אלי פילו
ד"ר יוסף אסולין – בכי"ח, תלמיד וגם מורה.
ד"ר יוסף אסולין
בכי"ח, תלמיד וגם מורה.
חובה נעימה לי מאד, מתוך תחושת הכרת טובה, להעלות זיכרונות מתקופת לימודיי בבתי הספר של כי״ח – תחילה בבית הספר היסודי שבעיר אזמור' בשנים 1950 – 1956 – ולאחר מכן בבית המדרש למורים בקזבלנקה בשנים 1957 – 1961. באזמור, בשל מספר התלמידים הקטן שבכל שכבה, בהתאם לגודל הקהילה היהודית שחיתה בעיר, הלימודים התקיימו בשני חדרי לימוד בלבד כאשר בכל אחד מהם למדו שלש שכבות בעת ובעונה אחת. בחדר האחד- כיתות אי, ב' וגי ובחדר השני -כיתות ד', ה' ווי. המשמעת ורמת המורים אפשרו את קיום הלימודים בכיתה הרב שכבתית. זכורני, שהמורה לא הרשה לעצמו לנוח אף לא דקה אחת. כאשר טור אחד, שהיווה שכבת לימודים, שמע שיעור פרונטאלי מפי המורה, עסקו שתי השכבות האחרות בעבודה עצמית שהצריכה הכנה מדוקדקת של המורה יום או יומיים לפני כן. בתום השיעור הפרונטאלי, הוגשה לתלמידים עבודה בכתב – דבר שאפשר למורה לעבור לשכבה האחרת. שיעורים במקצועות מסוימים כגון היסטוריה וגיאוגרפיה היו משותפים, לעיתים, לשתי שכבות כאשר השכבה הבוגרת יותר נדרשה לבצע מטלות גבוהות יותר. המורים, נוסף על עבודתם הרבה, דאגו לקדם את התלמידים המצטיינים על ידי עבודות אישיות שניתנו כחצי שעה לפני תחילת השיעור. התלמידים המצטיינים נדרשו להגיע מוקדם יותר או לקצר את הפסקתם על מנת לבצע את המשימות הנוספות. את אהבתי למקצוע המתמטיקה אני חייב למורה שלי מר לוי רפאל הי״ו שהיה גם מנהל בית הספר ומודל לחיקוי.
הערות המחבר : העיר אזמור שוכנת על חוף הים כ 70 ק"מ דרומית לקזבלנקה וכ 17 ק"מ צפונית לעיר מזגן (אל גידידה). העיר אזמור זכתה לעלייה לרגל של יהודי מרוקו בזכות הצדיק רבי אברהם מול ניס ( בעל הנס ) במשך כל ימות השנה ובעיקר בסופי שבוע וביום ההילולה של הצדיק. רבי אברהם מול נס היה שד״ר שנפטר במרוקו. הוא התפרסם לאחר מותו בזכות החלומות שאנשים מכובדים חלמו אודותיו ובזכות הגיסים הרבים שקרו למאמינים בו שבאו להשתטח על קברו.
בית המדרש למורים ( Ecole Normale Hebraique- ENH) בקזבלנקה הוא עוד מפעל חינוכי רב השפעה שארגון כי״ח הקים, ניהל וסבסד על מנת להכשיר קאדר של תלמידים שיפיצו את שפת העברית, את תורת ישראל ומסורתו. בית המדרש הוקם כדי לתת מענה למחסור הגדול במורים השולטים בשפה העברית המודרנית. עד להקמת בית המדרש הוראת העברית והמקצועות היהודיים הופקדה בידי רבני המקום
מר רפאל לוי הגיע לעיר אזמור בהיותו רווק, היה בעל חזון, התחתן עם אחת המורות וקבע את מושבו בבית שהיה בתוך מתחם בית הספר שכי״ח העמיד לרשותו. הוא לא הסתפק בניהול ביה״ס ובהוראה בשכבות הגבוהות אלא נטל על עצמו תפקידים ביצועיים בוועד הקהילה. לאחר פרישתו לגמלאות, השתקע בצרפת
כמורה וכמנהל במשך 48 שנה, אינני יכול שלא להשתאות ולהתפעל ממסירותם הרבה ומכישרונם המיוחד של המורים שלימדו אותנו. גם לאחר מאמצים רבים לעורר את זיכרוני, אינני מצליח להצביע אף לא על יום היעדרות אחד של אותם מורים. מוסר העבודה שלהם היה גבוה מאד ולכן ראו במלאכתם, מלאכת קודש שאסור להרפות ממנה או לנהוג בה קלות ראש. שיטת הכיתה הרב שכבתית הייתה, אמנם, כורח המציאות, אבל ברכה הייתה בצידה. תלמידים שסיימו את שיעוריהם בכתב נדרשו לעזור למתקשים בשכבתם או בשכבה נמוכה יותר. כמו כן שמיעת שיעורים פרונטאליים שניתנו לשכבות האחרות ביססה אצל התלמידים את החומר שלמדו שנה קודם. ברם, לולא המשמעת הקפדנית לא ניתן היה לקיים לימודים בשיטת לימוד זו. כל האמצעים היו כשרים בעיני המורים. שימוש במקל כלפי המפריעים היה דבר שבשגרה. זכורני שהמאחרים לכיתה הן בתחילת היום והן לאחר ההפסקות היו "זוכים" למכות בסרגל דק על קצות אצבעותיהם. הכאב היה חזק במיוחד בימים הקרים. העמדת תלמיד מפריע בפינה למשך שיעור אחד או שניים הייתה מקובלת מאד עם כל הצער והבושה שהיו כלולים בה. הטלת כתיבת משפטים כגון: "אסור לדבר" או "אסור להפריע" במאות פעמים הייתה אף היא נהוגה. כלפי הנכשלים הונהגה השיטה המשפילה ביותר של פרסום קלונם ברבים ע״י תליית מחברתם שנשאה את הספרה בכיתה או מאחורי גבם. המעבר משכבה אחת לשכבה גבוהה יותר – במקרה שלנו, מטור אחד לטור האחר – הופעל רק כלפי התלמידים שעברו בהצלחה את מבחני אותה שנה. אני זוכר שהיו תלמידים, בודדים אמנם, שבילו כל שנות לימודיהם באותה שכבה (טור) כאשר בכל שנה חדשה הם עברו לשולחן אחורי יותר כדי למנוע הסתרת הלוח מעיני התלמידים החדשים. בדיעבד אני רואה פסול בשיטה הזאת מאחר שלא כל הנכשלים נכשלו בגלל עצלנותם או חוסר מוטיבציה שלהם, כי אם בשל העדר יכולת או בשל בעיות קוגניטיביות.
את מקצועות היהדות והעברית למדנו במסגרת בית הספר – שעה יומית – מפי מור אבי הרב חיים אסולין זצ״ל' שהיה בקיא בלשון העברית וכמובן בתורת ישראל ובמאמרי חז״ל ופסיקותיהם. למותר לציין שהשלמת השכלתנו היהודית נעשתה במסגרת תלמוד תורה שאורגן על ידי הקהילה.
ארגון כי״ח דאג לא רק לרוחניותם של התלמידים אלא גם לגשמיותם ולרווחתם לאור המצב הכלכלי הקשה ששרר לאחר מלחמת העולם השנייה. ארוחות צהריים הוגשו לכל התלמידים. ציוד לימודי שכלל ספרים, מחברות ומכשירי כתיבה סופק חינם ללא כסף. זכורני, שכנגד המחברות שהתמלאו בעבודות ושהיו חתומות במקומות רבים ע״י המורה לאחר בדיקתן, קיבלנו מחברות חדשות. המחברות הישנות נשמרו במקום של כבוד הראוי להן בארון המרכזי. בסוף השנה נמסרו כל המחברות לתלמידים לשם הצגתן בפני ההורים ולשם עיון בהן כהכנה לקראת השנה החדשה. ההורים שסמכו ללא סייג על צוות בית הספר והנהלתו, הסתפקו בדיווח חד שנתי.
הרב חיים אסולין זצ״ל שימש בעיר אזמור כרב, שוחט, חזן, עורך חופות וקידושין, מורה בבית ספר כי״ח (אליאנס) ובתלמוד תורה. לעיר אזמור הוא הגיע מהעיר סטט הנמצאת במרחק של כ 70 ק"מ מזרחית לקזבלנקה. בשנת 1957 הוא עזב את אזמור לטובת העיר סאפי שעל חוף הים האטלנטי והנמצאת כ 250 ק"מ דרומית לקזבלנקה. בשנת 1963 הוא זכה לממש את חלומו לעלייה לארץ ישראל. הוא התגורר תחילה בנתניה והיה מבאי ביתו של הרב שלוש דוד שליט״א ולאחר מכן באשדוד בה הוא החזיר את נשמתו לבוראו בשנת 1988
אמנון אלקבץ המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?
אמנון אלקבץ
המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?
על קדמוניות ההתיישבות היהודית במרוקו, קיימות מספר מסורות שהילכו בקרב הקהילות היהודיות שחיו בדרום המדינה ובאזורי האטלאס. העיקרית שבהן גורסת כי בחלקם הם צאצאים של סוחרים יהודים שהגיעו לחופי מרוקו עם ציי הסוחר של המלך שלמה. לפי שעד עתה אין כל מחקר או תיעוד המאשש את הגירסא הזו, היא תשאר בגדר מסורת, עד שתוכח אמיתותה.
פרט למסורת זו, קיימים מספר מחקרים של זעפרני, הירשברג, אביטבול ואחרים, שכל אחד מהם ענה בדרכו על השאלה שבכותרת המאמר. במחקריהם הצביעו על נוכחות יהודים בארץ המגרב כבר מהמאות 1-3 לפנה״ס, מהתקופה שבה סוחרים ויורדי-ים פיניקים שסחרו עם קרתגו (קרת חדשה), הגיעו עד חופי-מרוקו שמול גיבראלטאר. בין יורדי־הים הפיניקים, היו ספנים וסוחרים יהודים מממלכת שומרון שהמשיכו לחופי מרוקו, הדרימו והתיישבו בעיר הרומית העתיקה "וולוביליס" (Volubilisכיום, ואלילי). עם התפתחות מסחרם, העמיקו יותר את חדירתם אל "עמק הסוס" במרכז דרום מרוקו, אל חבל תאפילאלת ואל מֵטַרְגָא שבמחוזה ישבו ערים יהודיות דוגמת "קסר א- סוק" (היום א-ראשידייה) ואחרות. מחקרים אלה יש להם אמנם על מה להתבסס, אולם, לדעתי, הם מאחרים בכמה מאות שנים את הגעתם של היהודים אל ארץ המגרב. על דא, יש בידינו גירסא הנסמכת על מקורותינו שבתלמוד הבבלי. הגירסא כפי שתובא להלן, מתועדת מסוף המאה ה-8 לפנה״ס, והיא ביניימית, שבין המסורת הראשונה (מיימי שלמה, המאה ה-10 לפנה״ס), לבין המחקרים שהובאו לעיל(המאות ה-1-3 לפנה״ס). אני מפנה למסכת סנהדרין, דף צייד, עמוד אי.
אמנם גירסא תלמודית זו ידועה ומוכרת לחוקרי תולדות יהודי מרוקו, אולם נדחתה על ידם מסיבות אלו ואחרות. לדעתי, גירסא זו לא נחקרה דייה ולא מוצתה כראוי. מאמר זה בא להאיר כיוון חדש המתבסס עליה.
משנה ראשונה מפרק אחד-עשר, "חֵלֶק", במסכת סנהדרין, שלאחריו מתחילה המשנה "משה קבל תורה מסיני", פותחת בציטוט המבוא למסכת "אבות": "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״.". פרק זה דן, בין היתר, בסוגיה מי הם בעלי הזכות ל״תחיית- המתים ולחיי העולם הבא". הדיון והדברים נאמרו על אדם מישראל. אולם, כדרכם של חז״ל, על מנת למצות דיון בנושא מרכזי כלשהו, ולצורך הבהרת הסוגיה הנדונה, הם הערו לתוכו מחשיבתם האסוציאטיבית, סוגיות מקבילות נוספות, על היבטיהן השונים. לעתים הרחיקו לכת מהנושא המרכזי אל מחוזות אחרים, שלכאורה, לא היה להם כל קשר לנושא שעל הפרק, ברם, בסיום הדיון, נמצא כי מחוזות אלה היוו בהחלט חלק מהקשר לנושא שנדון. חז״ל גם גישרו על מרחקי הזמן ויצרו תמונה היסטורית מהודקת. מטרתם הייתה להבליט את האירוע המיוחד ולהעלותו לרמה מטה-היסטורית. חשוב להם היה הרעיון, ולא העובדות. במקרה זה, קיים אירוע נקודתי-עובדתי, הנשען על הרצף ההיסטורי המשתלשל בזיקה הסיבתית-תוצאתית.
דוגמה למקרה כזה, והוא הנושא למחקרנו, מובא דיון תלמודי קצר על מאורע מסוף ימי בית ראשון (כמאה ועשר שנים לפני חורבן הבית). מהלך הדיון ותוצאתו הם לדעתי בעלי ערך היסטורי, ויכולים להצביע על ראשית ההתיישבות היהודית בצפון אפריקה בכלל, ובמרוקו בפרט. נבחן זאת להלן.
בקטע זה שבסנהדרין צ"ד ע״א, נדונו בו בין היתר, היחסים ששררו בין סנחריב מלך אשור (681-705 לפנה״ס) לבין חזקיה מלך יהודה (715- 686 לפנה״ס), אחר שהראשון הציע לאוכלוסיית ירושלים הגליה מרצון. כאן עלתה השאלה, האם לאור התנהגותו של אותו "רשע" (סנחריב), למלך יהודה, לאוכלוסיית ירושלים ולערי המבצר שסביבותיה, מגיע חלק בעולם הבא ? ואם כן, מפני מה ? בסוגיה זו מתפתח הדיון בגמרא עם שאלת האמורא:
"אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה אותו רשע לקרותו'אָסְנַפֵּר רַבָּא וְיַקִירָּא'?(=מלך גדול ומכובד, ועונים), מפני שלא סיפר בגנותה של ארץ ישראל, שנאמר: 'עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כְּאַרְצֶיֶכם (ולא סיפר בגנותה של ארץ-ישראל, ואף לא אמר שהארץ אליה יוגלו, טובה יותר). רב ושמואל( לדיון מצטרפים שני האמוראים שנחלקו בדעתם , חד אמר: מלך פקח היה, לחד אמר: מלך טיפש היה. למאן דאמר מלך פיקח היה
(לשיטת מי שאמר שמלך פקח היה, סבר שהיה לו לומר אל ארץ טובה מארצכם, שהרי לפתותם הוא בא, אלא שידע שיכירו בדבריו דבר שקר, שהרי אין ארץ טובה מארץ ישראל). אי אמינא להו, עדיפא מארעייכו (לא יאמינו לו אם יאמר שארצו עדיפה מארץ ישראל), אמרו: קא משקרת (יאמרו, אתה משקר, כי ארץ-ישראל טובה מכל הארצות), ומאן דאמר: (ולשיטת מי שאמר) מלך טיפש היה (שלא היה צריך לציין בכלל את ההבדל בין שתי הארצות, שאינו משפר להם בכלום), אם כן מאי רבותיה ? (מה גדולתו, ולמה יסכימו להתפנות מרצונם, ולגלות מארצם ללא מאבק?). בהמשך הדיון, פונים חז״ל לשאלה אחרת: "להיכא אגלי להו? (להיכן הגלה סנחריב את תושבי ערי יהודה שהחריב?). מר זוטרא אמר: לאפריקי(לאפריקה), ורבי חנינא אמר: להרי סלוּג (להרי שלג). אבל ישראל סיפרו בגנותה של ארץ ישראל. כי מטו שוש (כאשר הגיעו לשוש), אמרי: שויא כי ארעין (אמרו: שווה בארצנו), כי מטו עלמין (כאשר הגיעו לעלמין), אמרו: כעלמין (אמרו: כמקום בו חיינו), כי מטו שוש תרי (כאשר הגיעו לשוש תרי), אמרי: על חד תרין" (אמרו: משגה, המקום טוב פי שניים ממקומנו). פרשנים שונים דוגמת רש״י ושטיינזלץ, התאמצו להצביע על המקומות הגיאוגראפיים שצויינו במאמר, אפריקי, הרי סלוג, שוש, עלמין ושוש תרי. לגבי דידם, כל המקומות נמצאים באזור בבל, אולם אינם מציינים היכן בדיוק. חזרנו ובדקנו ולא מצאנו באזור בבל והמזרח, כל מקום העונה לשמות כפי שצויינו בגמרא דלעיל. יתרה מכך, שמות אלה אינם נזכרים לא במקרא ואף לא בתעודות אשוריות כפי שתועדו שאר האזורים אליהם הוגלו יושבי שומרון, הם עשרת השבטים.
כידוע, על פי המקורות שבידינו, סנחריב עלה לכס המלוכה בשנת 705 לפנה״ס, אחר רצח אביו, סרגון השני (722-705), ושלט באשור עד שנת 681. בעת הזאת יהודה הצטרפה לברית האנטי-אשורית שנוצרה בין יהודה וצור, ובתמיכת מצרים, בכך הפרה את החוזה שהתקיים ביניהן. בשנת 701 לפנה״ס, ארבע שנים אחר עלייתו לשלטון, יצא סנחריב למסעו הצבאי השלישי והגדול, למערב. זה היה מסע נקמה ועונשין לדיכוי אותו מרד בו השתתפה יהודה.
أسماء المنور تغني علاش يا غزالي
أسماء المنور تغني علاش يا غزالي
علاش يا غزالي و علاش يا غزالي
مشيتي فحالك كيفاش النوم يحلالي
علاش يا اللايم خليتني هايم
هايم في جروحي
حبك يا الظالم قاهر و حاكم
ساكن في ضلوعي
كويتني و عاديتني .. قولي علاش
مشيتي و خليتني .. قولي علاش
وقولي علاش النوم ما حلاش
وعلاش يا غزالي
خليتني في نوحي
هايم في جروحي
نسيتي الماضي وعييت ما نادي
و طال سهادي بحالتي راضي
كويتني و عاديتني .. قولي علاش
مشيتي و خليتني .. قولي علاش
وقولي علاش النوم ما حلاش
وعلاش يا غزالي
דן מנור – רבי יעקב אביחצירא – האיש ותורתו
חיבוריו
חרף פעילותו בתחום החברתי ונסיעותיו התכופות לערים שונות, הצליח הרי״א להוציא מתחת ידו שנים עשר חיבורים. עשרה מהם עוסקים בפרשנות קבלית. ואלו הם: 'מחשוף הלבן', 'פיתוחי חותם', 'גנזי המלך', 'דורש טובי, 'אלף בינה', 'מעגלי צדקי, 'שערי ארוכה', 'שערי תשובה', 'בגדי השרד', ישבת קודשי. שני החיבורים הבאים עוסקים בהלכה. והם:'יורו משפטיך ליעקב׳(שו״ת). 'לבונה זכה' – פירוש לכמה מסכתות. כל החיבורים מצויים בידינו, למעט החיבור 'שבת קודש' שאבד, לפי עדותו של ר' אהרון בנו של המחבר.
משנתו הקבלית
הרי״א מגלה זיקה רבה לקבלת האר״י, אף שאינו מאמץ את כל רעיונותיה התיאוסופיים. אחד מהם הוא 'הצמצום' שעליו הוא פוסח. כי לפי אחת הנוסחאות בקבלת האר״י, סיגי החומר אילצו את 'האין סוף׳ (א״ס להלן) לצמצם את עצמו על מנת שיבואו לידי גילוי. מובן מאליו, שנוסחה זו עומדת בניגוד לאמונה בריבונות האל, ולא זו בלבד, אלא אפשר גם להסיק ממנה על קדמות החומר-בעיה תיאולוגית כשלעצמה. לפיכך הוא פותח את תורת האלוהות בהאצלה המשקפת פעילות רצונית. א״ס האציל ממנו שני קרני אור. אחד בצורת עיגולים, ואחד בקו ישר. העיגולים כחומר מגובש משמשים בית קיבול ליושר שהוא אור רוחני. זאת משום שהרוח אינו מסוגל לעמוד ברשות עצמו ללא חומר שיקלוט אותו, כשם שהנשמה אינה יכולה לממש את עצמה בלי הגוף. אך יש להעיר מיד, במושג 'חומר' הנזכר כאן ולהבא, אין הכוונה למטריה המוכרת לנו בעולמנו, אלא מדובר ביסוד טרנסצנדנטי לגמרי שהוא קצת יותר מגובש מאור איים. המחבר מדמה את היחס שבין העיגולים ליושר ליחס שבין הנפש לרוח. הנפש עצמה היא יסוד רוחני, אך דרגת רוחניותה פחותה מזו של הרוח.
מהעיגולים ומהיושר נאצל אדם קדמון(להלן, א״ק), שהוא ראשית גילוי'היש'. על אף הכינוי'אדם', מדובר בישות טרנסצנדנטית שאינה בת השגה לשכל האנושי. מעין גולם, או בלשון המקובלים'יש פשוטי. ובעולם המטפיזי, כידוע, הפשוט מעולה מן המורכב. היש הזה המוגדר כא״ק מגלם בישותו עשר ספירות שאינן עדיין מובחנות כמתכונתן בהמשך התהליך.
השלב הבא הוא האצלת עולם 'העקודים' משלושה אורות שנפרשו מנקבי ראשו של א״ק (אוזן,חוטם, פה [אח"פ]). אורות אלה, שאיכותם שונה בהתאם לנקב שממנו יצאו, הם נתחככו ביניהם, ומן החיכוך נוצר כלי שקלט לתוכו עשר ספירות. גם עולם זה כקודמו שרוי בתחום האלוהות הטרנסצנדנטית, והספירות שבו אינן מובחנות, וממילא אין זו אלוהות המתגלה והפועלת, שעמה יכול האדם לבוא במגע רוחני. לכן תהליך גילוי ההוויה חייב להמשך.
בתהליך האצלתה של אלוהות פעילה ודינמית קרתה תקלה חמורה המוגדרת בקבלת האר״י כשבירת הכלים. מדובר בעולם הנקודים שבו נוצרו עשרה כלים לשם קליטת עשר ספירות, כל ספירה והכלי המיוחד לה. אלא שהכלים נשברו כשהאורות חדרו לתוכם. הרי״א עוסק בנושא הזה מנקודת ראותו. כשם שבהאצלת עולם העקודים פסח על אותן נוסחאות שמעוררות בעיות תיאולוגיות, כך גם בנושא השבירה הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים. השבירה, לדעתו, נבעה מרצונו הריבוני של האל, ולא מתקלה טכנית כאחד ההסברים בקבלת האר״י. הוא מוצא לכך רמז בנוטריקון של המילה בראשית :"בחפץ רצון יה שיבר אותיות תחילה".
יתרה מזו, הוא אף רואה בשבירה עולם משלים לעקודים שקדם לה ולברודים הבא אחריה: "ובא לרמוז כאן ברא שית (בראשית), עקודים נקודים וברודים, לומר כי כולם יסוד ועיקר לכל העולמות". משמעות הדברים היא, שמשקלם של שלושת העולמות בכינון ההוויה שווה. מדברים אלה ניתן להבין, שאופייה הטרגי של השבירה, על פי התיאוסופיה הלוריאנית לא מקובל עליו.
אומנם הוא מחזיק בתפיסת האר״י, שהשבירה מקורה בדין שהיה בכלים, אך רק, כדי להדגיש את הפן הטראגי של השכינה, שנפגמה יותר מכל ספירה אחרת בעקבות השבירה. זאת מתוך מגמה פרגמאטית לתת תוקף לחובה הדתית כלפי השכינה: "השמרו מאד לנפשותיכם ודעו וראו כי שם ב"ן(כינוי לשכינה) הוא אש לוהט שבו היתה השבירה. וצריך כל יום תיקון… שתסגלו מצוות ומעשים טובים ותפילות כראוי". הביטוי "אש לוהט" מסמן את הדינים הקשים שבהם שרויה השכינה.
הסיפורים על הרמב״ם והנוצרים
- 6. הסיפורים על הרמב״ם והנוצרים
הרמב״ם חי, פעל ומת בארצות מוסלמיות, ועל כן טבעי הדבר שעלילותיהם של הסיפורים עליו מתרחשות בארצות האסלאם; לא כל שכן כאשר הסיפורים המובאים במסגרת זאת מוצאם מקהילות היהודים שבארצות מוסלמיות. אף על פי כן מצויים סיפורים שבמרכזם עימות בין הרמב״ם לנוצרי. רוב הסיפורים מציינים את המלך ואת השרים כמוסלמים, אך יש כאלה הנוקטים לשונות כלליים וסתמיים ״גוי״ ו״ערל״ (המתפרש בדרך כלל כנוצרי), ובסיפורים אלה אינך יודע אם הכוונה היא למוסלמים או לנוצרים. ויש גם סיפורים אחדים המדברים על נוצרים במפורש. אחד הסיפורים, הנמצא בגרסאות שונות (סיפורים 21, 57 ושם ביבליוגרפיה לנוסחאות נוספות), מספר על שנאה וקנאה בין האומן הנוצרי ובין הרמב״ם המהנדס (סיפור מן הטיפוס ״הבנאי והצבע״). מתוארת בו שנאה תהומית בין הנוצרי והיהודי, המסבה, כצפוי, לאבדנו של הנוצרי שביקש להרוג את הרמב״ם. בסיפור מודגש המוטיב שבפתגם ״בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל״. ראוי לציין, שסיפור זה בא מקרב יהודים שחיו לא רק בשכנות למוסלמים אלא גם בשכנות לנוצרים. סיפור זה נפוץ בעיקר בעיראק בקרב שתי קהילות, בגדאד ומוצל, שבשכנותם היו נוצרים רבים ושררו ביניהם שנאה, קנאה ותחרות.
סיפור אחר (94), אף הוא מסופר בקרב יהודי עיראק, מספר על מפגש בין הרמב״ם וכומר שבו רואה הרמב״ם שהכומר אינו עניו, כפי שמספרים עליו, אלא ״נבזה״.
סיפור נוסף (78) מספר על מלך נוצרי שגזר גזרות על ישראל ובהשפעת שריו ויועציו התנכל לרמב״ם להמיתו, והרמב״ם ניצל בשל קיום מצוות, ובמקומו הומת מי שביקש להרגו.
- הסיפורים על הרמב״ם כדיין, כסופר וכמקובל
אף אם לא קראו המוני העם בספרי הרמב״ם הגדולים והחשובים, הרי שמעם הגיע אליהם. הסיפור העממי היהודי הכתיר את הרמב״ם בכתר הגדולה בתורה. כפי שהראה גויטיין, מבחינה פורמלית לא היה הרמב״ם דיין, אבל תשובותיו הרבות עשו לו שם של דיין הפוסק בשאלות של דת ודין. אחד הסיפורים (63) מספר על הרמב״ם כנער שאביו סיפר לו סוגיה שדנו בה בבית הדין ולא יכלו לפסוק, והוא הנער פסק משפט צדק ואמת: סיפור זה סופר בדרך כלל על דוד ושלמה. אולם הסיפור המפורסם ביותר, החוזר בעשרות וריאציות, הוא על הרמב״ם הדיין שנשאל על דינה של חבית יין שנגע בה נכרי ועל דינו של כד שמן שנפל בו עכבר ומת (סיפורים 6, 37, 41, 105,77-74).
סיפורים סביב ספריו של הרמב״ם נדירים במזרח ובצפון־אפריקה, שלא כמו בקהילות אשכנז. במזרח נפוץ סיפור שבו הופיע משה רבנו בחלומו של הרמב״ם ועמו ר׳ מימון, ובירך את הרמב״ם על השלמת ספרו ״היד החזקה״ (סיפורים 25 ,35). סיפור אחר שחוזר בנוסחים שונים הוא הסיפור על הקראים שביזו את ספרו של הרמב״ם ״היד החזקה״(סיפורים 93-92, וראה לעיל סעיף 4).
הרמב״ם התנגד בחייו לקבלה ובמיוחד לקבלה המעשית, כפי שעולה מדבריו: ״ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטפשיים, שמות שההם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות״ (מורה נבוכים א, סא). המקובלים לא שמו לבם לזאת, ודיברו בהוקרה ובהערצה על הרמב״ם, כפי שכותב רבינוביץ: ״כמעט כל גדולי המקובלים וצדיקי החסידות מזכירים בחרדת קודש את שמו. הקבלה הלכה בהערצת הרמב״ם כל כך עד שעשתה אותו למקובל שחזר לגמרי משיטתו הפילוסופית, והחסידות עשתו לצדיק שליט בתחתונים ועליונים וארגה מסביב לאישיותו ארג של אגדות חסידיות, כיד הדמיון הטובה עליה״.
על צמיחתה של האגדה שהרמב״ם היה מקובל והתפשטותה במשך הדורות כתב גרשם שלום מחקר מפורט, וקבע שאין לה כל יסוד היסטורי. אצלנו(סיפור 54) מובאת האגדה המספרת כיצד הפך הרמב״ם בסוף ימיו למקובל. יסודה ככל הנראה במסופר על הרמב״ן ב״שלשלת הקבלה״ וב״סדר הדורות״, ושינו המשנים מרמב״ן לרמב״ם.28 למעשה כל הסיפורים המספרים על הרמב״ם כמשתמש בשם המפורש ועושה מעשה נסים ונפלאות שייכים לנושא הקבלה ובכך יש לראות שבסיפורים אלה ייחס העם לרמב״ם את חכמת הקבלה (כמו בסיפורים 14, 55-54 ועוד, וראה להלן בסעיף 8).
- הסיפורים על הרמב״ם כבעל מופתים
כאמור, הרמב״ם דחה את ענייני הכישוף והקמעות, ולא רק את העוסקים במלאכה זו, אלא גם את הנוהים אחריהם ומאמינים בהם. יעקב בזק ייחד בספרו, ״למעלה מן החושים״, פרק שלם לרמב״ם ולדעותיו בנושא זה, ואנו מביאים מעיקרי דבריו. לדעת הרמב״ם בא החורבן על ישראל משום שאבותינו נהו אחרי עבודה זרה, שהיא אמונה בכשפים (הלכות עכו״ם יא, טז). לדעתו מוצא הכישוף הוא מבבל, וכך דעת חז״ל, ״והם האומה שיצא אברהם אבינו ע״ה מביניהם… והם שכתבו ספרים בדיני הכוכבים והכישוף וההשבעות והמזלות הרוחניות ודבר הכוכבים והשדים והגדת העתידות ומעונן ומנחש על רוב מיניהם ושאלת המתים והרבה כיוצא בזה…״ (פירוש המשניות, מסכת עבודה זרה ד, ז). הרמב״ם מספר בספריו על מעשי כשפים ואחיזת עיניים שראה במו עיניו, והוא מגדירם כ״סוג גדול מסוג התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, כמו שאנו רואים שהם עושים תמיד שמישהו לוקח הכל בידו, מותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם ואחר כך מוציאו נחש או זורק טבעת לאוויר ומוציאה מפי אדם שלפניו״(הלכות עכו״ם יא, י).
יתרה מזו, הרמב״ם שלל את ההתעסקות באגדות: ״לא יתעסק אדם בדברי אגדות ולא יאריך בדברי מדרשים ולא ישימם עיקר, שאינם מביאים לא לידי אהבה ולא לידי יראה״(היד החזקה, הלכות מלכים יב). בניגוד לדבריו אלה של הרמב״ם סיפר העם על הרמב״ם סיפורים המציגים אותו כבעל כוחות מגיים וכמי שהצליח להתחרות עם מכשפים מפורסמים מאומות העולם וניצחם. מצאנו סיפורים בודדים על נושא זה, ואף מחזורי סיפורים שלמים הן בערבית יהודית והן בעברית. במיוחד אמור הדבר בשני מחזורי סיפורים, האחד בעברית (הסיפורים 73-66) והשני בערבית יהודית (סיפורים 48-40), שבהם בולטים מעשיו של הרמב״ם כבעל מופתים וכמחולל נסים ונפלאות.
בסיפורי המופתים בולט שימושו של הרמב״ם בשם המפורש להכאת האויב(41, 66), להובלת ספינה (73), לפעולה כנגד מכשפים (47-46) ולבניית בית כנסת. גם סיפורי ״קפיצת הדרך״ שכיחים בסיפורי רמב״ם (55, 67, 104) וכן גם על כתיבת קמעות (41). בסיפורים המגיים נמצאים גם סיפורי התחרות עם מכשפים מאומות העולם וביטול כשפיהם (47-46, 72-71). בסיפורים מסוג זה מגלה הרמב״ם עתידות(48), מחיה עצמות ישנות(43), ואף כמעט יוצר את ״איש הנצח״(141,86). בסיפורים אלה הוצב הרמב״ם לצד כל הקדושים ובעלי הנסים בתולדות ישראל.
הערות המחבר סמברי סיפר, שהרמב״ם בנה את בית כנסת העיראקי בפוסטאט בעזרת השם המפורש: ״בנה הרמב״ם במצרים בנין יפה ומפואר ובנה אותו בלילה אחד על ידי שם, שנסתייע לו במוכרח ושמו כניסת אלעראקיין שהיו אנשי בבל מתפללים בתוכו כמנהגם״(ראה דברי יוסף, עמי 118: וראה בן־ גוריון תש״ה, עמי כ). על בית כנסת אלעיראקיין בפוסטאט ועל היהודים הבבלים שם בדורו של הרמב״ם ראה אסף תרצ״ה 2, עמי 418-414: גוטהייל 1907: קרויס תרצ״ה, עמי 44-34.
[1] על קדושים ובעלי נסים בספרותינו ראה נוי 1962ב: יזון 1968. ראוי לציין שנמצא סיפור על הרמב״ם שבו מסופר שהרמב״ם הטיל ספק בענייני דיבוק וגירושו, והפריך את הטענה על הדיבוק שנכנס כביכול באישה הנוצרית שהתחילה לדבר לטינית, יוונית ולשון הקודש, בכך שהאישה שירתה אצל כומר שאמר בקול רם את דבריו בשפות הנ״ל והדבר נקלט במוחה. הסיפור נתפרסם על ידי סטריזובר תרפ״ז, עמי מח-מט, וראה העתקת הסיפור בהשמטות אצל אבידע 1954, עמי 106-105. וכן גם הועתק על ידי נגאל תשמ״ג, עמי 266-265.
Mohamed Fouiteh ayli hayani محمد فويتاح أيلي حياني-בעברית ובערבית
צור שהחיני [רבי דוד בוזגלו] ליאור אלמליח
צוּר שֶׁהֶחֱיָנִי דַּרְכּוֹ הִנְחָנִי בּוֹ כָּל מַעְיָנִי
עָלָיו מִשְׁעָנִי כִּי הוּא עָשָׂנִי וְהוּא קָנָנִי
לוֹ הִבְדִּילָנִי אוֹרוֹ עָטָנִי צוּר שֶׁהֶחֱיָנִי
אֵל נָא יָסוּפוּ אוֹכְלֵי בַּת עַמִּי
טַל יַעַרְפוּ דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמִי
שַׂגֵב הֲמוֹנִי אַתָּה מִשְׂגַּבּוֹ
יְקֻלָּל מוֹנִי הָשֵׁב צוּר חַרְבּוֹ.
יֵבוֹשׁוּ זֵדִים יִכְלוּ וּקְבַרְתִּים
וַעֲדַת בּוֹגְדִים יִהְיוּ נִצְמָתִים
צוּר שֶׁהֶחֱיָנִי…
מִיּוֹם הֶגְלָנִי מִבֵּית מְעוֹנוֹ
לוֹ אֶשָּׂא עֵינִי עֶבֶד לַאֲדוֹנוֹ
בּוֹ בָּטַח לִבִּי סוֹף כָּל סוֹף יַחֲמוֹל
חוֹרְשִׁים עַל גַּבִּי רִשְׁעָתָם יִגְמוֹל
הֵן הֵן אֵל שַׂגִּיא שׁוֹכֵן עֲלִיָּה
יוֹם יוֹם בּוֹ אֶהְגֶּה עֵינִי צוֹפִיָּה
צוּר שֶׁהֶחֱיָנִי…
רְחוֹקִים יַקְרִיב עַל יַד אֵלִיָּה
מִיַּד כָּל יָרִיב יַצִּיל צְבִיָּה
יָחִיד אֵין שֵׁנִי אֵין לְהַמְשִׁילוֹ
יָחוֹן עַם עָנִי יַרְחִיב גְּבוּלוֹ
כַּתָּמָר יִשְׂגֶּה דָּוִד מְשִׁיחוֹ
אַקְרִיב אֶת חַגִּי עַל רֹאשׁ מִזְבְּחוֹ
צוּר שֶׁהֶחֱיָנִי...
https://youtu.be/ETFdqFDI0mw
أيلي حياني، أسباب امحاني
اعيونو في اعيانـــــــــــــــي
البركي اسباني، البركي اهواني
درتو فاسناني، امشا و خلاني
خلاني انّاني، أيلي حياني
…أيلي حياني، أيلي حياني
مصاب انشوفو حتى في امنامي
يا اللي تعرفو بلغ لو سلامي
الناس لاموني، اعلاش كنحبو
زادو لاموني، كِرضيت ابغُلبو
يا داك الغادي، قولّو إلى اجبرتيه
لا زلت انّادي، و ديما مستنيه
أيلي حياني، أيلي حياني
يا ربي فقريب، تكمل ارجايا
و يكون احبيبي كاعد احدايا
و الى ما جاني، أنا نمشي لو
غير ننظر فيه، بلا ما انّادي لو
اللي حب البركي، يصبر لجروحو
اللي حب البركي، يسمح بروحو
أيلي حياني، أيلي حياني
*****
كلمات أحمد الطيب لعلج
لحن و غناء محمد افويتح
أغنية تعود إلى نهاية الخمسينات
פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים
הנכבדים היהודים הוסיפו במכתבם שמפאת כבודו של הנציב הכללי נמנעו מלפרט את כל המקרים החמורים שבהם היו קרבן למעשיו של שארייר. הם התחננו לפני הנציב הכללי שיסייע להם בשם הצדק וללא משוא פנים, ושיגן עליהם ממעשי נקם חסרי רחמים שעלול הקפטן לעשות אם ייוודע לו שהגישו תלונה נגדו. על המכתב חתמו אהרון אבן חיים, שלום בן סימון, אברהם אסולין, יוסף סבאג, יאניה אילוז ויצחק שושן. הכתובת שנרשמה למתן תשובה, כנראה מטעמי ביטחון, היא: אצל שלום אילוז, קזבלנקה.
בשלב זה המליץ המפקח על המוסדות היהודיים לנציגי קהילת תינגיר להשאיר את המכתבים אצלו, והבטיח שיטפל בתלונתם בהקדם האפשרי ובאופן אובייקטיווי. ואכן ב־22 בספטמבר 1943 נשלחה מהנציבות הכללית ברבאט הוראה לקיים חקירה על התקרית בין מפקד הלשכה לענייני ילידים בתינגיר לבין הקהילה היהודית במקום. פרטי הפרשה הובאו כנראה לידיעתם של הקונסול הבריטי והקונסול האמריקני ברבאט, ומכל מקום ב־28 בספטמבר נשלחה מלשכת הנציב הכללי אל פיליפ בוניפס (Boniface), מנהל המשרד לעניינים פוליטיים במרוקו, בקשה לזרז את העברת המידע בפרשה זו. ב־4 באוקטובר שלח בוניפס העתק של הבקשה אל מפקד מחוז מראכש, והאיץ בו להשלים במהרה את כתיבת הדוח על תוצאות החקירה.
הערת המחבר – בוניפס ניהל למעשה את המדיניות הפוליטית של צרפת במרוקו בשני□ 1956-1944 (להוציא תקופת כהונתם של הנציבים הכלליים אריק לאבון(Labonne), מרס 1946 – מאי 1947, וז׳ילבר גראנדוואל (Grandval), יוני-אוגוסט 1955). הוא החל את שירותו במרוקו בשות 1924, תחילה כמתורגמן ואחר כך כמפקח אזרחי. במלחמת העולם השנייה היה אחד מאנשי המנהל הבודדים שהצטרפו למחתרת הצרפתית. עם נחיתת כוחות בעלות הברית במרוקו השתתף בניסיון נפל להדיח את נוגס, ואחר כך נמלט לתוניסיה. בשות 1944 מונה למנהל העניינים הפוליטיים במרוקו, והחזיק במשרה זו לאורך שנים, לא רק בשל סגולותינ כאיש מנהל, אלא גם בשל תכננות אחרות: היותו איש מזימות מוכשר, דבקות במטרה, יכולת לזהות את החולשות של כל אדם ולנצלו, אדישות לקרבוות של יזמותיו, בוז לשוויון. השימוש בכוח היה העיקרון היחיד שהנחה את צעדיו. בשובו למרוקו היה בוניפס משוכנע שנועד מלידה לפעול במרוקו בתור אדון ׳מעצם מוצאו הגזעי' (צרפתי לבן). הוא חלם להפוך את מרוקו ל׳צרפת חדשה, הן לטובת תושביה, והן למען גדולתה של צרפתי. הוא סבר כי על מרוקו להיות מעין אחות צעירה לאלגייריה, והעריך כי ניתן להשיג זאת על ידי ביטולו של הסכם פאס משנת 1912, שכונן את שלטון החסות הצרפתית במרוקו. ראו: זיוליין, עמי 192-191.
באותה עת, ב־27 בספטמבר, דיווח מפקד הלשכה לענייני ילידים באזור ורזאזאת, הקולונל ריבוי (Rivaud), למפקדו במראכש על תוצאות התחקיר שקיים מפקד בו־מאלן, גולים (Gaulis), בעניין תלונת יהודים מתינגיר. ריבו התחייב במסגרת סיורו באזור לבקר בכפר, כדי ללמוד על הפרשה מקרוב.
מדוח החקירה הראשון בפרשה עולה שב־22 בספטמבר שוחח גוליס תחילה בטלפון עם הקפטן מורו(Moreau), ממלא מקומו של שארייר, שיצא לחופשה, ולמחרת הגיע לכפר. מפאת כבודו של שארייר הוא לא רצה לקיים חקירה מעמיקה בהיעדרו, ולכן הסתפק בגביית עדויות ממורו ומהכליפה של טודרה. הוא ציין שעד לכתיבת הדוח לא הגישו לו היהודים כל תלונה, וכי מעולם לא פנה אליו שום יהודי מתינגיר, לא בעת ביקוריו כמפקח בתינגיר ולא במשרדו בבו־מאלן. משום כך כנראה כתב: ׳אינני יודע אם יהודי תינגיר לא יציגו תלונות נוספות שלא הובאו לידיעתי׳.
בעקבות שיחותיו עם שני האישים, הגיע גוליס לממצאים הבאים:
- ארבעה עשר מנכבדי הקהילה היהודית בתינגיר נסעו באופן פרטי לפני כשמונה ימים לפגישה במראכש. בראשם היה מאיר אלחדד, שיח׳ היהודים בתינגיר. הם נסעו כדי לבקש את עזרתן של הקהילות היהודיות בקזבלנקה וברבאט, ואולי גם במראכש. הם החליטו להתלונן על הקפטן שארייר ופנו בעניין זה גם לעורכת דין יהודייה בקזבלנקה בשם הלן קאזס־בן־עטר, והיא ביקשה מהם מקדמה של 50,000 פרנקים.
- על פי התלונה של היהודים סירב הקפטן שארייר לקבל את נכבדי הקהילה ותבע שהיהודים ילבשו את הלבוש המסורתי שלהם, ג׳לביה שחורה. ביום המפקד לגביית המס הכפרי הופיע מאיר אלחדד בג׳לביה לבנה, ושארייר הורה למחזנים להכתים את בגדו בדיו ולהטיל אותו למים מלוכלכים.
- ליהודים בתינגיר בעיות נוספות שלא הועלו על ידם: הם נדרשו לשלם למתורגמן סי אחמד בן חסן סכום של 500-200 פרנקים כדי לקבל תעודת מסע.
הערת המחבר – 47 הכפר היה באזור צבאי ולכן צריכים היו היהודים, כמו כל תושבי הכפרים באזור, לקבל תעודת מסע כדי לצאת מהכפר ולנוע באזור. סכום הכסף היה כנראה גבוה ומנע מיהודים שלא היו בעלי אמצעים לצאת מהכפר. גוליס לא גבה עדות מהמתורגמן, מאחר שגם הוא יצא, ב־21 בספסמבר, לחופשה בת שלושה שבועות.
נוסף על כך החרימו ליהודים מצרכי מזון. הממונה על הספקת המזון בתינגיר, מולאי אחמד בן דריס מסעודי, ערך ביזמתו חיפוש אצל היהודים והחרים מהם מצרכים מסוימים. הקפטן שארייר החרים מסוחר יהודי שני שקי אלום (אבן מלח). המשרתים של שארייר ומורו חרגו מסמכותם ומעלו באמון שניתן בהם פעמים רבות והחרימו מיהודים, עבור מפקדיהם או לעצמם, את נתחי הבשר המשובחים. לעתים אף תבעו מהיהודים עד 500 פרנקים כדי שלא ידווחו למפקד האזור על השחיטה המחתרתית.
החרמת מצרכים מסוחרים יהודים בתינגיר לא הייתה חריגה. מצרכים מוקצבים שהוסתרו על ידיהם הוחרמו כבר בתקופת הקפטן דיל(Deal), שקדם לשארייר. גוליס הדגיש שפעולה זו הובאה לידיעתו באחד מביקוריו בתינגיר, והוא ראה במו עיניו את המצרכים שהוחרמו: סוכר, נרות, גפרורים, שמיכות צמר, מוצרים של הילידים, שמן מאכל ותמרים. מפקד בו־מאלן התיר למכור את מרבית הסחורות בשוק במחיר הרשמי, והכספים הועברו לסוחרים שמהם הוחרמו המצרכים. השמן והתמרים עוקלו כקנס וחולקו לחיילי ׳גום׳, למֻחזנים, לעובדים, לחיילים בחופשה וכו'. מספר יהודים נעצרו לתקופה קצרה בעוון סחר בשוק השחור. התנהגותם של היהודים בתינגיר במהלך המלחמה הייתה לדעת גוליס מבישה. כל עניינם היה להפיק מהמצב רווח מרבי לתועלתם האישית, ולכן חובה לטפל בהם בחומרה יתרה, כדי למנוע מהם לנצל באופן ציני את האוכלוסייה הענייה בטודרה.
- פנייתם של היהודים לסמכויות המנהליות הגבוהות, שלא על פי ההייררכייה, בקשת התמיכה מהקהילות היהודיות בקזבלנקה וברבאט ושכירת שירותיה של עורכת דין – כל אלה מלמדות באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהתלונה הוגשה מסיבות פוליטיות.
- התלונה לדעת גוליס חסרת חשיבות. אולם מאחר שהמוסלמים בטודרה עקבו בתשומת לב רבה אחרי השתלשלות האירועים, שכן רבים מהם ידעו זה זמן רב על המזימה היהודית ואף הזהירו בנדון את הכליפה, הוא המליץ לנקוט נגד היהודים יד קשה ללא עכבות. הוא חשש שהיהודים פורקי העול ישפיעו לרעה על אוכלוסיית הילידים בטודרה.
הגדה די היטליר – אבישי בר אשר. פעמים 114 -115
מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע )
ו. לשון
השכבות הלשוניות ׳הגדה די היטליר׳ כתובה בלשון הערבית־היהודית המשתקפת בשרח להגדה של פסח. לפיכך הערבית־היהודית (הכתובה והמדוברת) היא המצע הראשי ליתר המרכיבים הלשוניים בחיבור, ולצדה קיימים בו עוד שלושה מרכיבים לשוניים: הלשון הערבית המדוברת, השפה הצרפתית והמרכיב העברי. התמהיל העשיר של הערבית של השרח עם שלושת המרכיבים האחרים הופך את ההגדה לתעודה לשונית מעניינת.
המרכיב הלשוני הפעיל בחיבור – לבד מלשון השרח – הוא הערבית המדוברת, שהיא חוליית הקישור המרכזית בין לשון הטקסט – הארכאית יחסית – לבין הסיפר המודרני. הפער בין הלשון הכתובה ללשון ה׳גבוהה׳ מורגש למשל במעברים האיריומטיים: חלף מילות השרה ׳זמיע למהדאז יזי ויעייד פסח׳(כל דצריך ייתי ויפסח) נכתב ב׳הגדה די היטליר׳: ׳זמיע למחדאז בררעדא כא יטיר׳(כל דצריך ברעדה בורח [שורה 7]), משפט המוזג את הדיבור העממי בתבניות הלשון המסורתית. דוגמה נוספת: הפסוק ׳וייאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גירשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם׳(שמות יב, לט), המובא בהגדה של פסח, מתורגם גם הוא בלשון מעורבת, לשון השרח ולשון הדיבור: ׳וכבזו דאך לעזין ועמלוה ספאכיתי. / חין טררדוהום מן מאצאר ומא קדרוס יתקבו. / וחתא לא צום לא מן עמלו אילהום׳(ויאפו את הבצק ועשו אותו ספגטי. / כאשר גירשום ממצרים ולא יכלו לנקב [את הבצק] / וגם צום לא עשו להם [שורות 384-382]). מורכבות זו, הניכרת למעשה לכל אורכו של החיבור, הופכת אותו לטקסט בן כלאיים במובהק.
רוב המידע הראלי בחיבור, שעיקרו שמות ומושגים הקשורים במישרין למלחמה, שאוב מן הצרפתית, שהייתה לשון מדוברת וכן לשון העיתונות בסביבתו של המחבר. אביא לכך כמה דוגמאות: מינוח פוליטי: ׳ליסתאתו דו זויף׳(le statut des juifs, תקנון היהודים [שורות 1357,341,340), ׳לגוליסת׳ (les Gaullistes, הגוליסטים [שורות 394, 1408); מינוח צבאי: ׳לא רואיאל איר פורץ׳(la Royal Air Force, חיל האוויר המלכותי [שורות 299,296,66 ועוד]); ׳לבומבארדמאן׳(les bombardements, ההפגזות [שורה 1265); מינוח ייחודי למלחמה: ׳כאמפ דלא כונסתראסיון׳(camp de la concentration, מחנה ריכוז [שורה 181[); שמות מקומות: ׳סתאלינגראד׳(Stalingrad [שורות 1247,102), ׳בירלין׳(Berlin [שורות 182, 279, 288 ועוד]); שמות מנהיגים ומצביאים: ׳שורשיל׳(Churchill [שורות 197,107,49]), ׳רומיל׳(Rommel [שורות 1143,137).
עד כמה הייתה הצרפתית לשון דומיננטית בחיי היומיום של המחבר ובסביבתו אפשר ללמוד משכיחותם של שמות עצם כלליים, שאינם נוגעים דווקא למלחמת העולם השנייה, כגון: ׳דיסכור׳(discourse, נאום 1שורה 46]), ׳מוסיו׳(monsieur, אדון [שורות 46, 49, 116]), ׳לגיר׳(la guerre, המלחמה [שורה 216]) ועוד רבים. הצרפתית בהגדה כפופה לכללי התחביר של הערבית, ולכן לא ייפלא למצוא שפע ביטויי כלאיים לשוניים, כמו: ׳בלבראצאר׳(JL
brassard +, ברצועת יד [שורה 186]), ׳מן לילת תראנת נוף + trente neuf, מליל שלושים ותשע [שורה 113), ׳לאריסתריכסיון רצ׳למא׳(la restriction + ד, הגבלה של אפלה [שורה 1413). הוא הדין בתצורת שמות מלשונות זרות על דרך הערבית: ׳פלאייצהום׳(המילה הספרדית plaza [צרפתית: place! במשקל הריבוי השבור בערבית ובתוספת הכינוי החבור [שורות 0343-342, ׳מיתראיית׳ (סיומת הריבוי הערבי השלם לנקבה למילה mitrailleuse [שורה 260!) ועוד.
ראוי להעיר גם על כמה מילים שמקורן מלשונות אירופיות אחרות, ושהדובר הכירן כנראה בתיווך הצרפתית, לדוגמה: ׳דאנסינג׳ (dancing, באנגלית [שורה 412]), ׳גלותיי׳(Gauleiters, בגרמנית: מושלי מחוז [שורה 1172), ׳מאכארוני׳(macaroni, באיטלקית [שורה 1380).
במסגרת הלשון הערבית הכתובה בהגדה מזדקרות לעין הקורא כמה מילים שמוצאן בעברית, ואשר שימשו בפי המחבר כחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של הערבית־היהודית. להלן כל הדוגמאות לתופעה זו: ׳גלות׳(שורה 97), ׳דרך ארץ׳(בהוראה השכיחה של דרך ארץ כנימוסין [שורה 200]), ׳מיצאח׳ (מצח ושורה 68]), ׳מזל׳(שורה 134 ), ׳מלאכי חבלה׳(שורה 42), ׳ממזר׳ (בהוראה של קללה וכינוי גנאי [שורות 1130,38), ׳מעשה׳(שורה 37), ׳נס׳ (שורה 89), ׳צום׳(שורה 384). דוגמאות אלה מעידות שהמרכיב העברי זניח מאוד, ואינו חורג מאוצר המילים העברי הבסיסי שהיה שגור בלשונם של דוברי הערבית־היהודית.
חכם חכם
לינגליז לכייס אס הווא יקול אנגליה, חכם, מה הוא אומר
לא רואיאל איר פרץ תכדם בלמעקול חיל האוויר המלכותי פועל בחכמה
חתתא נתי קול אילו, סחאל מן רגיפא כא תתכל פפסח
ואף אתה אמור לו : כמה מצות נאכלות בפסח ?
כל רגיפא בכורא עלא למיצאח כל מצה בפצצה על המצח
בלכור צחאח בפצצות חזקות
רשע רשע
היטליר דאלם אס הווא יקול היטלר – רשע מה הוא אומר ?
לכדמא ולעדאב כללהא אלליהוד העבודה והעינויים כולם ליהודים
ליהוד לאייס אילו ליהודים ולא לו
עלא די חבת תכרז רוחו בלגדרא ולפי שעמדה רוחו לצאת בזעם
כפר פליהוד התאכזר ליהודים
חתתא טאליאן כא יגזז סנאנו ויקול אילו גם איטליה תקהה את שיניו ותאמר לו
פלאליבי ולךאפריך תקאדתלי לעדדא בלוב ובאפריקה אזלה לי התחמושת
אילי ולאייס אילו לי ולא לו
ולוכאן מא תבבעתך מא נחצלו בזוז ואילו לא הלכתי בעקבותיך, לא היינו שנינו נלכדים
תם תם
לאמיריך למליח אס הווא יקול, אס האדא אמריקה – טוב, מה הוא אומר, מה זאת
ותקול אילו, גיר ברופלאניס ואמרה אליו : רק במטוסינו
נפככו דונייא כאמלא, מייד לעדו נציל את העולם כולו מיד הצורר
ושאינו יודע ושאינו יודע
ומוסוליני די מא יליקס להדרא ומוסוליני שאינו ראוי לדבר עליו ?
נתי תבדא אילו. פחאל מא קאל לפסוק את פתח לו, שנאמר
לחצלא דליתיופי ותונס לעזיז בהילכדותן של אתיופיה ותוניסיה היקרה
עמל אללאה נס וזאס לינגליז ויעש אלהים נס ויבא את האנגלים
כררזהום מטריק מאצאר ויוציאם מארץ מצרים
ומותגומרי תבבעהום הלא חצצאר ומונטגומרי רדף אחריהם ללא מצור
יקדר מן ראץ שהר יכול מראש חודש
יתעללם הווא והיטליר סריך ילמד הוא והיטלר השותף
פאס זא לאמיריך אללאפריך כאשר באו האמריקנים לאפריקה
יקדר מן מאזאל נהאר יכול מבעוד יום
תעללם לתקול, פסבבת ליהוד לא מן קולת אילא פסאעא
תלמוד לומר : בעבור היהודים לא אמרתי, אלא בשעה זו ( כלומר מיד )
מן הנא לשבועות נתפככו מן לגלות מעתה עד שבועות נינצל מן הגלות
הקצידה ב 'שיר ידידות' — המקורות הטקסט והמוסיקה / אברהם אמזלג
הקצידה ב'שיר ידידות'
המקורות הטקסט והמוסיקה
אברהם אמזלג
פעמים מס' 19 – עמוד 88-112
פרק מספר 1 מתוך המאמר
׳שיר ידידות׳, קובץ שירת הבקשות של יהודי מארוקו,' כולל כ־550 פיוטים המחולקים על פני עשרים פרשיות־השבוע שבין פרשת בראשית לשבת זכור (שלפני פורים). הפיוטים מושרים באחד ממודוסי הנובה האנדאלוסית: ואת השלב האחרון המסיים כל אחת מסדרות הפיוטים חותם ביצוע של קצידה אחת לפחות מתוך מבחר הקצידות- הבאות בסוף כל פרשה. ׳שיר ידידות׳ כולל 84 קצידות, לפי הפירוט הבא:
| מספר הקצידות | המודוס | הפרשה |
| שלוש | רמל־מאיא | 1. בראשית |
| שלוש | צביהאן | 2. נח |
| שלוש | רמל־מאיא | 3 לו־לך |
| שמונה | חגאז־משרקי | 4. וירא |
| שלוש | רצד | 5. חיי־שרה |
| חמש | רמל־מאיא אוו(=או) צביהאן | 6. תולדות |
| שש | רמל־מאיא אוו צביהאן | 7. ויצא |
| שלוש | חגאז־כביר | 8. וישלח |
| ארבע | מאיא | 9. וישב |
| שש | חגאז־כביר | 10. מקץ |
| שש | חגאז־כביר | 11. ויגש |
| ארבע | רצד־דיל אוו אסתהלאל | 12. ויחי |
| חמש | אסתהלאל אוו מאיא | 13. שמות |
| ארבע | עושק | 14. וארא |
| חמש | חגאז־כביר אוו חיסר | 15. בא |
| אחת | חגאז־משרקי | 16. בשלח |
| חמש | ג׳ריבת־לחסין | 17. יתרו |
| חמש | חגאז־כביר | או. משפטים |
| שתיים | ערק־עג׳ם אוו מזמום | 19. תרומה |
| שלוש | רצד | 20. שבת זכור |
פירוט ההפניות הביבליוגראפיות — ראה בסוף המאמר.
הערת המחבר : הקובץ הופיע בעריכתם של דוד יפלח, חיים אפריאט, חיים בן־עטר ודוד קיים(או קאים, אלקאים. אלקיים, ונדפס במראכש בשנת תרפ״א. שיר ידידות הינו מהדורה משופרת של 'רני ושמחי׳, שהופיע בעריכת יצחק בן יעיס, מוגאדור תרפ״א. 'שיר ידידות׳ גם יצא לאור בארץ. מספרי העמודים המצויינים במאמר זה מתייחסים למהדורת ירושלים תשכ״א.
בעוד שפיוטי ׳שיר ידידות׳ לוקטו ממבחר הפיוט העברי מהמאה ה־9 עד המאה ה־ 19 (תוך מתן עדיפות למשוררי ספרד) הרי הקצידות נכתבו כולן בידי משוררים עבריים במארוקו. משוררים אלה היו אמונים על הקצידה המקומית ודרכי חיבורה, וכדוגמת המשוררים הערביים, הם הרכיבו לחן קיים של קצידה ערבית לטקסט עברי, תוך ציון שם הקצידה הערבית והוראה במגרבית־יהודית: ׳קץ׳ (= במידת, על־פי), ׳קיאץ׳ (= במידת), כלומר, בלחן.
מאמר זה דן בקצידה בתרבות יהודי מארוקו, בתפקידיה, בצורותיה, במוסיקה שלה ובצורת ביצועה בפי זמרים מגרביים ובפי פייטני שירת הבקשות כפי שהיא בישיר ידידותי.
א. הקצידה בקרב יהודי מארוקו
הקצידה היא שיר מגמתי בעל תכלית, ארוך ושקול, עם פתיחה. באשר ל׳תכליתיות׳ יש עניין מיוחד בדברי ר׳ דוד קיים, המובאים בספרו ׳שירי־דודים׳. בראש הקצידה ׳דר מרום ואיום׳, שהוא מכנה אותו ׳פיוט׳, כותב ר׳ דוד:
שירים אלה על נגוני פיוטי הערבים ונקראים לקצאייד מפני שמספרים בהם ענין אחד בכל אחת ואחת. ענין שבחים, או גנות, או חשק וכו׳ ולכן יש בהם שהוא בעל ששה או שבעה או עשרה בתים ר״ל ארוכים. אבל רק על ענין אחד מדבר המשורר גם אנחנו צריכים לחבר רק על ענין אחד בכל פיוט.
כל טורי הקצידה חרוזים בחרוז אחיד ושקולים במשקל אחד. הקצידה הקלאסית," שמקורה בשירה הערבית הג׳אהילית הקדם־אסלאמית, בנויה משני חלקים: חלק ראשון הוא הפתיחה וחלק שני מהווה את עיקר השיר." השם קצידה או ׳קצא׳ (= סיפור) משמש בפי יהודי מארוקו כשם לשירים אירועיים שונים, טראגיים או משמחים.," המשוררים היהודים במארוקו הכירוה ודאי בצורתה בשירה העברית בספרד," אבל כפי שיתברר להלן, הדוגמה שעמדה לנגד עיניהם היתה הקצידה הברברית הצפון־אפריקאית. תפוצת הקצירה המגרבית בקרב יהודי מארוקו היתה רבה מאוד, מעמדה היה נכבד והיא שימשה כאמצעי־ביטוי לצרכים חילוניים ודתיים כאחד.
האסכולה הצרפתית של חוקרי המוסיקה הערבית בצפון־אפריקה לא פסחה על הקצידה. שוטן (Chottin) תיאר בפרוטרוט את הקצירה במארוקו, גם ארלאנג׳ה (R.D Erlanger)" ( ורואנה (J. Rouanet עסקו בקצירה, ולממצאיהם יש השלכה על הקצידה בקרב היהודים. בתוניסיה בוצעה הקצירה כסולו מאולתר על נושאים מלודיים, השאולים מן הנובה שבמסגרתה היא בוצעה. אם לא אולתרה על אותם נושאים מלודיים ממש, הרי לפחות הושרה במודוס של אותה נובה. באלג׳יריה הקצידה היא חלק מן המוסיקה הדתית יותר מאשר החילונית, אם כי היא נפוצה למדי גם בצורתה החילונית. הקצירה כפי ששוטן מתאר אותה על נושאיה, מבניה ולחניה היא המקובלת בקרב יהודי מארוקו.
לדברי שוטן, הקצירה המארוקאית מושפעת מהבֶּרְבֶּרִים, מוּשֶרֶת בערבית המדוברת ומבוססת באופן בלעדי על המשקל הכמותי. במבניה, היא שיר עם פזמון, הנקרא ׳חרבא׳ (=רומח, חנית), ואילו הבית נקרא ׳קסם׳ (= חלק), והוא בנוי מחמש עד ארבע שורות, החרוז נקרא ׳שטר׳, שני החרוזים הראשונים נקראים ׳פראס׳ (= מצע) והשלישי נקרא ׳ג׳טא׳ (= כיסוי). הבית האחרון יש לו שתי סגולות, ספרותית ומוסיקאלית: הוא מסכם את הנושא ומכיל את שם המשורר והוא מהווה שיא מוסיקאלי על־ידי ה׳תצריף׳. לא לשוא זכה הבית האחרון לשמות שונים:(1) ׳אזרב׳ (=החשה), כאשר הקצירה פולמוסית סאטירית; (2) ׳סרחא׳ (־׳המפורשת׳, נושא האהבה) או בהקטנה ׳סוירחא׳, כאשר האהבה היא מושא הקצירה: (3) ׳דרידכא׳ הוא שמו של הבית האחרון בכמה אזורים (כמו תפילאלת וסקורה).
מתוך סוגי הקצידות המוכרים נמנה שישה:
- – ׳מקצור אזנאח׳ (= שבור הכנפיים) — קצידת אהבה הפותחת בדרך־כלל במילים ׳והווא יא וודי׳ (= ובכן ידידי).
- – ׳משלוך׳ (=שרוט, פשוט־עור) — קצידה סאטירית.
3 – ׳סוסי׳ מאזור הסוס במארוקו.
4 – ׳משרגי׳ (= מזרחי) — קצירה בעלת התכוונויות דתיות.
5 – ׳בורג׳ל׳ (=בעל הרגל) — קצידה בעלת איפיונים מלודיים מיוחדים.
6 – ׳גומחי׳ (= סואן, נמרץ) — במשקל 5/8
אחדים משמות מחברי הקצידות שמזכיר שוטן עודם נישאים בפי פייטנים יוצאי מארוקו, בהם: מפאס — שיח׳ אלגראבלי, אל חאג׳ אידריס בן־עלי, המכונה ׳אל חנס׳ (הנחש) אולי בשל הסאטירה שבקצידות שלו: מהעיר סלא — שלוח וחמדוק. שוטן גם מזכיר מחברים אחרים שפעלו בשנות ה־20 עד ה־40, בהם: סי (מר) אלמדרבי (הרפד), שחיבר למעלה מעשרים קצידות אהבה, סי מוחמד בן־עלי, עבד אלקדור אלעלאמי, הנודע בקרב יהודי מארוקו, מוחמד בן־סלימן ואחמד אלגראבלי." אולם רוב הקצידות הן אנונימיות. גם קצידות רבות מאת משוררים ומלחינים בני המאות הקודמות נעשו לנחלת הכלל, וכבר אין זוכרים את ה׳שיח׳ים׳,׳ שחיברו אותן.
הערות המחבר – אחת הקצידות הידועות ביותר של אחמד אלגראבלי, היא ׳אל־ח'אדם ולחורייא׳ (השפחה והמשוחררת), עוסקת במריבה בין שתי נשים, גבירה (לבנה) ושפחתה (כושית). הקלטה של הקצירה הזאת מצויה בארכיון ההקלטות שלי.
גם ׳מואיזו׳ — משה עטייא, אמן הקצירה המגרבית (איש קריית אתא), שהפיץ עשרות קאסטות של קצידות מגרביות. מכנה עצמו ׳שיך מואיזו׳, ר׳ חיים שושנה מביא ב׳אעירה שחר׳ 12 תמונות של פייטנים. וביניהן תמונת ר׳ דוד יפלח. ומתחתה כתוב: ׳שיך דוד יפלח ז"ל׳. כתב־היד המכיל את הקצידות של ר׳ דוד יפלח נמצא ברשותו של מר עיוש מויאל מנתניה.
הקצידות היהודיות נכתבו במגרבית־יהודית באותיות עבריות, הופצו במארוקו בחוברות דקות, בהוצאת האחים חדידא ובהוצאת ר׳ יוסף לוגאסי שהעתיק את עיסוקו כמו״ל מקאזאבלאנקה לירושלים.
חאפט' – 1908 ״1912-הסכם החסות של צרפת וספרד
חאפט' – 1908 ״1912
עבד אלעזיז הואשם בשיתוף פעולה עם הכופרים, וב־23 באוגוסט 1908 הוכרז אחיו חאפט׳ כמחליפו. חאפט׳ עודד מרד וחתר לגירוש הצרפתים, לביטול החסות ולביטול החלטות ועידת אלחזיראס. רופאו האישי של חאפט׳ היה ד"ר משה מאני (1880־1961), יליד ירושלים. מזכירו ומתורגמנו של ראש הווזירים היה אלי כהן, שנשלח בשליחות דיפלומטית לפאריס ולמדריד ב־1909. תמך בחאפט׳ גם הסוחר המצליח ישועה קורקוס (1842־1929), שהוא ואביו חיים לפניו זכו לפריווילגיות מידי עבד אלעזיז, ושנטל חלק בשחרור צרפתים שהיו שבויים בידי המורדים. אבל כוחו של חאפט׳ לא עמד מול צרפת, והוא נאלץ לקבל את תנאיה בגלל חובו הכספי.
הסכם החסות של צרפת וספרד
ב־17 בנובמבר 1910 נערך הסכם בין ספרד למולאי חאפט׳, שבו התחייב האחרון לשלם לספרד 65 מיליון פזטות במשך 65 שנים. ב־1911 נחתו למעלה מ־100 אלף חיילים צרפתים וספרדים באגאדיר לשם כיבושה הסופי של מרוקו. גרמניה אישרה את ההשתלטות של צרפת בנובמבר אותה שנה, ובתמורה קיבלה את קונגו הצרפתית. ב־7 במרס 1911 נחתם הסכם סודי בין חאפט׳ לצרפת. באפריל אותה שנה הותקפו הרובעים היהודים במכנאס ובפאס על ידי שבטים מורדים, אך היהודים ניצלו מטבח הודות להתערבותו של צבא צרפת.
בשנים אלה, עד 1912, היו היהודים אחוזי בהלה נוכח האנרכיה שנוצלה על ידי פורעים. במכתב של חברת ׳חיבת ציון בפאס לדוד וולפסון, ב־1910, נאמר:
עול הגלות המר היה בעוכרינו יען עם בני ישראל יושבי מארוקו נאנחים ונאנקים מתלאותיהם אשר הקיפום מחמת המציק אשר ישקו אותם הישמעאליים הפראים שוכני מארוקו אשר לא בינת אדם למו. במכתב מצפת בתרע״א (1911) נאמר ש'העיר משובשת בגייסות׳ וברחוב היהודים ׳עושים שמירה לשמירה המה יושבים בפחד… כל שכן… ליושבים חוץ מרחוב היהודים בתוך בני נכר הארץ׳ (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 212). במכתב של ר׳ שלום אזולאי, רבה של צפרו לכי״ח בגי תמוז תרע״א (29 ביוני 1911) נכתב: ,זה ארבעה חודשים היינו נבוכים בארץ סגורים ומסוגרים אין יוצא ואין בא דווים וסחופים׳ בהמשך נאמר שנתנו שוחד ל'פלשתים, למעלה מעשרת אלפים פרנקים, ורק הודות לחיילי צבא צרפת שבאו לעזרת ׳אדוננו המלך׳ הונח להם. כדי להשיג סכוי חויבו גם יתומים ואלמנות להשתתף במגבית (שם, מסי 251 א, 266). על הא והמלחמה במשך שנתיים כתב ראובן אגייני (1878־1942) פיוטים בערבית עם הקדמות בעברית(׳שפתי רננות׳, עמי 202־219).
הסכם החסות עם צרפת נחתם ב־30 במרס 1912. ההתנגדות של צבא הסולטאן להסכם התבטאה במרד שפרץ באפריל אותה שנה, בו נרצחו צרפתים ויהודים בפאס. התנפלות על המלאח בפאס החלה ב־17 באפריל 1912 ונמשכה שלושה ימים. בתים ובתי כנסת נשדדו ונשרפו, נשים עונו, 60 יהודים נרצחו וכ־50 ונפצעו. היתה זו ההתנפלות האחרונה על יהודים תחת שלטון הסולטאנים ולפני תחילת משטר החסות. שאר היהודים ניצלו הודות לסולטאן שפתח את שערי ארמונו לפליטים. אלה שוכנו בחצרו, והוא הורה לחלק להם מזון.
ב־20 באפריל מינה הסולטאן ועדה בת 14 חברים, ביניהם שני הרבנים הראשיים ומנהל בית הספר של כי״ח, שתפקידה לשקם את המלאח ולסייע ליהודים הנזקקים. תרומות הגיעו מקהילות מכנאס, טנגייר וכן מיהודי ארצות־הברית, צרפת ובריטניה.
המרד דוכא, וב־27 בנובמבר 1912 נחתם הסכם בין צרפת לספרד על חלוקת שטחה של מרוקו. צרפת קיבלה את החסות על רוב הארץ וספרד על חלק מארץ זו, ברצועת החוף הצפונית. אותה שנה הדיחה צרפת את חאפט׳ ומינתה במקומו את אחיו יוסוף, ששלט עד 1927.
יובל לנישואין ויום הולדת להורים 9.3.1983 חיברה: חנה שגב-עקיבא אזולאי – איש ירושלים
יובל לנישואין ויום הולדת להורים
9.3.1983 חיברה: חנה שגב
יום הולדת להורים
אמא בת 67 שנה
אבא בן 70 שנה.
יובל הנישואין 50 שנה.
מה אפשר לעשות?
גיל אי אפשר לשנות.
אמא – מכובע המלמלה למטפחת קשורה,
מרכיבה משקפיים במסגרת אפורה.
אבא – מאופנוע יחיד בשנות השלושים
לרכב רגיל, לא נדיר, בשנות השמונים.
רכב מחנים עד המדרכה,
כי ההליכה קשה.
הורים יקרים! רציתי למשוך את החיים ולעצור גיל.
ניגשתי לטבע, וביקשתי בקשה.
אנא תנו להורי את גילם הצעיר חזרה!
ענתה לי בת קול:
״מה שלא עושה הטבע עושה הצבע״…
איזו הצעה אכזרית.
להורים עם שפע של חדוות חיים
מציעים פטנטים לא טבעיים.
לא תודה, אם את הגיל לא מחזירים
השאירו אותם בתיאום החיים.
אסתר׳קה ועקיבא הם גזע ושורשים.
אנחנו, כל האחים, התכנסנו אצל אחותנו הקטנה
בת הזקונים,
אם לשלושה בנים: איל, גיל ורפאל, שנולד לנו כגואל
(על שם דוד שנפטר בשנת 1982, צעיר לימים).
בבית זה לא מסתתרים מהגיל, מסתתרים מהבאים.
יום הולדת לסבתא בת שישים ושבע,
סבא בן שבעים,
וזה להם יובל שנים לנישואין.
ליום הנישואין מצטרפים
כל האחים והנכדים,
שנולדו בחודש מרס.
מצלצלים בדלת,
שקט…
ההורים מעבר,
כולנו במחבואינו בחדר.
שקט ודממה,
ההורים נכנסים ולא מבינים,
תוהים ואינם רואים את האורחים האנגלים,
ואמא עכשיו לא תסלסל את השפה האנגלית,
השמורה לה עוד מתקופת המנדט.
אחותנו הקטנה משיבה להורים בחיוך מופנם
האורחים לא מגיעים. חבל…
והופ, כולנו יוצאים ממחבואינו, ובהתרגשות פונים
לזוג המאוכזבים.
רמזור, יד, עצור!
אמא אבא את מי אתם רואים?
לא, לא את החברים.
זה רק סיפור מבוים בשביל להיות אתכם כאן.
ההורים מתרגשים עד לדמעות,
עומדים כילדים המומים ונבוכים.
את מי אתם רואים, הורים?
כן, את השנים…
בנים, בנות, חתנים, כלות
נכדים ונינים –
כולם סביבכם, כולם אתכם,
אתם מובילים.
בלי אורחת־גמלים,
בלי תוספת אורחים, ידידים ובלתי קרואים.
רק אנו, המשפחה, לבד.
הרימו כוסית לחיי החיים!
אבא, בהתרגשות עצומה,
סקר את קן המשפחה, אשר בנה בגיל ודמע.
עיניו מביטות באמא, באישה השותפת לקן המשפחה.
״באמת אני אוהב אותך״. אמא, חלילה תגלה אהבתה,
פן תישבר גאוותה.
והיא עונה בפסקנות שלה, כילדה שובבה ותמימה:
״כל השנים אירחתי את כל האורחים… כיבסתי
וגיהצתי לך ולילדים.
בלילות לא ישנתי,
אותך ראיתי מלידה – ללידה – היית ב״הגנה״.
ילדתי לך שמונה.
בוודאי מגיעה לי האהבה, האישה כמוני תמצא?!
במקהלה צחקנו, גם הנינים שאתנו.
אלה הורים גזעיים.
בלי עין הרע, חמישים שנה…
המשיכו הורים בדרככם:
להשתתף בשמחות
להתבלבל בין השמות, האחים, הנכדים והנינים,
לשכוח היכן הכרתם כשהייתם צעירים.
עשו חיל הורים,
טיול למצרים, ניגריה, מרוקו,
והפעם בלי לדחות
בגלל כל מיני סיבות.
ובבית־האבן בגבעת שאול המשיכו
להיות מלך ומלכה על כל הממלכה.
8 ילדים, 8 כלות, 5 חתנים, 31 נכדים ו־5 נינים.
שמרו על עצמכם הורים
ממריבות ילדותיות,
ובשמחות הבלתי נשכחות.
נותרו חמישים שנה, נצלו אותם ככל האפשר.
הזמן קצר, המלאכה מרובה.
האהבה קשורה בחמישים שנה.
ראו רמזור!
גיל אי אפשר לעצור!
כיתבו, שירו וספרו
למען דור ודור ידעו
על משפחה שכזאת.
המיסיונר אלכסנדר לוי – היהודים והמיסיון האנגליקני – אליעזר בשן
המיסיונר אלכסנדר לוי
בספטמבר 1843 מינתה האגודה הלונדונית את המומר אלכסנדר לוי כשליחה הראשון במרוקו. לפני כן הוא פעל בקרב יהודים בספרד ובפורטוגל, שהה זמן מה בגיברלטר ובקאדיס, למד שם ערבית מרוקנית ואחר כך עבר לטנג׳יר. הוא קיבל הוראה לפעול במוגדור, והגיע אליה ב־27 ביוני.1844
לפי המכתבים ששלח ממנה ב־ 12 ביולי וב־3 באוגוסט באותה שנה, ניתן ללמוד על קשריו עם היהודים, ביניהם גם עם הרבנים, וכן על תגובת המנהיגות היהודית נוכח הפעילות המיסיונרית. לוי התגורר בביתו של יהודי אזרח בריטניה, והרבה לבקר בבתים ובחנויות של יהודים, ואלה גמלו לו בביקורים.
לדבריו, הייתה נכונות לקבל ממנו ספרי תנ״ך בדפוס המיסיון, ספרי תפילות של הכנסייה בתרגום לעברית, ואף את ״הברית החדשה״, וכן לשוחח על הדת היהודית לעומת הנוצרית. הוא ניסה לשכנע את בני שיחו כי התלמוד וההלכה, המבוססת על התורה שבעל פה, אינם מחייבים, לעומת המצוות הנזכרות בתורה שבכתב.
תגובת הרבנים הייתה נחרצת. בית הדין המקומי החליט להטיל חרם על כל המדבר עם לוי או מקבל ממנו ספר כלשהו — כולל התנ״ך שהודפס על ידי המיסיון. כרוז נשלח להודיע במלאח על החרם שיוכרז בבתי הכנסת בשבת. החרם אצל יהודי מרוקו כפי שמתואר על ידי רופא מיסיונר : מודיעים לאדם שהוחרם. אם מעמדו החברתי גבוה, הוא נאלץ לעזוב את קהילתו למשך חודש ולתת צדקה.
אך ההכרזה על החרם עוכבה כיוון שהיו חילוקי דעות בנידון בין הרבנים. אחד מהם הציע לשכנע את לוי שהוא טועה, בתקווה שיחזור בו מהשליחות הנוצרית. לוי נפגש עם שני הדיינים אברהם קורייאט ויוסף אלמאליח." הרב קורייאט ביקשו שיימנע מלומר ליהודים שהמצוות שהרבנים דורשים לקיימן אינן
מוזכרות בתורה.
לוי דחה בקשה זו בטיעון שאסור להונות את הציבור. הרב יוסף בן אהרן אלמאליח ( תקס״ט-תרמ״ו 1886-1809) שהחל לכהן במוגדור בתור דיין בשנת 1840, ובשנות ה־70 מילא תפקיד חשוב במאבק נגד המיסיון, הציע לו לנהל ויכוח בכתב.
לוי השיב שהוא מעדיף ויכוח בעל פה — כנראה מתוך כוונה לתת לדברים הד ציבורי — ואמנם כך היה. דומה שהרב אלמאליח עוד לא עמד על הסכנה שבפעילות המיסיון. העימות נערך בבית הכנסת שהיה מלא, אף שהרב ביקש מהקהל לצאת.
הרב שאל את לוי מהי מטרת בואו. תשובתו הייתה: ״ לחשוף את טעותם של היהודים המתבססים על התלמוד כמקור לאמונתם, וכן להורות להם את הדרך הנכונה לתורת משה ולספרי הנביאים ״. על הצהרה כזו כמובן לא היה אפשר לעבור בשתיקה, והחרם הוכרז ברבים.
זהו החרם הראשון במרוקו שהוכרז נגד המיסיון האנגליקני במאה ה־19, ובעקבותיו באה שורה של חרמות נוספים. לדברי לוי, היו יהודים שמצאו דרך לעקוף את החרם על ידי קבלת ספרים מגורם שלישי. החרם פעל כבומרנג, ולדבריו ״ המוני יהודים ״ באו אליו. גברים ונשים באו לשאול בעצתו בענייני אמונה וחיי היום־יום.
לטענתו, הוא עודד חלשים כמו נשים במצוקתן ונסך בהם אמונה וביטחון בה'. כל העדויות האלה נמסרו על ידי לוי בלבד, ואין לנו שום מקור אחר התומך בסברה זו. לכן יש להתייחס לדברים כאל תיאור מגמתי וחד־צדדי, נטייה החוזרת ונשנית אצל מיסיונרים אחרים שפעולותיהם יתוארו בהמשך.
ב־15 וב ־16 באוגוסט 1844 הופצצה מוגדור על ידי צי צרפת כתגובה למרד המנהיג האלג׳יראי עבד אלקאדר שחדר למרוקו ומצא בה תמיכה. ההרעשה נרמה להרס בתי יהודים במלאח של מוגדור, והאנרכיה נוצלה על ידי מוסלמים מקומיים וכפריים מהסביבה להתנפלות על היהודים. כ־4,000 יהודים שברחו לכפרים היו טרף לאכזריות השבטים שהפשיטו אותם שדדו ורצחו 50 מהם. העזרה החומרית של המיסיון לסובלים הייתה מוגבלת משום עזיבתו של לוי לגיברלטר עקב המהומות, משם דיווח ב־29 באוגוסט על האירועים במוגדור.
הד עמום לפעילות המיסיונרית במוגדור בשנות ה־40 ניתן למצוא בסיפור על רבי חיים פינטו, שפעל במוגדור ( נפטר בו אלול תר״ה ) ו ״היה הולך מעיר לעיר וכל מי שהיה עובד עבודה זרה היה לוקח אותו״. בהמשך מסופר כי הוא הוכיח מי שעבד ע״ז. י׳ בן עמי שפרסם סיפור זה בספרו, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, עמי 362, משער שיש בדברים הד למיסיון הנוצרי (כך אמר לי ב־ ספטמבר 1994
מתוך ספר הערצת הצדיקים עמוד 362 יששכר בן עמי
ר׳ חיים פינטו (מוגאדור)
נקרא רבי חיים פינטו הגדול. נולד באגאדיר ועבר בגיל עשר למוגאדור, שם נפטר בשיבה טובה בכ״ו באלול תר״ה (1845). התפרסם בחייו בלמדנותו ובמעשי ניסים שעשה. רבי חיים פינטו הוא קדוש מפורסם מאוד בכל מרוקו ושבחיו נאספו במסגרת שני קבצים.
הוא המפורסם מקדושי משפחת פינטו, מהם ידועים אביו רבי שלמה פינטו, בנו רבי יהודה פינטו ונכדו רבי חיים פינטו המכונה רבי חיים פינטו הקטן.צאצאיו חיים כיום באשדוד ומפתחים פעילות קדושתית ענפה הקשורה אליו ולנכדו ר׳ חיים פינטו הקטן.
״ הקבר שלו אתה תשב לידו ביום ההילולה, רק תשים לידך סל ותתחיל לאסוף כסף, ומחייא רק תביא בקבוק ותמלא. ועל אוכל אין כבר מה לדבר. בקרית גת השנה הייתי בהילולה של רבי מאיר בעל הנם… אמרתי להם: למה אינכם עושים כוס של רבי חיים פינטו ? הם עשו אותה וקניתי אותה.
אני ישנתי בלילה, הנה הם יהיו עדים שלי, ואני רואה אחד עומד לבוש חליפה יפה שחורה של חכם, ואחד בא אחריו. ואחד בא עם חליפה לבנה, ואז הוא נישק אותי ואמר לי: אל תפחד, לא יאונה לך כל רע ותהיה לך אריכות ימים. יש בבית [ בביתו של רבי חיים פינטו במוגאדור כד.
לוקחים מהכד שמן ונותנים לנשים. גם לוקחים מהכוס, ומושחים על היד אם היא כואבת למשל. איפה שמושחים זה מתרפא. בליל ההילולה לא היה מקום לשבת. רק העניים שבאים לשם מקבלים ממון רב. לוקחים שלוש־מאות, ארבע־ מאות ריאל כל אחד. היו מדליקים הרבה נרות ליד הקבר, עד שהעשן שלהם היה מגיע לשמים.
את השחור של הקבר [פיח] שמים על המצח של הילדים. הגדולים שופכים מים על הקבר ושותים אותו. זאת התרופה. מספרים שם הרבה ילדים. מי שרוצה לספר ילד, מביא אותו ומביא עוגות. ומספרים את הילדים שם, כדי שהחכם יתפלל בעדם ויברך אותם. אומרים לחכם: הנה זה שלך. כל הילולה, אני אביא לך אותו, ותורמים משהו לכבוד החכם. יש מי שתורם עופות או כבש…״
״ סיפור על רבי חיים פינטו, עליו השלום. היה הולך מעיר לעיר וכל מי שהיה עובד עבודה זרה היה לוקח אותו. רבי חיים פינטו בא לעיר אחת. שם היה חסיד, יהודי לא למדן אבל בעל מקצוע. [נהג] לשוטט על עגלתו וקנה חתיכות ברזל, גרוטאות נחושת. יום אחד קנה גרוטאות מנוצריה אחת, ולא ידע מה יש בפנים. כאשר הכניס אה הסחורה לאורווה ורצה לברור ולשים בצד כל דבר, נכנס לאורווה והנה שמע קול קורא: יהודי ! לא ידע מי קרא לו.
פנה ימינה ושמאלה ולא מצא אף אחד. פעם שנייה רק שמע, נבהל. שאל: מי קורא לי ? ראש אחד מנחושת מלא כישופים ענה לו, ואמר לו: קח אותי, רחץ אותי, שים אותי על שולחן, שים למולי שני פמוטים ושני נרות. הוא לקח את הראש הזה, רחץ אותו, שם אותו על השולחן, הניח לידו שני פמוטים ובהם שני נרות.
הוא אמר לו: יהודי! היום אתה תרוויח אלפיים לירות. יצא, קנה גרוטאות והרוויח אלפיים לירות. בא ומצא שהנרות עדיין דולקים. אמר הראש: יהודי, קח את הנרות ושים נרות חדשים, כי מחר תרוויח אלפיים לירות. אמר בליבו: זה נמצא בעולם. אני ממשיך לשוטט.
עשה לפי מה שביקש הראש, ולמחרת אכן הרוויח אלפיים לירות. כל יום אמר לו הראש משהו אחר, עד שהיהודי התעשר תוך שלושה חודשים. קנה אניות, בתים, רכוש. יום אחד רבי חיים פינטו היה מסתובב וזה קרה כאשר כבר עברו על אותו יהודי ששה חודשים. אז בא רבי חיים פינטו לעירו של אותו יהודי.
שאל את היהודים, אם הם מכירים מישהו שהוא עובד עבודה זרה. ענו: אדוננו, אנחנו לא מכירים אף אהד שעובד עבודה זרה. ענה הרב: אולי אתם מכירים מישהו שהיה מסכן והוא עכשיו עשיר מופלג. ענו: יש לנו רק אדם אחד שהיה קונה בגדים ישנים, והוא עכשיו הפך לעשיר גדול.
ביקש מהם שיקהו אותו אליו. הלך. כאשר ראה היהודי העשיר את החכם, קם ואמר לו: ברוך הבא רבי חיים פינטו. שאל אותו הרב למעשיו. ענה שהוא סוחר בבגדים ישנים, ומזה ששה חודשים קנה חבילה ומצא בה ראש, והראש הזה הוא שגרם שהוא הרוויח את כל ההון הזה.
אמר לו הרב: איפה הראש מ? אמר לו: הנה הוא. מצא הרב שני נרות דולקים על שולחן. אמר לו הרב ליהודי: יש לך חדר ריק כדי שאוכל לשוחח אתך ? ענה שיש לו. נכנסו וישבו יחד. אמר הרב ליהודי: אם מישהו יתן לך בית מלא כסף, תעבוד עבודה זרה ?
ענה לו: אף פעם לא אעשה את הדבר הזה. אני לא אעבוד עבודה זרה.ענה הרב: עד מתי ? שמע בני! אתה עבדת עבודה זרה ולא ידעת. אתה תקום עכשיו, תהרוס את הראש הזה ותזרוק אותו לבית שימוש עד שלא יישאר כלום ממנו. ההון הזה, הואיל ואתה לא עשית בכוונה בעוברך את העבודה הזרה הזאת, ההון הזה יהיה שלך״.
סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור
רבדים של תרבות
בסיפורו הקצר על חייו בצפאקס שבתוניסיה, על חינוכו ועל אהבתו למוזיקה, פותח לנו נסים סרוסי אפשרות להבין לא רק את התרבות של משפחתו אלא גם את זו של משפחות יהודיות רבות בארצות האסלאם. לא לכל יהודי ארצות האסלאם הייתה היסטוריה תרבותית דומה לזו של משפחת סרוסי, אבל לא מעטים, במיוחד בעריה הגדולות של צפון אפריקה, דמו לה. הנקודה הבולטת ביותר בסיפורו של ניסים היא החשיפה שלו כילד וכנער בעיר הולדתו להשפעות תרבותיות כה רבות ומגוונות. עובדה זו קשורה להיסטוריה המיוחדת של תוניסיה. מכל ארצות צפון אפריקה – לוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו – הייתה תוניסיה הפתוחה ביותר להשפעות תרבותיות מבחוץ.
סיפורה התרבותי של תוניסיה מתחיל בתושבים המקוריים של צפון אפריקה, המכונים בֶרְבֶרִים. עד ימינו קיימות בה מובלעות של שבטים וכפרים ברבריים, אם כי רובן באלג׳יריה ובמרוקו, ורק מיעוטן בתוניסיה. לברברים לשון ותרבות המשמשות את מקצת תושבי האזור עד ימינו. לרוע המזל לשון זו אין לה כתב, ולכן אין בידינו יצירות המנציחות את תולדות הבֶרְבֶרִים ותרבותם בלשונם הם. ואולם תרבותם הטביעה חותם עמוק על צפון אפריקה. הסופר אלבר ממי, יהודי תוניסאי בן דורם של הורי ניסים סרוסי, העניק לגיבור של ספרו הראשון את השם אלכסנדר מרדכי בנילוש, וגיבורו זה תוהה על מקורו של שם משפחתו: ׳׳בנילוש, בן־עילוש, או בן הטלה בשפה הבֶרְבֶרִית־ערבית. מאיזה שבט הררי יצאו הורי?׳׳. אכן, הייתה באזור מסורת שיש בין היהודים המקומיים כאלה שמוצאם מבני שבטים בֶרְבֶרִיים שהתגיירו. רווחה אפילו אגדה, שכאשר פלשו הערבים לצפון אפריקה, במאה ה־7 לספירה, נערכו הברברים למלחמה נגדם בראשות מנהיגה בשם כהינה (כוהנת), שעמדה בראש שבטים ברבריים מתייהדים. בתהייתו על הזהות של גיבורו, אלכסנדר מרדכי בנילוש, מתייחס אלבר ממי לאגדה ־זו: "יום אחד דימיתי לגלות את עצמי נצר למשפחת נסיכים ברבריים שיוהדו על־ידי כהינה, אותה מלכה לוחמת שיסדה ממלכה יהודית בלב האטלס. שמחתי על שמוצאי מלב הארץ הזאת". ספק אם יש לאגדה על כהינה גרעין מציאותי, אבל יש בה כדי להעיד על מהותם של תושביו הקדומים של האזור, על מודעות לנוכחות יהודית עתיקת יומין בצפון אפריקה ועל השלב הראשון של התרבות האזורית, הרובד הברברי, שגם יהודים היו שותפים לו.
ההיסטוריה התרבותית של האזור כוללת תקופה של מאות שנים שבה שלחו לתוכו האימפריות העתיקות, כמו פניקיה, רומא וביזנטיון, שלוחות עמוקות. באתר הנמצא ליד תוניס עומדים היום שרידיה של קרתגו האגדית, בירתו של חניבעל, יריבה הגדול של רומא. הם מעידים על תרבות ימית ועירונית מפותחת מאין כמוה. אחרי שניגף חניבעל בידי אויביו שלטו הרומים בתוניסיה ושרידי תרבותם פזורים בה במקומות שונים. הפסיפסים שנמצאו מתקופה זו הם מן היפים בעולם, וממלאים את המוזאון הלאומי של הארץ. ואולם, התרבויות המפותחות העתיקות, הפניקית והרומית, לא השאירו מסורות חיות בתרבותה של תוניסיה. דווקא הרובד הברברי הקדום יותר וחסר הכתב, דווקא הוא נשאר חי. הרובד התרבותי הדומיננטי ביותר באזור עד ימינו אלה הוא זה הערבי.
מקורה של התרבות הערבית בחצי האי ערב. עם הופעת האסלאם במאה ה־7, ויציאת הלוחמים הערבים להפיץ את הדת החדשה ולהשליטה על אזורים אחרים, הם הגיעו גם לצפון אפריקה. הפולשים הביאו עמם לא רק שפה חדשה, הערבית, אלא גם דת חדשה – האסלאם. דתם הפכה לדת השלטת באזור ודחקה את הדתות הפגניות של הברברים, ואת הדתות המונותאיסטיות שקדמו לה, היהדות והנצרות. במרוצת הדורות נעלמה הנצרות מצפון אפריקה לחלוטין, ורק היהדות המשיכה להתקיים שם כדת מיעוט. האסלאם הטביע אפוא את חותמו התרבותי והדתי על נופו של האזור, וגלי המהגרים הערבים השליטו בו את שפתם ואת יסודות התרבות שהביאו עמם מרחוק.
היו כמה גלים של הגירות ערביות לצפון אפריקה. אחת מהן, האחרונה, הייתה מיוחדת במינה: היא באה מכיוון ספרד ויצרה רובד נוסף ומיוחד של תרבות בצפון אפריקה – התרבות האנדלוסית. בפלישותיהם מחצי האי ערב הגיעו הערבים עד ספרד. הם דחקו את רגלי הנוצרים מחצי האי האיברי לכמה מאות שנים, הקימו בו ממלכות ויצרו בו את אחד משיאי התרבות הערבית. גם יהודים, שישבו אז בספרד, נהנו כידוע מפריחה תרבותית זו. הנוצרים לא ויתרו על חלומם להחזיר את ספרד אליהם, ומשהצליחו לכבוש אותה, חלק אחר חלק, החלו דוחקים ממנה את בני שתי הדתות המונותאיסטיות האחרות, המוסלמים והיהודים. גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 היה חלק מתהליך זה; במקביל ליהודים גורשו גם המוסלמים. הם הגיעו ברובם לחופי צפון אפריקה במאות ה־16 וה־17 והביאו אתם לאזור ידע בחקלאות, בבנייה, במלאכה, במסחר וכן בשירה ובמוזיקה. כך נכנס לתרבות המקומית רובד נוסף, שנקרא על שם האזור הדרומי של ספרד שבו התרכזו המוסלמים – אנדלוסיה.
הפליטים המוסלמים מספרד נקראו מוריסקוס, ואילו יוצאי ספרד היהודים נודעו בקהילות בכינוי ״המגורשים״. כאמור, אלה ואלה הוסיפו לתרבות המקומית רובד חשוב ועשיר במיוחד, שבמקומות רבים הפך להיות דומיננטי. מטעם זה נחשבת עד היום המורשת הדתית של יהודי צפון אפריקה ל״ספרדית״, אף על פי שלא כל יהודי האזור מוצאם מקרב מגורשי ספרד.