מורשת יהדות מרוקו

^{למנזר הנזירות San Antonio el Real בסיגוביה היה שעבוד נכסים  (merçed de juro de heredad)   e בסך של 8,000 מרבדי שתמורתו קיבל המנזר תשלום שנתי מן המקולין היהודי. התשלום פסק עם יציאת היהודים בגירוש והנזירות הגיעו לעוני גמור וליגיעה ולכן ביקשו את הכתר להעניק להן הכנסה שנתית תמורת ההפסד שנגרם להן בגירוש היהודים. ואכן ציווה הכתר על הקורחידור דיאה סנצ׳יס די קיסאדה לברר אילו נכסים ציבוריים נשארו בסיגוביה על מנת שהכתר יוכל לצוות על הכנסה למנזר תמורת הפסדיו:28 הצו ניתן ב־3 במאי 1493 .'2}

^{לגונסאלו דל ריאו (Río), רחידור בסיגוביה וקונטינו בחצר המלכות היה שעבוד במסי היהודים בסכום של 6,000 מרבדי.30 למלווה שלו היו משועבדים המס השנתי, מס השירות והשירות למחצה ואותם הוא הפסיד עם הגירוש. כדי לפתור את בעיית השעבוד הטיל הכתר על הקורחידור לצוות על מכירת נכסי הציבור של היהודים לשם כיסוי כל חובות השעבודים שכוסו ממסי היהודים. קוני הנכסים הללו שיימכרו במכירה פומבית יהיו בעליהם לעולמים.31}

^{ללאסרו גומס די סביליה, קונטינו בחצר המלכות, היתה ירושה בצורת מאיורסגו(mayorazgo), שהשאיר לו אביו כהכנסה שנתית קבועה מן הבשר והיין של היהודים (carne e vino judiego) בסמורה בסך של 5,200 מרבדי. הוא הפסיד הכנסה זו עם הגירוש ונגרם לו נזק חמור: לכן ביקש תמורה נאותה מאת הכתר על אבדן הכנסה זו.}

^{הקורחידור של סמורה, הליסנסיאדו פדרו די מאלואנדה (Maluenda), נצטווה לוודא מה שרד מן הרכוש הציבורי בסמורה ובידי מי נשארו גביות מן הכספים שייגבו יועברו ללאסרו גומס די סביליה ולכל מי שמגיעה לו הכנסה מן החכירה של הבשר והיין היהודי והמסים הנ״ל, וכן לכל מי שיש לו שעבוד חוב תלוי ועומד. המענק שיינתן להם יהיה לכל החיים והם רשאים ליהנות ממנו כרצונם ולעשות ברכוש שיקנו כדרך שעושים בעליהם.33}

^{לפרנאן נונייס די מדריד ולאשתו היו בימי חייהם וליורשיהם אחריהם שעבודים בסכום של 2,000 מרבדי מן המסים הקבועים של היהודים, תושבי קהילת מדריד. הם הפסידו עם הגירוש את ההכנסה מן השעבודים הללו. לכן פנו אל הכתר וביקשו חסד שישלמו להם מן הנכסים והרכוש שיהודי מדריד השאירו אחריהם. הכתר ציווה על הקורחידור והשופט־התושב לברר אלו הם הנכסים שיהודים השאירו באואיטי ושהיו משועבדים, וכן באלו מסים נתחייבו ומהן ההתחייבויות הכספיות לכל החיים(rentas o maravedís de por vida). בגמר איסוף המידע יערוך הקורחידור או השופט־התושב מכירה פומבית מכל הנכסים הציבוריים (bienes comunes) שהיו ליהודים באואיטי ובתחומה והם יועברו לידיים פרטיות. את הכספים שיגבה יחלק בין בעלי השעבודים לפי המגיע להם. כלומר, מפנייה פרטית זו יימצא ההסדר לכלל בעלי השעבודים שבמקום.}

^{על הנעשה בכיסוי חובות של שעבודי מלוות בגואדלחרה מוסרות תעודות שונות ומהן ניתן ללמוד על תנאי קיומה של קהילה חשובה זו.}

^{את ההכנסות שהיו לכתר מקהילת גואדלחרה על רכושה הציבורי ומסי העקיפין העניק הכתר ב־26 ביוני 1493 לחואן די לה בסטידה, מי ששימש מעיין של הכנסייה, על שירותיו לכתר. מדובר בנכסי דלא ניידי, דניידי, הכנסות ממסי הבשר והיין הכשר (vino judiego), שמן הזית וכל מה שנשאר מבית הקברות, הבניינים, הקרקעות, הכרמים שהיו של הציבור היהודי. אין התעודה מפרטת את היקף ההכנסה מן הרכוש הנ״ל, אך היא קובעת במפורש שמכאן ואילך ישולמו הכספים הללו למי שהיתה לו טובת הנאה מהם, לאותו חואן די לה בסטידה. המענק הוא ־'עולמים לו וליורשיו אחריו. אך נראים הדברים שהיה קשה לקיים את המענק הזה ולמצוא כיצד ניתן לקיימו בלחצים נוספים בציבור המקומי.}

שבעים בתולות?

מאז שהפכתי לפגועת מדרסה, נאבקתי בשאלה המכרעת: האם עלי להיפרד לשלום מן האיסלאם? כדי להשיב על השאלה, הייתי חייבת להתמודד עם השאלה הבאה: האם קיים דבר מה יסודי, ליבה כלשהי שאין לחלצה, בתוך האיסלאם, שבגללם האיסלאם נוקשה יותר כיום מאחיותיו הרוחניות, הנצרות והיהדות? קריאת התיגר של הבוס שלי זרקה אותי בקפיצת ראש לתוך הביצה.

מה שהטריד אותי לא היה רק סיפורה של קורבן אונם ניגרית אחת ויחידה. תבחרו ארץ מוסלמית, כל ארץ מוסלמית, ותחטפו אגרוף היישר בבטן למראה השפלות אכזריות ביותר. בפקיסטן נרצחות מדי יום ביומו שתי נשים בממוצע ״על רקע כבוד המשפחה״, לעתים קרובות כששמותיו של אללה על שפתי הרוצחים. במלזיה אישה מוסלמית אינה יכולה לטייל בלי הסכמתו של גבר. במאלי ובמאוריטניה סוחרים מוסלמים מפתים ילדים קטנים ולוכדים אותם לעבדות. בסודן העבדות מתרחשת על ידי המיליציות האיסלאמיות. בתימן ובירדן פעילים הומניטריים נוצרים נורו מטווח קצר. אמנים שהטיפו לזכויותיהם של מיעוטים דתיים בבנגלדש נכלאו או גורשו מהמדינה לחלוטין. הכול מתועד.

אה, כן, אני שוב מבלבלת בין תרבות לדת. באמת? אפילו בטורונטו, שתרבותה שונה במידה ניכרת מתרבותה של בנגלדש, משגשג איסלאם אכזרי וגם. הישארו איתי ואספר לכם איך אני יודעת. 

זמן קצר לאחר שקיבלתי את המעטפה של מוזס הקדשתי פרק של ״טלוויזיה קווירית״ למציאות חייהם של הומוסקסואלים ולסביות מוסלמים. בסיפורים כיכבו הומוסקסואל שעזב את פקיסטן והיגר ללונדון, ולסבית שנמלטה ממולדתה, איראן, לוונקובר.

מרים, הלסבית, הוקעה על ידי משטרת הדת בארצה כ״משחיתת הארץ״. הקרנתי צילומי וידיאו שהוברחו מאיראן כדי להוכיח מה היה קורה לה אילו היתה נשארת ונעצרת. הקלטת הראתה שתי נשים, שנארזו בעודן בחיים בסדינים לבנים, והורדו לתוך בורות שזה עתה נחפרו. אספסוף של גברים ונערים התקהל סביבן והתחיל להשליך אבנים בגודל אגרוף לעבר ראשיהן. רוב האבנים פגעו במטרה, וכאשר ניתזו ממנה חשפו כתמי ארגמן שעלו מן הבד. מרים הסבירה שלפי החוק, כל סוקל אמור להחזיק קוראן מתחת לזרועו כדי לרסן את עוצמת הזריקה. הצו הזה לא תמיד קוים. מרים, שעדיין חששה לחייה, סיפרה את סיפורה כשהיא מוסווית בצללית.

עדנאן, ההומו המוסלמי, הסכים להיחשף מול המצלמה. הוא האמין שהקוראן פוסק נגד הומוסקסואליות, אבל חי בשלום עם פסק הדין. הרי עדנאן לא התכוון להביא את החבר שלו הביתה אל כל המוסלמים, רק אל אמו בפקיסטן. אמנם אישור דתי הוא משהו שנחמד לקבל, אבל הוא לא הכרחי – בכל אופן לא בלונדון המשוחררת, שם הוא וחברו גרים. התוכנית הסתיימה בכך שיועץ מרכז התרבות האיסלאמית בלונדון הסביר את הצורך להיות ענווי רוח כאשר שופטים הומואים ולסביות. אמנם נראה שהאיסלאם אינו סובלני להומוסקסואליות, הוא אמר, ״אבל הכול אפשרי״ עם אל נשגב.

אתם יודעים מה קרה לאחר שהתוכנית שודרה? מכל התלונות שקיבלתי מהמוסלמים באזור טורונטו, התלונה השכיחה ביותר היתה שה״חזירים״ וה״כלבים״ ההומוסקסואלים שהצגתי הם ודאי – היכונו – יהודים. לא היה אכפת להם מתמונות הווידיאו המחרידות שהראו את מנהגי הסקילה האיראנים, ולא מנכונותו של עדנאן לקבל שלילה תיאולוגית בנוגע למיניות שלו, או מקריאתו של היועץ הדתי לענווה מתוך מודעות לאלוהים מצד כולם. דבר מאלה לא נקלט אצל המוסלמים הזועמים שכתבו וטילפנו. רק דבר אחד עבר – הומואים ולסביות לא יכולים בשום פנים ואופן להיות חלק ״מאיתנו״. הומואים הם דוגמאות מפורשות ל״הם״. זה מה שנבע מחיקה של עיר גדולה, חשובה ומגוונת במאה העשרים ואחת.

הרגשתי בחילה. תהיה התרבות שבה חיים המוסלמים אשר תהיה, כפרית או דיגיטלית, ויהיה הדור אשר יהיה, מסומל על ידי מסגד משנות השבעים למהגרים או עירוני ומחובר לאמצעי התקשורת של המילניום החדש, האיסלאם מתגלה כדת שבטית במידה איומה. אין ספק שאנחנו זקוקים לרפורמציה.

אבל מה פירוש הדבר ״רפורמציה״? למען האמת, היה לי מושג קלוש ביותר על כך. מה שידעתי היה שמאמינים בדתות שעברו ״רפורמציה״ היסטורית אינם מפגינים מנטליות של עדר במידה המשתווה לזאת של המוסלמים. מנהיגים נוצרים מודעים לגיוון האינטלקטואלי בשורותיהם. אמנם כל אחד מהם יכול להכחיש את תקפותן של הפרשנויות האחרות – ורבים מהם עושים זאת – אבל אף אחד מהם לא יכול להכחיש את עצם הקיום של שפע הפרשנויות. אשר ליהודים, הם החלוץ שלפני המחנה. היהודים פשוט מפרסמים חילוקי דעות. הם מקיפים את כתבי הקודש שלהם בפרשנויות ומשלבים את הדיונים בתלמוד עצמו. לעומת זאת, רוב המוסלמים מתייחסים לקוראן כאל מסמך שיש לחקות, ולא לפרש, וחונקים את יכולתנו לחשוב בכוחות עצמנו.

אפילו במערב מלמדים את המוסלמים כדבר שבשגרה שהקוראן הוא גילוי הדעת הסופי של רצון האל, והוא מחליף את התנ״ך ואת הברית החדשה. בתור גילוי הדעת הסופי, הוא כתב הקודש ״המושלם״ – אין לפקפק בו, לנתח אותו או אפילו לפרשו, פשוט להאמין בו. למעשה, המילה הראשונה שהנביא מוחמד שמע מהמלאך גבריאל, שדיבר בשם אלוהים, היתה ״דקלם!״ בתרגומים אחרים המילה היא ״קרא!״ בכל מקרה, רובנו לא מרחיקים לכת מעבר להגיית המילים כדי לחקותן. כל דבר אחר יהיה, אפשר לומר, פרשנות.

כך עם המקור השני של התיאולוגיה המוסלמית, הספרות החדית. אלה דיווחים ״מוסמכים״ על הדברים שהנביא מוחמד אמר ועשה במשך כל חייו. על כל שאלה שהקוראן אינו משיב ישירות – שימו לב למילה, ״ישירות״ – הספרות החדית משיבה לכאורה. במהלך המאות אספו ומיינו מלומדים רבי־תהילה את החדיתים כדי שנוכל לצרוך אותם. אנחנו רק צריכים להכפיף עצמנו להם (או, ליתר דיוק, לאלה מהם שהאימאמים שלנו בוחרים בעבורנו). אה, ומה עם הבעיה הקטנה הזאת, שהנביא מוחמד בהחלט היה בן אנוש ולכן חשוף לטעויות שיפוט כנות? כיוון שחחדיתים משקפים את חיי השליח האחרון של האלוהים לאנושות, כל הטלת ספק בהם היא בלתי נסבלת.

אתם רואים לאן רכבת האקספרס האלוהית הזאה נושאת אותנו? לתחנה ושמה מוות מוחי. כאשר עוולה מתרחשת בחסות האיסלאם, מוסלמים מעטים בלבד יודעים איך לטעון, לעשות הערכה מחודשת או רפורמציה. וטוב שכך, אומרים לנו, כיוון שעוולה אינה יכולה להתרחש כל עוד אנחנו נאמנים לטקסט המושלם. בא לי לצרוח ! איזה היגיון של בית משוגעים ! התניה מעגלית כזאת של המחשבה די בה כדי להפוך את המאורות המבריקים ביותר לרפי שכל, ועוד רפי שכל מסוכנים.

כמובן, לכל אמונה יש חסידים שמחקים כמו קופים. ההבדל הוא שרק באיסלאם בן ימינו החיקוי הוא הזרם המרכזי. ברוס פיילר הוא כותב אמריקני שהבחין בהבדל הזה בזמן שערך תחקיר לקראת ספרו אברהם: מסע אל לב שלוש אמונות. פיילר נפגש בירושלים עם האימאם של מסגד אל־אקצה, שייח׳ אבו־סניינה. האימאם הדגיש את שלמותו המשוערת של האיסלאם. באנגלית משובחת שרכש בלונדון, הוא אמר לפיילר, ״עליך ללכת בעקבותיו של הנביא האחרון,״ ששלח אלוהים. כי אם לא, ״מות תמות״ במבערו של אלוהים, בדיוק כפי שמיליוני יהודים ״נצלו בעודם חיים״ ברשות האל בידי היטלר. פיילר יצא מהריאיון בתחושת גועל, ולאחר מכן סיפר על התקרית לעיתונאי המתמחה בדת. ״האמת העצובה,״ אמר העיתונאי, ״היא [ששייח׳ סניינה] מייצג את הזרם המרכזי באיסלאם נכון להיום. אפשר למצוא יהודים עם מסר דומה של לאומנות יהודית, אבל לא רבים. אפשר למצוא נוצרים אפוקליפטיים, אבל עדיין מספרם מוגבל. האימאם שלך מייצג את חלק הארי של המוסלמים, לפחות בסביבה הזאת.״

סניינה מבטא את דרך החשיבה של מוסלמים רבים, לא רק בירושלים אלא גם בפזורה. אני רוצה לצטט מתוך דוח משנת 2002 שפירסמה האקדמיה להוראת האיסלאם, שבסיסה בעיר מגורי, ריצ׳מונד. האקדמיה טוענת שלשתי הכיתות הגדולות באיסלאם, הסונים והשיעים, יש הרבה מן המשותף. מה למשל? ״שתיהן מאמינות באמיתותו המוחלטת של הקוראן הקדוש, ובעובדת היותו כליל השלמות. שתיהן רואות במוחמד את שליחו האחרון של אלוהים, ונאבקות לחקות את דבריו ומעשיו.״ כאשר החיקוי הופך להיות הזרם המרכזי, רובנו לא מצליחים לחקור את דעותינו הקדומות – או להכיר בעובדה שיש לנו דעות קדומות. אנחנו מאמינים במה שאנחנו אמורים להאמין, וזהו.

דברי הדואר המסתייגים שהייתי מקבלת בתור המנחה של ״טלוויזיה קווירית״ ממחישים את כוונתי. בכל פעם שהופיעו בתוכנית נוצרים שציטטו מן התנ״ך נגד ההומואים, הקפידו נוצרים אחרים להגיב בפרשנויות מתחרות, סובלניות. הדבר מעולם לא קרה כשמוסלמים צעקו עלי. מתברר שלא היה כל ספק בנוגע לשאלה אם הם מדברים בשם האיסלאם. האיסלאם כולו. גם אם אץ זה אומר שכל המוסלמים, עד אחד, מתנגדים להומוסקסואלים. 

ל״אל־פאתיחה״, קבוצה מוסלמית קווירית, יש סניפים בערים גדולות ברחבי צפון אמריקה ואירופה. בטורונטו, לפחות, הסעודה החגיגית השנתית מושכת את תשומת הלב של חלק מההורים המוסלמים. אבל גם אם מוסלמים רבים אינם שותפים לדעות הקדומות של האיסלאם מן הזרם המרכזי, לא מספיק מאיתנו יוצרים שיחות עם הזרם המרכזי. איך אפשר להסביר באופן אחר את העובדה שאפילו מוסלמי אחד לא כתב או צילצל ל״טלוויזיה קווירית״ עם פרשנות חלופית – רחומה – של הקוראן?

לכן הרגשתי שאני מוכנה לא רק להתעמת עם קריאת התיגר של מוזס, אלא להרחיב אותה. כדי להתחיל להבין האם האיסלאם נוקשה בלא תקנה, הייתי חייבת להמשיך ולחקור את סוגיית ה״אחרים״ באיסלאם – נשים, כן, אבל גם יהודים. ונוצרים. ועבדים. וכל גורם אחר שסבלו מייצג את האכזריות הפושה בעולם המוסלמי כיום. מה הקוראן אומר על ברואי האל האלה? האם הוא תומך באופן חד־משמעי, או אפילו במידה סבירה, בהלקאת אישה שנאנסה למרות שפע העדים לפשע שנעשה בה? אם כבר מדברים על זה, האם הקוראן באמת אוסר על נשים לערוך תפילה?

במשך החודשים הבאים קראתי שוב את הספר הקדוש לאיסלאם בעיניים פקוחות לרווחה יותר ובמגננות מעטות יותר מאלה שהיו לי בכל שלב אחר בחיי.

עורכי ספר הקוראן העתיקו בואריאציות שונות פסוקים מספר הספרים אולם לא תמיד הצליחו לנסח את הפסוקים ולהבהיר את משמעותם, ראה חיקוי מספר תהילים פרק א פסוקים א – ו, מצטט:

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת יהוה חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה: והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח: על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים: כי יודע יהוה דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד

סוף ציטוט

בפסוק 153-155בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:

ואשר לבריתם שכפינו עליהם על יד ההר ובה ציווינו להם להיכנס בהשתחוויה בשערי בית אללה ולא לחלל את השבת וקיבלנו מהם על כך התחייבות חגיגית, הרי הם הפרו את הברית, כפרו באותות אללה והרגו את הנביאים בלא צדק בטענם כי לבותיהם אטומים משמיעת תוכחות. ציטוט חלקי

يَسْأَلُكَ أَهْلُ الْكِتَابِ أَن تُنَزِّلَ عَلَيْهِمْ كِتَابًا مِّنَ السَّمَاء فَقَدْ سَأَلُواْ مُوسَى أَكْبَرَ مِن ذَلِكَ فَقَالُواْ أَرِنَا اللّهِ جَهْرَةً فَأَخَذَتْهُمُ الصَّاعِقَةُ بِظُلْمِهِمْ ثُمَّ اتَّخَذُواْ الْعِجْلَ مِن بَعْدِ مَا جَاءتْهُمُ الْبَيِّنَاتُ فَعَفَوْنَا عَن ذَلِكَ وَآتَيْنَا مُوسَى سُلْطَانًا مُّبِينًا 153

وَرَفَعْنَا فَوْقَهُمُ الطُّورَ بِمِيثَاقِهِمْ وَقُلْنَا لَهُمُ ادْخُلُواْ الْبَابَ سُجَّدًا وَقُلْنَا لَهُمْ لاَ تَعْدُواْ فِي السَّبْتِ وَأَخَذْنَا مِنْهُم مِّيثَاقًا غَلِيظًا 154

فَبِمَا نَقْضِهِم مِّيثَاقَهُمْ وَكُفْرِهِم بَآيَاتِ اللّهِ وَقَتْلِهِمُ الأَنْبِيَاء بِغَيْرِ حَقًّ وَقَوْلِهِمْ قُلُوبُنَا غُلْفٌ بَلْ طَبَعَ اللّهُ عَلَيْهَا بِكُفْرِهِمْ فَلاَ يُؤْمِنُونَ إِلاَّ قَلِيلاً 155

 ספר הקוראן מהווה ברובו מסמך קטגורי רווי בהאשמות נגד העם היהודי אולם ישנן האשמות שהן חסרות שחר לחלוטין כגון האשמה, מצטט: ״כפרו באותות אללה והרגו את הנביאים בלא צדק״.

• על איזה אותות מדובר ומי הם הנביאים שנהרגו על ידי היהודים?
• למי התחייבו היהודים שלא לחלל את השבת כשמוחמד קבע את יום השישי ליום קדוש למוסלמים כתחליף ליום השבת?

האם הסכם אהדל אומה הופר בין היהודים למוחמד על כפירה וחילול השבת?

בסורה 155 בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:

כמו כן מאשימים אותם שהוציאו על מרים דיבה קשה ומעלילים עליהם שהרגו את המשיח ישוע בן מרים שליח אללה בעוד שהם לא הרגוהו ולא צלבוהו ורק עלילות דובריהם. גם הנוצרים עצמם חלוקים בדעותיהם בקשר עם עלילה זו והם מסופקים באמיתותה משום שאין בידיהם הוכחות וידיעות ברורות אלא רק השערות.

סוף ציטוט

הפלא ופלא שבספר הקוראן מסנגרים על העלילות נגד העם היהודי. מאידך, אין להעלות על הדעת שעורכי הקוראן השיגו ממצאים והוכחות כלשהם אודות חייו של ישוע הנוצרי שלא הצליחו להשיג

חוקרים רבים, היסטוריונים ואנשי כמורה במשך מאות שנים.

חיי ישוע וכל אשר התרחש בחייו ובמותו שוחזרו על ידי היסטוריונים שנעזרו בכתבי עדי ראיה כפי שמתואר בספר הברית החדשה, דהיינו אין כל ספק בצליבתו ובמהלכים שהיו כרוכים במותו הטראגי. השאלה המתבקשת היא, על איזה הוכחות מתבססים עורכי הקוראן הטוענים שישוע לא נצלב ועלה לשמיים וכל אשר נאמר אודותיו עלילות ותו לא.

חכמי כת האחמדית זרם מתוך האיסלאם טוענים שישו הורד מהצלב והוברח לעיר פנג׳אב שבהודו ונפטר לאחר מאה ועשרים שנה ונקבר במקום.

בפסוק 56 בקוראן בסורת השולחן כתוב מצטט :

המאמינים אל תתיידדו עם היהודים והנוצרים כי הם ידידים רק איש לרעהו, כל מי שמתיידד אתם הוא אחד מקהלם. ואללאה לא ידריך קהל חוטאים, תוכל לראות את הצבועים אשר חולי הכפריה בלבותיהם. ציטוט חלקי

״הרצחת וגם ירשת״ פתגם זה מתאים לאותם עורכי הסורות בקוראן שינקו את כל הידע על בורא עולם מספר הספרים ובכתביהם מכנים את עם הספר שכפירה בלבותיהם ומשווים אותם לקהל חוטאים.

לא נכונה האמרה שהיהודים והנוצרים ידידים איש לרעהו.

ידוע לכל שהיהודים לאחר צליבתו של ישוע נרדפו על ידי הנוצרים ולא שררה ביניהם ידידות כמתואר בקוראן. האשמות בלשון חולי הכפירה והמלצות להתרחק מקהל חוטאים וצבועים ובלתי אמינים מרמזות על שנאה עיוורת ותיגר על עם היהודי ללא כל סיבה מוצדקת

מוחמד נהפך לנביא

מוחמד מגיע למסקנה כי הוא נביא

נדחה על־ידי היהודים ולא מצורף לנצרות ממשיך מוחמר להתעניין בדת אברהם ובנו ישמעאל. הוא מגיע למסקנה שאין עליו לקבל לא את היהדות ולא את הנצרות, אלא רק את דתו של אברהם. לדעתו זאת הדת הראשונה שקיימו כל הצדיקים – אדם, נח ושאר הצדיקים – לפני מתן התורה לעם ישראל. אחרי שגילה את חשיבות של זקנו ישמעאל, וגם נודע לו שאברהם התפלל שישמעאל יהיה צדיק, עלה במחשבתו שאברהם התפלל שיצא גם נביא מזרע ישמעאל:

״אברהם הגביה את יסודות הבית ועמו ישמעאל ־ ריבוננו, שלח אליהם שליח מקרבם למען יקרא בפניהם את אותותיך וילמדם את הכתב… מי ימאס בדת אברהם… אברהם ציווה זאת לבניו, וגם יעקב: בני, אלוקים בחר למענכם את הדת… [יעקב שאל]: למי תעבדו לאחר מותי? אמרו: נעבוד לאלוקיך ואל אלוקי אבותיך, אברהם וישמעאל, ויצחק, נעבוד לא-ל אחד ונהיה מתמסרים לו …הם אמרו: היו יהודים או נוצרים למען תישירו לכת! אמור: לא, כי נלך רק בדרך אברהם״(ב, קל-קלה).

وَمَن يَرْغَبُ عَن مِّلَّةِ إِبْرَاهِيمَ إِلاَّ مَن سَفِهَ نَفْسَهُ وَلَقَدِ اصْطَفَيْنَاهُ فِي الدُّنْيَا وَإِنَّهُ فِي الآخِرَةِ لَمِنَ الصَّالِحِينَ 130

إِذْ قَالَ لَهُ رَبُّهُ أَسْلِمْ قَالَ أَسْلَمْتُ لِرَبِّ الْعَالَمِينَ 131

وَوَصَّى بِهَا إِبْرَاهِيمُ بَنِيهِ وَيَعْقُوبُ يَا بَنِيَّ إِنَّ اللّهَ اصْطَفَى لَكُمُ الدِّينَ فَلاَ تَمُوتُنَّ إَلاَّ وَأَنتُم مُّسْلِمُونَ 132

 أَمْ كُنتُمْ شُهَدَاء إِذْ حَضَرَ يَعْقُوبَ الْمَوْتُ إِذْ قَالَ لِبَنِيهِ مَا تَعْبُدُونَ مِن بَعْدِي قَالُواْ نَعْبُدُ إِلَـهَكَ وَإِلَـهَ آبَائِكَ إِبْرَاهِيمَ وَإِسْمَاعِيلَ وَإِسْحَقَ إِلَـهًا وَاحِدًا وَنَحْنُ لَهُ مُسْلِمُونَ 133

בשלב מסוים בתקופת מדינה החל מוחמד להאמין שרעיונותיו באים לו מהשפעה עליונה, והוא מחליט החלטה כבדת־אחריות: תפילת אברהם לביאת נביא מצאצאי ישמעאל תתקיים בו, מוחמד:

״גילינו לך [דברי נבואה] כשם שגילינו לנח ולנביאים אחריו. וגילינו לאברהם וישמעאל וליצחק וליעקב ולשבטים ולישו ולאיוב וליונה ולאהרן ולשלמה. לדוד נתנו את הזבור …ועם משה דיבר אלוקים פנים אל פנים״¡ ״ואתה הנך בשליחים״, (ד, קסג־קסד¡ ב, רנב). 

כנראה הוא חושב שהשכינה שורה עליו, ושמלאכים עזרו לו באחד מקרבותיו נגד ערבים פגאנים :

 הערת המחבר : לפי המסורת המוסלמית מדובר בקרב חֻנַיְן שנערך זמן קצר לאחר כיבוש מכה. במהלכו כמעט ניגפו כוחותיו של מוחמד בפני קואליציה בדווית, אך בהסתערות נוספת הצליחו להכריעם

״אז הוריד אלוקים את שלוותו הגדולה והשכינה על שליחו ועל המאמינים, והוריד גדודים שנסתרו מעיניכם,  והעניש את הכופרים״ (ט, כו).

הוא חושב שרעינותיו הם המשכיות של דת אברהם כהווייתה. אף־על־פי שהוא בוחר לקיים רק את דת אברהם, מכל מקום הוא אוסר על עצמו ועל חסידיו לאכול בשר חנוק ודם וכן בשר חזיר. כשהיהודים מעירים לו שהמאכלים הללו נאסרו מאות בשנים אחרי אברהם ורק לבני ישראל, ומותרים הם לאומות העולם, הוא כועס עליהם בטענו שהחולק עליו כחולק על נביא:

״אם יכחישו את דבריך, הנה כבר לפניך הכחישו דברי השליחים  אשר הביאו אותות נהירים וכתבים וספרים זורעי אור״(ג, קפד).

הוא לא יודע שאיסור זה לאומות הוא רק הוספה מפאולוס ופוסק: החולק עליו כאילו חולק על משה:

״התרצו לבקש מן השליח אשר נגלה אליכם את אשר לפנים ביקשו ממשה? כל הממיר את האמונה בכפירה תועה מעל הנתיב הראוי״ (ב, קיח).

יהודים מרוקנים, שהיו ילידים מבחינה משפטית, נכנסו להייררכיה המסחרית החל מדרג הסיטונאים הגדולים. הם היו בעלי מחסנים גדולים, שמכרו לסוחרים קטנים יותר ולרוכלים. עם התפתחות רשת התחבורה במרוקו פתחו סיטונאים כאלה תחנות מכירה במרכזים האדמיניסטרטיביים שהקימו הצרפתים בפנים הארץ. אגב כך דחקו גם הם, לצד סוחרים מוסלמים וצרפתים גדולים, את הסוחרים המקומיים מעמדותיהם, והאיצו את התרוששותם ואת ההגירה הפנימית.

המהגרים היתוספו להמון היהודים שניסו להתפרנס ממסחר בדרגות נמוכות יותר בעיר, החל מבעלי חנויות קמעונאיות, דרך בעלי דוכנים בשוקי העיר ובסמטאות המלאח וגמור בציבור הרוכלים המחזרים בערים ובכפרים והנושאים את סחורותיהם עמם. בעלי הדוכנים והרוכלים היו רוב המפרנסים היהודים בתחום המסחר ומצבם בתקופה הקולוניאלית היה קשה. סוחרים דלים כמותם מן הסוג הישן לא זו בלבד שצריכים היו לנסות להתפרנס מן השוק הילידי העני בארץ אלא ניצבו כל העת בעמדת התגוננות מפני הכלכלה האירופית, שהלכה וכבשה לה עוד ועוד נתחים מידיהם. היה עליהם גם להתמודד עם התחרות

החדשה של מוסלמים דלים כמותם, שחדרו עתה לעיסוקים יחודיים מסורתיים.

כאן התגלתה החשיבות העיקרית של החינוך של כי״ח: הוא פתח בפני צעירים יהודים גם מן הבתים העניים ביותר את השער לשוק האירופי העשיר יחסית, המשתלט והכובש. רבים מצעירים אלה לא עלו בבת אחת במעלות החברה, אלא תרמו להיווצרות פרולטריון של צווארון לבן, לצד קומץ מוסלמים וכן לצדם של מהגרים ממוצא אירופי שלא שיחק להם המזל. ואולם בעלי יכולת ויוזמה מקרב שכבה זו יכולים היו לצאת מחוג נמוך זה של הפקידות ולהתקדם מעלה: הם הפכו לפקידים בכירים ולמנהלים בבנקים ובחנויות גדולות; אחדים מהם פתחו בעצמם עסקים מודרניים, ובודדים נכנסו אף לפקידות הממשלתית הגבוהה.

עולם המסחר היהודי במרוקו היה אפוא מגוון ביותר בתקופה זו ונע בין קצוות של עושר מופלג לעוני מדכא, בין שותפות בשוק העולמי ובטכניקות העסקים המתקדמות ביותר לבין ריתוק לעולם הכלכלה המסורתי ולשוק המקומי הילידי בלבד. קבוצת היהודים בעלי המעמד האירופי בלטה מכל מקום בחוד הפירמידה הדיבורית והמקצועית, והשסע הדמוגרפי פרי הפזורתיות הטביע את חותמו הברור על פירמידה זו.

תמונה מעניינת של מעין עמדת ביניים בין הקצוות הריבודיים והטכנולוגיים מצייר חיבורו האוטוביוגרפי של ארמנד אטדגי, גן משולש המראות. התיאור ממוקד בעיר המתפתחת קזבלנקה ובדרג הבינוני־הנמוך של החברה הילידית, ומציג יהודים ומוסלמים המנסים להסתגל לזמנים החדשים ולהתפרנס בכרך. גם ספר זה, כמו ספרו של נ״מ שטרית, מבוסס על הזיכרון ומצייר מציאות שחווה אטדגי כילד וכנער בשנות החמישים. כמו רוב התושבים היהודים של קזבלנקה אחרי המלחמה היתה גם משפחת אטדגי משפחת מהגרים מן הכפר. הילד ארמנד למד בבית־הספר של כי״ח והיה ער לקיומן, זו לצד זו, של מערכות החיים של צרפתים מצד אחד ושל מוסלמים ויהודים מצד אחר. המתח התרבותי בין המערכות ניכר גם באופן שארמנד מתייחם לעסק של אביו. האב התפרנס מאפיית עוגות וממכירתן בעסק שהתגדר בשם הצרפתי קונדיטוריה, ובנו תמה על ההצדקה לתואר זה: ״מקררים אין בה. במקום חלון ראווה סתם משטח עץ בתור דלפק תצוגה. גם מערבלים חשמליים ומטחנות אין בה.״ הוא מדמיין את אביו ופועליו בתלבושת של קונדיטורים צרפתים ומגחך על אי־ההתאמה בין היומרה למציאות.

באותו אופן הוא מתייחס לעסקים נוספים בסביבתו, שכל דמיון בין שמותיהם למהותם מקרי, כגון עסק התנורים ברובע היהודי הנקרא ״הפראן [התנור] החשמלי״, אף־על־פי שתנוריו הם ככל התנורים הישנים במלאח ומוסקים בבולי עץ. עיניו של ארמנד מתרחבות בשעת הפגישות הנדירות עם הסביבה המודרנית הצרפתית, למשל כשהוא יוצא עם אמו לביקור במרפאה המודרנית של רופא יהודי – טיול המעביר אותו מן הסביבה של המלאח לאחד הרבעים האירופיים המהודרים של קזבלנקה. שכבת העשירים היהודית מתגלמת בשמה של משפחת ברונשוויג היהודית הצרפתית העשירה. כל אימת שנדמה לאביו של אדמנד כי אשתו חורגת בדרישותיה מן האמצעים הכספיים העומדים לרשותם הוא מתרים כלפיה: ״מדאם ברונזוויק״.

לא רק פערי מראה חיצוני, גודל ומכשור מפרידים בתיאורו של אטרגי בין העסקים הקטנים של היהודים בקזבלנקה לבין העסקים בסביבה האירופית של העיר. אביו אינו יודע קרוא וכתוב, וכל דרכו בניהול העסק עומדת בניגוד למושגים הרציונליים והשיטתיים המאפיינים את עקרונות המסחר המודרני. הוא ״מעגל״ חשבונות לטובת הלקוחות המפגרים בתשלום חובותיהם, אינו מנהל כל רישום של ההכנסות וההוצאות וכו'. דרך זו, מדגיש אטדגי, אינה מיוחדת לו. הוא מזהה אותה אצל רבים מבני דורו וסביבתו של אביו, כולל בעל הבית המוסלמי המוותר לעתים מזומנות על שכר הדירה שחייבת לו משפחת אטדגי ופותח בשמחה ״דף חדש״ במסכת יחסיו הכלכליים עמה. אך ארמנד שייך כבר לדור אחר. בעודו ילד הוא נחוש בדעתו לנקוט שיטות חדשות לעשיית רווחים באופן יעיל ומהיר ומשתמש לצורך זה בכישוריו החדשים, ובראשם הידע בחשבון ובצרפתית. הקריירה המסחרית שלו כילד תחילתה בתנור השכונתי, שם הוא ממונה על קבלת הקדרות וחלוקת קבלות עליהן. מדובר בעיסוק שנחשב מבזה, אך הוא מצליח להקנות לו יוקרה חדשה, משום שהוא פונה בצרפתית לנשים הנזקקות לפראן ומעורר כלפיו רחשי כבוד. לאחר מכן מתרכז ארמנד בהמצאת מכונות מעשה בית למכירת ממתקים ופותח דוכן לממכר עוגות וממתקים בפתח חנותו של אביו.

מנבכי זיכרונו של אטדגי עולה תמונה של קשרים כלכליים הדוקים בין מוסלמים ליהודים. חבר מוסלמי לסביבה ולעסקים, מוצטפא, מביא לארמנד סחורה רווחית ביותר למכירה בדוכן – חשיש. אביו מעסיק פועל מוסלמי, שותפויות מזדמנות נקשרות בינו לבין חברים ערבים והיחסים העסקיים גולשים לעתים למסיבות רעים שבהן משחקים קלפים, מעשנים ושותים בצוותא ומתלוצצים זה על דתו של זה. דומה שתופעה זו של שותפויות כלכליות בין מוסלמים ליהודים וקשרים חברתיים על רקע זה אפיינו את כל המעמדות של החברה הילידית ואת כל אגפיה. ניתן למצוא לכך עדויות החל מן הבורגנות הגבוהה בערים הישנות, כגון פאס, מכנאס ומראכש, ועד השכבות הנמוכות במלאח של קזבלנקה ובכפרים הנידחים ביותר. הקרבה התרבותית היתרגמה בסביבה הילידית ליחסים כלכליים־חברתיים שלא היו אפשריים כלל בין יהודים מסוג זה לאירופים.

כיבוש סודאן

אל-מנצור, שהושפע בקבלות הפנים שלו מגינוני הטקס המזרחיים, שאל מן התורכים את ארגונו הצבאי. הוא אפילו הפקיד בידיהם את אימון צבאו, שהיה יציר כלאיים של מתאסלמים, אנדלוסים, כושים, קאבלים ועותומנים שעברו למחנהו. את מלחמת סודאן הפקיד בידי גדוד, שהיה מורכב כמעט לחלוטין ממתאסלמים ומנוצרים.

מאז המירו המוראבטים את דת נסיכיה העכו״מיים של גאנה ואיסלמו את המעמדות השליטים של סודאן המערבית (במאה הי״א), נתהדקו הקשרים בין מרוקו וארצות הכושים. השליטים המאנדינגים של ניז'ר עלית קיימו יחסים דיפלומטיים קבועים והחליפו מתנות עם הסולטנים. כשבאו תחתיהם הסונגוא של ניז׳ר עלית (שלהי המאה הט״ו), קיימה מרוקו משלוח מלומדים ומיסיונרים. בימי שושלת אסקיה דה-גאו – 1591-1493 היכתה התרבות המגרבית שורש בערים אואלאטה, טימבוקטו, דז׳נה וגאו.

כיבושה האכזרי של סודאן בידי אל-מנצור שם קץ למגעים מתוך שלום והרס את מדינות הכושים. תאוות הבצע היא שהניעה אותו. השולטן חמד את מכרות המלח של טגאצה (150 ק״מ צפונית ממכרות המלח של תאודני כיום), משם שאב קיסר גאו את רוב משאביו. הוא החל בכך בכבשו, ב-1581, את נווי המדבר גורארה ותואת ובאלצו, ב-583 1, את סולטן בורנו להתפלל בשמו. שנים מספר לאחר מכן, לקראת 1586, תבע מאיסחאק אסקיה, מלך סודאן, ״מתקל״ זהב כמס על המלח שניכרה בטגאצה להקבלת קרן מלחמה למען צבאות האיסלאם. זו לא היתה אלא אמתלה גרידא, שכן מרוקו חייתה בעת ההיא בשלום עם שכניה. האמת היא, שאל-מנצור היה זקוק לכסף, אבל אולי גם רצה להקים ח׳ליפות מערבית, אשר בראשותו של צאצא הנביא תוכל ברבות הימים להתחרות בחליפות העותומנית. מלך סודאן סירב. אל-מנצור, שגמור היה עמו לשבור את התנגדותו, כינס את מועצתו והציג את העובדות. בניגוד לציפייתו נתקל בהתנגדות עזה, שכן אנשיו סברו כי המלחמה אינה צודקת ומסוכנת. אבל הוא הצליח להשתיק את יריביו והעניין יושב על-פי רצונו.

הנתקיים אז מבצע צבאי ראשון ? טקסט מוזר ומעורפל של ״כרוניקה אנונימית של השושלת הסעדית״ נותן מקום לשער זאת. על-פי התעודה הזאת שלח אל-מנצור לסודאן, בעקבות מרידה, גדוד חיילים מורדים וציווה על מורה הדרך לנטשם בלב המדבר. איש אחד בלבד ניצל בדרך נס. כלום אין זו הגירסה הרשמית או הבלתי-רשמית על שואה, שבאה עקב מבצע שלא הוכן כהלכה?

אם כך ואם כך, המתאסלם הספרדי ז׳ודר קיבל ב-1590 את הפיקוד על חיל בן 3000 איש בקירוב, מתאסלמים ברובם, שהוטל עליהם לתקוף את סודאן מן המדבר. הוא יצא לדרך בשלהי חודש אוקטובר והגיע לניז׳ר מקץ 135 ימי הליכה, בהשאירו בדרך לפחות מחצית אנשיו. אש המוסקטים ובהלת הבהמות, שהציב הצבא הסונגואי בסוללה, הכריעו עד מהרה את 20.000 הכושים, התלושים בחניתות, חרבות ואלות (21 בבלארס 1591). מאוכזב מתנאיה הלא-נוחים של גאו התיישב ז׳ודר בטימבוקטו, שנשארה מכאן ואילך בירת הפחוות. הוא היה מסכים בחפץ-לב לשוב למראכש, עם 100.000 מטבעות זהב ו-1000 העבדים שהציע אסקיה לשולטן, אבל אל-מנצור ראה בהצעות אלה משום עלבון והחליף את הפחה במתאסלם אחר, מחמוד זרגון, שמינהו בחכמתו לסגנו וליועצו הראשי.

זרגון ניסה לשקם את הנלדינה הסונגואית, אבל לקח חלק, במו ידיו, בביזה ובטבח, שהיו מעשיו היחידים של מימשל המתאסלמים הידוע לנו. יורשיו רוששו את הארץ בעושק ובחיסול האריסטוקרטיה האינטלקטואלית והדתית , שמפני השפעתה חששו. מ-1612 הפקירה מרוקו את סודאן לחיל הכיבוש. החיילים נעשו שודדים והפחה הנבחר – מנהיג כנופיה. מ-1612 עד 1660 היו 21 פחוות. מ-1660 עד 1750 – 128. קצתם לא משלו אלא שעות ספורות עד שנרצחו בידי יריביהם. הספרדים נשאו להם נשים סודאניות והתערבו קמעה-קמעה באוכלוסיה. צאצאיהם, ה״זורקים״ (כדורים) (ה״ארמה״) היוו מעין אצולה, שהתנשאה על הכושים טהורי הדם. עד היום הם בולטים בתבונתם, ברוחם הסמכותית והלוחמת, בעושרם ובנקיון בתיהם. הם כוללים נכבדים, צאצאי ה״רומי״ ממראכש, בורגנים, בני הכורעים של פאס, המון העם ומעמד תחתון, המורכב מממזרים. הללו אינם עוסקים אלא במקצוע הסנדלרות. טמיעתם באוכלוסיה הכושית גוברת משנה לשנה.

לדברי בני דורו היו הרווחים שהפיק אל-מנצור מסודאן גדולים. אל-איפראני טוען, כי קיבל אבקת זהב רבה כל-כך, ״שלא שילם עוד לפקידיו אלא במתכת טהורה ובדינרים כבדים.״ 1400 פטישים שימשו יום-יום לטביעת מטבעותיו של השולטן. האנגלי לורנס מדוק, שליח חברה מסחרית במראבש, ראה בבואן של שלושים פרדות טעונות זהב. הדוקאטים המרוקנים נחשבו מאד בעיני הסוחרים האנגלים, שניסו לייצאם במירמה, בגלל טיבם המעולה. אולם ייתכן שאל-מנצור היה מעוניין להוליך שולל את המרוקנים ואת הזרים כאחת בדבר שיעור משאביו. הפולשים לא יכלו מעולם לנצל במישרין את מכרות הזהב של סודאן, המרוחקים יותר מדי מגאו. הזהב שקיבל השולטן בא, בראשונה, מהחרמות שנעשו אצל נכבדי טימבוקטו, ולאחר מכן – מעיסקות שנוהלו על-ידי ״שליחי המלך״, הממונים על ניצול מכרות המלח של תאודני. ייתכן כי עושרה האגדי של סודאן לא הגיע מעולם לכדי ערכם של דמי הכופר הפורטוגליים, שהעניקו לאל-מנצור את כינויו ״הזהוב״. תוצאה ודאית יותר של כיבוש סונגואה וטימבוקטו היתה הרס הסחר הסודאני, שקיעתה האינטלקטואלית של טימבוקטו ונסיגת האיסלאם בניזיר התיכון -תהליך שנשלם רק בשלהי הכלאה הי״ח, בהשפעת הטוקולרים.

חוץ ממטעני הזהב קיבל הסולטן שיירות של עבדים ושפחות. קרוב לוודאי כי גייס כושים לצבאו וכי הדבר השפיע על מולאי אסמאעיל להקים חיל משמר כושי.

גם אם יהודי המיר- זכות החזקה של השוכרים על רכושו אינה פוקעת

יעב"ץ דן ביהודי שהיתה לו חזקה על שני בתים בחצר, בה היו ארבעה בתים 'ויצא מן הכלל !התאסלם) ומכרם לגוים ועכשו זכה בהם גוי אחד. בהמשך יש דיון על זכות החזקה של יהודי, וכן של אשה ובנה. המסקנה של החכם, כי זכות החזקה קיימת 'כדין חזקה שזוכים כל המחזיקים בנכסי גויים ׳. מסקנה זו בשנת תצ״א (1731) אושרה על ידי הדיינים ר' שלום אדרעי ור' אברהם בן עלאל ( ׳ מוצב״י^,, ח״א, סי' קצא).

המתאסלמים לפי דיפלומט צרפתי

הקונסול הכללי של צרפת במרוקו בשנים 1785-1767  L.DE CHENIER) .. מתאר את המתאסלמים בפירוט: לדבריו, בין המאורים והיהודים המהווים את אוכלוסית האימפריה יש נוצרים שהתאסלמו. רבים מהם היו בעבר יהודים. אלה מתחתנים רק ביניהם לבין עצמם. כמו בספרד, נוצרי מקורי לא יסכים להשיא את בתו למתנצר חדש.

כך גם המוסלמים המקוריים. מספרן של משפחות יהודיות שהתאסלמו הן רבות ומכונות   Toornadis  [מהמלה הספרדית Tornadizo שפירושו מי שהמיר את דתו]. הם אינם מתחתנים עם מאורים, ומשמרים את מנהגיהם הישנים. הוא כתב כי מולאי אסמעיל אסף את ראשי היהודים במטרה לסחוט מהם כסף, ואמר להם: 'כלבים יהודים הזמנתי אתכם שתקחו את הכובע האדום ותתאסלמו'. הוא ידע שאלה שלא יתאסלמו ישלמו קנס להעשרת קופתו.

בעקבות עלילה כי יהודים ביזו את האסלאם

במחצית השנייה של המאה ה-18, בזמן שלטונו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה, התאסלמו בפאס כאלף יהודים. נוסף לרבים שנשחטו לאחר עלילה, כי יהודים ביזו את האסלאם. כך כתב דרומונד האי (36-37 .Drummond Hay,1848, pp )

בצורת בשנים 1781-1779

בשנים תקל״ט- תקמ״א (  1781-1779) היתה בצורת במרוקו, ויהודים רבים התאסלמו, כי כך חסכו תשלום מס גולגולת, ועשויים היו ליהנות מחלוקת מזון על ידי הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ( שלט בשנים  1790-1757).

בכותרת מעל קינה שחוברה על ידי ר' דוד בן חסין לרגל הרעב נאמר: 'קינה קוננתיה על רעב גדול שהיה בשנת תק"ם ותקמ״א ומתו כמה מאות בכל עיר מערי המערב והרבה בני אדם נשתמדו בעונותינו הרבים, ועל הזמן ההוא קוננתי קינה זו'. ר' יוסף בן נאיים כתב: 'בשנת תקט״ל (  1779) ליצירה לא היו גשמים והתחילו חצי רעב גדול ובשנת תק"מ (1780) בחורף היה רעב גדול

להלן קינתו של רבי דוד בן אהרן חסין מתוך ספרו " תהלה לדוד.

136 – חבל על הדין שתא

 קינה קוננתיה על רעב גדול שהיה בשנת ותקמ"א ומתו כמה מאות בכל עיר ועיר מערי המערב והרבה בני אדם נשתמדו בעוונותינו הרבים ועל הזמן ההוא קוננתי קינה זו. סימן אני דוד.

חבל הדין שתא / עבר עקתא רבתא

תלת דפרעתונא / חרבא כפנא ומותא

חבל…שתא – חבל על השנה הזאת

עבר עקתא רבא – עברה הצרה הגדולה

תלת דפורענותא – שלש פורענויות וכפי שמפרשן בהמשך. הביטוי במקורו מתייחס לשלושת השבועות שבין י"ז תמוז לט' באב

חרבא כפנא ומותא – חרב, רעב ומוות

אלה אלהין רבא / הוא אלהא מהימנא

חתים ורשים כתבא / רגז רעיא על ענא

דן עלמא לחיובא / אכריז ואתא כפנא

ידענא בחובינא / אזיל כספא מננא

אדבוקי אדבק בנא / שרא דעניותא

אלה אלהין רבא – אלהי האלהים הגדול

הוא אלהא מהימנא – הוא האל הנאמן

חתים ורשים כתבא – חתם ורשם ( חקק ) את הכתב ( הגזירה )

רגז…עאנא – רגז הרועה על הצאן, כלומר הקב"ה כועס על ישראל

דן עלמא לחיובא – דן את העולם לחובה

אכריז ואתא כפנא – הכריז ובא הרעבידענא בחובנא – ידענו בעוונותינו

אזיל כספא מננא – תם הכסף מאתנו

אידבוקי אידבק בנא – דבוק נדבק בנו

שרא דעניותא – שר הממונה על העניות

נפיחי כפן סגין / עולימא וגם סבא

נשין שפירן יאין / כמרגניתא טבא

הדרי אפתחי קרין / צוחין הב ! הב ! אבבא

אסיקו להו כיבא / כתעלא מבי כרבא

על ברא לא חס אבא / ואמא על ברתא

נפיחי כפן סגיין – נפוחי רעב רבים

עולימא וגם סבא – נערים וזקנים

נשין שפירין יאיין – נשים יפות ונאות

כמרגניתא טבא – כמרגלית טובה

הדרי אפתחין קריין – מחזרות על הפתחים וקוראות

צווחין…אבבא – צועקות תן תן על הדלת

אסיקו להו כיבא – העלו להם ( בשר ) חי

כתעלא מבי כרבא – כשועל מהאדמה, על פי יומא מג ע"ב ופירש רש"י כמו שמעלה השועל ברגליו כשדורס על שדה ניר, כלומר כמות קטנה

על…ברתא – על הבן לא חס האב והאם על בתה " שחייהם קודמים לחיי בניהם מחמת הרעב ( רש"י איכה ד, ג )

יאות למנא למבכי / יאות לן לאספודי

נתרו שני וככי / די קליקן זודי

להו ושלהו ברכי / דרבנן חסידי

מצדדי אצדודי / לבהון לאסעודי

סלוק נחות בכדי / נפל בבירא פתא

יאות…לאספידי – יאה לנו לבכות, יאה לנו להספיד

נתרו שני וככי – נשרו שיני.

ושלהו ברכי – ונתעייפו הברכיים על דרך ברכות ו ע"ב

מצדדי איצדודי – על פי יומא לז, מהלכים בצצדים

לבהון לאסעודי – לסעוד לבם ( מחפשות מזון )

סלוק…פתא – יורדים לבור לקחת משם פת שנפל וחוזרים ועולים

דוד קינה מבעי ליה / מצפרא ועד פניא

כד שמען אדניה קליה / באתחנניה רביא

עד אשתקיל מלוליה / סליק לצית שמיא

אכדין אלהא חייא / מלכא מלך מלכיא

לית מאן דחש לעניא / לאפוקי ליה רפתא

דוד …ליה – על פי ברכות ז ע"ב. ורמז לשמו

מצפרא ועד פנייא – מהבוקר ועד הערב

כד…קליה – כאשר שמעו אזניו

באתחנניא רביא – ילד מתחנן

עד אשתקיל מלוליה – עד שניטל ונדם דיבורו מרוב בכי

סליק לצית שמיא – עלה עד לב השמיים

לאפוקי ליה רפתא – להוציא לו לחם

וי ! וי ! אנן צוחינן / ולית מאן דמשגח בן

על מאי דחזו עינין / תינוקות של בית רבן

בשוקא אנון גנן / לנהמא חמיד לבן

על אפיהון שכיבן / רישן בצד דנבן

ודא לדא מקרבן / כלהו בחדא מחתא

וי….בן – אוי אוי אנו צועקים ואין מי ששם לב אלינו על פי ברכות כ ע"א

על..עינן – על מה שראו עינינו

תינוקות של בית רבן – על פי ברכות ה ע"א

בשוקא אינון גנן – ברחובות הם שוכבים

רישן בצד דנבן – ראשים לצד זנבות ( ראשים של אלה כנגד רגלים של אחרים )

ודא לדא מקרבן – וזה לזה מתקרבים

כלהו בחדא מחתא – כולם באריגה אחת ( רש,י ) על פי ברכות כד ע"א

דינן אפיק לנהורא / חן על מאנין תבירין

שתו כסא מרירא / טפלי ונשין וגברין

לכפנא עוד לא תקרא / לעד לדרי דרין

מני קדישין עירין / בשמיא אנון דירין

לעמך יהון אמרין / שבעא דנחמתא

דינען אפיק לנהורא – את דיננו הוצא לאור ! מתוך הסליחה " רחמנא "

חון…תבירין – רחם על כלים שבורים

שתו כסא מרירא – שתו את כוס המרורים

טפלי ונשין וגבורין – ילדים, נשים וגברים

לכפנא…תקרא – לרעב לא תקרא עוד

לעד לדרי דרין – לעד לדורי דורות

מני קדישין עירין – מנה צוה מלאכים קדושים

בשמייא אינון דיירין – הדרים בשמים

לעמך יהון אמרין – לעמך יאמרו

שבעא דנחמתא – שבע נחמות. על פי טור ושו"ע או"ח הלכות ר"ח סימן תכח סעיף ח. והם שבע ההפטרות שמפטירין בשבע שבתות שלאחר ט' באב ושעניינן נחמה וגאולה, וכנגד " תלתא דפורענותא, בטור 2 שבשירנו

בשירו של ר' שלמה חלואה מובעת תקוה משיחית בשנות הרעב בין השנים תקל״ט- תקמ״א ( 1781-1779 . יהודים רבים המירו בשנות הרעב במכנאס בין השנים תקל״ט- תקמ״ב (1782-1779) בימיו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ה-18. ב-1790 היתה מגפה בפאס, ולפי אומדן ניספו 65 אלף בני אדם.

בסעיף 9 נאמר:

המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשיחרור פלשתינה. מכאן שהוא האסטרטגיה הכוללת ולא שלב טאקטי בלבד…

חשיבותו של המאבק המזוין שוב הודגשה בסעיף 2 של ״חמש־עשרה ההחלטות״ של המועצה־הלאומית־הפלשתינאית, בכינוסה במרס 1977 בקאהיר. בהתאם לדיני הג׳האד, מקנה השתלטות על שטחים בכוח־הזרוע את מלוא הבעלות על הארץ לכובשים. רשאים הללו להרוג את התושבים, לגרשם, או לעשותם מס־עובד (לשעבר חלק מן הפַּיְאְ): מותר להחריב את מקומות הפולחן, או לאסור על שיפוצם ועל הקמת בניינים חדשים. קיצורו של דבר: אם המלחמה היא ג׳האד,הרי הכיבוש בכוח־ הזרוע מקנה לכובשים זכויות מוחלטות על נכבשים, ואילו חוזה של כניעה מחייב את המנצחים לקיים את התנאים שהוסכמו.

ממש כמו שבעבר נשאו המוסלמים ככלל באחריות לג׳האד, כך גם כל הערבים נדרשים להשתתף ככלל בג׳האד למען הערבים הפלשתינאים:

מנקודת־המבט הערבית, שיחרורה של פלשתינה הוא חובה לאומית קַוְּמִי), בנסיון להדיפת התוקפנות הציונית והאימפריאליסטית נגד המולדת הערבית ובמטרה להדיח את הציונות מפלשתינה. מלוא האחריות לכך מוטלת על האומה הערבית — עמים וממשלות כאחד — שחיל־החלוץ לה הוא העם הערבי הפלשתינאי. משמע שחייבת האומה הערבית לגייס את כל יכולתה הצבאית, האנושית, המוסרית והרוחנית כדי לקחת חלק פעיל, יחד עם העם הפלשתינאי, בשיחרורה של פלשתינה. חייבת היא, ובמיוחד בשלב המהפכה הפלשתינאית המזוינת, להציע ולספק לעם הפלשתינאי כל עזרה אפשרית וכל תמיכה חמרית ואנושית, ולהעמיד לרשותו את האמצעים והאפשרויות שבכוחם יוכל להמשיך במילוי תפקידו החלוצי במהפכה המזוינת, עד לשיחרור מולדתו. (אמנת אש״ף, סעיף 15).

הסעיפים 4, 9 ו־10 של חמש־עשרה החלטות אש״ף (קאהיר, 1977) חוזרים ומאשרים טיעון זה.

דיני הג׳האד אוסרים על טבח נקיים אך מתירים הם את שפיכת דמיהם של לוחמים, מורדים ואנשים מסוכנים. משעה שהמנוצחים מקבלים עליהם את דין המנצחים רשאים הם לחיות תחת חסותם כד׳ימים. הבחנה זו מופיעה גם באמנה הפלשתינאית: הציונים יומתו או יגורשו, אבל היהודים שיורשו להישאר ויקבלו עליהם את דיני הערבים ייסבלו.

מטרת הג׳האד היתה לשים קץ לעצמאות המדינית והצבאית של האומות הכופרות. כעבור זמן חנקה הד׳ימה גם את שאיפותיהם התרבותיות והחברתיות. סעיף 12 של ההסכם מיום 6 במאי 1970, שעליו חתמו כל הארגונים הפלשתינאיים המשתייכים לאש״ף, הציע קו דומה לזה:

לכן מטרתה של המהפכה הפלשתינאית לחסל את הישות הזאת [ישראל] בכל המישורים — המדיני, הצבאי, החברתי, האיגודי והתרבותי — ולשחרר את פלשתינה כליל.

הקריאה לג׳האד, שחזרה והושמעה ב־ 1981, מאשרת את הדבקות במושג זה וחושפת אחד משרשי הסיכסוך הישראלי־הערבי. הואיל והישראלים נחשבים בהכרח עדה דתית בלבד, ממילא אין לקבל את סגולותיהם כלאום: שטח־ארץ הקשור לתולדות עברם, מערכת חקיקה, לשון ותרבות משלהם.

תעודות

דברי משפטנים

1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה

רבי שלמה אלקבץ הלוי השני – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

רבי שלמה בן רבי משה הלוי אלקבץ (1505 לערך – 1584 לערך) מקובליה ופייטניה של צפת. נודע ברבים

רבי שלמה אלקבץ היה דמות אפופת מסתורין. מגדולי המקובלים וממעצבי עדת המקובלים בצפת. הוא להזשאר חקוק לדורות בזכות ספריו החשובים, ובעיקר בזכות פיוטו החשוב והמיוחד " לכה דודי " שחיבר על פי סודות ויסודות בתורת הנסתר.

 נראה שאין פיוט דומה לו בתולדות השירה והפיוט, שבתוך תקופה כה קצרה התקבל בכל תפוצות ישראל, ואף נכנס לתוך סידור התפילה.

ואכן, כיצד חדר פיוטו, כל כך מהר, לתוך סדר קבלת השבת בכל תפוצוךת ישראל ? התשובה לכך נעוצה, בוודאי, בעלייתו לארץ ישראל והתיישבותו בצפת. בזכותו הפכה צפת, עד מהרה, להיות מרכז גדול וחשוב של תורה, הלכה וקבלה, והוא עמד בראשו, והנהיג את העדה והקהילה.

תחת הנהגתו נעשתה צפת לעיר המקובלים. ובה יצא לעולם ה " שולחן ערוך " של מרן רבי יוסף קארו, שהיה ידידו הקרוב.

דמותו המופלאה של רבי שלמה אלקבץ עלומה היא, במקצת, בשל הפרטים המעטים שנשארו מתולדותיו : רבי שלמה נולד לאביו רבי משה, שהיה מגולי ספרד שהשתיישבו בשאלוניקי. " וכמה מהם בלב ים, ושבולת שטפתם, וכמה מהם נעו ונדו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, וכמה מהם היו חללי חרב "

כך כותב הרב אלקבץ על גולי ספרד, " בני ציון היקרים שבו, וישליכום אל מעונות אריות, אל הררי נמרים, בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, כל חילם וכל טפם, ואת נשיהם שבו ויבוזו, בניהם ובנותיהם לעם אחר, ועיניהם רואות וכלות אליהם על היום ואין לאל ידם "

שנת הולדתו היא על פי הערכה בין ר"ס – לרס"ה 1500 – 1505, שם למד אצל רבו, רבי יוסף טאיטאציק, מגדולי הרבנים באותה תקופה ( מנות לוי, עמוד יא ). בשנת רפ"ט נשא בשאלוניקי לאישה את בתו של רבי יצחק הכהן.

כבר בצעירותו עסק בקבלה, והעתיק לעצמו כתבי יד שונים, בגיל צעיר ביותר, גמלה בלבו ההחלטה לעלות ולחונן את עפרה של ארץ ישראל, ולהתיישב בה. בשנים שלאחר שנת רצ"ד – 1534 החל לעסוק בפעילות מעשית למען עלייתו לארץ ישראל.

הוא אירגן קבוצה חשובה ונכבדת שיעלו עמו לארץ ישראל. לפני כמה שנים פורסמה בקובץ " שלם " דרשת הפרידה שנשא בשאלוניקי לפני קהל ועדה.

בדרשה הזכיר שלמד גם אצל רבי משה אלבילדה, שהיה מחכמי הספרדים הראשונים שהתיישבו בשאלוניקי לאחר גירוש ספרד. " וזכרתי ימים מקדם כי ביניכם למדתי תורה עם החסיד הרב משה אלבילדה ז"ל, ולזה ראוי שאדבר פה בתחילה ".

הוא מרבה לדבר על אודות בית המקדש והמשכן, ועל הצורך שכל יהודי להשתתף באופן פרטי בבנייתם. בדרשתו הוא נפרד מחביריו, בדברי חיזוק ועידוד ובדברים על נחיצות לימוד התורה ועבודת השפ יתברך במסירות נפש שבכך יקרבו את הגאולה :

" כי אז כל היום וכל הלילה תמיד לא נחשה מעבודתו ולא מצטרך לעשות עיקר מהמלאכה, כי תרבה הברכה וההצלחה שמעשה ידינו, כי עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת "

למהר לעלות לארץ ישראל.

בדרכו לארץ ישראל התוודע לראשונה למרן בעל " בית יוסף ", רבי יוסף קארו, ומאז היו ידידים קרובים מאוד. הם נפגשו בניקפול שבה השתהה פרק זמן קצר. ושם אף אירע המעשה המופלא, שעליו מסופר להלן, שקרה בעת אמירת התיקון, שיסד הוא לומר בליל שבועות.

רבי שלמה אלקבץ מתאר את המעמד ההוא ואת הרושם שהשאיר עליו ועל רבי יוסף קארו, כשהתגלתה להם השכינה, והמריצה אותם למהר לעלות ולחונן את הארץ " ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב ובמעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי טוב הארץ העליונה תאכלו.

ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו, לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם וכל אשר לכם שלום ". את רגשותיו ואת סיפור הדברים העלה על הכתב, ושלחם לשאלוניקי לחבריו.

מושב דבורה לא היה היישוב הראשון שקם בחבל תענך, קדם לו המושב " מלאה, שקם ב – 1 בינואר 1956 ואשר בו התיישבו עולים מהכפר אסמר ואזור איית בולי שבהרי האטלס. מאחר שההתיישבות במלאה הייתה ניסיון ראשון מסוגו, הייתה התכונה לקראת בואם של העולים רבה.

במקום המתינו לעולים נציגי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. משטרת ישראל, קופת חולים והמעוצה האזורית גלבוע. מתיישבים מכפר יחזקאל, הביאו לעולים חלב ומצרכי מזון – תרומתן של המועצות האזוריות יזרעאל, מגידו וגלבוע.

כאשר העולים ירדו מהמשאיות שהביאו אותם מנמל חיפה, הם נראו כבני אחד השבטים היהודים האבודים וכאילו נלקחו מספרי האגדה : יהודים מגודלי זקן ופיאות, בעלי דמות פטריארכאלית, על פניהם ובגדיהם היו עדיין שיירי אבקת החיטוי שבה ריססו אותם, ברדתם מהאונייה.

הגברים היו לבושים מכנסיים תחתונים רחבים – סרוואל – ומעליהם גלימה ארוכה – ג'לאבייה – מצמר כבשים או משיער עזים. לראשם הם חבשו " שאשייא ", מעין מצנפת מוגבהת ללא מצחייה, עשויה מבד לבד שחור.

הנשים נראו צעירות בהרבה מבעליהן והן נשאו את פעוטיהן על גבן. הילדים לבשו בגדים בלויים וכולם נעלו נעלי בית מעור. מטענה הדל של כל משפחה היה צרור בצרור אחד, שהגבר נשא על כתפו. גם עולים אלה מוינו בכפר אסמר על ידי יהודה גרניקר, שהגיע אליהם כשהוא רכוב על גב פרידה ולאחר צעדה בקור ובשלג, במשך כ – 4 שעות.

ואילו חכם חיים גבאי, אף הוא מהרי האטלס ומי שהתיישב באדירים, סיפר על פועלו של " השליח מנהלל ". הוא אמר : " גרניקר היה לנו לגואל. עד היום אין לנו הסבר לתופעה זו – אדם שמימיו לא גר בהרי האטלס, שם נפשו בכפו וחרף השלגים ותלאות הדרך, הגיע לכפרים שלנו.

בלבו לא היה שום פחד ודבר לא עמד לו למכשול. הוא הביא לכול את בשורת הגאולה. אין ספק כי בו נתקיימו דברי חז"ל : " שליחי מצווה אינם ניזוקים ".

מלאה הוא מושב באזור הצפון בחבל תענך השייך למועצה אזורית הגלבוע.

המושב הוקם בשנת 1956 על ידי עולים מפולין כחלק מתוכנית יישוב חבל תענך. עד סוף שנת 1957עזבו רוב המתיישבים את היישוב אך במקומם באו עולים ממרוקו. רוב התושבים מתפרנסים מענפיחקלאות שונים, לרבות גידול בעלי חיים.

שמו של היישוב לקוח מעולם החקלאות, שכן משמעותה של המילה "מלאה" היא זרע, זאת ניתן ללמוד מהפסוק בספר דברים: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם"

 דְּבוֹרָה הוא מושב באזור הצפון בחבל תענך ליד העיר עפולה, השייך למועצה אזורית הגלבוע.

היישוב הוקם בשנת 1956 על ידי עולים ממרקש שבמרוקו במבצע אכלוס חבל תענך

שמו של היישוב הוא כשם דבורה הנביאה שכפי הנראה ניצחה את סיסרא במקום הזה

ביישוב גני ילדים ובית ספר יסודי "יד לחמישה"

2. הסיפורים על הרמב״ם כרופא

סיפורי־העם על הרמב״ם הרופא מרובים הם ונמצאים בכתבי־יד, בדפוסים ובמסורת שבעל־פה. לעומת זאת הידיעות ההיסטוריות המהימנות מצומצמות. באיגרתו לר׳ יוסף ב״ר יהודה כותב הרמב״ם:

והנני מודיעך שהגעתי לידי פרסום רב מאוד ב(מלאכת הרפואה) בין גדולי (המלכות), כגון ראש השופטים והאמירים ובית אלפאצל ואחרים משרי הארץ, אנשים שאין מקבלים מהם מאומה. ואשר להמוני העם, הרי אני מרומם מעליהם ואינם יכולים להגיע אלי. דבר זה הביא לידי כך שאני מכלה את היום תמיד באלקאהרה בביקור החולים: וכשאני חוזר לפוסטאט, לכל היותר אני מספיק, בשארית היום ובלילה לקרוא את הדרוש לי בספרי הרפואה.

תיאור מפורט יותר נמצא באיגרתו של הרמב׳׳ם לר׳ שמואל אבן תיבון (ראה להלן בהערה לסיפור 15). גם באיגרתו לר׳ יהונתן מלוניל הוא כותב: ״אני רוב היום מסב על המטה ועול החולים על צוארי בדבר רפואות, שרפו כוחי ולא הניחו לי שעה אחת לא מן היום ולא מן הלילה. ומה אני יכול לעשות אחרי אשר יצא טבעי ברוב הארצות״.

ביוגרפיות של רופאים לא כתבו היהודים, אולם סוגה ספרותית זו נפוצה היתה בקרב הערבים. הרמב״ם נתפרסם לא רק בקרב היהודים אלא גם בקרב המוסלמים, וכתבו עליו בספרי הביוגרפיות של הרופאים. גדולתו של הרמב״ם כרופא עולה לא רק מדברי עצמו אלא גם מדברי אחרים, וחשיבותם גדולה מפני שהם באים מפי מוסלמים. הכרוניקן אבן אל קפטי(1248-1172) כותב בספרו על הרופאים בין היתר על הרמב״ם כרופא. בהתחלה הוא מזכירו כמי שהצטיין ברפואה, ואחר ציון עובדות על עיסוקו מסתייג הוא בהערכתו את הרמב״ם כרופא:

משה בן מימון הישראלי הספרדי היה האיש הזה מאנשי ספרד יהודי בדתו למד את חכמת הפילוסופיה והתעמק במתמטיקה ועסק בהרבה במדע ההגיון. למד שם רפואה והצטיין בה. זה היה בסוף ימי השושלת המצרית לבית עלי רצו להעסיק אותו בין יתר הרופאים ולהוציאו למלך הפרנקים באשקלון אשר בקש מהם רופא, והם בחרו בו. והוא דחה את הכבוד ואת המשרה, ונשאר כך. וכשמלך אלמעז במצרים והתפוררה השושלת לבית עלי לקחו תחת חסותו הקאדי אלפאצל עבד אלרחים בן עלי אלביסאני והביט עליו בעין טובה וקבע לו משכורת שנתית. והיה משתתף עם רופאים אחרים כי לא בטח בעצמו בנסיונו מבלי להיעזר ברופאים אחרים.

לעומת זאת הכרוניקן אבן אבי אוציבעה מלא הערכה לרמב׳׳ם. הוא נולד בסוף המאה השתים־עשר ונפטר בשנת 1270, ובין חבריו היה אברהם בן הרמב״ם, שהיה אף הוא רופא. בספרו ״טבקאת אלאטבא״ (דרגות הרופאים) הוא כותב על הרמב״ם בין היתר: ״היה יחיד בדורו במלאכת הרפואה ובהליכותיה בקי במדעים. היתה לו ידיעה עמוקה בפילוסופיה, הסולטאן אלמלך אלנאצר הביט עליו בעין טובה, ונרפא על ידיו, וכן גם בנו אלמלך אלפאצל…״. אבן אבי אוציבעה מסיים דבריו על הרמב״ם הרופא בציטוט שיר שבח על הרמב״ם וברשימת ספריו בנושא זה:

אמר הקאדי סעיד בן סנא אלמלך           בשיר שיבח בו את הנשיא משה:

 הנה רפואת גאלינוס לגוף בלבד              ולו בא אליו תם הירח לרפוי

ורפואת אבי עמרם לגוף ולשכל               הרי היה משלים לו את מבוקשו מן השלמות

ולו היה מרפא את הזמן בחכמתו              ורפא אותו ביום תומו ממומיו

היה מנקה אותו מחלי הבערות במדעו        והבריא אותו מחליו בערב ראש חודש

ספרי הנשיא משה: קיצור ט״ז ספרים לגאלינוס: מאמר ברפואת הטחורים: מאמר על הנהגת הבריאות: מאמר על סמי המות והרפואות כנגדם; ספר פירוש הסממנים וספר גדול בדת היהודים.

גם ההיסטוריון אלצפדי ציין את גדולתו של הרמב״ם כרופא בדמשק ובקהיר: ״…ירד ליבשה ונסע לדמשק כשנקרא אל הקאדי מחיי אלדין בן אלזכי כאשר גבר עליו חוליו באותו זמן. באותו זמן טיפל בו (הרמב״ם) עד אשר הבריא החולה בריאות שלמה ורצה לגמול לו… אחרי כן נסע משה למצרים… והיה לרופא בחצר הקאדי אלפאצל…״.

43 – מעשה בבן חכם ובבת מלך

מספרת פריחה סוסן

אשתו של רב חכם היתה עקרה. באחד הלילות ראה הרב בחלומו, והנה מלאך מבשר לו, כי אשתו עומדת ללדת בן. יום אחד אחרי הלידה נאלץ החכם לצאת למרחקים. לפני נסיעתו ציווה על אשתו שתלמד את הבן, אשר שמו בישראל, היה ״שלמה״, לקרוא ולכתוב. ואכן, אשת־החכם דאגה לבנה, והוא הספיק ללמוד חכמה הרבה. כאשר היה בן חמש־עשרה, היה מלומד יותר מאביו.

יום אחד עלה הנער על גג הבית, והנה עבר נשר וחטפו. העביר הנשר את הנער לעיירה של נוצרים, שבה לא היתה אף נפש יהודית אחת, והשאירו בגן המלך. כאשר התעורר הנער, הוא מצא את עצמו בגן זר. ראוהו אנשי הארמון ומיד רצו לראות מה קרה. הם שאלו אותו:

— מי אתה ? ענה ואמר:— יהודי אני.

אמר המלך:— גירשתי את כל היהודים מן המדינה שלי, אבל לך אתן מקום מגורים אצלי, כי רק אלוהים, הוא הוא שהביאך הנה. הודיע להם הנער:

— לא אוכל להיות בלי יהודים.

— למענך אחזיר את היהודים למדינה

 — הודיע המלך.— יגורו הם אתך.

 קיים המלך את הבטחתו והחזיר לעיר שש משפחות יהודיות. במקום הוקם בית־כנסת, והנער היה יושב בו מהשכם בבוקר ועד חצות הלילה, לומד והוגה בתורה.

ולמלך היתה בת יחידה, ומכיוון שחדרו של הנער נמצא תחת כיפת חדרה של בת המלך, היתה היא מאזינה לילה לילה לקול הבחור הלומד בלי הפסק, והיא לא ידעה כלל מה זה יהודי, ובלבה הרהרה ושאלה את עצמה! מדוע קורא בחור זה בלי הפסק, יומם ולילה ?

לילה אחד לא יכלה בת המלך להתאפק עוד. היא קמה אחרי חצות, הלכה ועמדה מול חדרו. תחילה ניסתה לדבר אתו, אך הוא לא מצא לנכון לענות לה, כי חשבה לשידה. הוא התחיל להגות את שם המפורש, עד שבת־המלך עזבה את מפתן חדרו ועלתה לכיפת הגג. שם מצאה את אחד המשרתים וסיפרה לו על הבחור שלא רצה לדבר אתה. היא התרעמה!— מיהו בכלל הצעיר שאינו רוצה לדבר אתי ?

ירד המשרת מן הגג והלך לדבר עם הבחור על הבחורה שעמדה על סף חדרו. התנצל הנער היהודי:— חשבתי את הנערה לשידה! אילו ידעתי כי בת־ המלך היא, הייתי עונה לה ברצון רב.

חזרה בת המלך לחדרו של הבחור ואמרה!— עז רצוני ללמוד את הדברים שאותם אתה לומד. כן רוצה אני לדעת מדוע אתה לומד כל כך הרבה.

ענה לה הנער!— אנו היהודים קוראים ועוסקים בתורה, כדי לזכות לתחיית המתים ולעולם הבא.

— אם כן הדבר, רצוני הוא ללמוד ולשמור את חוקי דתכם. — הודיעה בת המלך. וכך, מדי לילה בלילה, היתה בת־המלך לומדת עד שהתחילה לאכול מאכלים כשרים והתגיירה. היא אף הציעה לנער לשאתה לאשה, והוא העמיד תנאי אחד ויחיד! על בת־המלך לשמור על מצוות הדת היהודית.

בת המלך הסכימה לקבל את התנאי. השניים החליטו על נישואין ובת־המלך נקראה בשם עברי! מרים.

יום אחד, בהיות הצעיר על גג הארמון, נראה אותו נשר עצמו בשמים. הוא חטף את הצעיר והחזירו הפעם אל בית אמו. פקח הבחור את עיניו, והנה הוא בביתו שלו, אך מרים, בת־המלך, איננה אתו.

עברו־חלפו ימים והבחור נפל למשכב מרוב אהבתו למרים. גם היא נפלה למשכב מרוב אהבתה אליו. מיום ליום הורע מצבו של הבחור. הוא רזה עד מאוד, וניכר היה בו, שלא יוכל להחזיק מעמד זמן רב. יום אחד פנה אליו אביו בשאלה!— בני, מה קרה לך ?

תחילה סירב הבן לספר לאביו את קורותיו, אך בסופו של דבר נכנע וסיפר לו על בת־המלך שהתגיירה. הוא עמד לשאתה לאשה, אך בא הנשר וחטפו.

הבטיח האב לעשות מאמצים כדי למצוא את בת־המלך וכדי להביאה אליו.

הוא השאיר את בנו על ערש הדווי, עלה על אונייה ויצא למרחקים כדי לחפש את מרים.

והמלך, אביה של מרים׳ שלח שליחים לכל ערי המדינה וציווה עליהם!— עליכם למצוא רופא שיוכל לרפא את בתי.

שמע אבי הבחור על בת־המלך החולה, הבין כי אין היא אלא מרים, והחליט להציע את עצמו כרופא.

ביקש האב מאת המלך להניחו יחידי עם בתו ומבוקשו ניתן לו. הוא הכין מרק־יונים והגישו לבת־המלך, ובשעת ההגשה לחש לאוזניה: ״מרים״. היא פקחה את עיניה והוא הוסיף ללחוש לה: ״אני אביו של שלמה״. כך החלה בת־המלך לחזור לאיתנה, והכול חשבו כי הפלא נעשה בזכות מרק היונים. כאשר ידעה בת־המלך לשבת וללכת, נדברו האב וכלתו המיועדת להסתלק מן המקום ולהגיע לשלמה.

הלך האב למלך ואמר לו:— כבוד המלך, הרי ידוע לך, כי בתך חולנית היא. אם תחלה שנית, היא עלולה למות. תרשה לה איפוא לטייל אתי טיול של כמה ימים וארפא אותה לחלוטין.

נענה המלך לבקשתו של הרופא, והעמיד לרשותו גם כסף הרבה ואונייה מפוארת.

לקח האב את בת־המלך אתו ושניהם הגיעו לעירו של שלמה. אך שלמה הוציא את נשמתו בו ברגע שבו דרכו מרים ואביו על מפתן הבית.

בכתה בת־המלך והתאוננה באוזני האב:— הלא אתם, היהודים׳ מאמינים בתחיית המתים. וגם אני האמנתי בה ומשום כך ויתרתי על אמונתי וקיבלתי! עלי את דין היהדות. ואם שלמה אהובי לא יקום לתחייה, הרי אין דתכם שווה ולא כלום .

לחש האב:— ברוך הוא וברוך שמו!— ומיד חזרה רוחו של שלמה, והאב פנה אליו:— קום, שלמה! הנה מרים באה.

חגיגת־החתונה נערכה על ידי האב־החכם, ומרים נשארה יהודייה נאמנה ולא חזרה לביתה.