הג'יהאד נגד ישראל-דימים בני חסות-בת יאור

בסעיף 9 נאמר:

המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשיחרור פלשתינה. מכאן שהוא האסטרטגיה הכוללת ולא שלב טאקטי בלבד…

חשיבותו של המאבק המזוין שוב הודגשה בסעיף 2 של ״חמש־עשרה ההחלטות״ של המועצה־הלאומית־הפלשתינאית, בכינוסה במרס 1977 בקאהיר. בהתאם לדיני הג׳האד, מקנה השתלטות על שטחים בכוח־הזרוע את מלוא הבעלות על הארץ לכובשים. רשאים הללו להרוג את התושבים, לגרשם, או לעשותם מס־עובד (לשעבר חלק מן הפַּיְאְ): מותר להחריב את מקומות הפולחן, או לאסור על שיפוצם ועל הקמת בניינים חדשים. קיצורו של דבר: אם המלחמה היא ג׳האד,הרי הכיבוש בכוח־ הזרוע מקנה לכובשים זכויות מוחלטות על נכבשים, ואילו חוזה של כניעה מחייב את המנצחים לקיים את התנאים שהוסכמו.

ממש כמו שבעבר נשאו המוסלמים ככלל באחריות לג׳האד, כך גם כל הערבים נדרשים להשתתף ככלל בג׳האד למען הערבים הפלשתינאים:

מנקודת־המבט הערבית, שיחרורה של פלשתינה הוא חובה לאומית קַוְּמִי), בנסיון להדיפת התוקפנות הציונית והאימפריאליסטית נגד המולדת הערבית ובמטרה להדיח את הציונות מפלשתינה. מלוא האחריות לכך מוטלת על האומה הערבית — עמים וממשלות כאחד — שחיל־החלוץ לה הוא העם הערבי הפלשתינאי. משמע שחייבת האומה הערבית לגייס את כל יכולתה הצבאית, האנושית, המוסרית והרוחנית כדי לקחת חלק פעיל, יחד עם העם הפלשתינאי, בשיחרורה של פלשתינה. חייבת היא, ובמיוחד בשלב המהפכה הפלשתינאית המזוינת, להציע ולספק לעם הפלשתינאי כל עזרה אפשרית וכל תמיכה חמרית ואנושית, ולהעמיד לרשותו את האמצעים והאפשרויות שבכוחם יוכל להמשיך במילוי תפקידו החלוצי במהפכה המזוינת, עד לשיחרור מולדתו. (אמנת אש״ף, סעיף 15).

הסעיפים 4, 9 ו־10 של חמש־עשרה החלטות אש״ף (קאהיר, 1977) חוזרים ומאשרים טיעון זה.

דיני הג׳האד אוסרים על טבח נקיים אך מתירים הם את שפיכת דמיהם של לוחמים, מורדים ואנשים מסוכנים. משעה שהמנוצחים מקבלים עליהם את דין המנצחים רשאים הם לחיות תחת חסותם כד׳ימים. הבחנה זו מופיעה גם באמנה הפלשתינאית: הציונים יומתו או יגורשו, אבל היהודים שיורשו להישאר ויקבלו עליהם את דיני הערבים ייסבלו.

מטרת הג׳האד היתה לשים קץ לעצמאות המדינית והצבאית של האומות הכופרות. כעבור זמן חנקה הד׳ימה גם את שאיפותיהם התרבותיות והחברתיות. סעיף 12 של ההסכם מיום 6 במאי 1970, שעליו חתמו כל הארגונים הפלשתינאיים המשתייכים לאש״ף, הציע קו דומה לזה:

לכן מטרתה של המהפכה הפלשתינאית לחסל את הישות הזאת [ישראל] בכל המישורים — המדיני, הצבאי, החברתי, האיגודי והתרבותי — ולשחרר את פלשתינה כליל.

הקריאה לג׳האד, שחזרה והושמעה ב־ 1981, מאשרת את הדבקות במושג זה וחושפת אחד משרשי הסיכסוך הישראלי־הערבי. הואיל והישראלים נחשבים בהכרח עדה דתית בלבד, ממילא אין לקבל את סגולותיהם כלאום: שטח־ארץ הקשור לתולדות עברם, מערכת חקיקה, לשון ותרבות משלהם.

תעודות

דברי משפטנים

1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה