מורשת יהדות מרוקו

בין המקורות הערביים החשובים המכילים גם ידיעות על עניני היהודים יש למנות, זולת הסופרים שכתבו בספרד או במגרב, גם אחדים מגדולי ההיסטוריונים הערביים בארצות המזרח שהקיפו בחיבוריהם את תולדות העולם המוסלמי. ביניהם תופס את המקום הראשון עז אד־דין עלי אבן אל־את׳יר (מת 1234) שחיבר בין השאר את ההיסטוריה הכללית אל־כאמל פי־ת־תאריך״. אבן אל־את׳יר מראה את עצמו כהיסטוריון מעולה גם באותם הפרקים המרובים בספרו הגדול המוקדשים לתולדות ספרד בימי השלטון המוסלמי. הוא נזקק כמקור לתולדות ספרד בעיקר לספרו של אחמד אר־ראזי ובמקום שסיים אר־ראזי את סיפורו הנ״ל פוסק אבן אל־את׳יר לדבר על ספרד ומכאן שעל תקופת הזוהר בתולדות השלטון המוסלמי, היינו ימי הכיליפות האומיית, כמעט שלא תמצא אצלו דבר.

אך בפרקים על ההיסטוריה של ספרד במאה השמינית והתשיעית ניכרת ראייתו המקיפה של ההיסטוריון הגדול. אבן אל־את׳יר מתענין במיוחד במאבק בין המוסלמים ובין הנוצרים ומספר על המלכים הנוצריים בצפון ספרד, אך הוא מביא גם ידיעות על מרידות נגד אמירים לבית אומיה שאינן נזכרות בהיסטוריה של אבן עד'ארי. מאידך הוא מזניח מעשים שיש בהם ענין מקומי בלבד כגון הקמת בנינים וכיו׳׳ב. סיפורו על תקופת הנציבים ועל הקמת השלטון האומיי הנו דל, ואילו תיאורו של שלטון האמירים האומיים הנו בשבילנו מקור חשוב ביותר ומשלים יפה את ספרו של אבן עד׳ארי (היינו לגבי אותו זמן אשר תיאורו על־ידי אבן חיאן לא הגיע אלינו).

על פי רוב הסיפורים של שני הקומפלאטורים המאוחרים האלה שונים זה מזה, ואף

בתאריכים יש הבדלים רבים, אך לעתים נשקף מבעד דבריהם המקור המשותף, הלא הוא אחמד אר־ראזי. מספרי ההיסטוריה הכלליים שנתחברו בלשון הערבית יש להזכיר עוד קומפילאציה אחת שיש לה ערך רב אף שהיא נתחברה בתקופה מאוחרת מאד. אבו־ל־עבאס מחמד בן מחמר אל־מקרי היה בן למשפחה של מלומדים, שימש משך זמן מה מופתי בעיר פאס והלך אחר כך למצרים, לימד תורה שבעל־פה שלהם בדמשק, במדינה ובמכה ומת בקהיר בשנת 1632. ספרו רב הכמות ״נפח אטטיב״(נדיפת הריח הטוב) הנו ילקוט של ידיעות על הגיאוגראפיה וההיסטוריה של ספרד וגם על ספרותה שאותן אסף המחבר מחיבורים רבים, בחלקם הגדול אבודים. זהו איפוא קובץ רב־ערך.

ידיעות חשובות על תולדות היהודים בספרד המוסלמית בתקופת השלטון של בני אומיה נמצאות גם בחיבורי הגיאוגראפים הערביים בגי הזמן ההוא, מבין הגיאוגראפים הערביים היה אחד האישים המענינים ביותר אבו־ל־קאסם מחמד אבן סוקל הוא עצמו מספר שיצא בשנת 943 מבגדאד כדי להכיר ארצות אחרות ועמים זרים וגם כדי לנסות את מזלו במסחר, אולם ישנה סברה- והיא מתקבלת על הדעת, שלא היה אלא מרגל שנשלח על־ידי הפאטמים לתור ארצות שונות. מכל מקום עבר כמעט בכל ארצות האסלאם ובשנת 948  הגיע לספרד״. כאשר נפגש בגיאוגרף אל־אצְטַכ׳רי ביקש ממנו הלה לתקן את המפות שלו וגם ספרו הגיאוגראפי. בראשונה הסתפק אבן הוקל בכך, אבל אחר כך כתב את החיבור כלו מחדש לפי טעמו וספרו זה הקרוי בשם שהיה מקובל על הגיאוגראפים הערביים בתקופה ההיא ״כתאב אל־מַסאלְך ואל־מַמאלִך״ (ספר הדרכים והממלכות) הנו מקור חשוב לתולדות העולם המוסלמי במאה העשירית.

בהתאם למשימה שהיתה לפניו התענין אבן חוקל במצב החברתי והכלכלי של הארצות שבהן ביקר׳ בביצורי הערים ובכושר המלחמה של תושביהן. אנו מוצאים בספרו ידיעות על גודל ההכנסות של הכ׳ליף האומיי ועל מספר חיליו וכן מדבר אבן חוקל על תכונות האנדלוסים. כמעט מן המיותר לומר שבספרו יש גם ידיעות מענינות על היהודים. אחרי שהשלים את ספרו, תיקן אותו אבן חוקל והוסיף בו הוספות משך שנים רבות. בפיסקה אחת הוא מזכיר ש״כעת ממונה אבו עאמר על בית המטבעות בקורדובה״ אבו עאמר זהו אל־מנצור המפורסם שנתמנה למשרה זו בשנת 967. נמצאנו למדים שאבן חוקל כתב את ספרו או הוסיף עליו הוספות בסמוך לשנת 970. חמש עשרה שנה לאחר מכן חיבר הגיאוגראף הערבי שמס אד־דין אל-מקןדסי את ספרו הגדול ״אחסן את־תקאסים פי מערִפת אל־אקאלים״ (המערכת המעולה בחכמת הגיאוגראפיה), כפי שאומר שמו היה סופר זה איש ירושלים, אך כדרך הגיאוגראפים הערביים סייר הרבה בארצות שאותן בא לתאר.

ספרו הנו תיאור של העולם המוסלמי כלו ונחשב לחיבור הטוב ביותר שהוציא מתחת ידיו גיאוגראף ערבי בדורות ההם. אף בספר זה ישנן ידיעות הנוגעות לעניני היהודים ולפי כל הסימנים לא היה תלוי באבן חוקל. זולת המקורות הערביים־מוסלמיים צריך לעמוד גם על המקורות הנוצריים. במקורות לאטיניים, כרוניקות וחיבורים אחרים, תמצא ידיעות על נגישות המוסלמים בנוצרים, שהן בחלקן הגדול מוגזמות מאד או לפחות מגמתיות. לעתים מזכירים הכרוניסטים הלאטיניים גם את היהודים לצד הנוצרים ולעתים עלינו ללמוד מדבריהם גזירה שוה לגבי מצב היהודים. מכל מקום, על אף המגרעות שיש בחיבורים אלה לגבי הנושא שלנו, אין לפסוח עליהם. ידיעות מענינות יש למצוא בכרוניקה של מוסתערבי בלתי־ידוע שנתחברה עוד במחצית השנייה של המאה השמינית והמכילה פרטים רבים על גורל הלא־מוסלמים בתקופה הראשונה של השלטון הערבי בחצי האי. כמו כן מוסר לנו ידיעות חשובות כרוניסט, שהיה ספרדי לפי מוצאו, אך חי בגאליה. שמו היה פרודֶנציוס והוא היה קפלן של חצר המלכות הקרולינגית ואחייב בישוף בעיר טרוֵּא (Troyes). אולם אף־על־פי שחי הרחק ממולדתו המשיך להתענין בנעשה בה. ברם׳ המרחק וקשיי התחבורה עשו את שלהם והכרוניקה שלו, שהיא המשך ה  Annales Bertiniani משנת 835 עד שנת 861, אינה נקייה משיבושים ומטעויות במה שנוגע למאורעות בספרד.

תחרת־ זהב : אחת המלאכות שיהודים ויהודיות התמחו והצטיינו בה, היא הכנת חוטים מזהב, מכסף וממשי המשמשים תחרה לקישוט בגדים ונעליים וכן לרתמות של סוסים ומרכבות מלכותיות (כפי שר׳ אבנר צרפתי בעל יחס פאס מספר בשאלה טו). נוסף ליהודי פאס ששלטו במקצוע זה, יש ידיעות על יהודים במקומות אחרים. פאייטוןPAYTON שביקר במרוקו בשנות השבעים של המאה הי״ט, מזכיר יהודים במוגאדור העובדים ברקמה ססגונית. בתיטואן התפתחה התמחות מיוחדת — תחרת־זהב לנעלי־בית, מלאכה שרובה היתה בידי יהודים ועסקו בזה בעיקר נשים.

 וולטר האריס שביקר במרוקו בשנים 1889-1887, מזכיר מלאכה זו של היהודים יחד עם טביעת מטבעות. הוא מציין, כי העדינות של מלאכת המחשבת המבוצעת בידי יהודים אינה מגיעה לרמה המצויה בפאס, הודו, מצרים ודמשק. מטבעות : טביעת מטבעות היה עיסוק נפוץ בין יהודים בארצות האיסלאם בתקופה הערבית, הממלוכית והעותמאנית. אשר ליהודי מרוקו, כבר ליאו אפריקאנוס מציין שהם טובעי מטבעות. יהודים בטנג׳יר עסקו בזה בתקופת הכיבוש הבריטי (1684-1661). במאה הי״ח כותבים על כך ברֵיתווֵית, צ׳ניאר ולאמפריאר בסוף המאה. מן המאה הי״ט יש שורה של מקורות בנדון. למשל, הגרמני רוהלפס כותב כי בפאס בית־הטביעה נקרא סֶקָה, בניין שהוא חלק מארמון הסולטאן, סמוך למלאח, ונתון בידי יהודים הטובעים מטבעות נחושת הנקראים ׳פלוס׳. הוא מספר גם על מטבעה בעיר תיטואן. בספרות הרבנית מוזכרים הצורפים והאומנים העוסקים בייצור חוטי־זהב (האסקלי) וטובעי־המטבעות, בהקשר לשאלות שהתעוררו על רקע סיכסוכים בין שותפים, משא־ומתן עם יהודים או גויים על קנייה או מכירת כסף, זהב, אבנים יקרות, מציאת סיגים במתכות עדינות, נסיונות להסגת־גבול של בעל־חזקה שקנה זכיון על טביעת מטבעות מהשר או הסולטאן, זיוף מטבעות וכיוצא באלה. אומנים בערים שונות במרוקו שיתפו פעולה בעניינים בעלי אינטרס משותף. כך למשל מספר ר׳ רפאל אנקוואה (יליד 1848) כי הצורפים של ראבאט וסאלי התאספו ומחו נגד יהודי המקפח פרנסתם.

ניתן ללמוד ממקורות אלה פרטים היםטוריים־חברתיים, ונזכיר אחדים. הצורפים והעושים בחוטי־זהב התאגדו לאגודות לשמור על האינטרסים המקצועיים והכלכליים שלהם. בפאס היה נסיין של פועלים העובדים אצל האומנים לעשות שותפות, אולם הדבר נתקל בהתנגדותם של האומנים המעסיקים.

גם נשים היו לעתים עושות תכשיטים. ר׳ פתחיה בירדוגו(1820-1764) כותב על אשה שבעלה הרחיק נדוד והיא רעבה ללחם: ׳ועשתה קצת תכשיטין ממעשה ידיה׳.

אשר לטביעת מטבעות, היה זה מונופול של הסולטאנות שהיתה מחכירה זכות זו תמורת תשלום, על־פי מקור אחד, לפי תשלום חודשי. במקורותינו עדויות על גופים שונים שהיו עשויים לקנות מונופול זה. אומן, קבוצת שותפים, או כל חברת האומנים, יחיד קרוב אצל השלטונות כגון נגיד או הקהל, שהיה מקנה זכות זו לאומן או אומנים מבני־הקהל." יש עדויות על נוצרים שקנו מונופול מהמלך, ואומנים יהודים השכירו עצמם לעבוד אצלם בהתכה ובצירוף המטבעות.

אם נמצאו סיגים במטבעות, הוטל על־ידי השלטון מס על החברה כולה, ואלה חילקו ביניהם את התשלום. על מקרה כזה מספר ר׳ משה בן דניאל טולידאנו ממכנאס (1773-1724). חלק מבני־החברה הסכימו לחלק את הקנס באופן שווה בין ׳בעלי־החנויות׳, כלומר בתי־המלאכה. החכם מתנגד לחלוקה זו כי יש בתי־מלאכה בהם יושבים כמה אומנים ומרוויחים יותר, ויש בתי־מלאכה קטנים המרוויחים פחות. מידת הצדק מחייבת אפוא שהקנס יוטל ׳לפי הממון׳, כלומר לפי הכנסתו של כל אחד כפי שמעריכים אדם לצורך תשלום מיסים.

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

שיעור זה בסובלנות עורר את רוגזם של שלטונות צרפת, שחששו מפני הגברת ההשפעה הספרדית במארוקו באמצעות היהודים המרוקנים, שרוו נחת מן העניין שהפגינה ספרד ביהודים ה׳ספרדיים׳ וב׳ספרדיות׳. מכאן הדין־וחשבון הבא שכתב קונסול צרפת באל־עראיש שבמארוקו הספרדית:

ראוי לציין את המסע לטובת היהודים הספרדים הפזורים ברחבי העולם, שמוצאם בספרד. בדומה ליהודים המרוקנים, שואפים להפריד בינם לבין היהדות הבינלאומית, בטענה כי מעולם לא נטמעו בתוכה. מגמה פילו־שמית זו שהיא מיוחדת באופיה אין להסבירה, בשעה זו, אלא ברצונה של הפלנגה למשוך את אהדתם של ריכוזי יהודים דוברי ספרדית בצפון־אפריקה, בלוואנט, ואפילו בצפון־אמריקה, ולהפיק מכך תועלת, בבוא העת, למטרות אימפריאליסטיות.

אין ידיעות על מידת ההשפעה שהיו לאזהרות כאלה על התנהגותם של שלטונות הפרוטקטורט; אולם לקונסול של צרפת באל־עראיש היו ללא ספק סיבות טובות להמליץ לפני הנציבות כי תנהג בזהירות יתר, פן יוטלו היהודים ׳לזרועותיהם של הדגים במים עכורים׳; ועוד הציע לשלטונות לנהוג ׳בטקט רב יותר׳ במילוי תפקידם בענייני גזע, ולהפגין ׳פחות אגרסיביות כלפי היסוד היהודי׳. על התגובות שעוררו עצות אלה אין אמנם ידיעות, אולם ברי הוא כי לא היה לגורם הספרדי במארוקו אותו משקל כמו לגורם האיטלקי בתוניסיה. נוסף על ההבדלים שהודגשו כבר בין נושאי האחריות הבכירים בשני הפרוטקטורטים, לא יכלה היעדרות זו של בלם חיצוני אלא להזיק ליהודי מארוקו, שזכו למעשה ליישום מחמיר יותר של חוקי הגזע מאשר בני־ דתם בתוניסיה.

באלג׳יריה, שם לא היה מקום לבלמים ולמכשולים שבהם נתקלו בתוניסיה ובמארוקו, מצאו חוקי הגזע קרקע מתאים ביותר, לאחר שהכשירוהו במשך שנים רבות גלים של אנטישמיות, בזה אחר זה. להוציא את המינוח הגזעני, לא היתה למעשה גזירה אנטי־יהודית — בין אם מדובר בביטול ׳צו כרמיה׳, באריאניזציה של החינוך או בהפקעת הנכסים — אשר לא הביאו בחשבון ולא המליצו עליה אבות האנטישמיות באלג׳יריה, ממאקס רז׳ים ועד הד׳׳ר מולֹ והאב לאמבר. לא ייפלא אפוא כי במסיבות אלה הפכה ׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳ כתובת לחלק מן האוכלוסייה באלג׳יריה, שחשבה כי מחובתה להציף את שירותיו של קסוויאה ואלה ודארקיאה דה פלפואה            Darquier de Pellepoix במכתבים טעוני הערות ועצות על דרכי הפתרון של הבעיה היהודית בצפון אפריקה.

היו מי שסברו כי קסוויאה ואלה היה ׳מתון מדי, או האשימו אותו כי ערבב שיקולי־צדק בשאלה היהודית, ׳כאילו חרתו הכירורגים מלים יפות כגון צדק ואחווה על סכיניהם׳; ל׳צמאי דם׳ כאלה, לא היו שתי קטיגוריות של יהודים: טובים ורעים, ׳שכן כולם — כולם ללא יוצא מן הכלל, מן העשיר ביותר ועד העני ביותר — מצייתים לסינגוגה הבינלאומית, ולה בלבד׳. ועוד היו, כגון, ׳צרפתי למופת׳, ׳חייל ותיק שנאבק מזה חמישים שנה ביהודים׳, שהתקוממו למראה ׳יהודים כה רבים׳ שפונקו ׳בחיקה של המולדת הצרפתית׳. וכך כתב אל ואלה:

הווה ידוע לך כי ליהודים ריבוי טבעי גבוה, ואם אכן יתרחש מה שאני חושש מפניו אפשר יהיה לראות גזע זה מתפשט ככתם של שמן, מציף מחדש את ארצנו ותוקע בה את ציפורני הארס שלו.

ל׳ בונזון, לשעבר ציר ליד הנציבות הכללית בתוניס, הציע לקבוע מקומות־מגורים שונים לגברים ולנשים מתחת לגיל חמישים, כדי לבלום ׳התרבות׳ זו.

מינויו של דארקיאה דה פלפואה לראשות ׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳ עורר קריאות שמחה אמיתיות בקרב האנטישמים בצפון אפריקה: ׳אתה האדם הנכון׳, כתב לו ידיד מאוראן, מרסל בליאה, אשר השיא לו ברוב למדנותו את העצה הבאה:

שאלה יהודית זו, עדינה ומורכבת כפי שהיא, דורשת, כדי למצוא פתרונה, לא רק ידיעות רחבות, היסטוריות או תיאורטיות על היהדות, אלא גם… הכשרה רוחנית שאין לרכוש אותה מיום אחד למישנהו. יש להתקרב אליהם. רק מי שהתקרב אליהם, ובעיקר מי שנלחם בהם זמן רב, ידע להכיר את היהודים, את הסכנות הצפונות מהם, את מידת התחכום בנזק שהם גורמים ואת אי־יכולתם לצפות מראש את העתיד, אפילו את שלהם: הם מתקדמים כתולעת הזוחלת בגינה, כעיוור באפלה… מודרכים מתוך אינסטינקט אכזרי של התענגות והשתלטות, בהרקיבם ובהשמידם כל מה שמזדמן בדרכם… בלי לצפות לעולם לבואו של מנקה הזחלים הקטלני.

בין מי שבירכו את דארקיאה דה פלפואה לאחר מינויו היה גם האב לאמבר: ׳הרי הגעת למקום המגיע לך, בשל האומץ האזרחי והצבאי שלך. ראוי להזכיר כי דארקיאה דה פלפואה, בדומה לאב לאמבר בספרו ׳גרמניה 38׳ (38' Allemagne.), הביע התנגדות למלחמה.

פניני המידות – הרב אברהם אסולין

אקדמות מילין

ברון ה׳ אשר זכינו לדור דור ודורשיו, ועדין נמצאים בתוכנו ת״ח אשר המשיכו בארץ ישראל, את דרך הפסיקה ועבודת ה' של יהדות צפון אפריקה המעטירה. מקטנות^, הרבתי לחקור אחר מעשיהם של החכמים, רבות ישבתי בין הזקנים לשמוע מעשיות הצדיקים, גם בעוברי בין ספרי רבני צפון אפריקה, מצאתי מעשיות שיש בהם לימוד גדול, ובשיעורי במספר בתי המדרשיות, ספרתי מעשיות אלו אשר מלהיבים בשלהבת אש, לעבודת הי.

זכינו בשנים אלו לייסד ארגון בני תורה יוצאי מרוקו וצפון אפריקה, אשר מטרתו להמשיך דרך אבותינו ורבותינו ביתר שאת ויתר עוז, אשר אנו מקימים בס״ד כנסים עם ראשי הישיבות, ראשי כוללים, דיינים ורבני ערים, ובכך מקיימים "אז נדברו איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויזכר בספר הזכרון" (מלאכי ג' טז) כדאיתא בברכות (ו.), על הפסוק הנ״ל שמשם למדים שאילו שניים שעוסקין יחד בתורה שכינה עמהם ע״ש, וע״ע בשערי תשובה לרבנו יונה(שער גי, אות קסח), שכתב שבהתאסף קהילות הקודש לעבוד ה' יחד ככל שמתרבים בני החבורה כך מקדישם שמו יתברך ביותר ע״ש. וכדברי המשנה באבות (פ״ו מ״ו), כ״ש בחבורה שלנו בדרכי אבותינו ורבותינו נ״ע. ברוב הכינוסים דרכנו לקיימם בימי בין הזמנים, במטרה להגדיל תורה, ובכל כינוס בתוך דברנו אנו מתבלים בהנהגות בית אבא, ורבים מבקשים שנעלה על הכתב. במשך השנים רואים אנו שישנם הרבה ספרים אין קץ, מחכמי אשכנז ומרבותינו מעט מעט, לכן אזרתי אומץ, ואספתי מעט מן היקב והגורן מעשיות רבותינו זיע״א, וסדרתי המידות על פי סדר א׳ ב', וקראתי לקונטרס בשם "פניני המידות״, כשמם כן הם, מול עיני עומד דברי המשנה האבות, (ב׳ טז')"לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בין חורין להפטר ממנה". ובעתיד בס״ד נקבץ עוד מעשיות, ונוציא מהדורה נוספת.

וידע הקורא נאמנה שהשתדלתי לא לכתוב נבואות ומופתים אלא דברים שניתן ללמוד מהם הן מעט והן הרבה, הלכה למעשה. ויהי רצון שזכות הצדיקים הקדושים והטהורים המובאים בחוברת תגן בעדינו ובעד עמו ישראל.

כאן המקום להודות להורי היקרים, שמגיל קטן סיפרו לי מעשיות של רבני וצדיקי מרוקו. יתן ה׳ שנזכה ללכת בדרכי אבותינו ורבותינו ומכוח זה נזכה לקדש שם שמים ברבים, ונזכה שאנחנו וזרע זרענו הולכים בדרכי התורה והיראה.

ובכלל הברכה יבורך ידידנו ומכובדנו הדיין המצו״ן, בר אבהן ובר אוריין הגאון ר׳ יגאל אלון שליט״א, אשר טרח ויגע בהגהת הספר, ועומד לימיננו תמיד בסיוע מבורך, שכמ״ה.

בברכת התורה, הרב אברהם אסולין

אמונה

מסופר על הגאון רבי אלעזר הלוי זלה״ה – ראש הישיבה במרכאש ומחבר הספרים עבודת הלוי על הש״ם – שבאחד מימי השישי שמשו רבי יצחק נחמיאם ז״ל נתלווה אליו לקניות לכבוד שבת, הרב ראה שאין לו פרוטה לצורכי השבת, הרב ביקש ממנו שילמדו יחד דיני משכון בש״ע חושן משפט, והנה בתוך לימודם הגיע האשה ונתנה בידי הרב משכון שישמור עליו והרב יכול להשתמש בו עד לתאריך מסוים, ובמשכון זה הרב הניח בידי אחד הגבירים בעיר ובכך קנה צורכי השבת (הרה״ג רבי משה מבאג זצ״ל רב ישוב ישרש).

1. השלטון והיהודים

אם מבחינת ההלכה המוסלמית ראינו שלא היו קיימים הבדלים רבים בין יהודי ארצות המגרב השונות, הרי מבחינת מצבם המדיני, הבטחוני והחברתי־כלכלי, ניתן להצביע על הבדלים מסויימים. הבדלים אלה ניכרים לא רק בין הארצות השונות, אלא גם בין מחוזות, חבלים ואפילו בין עיר לעיר.

מארוקו

יכולתו של השלטון המרכזי במארוקו להטיל את מרותו על כל חלקי הממלכה היתה, כאמור, מצומצמת(ראה פרק א), ובשל כך קשה לדון, באופן כללי, בתקופה הנדונה, על מארוקו כעל יחידה גיאוגראפית ופוליטית אחידה. המצב הפוליטי הבלתי יציב והנטיות הצנטריפוגליות והפריטקולריות של האזורים והשבטים השונים גרמו לכך שלא היתה קיימת מדיניות אחת, מכוונת מלמעלה, שכולם קיבלו את מרותה. בהיעדר יד שלטונית מרכזית מכוונת ובעלת תוקף התפתחו על־פי רוב היחסים שבין יהודים לבין השלטון לפי התנאים המיוחדים של כל מקום ומקום, ולפי המציאות החברתית והפוליטית שנוצרה בו. יחס טוב ליהודים במקום אחד אינו מעיד על יחס זהה במקום אחר. כמעט הכל הוא פרי של סיטואציה מקומית באיזור או עיר מסויימים. למשל, בראשית המאה ה־18 היו נתונים יהודי פאס בלחץ קשה מצד השליט המקומי, בעוד שבקהילות אחרות המצב היה נוח יותר. אולם גם ההגדרות הללו — כגון ״נוח״,״טוב״, ״רע״ וכיוצא בהן — חוטאות בהגדרה פשטנית של העובדות והן באות רק לסבר את האוזן. ראוי יותר לציין שהמצב המדיני והבטחוני היה בלתי יציב ונתון לתנודות מתמידות.

לאחר תקופת אנרכיה, שהחלה בראשית המאה ה־17, הלכה וגברה האנדרלמוסיה לקראת אמצע המאה, והיהודים סבלו לא מעט מן הכוחות היריבים. סמוך לאמצע המאה הצליחו העלווים, או הפילאלים (הם התייחסו לצאצאי עלי, חתנו של מוחמד, שהגיעו מחצי־האי ערב לאיזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מארוקו עוד במאה ה־13, ומכאן כנוייהם), לגבור על יריביהם ולכונן שושלת חדשה.

בידי מולאי אלרשיד, הנחשב לראשון המלכים של שושלת זו(השולטת עד עצם היום הזה במארוקו), עלה לייצב את השלטון. שנות מלכותו (1666 —1672) הביאו אומנם לשיפור במצבם של יהודי מארוקו, אך מאידך גיסא נקשר שמו בהריגת יהודי עשיר מכפר דאר אבן משעל שבהר בני סנאסן שבצפון־מזרח מארוקו (מעשה שנרקמה סביבו אגדה על שלטונו של יהודי זה במוסלמים והתעמרותו בבנותיהם). אלרשיד גם רדף את יהודי זאווייה, תאדלה ומראכש, אך שמא קשורות רדיפות אלה במלחמתו של אלרשיד במרבוטים (קדושים מוסלמים שנודעו במיוחד בקנאותם וחלקם היו ראשי מסדרים דתיים) של דילא.

היחס ליהודים היה פעמים רבות גם פרי אופיו, מזגו והאינטרסים המשתנים של שליט זה או אחר שעלה לשלטון. דוגמה אופיינית לכך היא תקופת שלטונו של מולאי אסמאעיל. בפרקי זמנים מסויימים של שלטונו נהנו יהודי מארוקו מתקופת רגיעה ואף זכו ליטול חלק בפעילות הכלכלית שבה פתח מולאי איסמאעיל. לעומת זאת, בפרקי זמן אחרים, למרות שיהודים המשיכו ליטול חלק נכבד בסחר עם אירופה, לא מנע הדבר מאסמאעיל להתעמר בחצרן זה או אחר או אפילו במנהיגים של קהילה שלמה. אם כי יש לציין, שגם מוסלמים סבלו מתהפוכותיו של שליט זה באותן שנים.

היו גם תקופות — כגון השנים 1727 —1757, שבמרוצתן התחלפו שליטים במארוקו פעמים מיספר — שבהן התחוללו תנודות קיצוניות במצבם של היהודים בקהילות מסויימות. כאשר אירע לפרקים שלהכבדת עול השלטון ופגיעה מידי גייסות ושבטים, התלוו גם מכות טבע, שהיו תדירות באותם זמנים — בצורת, מגיפות, רעב — יכולה היתה התוצאה להיות קטלנית. לדוגמה, כך מסכם ר׳ יעקב בן צור, שחי בתקופה זו, את עשור השנים 1734 —1744 : ״והשנים הללו שעברו כולם שנים של טירוף (בלבול וחוסר יציבות), בתחילה מפני הרעב ואחר־כך מפני הגייסות — ובני העיר צפרו, (שסבלו במיוחד), לא נתיישבו כלל, אלא נעים ונדים, פעם בחוץ, פעם ברחובות ובכפרים הסמוכים להם.״ נפגעו במיוחד הקהילות צפונה לאטלס התיכון (פאס, מכנאס, צפרו, תאזה ועוד) שהיו נתונות לפשיטותיהם של השבטים הברברים, אך גם גורלן של קהילות אחרות בצפון־מערב מארוקו לא שפר עליהן באותה תקופה,

וגם באיזור אחר, באגדיר שבחוף הדרומי של מאח־קו, אנו למדים שאחד המרבוטים השתלט על העיר בשנת 1737 והעלה באש את אחד מבתי־הכנסת שבה.

במחצית השניה של המאה ה־18 עלה בידי מוחמד בן עבדאללה להחזיר את היציבות לארץ, דבר שהטביע את חותמו לטובה על חיי היהודים בפרק זמן זה. קהילות רבות, ובמיוחד הקהילות לחוף הים־התיכון והאוקינוס האטלנטי, זכו לפריחה כלכלית. הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790), שביקש לפתח את כלכלת ממלכתו ואת המיסחר עם מעצמות אירופה, מצא ביהודים גורם מרכזי לסייע לו במגמה הזו. במיוחד עלתה חשיבותם של הסוחרים היהודיים הגדולים. הסולטאן העניק להם זכויות מיוחדות, וגם סוחרים יהודיים מאירופה, שהתיישבו בערי החוף, זכו ליחס מיוחד (וראה לעיל פרק ג עמי 135).

מבחינה דמוגרפית נתנו, כאמור, למעלה משלש מאות אלף אזרחים עולים־חדשים למדינת ישראל מכל הגילים. בהיותם בעלי משפחות מרובות ילדים נתנה כל משפחה קרוב ל־4 חילים למדינת ישראל. בהתיישבות החקלאית הוקמו קרוב למאה מושבי עולים ונקודות התיישבות, חקלאית הפזורים באזורי פתוח וספר המהויים שרשרת ביטחונית למדינת ישראל.

בגליל — 28 נקודות עם 3.250 נפשות, בעמק (כולל אזור תענך) 19 נקודות עם 2300 נפשות. בדרום ובנגב (כולל לכיש) — 41 נקודות עם .373 .14 נפשות, באזור ירושלים (כולל ההר) 16 נקודות עם 4577 נפשות. סך הכל 104 נקודות עם 24500 נפשות.

מושבי העולים מצפון אפריקה נמנים על כל סוגי ההתיישבות! תנועת המושבים — 57, מהם 28 על טהרת עולי צפון אפריקה. הפועל המזרחי — 19 מהם 13 על טהרת צפון אפריקה, העובד הציוני — 10, מהם 7 על טהרת עולי צפון אפריקה וכן חרות — 5, מועצה חקלאית 2 ופועלי אגודת ישראל — 2. סך הכל 95 נקודות התישבות מהם 51 על טהרת צפון אפריקה.

כל ערי הפתוח שהוקמו ברחבי המדינה מאוכלסים ברובם המכריע מיהודי צפון-אפריקה. הנקודות הן: מצפה רמון, ירוחם, דימונה, באר שבע, שדרות, אופקים, נתיבות (עזתה), אשקלון קרית־גת, קרית־מלאכי, אשדוד, כפר יבנה, גן יבנה, בית־שמש, רמלה, לוד,. רמת־אליהו (עזרה ובצרון לשעבר), פתח־תקוה, קדימה, נתניה, כפר סבא,רעננה, הרצליה, שלומי, מעלות, צפת, חצור, טבריה, עפולה, יקנעם, חדרה, הקריות שעל ידי חיפה (קרית־ים, קרית חיים, כפר אתא, וקרית שמונה).

תולדות

הקהילה היהודית ממרוקו היא עתיקת יומין. 2700 שנה של היסטוריה רוויה עליות וירידות. היא נחשבת לגולה העתיקה משאר הגלויות ונחשבת לצאצאי עשרת השבטים. ליהודים במרוקו השפעה עצומה על הגויים ביניהם ישבו. חלק מהשבטים הבארבארים התייהדו. במשך שלש תקופות הצליחו היהודים להקים שלטון עצמי, שגולת הכותרת היא ימי שלטונה של המנהיגה דהיה אל כהינה, בהרי צפון אפריקה היו שבטים יהודיים ומנהיגת השבטים היהודיים הגדולים במאה ה־7 לספירה היתה דהיה הכוהנת (יהודית הכוהנת). היא הצליחה בחכמתה לאחד את השבטים היהודים והמתייהדים בארבארים, עובדי אלילים ושרידי הביזנטים הנוצרים — למלחמה באויב המשותף המוסלמי. בעצמה, כדבורה הנביאה, יצאה בראש הצבא לשדה הקרב כשהיא רכובה על סוסתה כנגד המוסלמים, ולהכניעם. היא משלה ביד רמה על שטחים, רחבי ידים.

צפון-אפריקה עברה מיד ליד במשך ההיסטוריה הארוכה. תושביה הראשונים היו הבארבארים, שסבלו מחדירות תכופות של עמים, כגון: המאוירים, הפיניקים, היונים, הרומאים, הונדלים, היביזנטים, הערביים, הצרפתים ועד שמרוקו קבלה עצמאות. במשך כל התקופות האלה לא שבעו היהודים נחת. לעתים מצבם הכלכלי והביטחוני טוב ולעתים מעורער מאד הם היו נתונים לחסד או לשבט של המושלים. היו תקופות של עליה ובדרך כלל של ירידה, פרעות, ביזה ושלל.

ראשית ההתיישבות היהודית במרוקו נעוץ באגדות רבות, ביניהם על אניות חירם שהביאו לחופי צפון אפריקה מתישבים יהודים. גם בתקופת כבושי שישאק מלך מצרים ובתקופת סנחריב מלך אשור מסופר בסנהדרין צ״ד על יהודי צפון אפריקה. טיטוס בכיבושיו הביא עמו עשרת אלפים שבויים יהודים לצפון־אפריקה.

במשך כל התקופות ועם כל התמורות לא הצליחו הכובשים לעבור את הישוב היהודי, אלא להוסיף נדבך חדש על גבי השכבות הקדומות, החפירות, הכתבים היהודיים דברי סופרים ׳רומאיים, חבורי אבות הפנסיה' הנוצרית הם עדות נאמנה לרציפות הישוב בצפון־אפריקה.

 גיסות האיסלם המנצח החל מהמאה ה־7 עקר את הנצרות משרשיה ולא השאיר שם זכר, אך באותה שעה גזר על היהודים גזרות קשות, בהטילי עליהם מסים כבדים ומשפילים. היו ימים שאונסו להמיר את דתם וארס השנאה והבוז כלפי היהודים נשאר בלב המוסלמים בצפון־אפריקה עד ימינו. גם נקודות אור ראו בחיי היהודים, הרמב״ם השפיע מזוהרו על העולם היהודי עוד במאה ה־11 הוא פרסם את ״אגרת השמד״ שלו, וכמוהו היו רבנים גדולים בערים רבות בצפון־אפריקה שחזקו את האמונה והתקוה, בקירואן ובפיום קמו ישיבות, מרכזי תורה, שהאירו באור נגוהות את מחשכי חייהם של יהודי צפון־אפריקה ושל גלויות רבות אחרות, עם שקיעת המרכזים שבבבל לבשו המרכזים במערב חשיבות. חכמים וחוקרים קמו בערים הללו בין המפורסמים שבהם הלא הם רבי' יהודה אבן חיוג׳ יחידה בן קורייש (870—860), דונש בן לברט ורבי יצחק אלפנסי (נולד 1013). מעמודי ההלכה ר׳ חיים עטר בעל ״אור־חיים״

לצפון-אפריקה הגיעו מגורשי ספרד ומהגרים מאיטליה (מליוורנו), שהעלו את הניבו של הישוב היהודי בצפון־אפריקה. בעוד, שיהודים מעטים.היו לעזר למושלי ארצות צפון־אפריקה המונים היו נתונים בעוני ובבערות בגטאות בערים ובכפרים נדחים בהרי האטלס. המצב. הירוד של היהודים בתקופות שונות הניע רבים לנטוש ארץ זו ולנדוד בעיקר לארץ־ישראל — ארץ האבות.

שבטי הצפון מוצאם מישמעאל בן אברהם ופילגשו הגר: ״בכור ישמעאל נביות וקדר ואדבאל ומבשם ; ומשמע ודומה, ומשא ; חדר ותימא, יטור נפיש וקדמה (בראשית כ״ה, י״ג—ט״ו = דברי־ד.ימים א א׳, כ״ח—ל״א).

יג וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁמֹתָם, לְתוֹלְדֹתָם:  בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת, וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם. 

 יד וּמִשְׁמָע וְדוּמָה, וּמַשָּׂא.  טו חֲדַד וְתֵימָא, יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה.  

כמה מן השמות האלה מצויים גם בתקופה מאוחרת. אף־על־פי שאין לזהות את נביות עם הנבטים מתקופת בית שני, יש לשער שלא במקרה דומים שני השמות זה אל זה. בני קדד הם שבט הידוע לפליניום בשם  Cedrei. דומה היא הנאה שבדרום ואדי אל סרחאן הנקראת דומת אלג׳נדל. עוד בשנת 688 לפני הספירה כבש סנחריב את אדומו(דומה), מצודת ערב, והוליך בשבי אל נינוה את המלכה־הכוהנת תלח׳ונו.

בשביל להדגיש ששבטי הדרום קיימו קשרים עם שבטי הצפון, מזכיר הכתוב (בראשית כ״ה, ג׳ = דברי־הימים א אי, ל״ב) ברשימת צאצאי קטורה, פילגש אברהם, את שבא ודדן. בתרגום השבעים הוסיפו גם את Tauav, והתכוונו בלי ספק לתימא. ,הדדנים הצפוניים היו שבט סוחרים, ששכן בסביבות ח׳יבר וחִגְ׳ר והגיע עד תימא. נמצא גם רמז (בראשית ל״ו, גי), כי אדום היתה מקיימת קשרים עם שבטי ערב הצפוניים: עשו נשא לאשה את בשמת בת ישמעאל אחות נביות.

הכינויים ״ערב״ ו״ערבי״, כשמם של שבטי הבדוים בצפון־ערב ובסביבות ארץ־ישראל, נזכרים בתנ״ך (ישעיה י״ג, כ׳; לֹא-תֵשֵׁב לָנֶצַח, וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד-דּוֹר וָדוֹר; וְלֹא-יַהֵל שָׁם עֲרָבִי, וְרֹעִים לֹא-יַרְבִּצוּ שָׁם

ישעיה כ״א, י״ג; יג מַשָּׂא, בַּעְרָב:  בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ, אֹרְחוֹת דְּדָנִים. 

ירמיה גי, ב׳: שְׂאִי-עֵינַיִךְ עַל-שְׁפָיִם וּרְאִי, אֵיפֹה לֹא שגלת (שֻׁכַּבְתְּ)–עַל-דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם, כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר; וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ, בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ.  ג וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים, וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה; וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ, מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם

כ״ה, כ״ג; וְאֶת-דְּדָן וְאֶת-תֵּימָא וְאֶת-בּוּז, וְאֵת כָּל-קְצוּצֵי פֵאָה.

 יחזקאל כ״ז, כ״א; עֲרַב וְכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ.

גשם הערבי, נחמיה ב/ י״ט; ר, אי). באותו הזמן בערך מופיע הכינוי ״ערבי״ גם בכתובות אשור: ערבי, ערבי. הוא נגזר מן ״ערבה״ (ישעיה ל״ג, ט; ירמיה נ/ י״ב, ועוד) ופירושו הראשון — יושב הערבה. בהשפעת השימוש הרשמי בכתובות האשורים נתייחד לשבטים, שאנו חושבים אותם היום לערבים.

הביקור בארמונו של הפחה "אלגלאווי"

בכל ענף או מקצוע, עמד אדם בעל כושר שיפוטי וידע רחב בתחום בו הוא עוסק, הנקרא " אמין ". בראש הצורפים, עמד רבי דוד אסתגאסי ז"ל, ועל כל ויכוח מקצועי, הוא היה הפוסק הבורר בכל עניין, כבעל סמכות מטעם החוק.

אדוני אבי ז"ל, היה סנדלר במקצועו, ולו חנות בשוק הסנדלרים, שוק שהכיל עשרות חנויות של חברים למקצוע. מעבר לכביש הראשי ברחבת שוק הפחחים, נמצא שוק של ענף חדש יחסית, של מוצרי לווי לחקלאות מצמיגים ישנים. כגון : ייצרו דליים לשאיבת מים מבארות, חישוקים למשיכת מחרישה, סנדלי פלחים, ועוד….

מאחר והדרישה לחומר גלם המיוצר מצמיגים ישנים הייתה גבוהה, גם מצד רוב הסנדלרים שהחילו לייצר מוצרים משולבים האלה, פתאום הסנדלרים מצאו את עצמם בצד השני של ערבוב סמכויות. היהודי שעמד בראש ענף מקצוע הצמיגים דוד עמאר ז"ל, זכה ברוב גדול מבין בעלי המקצוע.

ונוצר ערבוב של סמכויות בינו לבין היהודי העומד בראש ענף הסנדלרים מימים ימימה. ועל כל ריב או ויכוח נוצרה הבעיה מי יפסוק ? ונוצר מצב של שניים אוחזין. מצב מוזר של כמעט ריב שההלכה לא הייתה מעורבת בו. כי זה תחום השייך לסדר ונוהג בחוק המקומי.

ברוב המקרים בעלי הריב הסכימו מי יהיה הבורר, וכאן נוצרה אווירה עכורה בין שני הפלגים המקצועיים, של מי שייך למי.

היות ושני המוכתרים ממונים על ידי החוק והנוהג המקומי המקובל. הסנדלרים ישבו על המדוכה לחשוב, מישהו העלה רעיון והציע, יהודים בואו ונביא את הבעיה לפני הפחה  אלגלאוי, האיש החזק שהיה בזמנו השליט במראקש והאטלס.

אשי מחסידי אומות העולם, שלא מעט צרות חסך מן היהודים במרוקו בכלל ובמראקש בפרט, והדברים ידועים. וכך לא הייתה בעיה לקבל את העצה מהאלמוני, הסנדלרים טכסו עצה לקנות בן בקר רך וטוב, לשחוט לפני מפתן הכניסה של המחכאמה, מקום מושבו בבית הדין של הפחה, ולבקש ממנו להביא בפניו את הבעיה.

מקורו של המנהג לא ידוע לי, אבל זה היה נוהג מקומי מקובל בין השבטים. קראו לו , הדייאת לעאר " – מתנת החסות, משהו מעין קריאה דחופה לעשיית צדק

אדומי ובי ז"ל, החליט שאני צריך להיות נוכח כמעמד שכזה, וכך מצאתי את עצמי הולך עם כל הכבודה של עשרות יהודים, הצועדים אחרי " עגל המנחה " המבוהל והממאן לצעוד בסך, מדי פעם זוכה בדחיפה ממישהו מהצועדים.

לאחר צעידה ממושכת של כחצי שעה, והנה אנחנו נמצאים ברחבה של בית רחב מידות, בעל קירות וקשתות מעוטרים בפיתוחים וקישוטים מרהיבים. המשרתים והשוטרים כולם לבושים גלביות ושכמית לבנות מוכנים תדיר למאורעות שכאלה

הדרג של כל אחד מהם מתבטאת בטיס האריג ממנו עשוי הבגד, או מעור הנעל וכיסוי הראש, ואז הפנייה אליו תהיה בהתאם. הסנדלרים באו מאורגנים, ונמצא גם מי יהיה הדובר.

תחילה נתקבלה המשלחת אצל מזכיר הפחה, והלה הסביר למשלחת את הנוהג המקובל במקרים כאלה. הכל בצורה פשוטה בתכלית, לפי ספר חוקים הלא כתוב, הכל פעל בשיטת השכל השיר וההיגיון הפשוט, כדבר  ובן מאליו.

הכל ידעו שהפסק יהיה החלטי ומהר ללא עוררין, וזה התנהל בערך כך : הפחה יורד ממכונית השרד, וכל בעלי הדין מעקו בקול רם משהו הדומה מערבית מרוקאית לעברית " כי המשפט לאלוקים. אדוננו קבל נא מנחתנו וקבל תלונתנו " שלוש פעמים.

אנו באים אליך בדברים שבנפש וכו….בו במקום נשחט העגל לרגלי הפחה על מפתן הכניסה לגן, והלה עמד שהכנעה גמורה לסיום הטכס. לאחר מכן נכנס בצעדים מדודים לפנים הבית, וכעבור זמן קצר נתן הנחיות להכניס אותנו.

כך מצאנו את עצמנו יושבים מול הפחה אלגלאוי בכבודו ובעצמו, הוא ישב על כסא מלכותי כלשהו בחצר הגן. בגדיו לבנים, גלאביה וגלימה לבנה מעליה. אסף את השוליים של הגלימה על שתי ידיו, ורמז לנו לשבת.

שני שומרי ראשו עומדים מימינו ומשמאלו. ישבנו על השטיחים הפרושים על הרצפה מולו במרחק קטן ממנו. כל הזמן שישבנו הוא רק הקשיב כמעט לא זז ממקומו, ישב עם ברכיים צמודות. ואת ידיו כיסה בגלימתו. לאחר שסיים הדובר את דבריו, שאל הפחה את הדובר, מי הוא האיש שאתם חפצים ביקרו ?

הדובר הצביע על יהודי עבדקן סעוד אלמליח ז"ל, שישב בין בוחריו. הפחה הפליט משפט קצר " קחו אותו הוא שלכם ! ולכו לשלום. פירוש הדבר שהסנדלרים נתקבלה בקשתם, וזכו להכרה כמקצוע נפרד בפני עצמו ללא כל זיקה ולבעלי מקצוע המתחרים שבראשו המשיך לעמוד דוד עמאר ".

דוד עמאר ז"ל האיש שעמד בראש המקצוע המתחרים היה אדם כריזמטי בעל חזות סמכותית ורבים מאוהדיו דחפו אותו לפרוש חסותו על סקטור הסנדלרים, דבר שעורר חמתם של הסנדלרים.

עת שסיימתי לשתות תה מהביל זה, ביקשתי מעישה עקרת הבית לסייר בו ביחידות והיא הנהנה בשמחה ושלחה ידה כנגד הלב, כדי לומר לי ״ברוחב לב״. בית סבי שהיה גם ביתי היה בנוי סביב חצר רבועה שמעליה התגבהו שתי דיוטות. מדרגות הובילו אל הדיוטה העליונה ובה היו קרועים ארבעה פתחים לארבע רוחות השמיים. כל פתח הוביל למסדרון מלבני ארוך, בעל מעקה היקפי ותקרה גבוהה, שהוביל את הבאים אל החדרים. רחבת החצר היתה קרועה אל השמיים. בית חצרים זה נבנה עבור בית אב – דהיינו: משפחה מורחבת.

לימים, משנצטופף המלאח, נדחקה הרווחה ובכל בית אב שכזה גרו ארבע וחמש משפחות.

במרכזה של החצר המרוצפת היתה מטפייה – בור מים אשר ניקז אליו את מימי הגשמים. התקרה היתה מקורה במרישי עצים שנתמכו על עמודי כורכר. כל משפחה בתורה ניקתה את החללים והשירותים המשותפים. הסמטאות היו מסוידות לבן וכל משפחה נהגה לסייד את חזיתה הפונה לסמטה במועדי ישראל, ובעיקר לפני חג הפסח, סמטאות המלאח היהודי נראו בוהקות ונקיות.

מהדיוטה העליונה הוביל גרם מדרגות אל גג הבית. הגג שימש את הנשים לתליית כבסים, לייבוש פירות, ירקות, וזרעים. ממנו הן צפו בהיחבא לעבר חצרות סמוכות ושמעו שיחות רכיל. הנשים הקפידו לשמור על נקיונו בעיקר בחודשים של טרם גשמים. כאמור, הגג ניקז מי גשמים והוביל אותם דרך מרזב אל בור המים שבחצר.

זוכר אני שבקצה החדר המרכזי היתה קבועה מיטה גדולה, שהיתה מונחת על במה ועליה חפה וילון גדול. בחלל הבמה היו מאוכסנים כלי מיטה וכלי בית שונים. המיטה והבמה נעלמו זה מכבר, כמו סממנים יהודיים אחרים. עודני זוכר שהצנדוק – ארגז העץ, שליווה את הכלה אל בית בעלה ובו הנדוניה שקיבלה מהוריה, המשיך להיות הגנזך החשוב שבו הסתירה אמי חפצים ובגדים יקרי ערך והמפתח למנעול הארגז היה תלוי תדיר על צווארה.

נפרדתי לשלום מבעלת הבית והודיתי על סבר הפנים היפות ועל הכנסת האורחים הלבבית.

שוב אני מוצא את עצמי צועד בסמטאות המלאח. קרב בלי משים לציון קברו של הצדיק ר׳ אברהם מול אנס. באוזני מהדהדים המזמורים והפיוטים, קולות של רוכלים, קבצנים, נשים בוכיות המבקשות על עצמן ועל בני ביתן וקולו של הכרוז המכריז על הדלקת נר ראשון, שני ושלישי לכבודם של צדיקים. כל המרבה במחיר זיכה את עצמו וזיכה את הרבים, והכספים נכנסו לקופת ועד הקהילה, שנשענה עד כה בעיקר על ״מס התמיד״.

באותם מעמדים שהתנהלו במוצאי שבתות, עת נהרו קהלי בתי הכנסת מכל רחבי המלאח לעבר קברו של הצדיק, המורה לעברית היה מקהיל את תלמידיו ואני בינותם עומדים ושרים לנוכח הקהל שירי ערגה לציון כמו: ״למרחקים מפליגות הספינות״, ״אספר לך הילדה״ וכמובן המזמור ״אליהו הנביא״.

ממתחם קברו של הצדיק צעדתי לעבר ספק חנות, ספק כוך קטן, שבו הסתופף אבי ומכר מיני סדקית לעולי הרגל הרבים שהציפו את המתחם הקדוש. יום ראשון בשבוע נחשב ליום העליה לרגל השבועי. זוכר אותי צועד לעבר החנות ועוזר לאבי.

ממתחם קבר הצדיק שמתי פעמי לבית הקברות היהודי. הזמן הנוקף נתן בו את אותותיו. מאגפו המזרחי משתרע בית הקברות העתיק. אבני כורכר מסותתות מלבניות ועליהן חרוט הציון. מהן מנותצות, הפוכות או שקועות באדמה עד פניהן, ומהן שנתכסו בתהום של נשיה. סמוך להן – קברים אחרונים מכוסים חרולים של קיץ ומיני מטפסים. סופו של ביקור זה בבית הקברות עת עמדתי נוכח קבריהם של סבי וסבתי, זכרונם לברכה, קראתי קדיש ביני לבין עצמי וגם זלגו עיני דמעות על קהילה מפוארת שהיתה ואיננה.

מבית הקברות היהודי צעדתי יחידי לאורך גדתו המערבית של נהר אום אֶ־רָבִּיע, כשאני שקוע במחשבותי ומהורהר משהו. אל הנהר הזה היו יורדות נשות המלאח כשהן עמוסות כבסים ושבות לביתן כשהן נושאות כדי מים על ראשיהן, ואנחנו הילדים אהבנו ללוות אותן. כל עת שכיבסו אנחנו השתכשכנו על גדתו של הנהר.

השמש נטתה לערוב וקולותיהם של דרדקים עלו מבית הספר הישן. משמרת שנייה של אחר הצהריים מסיימת עוד מעט את לימודיה ואני אץ לבקר בבית הספר בו למדתי. נטיתי לעבר כיתתי, דפקתי בדלת והמועלם – המורה, פתח את הדלת. אל מול עיניהם המשתאות של תלמידיו, צעדתי בטוחות לעבר הכסא והשולחן עליהם ישבתי כילד, לפני למעלה מ־25 שנה. במרוקאית, שנשאתי עמי מבית אבי, הסברתי לתלמידים המשתאים, מי אני ומהי מטרת בואי. ואף שהמורה הורה להם להזדרז לבתיהם טרם שקיעת החמה, הם הקיפו אותי מעגלים מעגלים ושתו בצמא את סיפורי אודות בית הספר, שהיה משותף ליהודים וערבים. סיפרתי להם שכדי להגיע לבית הספר, היה עלינו הילדים לחצות בדרכינו את השכונה הערבית ומפחד של התנכלות, נדרשנו לשכור את שרותיו של ערבי. השכם בבוקר הוא היה עובר בסמטאות המלאח ושורק במשרוקיתו, לשמע השריקה היינו מתנקזים כל הילדים אל הרחוב ותחת חסותו חצינו את השכונה הערבית לעבר בית הספר.

אחד מהתלמידים היה סקרן לדעת האם המורים הענישו אותנו כשסרחנו. ״בוודאי״, סיפרתי והעונשים היו כבדים. סיפרתי להם על מתקני ענישה שהיו עשוים בדמות סד עץ. ״פָאלָאקָה״, קראו לסָד, בו היו מקבעים את הרגליים ומכים בהן בשוט עשוי זנב סוס. וזה כאב, אוי כמה שזה כאב.

נפרדתי מהתלמידים לשלום. כדור השמש הענק צלל אל מעבה האוקיאנוס האטלנטי והותיר באופק הינומה אדומה כדם, שהאהילה אור אדמדם על בתיה המאפירים של אָזִימוּר.

יהודים מערביים היו גם בחברון ואחד מהם היה החכם הנודע רבי אברהם אזולאי, יליד פאס, בעל הספר " חסד לאברהם " הנודע בקבלה ובו דרושים מעניינים על הארץ ועל זכויות תושביה. הוא נפטר בה בשנת ת"ד – 1644. חתימתו דומה לספינה, לפי האגדה לזכר הצלתו מטביעה בעת הפלגתו בספינה על ארץ הקודש. נכדו היה החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי.

מערבים מעטים התגוררו גם בעיר המקובלים צפת. אחדים מהמקובלים הנודעים בין גורי האר"י הקדוש בצפת, במאה השש עשרה, היו במוצאם מערביים, זוהר הקבלה ופרסומו הרב של האר"י הקדוש, הביאו איתם מהמערב הרחוק, אל צפת במרומי הגליל העליון.

אחד מהם היה סלימאן אוחנה מרבני פאס, שחי בצפת על כתיבת תפלין וספרי תורה. מסופר " ועוד עד כה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתה על ידי רבי סלימאן אוחנה וההמון מעריץ אותו "

מערביים אחרים היו רבי מסעוד אזולאי, מאבות רבי אברהם אזולאי הנזכר, רבי יוסף טובול ורבי אברהם הלוי ברוכים אשר נהג לשוטט בחוצות צפת בלילות ולקרוא את אנשיה לתפילה " אולי ישמע ה' את קול תפלתנו וירחם על עמו שארית הפליטה ישראל "

האגדה מספרת עליו " שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל המערבי ". אל קהל המקובלים בצפת הצטרפו גם עולים אחדים שבאו מחבל דרעה, בדרומה של מרוקו, שבו הייתה רווחת תורת המסתורין בקרב תושביה היהודים.

חכם מערבי אחר תושב צפת היה רבי יששכר בן סוסאן, אף הוא מעיר פאס. העדות השונות בה בתקופתו, יצא לאור לראשונה בשנת שכ"ד – 1564 .

בראשית המאה התשע עשרה גדלה העליה מתושבי אפריקה היהודים אל הארץ ורובם התיישבו בירושלים. בהיות עדת המערבים קטנה, היא הייתה כפופה לספרדים, אולם מסיבת קיפוח בזכויותיה פרצו סכסוכים ביניהם.

לבסוף הצליחו המערביים להשתחרר ולהקים קהילה בפני עצמה. על הסכסוך החמור ביניהם פורסם קונטרס שהוציאו לאור החכמים הספרדים ונגדם יצאו המערביים בקונטרס אחר " משפט לאלהי יעקב " שנשלח, למרות ההתנגדות הנמרצת של הספרדים אל קהילות היהודים בארצות אפריקה הצפונית.

תמונה מפורטת על מצב עדת המערבים בירושלים, בשנת תרכ"ז – 1866 – מתוארת בתזכיר שהוגש לידי משה מונטיפיורי :" לוח שמות בני ישראל דקהילה קדושה מערבים הי"ו היושבים בעיר העתיקה ירושלים תובב"א אשר נעשה בפקודת השר הגדול מורנו ורבנו משה מונטיפיורי, השם ישמרהו בשנת תרכ"ז לבריאת העולם.

שמותם מקום מולדתם, גילם זמן בואם לארץ הקודש, מהות כספם, מלאכתם, פנוי או נשוי, שם האשה, מספר הילדים וגילם, הערות , מספר הנפשות במשפחה וכו….. מתוך התזכיר נראה שהיהודים המערבים באו ממרוקו, אלג'יר, טוניס וטריפולי. בו נזכרות הערים השונות : אלג'יר, טנג'יר, פאס, רבאט, ודאר אלביצ'ה, היינו הבית הלבן וזהו שמה הערבי של העיר קזבלנקה.

מעניין התאור של משלוח ידם של המערבים ומצבם הכלכלי, מוכר פחמים, רוכל בכפרים, נושא סבל, משרת ב " אוספיטאל אינגליז " ( בבית החולים האנגלי ), לומד עם בטלנים, מתקן מנעלים ושנים, חייט ופייטן, מסובב בשווקים בסחורה על השכם.

כך נאמר על אחד והוא " כלוא בבית ונהנה מצדקה ", על אחר, " שוטה וכלוא בד' אמותיו "… ברשימה מיוחדת נזכרות האלמנות בעדה המערבית ומקורות פרנסתן : משרתת בבתים, עושה ספונג'ה, ( שוטפת רצפות ), תופרת לכשתמצא, מרקידה קמח וכו'….

התזכיר מביא את שמות בתי הכנסת ובתי המדרש. בסוף מספרים כותבי התזכיר : איו בינינו כיום עובדי אדמה, אולם כמה עניים שהם בלי מלאכה ומחיה רוצים לעבוד באדמה ובחקלאות, אך אין ידם משגת לקנות שדות וכרמים. ואם ימצא מי שיחזיק בהם הן נכונים לשעבד עצמם לקרקע, לעבדה כיאות, כדי לזון את בני ביתם ".

בקרב עדת המערבים בירושלים התפרסם רבם דוד בן שמעון, המכונה דב"ש, שעלה מהעיר רבאט במרוקו בשנת תרי"ד – 1854 – והיה רב, סופר ועסקן ציבורי חשוב בעדתו. הוא חיבר בה את ספרו " שערי צדק , מעלות אדמת הקודש בו ימצאו נופש לנפשם המסתופפים בחצרותיה ובא לצין גואל ", הרב דב"ש נפטר בירושלים בשנת תר"מ – 1880.

ביוזמת רבי דוד בן שמעון נוסדה השכונה השניה מחוץ לחומת ירושלים והיא "מחנה ישראל ", בימינו קבוצת בתים בצד רחוב דוד המלך ומול פינת רחוב הס. רחוב סמוך נקרא כיום על שמו של הרב המייסד.

השכונה המערבית " מחנה ישראל " נבנתה בשנת תרכ"ח – 1868, שמונה שנים לאחר בניינה של מכנות שאננים בקרבתה, והיא הראשונה מחוץ לחומת ירושלים. המגרש של שכונה זו נרכש בשנת תר"י – 1850. וזהו המגרש הראשון שנרכש בידי יהודים מחוץ לחומת העיר העתיקה. התושבים היו בהתחלה כולם מיוצאי אפריקה הצפונית, ולפיכך הייתה מכונה גם שכונת המערבים.

 רבי סלימאן אוחנה

נולד בפאס שבמרוקו [כן כתבו רוב מסדרי תולדותיו, אמנם בעוו״וז "ויאמר יצחק" [ח״א ד׳ ט' ע״ב] כתב שהיה תחילתו במכנאס, ומשם נסע לפאס עיש] ועוד בצעירותו שם לדרך פעמיו ועלה לארץ ישראל והתיישב בעה״ק צפת ת״ו בימי תפארתה. כשעדיין הזהיר בה אורם של גדולי מאורי האומה מרבותינו בעלי ההוראה ובעלי הקבלה.

בספריהם של רבני התקופה אנו מוצאים רבנו מוזכר בכמה כינויים שונים. בספר שבחי האר״י ז״ל [מכתבי הרב שלמה שאמיל ז״ל] כינהו ״רבי סולימאן מערבי ממדינת פאס״. או ״רבי שלמון מערבי״ הגאון רבנו אברהם אזולאי ז״ל בספרו ״בעלי ברית אברם״ מכנהו ״רבי סולמאן וחנא״ ר״ת הרס״ו המופיע לרוב בספר הנזכר. ובהסכמת רבני צפת שם כינוהו ״הרב הקדוש סולימאן אבוחנה״. ועיין באורך בספר ״טובת מראה״ להרב רפאל אוחנה ז״ל [דף צ״ה] מה שכתב בכוונת כינוי השם ״אוחנה״.

רבי סלימאן נודע בשערים כאחד המיוחד מרבני דורו, הן בתורת הנגלה והן בתורת הקבלה. והיה נחשב בעל הסמכות העליונה בכל הנוגע להלכות ומנהגי מלאכת הספרות סת״ם.

רבי סלימאן אוחנה הפוסק

גדולי רבני דורו מאד החשיבו דעתו של רבי סלימאן ומרבים להזכיר בחיבוריהם. תשובותיו והוראותיו, פירושיו וחידושיו. וכן קבלוהו כשר המסכי״ם לפסקיהם, וכמכריע בפלוגתיהם ונביא כאן כמה דוגמאות לזה.

הגאון המוסמך רבנו יום טוב צהלון הרבה להתכתב ולפלפל עם רבנו בהלכה ותכופות מזכירו בתשובותיו. וכה כותב עליו [בסימן רנ׳׳ז] שאול שאל האיש החכם השלם החסיד כמהר״ר סולימאן אוחנה נר״ו וכו׳ ושם [בסימן רע״ח]. לקדוש ה׳ מכובד החכם השלם כמה״ר סולמאן נר״ו. ובשו״ת חדשות כותב: שאלה זו נשאלתי מאת החכם השלם כמוהר״ר סולימאן לפרש דבריו הרמב״ם והראב״ד ז״ל. וזאת תשובתו וכו׳ עיש״ב. תשובתו של רבנו הרס״א, ותשובת מריט״ץ אליו, ומה שהשיב עליה שוב הרס״א, ועוד שם [בסוף סימן, נ״ז נ״ח ס׳ וס״א] היה הרס״א ז״ל ש״ר המסכים להוראת הריט״ץ ושם [בסימן פי] חתם ביחד עם חו״ר צפת הגדולים בענין הסמיכה שנהגו בה רבני אשכנז. גם נשא ונתן בהלכה עם הגאון מהרימ״ט [עיין שו״ת מהרי״ט ח״א סימן פ״ד] ועם הגאון המוסמך רבנו ישעיה פינטו ז״ל עיין שו״ת ״נבחר מכסף״ [סימן ל׳].

גם הגאון רבי שלמה עדני מחבר ״מלאכת שלמה״ פירוש להמשניות מרבה להזכיר חידושים משם רבנו אשר ליקט מתוך פירושו על המשניות כת״י. וכמעשה הגאון רבנו אברהם אזולאי שליקט מתוך פירושו על המשניות כת״י. וכמעשה הגאון רבנו אברהם אזולאי שליקט מתוך פירושי וחידושי הרס״א על התורה ואספם לספרו ״בעלי ברית אבדם״.

וכה כותב הרב יששכר בער בהקדמת ספרו ״באר שבע״: ואחר כך שלחתי הכל לארץ ישראל ביד חכמי צפת תוב״ב כי נכספה וגם כלתה נפשי שגם המה יבחנו ויצרפו את דברי. דאווירא דארץ ישראל מחכים, וכו׳ וזה היום שקוינוהו, מצאנו ראינו שבא לידי הסכמת חכמי צפת המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, היושבים ראשונה במלכות שמים וכו׳ ובראשם חתימת ידו של הגאון רבנו סלמאן אוחנה ז״ל. גם בפנים הספר בחידושי מסכת כריתות כתב: אחר שכתבתי את זה בא אלי איגרת מארץ ישראל מק״ק צפת תוב״ב, אני הקשיתי קושיא זו בשם מעכ״ת אל הרב הגדול ראש המדברים בכל מקום דכל ח לא אניס מיניה החסיד מוהר״ר שולמא יצ״ו וכו׳ עכ״ל.

כתב גאון עוזנו החיד״א ב״שם הגדולים״ בערך רבי סלימאן אוחנה שהיה מגורי האר״י ז״ל. וכן בספרו מעגל טוב נעמוד 10] כתב שהיה תלמיד האר״י ז״ל. וכן כתבו בהסכמת רבני צפת לספר ״בעלי ברית אברם״ שהיה מגורי האר״י.

אמנם ברשימת התלמידים שערך מהרח״ו בסוף שער הגלגולים בפרטי פרטות כיעויין שם לא מצאתי שם שמו של סלימאן גם בספר שבחי האר״י [דפוס או״ץ טובה דף ל״ד ע״ב] כתב וזה לשונו: ועתה כעת קיימים עוד שלשה מתלמידיו החשובים יאריך ה׳ ימיהם ושנותם, מהרח״ו נר״ו ומו״ה יוסף מערבי נר״ו ומו״ה גדליה נ״ו, והם גדולי ישראל וכו׳ בפרט מהרח״ו נר״ו כל העולם מעידים עליו שאין שני לו בכל העולם כולו וכו׳ עכ״ל עיש״ב. הרי שלא הזכיר בין תלמידי האר״י ז״ל סלימאן. ואפשר שהיה תלמיד תלמידיו וברוך היודע.

באנציקלופדיה לתולדות חכמי ארץ ישראל כתב על רבנו הרס״א שעלה לארץ ישראל והשתקע מתחילה בטבריה. ובשנת שס׳׳ג אחרי חורבנה של טבריה עבר לצפת, ונמנה בשנת שס״ה על חכמיה. גם ממכתבי הרב שלמה שלומיל שעלה לצפת בשנת השס״ג וכתב מכתביו בשנות שס״ו שס״ט מתבאר שבאותן שנים היה הרס״א ז״ל בצפת. ואם כן לפי ידיעות אלו נראה שלא היה הרס״א ז״ל בצפת בשנות השל״א של״ג בזמן שחי ופעל שם האר״י ז״ל.

איך שיהיה הדבר ברור על פי עדותם של רבני דורו שהיה רבנו רבי סלימאן נחשב כאחד הגדולים והמוסמכים ביותר מכל מקובלי צפת בתורת האר״י ז״ל, וכאשר נעתיק לפנינו אי״ה מלשונותיהם.

באגרות הרב שלמה שלומיל ז״ל שבקונטרס הנודע בשם ״שבחי האר״י ז״ל [דפוס ״ארץ טונה״] הזכיר שמו של רבי סלימאן בסלודים כמה פעמים. וזה לשונו שם [עמוד י״ז]: וביום השבת הולכים כל העם לשמוע הדרשה מפי החכמים, ובכל יום ה׳ מהשבוע מתקבצים כל ישראל אחר תפלת שחרית לבית הכנסת א׳ גדולה ומתפללים שם תפלה נוראה עד מאד כל ישראל וחרבן בית אלהינו וכו׳ וכל התפלה עושים אותה כל ישראל בבכיה גדולה וכו׳ וקודם שמתחילים להתפלל עולה הרב הגדול מהר״ם גאלנטי יצ״ו על הבימה ודורש דברי כבושים ומעורר ישראל ליראת ה׳ וכו׳ ואחר כך עולים הראשי ישיבות חכמים וחסידים גדולים ובעלי עבודה על הבימה שם הראשון הוא החכם מוהר״ר מסעוד סגי נהור וכו׳ וידוע לכל רוב קדושתו ובקיאותו, ושם השני מו״ה שלמון מערבי, מפורסם בישראל בחכמה וענוה יתירה, ובחסידות מופלאה, ומתחילים להתפלל באימה ובפחד וביראה גדולה, ושתי עיניהם זולגות דמעות כשני

מעינות מים, מי ראה כאותן תפלות וזעקות הגדולות וכו׳.

ושם [בדף נ״א ע״ב] כתב וזה לשונו: והנה היותר מופלאות בחכמת האמת בכל ארץ הצבי מלבד הרב הגדול הקדוש כמוהר״ר חיים ויטאל נר״ו שאין כמותו בכל המון ישראל והוא עתה בעת  הזאת בדמשק. אבל אחריו הם שני המאורות הגדולים אשר הטיבו לכת וכו׳ שם הראשון מוהר״ר סולמאן נר״ו ממדינת פאס ושם החכם השני הוא מורי ורבי כמוהר״ר מסעוד סגי נהור וכו׳ עכ״ל.

עוד כתב שם [עמוד ל״ו] לאחר שסיפר מענין גילוי כתבי האר׳יי ז״ל בין חו׳׳ר ארץ ישראל. וזה לשונו: ומאותו יום והלאה נתפשטו הספרים בין יחידי סגולה בארץ ישראל לבד. ומורי כמהר״ר מסעוד סגי נהור ומורי כמהר״ר סלימאן מערבי נר״ו כבר הם סיימו אותם הספרים שלש פעמים, והם בקיאים בהם כמו באל״ף בי״ת, וכן הם בקיאים בכל הזוהר ובתיקונים, ומאירה לפניהם כאור השמש וכו׳ עכ״ל.

רבי סלימאן אוחנה הסופר

סופר סתם מופלא בדורו היה וכה מעיד עליו גאון עוזינו החיד״א בשם הגדולים: כותב תפלין בקדושה. וכמ״ש ״מגיד מראשית״ בריש תשובה מהר״י עכ״ל.

וכה כותב עליו הרב השואל בשו״ת גדול חכמי דורו הרב משה

גאלאנטי ז״ל [סימן קנ״ד]: בהיותו דן בדין מדיני הספרות.

והנה כתב החכם השלם החסיד, דרבה ענותנותיה, שהוא דן לכל אדם לכף זכות. ואפילו שביזוהו אינו מחרף ולא מגדף, חכם מופלג בזקנה ובשיבה שלא דיבר עליו מטוב ועד רע. זהו החכם השלם החסיד הסופר המובהק כותב תפלין בכוונות אלהיות בקדושה, זורח אורו במחניכם הקדוש וז״ל וכו׳. ואתם הגבורים כהני ה׳ אליכם משפט הגאולה ללמדני. כי תורה היא וצריך אני ללמוד. על מי נסמוך על הגאון מה״ר יוסף קארו ז״ל שהוא מריה דאתא ומפיו אנו כולנו חיים. או נסמוך על אותו חכם החסיד ענוותן כהלל אין גומרים עליו את ההלל סופר מהיר כותב תפלין בכוונות אלהיות זה כמה שנים שיצאו מתחת ידיו יותר מאלף זוגות של תפלין לארץ מרחקים וכוי.

וכזאת כתב עליו הגאון רבי חיים אלפאנדארי ז״ל בספר ״מגיד מראשית״ שהזכיר הגאון החיד״א ז״ל: ומי שהביאני לידי מידה זו להכשיר ולראות היש משכיל באשר הראני ידיד נפש בנן של קדושים סופר מהיר בתורת האלהים בתפלין דבדיקי בכל אתוותא, כתובים באצבע אלהים הרב האלהי מהר״ר סולימאן זלה״ה אשר כל רואיהם יכירום ויאמרו כי לאלהים קרובים, והן בקדושיו לו יאמין, ושם נמצא כתוב וכו׳. עכ״ל.

הגאון חיד״א היה ברשותו זוג תפילין כתובים באצבע רבי סלימאן והחשיב אותם מאוד כאשר נראה בעליל מתוך רשימותיו

שבפנקס יומן נסיעותיו ״מעגל טוב״ נעמוד 10] וזה לשונו.

אייר כ״ג. יום ד. מפדובה נסענו. ובאמצע הדרך בקשתי תיק התפלין ואיננו ונצטערתי מאד כי מלבד שהיתה מלאה ספרים יקרי הערך, עוד בה תפלין של רש״י ז״ל כתובים באצבע הרב הגדול תלמיד האר״י ז״ל מוהר״ר סולימאן ז״ל. ומהר״ר חיים אלפנדארי ז״ל בספר ״מגיד מראשית״ הוא היה מונה שבחן. וברוך שם כבודו אשר.לא עזב חסדו. ורוח לבשה הויטורינ״ו. וירכב על סוס אחד. ורץ לאחוריו יותר ממיל, ושואל כל עוברי דרך, ושם נאמר כי ראו צייד אחד כאשר ירים כיס גדול… והביא הכל בשלמות… עכ״ל.

ועד זמננו היה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתב על ידי רבינו הרס״א, וכמסופר עליו בספר ״חבת ירושלם״ פ״ה במאמר ״גלות עליות״ משם ספר אה״ץ. שהעמידוהו לס״ת שכתב מהר״י אבוהב עם ס״ת של הגאון רבי שלמה אבוחנה, ואין מוציאין הס״ת של ר״י אבוהב לקרות בו רק שלש פעמים בשנה בר״ה ויוה״כ ושבועות, וס״ת של ר״ש אבוחנה מוציאין אז למפטיר. עיין שם.

ובספר ״שמות הגיטין״ כתב אודות רבנו הרס״א וזה לשונו: היה לפנינו בצפת גדול אחד שהיה סופר מובהק של תפלין וכותבם בקדושה ובטהרה, ותפלין שלו מפורסמים אתנו פה בעזה, שמו היה סולימאן בן אוחנה עכ״ל.

הרס"א המחבר

רבי סלימאן עשה פירושים על התנ״ך כדמוכח מסוף הקדמת רבי אברהם אזולאי לספר ״בעל ברית אברם״. שהיה כת״י של רבי סלימאן לפניו וכן עשה הגהות ופירושים להמשנה ולפירושיהם של הרמב״ם ורע״ב ובספר ״מלאכת שלמה״ להר״ש עדני ז״ל מביא מחידושי רבנו אלו שכנראה מהקדמתו שהיה לפניו הכת״י של פירושו על המשניות וכן למדרשי הלכה וספרי. ומכילתא. גאון עוזינו לחיד״א בשם הגדולים מערכת ספרים [בערך הגהות] הזכיר הגהותיי על הספרי, וגם [בערך ספדי, וספרי דבי רב] ג״כ הזכיר פירושי הרס״א לחיבורים הנזכרים גם הרב דוד פארדו בחבורו ״ספרי דבי רב״ והרב יהודה נגאר בחבורו ״שבות יהודה״ מרבים להזכיר מחידושי הרס״א דדי הספרי והמכילתא בספר ״זרע אברהם״ עד הספרי הדפיס הגהות אלו בשם כת״י קדמון לחכם ירושלמי לא נודע שמו. וכן בסוף הספרי נוילנא תרכ״ו] נדפסו ללא ציון שם המחבר.

:ספר ״נאדר בקודש״ [איזמיר תצ״ח] נדפס נוסח ספר יצירה ״מנגד

הרב המופלא המקובל האלהי שולימאן ן׳ אוחנה זלה״ה״. ובספר —הר הנדפס בווילנא בשנת תרכ״ו עם הגהות הגר״א, הובאו הגהותיו של רבי סלימאן ז״ל בסופו.

פטירתו

נראה שרבי סלימאן נלב״ע לפני שנת ש״פ. כי באייר שע״ז עדיין היה נמנה בין החיים כדמוכח מתשובות מהר״י פינטו נסימן נ״ו] ומתשובת מהריט״ץ שם [סימן כ״ז]. ומתשובתו של רבי סלימאן שם [סימן ל׳] ובהקדמת הר״ש עדני לפירושו על המשניות ״מלאכת שלמה״ כתב וזה לשונו: ואלה הם התועלות הספר הזה. וכו׳ ששית שנזדמן לידי גם דברי החכם השלם הר״ר סולימאן אוחנה ז״ל אשר נודע בשערים שמו אשר היה ישר ותם וכו׳ עכ״ל. וההקדמה הנז׳ נכתבה בשנת שע״ט. גם בספרנו זה אשר השלמתו היתה בר״ח טבת שנת ש״פ ככתוב בשער הספר כתב מהר״א אזולאי ז״ל בסוף הקדמתו וזה לשונו: גם כתבי קצת פשטים על התורה מהחסיד האלהי כמוהר״ר סולמאן וחנא זלה״ה אשר מצאתי בגנזיו וכו׳ עכ״ל דנראה ברור מכל שנפטר לערך בשנת שע״ח תנצב״ה וזיע״א. התולדות נדפסו כתוך ספר ״בעלי ברת אברהם", אהבת שלום, תשמ"ב

חברי הרב- רבני דורו

א.         הרב אברהם אזולאי – מחכמי מרקש.

מביאוריו נכתבו בספר ״מקדש מלך״ על הזוה״ק. הרחיד״א, מצאצאיו, כתב עליו ב״שם הגדולים״: ״מלוב״ן ותפילתו אינה חוזרת ריקם״. עוד הוסיף הרחיד״א וסיפר ששמע מפי רבו – רבי חיים בן עטר שהכיר את הרב אזולאי, כאשר שלח את תלמידו, רבי דוד עמר, לקבוע המדרש בירושלים – מסר לו תלמידו ספרי סוד וקמיעות שקיבל מרבי אברהם אזולאי לשמירה בדרך.

מסופר שרבי אברהם נאסר ע״י המלך עם חבריו ובדרכם היו בסאלי. רבי משה, אבי אוהחה״ק, אירחם לשבת. כשהמשיכו עם סוהריהם למשפט אצל המלך בפז, ראה המלך עמוד אש מעל לראשו של רבי אברהם ומיד שיחרר את כל חבורתו.

ב.         רבי אהרן הצרפתי ב״ר אברהם(א) – היה ראב״ד סאלי.

שימש בדיינות עם רבי שלמה הכהן אלכלאץ ורבי שמואל קארו ויחדיו הסכימו לספר ״חפץ ה׳״.

ג.          הרב גדליה חיון – ראש ישיבת המקובלים ״בית אל״ ומיסדה.

היה מורו וחמיו של הרש״ש. מגדולי המקובלים שישבו בירושלים. הרב גדליה נתן הסכמה לספר ״ראשון לציון״ של אוהחה״ק.

ד.         הרב דוד יקותיאל הכהן – מרבני ירושלים.

כתב הסכמה ל״ראשון לציון״.

ה.         הרב חיים אבולעפיה – שנקרא מופת הדור.

כשפגש באוההה״ק בטבריה והכיר בגדולתו, ביקשו שישב עימו בטבריה. הוא יסד את קהילת הקודש על מוסדותיה בטבריה.

ו.          רבי יהודה ב״ר עמרם בן דיוואן – מחכמי ירושלים.

(דודו של המלוב״ן רבי עמרם בן דיוואן). שימש בירושלים כדיין וכראש ישיבה. כתב הסכמה לספר ״ראשון לציון״. רבי יהודה הינו מחבר הספרים: ״זבחי שלמים״ ו״חוט המשולש״.(א)

ז.          הרב יהודה עייאש – מחכמי אלג׳יר.

בסוף ימיו עלה לארץ ישראל וישב בישיבת ״כנסת ישראל״. הוא חיבר שו״ת ״בית יהודה״.

ח.         הרב יצחק שוראקי – אף הוא מחכמי אלג׳יר.

ט.         הרב ישראל יעקב אלגאזי

בנו הוא מהרי״ט אלגאזי מחבר ״שמחת יו״ט״. הרב ישראל שימש כאב״ד בירושלים, נקבר בהר הזיתים ב-ו׳ תמוז התט״ז.

י. הרב כליפא בן מלכה – רבה של אגאדיר

חיבר ספר ״כף ונקי״ – פירוש על התפילה והלכותיה ו״רך וטוב״ – שו״ת וליקוטים. חלק על אוהחה״ק שאסר את החגבים.

יא. הרב משה בירדוגו – המשבי״ר.

ראב״ד מקנס. חיבר ספר ״ראש משביר״ על הש״ס. בפירושו ״אור החיים״, כתב חבירו, רבי חיים בן עטר, על פסוק ״שמע בין אחיכם״: ״ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וקדוש בישראל, חביב עלי כרוחי, ה״ה הרב ר׳ משה בירדוגו זלה״ה, שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא פניו כל עיקר ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין, היה מתבלבל שכנגדו׳, הרב משה נלב״ע ב-ה׳ בחשוון התצ״א.

יב. הרב שמואל אלבאז – מרבני העיר פז.

אוהחה״ק ישב בישיבתו כששהה בפז. רבי חיים בן עטר כינה אותו ״אחי הרשב״א״. רבי שמואל חיבר ״עוז והדר״ על מסכת ע״ז. נלב״ע בשנת התק״ט.