווים הרכים של גופה מבעד לחולצת הקיץ ומכנסי הג׳ינס, היא צריכה להיות סטודנטית לאמנות, אם היא מוזיקאית ומנסה להתרכז בקולות ובצלילים המתנגנים לה בראש מי אני שאפריע את שלוותה? לכן שמחתי לשמוע את צעדיה מאחרי והבנתי שהיא רגועה, הרגשתי שהיא אפילו מאיצה את הליכתה, ואכן היא חלפה על פני, כשהיא מתחככת בי ומהמהמת משהו ביפנית, משאירה אחריה ניחוח רענן של בושם לא מוכר. אחר כך היא האטה את קצב ההליכה, עד שנאלצתי לעצור, כי היא חסמה לי את הדרך. יש לך כלב? היא שאלה בחיוך שחשף שיניים מושלמות ויפהפיות. לא, למה? שאלתי, כי הכלב שלי נהיה פראי ומשתולל כשהוא רואה כלב אחר, אין פה שום כלב, אמרתי. איפה את רואה כלב? אתה מתבדח? היא אומרת. אני?! אני שואל בתמיהה, למה אתה צריך להתחכם? אם אין לך כלב, אין לנו על מה לדבר. לך יש, אני מבין, אלא מה? היא אמרה, רוטוויילר כזה, היא מסמנת ביד בגובה מותניה, סוס כמעט, הוא משתולל כשהוא רואה כלב אחר, איפה הוא? שאלתי, הוא משוטט, ענתה והצביעה על היער מסביב, ככל שעיני רואות ואוזני שומעות אין שום סימן חיים בחורש חוץ ממנה. הוא מסוכן? שאלתי. אני מציעה לך לא ללכת לבד, לך איתי זה יותר בטוח. למה את משחררת אותו? התעניינתי בעודנו הולכים צד בצד. לא כדאי להחזיק אותו ברצועה? אם אני לא משחררת אותו, הוא לא משחרר אותי, אני לא באה לפה כדי להיות קשורה לכלב, אנשים קשורים לכלב אני לא סובלת. טוב שאין לי בעיות כאלה, אמרתי. אני לגמרי משוחרר, הרצועה שלך למה היא קשורה? היא שאלה, אין לי כלב, אמרתי. אין דבר כזה,

היא אמרה, איפה הרצועה? באמת שאין לי, אז אני אתן לך אחת, היא אמרה והוציאה מהתיק שלה רצועה אדומה וארוכה עם אבזם זהוב. קח קח, היא אומרת, שיהיה לך, לי יש הרבה רצועות, כל יום אני מחליפה לכלב שלי, שירגיש טוב, אבל אין לי כלב, אני חוזר ואומר, את יכולה לשמור לך על הרצועה. קח, היא אמרה, אל תתבייש, מי שיש לו רצועה, יש לו כלב, קח ושתהיה בריא. עודה מדברת ונביחות רכות נשמעות ופודל חום וצמרירי עב סרט שחור מסביב לצוואר מתקרב, מתכרבל בין רגלי ומטפס על מכנסי כאילו הכירני. אתה רואה, היא אמרה, טוב שיש לך רצועה והיא לוקחת את הרצועה מידי, קושרת אותה לצוואר הכלב, נותנת את הקצה בידי, עכשיו נחכה לכלב שלי, היא אמרה ונוכל לחזור הביתה.

בעוד אנחנו מתקדמים אני רואה אישה קשישה עם בגד אדום ממהרת לעברנו, כשרצועת כלב בידה ופניה מודאגות. שושו! שושו! היא קוראת, שולחת מבטים ימינה ושמאלה לעבר השיחים. כשהיא רואה אותנו עב הכלב נפתח בפניה חיוך של רגיעה ואומרת לנו תודה. הייתי בטוחה שאיבדתי אותו, היא אומרת, הוא היחיד שיש לי. את מתכוונת לפודל? שואלת הצעירה שלצידי, זה עתה הוא עבר לידנו והמשיך לכיוון ההוא, היא אומרת לה ומורה בידה למעבה היער מימין. אה! עונה הזקנה, הייתי בטוחה שזה הכלב שלי, סליחה, הכלבים היום כל כך דומים, כולם אותה תסרוקת, כולם אותו סרט, היא מפטירה וממהרת הלאה, נעלמת בין העצים. כל מי שיש לו רצועה, חושב היום שיש לו כלב… נו… באמת… מסננת הצעירה מבין שפתיה, כשהיא גוררת בכוח את הפודל הנובח המתעקש למשוך לעבר האישה באדום, עד שכמעט נחנק, הואיל והיא החזיקה ברצועה ניתקתי את ידי ואמרתי לה: טוב, אז אני הולך.

הי, ומה עם הכלב? היא אומרת, את יכולה להחזיק אותו, אני אומר, סליחה, אני לא אשמור לך על הכלב שלך, היא אומרת, מצידי את יכולה לשחרר אותו, אני אומר, ואז הכלב שלי יטרוף אותו, היא אומרת, הכלב שלי משתולל כשהוא רואה כלב אחר

בשטח, הוא יעשה ממנו קציצות מהפודל שלך, היא אומרת, יותר טוב תחזיק אותו, מי שיש לו כלב לא מפקיר אותו כך ביער, לפני שהספקתי לענות ראיתי איש קשיש עם מגבעת מתקדם לעברנו וכלב ענק, אריה ממש, מושך אותו בכוח. סופי! סופי! התחנן האיש לכלב, אך זה לא שמע ולמרות המאמץ, הוא לא יכול היה להשתלט עליו, לוע החיה פעור, הניבים ארוכים וחדים והקולות שיצאו מגרונו מאיימים. הרמתי את הפודל הקטן והצמדתי אותו לחיקי מפחד, אתה רואה, היא אמרה לי, מזה בדיוק פחדתי, מה נעשה עכשיו? שאלתי בדאגה. יש ברירה? היא המשיכה, התקרבה לאיש ושלפה מידו את הרצועה, זה גדול עליך, היא אמרה לו, תודה, אמר לה האיש ונפל על האדמה, מוחה את הזיעה מעל פניו, מתנשם ומתנשף ואילו הרוטוויילר העצום נהיה עכשיו שקט כמו פודל, הכל עניין של טעם וריח, היא אומרת, צריך לתת לו את מה שמתאים לו, וכל אחד צריך להכיר את גבול יכולתו, הוא חושב שהוא עוד נער צעיר, היא מצביעה לכיוון האיש הקשיש המוטל על הקרקע, כלבים בגודל הזה לא לפי כוחו. בגיל מסוים צריך להחליף את הכלב, במקום שהוא יסחוב את הרוטוויילר, הרוטוויילר סוחב אותו, אבל עכשיו כדאי לך להיצמד אלי, כי אם תנסה להתרחק עם ריח הפודל הוא יטרוף אותך יחד עם הפודל. לך לצידי, בלי מתח, תשתחרר, תרגיש נוח, כל זמן שאתה רגוע הוא רגוע, אם תתחיל לעשות תנועות מיותרות הוא יזנק עליך.

הלכתי אחריה עד שהגענו לשער הברזל המוביל בחזרה לגן האוניברסיטה, השוער עם מגבעת ציידים כבר עמד שם וזרז אותנו לצאת, שאל אם יש עוד מישהו שם ביער, כי הגיעה השעה והוא עומד לנעול, אין שם איש, היא אמרה לו, אתה בהחלט יכול לסגור. הוא חייך וליטף את הרוטוויילר. יש לך כלב? היא שאלה אותו, למה? הוא שאל. כי הרוטוויילר שלי מסוכן, כשהוא רואה כלב זר הוא מתחיל להשתולל. לא גבירתי, אמר לה השומר, לי אין כלב. אז תיזהר שלא יהיה לך אחד. גן האוניברסיטה היה כבר ריק, הדייגים שהיו בצהרים עם

החכות הארוכות שלהם נעלמו, הערב כבר רד ושום סירה לא שטה, רק ברבורים צחורים שחו על המים, יצאנו מהגן והתחלנו ללכת ברחובות הירוקים של אוקספורד, התכוונתי להיפרד ממנה וללכת לדרכי הביתה, אלא שרצועת הפודל היתה בידי והוא משך אותי אחרי הרוטוויילר עד שהגענו לבית לבנים אדום בפינת וודסטוק וסטיבנס קלוז. שם, בחצר, היא קשרה את הרוטוויילר ליד הכניסה, פתחה את הדלת והפודל זינק מידי ונעלם. עכשיו שהם בפנים ואני בחוץ הושטתי יד להגיד שלום ולהיפרד, קח, קודם את הכלב שלך, היא ביקשה. ידעתי שזה לא יעזור אם אגיד לה שוב שאין לי כלב ונכנסתי פנימה. הכלב קפץ על הספות והשתולל בין הארונות, טיפס לקומה העליונה וירד ולבסוף נחת על הספה והתכרבל בתוכה, הזנב ליד הפה, נובח עלי ולא מתכוון בכלל לציית לי. אם אתה רוצה לשתות משהו, שמעתי את קולה מלמעלה, תפתח את המזווה ותמזוג גם לי כוסית ויסקי. נכנסתי למטבח ומצאתי את ארון המשקאות, מזגתי לשתי כוסיות וישבתי על הספה ליד הפודל מגלגל את הוויסקי על לשוני, קול של מים זורמים נשמע מהמקלחת ואחרי זמן מה היא הגיעה עם שיער רטוב, התישבה לידי נודפת ריחות יער נדירים, נותנת לי את גבה שאעזור לה לרכוס את החולצה, אבל אני הייתי מבושם ובמקום לרכוס ליטפתי את הפלומה שעל צווארה ונישקתי את עורפה, היא הורידה את הכתפיות והסתובבה אלי, החולצה כבר למטה ושני שדיים זקופים התפרצו לעברי כשני רוטוויילר דוהרים.

אותו רגע הדלת נפתחה והרוטוויילר שנראה כמפלצת ענק נכנס פנימה דוהר על טלפיו לכיווני, פותח את לועו, ונוהם לעומתי באיום. מרוב פחד נלחצתי אליה. יש לך כלב? היא לחשה לאוזני. כן, אמרתי. אז תיזהר, היא לחשה. כי הכלב שלי משתולל כשהוא רואה כלב אחר בסביבה. בעוד אני בין שדיה לבין הלוע המאיים של החיה, קלטה אוזני קול צעדים בחצר. הפודל כבר ליד הדלת מרחרח, מי זה יכול להיות? לחשתי. אני לא יודעת, היא אמרה ולחצה את פיה אל פי. דפיקות נשמעו בדלת, ומיד אחריהן קולה של האישה הקשישה מהיער: שושו! שושו! זה אני! זאת הזקנה,

אמרתי, איך היא הגיעה לפה? אולי צריך להחזיר לה את הכלב? זה הכלב שלך! עונה לי הנערה ברטינה ואתה תשמור עליו! בשום אופן אל תוותר! בשום אופן! כעבור זמן נשמע קולו המייבב של הזקן: סופי! סופי! איפה את? איך הם הגיעו? תהיתי. איך ידעו איפה אנחנו, איך יצאו מהגן? מי פתח להם את השער?

סופי מתוקה שלי, המשיך הזקן ליילל מבחוץ, איזה מזל יש לי! כולם בוגדים בי היום, רק את נאמנה לי, כולם רוצים אותך, אבל את תמיד חוזרת אלי! בואי אלי סופי שלי! הנערה לא יכלה לעמוד בדברי התחנון, קמה ופתחה את הדלת, הזקן נכנס והרוטוויילר זינק עליו בפראות, מטפס על האיש הקשיש, מפיל אותו לארץ והם מתגלגלים בחיבוקים וליקוקים של אהבה. בעקבותיו הסתננה גם הזקנה, רצה מיד לפודל, לוקחת אותו לחיקה ומנענעת אותו כאילו היה תינוק אהוב.

אין לך מה לדאוג, אמרה לי הזקנה, אתה יכול להישאר פה, אם זה טוב בשבילך. לא נפריע לכם, אמר הזקן, מצביע על הנערה שכבר נחרה על הספה. הוא הוציא שמיכה מאיזה מקום, הושיט לי ונעלם עם הזקנה באחד החדרים. פרשתי את השמיכה על הנערה וישבתי על קצה הספה, חושב אולי זה הזמן להסתלק ולחזור הביתה, כשדפיקות נשמעו בדלת, מי זה עוד יכול להיות? הכלבים ניתרו וכבר היו על הדלת שורטים, נושכים ונובחים בקולי קולות. מי שם ? אני קורא, זה אני, עונה הקול הצרוד של שומר הגן שאי אפשר לטעות בו. הכל בסדר? כן, עניתי. הכל בסדר. הזקנים חזרו? כן, תודה, אמרתי. אני יכול ללכת לישון? כן, כן, אמרתי. כבר מאוחר. אז לילה טוב, הוא אומר. לילה טוב, אני עונה ונכנס מתחת לשמיכה, נצמד לשדיה הערים של הנערה הישנה.

מכל מקום, חשוב לציין כי בהצגת סיפורי החיים של שושביני הקדושים נשארתי נאמן, בשלב הראשון, לאופקים האפיסטמולוגיים של המרואיינים, והבאתי את תיאור האירועים והחוויות מנקודת מבטם, גם כאשר אירועים וחוויות אלה חרגו מהמציאות החברתית ה׳רגילה׳. משום כך אכתוב, למשל, כי ׳רבי דוד ומשה החל להתגלות לפני אברהם בן־חיים באביב תשל״ג׳, או כי ׳במשך כל השנים האלה… נעלם רבי אברהם אווריוור מחייה של עלו׳; ולא אשתמש בניסוחים מסויגים, שעלולים להרחיק את הקורא מעולמם של המשתתפים, כמו: ׳אברהם טען שהחל לראות את רבי דוד ומשה בחלומותיו באביב תשל״ג׳, או ׳עלו מספרת שלא חשה בקרבתו של רבי אברהם אווריוור במשך כל השנים האלה׳. הניסוחים מותאמים אפוא להגדרת המציאות של אברהם, של עלו ושל חבריהם, הרואים בצדיקים ישויות בעלות קיום וכוחות מיוחדים, המעורבות באופן עמוק במהלך חייהם.

עם זאת, הצגת הדברים מנקודת מבטם ה׳מאמינה׳ של גיבורי הספר אינה פוטרת אותי מהתמודדות עם ניסוחיהם באמצעות כלים מושגיים ומערכים מסבירים הלקוחים מתחום העניין המקצועי שלי, אנתרופולוגיה פסיכולוגית, כדי להסביר את מקומו המרכזי של הצדיק בחייהם.

לפני שאציג כלים ומערכים אלה חשוב לציין כי מערכת הפשרים שאציע היא מקיפה, אך אינה חסרת סייגים. דווקא משום שההסברים הספקניים מדגישים את הפער האפיסטמולוגי ביני לבין הנחקרים (היינו, את העובדה שהמודל המסביר שלי אינו מעניק לצדיקים מעמד אונתולוגי), בחרתי שלא לנסות להסביר את עצם חוויות השיא של ההתגלות. ההחלטה להותיר אירועים רוחניים אלה ב׳סוגריים מחקריים׳ נובעת מחוסר התלהבותי להטיל תוויות מדעיות על החוויות המיוחדות והמורכבות האלה, המטלטלות את היחיד טלטלה עזה והמתנגדות התנגדות עזה לא פחות לניסוחים מילוליים ולהגדרות חד־משמעיות, או לתרגמן למערכת מושגים רציונלית שתשלול מהן את הסובייקטיביות העשירה שלהן. השימוש בשפה פסיכיאטרית או פסיכולוגית כדי להסביר אירועים שבהם נשמע קולו של הצדיק באוזני המאמין או שבהם הוא מופיע לפניו בצלמו ובדמותו במצב של ערות, ולא רק בחלום, איננו חיזיון נדיר. אך כפי שאנסה להראות בהמשך, שימוש גורף במושגים פסיכיאטריים, המצמצם את חוויות ההתגלות במצב של ערות לתסמינים חמורים של הזיה שמיעתית או ראייתית ותו לא, הוא משולל יסוד. גם ההסבר המציג את האירועים האלה כמצבי מודעות מיוחדים הכרוכים בטראנס או באקסטזה אינו נוגע בלבת המשמעות של ההתגלות. לכן אני מתכוון להותיר את עצם ההתנסות בפגישה עם הצדיק ללא הסבר, ולקבל את הדיווח הסובייקטיבי של המתנסה כמשקף חוויה אותנטית. איפוק פרשני זה הוא מוגבל, ואפילו נקודתי.

עיקרם של הפרקים הבאים הוא ׳תיאור גדוש׳ (גירץ 1990), רווי בפרשנות, החותר להסביר את דרכם של שושביני הקדושים אל אירוע השיא של ההתגלות, וכן את ההשפעות של אירוע זה על חייהם. ההתגלות מוסברת אפוא באופן סיבתי או אטיולוגי, במונחי אירועים חיצוניים ופנימיים בחיי היזמים שקדמו להתגלות והובילו אליה, ואף באופן פונקציונלי וטלאולוגי, במונחי המטרות שהם השיגו באמצעותה והשינויים שהיא חוללה בחייהם. אך לא אנסה לתרגם אותה עצמה לשפה חוץ־חווייתית, מדעית או אחרת.

אחזור כעת אל מערכת המושגים שבאמצעותם אנסה להסביר את מעמדו של הצדיק במרחב החיים של גיבורי.

* * *

הופעת הצדיק בחלום, התופעה שמשכה את תשומת לבי לאתרים החדשים, רחוקה מלמצות את מכלול האופנים שנוכחות הצדיק ניכרת בהם בעולמם של המאמינים. עם זאת היא מדגימה את מיקומו כניב תרבותי, המתווך בין הרמה האישית, הביוגרפית, לבין הרמה הקיבוצית, הקהילתית. מיקום זה הוא ׳נקודת ההטבעה׳(1985     STROMBERG שבה סמל ציבורי וחוויה אישית מתמזגים או, בלשונו של הפסיכואנליטיקן ויניקוט, מרחב הביניים הפוטנציאלי המגשר בין מציאות פנימית לבין מציאות חיצונית (ויניקוט 1996). הגדרת הצדיק כמושג כפול פנים, הממזג משמעויות אישיות וכלליות, אינה נכונה בהכרח לכל מי שמשתתף בפולחן הקדושים. מבחינת הבולטות הקוגניטיבית והעומק הרגשי של דימוי הצדיק קיימת בין המשתתפים שונות רחבה, המבחינה למשל בין מאמינים שוליים, שבעבורם הצדיק אינו יותר ממוסכמה חברתית או קלישאה תרבותית, לבין מאמינים בלב ונפש, שבעבורם הוא מייצג אמת פנימית עמוקה ומובנת מאליה. דומה שמאמינים נלהבים ומסורים כדוגמת שושביני הקדושים מפנימים את דמות הצדיק והופכים אותה לחלק מהמערכת הרגשית וההנעתית שלהם (Spiro 1992 1997; Strauss). הצדיק נהפך בעבורם לסמל אישי (1990 ,1981 Obeyesekere), להבדיל מסמל פומבי (חסר משמעות פסיכולוגית) או מסמל פרטי (שאינו חלק מקוד תרבותי משותף).

סמל אישי הוא אפוא ייצוג קיבוצי, שחוויות פסיכולוגיות מורכבות התקשרו אליו והפכו אותו לייצוג מנטלי (1987 Spiro). סמל זה מרוקע, ובעצם נוצר מחדש, על סדן ההתנסויות הייחודיות של המאמין, תוך כדי ניסיונו להתמודד עם מצבים של קונפליקט ומצוקה, ועם זאת הוא גם נותר חלק מהמאגר הקיבוצי של משמעויות משותפות. סמלים אישיים אלה — הצמות הקלועות הצצות על ראשיהן של וירטואוזיות הינדיות כמתנת האל (1981 Obeyesekere), פצעי הסטיגמטה המדממים מכפות ידיהם ורגליהם של סגפנים קתולים (קליינברג 2000, 258-257; 1992 Yarom), והצדיק המופיע לפתע בחלומותיהם של משתתפים נלהבים בפולחן הקדושים היהודי — מכוונים בעת ובעונה אחת פנימה והחוצה. בגלל כפל פנים זה אופיינית להם עמימות מסוימת, גמישות ופתיחות לגרסאות אישיות, מאפיינים שנחזור ונפגוש כשנעסוק במקומם של הצדיקים בסיפורי החיים של גיבורינו.

משפחת פליאג'י

בהתפתחות הקשרים בין מרוקו לארצות אירופה, ולכול לראש עם הנידרלאנדים, נועד תפקיד מרכזי למשפחת פליאג'י, שנתפרסמה בחצרות השליטים של מראקש, האג, לונדון, ופאריס. אחדין מבני המשפחה זו גרמו לשערוריות מדיניות, שהדהדו זמן רב.

שמואל פליאג'י.

הידוע שבהם הוא שמואל פליאג'י, ששימש כנציג מרוקו בהולנד החל משנת 1609. הידיעות על מאורעות חייו קודם לכן מקוטעות וסתומות. ידוע, כי הוא ביקר עם אחיו יוסף במדריד ובא במגע עם המלך פיליפ השני שמת בשנת 1598.

אם כן היה הדבר בשנות התשעים של המאה השש עשרה, שוב שהה במדריד בשנת 1606. ואז נאלץ להסתתר מפני האינקביזיציה אצל שגריר צרפת די בארו. בשנת 1596 מוצאים אנו את שמואל ויוסף באמסטרדם, והם נזכרים ברשימת המייסדים של המניין ה " פורטוגזי " הראשון, שהיה מתכנס בביתו של שמואל. פעם ראשונה נערכה התפילה בציבור ביום כיפור שנ"ז – 1596.

באותו פרק זמן עסקו האחים במסחר. לפי מקור מהימן – הוגו גרוטס – המשתדל שמואל בשנת 1604 בהצלת רכוש נידרלאנדי רב, שנלקח בידי הפורטוגזים בספינה. זמן מה חשבו האחים פליאג'י להתיישב בליוורנו, והדוכראס פרדינאנד די מדיצ'י ציווה בשנת 1605 להוציא דרכונים בשבילם.

שלוש שנים לאחר מכן ביקשו האחים רשיון להשתקע בארצות השפלה ודרכונים ; הפעם הם נזכרים כילידי פאס. מתן הדרכונים אושר על ידי אסיפת המעמדות ובוטל למחרת היום. לא מן הנמנע כי מקום מגוריהם האחרון של האחים פליאג'י, קודם שנשתקעו בארצות השפלה, הייתה תיטואן.

קוי, הסוכן הנידרלנאנדי במראכש, מודיע במכתבו אל אסיפת המעמדות בתאריך אוקטובר 1608, כי ימים מפסר לפני כן הגיע אל נמל סאפי שמואל פליאג'י, שבא מארצות השפלה, והלך לבקש את אשתו ואת ילדיו בתיטואן, כדי להובילם לאמסטרדם.

שמואל נפגש הפעם עם מולאי זיידאן, ותיאר לפניו את הנסיך מוריס מנאסוי אוראניה. הוא קיבל אז מכתבי המלצה מאת מולאי זיידאן אל הנסיך מוריס ואל הדוכאס של פירנצה.

זה בערך כל מה שאפשר למצוא על שמואל ויוסף פליאג'י, קודם שהתיישבו ישיבת קבע בארצות השפלה והתחילו עוסקים בדיפלומאטיה, ובמסחר כאחד, כסוכניו הרשמיים של מולאי זיידאן. נהייתם העקשנית כמעט להשתקע באמסטרדם מוכיחה על ראייתם המדינית, שצפתה את העתיד הכלכלי המזהיר של מדינה זו מאידך הבינו שליטי ארצות השפלה, אסיפת המעמדות והנסיך מוריס את חשיבותם של היהודית בפיתוח מדינתם.

מסתבר כי המסמך הרשמי הראשון המעיד על מעמדו של שמואל פליאג'י בארצות השפלה הוא מכתבו של מולאי זיידאן אל אסיפת המעמדות מראשית שנת 1609, ובו הוא מכונה " עבדנו וסוכננו. באותו מכתב ניתן למוסלם חמו בן בשיר התואר " ספיר " – שגריר.

על שניהם הוטל התפקיד לשאת ולתת בדבר חוזה מסחרי בין שתי הארצות, שנחתם בסוף 1610. חתימתו של שמואל באה יחד עם זו של אחמד בן עבד אללה, השגריר החדש, שהגיע לארץ במקום בן בשיר. מכאן וממכתבים קודמים שעליהם חתומים שניהם אנו למדים, כי שמואל ואחמד היו שווים בדרגה.

אולם הפעיל למעשה היה שמואל, ואת היתרונות שהעניק חוזה למסחר הנידרלאנדי יש לזקוף לזכותו. זאת ידע זיידאן, ומתוך מכתב מחאה של אסיפת המעמדות אנו למדים שהוא העניק לשמואל את המונופולין על המסחר עם ארצות השפלה.

אחת מפעולותיו הראשונות של שמואל פליאג'י לטובת אדוניו במרוקו הייתה דרישתו מאסיפת המעמדות לספר לו שלוש אוניות מלחמה, כדי להעביר בהן את חיילי זיידאן את תיטואן, על מנת שיעזרו למושל העיר במלחמתו נגד אחיו, מולאי מוחמד אל שייך, שהיה השליט של פאס.

בו בזמן ההוא מסתבך, בתור נציגו או שגרירו הדיפלומאטי של זיידאן, בעניין ביזת הים של השודדים המרוקאנים, שלקחוה מספינות נוצריות ונחשבה מלקוח חוקי של זיידאן, שמואל קנה סחורות אלה והביאן לארצות השפלה, והן הוחרמו כאן. הסכסוך המשפטי נסתיים לשביעות רצונם של כל הצדדים.

שני עניינים אלה עשויים לשמש דוגמה לתחומי פעילותם של בני פליאג'י כנציגי מרוקו. לפי מנהג הימים ההם, השגריר או הסוכן מיופה הכוח הקבוע עוסק גם במסחר של מלכו ואחראי כאופן פרטי לחובות שולחו, ועם זה הוא נחשב לאיש אמונים שלך השלטון, שלפניו הוא מייצג את שולחו.

הנסיך מוריס תמך בגלוי בשמואל פחיאג'י, וכשניסה פעם סוחר נידרלאנדי להיכנס בענייני המשא ומתן בין שלטונות ארצו ובין זיידאן התאונן על כך שמואל, ששהה אז במראכש. בתשובה מודיעה אסיפת המעמדות, כי רק הוא מיופה כוח לייצג אותה לפני השריף בענייני הנמל מעמורה (  בשפך הסבּוּ כיום שמו מהדיה )

לאחר חתימת החוזה של 1610 קיבל שמואל לפי החלטת אסיפת המעמדות שרשרת זהב, מדליה של זהב ועוד 600 פלורינים. משה בנו של יוסף, ששימש אז תורגמן השגרירות, קיבל אף הוא מדליה של זהב. מיד לאחר מכן קיבל שמואל רשות לצאת יחד עם אחמד בן עבד אללה למרוקו, כדי להביא לאישור החוזה על ידי זיידאן.

בזמן היעדרו שנמשך שנה שימש יוסף אחיו כממלא מקומו, וכן היה יוסף מכהן בתפקיד זה כל אימת ששמואל היה יוצא להתייעצות למראכש או נמצא בחוץ לארץ.

במראכש דן שמואל עם זיידאן על בניין הביצורים של נמל מעמורה ושל מוגאדור. השריף פנה במכתב אל אסיפת המעמדות וביקש מהנדסים, שיעסקו בהקמת הביצורים ; שמואל היה נציגו במשא ומתן זה. ביצור הנמלים היה חשוב ביותר לאחר שמוחמד אל שייך מסר בשנת 1610 לידי הספרדים את אל עראייש, וברור היה שהם ינסו להרחיב את שטחי השפעתם.

בבל הדורות ובכל קהילות ישראל נמצאו נשים צדקניות אשר בהליבותן הן שמרו על רוח ישראל בבית;. על אף שהן פטורות מכמה מעוות, הן הקפידו על עצמן יותר מהגברים על קיום מעוות בהקפדה ובה­­רבה. הן הרבו במעשי צדקה, דאגו לחינוך בניהם למסורת ישראל. גם כשלא ידעו להתפלל, והן פטורות מזה, מצאו לעצמן דרך לתפילה ולהתייחדות עם בוראן.

יכולתי להביא בפרק זה עוד עשרות של סיפורים על נשים צדקניות, ויש הרבה כאלה שלא ידעתי עלי הסתפקתי רק במה שידוע לי, מתוך זכרוני וממה שראיתי במו עיני.

צום שבעת ימים

מלבד המצוות המיוחדות וההכרחיות, נשים צדיקות החמירו על עצמן וקיימו מצוות מיוחדות שלא כתובות. אחת מהן היא צום שבעת ימים. הגברים נהגו לצום שני וחמישי. הצום מתחיל ממוצאי שבת ועד ליל שבת. אין אוכל ולא שתיה. האשה הצמה ממשיכה בעבודות בית, כביסה, בישול וכו' באופן רגיל, לתדהמת כולם. הכוחות הנפשיים היו אצלה יותר חזקים מהכוחות הפיסיים. בליל שבת, זמן הפסקת הצום, רבים באים להתפלל ערבית אצלה, עושים קידוש, נותנים לה לטעום ומגישים לה דברי תקרובת להפסקת הצום. על צום זה היא חוזרת פעמיים בכל שנה. רבנים רבים התנגדו לצום זה, והדוד שלי ר׳ דוד אדהאן אמר לי ״מי שימות באמצע צום זה כאילו איבד את עצמו לדעת, ואין לו חלק בעולם הבא״. על אף דעת הרבנים, הנשים הצדיקות לא ויתרו על מצוה מיוחדת זו, שאין למצוא אותה בקהילות יהודיות אחרות.

הערתי אני : הצום הזה נקרא בפי יהודי מרוקו " אסתייא "

סוליכה הצדיקה מתה על קידוש השם

סיפור זה התרחש בעיר טאנג׳יר. בשנת צדק״ת (1834). הוא מופיע במלוא פרטיו בסוף ספר ״מלכי רבנן״ מאת ר׳ יוסף בן נאיים ז״ל. הסיפור ידוע אצל רוב יהודי מרוקו. בכוונה אני חוזר עליו, בקצרה, למען אלה שלא שמעו עליו, ובפרט הצעירים יוצאי מרוקו או אחינו האשכנזים. בעיר טנגייר שבה התרחש הסיפור, לא היו רובעים נפרדים ליהודים ולמוסלמים, הם גרו זה ליד זה בשכנות טובה. משפחה אחת שכינויה חשואל, חתואל או חג׳יויל, גרה בשכנות ליד בית של ערבי אחד ושמו, וולד לאדינא. למשפחה זו היתה ילדה, בגיל 15-14, יפת תואר וטובת מראה, ושמה סוליכה (או בקיצור, סול). הערבי השכן, שם עיניו עליה, ולא ידע איך להשיגה. יום אחד, מסיבות בלתי ידועות, הנערה רבה עם האמא שלה, ושמה פאדינה, וקיבלה ממנה מכות.

הנערה ברחה מאמה, והסתתרה בביתו של הערבי השכן, שהיה עוד בחור צעיר. חשב בלבו, אם לא השגתי אותה בדרכים שונות, הנה כעת היא באה לידי, כלחמניה טריה.

בהיותה סגורה בביתו, והאמא שלה לא ידעה היכן היא נמצאת, הערבי התחיל לשדל אותה להתאסלם, ותהיה לו לאשה. והוא יפנק אותה מכל טוב.

סוליכה ענתה לו ״אני מודה לך על החסד שעשית עימי, להסתיר אותי בביתך, אבל ענין הנישואין לא בא בחשבון. נולדתי יהודיה, וכל ימי אישאר יהודיה״.

נוכח עקשנותה, הערבי מצא תחבולה. לקח שני עדים ערבים, אותם הוא שיחד בכסף, וביקש מהם לכתוב על נייר, שבנוכחותם סוליכה התאסלמה. הערבי הביא לשופט את כתב העדות המזוייף, הקאדי (השופט הערבי) קבע שלפי תורת האיסלם אדם שהתאסלם, וחזר בו, דינו דין מוות, ודין מוות הוא נתון רק בידי המלך בלבד.

הריצו מכתב דחוף למלך מולאי עבד רחמאן, שמקום מושבו היה בפאס. המלך, בתשובתו, ביקש להביא בפניו את הנערה.

שני משרתי השופט לקחו את הנערה כשידיה ורגליה קשורות. הם רוכבים על סוסים והיא הולכת אחריהם ברגל.

בהגיעם לעירנו סאלי, היא עברה ליד באר מים, וביקשה מהשומרים עליה, לתת לה לשתות קצת מים. הבאר הזאת נמצאת עד היום ואני(ח.ד) אישית מכיר אותה, כבאר יבשה ממים, ומליאה אבנים וקוראים לה ״אל-ביר די סוליכה הצדיקה״(הבאר של מוליכה הצדיקה), שנשים רבות באות אליה ומדליקים נרות לזכרה.

בסוף הובאה בפני המלך, שגם הוא שם עין עליה. כי התפעל מאד מיופיה.

ראשי הקהילה ובראשם הרב רפאל הצרפתי, ניסו בפני המלך להצילה מדין מוות, באומרם למלך כי זו רק נערה, ואין בכוחה להבין מה שהיא עושה או מה שהיא עשתה.

בכל זאת המלך קבע שסופה דין מוות, לאחר שלא נענתה גם לו. הוציאו אותה לרחבת העיר, ושם ערפו את ראשה במכת גרזן.

המון המתפרעים הערבים, רצו לשרוף את גופתה, אבל הרב רפאל צרפתי השתמש בתחבולה מסויימת, והיהודים הצליחו לקחת הגופה ולקבור אותה קבורה יהודית.

קברה הפך למקום ״זיארא״(ביקור בקבורות צדיקים) ונשים רבות נהגו להדליק נרות לזכרה.

 אולי עליה וכשמותה אמר שלמה המלך (בסוף ספר משלי) ״רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה.״ היא מסרה את נפשה על קדושת השם, בגבורה בלתי רגילה, ובאומץ לב.

כדאי לציין כאן, ש״מגן דוד״ – בית-ספר להכנת מורים עבריים, הכריז בכל מרוקו על תחרות חיבור עברי על נושא יהודי-מרוקאי. רבים השתתפו בתחרות זו, וכל אחד כתב על נושא מסויים. הרב חיים שושנה ממראכש, איש ספרות עברית מובהק חיבר חיבור ארוך על מות מוליכה הצדיקה. כל החיבורים נשלחו לא״י לבדיקה ולבחינה. בין השופטים היה גם נשיא המדינה יצחק בן-צבי, אשר קבע שהפרס הראשון מגיע לרב חיים שושנה, וכן היה.

האשה שפסלה את טבילתה

כאמור לעיל, באחד הסיפורים, על אף שקהילות מרוקו סיפקו שרותים דתיים שונים, לגבי מקוואות טהרה לנשים, וגם לגברים, היה רק מקווה אחד בבית הרחצה הצבורי ״אל-חממאם״. את מימיו לא היו מחליפים כל יום ונשים רבות התרחקו ממים מזוהמים אלה. לשם כך, כל יהודי שבנה בית, בנה גם בביתו מקווה טהרה אותו העמיד לרשות כל אשה הרוצה להיטהר. בדרך כלל הנשים היו הולכות למקווה רק בשעות הלילה, מבלי שאיש ידע לאן הן הולכות ואפילו לבית פרטי, רק בעלת הבית ידעה על כך. לכל אחת היתה מתלווה אליה האמא או החמות לעזרה ולהדרכה. בצאתן החוצה אחרי הטבילה, היו חוזרות הביתה כשפניהן היו רעולות במטפחת משי, כדי שאיש לא יכיר אותן.

אשה אחת, לאחר שעשתה טבילה כהלכה, יצאה לחזור הביתה בחשכת לילה, בעוברה בפינת הרחוב נטפל אליה ערבי אחד, ניסה להתעסק איתה ואף מישש בידו את חלקי גופה. במקרה עבר אדם אחד, הערבי נבהל וברח מהמקום.

בדרך כלל כל אשה שטבלה, בבואה הביתה, היתה מורידה הצעיף מעל פניה ונותנת אותו לבעלה, בזה היא רומזת לו שעשתה טבילה.

האשה בבואה הביתה לא עשתה כן כנהוג. בעלה בא להתקרב אליה והיא התרחקה ממנו וסיפרה לו את סיפור הערבי.

״בעלי היקר, אמנם עשיתי טבילה כהלכה, אבל לפי דעתי הערבי שנגע בגופי במחשבות זדוניות ובלתי מוסריות אני חושבת שטבילתי נפסלה. וגופי אינו עוד טהור, אבקש ממך לדחות זה עד למחזור הבא״. הבעל ניסה להסביר לה, שאין בזה דבר שיפסול הטבילה, אבל היא עמדה על דעתה, וכן היה – כאלה היו הנשים הצדקניות שמקפידות על עצמן.

בתקופת הנידה, הנשים נזהרו מאד, אפילו לא לחיצת יד לבעל, כל שכן לגבר זר. כל דבר שהבעל רצה, הגישה לו על-ידו, והיא לא נתנה לו דבר מיד ליד.

יש בידי הוכחה בדוקה על כלה שנתנה שוחד לאשה המטפלת בנושא, ולא עברה טבילה לפני חופתה. מקרה זה קרה כאן בארץ, אבל כבוד אלוהים הסתר דבר.

קריאת שמע בחשכה לאשה גוססת

אשה זקנה אחת היתה גרה ב״בית העניים״ של הקהילה, בו גרו עניים מחוסרי קורת גג. פתאום אשה זו נפלה למשכב, ושכניה הזעיקו את אנשי חברה קדישא לקרוא לה קריאת שמע. יש לדעת שבמרוקו(ואולי רק בקהילה שלנו) אין אדם (גבר או אשה) מת ללא קריאת שמע. ומי שלא זכה לקריאת שמע, אומרים עליו שאינו ראוי לכך ונענש מהשמים. וכאילו נפטר בלי אמונה יהודית. בקרב אנשי חברה קדישא היו אנשים ״מומחים״ לסימני הגסיסה, שאפילו רופאים התפלאו לשמוע מהם איך הם מכירים את סימני הגסיסה, והרגע של יציאת הנשמה.

המעשה של אשה זו אירע בליל שבת, והחדר בו שכבה היה מואר רק בנר אחד, ולא ניתן היה לראות את פניה כי רק דרך הפנים ניתן לראות את מצבה, מלבד סימנים אחרים.

הנר נגמר וכבה. כך שכל אלה שבאו לקרוא לה קריאת שמע נשארו בחשכה ואיש אינו רואה פני חברו. שלום, אחי ז״ל, ביקש מהיושבים לשבת בשקט מוחלט, כי הוא רוצה לעקוב אחרי קצב נשימתה של הגוססת. וכך היה. ברגע מסויים לפי אבחנתו אמר ליושבים, ״תתחילו בקריאת שמע, כי הגוססת היא לקראת הסוף״. וכך היה.

על זה אומרים אנשי הקהילה שלנו, אם שלום דהאן ושלום משעאלי יושבים יומיים-שלושה ליד מיטתו של הגוסס, סימן שמותו קרוב ובטוח.

״מומחים״ אלה למדו את תהליכי הפטירה, מתוך נסיון של שנים רבות, בשבתם ליד מיטתם של חולים גוססים, ואף פעם לא טעו באבחנתם.

הסיבה לקריאת שמע היא בעיקר שהנפטר ימות בחברה יהודית.

ואישה צדיקה זו זכתה לקריאת שמע אפילו בחשכה. רבים התפלאו על זה ששלום אחי, אפילו בחשכה ידע להבחין סימני גסיסה.

שירת הנביאים -שירת הקודש של נשים מהאי ג'רבה תוניסיה

מרים גז-אביגל

הוצאת אורות יהדות המגרב

תשס"ט

׳שירת הנביאים׳ היא שירת קודש של נשים, מהאי גירבא שבתוניסיה.

סוגה ספרותית נדירה, המכונה ערבית – יהודית ־ג׳נא נב״ן.

שירה זו נחשבת בעיני נשות הקהילה כבעלת ערך רב, ומושרת באירועים דתיים של נשים. ׳שירת הנביאים׳ היא חלק בלתי נפרד מן ההווי ומאורח החיים היום יומי וחלק מזהותם של נשות האי. הספר מציג בהרחבה את שירת הקודש של נשות ג־רבא על מסורותיה וחידושיה, סוגיה ותכניה. מקצביה ותבניותיה, לחניה ותוויה, והוא ללא ספק אחד המפתחות להבנת שירת הנשים בכללותה.

הספר שלפנינו, הוא ראשון וחשוב ביותר בספרות היהודית, בהיותו עוסק בשירת קודש של נשים שעד למחקרים האחרונים שנעשו על-ידי, המחברת, לא נחקרו כלל. המקרא והמדרש. המיתוס, הסיפור העממי ואירועים מכוננים של עם ישראל, הם ה" מעבדה" – דרכם בוחנת המחברת את השירים.

אלמנתו של סאנג׳רו, ששירת את סגן־ הקונסול של בריטניה ברבאט,

דורשת פריעת חוב

השגרירויות והקונסוליות שמושבן היה בטנג׳יר העסיקו יהודים כתורגמנים, כסוכנים קונסולריים וכסגני־קונסולים בערים שונות במרוקו, ובמאה ה־19 עלה מספרם של היהודים ששימשו בתפקידים אלה. התעודות להלן נוגעות ליהודי ששירת את קונסול בריטניה ברבאט. לפי מקור מהעשור השני של המאה ה־19, סגן־הקונסול של בריטניה ברבאט היה יהודי ושמו אבודרהם. רופא אנגלי שביקר במרוקו בשנות העשרים כותב שהתורגמן ברבאט הוא יהודי שהגיע מתיטואן. בתעודה מ־18 בנובמבר 1837 נאמר שהסוכן הקונסולרי של בריטניה ברבאט הוא י׳ בן דהאן. ב־3 באוגוסט 1891 נכתב שיצחק דרמון הוא תורגמן של הקונסול הבריטי בעיר. משנות העשרים של המאה ה־19 עד סוף המאה היו יהודים גם בנציגויות של מדינות אחרות ברבאט, כגון של צרפת, של ארצות־הברית, של ספרד ושל אוסטריה. התעודה להלן היא מתקופת הסולטאן חסן הראשון, ששלט מ־12 בספטמבר 1873 עד מותו ב־9 ביוני 1894

תביעות כספיות של אלמנות

תעודה מספר 3

משר ההוץ של בריטניה לג׳והן דרומונד האי בטנג׳יר

November 9, 1885

Draft

Sir J. D. Hay

Tangier

Sir,

I transmit to you herewith a letter and its inclosures. which have been rec[eived] from M^rs Sangero, widow of a late servant of the British V[ice] Consul at Rabat with regard to the settlement of certain claims of her late husband, and I have to request that you will furnish a report on the matter.

תרגום

9 בנובמבר 1885

אני מעביר אליך מכתב שהגיע מהגב׳ סאנג׳רו, אלמנתו של משרת סגן־הקונסול הבריטי ברבאט, בקשר ליישוב תביעות שהיו לבעלה, ואבקשך לדווח על העניין.

[ללא חתימה]

הערת המחבר :   1893-1816- John Drummond Hay, בן למשפחת דיפלומטים. שירת בשירות הדיפלומטי תחת אביו, שהיה הקונסול הכללי של בריטניה בקושטא בשנים 1844-1840 . ג׳והן כיהן מ־1845 ועד 1860 כקונסול בריטניה במרוקו ומ־1860 ועד 1886 — כשגריר. ייצג גם את אוסטריה־ הונגריה, דנמרק והולנד במרוקו. היה בעל מעמד חשוב בחצרות הסולטאנים, והגן על היהודים בעתות של רדיפות והתנכלויות. ראו עליו בחיבורים של: 1896 ,Trotter, 1881; Brooks

קטע ממכתב סגן־הקונסול של בריטניה ברבאט לג׳והן דרומונד האי נמצאו מסמכים המעידים על החוב, אבל החייבים כבר נפטרו

Extract of a letter from the British Vice Consul at Rabat to Sir John

Drummond Hay, dated December 13, 1885 I have received your letter of the 23rd ultimo, relative to the petition which has been forwarded to the Foreign Office by the widow of the late Samuel Sangero, who was formerly employed in this Vice Consulate.

On searching the Archives of this Vice Consulate, I have found the enclosed 16 documents which appear to relate to debts owing to Sanjero. The debtors I believe are long since dead and I should think the recovery of any part of these debts hopeless. Mulay Hamed, the Sultan's uncle, for whose alleged debt I can find only the enclosed memorandum, is, I hear now in Egypt.

I am & (signed) John Frost

תרגום

13 בדצמבר 1885

מאשר קבלת מכתבך מ־23 בחודש הקודם בקשר לבקשה שהגישה למשרד־החוץ אלמנתו של שמואל סאנג׳רו, שהועסק בלשכת סגן־הקונסול. בחיפוש בארכיון של לשכת סגךהקונסול מצאתי 16 מסמכים המאזכרים חובות שחבים לסאנג׳רו. לדעתי, החייבים נפטרו זה מכבר, ותשלום החובות או חלקם נראה לי חסר סיכוי. מולאי חאמד, דודו של הסולטאן, שעל חובו כביכול מצאתי רק את התזכיר הרצוף, נמצא עתה, כך נודע לי, במצרים.