מוחמד נהפך לנביא – מוחמד מגיע למסקנה כי הוא נביא

מוחמד נהפך לנביא

מוחמד מגיע למסקנה כי הוא נביא

נדחה על־ידי היהודים ולא מצורף לנצרות ממשיך מוחמר להתעניין בדת אברהם ובנו ישמעאל. הוא מגיע למסקנה שאין עליו לקבל לא את היהדות ולא את הנצרות, אלא רק את דתו של אברהם. לדעתו זאת הדת הראשונה שקיימו כל הצדיקים – אדם, נח ושאר הצדיקים – לפני מתן התורה לעם ישראל. אחרי שגילה את חשיבות של זקנו ישמעאל, וגם נודע לו שאברהם התפלל שישמעאל יהיה צדיק, עלה במחשבתו שאברהם התפלל שיצא גם נביא מזרע ישמעאל:

״אברהם הגביה את יסודות הבית ועמו ישמעאל ־ ריבוננו, שלח אליהם שליח מקרבם למען יקרא בפניהם את אותותיך וילמדם את הכתב… מי ימאס בדת אברהם… אברהם ציווה זאת לבניו, וגם יעקב: בני, אלוקים בחר למענכם את הדת… [יעקב שאל]: למי תעבדו לאחר מותי? אמרו: נעבוד לאלוקיך ואל אלוקי אבותיך, אברהם וישמעאל, ויצחק, נעבוד לא-ל אחד ונהיה מתמסרים לו …הם אמרו: היו יהודים או נוצרים למען תישירו לכת! אמור: לא, כי נלך רק בדרך אברהם״(ב, קל-קלה).

وَمَن يَرْغَبُ عَن مِّلَّةِ إِبْرَاهِيمَ إِلاَّ مَن سَفِهَ نَفْسَهُ وَلَقَدِ اصْطَفَيْنَاهُ فِي الدُّنْيَا وَإِنَّهُ فِي الآخِرَةِ لَمِنَ الصَّالِحِينَ 130

إِذْ قَالَ لَهُ رَبُّهُ أَسْلِمْ قَالَ أَسْلَمْتُ لِرَبِّ الْعَالَمِينَ 131

وَوَصَّى بِهَا إِبْرَاهِيمُ بَنِيهِ وَيَعْقُوبُ يَا بَنِيَّ إِنَّ اللّهَ اصْطَفَى لَكُمُ الدِّينَ فَلاَ تَمُوتُنَّ إَلاَّ وَأَنتُم مُّسْلِمُونَ 132

 أَمْ كُنتُمْ شُهَدَاء إِذْ حَضَرَ يَعْقُوبَ الْمَوْتُ إِذْ قَالَ لِبَنِيهِ مَا تَعْبُدُونَ مِن بَعْدِي قَالُواْ نَعْبُدُ إِلَـهَكَ وَإِلَـهَ آبَائِكَ إِبْرَاهِيمَ وَإِسْمَاعِيلَ وَإِسْحَقَ إِلَـهًا وَاحِدًا وَنَحْنُ لَهُ مُسْلِمُونَ 133

בשלב מסוים בתקופת מדינה החל מוחמד להאמין שרעיונותיו באים לו מהשפעה עליונה, והוא מחליט החלטה כבדת־אחריות: תפילת אברהם לביאת נביא מצאצאי ישמעאל תתקיים בו, מוחמד:

״גילינו לך [דברי נבואה] כשם שגילינו לנח ולנביאים אחריו. וגילינו לאברהם וישמעאל וליצחק וליעקב ולשבטים ולישו ולאיוב וליונה ולאהרן ולשלמה. לדוד נתנו את הזבור …ועם משה דיבר אלוקים פנים אל פנים״¡ ״ואתה הנך בשליחים״, (ד, קסג־קסד¡ ב, רנב). 

כנראה הוא חושב שהשכינה שורה עליו, ושמלאכים עזרו לו באחד מקרבותיו נגד ערבים פגאנים :

 הערת המחבר : לפי המסורת המוסלמית מדובר בקרב חֻנַיְן שנערך זמן קצר לאחר כיבוש מכה. במהלכו כמעט ניגפו כוחותיו של מוחמד בפני קואליציה בדווית, אך בהסתערות נוספת הצליחו להכריעם

״אז הוריד אלוקים את שלוותו הגדולה והשכינה על שליחו ועל המאמינים, והוריד גדודים שנסתרו מעיניכם,  והעניש את הכופרים״ (ט, כו).

הוא חושב שרעינותיו הם המשכיות של דת אברהם כהווייתה. אף־על־פי שהוא בוחר לקיים רק את דת אברהם, מכל מקום הוא אוסר על עצמו ועל חסידיו לאכול בשר חנוק ודם וכן בשר חזיר. כשהיהודים מעירים לו שהמאכלים הללו נאסרו מאות בשנים אחרי אברהם ורק לבני ישראל, ומותרים הם לאומות העולם, הוא כועס עליהם בטענו שהחולק עליו כחולק על נביא:

״אם יכחישו את דבריך, הנה כבר לפניך הכחישו דברי השליחים  אשר הביאו אותות נהירים וכתבים וספרים זורעי אור״(ג, קפד).

הוא לא יודע שאיסור זה לאומות הוא רק הוספה מפאולוס ופוסק: החולק עליו כאילו חולק על משה:

״התרצו לבקש מן השליח אשר נגלה אליכם את אשר לפנים ביקשו ממשה? כל הממיר את האמונה בכפירה תועה מעל הנתיב הראוי״ (ב, קיח).