דר׳ דן מנור רבי יעקב אביחצירא ־ האיש ותורתו

יצר הרע

הוא רכיב פסיכולוגי במחשבה הדתית. אך לא נדון כאן ביצה״ר המפתה לדבר עבירה, כפי שהוא מופיע במקורות שונים, אלא – כדרכנו – נתייחס רק לדעות אחדות הטבועות בחותמו של המחבר.

התודעה על נחיתות האדם בבחינת "ילוד אישה, קצר ימים" (איוב יד א) נתפסת, לעתים כמידת ענווה המשמשת צידוק לחוסר נכונות להתמודד עם אתגרים. כוונת המחבר, כמובן. לאתגרים בתחום הרוח. (למשל, איני ראוי ללמוד קבלה). לכן הוא טוען, שזוהי עצת יצה״ר המתעטף באצטלא של מטיף, ולא של מפתה לדבר עבירה. כיוצא בזה, יצה״ר מתחזה לאיש שלומו של החוטא, ומפנה אותו למקורות על מנת להצדיק את העבירה, כגון: "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" (ברכות לד ע״ב), או: "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" (קהלת,י,א).

גם התחקות אחר מהותו הביולוגית של האדם. נובעת מפיתויי היצר, משום שהיא מביאה לידי כפירה בייעודו של האדם, ובתורת הגמול, ומכאן ועד הכלל: "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיה, כב יג), הדרך סלולה: "כשיראה האדם ששורשו כך שבא מטיפה סרוחה והולך למקום עפר… תעלה טינה בלבו לומר, מעתה לריק יגיעו, שאין בו ממש לא בלידתו ולא במותו. ולמה לו לסגל תורה ומעשים טובים"^.

עד כאן תמצית דיונו של הרי״א בתורת הנפש, לפי הפשט, שבו נפש ונשמה הן בעלי אותה משמעות. לא כן ברובד הקבלי שבו המונחים נפש ונשמה הן בעלי משמעות שונה לגמרי,כתפ־סת המקובלים שאליהם הוא מגלה זיקה. אלא שאין כאן מקום לנקרנות ולדקדקנות הגודשים את דיונו בנושא זה. נציין רק את הדברים שעל פני השטח.

נַקְרָנוּת

^ח (נ') [מן נַקְרָן] טִבְעוֹ שֶׁל הַנַּקְרָן, חַטְּטָנוּת יְתֵרָה, טִפּוּל מֻפְרָז בִּפְרָטִים קַלֵּי עֵרֶךְ: "מְחוֹנָנִים בְּכִשָּׁרוֹן מְיֻחָד שֶׁל חַטְטָנוּת וְנַקְרָנוּת" (קלצקין, כתבים 296). "מַתְחִילִים 'לְהִתְפַּכֵּחַ' וּלְהִוָּכַח שֶׁאֵין לְהִתָּפֵס לְנַקְרָנוּת יְתֵרָה"

במהות הרוחנית של האדם קיימות חמישה כוחות רוחניים שמקורן בעולם האצילות, ומקומן בעולמות אבי״ע, והן: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. מיותר להעיר שמקור השמות האלה הוא ספרות חז״ל, אך כולם כינויים בלבד לנשמה (בראשית רבה. פ' יד ).

 נפש, מקורה בספירת מלכות הקרובה לקליפות, לפיכך מקומה בעולם העשייה שרובו רע. רוח בספירת תפארת (זעיר אנפין), שאף לה אורבות הקליפות, ועל כן, רוח בעולם היצירה שחציו רע, נשמה בספירת בינה הרחוקה מתחום הקליפות, ועל כן מקומה בעולם הבריאה שרובו טוב. חיה, מקורה בספירת חוכמה, ועל כן מקומה בעולם האצילות, שכולו טוב. יחידה, מקורה בספירת כתר, והיא עלומה מהשגה כמוהו.

להבדיל מנפש החודרת לגוף והיא נחלת כל אדם באשר הוא, הרי הדרגות שעליהן מדובר כאן אינן מתהוות באדם מלידה, אלא הן נקנות על ידי מאמץ של תלמוד ומעשה. העיסוק במקרא בלבד מקנה לאדם, נפש. במשנה, רוח. בגמרא, נשמה ובתורת הסוד, חיה. לפי נוסחה אחרת: העוסק בפשט, זוכה בנפש. בדרש, זוכה ברוח. ברמז, זוכה בנשמה. בסוד, זוכה בחיה. דבריו של המחבר לגבי קיום המצוות אינם חד משמעיים, אך מה שמשתמע מדבריו הוא, שקיום המצוות בכוונה מיסטית מזכה את האדם בשלוש דרגות: נפש, רוח, נשמה.

ובאשר ליחידה, הרי היא, כאמור, בתחום האלוהות הטרנסצנדנטית, לפיכך איש לא השיג אותה חוץ ממשה, שבזמן מתן תורה הוא קלט בבת אחת את כל ששים רבוא פירושים לתורה. זוהי הארה שכלית על אנושית. דעה זו קרובה ברוחה לדעת הרמב״ם שקבע, כי משה הגיע להתעצמות שכלית על אנושית בהשיגו את כל המציאות על אמיתתה. היוצא מן הדברים האלה הוא, שדרגות הנפש מסמנות את תהליך ההשכלה של האדם, כאשר הנפש מסמנת את השלב הנמוך, וחיה את השלב הגבוה. דירוג התלמוד מתחת לתורת הסוד, חופף במידת מה את הקטגוריזציה של הרמב״ם, שאף הוא מדרג את התלמוד מתחת לפילוסופיה, אך בהבדל אחד, חכמי התלמוד במשל של הרמב״ם אינם יודעים שהפילוסופיה היא הדרך הנכונה להשגת האמת על מהות האל, ואילו המחבר סבור, שבעלי התלמוד חדורי תודעה במעלתה של תורת הסוד כדרך יחידה להשגת האלוהות.

עד כאן תמצית משנתו בתורת האלוהות ובהוויה האנושית. לסיכום יש להסתפק בכך, אף שמשנתו מקיפה נושאים נוספים, כמעמדו של עם ישראל בעולם, מהות הרע, תורת הגמול, גלות וגאולה, תשובה ומידות. מובן, שאין מסגרת זו אמורה להכיל את כל משנתו. נעיר רק, כי גם בנושאים אלה הוא מביע דעות מקוריות, כדוגמת מה שראינו בנושאים שנדונו במאמר. הנה דוגמה אחת מפרשנותו המבריקה:

בפירושו לאמרת חז״ל: 'שאין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים תחילה למטה' (חולין צא ב), הוא מסביר, שהמלאכים אינם יכולים לומר שירה, משום שהם שרויים בחוסר שלמות כתוצאה מחוסר שלמותו של עולם האצילות. שירת ישראל מביאה את עולם האצילות לידי שלמות, ובו בזמן גם המלאכים מגיעים לשלמותם המעניקה להם הכשר לשיר.

מכאן שהיחס בין שירת ישראל לשלמות האצילות דומה ליחס שבין אמצעי לתכלית, ולפי ההיגיון האמצעי טפל לתכלית. גם שירת המלאכים, לפי חז״ל אינה תכלית לעצמה, אלא נועדה לשרת את האל. פירושו של דבר, שגם שירת המלאכים היא אמצעי בלבד, אך אמצעי נפעל ממניע שמחוצה לו, דהיינו, מכוח שירת ישראל. משמע, שהיחס בין שירת ישראל לשירת המלאכים, זהה ליחס שבין הסיבה למסובב. ולפי כללי הלוגיקה הסיבה מעולה מן המסובב. הווה אומר, ששירת ישראל מעולה מזו של המלאכים. פירושו של המחבר כאן לדברי חז״ל מושתת על חשיבה פילוסופית, וזו רק דוגמה אחת מפניני פרשנותו.

נחתום את הדיון כאן בהערה אקטואלית. פרסומו של רבי יעקב אביחצירא כאיש מופת המחולל נסים, העיב על תורתו. זהו דבר מצער, במיוחד לאור העובדה, שבכתביו אין שום רמז על ה״צדיק המורם מעם בשל גדולתו בנסים ונפלאות", כאותו צדיק נערץ המופיע בספרות החסידות.