מורשת יהדות מרוקו

43 – מעשה בבן חכם ובבת מלך

מספרת פריחה סוסן

אשתו של רב חכם היתה עקרה. באחד הלילות ראה הרב בחלומו, והנה מלאך מבשר לו, כי אשתו עומדת ללדת בן. יום אחד אחרי הלידה נאלץ החכם לצאת למרחקים. לפני נסיעתו ציווה על אשתו שתלמד את הבן, אשר שמו בישראל, היה ״שלמה״, לקרוא ולכתוב. ואכן, אשת־החכם דאגה לבנה, והוא הספיק ללמוד חכמה הרבה. כאשר היה בן חמש־עשרה, היה מלומד יותר מאביו.

יום אחד עלה הנער על גג הבית, והנה עבר נשר וחטפו. העביר הנשר את הנער לעיירה של נוצרים, שבה לא היתה אף נפש יהודית אחת, והשאירו בגן המלך. כאשר התעורר הנער, הוא מצא את עצמו בגן זר. ראוהו אנשי הארמון ומיד רצו לראות מה קרה. הם שאלו אותו:

— מי אתה ? ענה ואמר:— יהודי אני.

אמר המלך:— גירשתי את כל היהודים מן המדינה שלי, אבל לך אתן מקום מגורים אצלי, כי רק אלוהים, הוא הוא שהביאך הנה. הודיע להם הנער:

— לא אוכל להיות בלי יהודים.

— למענך אחזיר את היהודים למדינה

 — הודיע המלך.— יגורו הם אתך.

 קיים המלך את הבטחתו והחזיר לעיר שש משפחות יהודיות. במקום הוקם בית־כנסת, והנער היה יושב בו מהשכם בבוקר ועד חצות הלילה, לומד והוגה בתורה.

ולמלך היתה בת יחידה, ומכיוון שחדרו של הנער נמצא תחת כיפת חדרה של בת המלך, היתה היא מאזינה לילה לילה לקול הבחור הלומד בלי הפסק, והיא לא ידעה כלל מה זה יהודי, ובלבה הרהרה ושאלה את עצמה! מדוע קורא בחור זה בלי הפסק, יומם ולילה ?

לילה אחד לא יכלה בת המלך להתאפק עוד. היא קמה אחרי חצות, הלכה ועמדה מול חדרו. תחילה ניסתה לדבר אתו, אך הוא לא מצא לנכון לענות לה, כי חשבה לשידה. הוא התחיל להגות את שם המפורש, עד שבת־המלך עזבה את מפתן חדרו ועלתה לכיפת הגג. שם מצאה את אחד המשרתים וסיפרה לו על הבחור שלא רצה לדבר אתה. היא התרעמה!— מיהו בכלל הצעיר שאינו רוצה לדבר אתי ?

ירד המשרת מן הגג והלך לדבר עם הבחור על הבחורה שעמדה על סף חדרו. התנצל הנער היהודי:— חשבתי את הנערה לשידה! אילו ידעתי כי בת־ המלך היא, הייתי עונה לה ברצון רב.

חזרה בת המלך לחדרו של הבחור ואמרה!— עז רצוני ללמוד את הדברים שאותם אתה לומד. כן רוצה אני לדעת מדוע אתה לומד כל כך הרבה.

ענה לה הנער!— אנו היהודים קוראים ועוסקים בתורה, כדי לזכות לתחיית המתים ולעולם הבא.

— אם כן הדבר, רצוני הוא ללמוד ולשמור את חוקי דתכם. — הודיעה בת המלך. וכך, מדי לילה בלילה, היתה בת־המלך לומדת עד שהתחילה לאכול מאכלים כשרים והתגיירה. היא אף הציעה לנער לשאתה לאשה, והוא העמיד תנאי אחד ויחיד! על בת־המלך לשמור על מצוות הדת היהודית.

בת המלך הסכימה לקבל את התנאי. השניים החליטו על נישואין ובת־המלך נקראה בשם עברי! מרים.

יום אחד, בהיות הצעיר על גג הארמון, נראה אותו נשר עצמו בשמים. הוא חטף את הצעיר והחזירו הפעם אל בית אמו. פקח הבחור את עיניו, והנה הוא בביתו שלו, אך מרים, בת־המלך, איננה אתו.

עברו־חלפו ימים והבחור נפל למשכב מרוב אהבתו למרים. גם היא נפלה למשכב מרוב אהבתה אליו. מיום ליום הורע מצבו של הבחור. הוא רזה עד מאוד, וניכר היה בו, שלא יוכל להחזיק מעמד זמן רב. יום אחד פנה אליו אביו בשאלה!— בני, מה קרה לך ?

תחילה סירב הבן לספר לאביו את קורותיו, אך בסופו של דבר נכנע וסיפר לו על בת־המלך שהתגיירה. הוא עמד לשאתה לאשה, אך בא הנשר וחטפו.

הבטיח האב לעשות מאמצים כדי למצוא את בת־המלך וכדי להביאה אליו.

הוא השאיר את בנו על ערש הדווי, עלה על אונייה ויצא למרחקים כדי לחפש את מרים.

והמלך, אביה של מרים׳ שלח שליחים לכל ערי המדינה וציווה עליהם!— עליכם למצוא רופא שיוכל לרפא את בתי.

שמע אבי הבחור על בת־המלך החולה, הבין כי אין היא אלא מרים, והחליט להציע את עצמו כרופא.

ביקש האב מאת המלך להניחו יחידי עם בתו ומבוקשו ניתן לו. הוא הכין מרק־יונים והגישו לבת־המלך, ובשעת ההגשה לחש לאוזניה: ״מרים״. היא פקחה את עיניה והוא הוסיף ללחוש לה: ״אני אביו של שלמה״. כך החלה בת־המלך לחזור לאיתנה, והכול חשבו כי הפלא נעשה בזכות מרק היונים. כאשר ידעה בת־המלך לשבת וללכת, נדברו האב וכלתו המיועדת להסתלק מן המקום ולהגיע לשלמה.

הלך האב למלך ואמר לו:— כבוד המלך, הרי ידוע לך, כי בתך חולנית היא. אם תחלה שנית, היא עלולה למות. תרשה לה איפוא לטייל אתי טיול של כמה ימים וארפא אותה לחלוטין.

נענה המלך לבקשתו של הרופא, והעמיד לרשותו גם כסף הרבה ואונייה מפוארת.

לקח האב את בת־המלך אתו ושניהם הגיעו לעירו של שלמה. אך שלמה הוציא את נשמתו בו ברגע שבו דרכו מרים ואביו על מפתן הבית.

בכתה בת־המלך והתאוננה באוזני האב:— הלא אתם, היהודים׳ מאמינים בתחיית המתים. וגם אני האמנתי בה ומשום כך ויתרתי על אמונתי וקיבלתי! עלי את דין היהדות. ואם שלמה אהובי לא יקום לתחייה, הרי אין דתכם שווה ולא כלום .

לחש האב:— ברוך הוא וברוך שמו!— ומיד חזרה רוחו של שלמה, והאב פנה אליו:— קום, שלמה! הנה מרים באה.

חגיגת־החתונה נערכה על ידי האב־החכם, ומרים נשארה יהודייה נאמנה ולא חזרה לביתה.