המיסיונר אלכסנדר לוי – היהודים והמיסיון האנגליקני – אליעזר בשן

המיסיונר אלכסנדר לוי

בספטמבר 1843 מינתה האגודה הלונדונית את המומר אלכסנדר לוי כשליחה הראשון במרוקו. לפני כן הוא פעל בקרב יהודים בספרד ובפורטוגל, שהה זמן מה בגיברלטר ובקאדיס, למד שם ערבית מרוקנית ואחר כך עבר לטנג׳יר. הוא קיבל הוראה לפעול במוגדור, והגיע אליה ב־27 ביוני.1844

לפי המכתבים ששלח ממנה ב־ 12 ביולי וב־3 באוגוסט באותה שנה, ניתן ללמוד על קשריו עם היהודים, ביניהם גם עם הרבנים, וכן על תגובת המנהיגות היהודית נוכח הפעילות המיסיונרית. לוי התגורר בביתו של יהודי אזרח בריטניה, והרבה לבקר בבתים ובחנויות של יהודים, ואלה גמלו לו בביקורים.

לדבריו, הייתה נכונות לקבל ממנו ספרי תנ״ך בדפוס המיסיון, ספרי תפילות של הכנסייה בתרגום לעברית, ואף את ״הברית החדשה״, וכן לשוחח על הדת היהודית לעומת הנוצרית. הוא ניסה לשכנע את בני שיחו כי התלמוד וההלכה, המבוססת על התורה שבעל פה, אינם מחייבים, לעומת המצוות הנזכרות בתורה שבכתב.

תגובת הרבנים הייתה נחרצת. בית הדין המקומי החליט להטיל חרם על כל המדבר עם לוי או מקבל ממנו ספר כלשהו — כולל התנ״ך שהודפס על ידי המיסיון. כרוז נשלח להודיע במלאח על החרם שיוכרז בבתי הכנסת בשבת. החרם אצל יהודי מרוקו כפי שמתואר על ידי רופא מיסיונר : מודיעים לאדם שהוחרם. אם מעמדו החברתי גבוה, הוא נאלץ לעזוב את קהילתו למשך חודש ולתת צדקה.

אך ההכרזה על החרם עוכבה כיוון שהיו חילוקי דעות בנידון בין הרבנים. אחד מהם הציע לשכנע את לוי שהוא טועה, בתקווה שיחזור בו מהשליחות הנוצרית. לוי נפגש עם שני הדיינים אברהם קורייאט ויוסף אלמאליח." הרב קורייאט ביקשו שיימנע מלומר ליהודים שהמצוות שהרבנים דורשים לקיימן אינן

מוזכרות בתורה.

לוי דחה בקשה זו בטיעון שאסור להונות את הציבור. הרב יוסף בן אהרן אלמאליח ( תקס״ט-תרמ״ו  1886-1809) שהחל לכהן במוגדור בתור דיין בשנת 1840, ובשנות ה־70 מילא תפקיד חשוב במאבק נגד המיסיון, הציע לו לנהל ויכוח בכתב.

לוי השיב שהוא מעדיף ויכוח בעל פה — כנראה מתוך כוונה לתת לדברים הד ציבורי — ואמנם כך היה. דומה שהרב אלמאליח עוד לא עמד על הסכנה שבפעילות המיסיון. העימות נערך בבית הכנסת שהיה מלא, אף שהרב ביקש מהקהל לצאת.

הרב שאל את לוי מהי מטרת בואו. תשובתו הייתה: ״ לחשוף את טעותם של היהודים המתבססים על התלמוד כמקור לאמונתם, וכן להורות להם את הדרך הנכונה לתורת משה ולספרי הנביאים ״. על הצהרה כזו כמובן לא היה אפשר לעבור בשתיקה, והחרם הוכרז ברבים.

זהו החרם הראשון במרוקו שהוכרז נגד המיסיון האנגליקני במאה ה־19, ובעקבותיו באה שורה של חרמות נוספים. לדברי לוי, היו יהודים שמצאו דרך לעקוף את החרם על ידי קבלת ספרים מגורם שלישי. החרם פעל כבומרנג, ולדבריו ״ המוני יהודים ״ באו אליו. גברים ונשים באו לשאול בעצתו בענייני אמונה וחיי היום־יום.

לטענתו, הוא עודד חלשים כמו נשים במצוקתן ונסך בהם אמונה וביטחון בה'. כל העדויות האלה נמסרו על ידי לוי בלבד, ואין לנו שום מקור אחר התומך בסברה זו. לכן יש להתייחס לדברים כאל תיאור מגמתי וחד־צדדי, נטייה החוזרת ונשנית אצל מיסיונרים אחרים שפעולותיהם יתוארו בהמשך.

ב־15 וב ־16 באוגוסט 1844 הופצצה מוגדור על ידי צי צרפת כתגובה למרד המנהיג האלג׳יראי עבד אלקאדר שחדר למרוקו ומצא בה תמיכה. ההרעשה נרמה להרס בתי יהודים במלאח של מוגדור, והאנרכיה נוצלה על ידי מוסלמים מקומיים וכפריים מהסביבה להתנפלות על היהודים. כ־4,000 יהודים שברחו לכפרים היו טרף לאכזריות השבטים שהפשיטו אותם שדדו ורצחו 50 מהם. העזרה החומרית של המיסיון לסובלים הייתה מוגבלת משום עזיבתו של לוי לגיברלטר עקב המהומות, משם דיווח ב־29 באוגוסט על האירועים במוגדור.

הד עמום לפעילות המיסיונרית במוגדור  בשנות ה־40 ניתן למצוא בסיפור על רבי חיים פינטו, שפעל במוגדור ( נפטר בו אלול תר״ה )  ו ״היה הולך מעיר לעיר וכל מי שהיה עובד עבודה זרה היה לוקח אותו״. בהמשך מסופר כי הוא הוכיח מי שעבד ע״ז. י׳ בן עמי שפרסם סיפור זה בספרו, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, עמי 362, משער שיש בדברים הד למיסיון הנוצרי (כך אמר לי ב־ ספטמבר 1994

מתוך ספר הערצת הצדיקים עמוד 362 יששכר בן עמי

ר׳ חיים פינטו (מוגאדור)

נקרא רבי חיים פינטו הגדול. נולד באגאדיר ועבר בגיל עשר למוגאדור, שם נפטר בשיבה טובה בכ״ו באלול תר״ה (1845). התפרסם בחייו בלמדנותו ובמעשי ניסים שעשה. רבי חיים פינטו הוא קדוש מפורסם מאוד בכל מרוקו ושבחיו נאספו במסגרת שני קבצים.

 הוא המפורסם מקדושי משפחת פינטו, מהם ידועים אביו רבי שלמה פינטו, בנו רבי יהודה פינטו ונכדו רבי חיים פינטו המכונה רבי חיים פינטו הקטן.צאצאיו חיים כיום באשדוד ומפתחים פעילות קדושתית ענפה הקשורה אליו ולנכדו ר׳ חיים פינטו הקטן.

״ הקבר שלו אתה תשב לידו ביום ההילולה, רק תשים לידך סל ותתחיל לאסוף כסף, ומחייא רק תביא בקבוק ותמלא. ועל אוכל אין כבר מה לדבר. בקרית גת השנה הייתי בהילולה של רבי מאיר בעל הנם… אמרתי להם: למה אינכם עושים כוס של רבי חיים פינטו ? הם עשו אותה וקניתי אותה.

אני ישנתי בלילה, הנה הם יהיו עדים שלי, ואני רואה אחד עומד לבוש חליפה יפה שחורה של חכם, ואחד בא אחריו. ואחד בא עם חליפה לבנה, ואז הוא נישק אותי ואמר לי: אל תפחד, לא יאונה לך כל רע ותהיה לך אריכות ימים. יש בבית [ בביתו של רבי חיים פינטו במוגאדור  כד.

 לוקחים מהכד שמן ונותנים לנשים. גם לוקחים מהכוס, ומושחים על היד אם היא כואבת למשל. איפה שמושחים זה מתרפא. בליל ההילולה לא היה מקום לשבת. רק העניים שבאים לשם מקבלים ממון רב. לוקחים שלוש־מאות, ארבע־ מאות ריאל כל אחד. היו מדליקים הרבה נרות ליד הקבר, עד שהעשן שלהם היה מגיע לשמים.

את השחור של הקבר [פיח] שמים על המצח של הילדים. הגדולים שופכים מים על הקבר ושותים אותו. זאת התרופה. מספרים שם הרבה ילדים. מי שרוצה לספר ילד, מביא אותו ומביא עוגות. ומספרים את הילדים שם, כדי שהחכם יתפלל בעדם ויברך אותם. אומרים לחכם: הנה זה שלך. כל הילולה, אני אביא לך אותו, ותורמים משהו לכבוד החכם. יש מי שתורם עופות או כבש…״

״ סיפור על רבי חיים פינטו, עליו השלום. היה הולך מעיר לעיר וכל מי שהיה עובד עבודה זרה היה לוקח אותו. רבי חיים פינטו בא לעיר אחת. שם היה חסיד, יהודי לא למדן אבל בעל מקצוע. [נהג] לשוטט על עגלתו וקנה חתיכות ברזל, גרוטאות נחושת. יום אחד קנה גרוטאות מנוצריה אחת, ולא ידע מה יש בפנים. כאשר הכניס אה הסחורה לאורווה ורצה לברור ולשים בצד כל דבר, נכנס לאורווה והנה שמע קול קורא: יהודי ! לא ידע מי קרא לו.

פנה ימינה ושמאלה ולא מצא אף אחד. פעם שנייה רק שמע, נבהל. שאל: מי קורא לי ? ראש אחד מנחושת מלא כישופים ענה לו, ואמר לו: קח אותי, רחץ אותי, שים אותי על שולחן, שים למולי שני פמוטים ושני נרות. הוא לקח את הראש הזה, רחץ אותו, שם אותו על השולחן, הניח לידו שני פמוטים ובהם שני נרות.

 הוא אמר לו: יהודי! היום אתה תרוויח אלפיים לירות. יצא, קנה גרוטאות והרוויח אלפיים לירות. בא ומצא שהנרות עדיין דולקים. אמר הראש: יהודי, קח את הנרות ושים נרות חדשים, כי מחר תרוויח אלפיים לירות. אמר בליבו: זה נמצא בעולם. אני ממשיך לשוטט.

עשה לפי מה שביקש הראש, ולמחרת אכן הרוויח אלפיים לירות. כל יום אמר לו הראש משהו אחר, עד שהיהודי התעשר תוך שלושה חודשים. קנה אניות, בתים, רכוש. יום אחד רבי חיים פינטו היה מסתובב וזה קרה כאשר כבר עברו על אותו יהודי ששה חודשים. אז בא רבי חיים פינטו לעירו של אותו יהודי.

 שאל את היהודים, אם הם מכירים מישהו שהוא עובד עבודה זרה. ענו: אדוננו, אנחנו לא מכירים אף אהד שעובד עבודה זרה. ענה הרב: אולי אתם מכירים מישהו שהיה מסכן והוא עכשיו עשיר מופלג. ענו: יש לנו רק אדם אחד שהיה קונה בגדים ישנים, והוא עכשיו הפך לעשיר גדול.

ביקש מהם שיקהו אותו אליו. הלך. כאשר ראה היהודי העשיר את החכם, קם ואמר לו: ברוך הבא רבי חיים פינטו. שאל אותו הרב למעשיו. ענה שהוא סוחר בבגדים ישנים, ומזה ששה חודשים קנה חבילה ומצא בה ראש, והראש הזה הוא שגרם שהוא הרוויח את כל ההון הזה.

 אמר לו הרב: איפה הראש מ? אמר לו: הנה הוא. מצא הרב שני נרות דולקים על שולחן. אמר לו הרב ליהודי: יש לך חדר ריק כדי שאוכל לשוחח אתך ? ענה שיש לו. נכנסו וישבו יחד. אמר הרב ליהודי: אם מישהו יתן לך בית מלא כסף, תעבוד עבודה זרה ?

ענה לו: אף פעם לא אעשה את הדבר הזה. אני לא אעבוד עבודה זרה.ענה הרב: עד מתי ? שמע בני! אתה עבדת עבודה זרה ולא ידעת. אתה תקום עכשיו, תהרוס את הראש הזה ותזרוק אותו לבית שימוש עד שלא יישאר כלום ממנו. ההון הזה, הואיל ואתה לא עשית בכוונה בעוברך את העבודה הזרה הזאת, ההון הזה יהיה שלך״.