חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים בארצות האסלאם והנצרות – יהודית ר׳ בסקין

חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים בארצות האסלאם והנצרות

יהודית ר׳ בסקין

בימי הביניים הוענקה ההשכלה בחברות יהודיות על פי קנה מדה מיגדרי, וקנה מידה זה שיקף את האמונה הבסיסית של היהדות הרבנית באשר להבדלים העיקריים בין כישוריהם של גברים ונשים, וכן בין התפקידים שלהם הם ראויים. כמעט כל נער יהודי למד לקרוא ולכתוב עברית כדי שיוכל להשתתף בתפילה בציבור וללמוד את כתבי הקודש, ולו ברמה הראשונית ביותר, ומכיוון שהשפות המקומיות שהיהודים השתמשו בהן נכתבו אף באותיות עבריות, יכלו הגברים להשיג רמת שליטה גם בלשונות אלה. לעומת זאת, ניתן לומר שבדרך כלל לא ציפו מהנשים שהן תשתתפנה בתפילה או שתלמדנה בכתבי הקודש, ברם, על פי רוב הן למדו תפילות בסיסיות וכן הלכות בסיסיות, שאותן חייבת אשה לדעת כדי לנהל את משק ביתה. הבדל אחר בין גברים לנשים היה שנערים הלכו לבית הספר, אך הנערות התחנכו כמעט תמיד בבית, תוך שימת דגש על מיומנויות הקשורות במשק הבית; כאשר נשים למדו קרוא וכתוב, היה זה בדרך כלל בשפת המקום, כדי להקל עליהן בפעילותן הכלכלית.

לבד מן המיגדר, הגורם החשוב ביותר בקביעת רמת השכלתה של אשה יהודייה בימי הביניים היתה השיכבה החברתית שאליה היא השתייכה. כאשר הרווחה החברתית והכלכלית השפיעה את השפעתה החיובית גם על חינוך הבנים, ניסו החברות היהודיות להעניק הזדמנויות ללמידה לנערים מחוננים בעלי מוטיבציה גבוהה בלי להתייחם כלל להכנסה – בהתאם לכך, משפחות משכילות מאוד ובעלות אמצעים העניקו לעתים לבנותיהן חינוך ברמה גבוהה.

גורם שלישי שהטביע אף הוא את חותמו על חינוך הבנות היה יחסה של חברת הרוב שבתוכה חיו היהודים לנשים: באירופה הנוצרית הורשו נשים להופיע בפרהסיא יותר מאשר במזרח התיכון המוסלמי, ומציאות חברתית זו הטביעה את חותמה גם על מעמדן, השכלתן ופעילותן של נשים יהודיות. בהתאם לכך, נבחן במאמר זה את החינוך ואת ההשכלה שהיו פתוחים לפני בנות ישראל בארצות האסלאם והנצרות בימי הביניים, תוך שימת לב לצדדים המשותפים ולהבדלים, בתחומי החברה והתרבות, בין שתי תרבויות אלו.

א. בארצות האסלאם

מקורות המידע העיקריים על חיי החברה היהודיים בעולם המוסלמי הימי ביניימי, בפרט במאות הט׳-הי״ב, הן התעודות מן הגניזה. רבים מן היהודים תושבי אגן הים התיכון, שהתגוררו בעיקר בערים, ואשר יצירותיהם הדתיות והספרותיות וכן תעודותיהם המסחריות והאישיות נשתמרו, עסקו במסחר, שהיה כרוך לא אחת במסעות אל מעבר לים. בעוד שמספר מועט של סוחרים הצליחו להתעשר, היו רוב בני הקהילות אנשי המעמד הבינוני, אף כי היו גם יהודים בתחתית הסולם החברתי. כפי שכתב ש״ד גויטיין, גדול חוקרי הגניזה, אין מצבור כזה של תעודות על החברה המוסלמית בת הזמן והמקום, כך שקשה לדעת באיזו מידה משקפות הנורמות של החברה היהודית את נוהגי אוכלוסיית הרוב. עם זאת, דומה כי היחס לאשה בחברה היהודית הושפע מאוד מן הנורמות בחברה המוסלמית, וכן דומה כי מעמדה לא היה גבוה במיוחד. לדוגמה, ריבוי נשים היה חזון נפרץ, ובעוד שנשים יהודיות ממשפחות אמידות לא היו מבודדות ברבעים המיוחדים להן, כפי שהיו הנשים המוסלמיות בנות אותו מעמד חברתי, הערכים החברתיים קבעו כי מקומה של האשה בביתה. ר׳ פתחיה מרגנסבורג, הנוסע היהודי בן המאה הי״ב, כתב על קהילת בגדד: ״ואין אדם רואה שום אישה שם ואין שום אדם הולך לבית חבירו, שמא יראה אשת חבירו: מיד היה אומר לו: פָרוץ, למה באתה?! אלא מכה בבדיל והוא יוצא ומדבר עמו״.

הערתו של הרמב״ם, שחי רוב שנותיו בקהיר, ״שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה״, – משנה תורה הלכות אישות יג, יא, ברם גוגויטיין הצביע על כך שבכמה מרכזים עירוניים, דוגמת קהיר, הורשו נשים להופיע בציבור – משקפת הן את המשכן של התפיסות התלמודיות והן את מידת הידמותה של התרבות היהודית למנהג המוסלמי. גויטיין העיר כי חינוכן של נשים יהודיות בחברה זו הוזנח במידה שלא נודע כדוגמתה בתולדות ישראל, אף שהצביע על כך שנשים יהודיות בנות המעמד הבינוני העירוני בקהיר, כולל נשים נשואות, נהנו מ״זכויות רחבות מאוד בשטח הכלכלה – גדולות לאין ערוך משההלכה הנוקשה מניחה״.

הגישות היהודיות המסורתיות לא תמכו בלימוד של ממש לנשים, ופירושו של דבר היה כי אך לעתים רחוקות הושקעו מאמצים להעניק לנערות חינוך דתי בעל משמעות. גויטיין כותב כי ״מאחר שמטרת החינוך היסודי הייתה ההכשרה להשתתפות פעילה בתפילה בציבור, והשתתפות זו נמנעה מנשים, טבעי הוא שבדרך כלל רק נערים ביקרו באופן קבוע בבתי הספר״. הרמב״ם, במשנה תורה, לא ראה בעין יפה לימוד תורה לנשים, כיוון שלא נצטוו לעסוק בתורה, וכן משום שלדעתו חסרים להן הכישורים האינטלקטואליים הנדרשים ללימוד תורה מעמיק:

" אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטוית. וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו. ואע״פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם לימדה אינו כמלמדה תפלות.