אלי פילו
פסח- מנהגים בצפון אפריקה
מתוך מהספר " יהדות המגרב " רפאל בן שמחון
צ׳היר־דהיר
אוירה מיוחדת שררה תמיד בימי החג בבתי־הכנסת של יהודי צפון־אפריקה, אשר המו במתפללים מבוגרים וצעירים. ההתלהבות הגיעה לשיאה בעת קריאת ההלל במנגינה ובלחן המיוחד לחג הפסח. בזמנו נהגו לקרוא בעת הוצאת ספרי־התורה, שיר־שבח בארמית ומתרגמים אותו לערבית־יהודית עתיקה, בו מתואר הנס של קריעת ים-סוף וההעברה בתוכו.
אנו מביאים מספר בתים מהשיר בארמית עם התרגום לערבית־יהודית:
וקרא משה לכל סבי ישראל ואמר להון: אתנגידו וסבו לכון מן בני עמא לזרעייתכון וכוסו פסחא:
ת. וכודו קבדא דזעטאר, ותגמטו פדדם די פטטאס, ותדהנאוו פי אילא לעתבא, ואילא זוז דלכדוד מן א־דם די פטטאס, ונתום לא מן תכרזו ראגל מן באב מנזאלו אילא גדדא סבאח:
ויתגלי ה׳לממחי ית מצראי, ויחזי ית דסא על שקפא ועל תרין סיפייא ויחוס ה׳ על תרעא ולא ישבוק מחבלא למיעל בבתיכון לממח :
ת. ווידזללא אללאה ליהלק למצריון, ווירא א־דם עלא לעתבא ועל זוז דלכדוד ווירתי אללאה עלא לבאב למן יכללי לפסאד ידכל אילא מנאזלהום לייהלכהום.
ויתרון ית פתגמא הדין לקיים לך ולברך עד עלמא:
ת. ותחפדו האד אל־אמר, רצימא אילך ולוול אדך אילא צאהר.
ויהי ארי תעלון לארעא דיי יהב חליכון כמא דמליל ותיטרון ית פתגמא הדין: ת. וויכון אין תדכלו אל־לבלאד די יעטיכום אללאה, די כיף תכללם ותחפדו האד אל־אמר:
ויהי ארי ימרון בניכון, מא פולחנא הדין ליכון:
ת. וויכון אין יקולו אילכום אולאדכום, אס האד לכדמא האדי אילכום: ותימרון דבח חיים הוא קדם ה׳דיחס על בתי ישראל במצרים כד מחא ית מצראי וית ביתנא שזיב וכרע עמא וסגידו:
ת. ותקולו דביח ארתי הווא קדדאם, די חן עלא ביות ישראל פמאסר, חין הלאק למצריון וביותנא פיק ורכאע אל־קאוום ובאייעו.
ואזלו ועבבד בני ישראל כמה דפקיד ה׳ית משה וית אהרן כן עבדו: ת. ומסאוו וצנעו באנו ישראל באמר אללאה די אוטטא מוסא ואהרן כדאליק מנעו:
והוה בפלגות ליליא, וה׳ קטל כל בוכרא בארעא דמצרים, מבכורא דפרעה דעתיד למיהב על כורסי מלכותיה עד בוכרא דשביה די בבית אסירי, וכל בוכרא דבעירא:
ת. וכאן פנוס אלליל, וללאה קטל זמיע לבכר פי ארד מאסר מן בכר פרעה לגאלס עלא כרסי סלטנאתו, וחתא לבכר די פדאר אסג'ן וזמיע בכר לבהאיים.
ההפטרה
ההפטרה של יום ראשון של פסח וכן של שביעי ושמיני של פסח נאמרו תמיד על־ידי שלושה מתפללים (ברוב המקרים בחורים). הראשון קרא את הנוסח העברי: ״בעת ההיא אמר ה׳ אל יהושע, עשה לך חרבות צורים ושוב מל את בני־ישראל שנית״.
השני קרא התרגום של יהונתן בן עוזיאל ובניגון מיוחד:
דאמיר על־ידי יהושע נביאה ופריש יהונתן בר־עוזיאל רב כל חכימיא מימר חגי זכריה ומלאכי נביאיא די בשעתא די־הוה לעי באורייתא כל ציפר גדפא די הוה פרח עילווהי באויר רקיע שמיא הוה מיתוקד בשלהובית יקרא דיי׳ די שרי עילווהי ופריש יאות והכי קאמר: ואח״כ, בלשון הארמית.
בעידנא ההיא אמר ה׳ ליהושע עיבד לך איזמלון חריפין ותוב גזר ית בני ישראל תניינות: השלישי קרא את התרגום בלשון הגר״י:
די תוקאל עלא ייד יהושע א־נבי ופסאר יהונתן בן עוזיאל כביר זמיע לכייסין קוואל חגי, זכריה, ומלאכי לאנבייא די פשעה די כאן יקרא פ־תורה ג׳מיע בראטל מול זאנאח די כאן יהווי עליה פי הווא ספיח סמא, כאן ינחראק פי להבת נאוור אללאה די אנזל עליה ופסאר מליח והאגדא קאל:
שני הפסוקים האחרונים היו נאמרים על־ידי כל המתפללים ביחד בעברית בארמית ובהגה הערבית המדוברת: (מוגרבית)
ויריחו סוגרת ומסוגרת, מפני בני ישראל, אין יוצא ואין בא: ויהי ה׳ את־יהושע, ויהי שומעו בכל־הארץ:
ויריחו אחידא בדשין דפרזלא ומתקפא בעברין דנחש מן קדם בני ישראל, לית דנפיק מינה לאגחא קרבה ולית דעליל בגוה למשאל בשלמה. והוה מימרא דיי׳ בסעדיה דיהושע והוה שמעיה סגי בכל ארעה:
התרגום: וויריחו כאנת מסדודא בי־ביבאן דלחדיד, ומעארדהא בסכאראן דלהנד, מן זאנב אולאד ישראל, לאמן יכ׳רז חדמנהא לטיראד וואלא מן ידכ׳ל באס ישאל בסלמהא:
וכאן אללאה מעא יהושע וכאן סמועו פזמיע אל־אראד.
במרוקו נוהגים, שכאשר מישהו עולה למפטיר, הן בשבתות והן בחגים, כל באי בית־הכנסת שרים לכבודו את הפיוט הבא ״קדושת שבת״.
ספירת העומר
בליל שני של פסח, מתחילה ספירת העומר ושמש בית־הכנסת נהג לחלק לכל באי בית־הכנסת, קורט מלח, לקיים מה שנאמר: על כל קרבנן תקריב מלח (ויקרא, ב, יג). עוד מערב החג, שמש בית־הכנסת הכין חבילות קטנות של מלח גבישי, ובליל הראשון של ספירת העומר, כל הנכנס להתפלל, השמש מסר לו ״סרירה״ (חבילה). מקבל חבילת המלח החזיק אותה כל הזמן בידו, ובהגיעו לביתו, לפני שעלה על יצועו, הכניס את ״המתנה היקרה״ הזו אל תוך ארנקו או אל אחד מכיסיו.
האיש שמר היטב את המלח הזה, כי ראה בו סוד גדול וסגולה נגד עין־הרע וגם סגולה בדוקה לפרנסה טובה.
שמואל רומאנלי ומלח העומר
הנוסע המפורסם שמואל רומאנלי מאיטליה, אשר שהה במרוקו במאה השמונה עשרה, תיאר ותיעד חיי יהודי ארץ זו בספרו ״משא בערב״ וכתב בין השאר גם על ליל ראשון של ספירת העומר:
לא אחריש מהגיד את אשר ראיתי בליל ראשון לספירת העומר. למה יביאו מלח בבית הכנסת ומניחים אותו על התיבה ובצאתם כל אחד לוקח ממנו מלא שתי אצבעותיו ויבאהו לביתו? אודה כי עמדתי משתאה והייתי כנציב מלח.
ילדים עם נרות
באותו ליל ספירת העומר, נהגו המתפללים להביא עימם, בפעם הראשונה לבית הכנסת, את התינוקות שלהם ובידיהם נרות דולקים. מנהג זה חוזר בפעם שנייה בליל שמחת־תורה בו שוב מביאים את התינוקות לבית הכנסת עם נרות דולקים.
משפחות שלא יוצאות בליל העומר
במכנאס היו משפחות אשר בליל הראשון של ספירת העומר, לא יצאו מפתח ביתן עד בוקר. הגברים הלכו לבית־הכנסת בחיפזון רב, אולם לפני תום תפילת ערבית, פשוט ברחו ולא נשארו עד הסוף, מבלי לברך את יקיריהם, בברכת חג שמח. הם הלכו ישר לבתיהם מבלי לדבר עם איש, או אף להסתכל על מי שנקרה בדרכם. מפתח ביתם לא יצאו עד למחרת בבוקר, כדי ללכת לבית־הכנסת, ואילו הנשים נמנעו מלצאת בערב זה מפתח הבית.
אחת המשפחות שראיינתי והשייכות לקטגוריה זו אמרו שהן עדיין מחזיקים במנהגם זה וטוענים שפעם קרה להם ״אסוף׳ בלילה זה ומאז נזהרים הם מלצאת בליל ראשון של ספירת העומר.
חול המועד
בחול המועד, משפחות שלמות נהגו לצאת לטיולים בשדות ובכרמים, להנות מזיו האביב ולפוש בחיק הטבע. כל עיר הייתה לה פינת חמד משלה. במכנאס היו בעיקר שתי פינות חמד מיוחדות וידועות ביופיין ומיקומן. הראשונה: ״אוזה ערוס״, שטח חקלאי יהודי הנמצא ביציאה מה־מללאח. זהו שטח חקלאי רחב ידיים עשיר בנחלי מים, בבוסתנים ובפירות. המקום השני והיותר מבוקש, היה האגם הענק, הקרוי בפי היהודים סאריז סוואני, או ״Bassin de L'Aguedal״. אף כי מקום זה נמצא באזור מוסלמי עויין, תושביו לא הקפידו בימי החג ולא התנכלו ליהודים כאשר עברו במקום והניחו להם לערוך פיקניקים בחיק הטבע הנפלא ולטייל להנאתם. לילדים זו הייתה חוייה בלתי נשכחת.
זיכרון אחד מן הילדות הרחוקה, מזכיר לי פינת־חמד זו, כאשר היה עלינו לעבור ליד בור אחד עתיק הנקרא: הבור של ״עאיישא קנדיסא״ (שֶדָה ידועה). כדי לא להפריע את מנוחתה היינו חייבים לעבור בריצת אמוק ולא להסתכל על אף צד, שלא ניפול ח״ו ברשתה של ״מלכת השדים״, על־כן רצנו בצורה עיוורת שלא תחטוף אותנו.
לעומת הצעירים שנהגו להנות מעולם הטבע, הזקנים נהנו מעולם הרוח. בחול המועד נהרו היראים בהמוניהם לבתי־כנסת לשמוע דברי תורה ומוסר מפי הרבנים, דבר שהיה למנהג קבוע ונפוץ וגם מקובל בקרב חלק לא מבוטל של האוכלוסייה היהודית ברוב הערים.
נהגו בחול המועד לעלות לבית העלמין לפקוד את קברי יקיריהם כדי להשטתח ולהדליק נרות.
ביקור אצל המכרים הערבים
סוגים אחרים של יהודים שהיו להם קשרים יומיומיים עם שכניהם הערבים, נהגו לבקר אותם בחג המועד ולכבד אותם במצות, בפירות יבשים ובכל מיני מתיקה של החג. המכר הערבי החזיר גם הוא לשכנו היהודי ביקור והביא לו כמתנה: עופות וביצים. לנשים נהגו הערבים לכבד את רעיית השכן היהודי בכיסוי־ראש, צעיף ממשי או, סבהייה דרראס. הילדים הקטנים חיכו בקוצר רוח לביקור בבית החבר הערבי, משום שכל ילד או ילדה קיבל פרגייה כמתנה מידי השכן המוסלמי ועוד טייל בבוסתנו, כי לכולם היו בוסתנים.
דר׳ דן מנור רבי יעקב אביחצירא ־ האיש ותורתו
יצר הרע
הוא רכיב פסיכולוגי במחשבה הדתית. אך לא נדון כאן ביצה״ר המפתה לדבר עבירה, כפי שהוא מופיע במקורות שונים, אלא – כדרכנו – נתייחס רק לדעות אחדות הטבועות בחותמו של המחבר.
התודעה על נחיתות האדם בבחינת "ילוד אישה, קצר ימים" (איוב יד א) נתפסת, לעתים כמידת ענווה המשמשת צידוק לחוסר נכונות להתמודד עם אתגרים. כוונת המחבר, כמובן. לאתגרים בתחום הרוח. (למשל, איני ראוי ללמוד קבלה). לכן הוא טוען, שזוהי עצת יצה״ר המתעטף באצטלא של מטיף, ולא של מפתה לדבר עבירה. כיוצא בזה, יצה״ר מתחזה לאיש שלומו של החוטא, ומפנה אותו למקורות על מנת להצדיק את העבירה, כגון: "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" (ברכות לד ע״ב), או: "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" (קהלת,י,א).
גם התחקות אחר מהותו הביולוגית של האדם. נובעת מפיתויי היצר, משום שהיא מביאה לידי כפירה בייעודו של האדם, ובתורת הגמול, ומכאן ועד הכלל: "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיה, כב יג), הדרך סלולה: "כשיראה האדם ששורשו כך שבא מטיפה סרוחה והולך למקום עפר… תעלה טינה בלבו לומר, מעתה לריק יגיעו, שאין בו ממש לא בלידתו ולא במותו. ולמה לו לסגל תורה ומעשים טובים".
עד כאן תמצית דיונו של הרי״א בתורת הנפש, לפי הפשט, שבו נפש ונשמה הן בעלי אותה משמעות. לא כן ברובד הקבלי שבו המונחים נפש ונשמה הן בעלי משמעות שונה לגמרי,כתפ־סת המקובלים שאליהם הוא מגלה זיקה. אלא שאין כאן מקום לנקרנות ולדקדקנות הגודשים את דיונו בנושא זה. נציין רק את הדברים שעל פני השטח.
נַקְרָנוּת
ח (נ') [מן נַקְרָן] טִבְעוֹ שֶׁל הַנַּקְרָן, חַטְּטָנוּת יְתֵרָה, טִפּוּל מֻפְרָז בִּפְרָטִים קַלֵּי עֵרֶךְ: "מְחוֹנָנִים בְּכִשָּׁרוֹן מְיֻחָד שֶׁל חַטְטָנוּת וְנַקְרָנוּת" (קלצקין, כתבים 296). "מַתְחִילִים 'לְהִתְפַּכֵּחַ' וּלְהִוָּכַח שֶׁאֵין לְהִתָּפֵס לְנַקְרָנוּת יְתֵרָה"
במהות הרוחנית של האדם קיימות חמישה כוחות רוחניים שמקורן בעולם האצילות, ומקומן בעולמות אבי״ע, והן: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. מיותר להעיר שמקור השמות האלה הוא ספרות חז״ל, אך כולם כינויים בלבד לנשמה (בראשית רבה. פ' יד ).
נפש, מקורה בספירת מלכות הקרובה לקליפות, לפיכך מקומה בעולם העשייה שרובו רע. רוח בספירת תפארת (זעיר אנפין), שאף לה אורבות הקליפות, ועל כן, רוח בעולם היצירה שחציו רע, נשמה בספירת בינה הרחוקה מתחום הקליפות, ועל כן מקומה בעולם הבריאה שרובו טוב. חיה, מקורה בספירת חוכמה, ועל כן מקומה בעולם האצילות, שכולו טוב. יחידה, מקורה בספירת כתר, והיא עלומה מהשגה כמוהו.
להבדיל מנפש החודרת לגוף והיא נחלת כל אדם באשר הוא, הרי הדרגות שעליהן מדובר כאן אינן מתהוות באדם מלידה, אלא הן נקנות על ידי מאמץ של תלמוד ומעשה. העיסוק במקרא בלבד מקנה לאדם, נפש. במשנה, רוח. בגמרא, נשמה ובתורת הסוד, חיה. לפי נוסחה אחרת: העוסק בפשט, זוכה בנפש. בדרש, זוכה ברוח. ברמז, זוכה בנשמה. בסוד, זוכה בחיה. דבריו של המחבר לגבי קיום המצוות אינם חד משמעיים, אך מה שמשתמע מדבריו הוא, שקיום המצוות בכוונה מיסטית מזכה את האדם בשלוש דרגות: נפש, רוח, נשמה.
ובאשר ליחידה, הרי היא, כאמור, בתחום האלוהות הטרנסצנדנטית, לפיכך איש לא השיג אותה חוץ ממשה, שבזמן מתן תורה הוא קלט בבת אחת את כל ששים רבוא פירושים לתורה. זוהי הארה שכלית על אנושית. דעה זו קרובה ברוחה לדעת הרמב״ם שקבע, כי משה הגיע להתעצמות שכלית על אנושית בהשיגו את כל המציאות על אמיתתה. היוצא מן הדברים האלה הוא, שדרגות הנפש מסמנות את תהליך ההשכלה של האדם, כאשר הנפש מסמנת את השלב הנמוך, וחיה את השלב הגבוה. דירוג התלמוד מתחת לתורת הסוד, חופף במידת מה את הקטגוריזציה של הרמב״ם, שאף הוא מדרג את התלמוד מתחת לפילוסופיה, אך בהבדל אחד, חכמי התלמוד במשל של הרמב״ם אינם יודעים שהפילוסופיה היא הדרך הנכונה להשגת האמת על מהות האל, ואילו המחבר סבור, שבעלי התלמוד חדורי תודעה במעלתה של תורת הסוד כדרך יחידה להשגת האלוהות.
עד כאן תמצית משנתו בתורת האלוהות ובהוויה האנושית. לסיכום יש להסתפק בכך, אף שמשנתו מקיפה נושאים נוספים, כמעמדו של עם ישראל בעולם, מהות הרע, תורת הגמול, גלות וגאולה, תשובה ומידות. מובן, שאין מסגרת זו אמורה להכיל את כל משנתו. נעיר רק, כי גם בנושאים אלה הוא מביע דעות מקוריות, כדוגמת מה שראינו בנושאים שנדונו במאמר. הנה דוגמה אחת מפרשנותו המבריקה:
בפירושו לאמרת חז״ל: 'שאין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים תחילה למטה' (חולין צא ב), הוא מסביר, שהמלאכים אינם יכולים לומר שירה, משום שהם שרויים בחוסר שלמות כתוצאה מחוסר שלמותו של עולם האצילות. שירת ישראל מביאה את עולם האצילות לידי שלמות, ובו בזמן גם המלאכים מגיעים לשלמותם המעניקה להם הכשר לשיר.
מכאן שהיחס בין שירת ישראל לשלמות האצילות דומה ליחס שבין אמצעי לתכלית, ולפי ההיגיון האמצעי טפל לתכלית. גם שירת המלאכים, לפי חז״ל אינה תכלית לעצמה, אלא נועדה לשרת את האל. פירושו של דבר, שגם שירת המלאכים היא אמצעי בלבד, אך אמצעי נפעל ממניע שמחוצה לו, דהיינו, מכוח שירת ישראל. משמע, שהיחס בין שירת ישראל לשירת המלאכים, זהה ליחס שבין הסיבה למסובב. ולפי כללי הלוגיקה הסיבה מעולה מן המסובב. הווה אומר, ששירת ישראל מעולה מזו של המלאכים. פירושו של המחבר כאן לדברי חז״ל מושתת על חשיבה פילוסופית, וזו רק דוגמה אחת מפניני פרשנותו.
נחתום את הדיון כאן בהערה אקטואלית. פרסומו של רבי יעקב אביחצירא כאיש מופת המחולל נסים, העיב על תורתו. זהו דבר מצער, במיוחד לאור העובדה, שבכתביו אין שום רמז על ה״צדיק המורם מעם בשל גדולתו בנסים ונפלאות", כאותו צדיק נערץ המופיע בספרות החסידות.
Avishay Bar Asher Rabbi Chlomo Hayoun, disciple de Rabbi Yaacov Abehssera et la littérature kabbalistique au Tafilalet
Avishay Bar Asher
Rabbi Chlomo Hayoun, disciple de Rabbi Yaacov Abehssera et la littérature kabbalistique au Tafilalet.
Rabbi Chlomo ben Makhlouf Hayoun du Tafilalet est connu pour son attachement particulier au Rabbin Yaacov Abehssera. Sa préface poétique du célèbre livre de son Maître, Pitouhé Hotam, a été jointe à toutes les éditions du livre et c'est une source importante et fiable pour notre connaissance de Rabbi Yaacov. Rabbi Chlomo était non seulement le disciple de Rabbi Yaacov pour l'étude de la mystique juive mais aussi un partenaire très considéré, comme le prouvent les comptes rendus de leurs discussions lors de leur étude commune. Cela transparaît dans ladite préface qui nous révèle qu'il a étudié auprès de Rabbi Yaacov durant de longues années pendant lesquelles il s'est imprégné de sa science et de ses agissements et durant lesquelles se sont tissés entre eux des liens d'étude et d'affection. Comme d'habitude, les préfaces écrites par des élèves ou des descendants d'un auteur sont pleines de propos qui tout en louant l'auteur de l'œuvre, minimisent leur propre personnalité. Pourtant, les formules savantes de Hayoun fortifient le sentiment qu'il était un rabbin extrêmement érudit. Nos connaissances sur sa vie sont rares et émanent surtout de la littérature élogieuse sur Rabbi Yaacov par d'autres auteurs, écrite longtemps après la disparition des deux savants.
Dans le livre laudatif Maassé Nissim, son auteur Rabbi Abraham Mizrahi raconte l'histoire du décès de Rabbi Chlomo qu'il a entendue de Rabbi Israël Abehssera (Baba Salé) : Rabbi Yaacov avait prévu l'approche de la mort de son disciple grâce à la "science du visage" et à la "vision des anges préposés à l'accompagnement du défunt à sa dernière demeure" apparus sur l'écharpe qui enveloppait le visage de Rabbi Chlomo. D'après ce récit, cela eut lieu à Midelt où Rabbi Chlomo avait était envoyé par la communauté pour y effectuer une quête. Baba Salé raconte aussi que son père, Rabbi Messoud, l'aîné des fils de Rabbi Yaacov, était le compagnon d'études de Rabbi Chlomo. Ce récit se termine par la date de la mort de Rabbi Chlomo, 5632, et son âge, 42 ans. Si ces chiffres sont exacts, Rabbi Chlomo aurait eu 24 ans de moins que son maître.
Les notes de l'auteur de cet article n'ont pas été traduites (Elles se trouvent dans l'article en hébreu, voir la partie hébraïque). Par contre quelques notes explicatives ont été ajoutées dans le texte même. Dans la partie hébraïque, cet article est suivi du texte intégral de la préface de Rabbi Chlomo Hayoun.
L'éloge funèbre du maître en l'honneur de son disciple décédé prématurément est rapporté dans le dixième et dernier des textes réunis dans le livre Dorech Tov. Ce texte est titré ainsi: "J'ai écrit cet éloge à la mémoire du « Rabbin accompli », Rabbi Chlomo Hayoun que Dieu ait son âme ». De ce texte, on peut aussi apprendre qu'il était considéré comme Tsadik. Rabbi Yaacov conclut son éloge par ces mots : "On peut dire dans le cas d'un mort et surtout s'il était Tsadik et savant, que toute la communauté dans laquelle il vivait doit s'endeuiller et se lamenter, l'essentiel de ce propos est de souligner la responsabilité de la communauté envers ses Tsadikim."
Nous avons également trouvé dans le livre Yafa Chaa de Rabbi Makhlouf Abehssera, un document concernant un différend entre deux héritiers de Rabbi Chlomo, un petit-fils et la veuve de son autre petit-fils. Cela se passait vers 5685 c'est à dire plus de 40 ans après la mort de Hayoun. De cette source, nous apprenons que Rabbi Chlomo était surnommé "Le Rav Hassid" et qu'il eut deux filles qui héritèrent à sa mort de la synagogue au mellah du Tafilalet (Sla Lousstiya).
Si Rabbi Chlomo a laissé des écrits, ils auront presque tous disparu, exceptée la préface de Pitouhé Hotam citée plus haut, écrite en 5624. A peu près 15 ans après qu'elle fut écrite à l'occasion de l'accomplissement de la rédaction du livre de Rabbi Yaacov, elle fut jointe en tant qu'entrée en matière et dans la forme d'un lettre de recommandation à la nouvelle réimpression du livre aux éditions Richon à Jérusalem (L'imprimerie Tenenboym et Rokah, 5645) et depuis, elle fut rééditée plusieurs fois. D'autres écrits plus courts de son cru qui nous sont parvenus sont ses discours pour Chavouot restés à l'état de manuscrits. L'un d'eux fut rattaché au livre Or Israël et quelques poèmes en l'honneur de son maître, insérés dans le recueil Yaguel Yaacov.
La principale importance de cette préface est le fait qu'elle a conservé la liste de dizaines d'œuvres écrites dans l'École talmudique du Rabbin Yaacov Abehssera, œuvres parées par Rabbi Chlomo de louanges et d'appréciations enthousiastes. La plupart de ces travaux ont une orientation kabbalistique (nombre de ces œuvres ont été imprimées, d'autres sont restées manuscrites). Grâce à cette liste, nous avons pu reconstituer les titres principaux de la bibliothèque de Rabbi Yaacov. En nous basant uniquement sur ses propres livres, nous n'aurions pu atteindre que le quart des titres inclus dans la préface, et bien entendu même cela ne nous fournit qu'une partie de la vue d'ensemble. À l'instar des listes plus tardives, celle-ci fut composée du temps de Rabbi Yaacov et de là son importance.
En dehors de cela, la liste est un témoignage de quelques coutumes journalières et son avantage tient au fait que la description de ces coutumes soit dénuée de ce style pompeux qui est le lot de la littérature des générations venues après la mort d'un Tsadik. Parmi les actes de piété décrits dans la préface : il se sustentait très peu, il multipliait les bains de purification (même pendant le froid glacial) et enfin accomplissait tout les actes de piété connus.
L’emploi du temps quotidien de Rabbi Yaacov est celui d'un savant et un mystique qui ne sort pas et ne s'occupe pas du tout des choses de ce monde mais reste toute la journée confiné dans sa Yéchiva. Son étude journalière et sa façon de consulter le Talmud étaient centrées sur sa volonté de résoudre les écueils des passages qui se contredisent comme on peut le voir dans son livre Lévona Zaka et probablement aussi dans son œuvre perdue Chita. Du point de vue de l'étude de la Halakha et des sentences rabbiniques, la parabole "Il suivit les pas de Moché et de son pain bénit toujours prêt sur sa table" est instructive et elle est en relation avec son attachement à la Halakha et à ses affinités avec les sentences rabbiniques ashkénazes de Rama (Rabbi Meir Isserlich). Ce lien avec la logique de ses sentences apparaît clairement dans son livre de Responsa (<chéélot outchouvot, questions et réponses en Halakha) Yorou Michpatékha LéYaacov. Hayoun souligne aussi la lecture des livres de Moussar (morale), dont les noms vont suivre, qui d'après elle, le principe de l'étude était selon RabbiYaacov celui "de faire d'abord et d'écouter ensuite" (Naassé vénichma). La liste ne laisse aucun doute quant à la place centrale qu'ont pour lui les études mystiques par rapport aux autres aspects de l'étude, et elles sont nommées « les Sagesses Divines », « le Char Divin » (Maassé Merkava) etc. Le moment le plus propice pour l'étude du mysticisme juif (Nisstar) est la nuit et son apogée est le Tikoun hatsot et «Il doit de nouveau se réveiller pour accomplir les « réparations » de la Pureté Divine ». Mais avant, il y a l'étude du soir pendant la première période d'avant minuit. Dans un autre ouvrage. Rabbi Yaacov a décrit avec détails, l'ordre qu'il suivait pour l'étude pendant les diverses parties de la nuit. L'essentiel de l'étude de la Thora, pendant la nuit, est comme ce qui suit : «Au début de la nuit avantde dormir, il doit apprendre les lois de la Thora ou de la Agada ( les légendes de la Thora) et après le réveil de minuit il s'approfondira dans les secrets de la Thora car c'est une heure propice pour les découvir ». À la première lumière du jour, après la prière de Chahrit qu'avait précédé une profonde concentration et des Tikounim, Rabbi Yaacov « montait à son Beit Midrach » et après un déjeuner frugal, il retournait à son étude. Il paraîtrait qu'il commençait sa journée d'étude par le Hok léisraël.
משכיל שיר הידידות-יוסף גבאי
ג. ישיר משה
מה יפה ונפלאתה
חריזה: אבאבאבאב גדגדגדד.
משקל: שבע – תשע הברות בצלעית.
כתובת: אהבה אחרת, לנועם יפה נאוה נעימה, ס׳ משה בן צור.
מה יפה ונפלאַתָה / אהבת כלה כלולה מרבבות קדש אתא / דודי נורא עלילה
חמד ונפשו אִוְּתָה / אשה היא עטרת בעלה
והודו עין לא ראתה / לתפארת ולתהלה
5 שפתותיו נוטפות מֹר עובר / קולו נאה ערב ודברו
נפשי יצאה בְדַבְּרוֹ / לעיני מה מתוק תוארו
כחתן יוצא מחדרו / מה רב יופיו נעמו הדרו
אשרי שהוא עזרו שברו מה רב…
שאול שאל האיש הוד יופיה / נפשו בנפשה נקשרה
רשפי אש לוהט שלהבת יה / דלקה בלבו בערה
בקול קורא אחות ורעיה / בואי יפה והדורה
יעלת חן גפן פוריה / ומפנינים יקרה
ראשך ככרמל עליך / לבבתיני בעיניך
צוף נוטף משפתיך / יונה הראיני נא מראיך
כשני עפריס שדיך / הבה נא אבֹא אליך
מה יפו טובו דודיך / כחתן על כלתו עליך
ישיש ישמח אלוקיך
מה… אהבת: ע״ד הפסוק בשמ״ב א, כו: ׳נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים׳.
- . מרבבות אתא: על פי ־דב׳ לג, ג, ושיכל המילים בשל החרוז ולשון הפסוק ׳ואתה מרבבות קדשי.
נורא עלילה: על פי תהי סו, ה. -: ונפשו אותה: על פי איוב כג, יג. עטרת בעלה: על פי משלי יב, ד. 4 עין… ראתה: על פי יש׳ סד, ג. למפארת ולתהלה: ע״ד הפסוק בדב׳ כו, יט: ׳לתהלה ולשם ולתפארת׳. 5. שפתותיו… עובר: על פי שה״ש ־ יג. קולו… ערב: על פי תענית טז ע״א, שם מדובר בתכונות הש״ץ, וכאן הכוונה לקב״ה. 6. נפשי… ביברו: על פי שה״ש ה, ו. מה מתוק: על פי שופי יד, יח. 7. כחתן… מחדרו: על פי תה׳ יט, ו. מה רב: על :י תה׳ לא, כ. 8. אשרי… שברו: ע״ד הפסוק בתה׳ קמו, ה: ׳אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה׳ אלוקיו׳. ; שאול שאל: על פי בר׳ מג, ז. נפשו נקשרה: ע״ד הפסוק בשמ״א יח, א: ׳ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד׳. ::. רשפי אש: על פי שה״ש ח, ו. שלהבת יה: על פי שהש״ר פרשה ח ד״ה ׳כי עזה׳. 11. בקול קורא: על פי ישי מ, ג. אחות ורעיה: כמו ׳אחותי רעייתי׳ בשה״ש ה, יב. 12. יעלת חן: על פי משלי ה, יט. גפן פוריה: פי תה׳ קכח, ג. ומפנינים יקרה: על פי משלי ג, טו. 13. ראשן… ככרמל: על פי שה״ש ז, ו. לבבתיני בעיניך: על פי שה״ש ד, ט. 14. צוף… משפתיך: ע״ד הפסוק בשה״ש ד, יא: ׳נופת תטופנה שפתותיך׳. יונה… מראיך: על פי שה״ש ב, יד. 15. כשני… שדיך: על פי שה״ש ד, ה. הבה… אליך: במקור הדבר נאמר .ל ידי יהודה, וכאן הם דברי ה׳ בהתחברות לעם ישראל, והלשון על פי בר׳ לח, טז. 16. מה… דודיך: כפל לשון החיבה וכרך יפו עם טובו שבפסוק, והלשון על פי שה״ש ד, ו. כחתן… עליך: במקור נאמר ׳ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך׳, וגם כאן כפל הלשון ישיש ישמח, כדי להדגיש את החיבור בין ה׳ לעם
וארזאזאת והמללאח שסביבתה. מארץ מבוא השמש – הירשברג
וארזאזאת והמללאח שסביבתה.
הייתה שעה שתיים לאחר הצהריים והתחיל גשם דק לטפטף. תופעה זו חזרה מדי יום ביומו וליוותה אותנו בכל הסיור. החורף היה שחון וגשמי האביב נתאחרו. כעבור שעה הגענו לווארזאזאת, אחת מערי המלוכה החשובות של משפחת גלאווי, שראשה תאמי אל גלאווי פאשא, כיהן עד יום מותו כפאשא של מראכש.לפנים משל הקאדי – המנהיג – ממשפחת אל גלאווי כאדון עצמאי על שטחים ענקיים, שהשתרעו על פני האטלס המרכזי, מבואותיו ומורדיו. בכל נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית או מסחרית, נבנו " קצור " ו " קצבות ", שבהן ישב נציבו, בן משפחתו של הקאיד.
אלה היו גובים את המסים מן התושבים ומכניסים אותם לאוצרו הפרטי של הקאיד, שהיה כעין נסיך בלתי תלוי, היה לו צבא פרטי משלו, והוא היה דואג לשלומם וביטחונם של נתיניו, אף על פי שלכאורה הכירו הקאדים לאחרונה בריבונותו של הסולטאן להלכה, למעשה היה כוחם גדול מזה של אדוניהם.
חשיבותה של העיירה החדשה, שמשמשת מרכז מנהלי של השלטונות הצרפתיים בווארזאזאת עצמה אין גרים יהודים, חוץ ממנהל תחנת האוטובוסים. יש אמנם כמה חנויות של צורפים יהודיים, אבל הם גרים במללאח תאורירת, הרחוק כשני קילומטרים מווארזאזאת.
הנחנו את חפצינו ב " מקלט בנתיב ", מלון ממשלתי קטן של מסילות הברזל – התחנה הסופית שלהן במראכש במרחק 200 ק"מ -, המצויד בכל הנוחויות, שרבים דוגמתו הקימו הצרפתים באזורים נחשלים לנוחותם של פקידיהם, תיירים וסתם נוסעים. בלי להתמהמה יצאנו לביקורים במללאח.
עברנו ליד ה " קצבה " של תאורירת, מקום מושבו של הח'ליפה הגלאווי, שבצדה משתרע היישוב המוסלמי הקדום. שורה של בניינים גבוהים בנויים חמר אדום. יש להתפלא על אומנות בנייה זו העושה מרחוק רושם של מבצרים וארמונות, טירות ומגדלים גבוהים, שכאילו יצקו אותם יציקה אחת מחומר מוצק או חצבום בגרניט ולאחר מכן פיצחו בהם מיני קישוטים גיאומטריים נאים. רק כשמתקרבים רואים את הסדקים הרבים בחומות החימר. כשמתפורר חלק מן הקיר אין לו תקנה, כי אי אפשר לחבר את הטיט החדש עם הישן. חצינו ואדי ופנינו למללאח, לדברי התושבים הוא חדש וקיים רק כמאה וחמישים שנה. המללאח העתיק נעזב, כי חומותיו התחילו להתפורר. נתלווה אלינו ראש הקהילה, ואיתו יצאנו את " המערה " הישנה. אין כל כתובות על המצבות הקדומות, שהן מאבני גוויל קטנות. ליד הקברים פזורים פכי חרס שבורים, שהשתמשו בהם בשעת הטהרה, מנהג המקום הוא לשברם ולהניחם ליד הקבר.
לאחר מכן הוליך אותנו ראש העדה ליד חורשת דקלים השייכת ליהודים. אגב כל סיפר, שהוא מכר את כל רכושו, מאתיים דקלים – דקל תמרים שווה שלושת אלפים פרנק – ומתכונן לעלות לארץ ישראל בחודש סיוון. גם ליהודים אחרים יש דקלים וחלקות אדמה, שמעבדים אותן בשותפות עם ערבים. בתאורירית יושבים כמאה ושבעים יהודים. נראה, כי כל המספרים שמסרו לי באזור זה, מדויקים הם, מאחר שנערכו בזמן האחרון מפקדים, בקשר לעלייה לישראל ולעזרת הג'וינט.
מתאורירת פנינו למללאח תלמשלא, השוכן בריחוק חמישה ק"מ. תלמשלא גדולה משכנתה ויש בה כמאתיים נפש. כאן מצאנו " רב ראשי ", זקן, רבי משה בן שמול, לבוש בגדי שרד כרבני הערים הגדולות, כי אמנם כבר היה בעולם הגדול וחזר לעת זקנתו לכפר מולדתו.
שני מללאח אלה שוכנים בדד מחוץ לכפרים המוסלמים, והם מוקפים חומות חזקות.
היה כבר ערב כשחזרנו לווארזאזאת, ובבוקר השכם יצאנו לתאזאנאחת הרחוקה 90 ק"מ והשוכנת בצומת דרכים בין ארץ הגלאווי המקורית ובין ואדי דרע לואדי סוס. לפנים נודעה לה חשיבות רבה בחילופי הסחורות בין ערי החוף לפנים הארץ.
כביש אספלט חדש, צר וטוב, מסתעף מן הכביש הראשי אל וארזאזאת ומוליך אך תאזאנאחת, דרך רמה מדברית, כשמימין נמשכים הרים מכוסים שלגי עד, שבהם נמצאים מכרות מנגאן חשובים. אף מכונית אחת לא פגשנו בדרך זו ואלא יותר ממניין אנשים. רק במקום אחד ראיתי חלקת אדמה מעובדת, אבל לא בתים.
לא קל היה למצוא את המללאח המסתתר בעמק, אמנם קיבלנו הדרכה מפורטת עם סימנים מפי יהודי רוכב אופניים , שפגשנוהו במרחק לא רב מתאזאנאחת. לפניו, לא מוסתר, מונח היה רכושו, ארגז פח עם תכשיטים. הדרכתו לא הועילה. הסתובבנו בשבילים ולא ידענו אנה לפנות. למזלנו החליט הצורף לחזור לכפרו, מתוך תקווה למכור לנו משהו, והשיגנו כשאנו תוהים ושואלים את הברברים מן הכפר השכן.
בתאזאנאחת יושבות ארבעים ושתים משפחות יהודיות, כ – 300 נפש. יש בתים בעלי שתי קומות. הדירות שאליהן נכנסנו מרווחות, מסדרונות, חדרים גדולים, יש חלונות, גם רהיטים, כיסאות, שולחנות, מיטות. ניכר, שמצבם טוב מאשר במללאח שראינו אתמול. יש חלקות אדמה, עצי תאנים, כרמי גפן. גם כאן עוסקים בכל המקצועות היהודיים, חייטות, תופרות, צורפות, אבל אין ביניהם אף לא נגר אחד. המורה התלמוד תורה הוא השוחט והוא גם הסנדלר.
השיחה נסבה על עניין העלייה. עמדתם הייתה מגובשת ותקיפה, או כולם יעלו, או אף אחד לא יעלה. הם לא הסכימו להיבדק ולהיפסל על ידי צוות המיון. הלכנו לבקר ב " צלא ". באמת יש שני בתי כנסת, שניהם בעליית קיר אחת. בבניין הישן נבעו סדקים, ומחמת סכנת מפולת הקימו לידו בית שני. החדרים גדולים עם חלונות.
על הקיר של ה " צלא " הישן ראיתי ציור של לולב, אתרוג, שופר. התפלאתי למצוא כאן את הסמלים העתיקים שלנו. איש לא ידע להסביר לי, אם זו מסורת קדומה או חידוש. " לזכרו של משה אצאראף ", היא הכתובת המתנוססת מעל לציור. גם ארון הקודש הישן מקושט פיתוחי עץ נאים, צבועים בסגנון ברברי.
שאלתי לתנאי הביטחון, תמהתי, כיצד יוצא יהודי יחידי לדרכים בסביבה שוממה ומבודדת זו, המרוחקת מעורקי התנועה. התשובה הפתיעה, עד כמה שזכור להם, לא קרא כאן שום מעשה שוד, וגם לא שמעו על מקרה כזה בכל האזור. תשובה דומה שמעתי גם במקומות אחרים. ואמנם, לאחר חקירה ממושכת בכל הסביבה העליתי, כי האנשים זוכרים מקרה רצח פלילי אחד, שאירע בימיהם.
הייתה לי הזדמנות להכיר גם את תושבי תאמסינאת, מללאח קטן, חמישה קילומטרים מערבה לווארזאזאת, שיש בו שלוש עשרה משפחות, תשעים וחמש נפשות. פגשתי אותם ביום השוק, בשיחה עימהם הורגשה התעוררות רבה לעלייה, והם חיכו בכיליון עיניים לבוא הצוות המיון.
מנהגי פסח אצל יהודי צפון אפרקיה – מנהגים
כלים למינדרה
מנהגים
כדורי החרוסת
מנהג קדמון קיים אצל יהודי המגרב, לקחת את כדורי החרוסת שנותרו מליל הסדר, מדביקים אותם בקיר הסמוך לכותל של באר המים הנמצאת בחצר הבית.
בצפרו היו מדביקים את כדורי החרוסת שנשארו באחד מקירות החיצוניים אל מחוץ לבית.
בדבדו הדביקו חמישה כדורי חרוסת קטנים כסגולה, על מזוזת פתח הבית.
לפי האמונה העממית: עלמה האוכלת משיירי החרוסת, מקרבת את פעמי חתנה אליה, וראש המשפחה שדואג לבתו, נוהג להשאיר בכוונה קצת חרוסת במטעמים לבתו.
הגלימה הלבנה
רבים נוהגים עד היום ללבוש ולתהדר בליל הסדר בגלימה לבנה וארוכה המגיעה עד קרסוליים פַאַרַאזִייא או גַ'אללַאבִייָא, כסמל לחירות. יש לציין שגם במרוקו, המוסלמים האמידים וה״שיכים״ נהגו ללכת עם גלימות ארוכות בצבע לבן או ירוק, סמל למעמד מכובד, ואילו האיש הפשוט הסתפק בכותונת צרה מאוד שהגיעה בקושי לברכיים, זאת כדי להבדילו מבני המעמד.
מי־ניסן מרפאים
ימי ניסן מהווים תקופה מבורכת, משום שהגשמים שיורדים בזמן זה, יש להם תכונות מיוחדות והם מרפאים מחלות, נגד נשירת שער הנשים.
מי־ניסן מפתחים את הזיכרון
מי־ניסן, אומרים שהם עוזרים ומפתחים את הזיכרון אצל הילדים. כאשר הללו איחרו לדבר, והיו כאלה שבגיל שנתיים ויותר וטרם דיברו, גם עוד לא עשו צעד אחד. לתינוקות אלו, נתנו לשתות מים ״שלנו״, של חודש ניסן, בהם השתמשו קודם־לכן ללישת הבצק של המצות, אחרי שזוקקו וטוהרו היטב באמצעות בד דק הנקרא " אל –חאייאתי " , על־כן נהגו לומר: " אל מא די ניסאן כאי טלק אל-לסאן " לאמור: מי־ניסן משחררים את הלשון. מי־ניסן ידועים הם, שיש בהם: ״אל באראכא״ (הברכה) ואגדות רבות מספרות על הגשמים היורדים בחודש ניסן, אשר בגינם מתחילים את גז הכבשים דווקא בחודש זה.
גשמים בליל הסדר
אם יש רעמים וברקים בחודש ניסן ובפרט בליל הסדר, הערבים היו שמחים וגם מאושרים. הם טענו שאחרי הגשמים יהיה שובע גדול ושלום בין מלכים, במיוחד כאשר ירדו גשמים בשפע בליל הסדר, הם ראו בזה, סימן טוב לשנה וברכה לחקלאות. אח״כ היו באים בהמוניהם לברך את השכן היהודי אשר עימו הם בקשרי־מסחר כל־השנה, ברכו אותו לכבוד " עיד ארג'יפא " (חג המצות). הם נהגו לומר לו: " האד לעאם, טאחת ארג'יפא פטין " היינו: ״השנה נפלה המצה בחימר״, משפט לא מובן דיו, כנראה רצו לבטא את ברכתם במשל ובמליצה, כאשר כוונתם היא לאחל לו, שהברכה תשרה בקדירת החימר של עקרת הבית, אשר בה היא מבשלת את ארוחות המשפחה. זוהי גם ברכה מיני רבות בה מברכים בחג הפסח וחג הסוכות.
כלים־בזעיר אנפין
כלים למינדרה
גם הילדים הקטנים שותפו באופן פעיל במנהגי החג אשר כונה גם ״עיד לפול״ (הג הפולים). בחול המועד, הביאו הערבים לשכונת היהודים, כל מיני כלי־בית לבישול: סירי בישול זעירים עשויים מחרס כמו: קדרות, כדים לשתייה וצלחות, והכל מחרס ובזעיר אנפין. ההורים קנו לילדיהם את כל ״מערכות האוכל״ החדשים שיוצרו זה עתה והילדים השתמשו בהם ובישלו בהם פולים ירוקים. נושא הבישול לא היווה בעייה, הילדים חפרו חור באדמה
אשר מחוץ לבית, כל ילד סחב מהבית פחם או שני פחמים והנה תנור מוכן. לפעמים הערבים הביאו גם תנורים זעירים שייצרו מחימר ומכרו אותם ליהודים והילדים בישלו ואכלו בצוותא בתיאבון ובהנאה רבה. כל קבוצת ילדים השתתפה עם הקבוצה הגרה בשכנות של אותו בית, כך עשו כמין קומונה, בישלו ביחד ואכלו ביחד. השותפות הזו, זכתה לכינוי ״כ׳אלוטא״.
בקאזאבלנקה, קראו אותה בשם ״מינדרא״. הטעם למנהג זה הוא כנראה להוסיף שמחה לאוירת החג. (פסחים).
אין אוכלים דגים
משפחות רבות נהגו שלא לאכול דגים בחודש ניסן. במכנאס היו משפחות שלא נגעו בדגים בחודש הזה ולא באו אל פיהם בכלל, במיוחד לא טעמו את הדג ״א־סאביל״ אילתית), כמו משפחות: לענקרי, הלחמי, אלבו, אביכזר, סביעני, אדהאן ושרביט.
גם בתוניסיה ובאלג׳יריה היו משפחות שלא טעמו דגים בכל חודש ניסן.
לא טועמים זיתים
בפאס, הרבה משפחות לא אכלו זיתים בחודש ניסן ולא קירבו אותם אל פיהם בטענה שהם מביאים לידי שכחה, ומאחר ואנו מחוייבים לזכור את יציאת מצרים ולא לשכוח אותה, לכן נמנעו מלטעום אותם. בכלל הרבה משפחות בצפון אפריקה, נמנעו מלאכול זיתים שחורים בחודש ניסן בטענה שהיה זה מאכל עבדים, ומאחר ובני־ישראל יצאו מעבדות לחרות בחודש זה, על־כן אין זה מן הראוי לטעום אותם בכלל. סיבה נוספת שהתרחקו מלאכול זיתים שחורים היא, בגלל שהערבים נהגו להביא אותם בשקים שהיה בהם קמח, והיה חשש שאולי נדבק בהם הקמח .
במרוקו, מקובל היה לראות תושבי המקום הערביים חיים על לחם עם זיתים שחורים, אבל זה היה מאכל העניים והפועלים ילידי המקום.
אין קונים מאומה מהמים
מחשש של ספק ספיקא בחמץ, נזהרו יהודי אלג׳יריה, ולא קנו במשך ימי הפסח מאומה מהגויים ואף לא מיהודים שידוע כי אינם זהירים בהלכות הפסח. (בית יהודה)
לא טועמים תאנים
משפחות רבות גם נמנעו מלאכול תאנים בפסח, משום שהערבים הביאו אותן בשקים, שפעם אולי אותם שקים השתמשו בהם להובלת קמח או אולי נדבק בהם, אולם אותן משפחות, דבר זה נהפך אצלן כמנהג, אף על־פי שיהודים הביאו תאנים שלא היו פעם בשקים, אך המשפחות לא טעמו אותן בכלל.
לא משתמשים במטאטא
יהודי אלג׳יריה נהגו לא להכניס מטאטא חדש לבית בחודש ניסן, משום שבחודש זה נגאלו בני־ישראל ממצרים ואין ראוי לקנות דבר המזכיר את הפסוק ״וטאטאתיה במטאטא השמד״ (ישעיה יד, כג)
כמו־כן, נהגו יהודי אלג׳יריה שבליל הסדר, בתום הסעודה, לצאת לרחובות העיר ולקרוא בקול רם את ״בצאת ישראל ממצרים״ מתוך ההלל והטעם, זכר ליציאת מצרים.
משפחות רבות במרוקו ובאלג׳יריה, נהגו בליל ראשון של ספירת העומר, להחזיק בידם בנוסף לכמה גרגירי מלח, גם מעט כמון, כדי להשקיט את הכעס מעליהם.
ההגדה בליל המימונה
יש קהילות בדרום מרוקו, שנהגו לקרוא את ההגדה בליל המימונה מההתחלה עד הפסוק ״ואקח את אביכם את אברהם״. יש שנהגו לקרוא את ההגדה בציבור גם בשבת הגדול אחרי מנחה.
מנהגים מוזרים
בצד המנהגים הטובים, היו גם מנהגים לא לרוחם של מנהיגי הדור וראשי העדה. בזמנים קדומים היה בצפרו מנהג, שבליל שני של פסח נהג אבי המשודך וכל קרוביו ללכת אל בית אבי המשודכת לקרוא שם ההגדה ולסעוד שם, כך היה משאיר את רעיתו ובני ביתו לבד ומבטל אותם ממצות ״סדר פסח״
גם במכנאס היה בזמנים קדומים מנהג מוזר. בליל שני של פסח, אנשים ביקרו איש את רעהו ואיש את קרובו, אנשים ונשים וקבלו דורונות זה מזה, דבר שגרם לביטול הסדר וזילזול ביום טוב.
יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן-בתי הכנסת
פרק ג: חיי הקהילה
בתי הכנסת
במרכז חיי הקהילה נמצא בית הכנסת, ששימש לא רק לתפילה ולקריאת התורה אלא גם לדרשות, ללימוד תורה למבוגרים ולתינוקות, ומשום כך נקרא ה'חדד' בשם 'צלא'. בית הכנסת גם שימש ישיבה לתלמידי חכמים, מקום לחלוקת צדקה, והיו מקומות שבהם שימש גם כמושב בית הדין, ומקום לסופרי סת״ם שכתבו ספרי תורה תפילין ומזוזות. הוא שימש גם להתכנסויות של נציגי הקהילה לדיונים בנושאים ציבוריים, ושם הוכרזו ההחלטות של הנהגת הקהילה, תקנות, חרמות והודעות שונות. למשל, אם רכושו של יהודי נעלם או נגנב, היה מוכרז ׳חרם סתם׳ על מי שיודע היכן הרכוש או מי גנבו ואינו מודיע (חיים טולידאנו, 1690־1750, ״דוק ומשפטי, סי׳ קיט).
בתי הכנסת היו בדרך כלל בבעלות פרטית ובתוך דירה, לעתים בבעלות שני שותפים, והם נקראו בשמות המשפחה של מייסדיהם. בדרך זו עקפו את האיסור של בניית בתי כנסת חדשים, לפי ׳תנאי עומרי. מ״ח פיצייוטו, שביקר במרוקו ב־1860, כתב, שבתיטואן ישנם 16 בתי כנסת בבעלות פרטית, ואמרו לו שזו השיטה בכל מרוקו ואין אפשרות לשנותה. היו בתי כנסת שהקהילה העניקה לחכמים והם היו בבעלותם, במקום שכר, והנדרים שנגבו בהם סייעו לקיומם. עד עתה נקראים חלק מבתי הכנסת על שם חכמים (ראו פרטים בנספח 1).
לעומת זאת בעיר צפרו ׳מימות עולם לא נהגו לעשות בית כנסת של יחיד רק כל הבתי כנסיות הם של הקהל,. קהילה זאת, שהיתה מושפעת מהמנהגים של שכנתה הגדולה פאס, קיבלה את הסכמת חכמי פאס משנת תע"ה (1715) ׳שאין רשות לשום יחיד להוסיף בית הכנסת אם לא שימסרנה לקהל'. וכך היתה תקנה בקהילת מכנאס ׳שלא להוסיף בית כנסת אם לא שתהיה של הקהל,. הנושא עלה בצפרו בשנת תקנ״ח (1798) בהקשר ליוזמה של אדם לפתוח בית כנסת פרטי, כי לא היה מקום בבתי הכנסת הקיימים. חכמי מכנאס התירו לו לפתוח בית כנסת חדש אבל דרשו שיעשה זאת בתיאום עם הקהל (עובדיה, 'צפרו', מס, 205).
לא בכל בתי הכנסת היתה עזרה לנשים. אם באו נשים הן היו עומדות בפתח בית הכנסת, עונות אמן, ושולחות נשיקות לעבר ספר התורה. בצפרו, בית הכנסת הראשון שבו נבנתה עזרת נשים היה בית הכנסת החדש בכינוי 'צלא אזדידא,.
תפוצת בתי הכנסת במאות ה־19־20: לפי מקור מ־1879 היו 15 בתי כנסת בפאם. לפי אותו מקור היו במכנאס 19 בתי כנסת, ובדבדו 11 בתי כנסת – כולם בתי כנסת פרטיים. לפי עדות מהעשור השני של המאה ה־19 היו במוגדור 12 בתי כנסת. בשנות ה־90 של המאה ה־19 היו שם 15 בתי כנסת במלאה ו־5 בקסבה, שבה גרו היהודים האמידים. ב־1886 היו במראכש 21 בתי כנסת, וב־1902 – 24 בתי כנסת. בסוף המאה ה־19 היו בטנגייר 20 בתי כנסת. בקזבלנקה, לפי מקור מ־1902, בית הכנסת הגדול היה של הגביר מימון עמיאל(יוסף ארוואץ, יהוד יוסף׳, דף כד). מספר בתי הכנסת עלה בתקופת הפרוטקטורט, ולפי נתונים משנות ה־50, לפני עצמאותה של מרוקו, היו בפאס, במראכש ובמוגדור 30 בתי כנסת בכל אחת, במאזאגאן – 20, ברבאט – 17, במכנאס ובדבדו, 15 בכל אחת, בדמנאת ובתארודנת 8 בתי כנסת בכל אחת. באוג'דה היו שלושה בתי כנסת, הגדול נבנה ב־1930, ואחד מהם היה של יוצאי אלגייריה. בכפרים הקטנים לא היו בתי כנסת ולעתים לא היה מניין, ולחגים היו הגברים ונשיהם באים לעיר הסמוכה (משה עטייא, ימעט מים׳, אהע״ז, סי׳ יב, יד).
כיון שלפי הדין מותר למכור בית כנסת פרטי (רמב״ם, הל' תפילה פרק יא, הל' כא), היו בתי כנסת שניתנו במתנה על ידי נשים וגברים, עברו בירושה מדור לדור, והיוו מקור הכנסה. ר' רפאל אהרן מונסונייגו מפאס (1760־1840) דן בחלוקת הרכוש של אדם שנפטר ללא צאצאים, ובכלל נכסיו יש לו מחצית בית הכנסת גוף וקרקע ושררה׳(ימי השלח׳, סי׳ א).
אנשים היו קונים את מקומם בבית הכנסת, ומוכרים אותו כאשר עברו למקום אחר או ירדו מנכסיהם. ניתן היה למשכן את מקומו של אדם בבית הכנסת (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 504).
ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס (1783־1843) דן במעשה שהיה במראכש בשנת תקפ״ה (1825), על 'אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית הכנסתי, ולאחר מותו היה סכסוך בין היורשים ובין האם (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לד). אם בעל בית כנסת נפטר והיו לו רק בנות הן יורשות את זכויותיו, ויכולות לשכור שליח ציבור כרצונן – אם ירשו את כל בית הכנסת. אבל אם היה להן רק חלק בירושה, אין הבנות זוכות בשררה(שלמה צבאן, ׳מעלות לשלמה׳, חרם, סי׳ י).
היו בתי כנסת שההכנסות מנדרים ונדבות הוקדשו לחכם מסוים. לפי החלטת חכמי צפרו משנת תקנ״ח (1798), שליש ממכירת העליות בבית הכנסת הגדול יינתן לחכם והדיין שלמה בן מימון הנושא בעול כל התפקידים בבית הכנסת ׳ואין לו שום הנאה מן הצבור׳, כלומר אינו מקבל משכורת (עובדיה, ׳צפרו; מסי 69). היו בתי כנסת בהם ניתנו ההכנסות להחזקתם של תלמידי חכמים (שם, מם׳ 8). החכמים לא ראו בעין יפה שהכנסות בית הכנסת משמשות להנאה פרטית, ותבעו שהן יוקדשו למטרות ציבוריות בלבד:
לא תיגע בה יד אדם ליהנות ממנה וקדוש הוא לאלקינו לעשות בו כל תיקוני ספרי תורה וגם לכל אשר יצא על הבית לחזקה, והמותר לקופה של צדקה. (משה טולידאנו (נפטר 1773), ׳השמים החדשים׳, חרם, סי׳ קכו) ר׳ אברהם אנקאווא מסלא (יליד 1810) מתח ביקורת על בעלי בית כנסת שרצו לגרש יהודי מבית הכנסת, לאחר שנאלץ למכור את מקומו בשנת רעב, והמשיך להתפלל שם. היהודי טען שאבותיו התפללו שם, ואם ילך לבית כנסת אחר בוודאי יגרשו אותו. החכם הוכיחם שהוסיפו לצערו ׳עלבון על עלבונו׳(׳כרם חמר׳, ח״א, סי׳ קלג).
למרות שבית כנסת צריך להיות פתוח לכל, כולל מוסלמים ונוצרים שהיו מבקרים בבתי כנסת, נאסר על יהודי עבריין להיכנס לבית כנסת(שם, סי׳ לז).
קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מאיר נזרי- אירועי הכלולות-החתונה
שבת שלישית ׳שבת לבראזאת׳(שבת השושבינות)
השבת השלישית היא השבת שלפני החופה הנערכת בבית הורי הכלה וקרויה ישבת לבראזאת׳ (שבת השושבינות) או ׳שבת לערוסה׳ (שבת כלה). שבת זו קרויה גם ׳שבת להריסה׳ (שבת גריסין) על שם התבשיל המרכזי של גריסי־חיטה בסעודת החמין, בסימן של ׳ברך בניך בקרבך, השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך׳. לכבוד האירוע מטמינים בתנור השכונתי מערב שבת כשלושה סירים גדולים מלאים של ׳הריסה׳. לסעודה זו מוזמנים גם קרובי החתן ורעיו. הבנות יושבות על השטיחים מקיר אל קיר באווירה של שמחה רבתי. לאחר שסעדו את לבן בסלטים, בביצים ובתפוחי אדמה אפויים, מגישים להן את תבשיל ה׳הריסה׳ והבשר. אחר כך נוטלות הבנות את עצמות הבשר ופונות לכלה ואומרות: ׳עְקְל עְלָא עְטְמְתְךּ׳ (זכרי את העצם שלך)! כלומר את האירוע שלך. אולי העצם סמל לצלע, ממנה נבראה האשה.
שבת זו שלפני החופה היא השבת השנייה והמרכזית בכל שאר קהילות תאפילאלת בדרום ובמערב וקרויה ׳שבת אלערוסה׳ היינו שבת כלה, או ׳שבת לחנה׳ היא שבת החינה, כאשר טקס החינה נערך ביום חמישי או אף במוצאי שבת.
אירועי שבוע החופה
שבוע החופה מתאפיין ברצף של אירועים: כתיבת שטרי הנדוניה והכתובה, החינה בבית החתן, הובלת הנדוניה, תהלוכת הכלה לבית המרחץ ושמחת השושבינות, תהלוכת החתן לבית הורי הכלה לסיום הצום וסעודת הנישואין, התהלוכה לבית קרובת הכלה ומשם לחופה בבית החתן. להלן תיאור האירועים הנ״ל.
כתיבת שטר ה׳נחלה׳(= נדוניה) ושטר הכתובה
יום או יומיים לפני החופה לפני מנחה או אפילו בערב החופה מבעוד יום נכתבת הנדוניה בבית הכלה. ערכה נקבע על ידי שמאים קרובים, ששמים כל פריט ורושמים את ערכו. ׳שטר הנדוניה׳ קרוי בלשון העם ׳אנחלה׳ על שם פתיחתו של השטר ׳זאת נחלת פלונית בת פלונית׳. אחרי כתיבת שטר הנדוניה כותבים את שטר הכתובה. בהמשך יידון ויודגם שטר זה על מבנהו וסעיפיו.
הערת המחבר : על פי יהושע יג,כג ובהקשר לנחלת בנות צלפחד במדבר כז,ו-יא. הפתיחה ׳זאת נחלת פלונית בת פלונית׳ חסרה בנוסח שטר הנדוניה ב׳מליץ טוב׳, אבל מופיעה בשטר נדוניה ב׳יפה שעה' עמ'רכב ובשטר נדוניה מסוף שנת 1955, ראה רשימת כתובות בהמשך. לשם השוואה נעיר, שהשורש הערבי ׳נחל׳ אחד ממובניו הוא ׳נתן לאשה את המוהר שלה׳, ראה שורש נחל- نحل – במילון ערבי. כאן בהיפוך מגמה על התחייבות בהחזרת הנדוניה לאשה עם גירושיה. השם נחלה – نحلة בערבית אחד מפירושיו הוא שי ומתנה.
חגיגת ה׳חינה׳ בבית החתן
ביום ראשון בלילה נערכת חגיגת ה׳חינה׳ השנייה הפעם בבית החתן. היא נמשכת כל הלילה בשירה וזמרה בכיבוד ובהשתתפות הכלה, שושבינותיה, רעותיה, בנות ונשים מהמשפחה. כבר בבוקרו של יום ראשון נשחטים עגלים לסעודת הנישואין למחרת. יש וכמה מן החלקים הפנימיים של העגלים מוגשים צלי לכבוד המשתתפים ב׳חינה׳. במהלך החגיגה מורחים את ה׳חינה׳ לכלה ולשאר המשתתפות. טקס החינה בבית החתן נהג בעיקר בקהילות הדרום, אבל לא בכל שאר הקהילות.
יום שני בסימן של ׳שובע שמחות׳
יום שני רצוף אירועים בסימן של ׳שבע שמחות׳: הובלת ה׳סורה׳ (= הנדוניה); תהלוכת הכלה לבית המרחץ; תהלוכת החתן לבית הורי הכלה לפתיחת הצום,- סעודת הנישואין; תהלוכת החתן לבית קרובות הכלה ועריכת החופה בבית החתן.
הובלת ה׳סורה׳(= הנדוניה)
למחרת ה׳חינה׳ ביום שני בבוקר נערך טקס הובלת ה׳סורה׳ (=הנדוניה): תהלוכה של נשים ונערות נושאות את כל הכבודה: בגדים, תכשיטים, מצעים ועוד. כל פריט מונח במגש או בכלי של נחושת או של כסף כדי להרבות במוהר ומתן. הן צועדות בשירה של ׳לה־לה־ומא־לי׳ ו׳זינאתום בלהנא׳. בהגיען לבית החתן מנקות פניהן וידיהן מה׳חינה׳. בהובלת ה׳סורה׳ אין הכלה מתלווה. אחר כך באה קבוצה אחרת ובידיהם ׳אלכש׳ (=כלי הבית), שמביאה הכלה בכלל נדונייתה כגון: דלי, קומקום, מהראז(־מכתש), קערה מנחושת צהובה לנטילת ידיים, מצעות, שטיחים, מזרונים ועוד. כלי הבית נטענים על סוסים ומובאים על ידי גברים לבית החתן. בבית החתן הכול כמרקחה, ההכנות הקדחתניות לסעודת הלילה בעיצומן, והשמחה רבה מאוד.
תהלוכת הכלה לבית המרחץ ושמחת השושבינות
ביום זה, ערב הכלולות, נערך טקס אשחום (רחצת הכלה) אחר הצהריים. רוחצים את הכלה בביתה ומלבישים אותה בבגדים חדשים. אחר כך מרכיבים אותה על פרדה ומוליכים אותה לבית המרחץ לטבילה. לאורך כל הדרך מלווה הכלה בבנות משפחתה ובחברותיה השושבינות בשירה וקריאות שמחה. לוקחים לכבודה חלוק רחצה ומגבת חדשים, והמיילדת מלווה את הכלה. בהגיע הנשים לבית המרחץ מטבילה המיילדת את הכלה. אחר כך חוזרת הכלה עם מלוותיה, אבל לא לביתה, אלא לבית אחת מקרובות הכלה. כל הדרך שרות לכבודה. בהגיען לבית קרובת הכלה הן יושבות, אוכלות ארוחת ערב עם הכלה, שותות ושמחות ושרות לכבוד הכלה בליווי התוף. השירה נמשכת עד לבוא החתן ומלוויו הנמצאים בינתיים בבית הכלה.
הערות המחבר : ׳סורה׳ מונח ערבי קרוב ל׳סואר׳, שפירושו: צמיד, אצעדה, וכנראה, על שם הפריטים העיקריים בנדוניה, התכשיטים, נקראת הנדוניה בשם ׳סורה', ראה מילון ערבי, ערך סואר – سوار
سوار
צמיד {bracelet}
צמיד; אצעדה {bangle}
רצועה, סרט {strap}
כמו הפזמון הבא:
׳רכבהא בוהא פוק לבגלה / אלאלא לעאטי מולאנא׳
(־הרכיב אותה אביה על פרדה / ה׳ זיכה אותה למעמד הזה)
כסימן שלא תצטרך לחזור לביתה או תתגרש.
כמו הפזמון הבא:
׳זאיה מלחמאם ולעריס מעאהא / מרחבא באסתר ולי זאת מעאהא׳
(שבה מבית המרחץ והחתן אחריה / ברוכה אסתר וכל מלוותיה)
כמו הפזמון הבא:
׳אדאר אלי מא תפרח אלילא / מה תדרכ אלערוסה מא תשופהא׳
(משפחה שלא תשמח בלילה זה / לא תשיג את הכלה ולא תזכה לראותה)
תהלוכת החתן לבית הורי הסלה לסיום הצום וסעודת הנישואין
ביום החופה מתענה החתן כמנהג רוב הקהילות, אבל הכלה אינה מתענה על פי מנהגי תאפילאלת. להיפך, ׳יום זה היא נוהגת בו כיום טוב, יען כי בבית הכלה נמצאות חברותיה ושושבינותיה, אוכלות ושמחות. אמרו: היאך הן מבלות בשמחה, באכילה ובשתייה לכבודה, והיא בתענית? לפיכך אין היא מתענה, כדי למנוע ממנה צער׳. לקראת הערב מובל החתן לבית הורי הכלה במקהלות עם, כשהוא שרוי בתענית. שם הוא מפסיק את הצום, ושם נערכת גם סעודת הנישואין על ידי אבי הכלה.
ועוד מנהג אופייני בתקופה זו ובאזור זה של הדרום: אין נוהגים לעשות את סעודת הנישואין לאחר החופה, אלא להיפך. תחילה מתקיימת הסעודה בבית הורי הכלה, אחר כך נערכת החופה בבית החתן. מנהג זה אין טעמו ברור, וכנראה, נקבע כדי למנוע צער החתן השרוי בתענית, ולכן הקדימו את הסעודה לחופה. הסעודה מלווה בפיוטים ומשתתפים בה גם אנשי החברא קדישא. הקדמת הסעודה לפני החופה אופיינית היא לקהילות הדרום וכיוצא בהן בבצאר ובבודניב.
התהלוכה לבית קרובת הכלה ומשם לחופה בבית החתן
לאחר סעודת הנישואין בבית הורי הכלה מובילים את החתן לבית בו נמצאת הכלה, ושם מרכיבים את הכלה על פרדה ומלווים את שניהם בתהלוכה רבת משתתפים ברחובות קריה במזמור ׳רננו צדיקים׳ ובפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ עד לבית החתן, שם נערכת החופה.
Meknes-J.Toledano-LA GRANDE CONTROVERSE
LA GRANDE CONTROVERSE
Alors que la tradition veut qu'il incombe aux nouveaux venus de s'adapter aux coutumes locales, les Castillans trop fiers de leur héritage, avaient dès leur arrivée non seulement conservé les leurs, mais avaient même réussi à v convertir " partiellement nombre d'indigènes. Au -delà de la dimension rarement juridique, des considérations économiques pratiques avaient motivie cette divergence dans l'interprétation de cette règle de l'abattage rituel.
En effet, en Espagne, l'Eglise dans son hostilité intransigeante; interdisait à ses fidèles de racheter la viande déclarée non cacher dans l'abattage rituel juif, ainsi condamnée à être jetée aux chiens. En réaction, les rabbins castillans avaient, pour tenter de réduire au minimum les pertes, adopté des règles plus souples. Par contre, en terre d'islam, aucun obstacle ne s'opposant à la vente aux musulmans de la viande déclarée non cacher, les rabbins pouvaient se permettre plus de sévérité en matière de néfiha. Ce fut le passage à Fès vers l'an 1500 d'un rabbin de Tunisie, rabbi Shalom Masnot, qui déclencha la crise. Il avait sévèrement reproché aux tochabim d'avoir tourné le dos à leur propre tradition héritée de leurs ancêtres. Après son départ, ce fut le rab Haïm Gaguin, qui reprit le flambeau en interdisant aux Tochabim de consommer la viande abattue par les Mégourachim, considérée comme non-cacher. Cet interdit souleva l'indignation des expulsés si fiers de leurs rabbins et de leurs traditions. La controverse dépassa souvent le plan théologique pour dégénérer en bagarres, affrontements physiques, dénonciations, anathèmes, excommunions et appels aux autorités. Si pour Fès, nous avons une description détaillée de ses péripéties grâce au récit Etz Haïm laissé par son principal héros, rabbi Haïm Gaguin, il n'y a presque pas de documents sur les répercussions de la controverse à Meknès.
Quand en en 1526, la controverse atteignit son paroxysme et que les Tochabim de Fès décidèrent de demander l'intervention en leur faveur des autorités, ils avaient délégué à Meknès, où se trouvait le sultan Moulay Bouhsoun, les deux grands rabbins Shémouel Aben Danan et Shémouel ben Danino. Ces derniers n'estimèrent pas utile de demander à un représentant des Tochabim de la ville de se joindre à eux – ce qui aurait pu donner plus de poids à leur requête. De même, les rabbins venus défendre la cause des Mégourachim, ne s'adjoignirent aucun représentant local. Pourtant leur grand maître, rabbi Moshé Halioua, qui avait déclenché la polémique en autorisant les Tochabim à consommer la viande Néfiha; avait quelques années plus tôt quitté Fès pour s'établir à Meknès. Il y avait fondé une synagogue et y était mort une année auparavant, en 1525. Derrière le paravent théologique, se cachait de fait la lutte d'influence pour la direction matérielle et spirituelle de la communauté et elle devait se solder par la victoire des expulsés devenus majoritaires. De guerre lasse, le chef des Tochabim, rabbi Haïm Gaguin prenait l'engagement solennel en 1535 de ne plus émettre de critiques contre les règles de l'abattage des expulsés et d'accepter la règle de la majorité. La communauté de Meknès, vivant à l'ombre religieuse de celle de Fès, adopta sans réserve ce compromis historique. La fusion totale des deux communautés devait y être plus rapide, aucune trace de nette de distinction entre les deux composantes de la communauté ne subsistant au bout de quelques générations. Par une sorte de compromis : les Tochabim adoptant les coutumes des Mégourachim et leur approche de la Halakha, les Mégourachim adoptant l'arabe, oubliant peu à peu totalement l'espagnol comme langue vernaculaire. A Fès par contre, les descendants des Tochabim devaient conserver jusqu'à nos jours une synagogue avec un rituel particulier, Ahabat Hakdmonim, différent du rituel séfarade, portant un nom à première vue intrigant de slat elfassyin, la synagogue des Fassis – pour souligner leur antériorité, les vrais Fassis, ceux d'avant l'arrivée des expulsés. A Marrakech également, le nom de l'une des plus belles synagogues jusqu'à nos jours en est un rappel historique, slat el ajama, la synagogue des étrangers, celle des nouveaux venus, les expulsés de la péninsule ibérique ne parlant pas arabe. Progressivement les descendants des expulsés aussi bien à Fès qu'à Meknès abandonnèrent l'usage du judéo -espagnol pour le judéo -arabe comme langue vernaculaire, truffée il est vrai de réminiscences espagnoles, le plus souvent inconscientes comme nous le verrons dans la seconde partie du livre. Alors que les communautés du nord – Tétouan, Larache, el Ksar, Tanger lui resteront toujours fidèles sous forme de dialecte local, la Hakitia.
Nous avons très peu de documents sur la première et seconde génération d'expulsés d'Espagne à Meknès. Toutefois on sait que le plus célèbre scribe de la génération, rabbi Moshé Zabarro qui s'était déjà illustré en Espagne par la qualité calligraphique exceptionnelle des Rouleaux de la Loi sortis de sa main, est arrivé à Meknès vers 1500. On ne sait combien d'années il y séjourna avant de repartir pour Tétouan, où il se fixa définitivement. Au moment de quitter l'Espagne, ses deux fils avaient été enlevés par un curé, mais l'un d'eux devait réussir à fuir et à le rejoindra à Tétouan où il devait mourir peu de temps après. Deux Sifré Torah écrits par rabbi Moshé Zabaro ont subsisté jusqu'à nos jours dans tout le Maroc, entourés d'une grande vénération pour leur qualité exceptionnelle. L'un à la synagogue El Crudo Tétouan, l'autre à Meknès dans la synagogue rabbi Shélomo Lazimi fondée par le chef de cette famille d'expulsés vers 1520. Dans la synagogue reconstruite au vieux mellah par ses descendants se trouvait également un trésor de documents très anciens remontant sans doute à l'expulsion d'Espagne, mais ses héritiers en étaient tellement jaloux que par superstition, ils ne permettaient à personne de les consulter et on ne sait pas ce qu'ils sont devenus après le grand exode, si ce n'est que le Séfer Torah aurait été transféré par la famille à Strasbourg.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – זה לא אותו הבית – עוזיאל חזן
בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשעת הדמדומים של השלטון העותומני בארץ, מגיעה משפחת קרוצ׳י בדרך הים, לאחר מסע הרפתקני ממושך, היישר אל שכונת גבול ירושלמית. שכונה הצופה אל החומות ומנתצת מחיצות, שדמויותיה מרתקות, ציוריות ומיוסרות. יהודים, נוצרים ומוסלמים החולקים שמחה, צער ומנוסה, כשהם מגשרים על אמונות ודתות. הדמויות תועות ומרחפות במסע אנושי רגיש וכאוב בעיבורן של מלחמות ושנאות, שכופות דתות ודעות.
סיפורה של עקירה ובריחה, חזרה אל מחוזות ילדות שנמוגו ולבית ששוב אינו אותו הבית. זהו גם סיפורו של בית אחד, בית-לורנצו, נווה עלום וקסום בלבו של גן אפוף מסתורין. סיפורו של יוסף קרוציי התם וההוזה שצלילי העוד שלו באים במקום מילות תפילה לשמיים נעולים, שבנגינתו מנסה לאחד בין דתות מסוכסכות, תחת עץ הדפנה בגן-לורנצו ובבוסתנו של אבו-חנא. סיפורן של נשים מיוסרות ועזות אופי התועות בסמטאות ערפיליות, כשכדורים שורקים מעל לראשיהן. נשים הלכודות בין עקרות מרצון לבין עקירה מאונס. נשים מלאות לב, הצדות פרפרים בשדות פרגים של אהבות אבודות.
ספריו הקודמים של המחבר:
1. ״נביחות אל ירח כבויי׳ – סיפורים – הוצאת לדורי 1976.
2. ״ארמנד״ – נובלה – הוצאת ספרית פועלים 1981.
הספר זכה בפרס הספרותי לרגל שנת היובל לעלית הנוער.
3. ״אל שלגי האטלס״ – ספר ילדים בהוצאת ספרית פועלים 1987 -יצא ביוזמת משרד החנוך והתרבות, כלול בתוכנית הלימודים לבתיה״ס.
4. ״חותם ברבדיה׳׳ – רומן תיעודי בהוצאת ״ביתן״ – 1991.
5. ״מבחן־החלב״ – רומן בעל רקע היסטורי, בהוצאת ספרית הפועלים – 1996. מהדורה חמישית, על פיו נעשה הסרט ״זאיה״ שהוסרט כולו במרוקו.
על יצירתו הספרותית, זכה גם לפרס קרן ראש הממשלה לפרסי יצירה תשנ״ח.
6. ״כקליפת אגוז״ – מחזה על טביעת ספינת אגוז – יצא ביוזמת מכון בן-צבי ומשרד החינוך, התרבות והספורט – 1998 ובהוצאת המכון.
ספריהם של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ למרוקו-הספר והדפוס העברי בפאס-י.תדגי
ספריהם של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ למרוקו
אחרי הניסיון להקים בית־דפוס עברי בפאס, בראשית המאה השש־עשרה (ראה להלן פרק וי), פנו חכמי מרוקו אל מדינות אחרות כדי להדפיס את חיבוריהם. הם נטלו על עצמם סיכונים לא מעטים, ׳כי כל הדרכים בחזקת סכנה', עזבו את ארץ מולדתם ונדדו למרחקים, למדינות בהן היה מצוי דפוס עברי, ובעיקר לאיטליה. בתקווה להוציא לאור את חיבוריהם. פעולה זו היתה כרוכה בהוצאות מרובות, הן להדפסת הספר, הן לצורכי הדרך ולשהייה במדינה. בהקשר הזה יש לציין את תרומתם החשובה של חכמי פאס לפתיחת בתי־דפוס באיטליה ולהדפסתם והגהתם של ספרים שמחבריהם לא היו דווקא בני המגרב.
כבר בשנת של׳׳ד 1574 אנו מוצאים רב מפאס, ר׳ יחיא בן חמו, שעוסק בוונציה בהגהת מהדורת הטור ׳יורה דעה׳ בדפוס הבומברגי. מתוך הקדמתו לספר אנו למדים, שהמהדורות הקודמות נדפסו בידי גויים ונפלו בהן שגיאות רבות. לכן נאלץ המדפים להוציא לאור מהדורה חדשה וביקש מר׳ יחיא לטפל בהגהה. ר׳ יחיא נענה לבקשתו והצליח ׳לברר את הטור וללבנו עד ישאר נקי מכל סיג, מכל עין ומכל אשמה׳. טור " יורה דעה " ונציה של"ד – 1574, הקדמה
בשנת 1608 עזב ר׳ אהרן אבן חיים את פאס במטרה להדפיס את ספריו באיטליה. הוא נסע למצרים, משם עבר לסלוניקי ולקושטא ולבסוף הגיע ׳'וונציה, בה הצליח להדפיס את חיבוריו ׳קרבן אהרן ' ׳מדות אהרן׳ ו 'לב אהרן '.
על תולדות חייו של ר׳ אהרן אבן חיים ויצירתו, ראה חיד״א, שם הגדולים, ט ע״א; בן נאיים, מלכי רבנן, יט ע״א-ע׳׳ג; עמאר, לתולדות אבן חיים.
ר' שמואל חאגיז, מגדולי הרבנים בפאס, יצא את העיר עם משפחתו בשנת ש"ן (1590) בקירוב. מפאס נסע לטריפולי ואחר־כך לוונציה, בה הדפיס את ספריו ׳ספר מבקש ה" ו'דבר שמואל׳(1596) והגיה את ספר ׳תפארת ישראל ' להרשב״ן, בן בנו של הרשב״ץ. לבסוף עלה ר׳ שמואל לארץ־ישראל ונפטר בירושלים בשנת.1633
בנו, ר׳ יעקב, שיצא עם אביו לאיטליה, תרם רבות להתפתחות הדפוס העברי באיטליה, ולמעשה יש לזקוף לזכותו את חידוש הדפוס העברי בווירונה.
הערת המחבר : . ראשיתו של הדפוס בווירונה היתה בשנת שנ"ד. שני ספרים נדפסו בו: 'מנחה בלולה' לר' אברהם מנחם ב״ר יעקב הכהן רפא מפורט (1494), ו׳מדרש תנחומא'(1495). חמישים שנה ׳'אחר־מכן חידש ר' יעקב חאגיז את הדפוס העברי בעיר זו. על הדפוס בווירונה ראה בניהו, ידיעות.
ואכן מדברי הקדמתו לספרו ׳עין ישראל׳ – הספר הראשון שיצא לאור בווירונה (1645), בהיות המחבר בגיל עשרים וחמש – אנו למדים שהוא הזמין לווירונה את אותיות הדפוס העבריות על חשבונו: ׳ואין לי בו אלא הטורח והיגיעה שעמלתי בו והוצאה להמציא אותיות להוציאו לאור׳.ר׳ יעקב מבהיר אף מדוע בחר להדפיס את חיבוריו באותיות קטנות ובפורמט קטן:
והדפסתי ספר זה בכרך קטן באותיות דקות והיה התועלת הנמשך מפעולה זו גדול… הא׳ כי כן ישאנו כל אדם בחיקו תמיד לא יסור ממנו גם בלכתו לא יכביד עליו. הב׳ כי גם יהיה נקל לכל אדם לקנותו בדמים מועטים מה שאין כך בראשונים כי הם יקרים הרבה ואין כל אדם זוכה להיות בידו אחד…
בבית דפוסו שבליוורנו הדפיס ר׳ יעקב חאגיז שישה חיבורים:
עין ישראל – ת״ה(1645).
ספר כריתות לר׳ שמשון מקינון. ת״ז(1647).
תחילת חכמה( נכרך עם"ספר כריתות").
אורח מישור(נכרך עם"ספר כריתות").
דיני ברכות השחר – ת״ח(11648.
עץ חיים(סדר זרעים), ת״י(1650).
בשנת תי״ב (1652) עבר להתיישב בליוורנו והקדיש שלוש שנים להדפסה פירושו למשנה, 'עץ חיים' הכולל שישה חלקים, אשר בהדפסתו התחיל עוד בהיותו בווירונה: ׳לשמע אזן הדפוס המפואר מקרוב, נשא נס בליוורנו באתי אולי ישר בעיני ה׳ להשלים חפצי… שאדפיס חבור המשנה אשר זה כמה ימי התחלתי ולא אסתייעא מלתא׳.
באותם הימים הגיעו לליוורנו שמועות אודות המצב הקשה בירושלים בעקבות המגפה שפרצה בה בשנת ת״ח (1648), ור׳ יעקב החליט לעזוב את איטליה ולעלות לארץ־ישראל. בדרכו לארץ הוא ביקר בקהילות שונות בתורכיה, ובשנת 1658 הגיע לירושלים, שם עמד בראש ישיבת ׳בית יעקב׳. שנוסדה והוחזקה על־ידי נדבנים מליוורנו. ישיבת ר׳ יעקב חאגיז היתה מוסד מרכזי ביישוב היהודי בארץ־ישראל. היו בה מחלקות שלמדו בהן לא רק את התלמוד, הרמב׳׳ם וישולחן ערוך׳, אלא גם כתיבה וספרות, לשון ספרדית וכתב ספרדי, וכן חשבונות וחכמת התשבורת. לאחר שסיימו התלמידים את לימודם היו מתקבלים לשמש כרבנים ומורי־הוראה בקהילות ישראל. ואכן, מישיבה זו יצאו גדולי הדור, שמילאו תפקידים חשובים בחייה של יהדות ארץ־ישראל והמזרח. ישיבת ר׳ יעקב נחשבה לישיבה החשובה ביותר בכל קהילות המזרח למן התקופה שלאחר גירוש ספרד, והיא קבעה במידה רבה את דמותו הרוחנית של היישוב היהודי בארץ־ישראל עד לתקופות האחרונות.
ר׳ יעקב חאגיז נמנה עם המתנגדים החריפים ביותר לשבתי צבי והיה מן הראשונים שראו בו משיח־שקר. בשנת 1665 הוא אף איים עליו בחרם, אם יעשה בירושלים מעשה תעתועים.
גם בארץ המשיך ר׳ יעקב בכתיבת חיבורים והפצתם, בצד עבודתו החינוכית. בסוף ימיו נסע לקושטא להדפיס את ספרו ׳לחם הפנים׳ (פירוש ל׳שולחן ערוך׳), אולם הוא לא הספיק להשלים את המלאכה ונפטר שם בשנת תל"ד(1764). חלק מספריו יצאו לאור על־ידי בנו ר׳ משה, וחלק נשאר בכתב־יד
גם ר׳ מרדכי אצבאן עזב את עיר מולדתו מכנאס בשנת 1697 והתיישב בליוורנו, בה נתמנה לרב. אך בשל ויכוח בינו לבין הרב אברהם רודריגז נסע לארם צובה וכיהן בה כרב. את ספרו ׳זבח תודה׳ לא הצליח להדפיס בהיותו ב-איטליה, כי אם בקושטא בשנת תצ׳׳ב (1732).״
ר' שלום בוזאגלו ממראקש התיישב בעיר לונדון בשנת 1745 ושם חיבר את ספריו על הקבלה – ׳מקדש מלך/ ׳הדרת מלך/ ׳פני מלך׳, ׳הוד מלך' ׳כבוד מלך' ו׳כסא מלך׳ – שיצאו לאור בלונדון ובאמסטרדם.
ר' יעקב חיים בן נאיים יצא בשנת 1782 מפאס והתיישב בליוורנו, בה הוציא לאור את ספריו ׳זרע יעקב' ו׳ישועות יעקב׳ ומהדורה של ׳ספר הזוהר' שהגיה יחד עם ר׳ אברהם מיוחס.
אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה
שבועות ספורים לאחר אותה התכתשות סביב הפרסום והעמדה של הארץ, שלח העיתון שליח מיוחד לצפון אפריקה – העיתונאי עמוס אילון. היה זה העיתון היחיד בארץ שעשה זאת באותם ימים. היוזמה העיתונאית היקרה לא הייתה אקראית. היא נועדה לשרת את הקו של הארץ בוויכוח על ההקלות בעלייה הסלקטיבית בפרט, ועל דמותה העתידית של העלייה לישראל בכלל. עורכי הארץ, שתמכו בהשארת כללי הסלקציה במתכונתם ואף בהחמרתם ראו בשליח מיוחד גורם מסייע. ואכן, אילון התייחס בחשש לגל העלייה הצפוי מצפון אפריקה בעקבות הקלות בכללי הסלקציה.
בקרב אנשי הסוכנות רווחה ההנחה שביקור בצפון אפריקה ומגע ישיר עם היהודים שם צפוי לעורר אמפטיה. לפיכך נרתמו שליחי המחלקת העלייה בצפון אפריקה ללוות את אילון ולסייע לו. הנחתם שהתבססה במידה רבה על האתוס הלאומי ועל השיח המשלב, עתידה הייתה להתבדות.
לאחר שהתפרסמו כמה מהכתבות, כתב יצחק רפאל לנציגו במרוקו שאילון יצא מצויד בדעה קדומה על פי הזמנת שולחיו – – עורכי הארץ .גם בזיכרונותיו ציין רפאל שהארץ 'לא חס על ממונו, שיגר כתב מיוחד לארצות צפון אפריקה, את עמוס אילון […]מסקנתו היתה בהתאם לקו'
הערת המחבר – מאוחר יותר, לקראת עצמאותן של מרוקו ותוניסיה והתגברות גל העלייה משם, שלחו עיתונים נוספים שליחים לצפון אפריקה. אולם ב- 1953 ,בעת שהעלייה משם הייתה בשפל, רק הארץ שלח שליח מיוחד.
שליחותו של עמוס אילון עמוס אילון היה כוכב עולה בשמי העיתונות העברית באותם ימים. בגיל 28 נחשב הצעיר יליד וינה לבן טיפוחיו של גרשום שוקן, המו"ל והעורך של הארץ. הוא היה מומחה ל'סדרות', ניתוח מתמשך הכולל דיווח ופרשנות של תופעות חברתיות שונות. הוא כתב על הפילוג בתנועה הקיבוצית, על חיי העולים ועל ישראל השנייה במושבי עולים ובמעברות ב- 1951 .לפני הנסיעה לצפון אפריקה פרסם סדרת כתבות על ישראלים באירופה. לימים יהיה מי שיכתיר אותו למתעד הגדול של הסיפור הישראלי. ספרו הישראלים פורסם ב-1971 וזכה להצלחה בינלאומית מיידית.
באפריל- מאי 1953 פרסם אילון בהארץ סדרה בת שמונה כתבות מצפון אפריקה. חמש מתוכן עסקו ביהודי צפון אפריקה ובשאלת העלייה משם. אילון ביקר בחמישה מוקדים: בעיר תוניס, באי ג'רבה, בקזלבנקה, במראכש ובהרי האטלס.
ניתוח של כתבות אלה יכול להצביע על שיטתיות המסתירה את שני פניה של התופעה שאותה כינה אדוארד סעיד 'אוריינטליזם': אקזוטיות ובוז. אולם חשוב להבחין בין שתי התופעות. כאשר אילון תיאר תופעות שאינן קשורות לעלייה, היו אלה תיאורים אקזוטיים. כאשר הוא הגיע ליהודים, ובעיקר לאלה שהיו מועמדים לעלייה, הוא תיאר את מה שראה בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה ובוודאי ללא חמלה, אלא בעיקר בריחוק.
כך למשל בכתבה הכללית על מראכש, כתבה שאין בה אזכור של הנושא היהודי כלל, שגורים ביטויים כמו 'נדיר המראה ומזעזע ביופיו' או 'אדריכלות ברברית מוסלמית אצילה'. לעומת זאת, בבואו לתאר את היהודים בעיר, נוקט אילון לשון אחרת: 'אלפי יהודים בשטח צר וצפוף, המכוסה סימטאות קטנות, רצופות אבנים אדומות או מכוסות חול, כשהצואה ומי השפכים זורמים במרכזן'.
הטקטיקה של אילון הייתה ליצור ריחוק מנטלי בעזרת תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה. במקביל הוא הדגיש את העובדה שלא מאיימת על יהודי צפון אפריקה סכנה ואין שום טעם להעלותם. כחלק ממהלך זה הוא תקף את מנגנון הסוכנות ופעיליו כמי שמזרזים את העלייה ללא סיבה.
הערת המחבר : רות פירר (סוכנים של החינוך הציוני, חיפה 1985 ,עמ' 227 )מונה רשימה של שבעה מאפיינים שליליים שבהם תוארו עדות המזרח בספרי לימוד היסטוריה בישראל: קיפאון ואימפוטנציה; פרימיטיביות ניוון ופיגור; אמונות תפלות; דלות ולכלוך; ניוון פיסי ותחלואים; חוסר תרבות וחינוך לקוי; נחיתות והשפלה. שישה מתוך המאפיינים הללו חוזרים שוב ושוב בסדרה של אילון. המאפיינים שכמעט ואינם מופיעים הם נחיתות והשפלה. הדגשת ממד זה בכתבות הייתה מעלה את הצורך בהעלאתם ארצה, בניגוד לכוונתו של אילון.
זרות וגועל
בעיניים אירופיות רבות הצטיירו המלאחים (רובעי היהודים) והכפרים בצפון אפריקה כנחותים, אולם תיאוריו של אילון היו ציוריים במיוחד והדגישו נקודות שהיה בהם כדי ליצור מרחק נפשי בין הקורא הישראלי ליהודים המתוארים בכתבות. לשם השוואה אפשר לראות את תיאוריו של ההיסטוריון הישראלי חיים זאב הירשברג על אותם רבעים יהודיים בתוניס, בקזבלנקה ובמראכש. הירשברג שהה בצפון אפריקה שנתיים אחרי אילון, אך תיאוריו היו אמפטיים הרבה יותר.
כך למשל יצר אילון, בתארו את היהודים בצפון אפריקה, אסוציאציה לערבים. את יהודי הרובע היהודי בתוניס הוא תיאר כך: 'הם נראים כמוסלמים לכל דבר. בקוי פניהם, במצב בריאותם הירוד, בנקיונם, בלבושם וגם במבטאם'. על יהודי הרי האטלס כתב: 'הם פרימיטיבים מאד ואינם נבדלים בקווי פניהם או ברמת חייהם משכניהם המוסלמים'. בהזדמנות אחרת תיאר אותם כ'בעלי מנטאליות של המאה ה-11 .
טקטיקה אחרת הייתה חזרה בלתי נלאית על פרטי פרטים המדגישים את רמת ההיגיינה הנמוכה של היהודים. שפתו במקרים אלה ציורית במיוחד, כמו בדוגמה הבאה:
" בדמויות מחרידות נתקלים כאן על כל צעד: פני ילדים תפוחים, דלוקי עיניים […], עיוורים למחצה, אגזאמות מכסות את עורם השחום של תינוקות […]. מבלים בחצרות ללא שמש בתוך האשפה והאבק […] שני זאטוטים, נראים כבני ששה חודשים אבל אומרים שהם בני שלוש וארבע. מתוך חתיכת פח שבורה הם אוכלים עדשים. לאחד פצעים בעלי מוגלה בראשו הקרח, השני ממצמץ בעיניו שמסתיר אותן מעין וילון של ריר כהה.
אילון תיאר את הרובע היהודי בתוניס כך: 'בתים הרוסים למחצה, סימטאות שרוחבן לעיתים פחות משני מטר, כוכים סתומים בלבני חמר'. את היהודים שם תיאר כך: 'לפחות %90 מיהודי טוניס עניים מרודים החיים מהיום למחר […] תושבי הגיטו נולדו בו, כאן הם חיים בתנאים היגיינים שלא יתוארו, בסרחון שקשה לשאתו, אינם יוצאים מהרובע במשך חודשים, אוכלים, שותים וישנים, עובדים ומולידים'. על יהודי קזלבנקה כתב:
"האנשים שמכנים אותם כעת בישראל בשם הכולל מרוקנים, עם כל הטוב והרע המתרמז בכך, בחלקם הגדול מקזבלנקה באו. כאן נולדו, כאן התגוללו באשפתות הגטו היהודי, כאן התחנכו (אם בכלל קיבלו חינוך) ב"חדרים" צפופים בהדרכת מלמד עיוור למחצה […] מי שרואה את הרקע שלהם כאן, את הגיטו ואת סימטאותיו, את ה"מלמדים", את ה"בתים", המיטות, את החברה המסורתית הזאת המתפוררת במגעה עם הטכניקה המערבית – אינו רשאי להתפלא על כך שמרוקאים מופיעים במקום מכובד ביומני תחנות המשטרה בישראל.
המלאח בקזבלנקה זכה לתיאור הבא: זהו ריכוז של לכלוך, סירחון, עוני ניוון, חולי ופארוואסיות שקשה למצוא כמותו ב"מדינה" הערבית – הקסבה של המרוקנים המוסלמים […] אך עוברים את מחיצת העץ הגבוהה המסתירה את הגטו ואני נתקלים בגל של סירחון שקשה להגדירו, כאילו מרקיבים לא רק בצלים, סוליות, בגדים ושאריות בשר – אלא גם בני אדם חיים.
יהודי ג'רבה תוארו כך: 'התנאים הם פרימיטיבים לאין שיעור. מצב הבריאות ירוד ביותר. משפחות בנות 10 עד 12 נפשות חיות בבקתות חימר מרוחות בסיד שהלכלוך מכסה את רצפותיהן ואת הקירות בעובי של מילימטרים […] התושבים מתרחצים כאן פעמים בשנה'.
בתיאורם של תושבי מראכש בולט הניגוד בין האקזוטיות בתיאור המוסלמים, לבין הגועל והדחייה בתיאור היהודים. כך תיאר אילון דמויות של מוסלמים בשוק המפורסם של מראכש: 'ברברים נושאי חרבות עקומות שהן לעיתים יפות להפליא ועשויות מלאכת מחשבת' או 'זקופי קומה הם עומדים ובהם אתה מוצא טיפוסים יפי מראה עד מאד – גבוהים, מחוסרי זקן לחיים, לעיתים בהירי שיער אך תמיד נוצצות מתחת למצחים נוקשים עיניים שחורות כפחם וחדות כלהב חרבותיהם' היהודים באותו שוק תוארו כך:
איזה טיפוסים אפשר לראות כאן ליד המסור או ליד הכבשן הרוטט: דמויות מזוקנות, מחודדות אף, עזות מצח, שחורות מפיח – אחד עם פרצוף של נביא מכה בפטישו על צלחת נחושת ללא רתיעה, משך שעות בלי להפסיק […] זקן כבן שבעים עומד ליד גלגל ומסובבו, בלי להפסיק, במונוטוניות מטומטמת.
PUBLICATION DE TEHILLA LE-DAVID
PUBLICATION DE TEHILLA LE-DAVID
Vers 1780 David Ben Hassine rêve de publier son oeuvre et de s'assurer ainsi une place dans l'histoire des lettres juives. Il regroupe donc les poèmes qu'il a écrits, du moins ceux dont il a conservé une copie! En effet, à cette époque, les nouveaux piyyoutim, d'abord chantés par leur créateur lui-même, circulent de main en main, en cas de succès, sous forme de copies manuscrites et, pour cette raison, finissent parfois par disparaître, tantôt parce qu'ils ne sont pas reproduits en nombre suffisant pour garantir leur survie, tantôt parce qu'ils ne sont pas inclus dans les anthologies poétiques établies par des amateurs cultivés, pour leur propre usage.
David Ben Hassine constitue ainsi un recueil de 184 poèmes, auxquels il adjoint les livrets de Méqoman Shel Zévahim et des Azharot. Il intitule ce volume Têhilla Lé-David [Hymne de David], Le manuscrit est prêt en 1782 date de la plupart des haskamot de la première édition. Le premier poème est dédié au Hakham Shélomo Shalem, Grand-Rabbin de la communauté séphardie d'Amsterdam, amateur de piyyoutim, dont il espère l'appui pour la publication de Téhilla Lé- David.\ Or, comme le Hakham Shalem est mort en 1781 cela signifie, même si la nouvelle du décès a mis une année à parvenir au Maroc, que le manuscrit était déjà prêt en 1781 et peut-être même avant, soit plus de vingt-cinq années avant sa publication..
Ce manuscrit ne semble cependant avoir quitté Meknès pour Amsterdam que beaucoup plus tard, probablement à la fin de l'année 1789 ou au début de 1790 au plus tard, puisqu'un poème daté de 1789 est inclus dans l'édition d'Amsterdam. Ce retard s'explique certainement par l'activité fébrile déployée par le poète pour trouver des mécènes susceptibles de financer cette publication, comme en témoignent les appels de fonds dans plusieurs haskamot, ou le poème dédié aux bienfaiteurs qui voudront bien l'aider à faire imprimer son oeuvre. De même, David Ben Hassine couvre de bénédictions son généreux protecteur "Shélomo Sebbag, qui m'a assuré de façon absolue qu'il s'évertuerait à rendre justice à ce livre et à le faire imprimer".
Ici se place la légende du voyage de David Ben Hassine à Amsterdam, où il aurait rencontré Shélomo Sebbag, qui souffrait d'un calcul dans la vessie. Citant un verset du Deutéronome (25, 13) le poète lui aurait adressé la bénédiction suivante: "N'aie point dans ta bourse deux poids [pierres] inégaux, un grand et un petit!" L'allusion ingénieuse fait éclater de rire le malade, si bien qu'il en expulse le calcul, et guérit sur-le-champ! Anecdote piquante, mais sans fondement: David Ben Hassine ne s'est jamais rendu à Amsterdam, et il n'a connu son bienfaiteur qu'au Maroc.
David Ben Hassine reçoit des haskamot particulièrement élogieuses des autorités rabbiniques des grandes villes: de Meknès, celles de son beau-frère Réphael Berdugo, de son gendre Binyamin Elkhrief et de Moshé Maïmaran, qui exhorte ses lecteurs à patronner la publication de Téhilla Lé-David, "malgré le dénuement de nos coreligionnaires écrasés d'impôts"; de Fez, où son ami Hayyim David Séréro lui dédie un poème, et de Marrakech.
Nous savons que David Ben Hassine avait décidé, dès 1780 de publier son oeuvre à Amsterdam, puisqu'à cette date, il en parle de façon explicite dans son poème dédié au Hakham Shalem. Pourquoi Amsterdam? A cette époque, il n'y avait pas d'imprimerie au Maroc, si bien que les auteurs devaient surmonter toutes sortes de dificultés pour publier leurs ouvrages en Europe. Or, au XVIIIe siècle, Amsterdam était devenu un important centre d'édition hébraïque, qui exportait des livres juifs dans toute l'Europe et au Moyen Orient. Il était donc naturel que David Ben Hassine songeât à y faire imprimer son oeuvre, d'autant plus qu'un cercle poétique hébraïque y était très actif, dans la communauté séphardie, sous l'impulsion du Hakham Shalem et du poète David Franco Mendes. C'est certainement pour cette raison que David Ben Hassine en espérait un soutien efficace.
Bien que le manuscrit de Téhilla Lé-David, probablement confié à Shélomo Sebbag, que ses activités commerciales conduisaient régulièrement en Europe, quitte Meknès en 1789 ou au début de 1790 il ne sera publié aux Editions Proops, d'Amsterdam, qu'en 1807 quinze ans après la mort de David Ben Hassine. En fait, le manuscrit est en mauvais état lorsqu'il arrive chez l'imprimeur. Le correcteur des épreuves de Téhilla Lé-David, Moshé Edder'i (c. 1774-1842), se plaint, dans son préambule, des "nombreuses difficultés que j'ai éprouvées pour réviser ce livre précieux en vue de son impression, même si je l'ai fait avec amour, car il avait été écrit à la main depuis de nombreuses années, et de ce fait de nombreux mots et lettres en étaient effacés, à force de passer de main en main … Et j'étais le seul à pouvoir accomplir cette lourde tâche, car personne d'autre n'était compétent pour déchiffrer cette écriture, qui est celle de mon pays."
Après la clôture de son manuscrit, David Ben Hassine continue à composer des piyyoutim jusqu'à son dernier souffle, comme il l'écrit textuellement vers 1790 "Ceci [ce poème], je l'ai ajouté après le départ de mon ouvrage pour l'imprimerie." Il compose alors notamment sa complainte sur le sac du mellah de Meknès en 1790, et les poèmes nouveaux, inclus plus tard dans l'édition de Casablanca, dont il constitue un deuxième recueil, qu'il intitule Shétil David [Scion de David]. Le protecteur de David Ben Hassine, Shélomo Sebbag, meurt vers 1790 mais trois de ses amis, les riches et puissants notables mentionnés dans la page titre de Téhilla Lé-David, poursuivent sa tâche, et font publier le recueil poétique à leurs frais.