מורשת יהדות מרוקו

באתי לחווה של סי עלי בביר חלימה בתקווה ללמוד עוד על הפרשה. כאמל התגלה כמארח מעולה. בלכתנו בחווה, הוא תיאר לי בחיבה את גודל אדיבותו של סבו – לפועלים, לשכנים, לאחרים – מה שהסביר היטב מה הניע את סי עלי לגלות חמימות כזאת לעובדי הכפייה היהודים. הביקור בחווה עצמה ולימוד הגיאוגרפיה של המקום סייעו לי להבין את ההזדמנות שהיתה לסי עלי להושיט עזרה ליהודים לעת צרה.

כאמל סיפר לי שהחווה של סי עלי רחוקה כמה מאות מטר בלבד מאתר שבו נמצא מסלול המראה קטן שכוחות הציר בנו, לדבריו, בחיפזון בתחילת 1943. יתר על כן, זו היתה החווה הראשונה בצד השני של כביש הגישה שחצץ בינה ובין שטח האדמה שבו נבנה המנחת. אין ספק כי עובדי כפייה יהודים נשלחו מתונים לזג׳ואן תחילה כדי לבנות את המנחת ואחר כך כדי לפנות ממנו את ההריסות בעקבות ההפצצות של בעלות הברית. בדוח מאותה תקופה מתואר עמק זג׳ואן כאחד מאתרי עבודת הכפייה הגרועים ביותר, במיוחד בימים הראשונים לכיבוש, בעת שהיהודים הצטופפו בדירי מטוסים לא מקורים, חשופים לקור ולגשם.⁴⁶ עם התחזקות המצור של בעלות הברית מסביב לתוניס, היה עמק זג׳ואן בקו החזית. לא ברור אם עובדי הכפייה היהודים ברחו בפועל או מצאו את עצמם לכודים בתוך זירת הקרב. ברור רק שהם חצו את שדות החיטה והתרפקו על השער המרשים, דמוי־המבצר, של חוות סי עלי לבקש מקלט.

שיחק להם המזל שהם התדפקו על דלתו של האיש הזה. לא כל בעלי האחוזות היו מוכנים להציע מקלט ליהודים שברחו ממחנה עבודת כפייה של כוחות הציר. אחרי ככלות הכול, תוניסיה היתה במשך כמה חודשים זירת קרבות שבמהלכם כבשו כוחות הציר וגם הכוחות של בעלות הברית חלק מהשטח, איבדו אותו, ושבו וכבשו אותו מחדש, ולא היה אפשר לדעת בוודאות מי מהצדדים ינצח – ולכמה זמן. אבל היהודים שהגיעו לחוותו של סי עלי מצאו מה שחיפשו – ויותר מכך.

בביקור אביבי בזג׳ואן היום, קל מאוד לדמיין תמונה של סי עלי סקעת, אציל ערבי מרשים, פותח את אחוזתו רחבת־הידיים לקבוצת פליטים יהודים מרופטים. בחצר בעלת הסגנון הספרדי נמצא אוסף שלם של מוסכים, מחסנים, חדרונים ומקומות מחבוא פוטנציאליים אחרים. בבית הראשי עצמו יש חדרים גבוהי־תקרה מעוטרים כולם באותה כתובת ערבית בראש הדלת. מאחורי הבית הראשי היתה מכלאה לבעלי חיים – גדולה, רחבה, ועמוקה – שחלק מהקבוצה הסתתרו בוודאי בתוכה. שישים פליטים במנוסה הם מספר נכבד, אבל באחוזה של סי עלי היה מקום לכולם.

אף כי אבד לחווה משהו מהברק שלה, לא נעלם שמץ מהמסתורין האופף אותה. בעת שכאמל הוליך אותי בשטח, ניגשה אליו אשתו של אחד הפועלים שעובדים שם היום ונישקה את כף ידו, כפי שנשות הפועלים נישקו בוודאי את ידי סבו לפני שישים שנה. כאמל ביקש ממני לא לדבר על הנסיבות של עזרתו הנדיבה של סבו ליהודים בנוכחות פועלי החווה. הם פשוט לא יבינו, אמר, וקורטוב של עצב בקולו. אבל בימים ההם, קשרי הנאמנות והכבוד שאפיינו את היחסים בין סבו ובין הפועלים שלו היו כאלה שכאשר סי עלי הורה לפועלי החווה לפתוח את השער, להכין קפה ולהביא שמיכות לאורחים, הם עשו זאת קרוב לוודאי בחיפזון ובשתיקה כאחד.

אחד ההיבטים המרשימים ביותר בסיפורו של סי עלי – כפי ששמעתיו הן מכאמל במהלך ביקורנו בחווה בביר חלימה והן מאחיו הצעיר עלי, שכעבור שנה וחצי שתיתי אתו בירה בבית קפה בגדה השמאלית בפריז – הוא שאיש במשפחת סקעת לא שמע מעולם על העזרה הנדיבה שהסב הושיט ליהודים. אף על פי שמעלליו של סי עלי נזכרו לפחות בשני ספרים המתארים את קורותיה של קהילת יהודי תוניסיה בזמן המלחמה, איש לא הביא זאת לידיעתם. ולדברי שני האחים, אף לא אחד מהבורחים התקשר אחרי המלחמה עם משפחת סקעת כדי להודות להם. ניכר בעליל שאני הייתי האדם הראשון שסיפר לבני המשפחה על המחווה ההרואית של סי עלי, יותר משישים שנה לאחר מעשה.

מדהימה עוד יותר העובדה שכאמל ועלי הגיבו באותו אופן על התיאור של מה שקרה בביר חלימה ב־1943. שניהם אמרו שסיפור העזרה הנדיבה שסבם הושיט ליהודים נשמע אמיתי. הם נימקו זאת בכך שיש דמיון טמיר בינו ובין סיפור אחר של משפחת סקעת, סיפור על נדיבות של סבם כלפי גרמנים.

לפי כאמל ועלי, שכל אחד מהם סיפר לי את הסיפור הזה במילים ובמשפטים דומים כל כך עד שנראה היה כי זה הנוסח המשפחתי המוסכם, חבורת האנשים המרופטים שהתדפקה על שער החווה של סבם היתה קבוצת חיילים גרמנים שהגיעו אחרי ניצחון בעלות הברית, ולא פליטים יהודים ממחנה עבודת כפייה שבאו לפני הניצחון. כשבעלות הברית גירשו לבסוף את הגרמנים מתוניסיה, וחוללו נסיגה מטורפת של יותר מ־200,000 חיילים גרמנים מכף בון לאיטליה, נותרו רבים מאחור. קבוצת חיילים גרמנים מובסים – חיילים רגילים, הבהירו הצעירים לבית סקעת, לא חיילי אס־אס – הגיעה לחווה של סי עלי. הוא פתח להם את השער, נתן להם מחסה והעסיק אותם בחווה, לבל ייעצרו כשבויי מלחמה. לא ברור כמה זמן נשארו בחווה. האם היו באמת שתי קבוצות בורחים שביקשו מקלט בחווה של סי עלי? או שהמעשה בגרמנים הוא בדיה שהתיישבה יותר עם הרגישויות הפוליטיות האנטי־צרפתיות של תוניסיה, ונרקחה כדי לחפות על נדיבותו של סי עלי כלפי היהודים? לאמיתו של דבר אין לכך חשיבות. לשני ההיסטוריונים היהודים שכתבו לפני יותר מיובל שנים על תוניסיה במלחמה לא היתה סיבה לבדות את הסיפור על מעשה הצלת היהודים הנועז של סי עלי, ולכן אין לנו סיבה לפקפק בקיומו. אם סי עלי לא דיבר על כך מעולם, אם המעשה לא נעשה חלק מהמורשת הגאה של משפחת סקעת ואת מקומו במסורת המשפחתית תפס סיפור חלופי, תקין־פוליטית יותר, של הכנסת אורחים לעת מלחמה, אין בכך כדי לשנות דבר. ואפילו אם שני הסיפורים נכונים, העובדה שהחווה של סי עלי סיפקה מקלט לחיילים גרמנים צעירים, נפחדים ומובסים במרחק יבשת שלמה מבתיהם אין בה כדי להקטין את חשיבות הדבר שסי עלי עשה למען היהודים. היא רק מאשרת את האנושיות הבסיסית שלו.

סוף הפרק " הערבים שמרו על היהודים "

ז. מהדורת הטקסט

מרכיבי המהדורה החיבור מובא בשתי עמודות: בעמודה הימנית הטקסט המקורי בערבית־יהודית, ובשמאלית התרגום לעברית. הטקסט הועתק מן המהדורה המודפסת וצוינו מספרי העמודים בה. הבאתי את הכותרות המקוריות ממהדורת הדפוס, אך פיסוק התרגום חדש ואינו צמוד לפיסוק המקור.

לטקסט המוהדר ולתרגומו נוספו הערות שוליים העוסקות בכמה עניינים: שגיאות דפוס ושגיאות המעתיק, שמות מקומות ושמות אישים בשפת המקור, אוצר מילים צרפתי, אוצר מילים ערבי, זיקה ללשון השרח במקרים חריגים, מרכיבים עבריים בלשון, משחקי מילים על בסיס לשון המקור, ביאור המשמע המילולי, חילופי נוסח בתוך הטקסט.

על דרכי בתרגום

ענייני נוסח: כאמור אין בידינו דרך מכרעת לקבוע את הנוסח המדויק של השרח שהכיר המחבר, אך במקרים רבים אפשר לשחזר בעזרת לשונו את הנוסח המקורי שעמד לפניו, הגדה ושרח כאחד. לדוגמה על פי המשפט בערבית ׳האד סנא הנא בלמארסי נואר / סנא זאייא פי פאליסתין אולאד לחראר׳(׳השתא הכא בשוק השחור / לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין׳ [שורות 11-10]) אפשר להניח שנוסח השרח של המחבר היה מעין זה: ׳האד סנא הנא עביד / סנא זאייא פי ארץ׳ ישראל ולאד לחראר׳. זהו תרגום מדויק של המשפט ׳השתא הכא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין׳, נוסח אחד מני כמה למשפט זה. ברוח זו השתדלתי בכל מקום לבור לפי העניין את הנוסח, מבין כמה נוסחים שונים ממרוקו של הגדה של פסח ושל השרח שעמדו לרשותי. הנה כמה דוגמאות בולטות לנוסח השרח של נסים בן שמעון לעומת נוסחי שרח אחרים: ׳כייסין׳ (חכמים [שורה 32]) לעומת ׳עולמא׳ בנוסחים אחרים; ׳גייטנא׳ (מן השורש ע׳י״ט, בהוראה של זעקה ויבבה [שורה 188[במקום ׳עייטנא׳(עי״ט, בהוראה של צעקה); ׳סנא׳(שנה [שורות 047,11-8 לעומת ׳עאם׳; ׳סחאל׳(כמה [שורות 287,67, 324]) לעומת ׳קדדאס׳(שורה 346); הבחנה בין ׳גנוס׳ בהוראה של ׳הגויים׳(שורות 122, 200, 284) לעומת ׳קאוום׳ לציון ׳עם׳(שורה 374).

ענייני לשון: כאמור לשונו של החיבור מבוססת בעיקר על לשון השרח להגדה של פסח, אשר כדרכה סוטה מעת לעת מן המשמע המילולי בלשון המקור. בתרגומי החלטתי לחזור במידת האפשר ללשון המקורית של ההגדה, על רבדיה השונים – לשון המקרא, ארמית ולשון חז״ל. ציינתי בהערות את המקומות שבהם חורג השרח מן המשמעות המילולית. לדוגמה בשרה מתורגם הביטוי ׳המקום׳ במילים ׳אלאה ברוך הוא׳, שפירושן המילולי ׳אלוהים ברוך הוא׳; אולם בתרגומי העדפתי לשוב אל לשון המקור מן ההגדה של פסח, שבה נאמר ׳המקום׳ (שורה 324). הביטוי ׳ברוך המקום ברוך הוא׳, המתורגם: ׳מבארב אללה ברוך הוא מבארב הוואי, מופיע בתרגום העברי כלשון המקור (שורה 59). הוא הדין במקומות שבהם מופיעה בנוסח המקורי ארמית, כגון הביטויים ׳זמיע זיעאן׳(כל רעב [שורה 16) ו׳זמיע למחדאז׳(כל נזקק [שורה 7]), שבחרתי לתרגמם כלשון ההגדה של פסח: ׳כל דכפין׳ רכל ךצךיך׳ בהתאמה. כך נהגתי גם במקומות שבהם אוצר המילים של הערבית בשרח מצומצם בהשוואה לעברית של ההגדה. אדגים את דבריי בעזרת הקטע הבא:

המאפיינים הצורניים : בדיון לעיל ביצוב הצורני של החיבור תיארתי את דרכו הססגונית של מחבר ההגדה והצגתי כמה דוגמאות. בתרגום החיבור לעברית לא ראיתי הכרח לשמור על החריזה הנוקשה שכפה המחבר על הטקסט. וכדי להמחיש את השימוש הצורני במבנים חרוזים, הדגשתי בעמודה הימנית ( של טקסט המקור ) את התיבות החורזות בסופי השורות.

אשר למשחקי המילים ולשעשועי הלשון של המחבר, הערתי חילופי שלון או על שימושים במשחקי לשון במקומות שבהם אין הדבר משתמע במישרין מן התרגום לעברית. הקטע הבא ממחיש את אופן ההתמודדות בתרגום עם המאפיינים הצורניים של טקסט המקור.

ההגדה ברצף אחד.

בבהילו                                                           בבהילו

בזרבא זאוו לאמיריכאן                                    במהרה באו האמריקנים

הא לחמא                                                         הא לחמא

האד לוזה דעאף                                                 הפנים החלשות האלה

די כאנו ענד זדדודנא בלכלעא די היטלר                  שהיו לאבותינו בבהלה מהיטלר

זמיע זיעאן יתסארא ויכאף                                   כל דכפין יתהלך ויפחד

זמיע למחדאז בררעדא כא יטיר                             כל דצריך ברעדה מתעופף

האד סנא הנא                                                    השתא הכא

סנא זאייא פלהנא                                               לשנה הבאה בשלווה

האד סנא הנא בלמארסי נואר                                השתא הכא בשוק השחור

סנא זאייא פי פאליסתין אולאד לחראר                    לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין

בקטע זה כל המשפטים חרוזים, וכאמור חריזה כזאת אינה ריימת בטקסט המקורי של ההגדה של פסח " דעאף – ויכאך, היטליר – ויטיר, הנא – פלהנא, נואר – לחראר. לא ניתן לשמור על החריזה הזו בתרגום לעברית.

מה נשתנה                                                         מה נשתנה

אס נאחייא לילא האדי מן לילת תראנת נוף               מה נשתנה הלילה הזה מליל שלושים ותשע?

די פדוך ליאלי מא כוננאס נקדרו חתתא נתכלמו         שבלילות ההם אפילו לדבר לא יכולנו

ולילא האדי מא גיר ענדנא כוף                               והלילה הזה איננו פוחדים

די פידוך ליאלי כוננא נבאתו נכממו                         שבלילות ההם לָנּוֹ בדאגה

ולילא האדי לפרחא פזזוף                                      והלילה הזה בלב שמחה  ( או בגוף )                                            די פדוך ליאלי כוננא בלגדאייד נתסממו                    שבלילות ההם במצוקות הורעלנו

ולילא האדי תפררז וסוף                                       והלילה הזה התבונן וראה

די פי דוך ליאלי מא כוננא נאכלו ולא נשרבו             שבלילות ההם לא אכלנו ולא שתינו

גיר כאייפין ונהרבו                                              רק פחדנו וברחנו

ולילא האדי פלהנא מתכיין                                    והלילה הזה בשלווה אנו מסובין

עבדים                                                            עבדים

עביד כוננא להיטלר לעדו                                   עבדים היינו להיטלר הצורר

ופכוננא ליזאליי מן יידו    ( les allies )               ויצילונו בעלות הברית מידו

בייד קוויא ובדדרע ממדודא                                ביד חזקה ובזרוע נטויה

ואלוכאן מא זא לינגליז ולאמריכאן                       ואילו לא באו האנגלים והאמריקאים

מא ענדנא פככאן                                              הרי לא היינו ניצולים

לא חנא ולא אולאדנא                                        לא אנו ולא בנינו

ולא אולאד אולאדנא                                         ולא בני בנינו

מתררעדין כוננא מן היטליר וזהאדו                      אחוזי אימה היינו מהיטלר ועוצמתו

ואכלליה, כוננא כייסין,, כוננא פאהמין                 ואפילו היינו חכמים, היינו נבונים

כוננא עארפין אס גאדי יסיר ביה                         ויודעים מה עתיד לקרות לו

וזמיעי די יקזם ויזוויק מא טרא ביה                     וכל המרבה לספר בהלצה ובקישוט את אשר אירע לו

טרא האדא משכור                                           הרי זה משובח

מעשה                                                            מעשה    

זרא מעשה פייאם לכביר מונסוליני                        אירע מעשה בימי של מוסוליני

היטליר וגורינג לממזר                                        היטלר  וגרינג הממזר

רבינטרוף וסיאנו טאליאני                                   רובינטרופ וצ'אנו האיטלקי

כאנו מוזזדין בלחילא ותדביר                               שהיו מתכוננים בתחבולה ועצה

טול האדיך לילא                                                כל אותו הלילה

חתתא זאו מלאכי חבלה                                      עד שבאו מלאכי חבלה

והזזוהום ייא סיאדנא                                          וטלטלום, הוי רבותינו

וורמאוהום פלכושא דצבאח                                והשליכום לתנור השחר- אל האש הראשונה בבוקר

אמר רבי אלעזר                                               אמר רבי אלעזר

קאל מוסיו רוזוילט פדיסכור                                אמר מר רוזולט בנאום

טראני אנא כיף ולד סבעין סנא וזכית לי מדכור        הרי אני כבן שבעים שנה וזכיתי שתיזכר

הדים לאלמאן פליאלי בלכור                               הריסת גרמניה בלילות, בהפגזות

חתתא דרשהא מוסיו שורשיל                              עד שדרשה מר צ'רצ'יל

פחאל מא קאל לפסוק                                        שנאמר

תפככר אס עמלת פיהום לא ויתיים ארמי               למען תזכור את אשר עשתה בהם הארמייה השמינית

פטריק מאצאר                                                 בדרך ארץ מצרים

טול ייאמך וייאמי                                              כל ימי חייך וימיי

נתפככר מא צאר                                               אזכור מה אירע

טול איים חיאתך ליאלי                                      כל ימי חייך, הלילות

ולעלמא קאלו                                                   וחכמים אומרים

טולאיים חיאתך מניין תזי לייאם דרוסייא               כל ימי חייך, להביא לימות רוסיה

על השאלה כיצד הצליחו הגורמים המיישבים להפנות רבבות משפחות להתיישבות חקלאית קיימת התשובה הקלאסית: איש לא שאל לדעתם. אולם, יחזקאל זכאי, וכמוהו גם חברי מושבים שונים, ציינו שאיש לא אילץ אותם להישאר. כמו כן, היו מקרים שבהם הרצון להתיישב במושב וההתארגנות החלה עוד במרוקו, כך היה לגבי המושבים יד רמב"ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה, שבהם התארגנו החברים עוד בהיותם במרוקו. חלקם בחרו את המקום ואף את השם שישא המושב.

על הקמתו של מושב ישרש לדוגמא, הוחלט עוד במרוקו בתחילת שנת  1949. מייסדי הגרעין היו חבורה של זוגות צעירים שהחליטו להתארגן כדי לעלות לארץ. הם בחרו בוועד שקבע את הקריטריונים לקבלה, כגון: משפחות צעירות שלהן לא יותר משני ילדים וזוגות צעירים העומדים להינשא. הגרעין התגבש והוא כלל על פי התכנון  70 משפחות. הגרעין בחר בצורה דמוקרטית את הנהגתו שכללה ארבעה איש: שמעון לוי ז"ל ויבד"ל  גוריון משה, אבוטבול דוד ואלקבס דוד. הוועד שלח נציגות בת שלושה חברים לארץ כדי לבחור, ביחד עם הגורמים המיישבים בארץ, את המקום שעליו יעלה היישוב. מרכז הגרעין היה בקזבלנקה, אולם היו לו נציגים גם בערים אחרות, כמו מראקש שנציגה היה ברשישת חיים. במרוקו הם בחרו להם את השם "קדימה", וכך זה הופיע בתעודות שלהם, אולם בבואם לארץ נודע להם שהשם כבר "תפוס" ולכן בחרו בשם "ישרש" על פי הכתוב בספר ישיעהו (כז'/ ו'): "הבאים ישרש יעקב יציץ יפרח ישראל".

מר משה אסולין, ממייסדי ישרש ובין מייסדי ברית יוצאי מרוקו בישראל (כיהן מספר שנים כמזכירה הכללי), שימש בשורה ארוכה של תפקידים וביניהם: סמנכ"ל אמרכלות בשירות התעסוקה, מנהל מחלקה להכשרת פעילים במושבים, ניהול משאבים במדרשת רופין ועוד, מצביע על כך שמה שקסם לחברים, בנוסף לחזרה לעבודת האדמה כערך בהגשמה הציונית היה עקרון המשפחתיות שהציבה צורה זו של התיישבות. למושב יכלו להתקבל רק זוגות צעירים ולא בודדים. "המושב במהותו" אומר אסולין "הוא משפחתי. הרעיון הבסיסי שלו הוא משק משפחתי שצריך לעבור מדור לדור, מכאן גם המושג של 'בן ממשיך' ". סביר להניח שבין הגורמים שתרמו להצלחת צורה זו של התיישבות בקרב יהודי מרוקו נעוצה גם בעניין הזה, שכן ההתיישבות במושב לא רק שלא סתרה את עקרון המשפחתיות המקודשת כ"כ אצל יהודי מרוקו, אלא אף שמרה עליו. לפיכך, גילם המושב  את הגשמת החלום הציוני ברמה הטובה ביותר.        

זאת ועוד, חלק מהחברים היו בוגרי ביה"ס החקלאי [ section agricole] שנוסד במראקש בשנת 1936 ואשר ראו בחקלאות את מיצוי ההגשמה הציונית. חביב בר כוכבא (זריהן), אחד מבוגרי ביה"ס החקלאי של מראקש מעיד על עצמו שהסיבה המרכזית לכך שהוא ו-40 צעירים מבני כיתתו בחרו ללמוד חקלאות, עוד במרוקו, נבעה מהרצון שלהם לעסוק במקצוע פרודוקטיבי ולהתרחק ממקצועות גלותיים (מסחר או מלאכה זעירה) ובכך להכשיר עצמם לקראת עלייתם ארצה. בכל שנות עבודתו בארץ עסק חביב בנושא החקלאות וכמנהל החווה לחינוך חקלאי בירושלים הוא העמיד תלמידים רבים בתחום שהיה עד לפני שנים לא רבות שם דבר בארץ. על מפעלו החינוכי בתחום זה הוא זכה במספר פרסים: פרס החינוך מטעם עריית ירושלים, פרס חינוך ארצי ופרס ארצי של העובד המצטיין.

כמו כן יש להזכיר את המדיניות הממשלתית שדגלה בהעלאת יהודים כפריים  מאזורי האטלס ישירות אל המושבים (מ"האונייה אל הכפר").

החצרנים היהודים

 סוגיה הראויה לדיון מיוחד היא מעמדם של החצרנים היהודיים במגרב בתקופה זו. יש בה כדי ללמד לא רק על מעמדם החוקי, המדיני והכלכלי של יהודים יחידים, אלא פעמים גם על מעמדן החברתי והכלכלי של הקהילות היהודיות שבהן פעלו חצרנים אלה.

תחילה יש לציין, שבעצם העסקתם של יהודים במישרות גבוהות כחצרנים, דיפלומטים וסוחרים הפועלים בשירות המדינה, נתגלה פער רחב בין ההלכה המוסלמית לבין המציאות. אך שליטי המגרב — כמו גם בארצות מוסלמיות נוספות — משך התקופה שבה אנו דנים, לא יכלו להתעלם מתרומתם הכלכלית והמדינית המכרעת של היהודים למדינה ולחצר. יתרה מזאת, השלטון העריך את נאמנותם הבלתי מעורערת למדינה, ואכן, כאמור, בכל ארצות המגרב התפתח בתקופה זו יותר ויותר מעמד שהיה ידוע מספרד שלפני הגירוש ומהמגרב בתקופות קודמות — מעמד של חצרנים וסוחרים גדולים, שתפקידם היה לספק למדינה ולחצרות השליטים סחורות, מיצרכים ושירותים. מבחינה זו לא היה הבדל רב ביניהם לבין אחיהם בני־זמנם — יהודי החצר שבמדינות גרמניה וארצות מערב אירופה האחרות.

מיכלול פעילותם הכלכלית והמדינית של היהודים החצרנים היקנה להם זכויות ומעמד מיוחד. הם היו פטורים מתקנות האפליה שחלו על היהודים או מחלקן: לחצרנים ולסוחרים הגדולים העניקו שגרירי המעצמות הזרות דורונות כמו שמעניקים לסולטאנים ולווזירים: הם היו יוצאים ובאים בארמון המלך, וגם הדיפלומטים הזרים ביקשו את חסדיהם כדי להתקבל לראיון אצל הסולטאן. דוגמה מובהקת למעמד זה היא משפחת בוג׳נאח מאלג׳יר בשלהי המאה ה־18 ובראשית המאה ה־19. השפעתה ניכרה לא רק ביחסי החוץ של אלג׳יריה ובפיתוח קשרים כלכליים עם אירופה, אלא גם במדיניות הפנים של הדאים. נפתלי בוג׳נאח הגיע לדרגה שהעניקה לו השפעה במינוי באים ובקביעת שכרם. לשיא כוחו הגיע, כאשר מונה לשר הכספים של הדאי מוסטפה בשלהי המאה ה־18, והיה ממונה אף על תשלום שכרם של הייניצ׳רים. (כידוע, רצונו של הדאי להגן על בית המיסחר בקריבוג׳נאח שיצא בתביעה נגד צרפת לפרוע את חובה הגדול עבור התבואה שסופקה לה — שימש עילה לכיבושה של הארץ בשנת 1830 בידי הצבא הצרפתי.)

ואולם, הצלחתם של יהודים אלה עוררה פעמים קינאה רבה והם נעשו שנואים על חלקים של האוכלוסיה, ובמיוחד על המוני העם, שזיהו אותם לעתים עם השלטון הנוגש, וכן על חכמי־הדת שלא יכלו להשלים עם שליטתם של ה״כופרים״ ב״מאמינים״ המוסלמים. כדוגמת ״יהודי החצר״ באירופה, היה גורלם מר ומפלתם מוחצת, אם סר חינם בעיני השליט עצמו. כפי שמתאר הנוסע היהודי האיטלקי רומאנילי את מעמד החצרנים במארוקו בסוף המאה ה־18, הריהם ״לעתים כלי המלך: כל עת אשר ישרת בם המלך הם כלי יקר… אך אם יסתיר רגע פניו מהם… רואיהם יאמרו אים״(משא בערב, בתוך ח׳ שירמן, כתבים נבחרים, ירושלים, תשכט, עמי 78). זאת ועוד: כאמור, מונו יהודים לתפקידים אלה בגלל נאמנותם לשלטון, יוזמתם וחריצותם, קשריהם המסועפים על־פני ארצות שונות ושליטתם בלשונות זרות(ראה לעיל פרק ג): אך מצד אחד מאלפת עדות אחת המובאת בפיו של דיפלומט בריטי במאה ה־18, והשופכת אור נוסף על העניין: הוא ממליץ בפני ממשלתו למנות את נציגיה לא מבין נתיני אנגליה, אלא דווקא מבני היהודים שבמארוקו, וזאת ״כדי שלא ייראו בעיני המאורים חשובים למדי, ולא יחשבו כי פגיעה בהם תשמש אמצעי יעיל לכפות הסכמה לדרישות בלתי מוצדקות״ (ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית ב, עמי 286). אם דברים אלה משקפים תופעה מקובלת, הרי יש בהם אישור נוסף למעמדם הרופף של החצרנים היהודיים.

יתר על כן, במיקרים מסויימים, כאשר זעם ההמון היה מכוון כלפי השליט, העדיף האחרון להקריב את החצרן ה״זר״ כשעיר לעזאזל. כך למשל הוצאו להורג בשנים 1609 —1669 במצריים שישה צ׳לבים — שרי־האוצר היהודיים של הפחות. המשורר המצרי חסן אלבדרי אלחיג׳אזי, שהיה שייך למיכללת אלאזהר בסוף המאה ה־17 וראשית המאה ה־18, מתאר בשיר די ארוך את מעמדו של שר־כספים יהודי, ובין היתר מופיע זה רכוב על סוס — דבר שהיה אסור, כאמור, על־פי ההלכה המוסלמית — ומשרתים מוסלמים רצים לפניו! מעמד זה היה לצנינים לא רק בעיני חכם־דת זה, אלא גם בעיני חלקים אחרים של החברה. סופו של השר היהודי היה מר: יום אחד, כאשר בא ״לבשר״ על שינויים בצורת המטבע ובערכו, הוא נהרג (נסיבות מותו לא ברורות, וראה במקורות). כמה וכמה מן החצרנים היהודיים של הסולטאנים במארוקו במאה ה־18 סיימו אף הם את שירותם במיתות משונות, או שאחריתם לוטה במסתורין(דבר שלא מנע מאחרים לרשת את מקומם של ההרוגים או המודחים). לעתים גרר מותם של נכבדים יהודיים גורל קשה לקהילה היהודית, כפי שקרה באלג׳יריה בשנת 1805.

כללם של דברים, לחוג החצרנים היהודיים נודעה השפעה ניכרת, שהתבטאה במיוחד בפעילותם הכלכלית, שאותה רכשו בזכות כושרם המיסחרי, יוזמתם ונאמנותם המדינית. פעמים הרחיבו את תחומי פעילותם הרבה מעבר לענייני כלכלה וכספים ואף בעסקי דיפלומטיה ומדיניות היתה השפעתם בלתי מבוטלת. פעילות זו היקנתה להם מעמד חברתי מיוחד, אך ההשפעה שרכשו בעמל כה רב לא שימשה להם ערובה לשלומם לאורך ימים.

נידונים לאחר מותם

גם משפטו של מי שנידון לאחר מותו נפתח בהודעת התובע ובהזמנת היורשים להופעה לפני בית־הדין לשם הגנה על קרובם הנפטר. גם במקרה זה ניתן מועד של 30 יום, ועם תום תקופת־החסד הגיש התובע את תביעתו והציג את עדיו בהתאם לסדר הקבוע. ולאחר שהוגשה התביעה ניתן מועד נוסף (של 15 יום או של 30 יום), והיורשים הואשמו במרדנות. אם לא הופיעו הוכרזו בתום המועד מורדים, וגם דינם יצא כדין מורדים בכנסיה ובמלכות, ועל רכושם נצטוה שיהא מוחרם. המשפט נוהל לפי קו התביעה בלבד. אם היו לנפטר יורשים שדאגו לשמו שכרו להם מערכת־סניגוריה שניתנה מטעם בית־הדין.

פרשה זו של נתבעים לדין שנידונו לאחד שנפטרו מן העולם היא מיוחדת במינה, על שום מספרם הרב של נידונים אלה בתקופת־פעולתה הראשונה של האינקויזיציה בסיאודד ריאל. בין נתבעים אלה נמצא באותו זמן דק אחד שיצא זכאי מלפני הדין, וזאת כנראה על שום קשרי־המשפחה של חתנו חואן די הארו, נוצרי ממוצא נוצרי גמור.״ משפט זה אין לו רע בתקיפה שאנו עומדים בה. אמנם, קובעות הוראות ,1498 שאין לערוף משפט נגד נפטרים כשאין להוכיח את אשמתם. אך הוראה זו היא בלתי־מובנת, שכן מה צורך להורות בענין זה, ואולי היו מקרים שנפטרים־אנוסים נידונו ללא יסוד כלשהו? אין לשכוח שפגיעתה של האינקויזיציה ביחס לנפטרים היתה בראש וראשונה בצאצאיהם של הנידונים הללו, ומהם ודאי רבים שהיו נוצרים נאמנים ומסורים לנצרות. הללו נתרוששו ומטה־לחמם אבד להם. מן הבנים נשללה הזכות לתפוס משרות ציבוריות לשני דורות, ועל בנות הוטלו הגבלות לדור אחד מלאחר פטירתו של הנאשם.

נמצא שבמהותה לא הבדילה הפרוצידורה המשפטית של האינקויזיציה בין סוגיהם של נידונים. היא רק הוסיפה פרטים לשם הוכחת צדקת האמצעים שנקטה. פרטים אלה, מהם עקרוניים, מוכיחים על הבדלים בין נידונים לנידונים עד לשלב מסוים בפרוצידורה-בשפיטה ממש, ובהוצאה לפועל של פסק־הדין. עתה נבחן את היסודות שעליהם נבנה המשפט ונראה כיצד קבעה האינקויזיציה את דרכה במשפטיה נגד האנוסים.

ג. העדות והעדים

לעדות נועד החלק החשוב ביותר במשפט האינקויזיציה. העדות איפשרה להלכה ולמעשה (להוציא את הוידוי, והוא כעדות – אם נזכרים בו שותפים לקיום מצוות) את פתיחת הפרוצידורה המשפטית ואת עבודת בית־דינה של האינקויזיציה. בלא עדים הבינה האינקויזיציה שפעולתה לא תוכל להתקיים, ולכן נקטה כל הדרכים להגנה על עדיה. היא שמרה על סודיות זהותם של אלה שהעידו למענה והסתירה כל פרט שהיה בו כדי לרמוז מי היו עדיה. בצדק העיר לי, שצד זה בפעולתה של האינקויזיציה הוא הנודע ביותר לגנאי. אלא שסיבתה של סודיות זו מובנת היא וברורה: כיצד תפעל האינקויזיציה בהעדרם של עדים־מודיעים ? לא האינקויזיציה הלאומית־הספרדית המציאה שיטה זו, היא קיבלה אותה מן האינקויזיציה האפיפיורית שקדמה לה בימי־הבינים. מאידך גיסא, השיטה להסתיר את זהות העדים הייתה קיימת ונהוגה בכלל, והיא בבחינת שיטה בבתי־הדין החילוניים בספרד ובצרפת החל במאה הי״ג. ההכרח להסתיר את זהותם נבע, כפי שנראה, מן הסכנה שריחפה על ראשי העדים להיענש על־ידי בני־המשפחה, קרוביהם וידידיהם של הנתבעים לדין. לפי בקשת האינקויזיטורים ציוה עוד אינונקטיוס הרביעי על שמירה קפדנית של סודיות שמות העדים.

 לסודיות זהות העדים נמצאו מתנגדים, אלא שהויכוח על שמירת סודיות זו, או אי־שמירתה, מעולם לא יצא מתחום הדיון ולא נכנס לתחום הקיום הממשי. אבל בשנת 1298 ציוה בוניפציוס השמיני לגלות את שמות העדים כל עוד אין צפויה להם סכנה. לדעת לי נהגו כך בקסטיליה, והפרסום של העדויות שהורו עליו במשפטו של סנצ׳ו די סיאודד ב־7 בינואר 1484 הוא פרסום שמות העדים. הוא הסתמך גם על הודאות נובמבר 1484, שציותה עליהן הסופרימה, שפרסום שמות העדים רשות היא. ייתכן שסמיכות התאריכים בין נובמבר 1484 (ההוראות) לינואר 1485 (הפרסום), והדיון החוזר בנושא זה בהוראות הסופרימה, הם שהטעו אותו. לא מצאנו בשום משפט־אינקויזיציה כל רמז לפרסום שמות עדים, לא כל־שכן במשפטם של סנצ׳ו די סיאודד ומרי דיאס אשתו-המשפט הראשון שבו פתח בית־ הדין בסיאודד ריאל את פעולתו. זאת ועוד. רק במשפטים שהיתה בהם מערכת־סניגוריה, כלומר משפטים של נידונים בפניהם, נתפרסם תוכן העדויות מתוך העלמה מוחלטת של התנאים והנסיבות שהיה בהם כדי לסייע לנאשם לזהות את אלה שהעידו נגדו. תוכן העדויות נמסר לסניגוריה כדי שזו תבנה את קו־הגנתה. במשפט שאין בו מערכת־סניגוריה פירושה של הודעת בית־הדין על פרסום העדויות אינו אלא סיום של שלב מסוים בפרוצידורה המשפטית. עוד יש להוסיף ולהדגיש, כי מתוך בדיקת הוראות הסופרימה אין אנו למדים שזו תשאיר ענין כה מכריע במהלך המשפט, פרסום שמות העדים, להכרעתו של כל אינקויזיטור, ויהא המאומן ביותר בפעולתו והנאמן ביותר בדרכו. הרשימות הארוכות של שמות אנשים שהם שונאים לנאשם, רשימות שנעשו מתוך נסיון לבטל את עדותם, מראות כמה נרחבת היתה מסגרת

החיפושים מצד הסניגוריה כדי למצוא עילה כלשהי לביטול עדויות. בשיטת פרסום שמות העדים כאילו ניתן המפתח עצמו לביטול העדות לידי הסניגוריה, כדי שזו תוכיח שנאה וקנאה מצד העדים לנאשם וכך תהרוס את כל בנינה של התביעה. הסתרת זהותם של העדים היא שהשמיטה למעשה את הקרקע מתחת רגליו של הנאשם. הוא אמנם ידע במה הוא נאשם, אלא שהוא עמד תוהה, אף אם אמת בפי התביעה, מי היו אלה שהסגירוהו לידי האינקויזיציה. חוסר־ידיעה זה הוא שהכביד ביותר על הנאשם, והוא אנוס היה לחפש בכל הכיוונים האפשריים אחרי מסגיריו־עדיו, ולעתים היה כמגשש באפלה. בחיפושים אלה ובהזכרת שמות העלו הנאשם ומשפחתו פרשיות מעניינות ביותר של יחסי־אנוש, דרכי־קיום ואורח־חיים בעיירה קטנה, שיחסי שכנים והסתכלותם קבעו לעתים קרובות את גורלו של אדם לחיים או למוות. זהו ערכן המיוחד של הרשימות הארוכות של שמות, שלעתים נוטריון בית־הדין עצמו מחק אותן מתיק הנאשם תוך ציון שאינן נוגעות לענין. אמנם אינן נוגעות למשפטו של הנאשם, אלא שהן מאלפות לגבי מעמדו של הנאשם במקום־ מושבו ומקומו בסביבתו שלו.

מן הדין שנצביע כאן על קושי גדול וחמור לדעתנו, מבחינת מתן דין צדק, שנבע מסודיות זהותם של העדים. לא ייתכן שהסופרימה לא נתנה דעתה לענין זה, והוא האפשרות שעדי־תביעה יוזמנו על־ידי הסניגוריה להעיד מטעמה לטובתו של הנתבע לדין. ואמנם מצאנו שאכן קרה כדבר הזה, שעדי־תביעה הוזמנו על־ידי הסניגוריה במשפט מאיור גונסאליס, אשת פרו נוניס פראנקו, בלי שהמשפחה תעלה על הדעת כלל את האפשרות שהעד העיד מטעם התביעה. סודיות זהותו של העד היא שחייבה את בית־הדין להסכים לכך שהללו יוזמנו להעיד על־פי השאלון שהסניגוריה הגישה. אין ספק שעדים מסוג זה הודרכו על־ידי שופטי האינקויזיציה או התביעה להשיב באי־ידיעה על שאלון הסניגוריה. מצב זה יש בו כדי להביא ad absurdum  את כל שיטת סודיות זהותו של העד, שהרי לא יעלה על הדעת כלל שאותו עד יעיד גם מטעם התביעה וגם מטעם ההגנה. נראה שסודיות זהות העדים היתה עקרון בעיני האינקויזיציה. עקרון שנעשה שיטה שאין להרהר אחריה, והאינקויזיציה מרצונה שלה הביאה לידי התעלמותה מעקרונות משפטיים שאין לעבוד עליהם. שיטה זו נעשתה ביודעין, שאם האינקויזיציה הלאומית־הספרדית רצתה להצליח במשימתה היה עליה לשמור על זהות עדיה, ויהי מה. שהרי ברור, כי אף חסרי־היכולת שבנתבעים לדין, קרוביהם יעשו כל שביכלתם כדי להיפרע מאלה שהביאו חורבן על קרובם ובן משפחתם. בסופו של דבר לא נפתרה השאלה כלל בכל תולדות ימיה של האינקויזיציה.

עלייתם של שלושה ילדים דן מנור

כחודש אחרי זה הגיע אנטואן למשרדה של מארי ובידו תכנית למסע,  תחילה הוא הסביר כיצד הוא תכנן לעקוף את המחסום שליד תאזה. ולגבי אלי שעלול לעורר חשד בשל גילו. הוא מתכוון לצייד אותו במסמכים של נהג משנה. "מאין תשיג מסמכים כאלה", פרצה מארי לתוך דבריו. אנטואן שלף מכיסו תעודת זהות ורישיון נהיגה על שם בוג'מיע. "אלה מסמכים של העוזר שלי המופקדים בידי, ביום המסע אשחרר אותו, ואלי ימלא את מקומו". הוא ניסה להרגיע את מארי. אך היא עדיין משדרת סימני פקפוק, ורק לאחר שהסביר לה את פרטי התחבולה, היא נרגעה. מכאן ואילך הוא תיאר להם את המסלול שיוביל את הנערים למלילה. וכרך בדבריו את העובדה שהמחסום במלילה מאויש בשומרים ספרדים, שעמהם הוא יכול להסתדר. בעיה נוספת הייתה הזמן בן יומיים שבו כרוך המסע כשהזמן הדרוש במסע הרגיל הוא בן יום אחד, איך הוא ינמק איחור של יום אחד לבוסים שלו?. הפתרון שהוסכם ביניהם היה: "הודעה על תקלה ברכב". מארי הציעה שיבקש מהמוסך קבלה על התיקון תמורת תשלום, והושיטה לו כסף לכך. בסיום הוא ביקש להכין לנערים לבוש ערבי. רוברט ומארי החליפו מבטים: "תצטרך ללמוד קצת ספרדית בזמן שנותר עד המסע", אמרה לו מארי בעברית.

האסירים המוסלמים עובדים בעבודות ציבוריות תחת השגחתם של סוהרים קשוחים החל משעה שמונה בבוקר עד שעה ארבע אחרי צהריים, ובסיום העסקתם נועלים אותם במכלאה. ההטבה היחידה המוענקת להם היא הרשות לקבל אוכל מהמשפחה, או לקנות אותו, במקום המזון הדל, ולפעמים אף מעופש, שבית הכלא מספק להם.  בעלי מקצועות נלקחים למחנות צבא על פי הוראה מהמפקדה הצרפתית. הללו שפר חלקם בכך שאינם עובדים תחת השגחת נוגש, אלא בחסות מנהל, לרוב אזרח, ונהנים ממזון וממגורים של החיילים, דוברי צרפתית שביניהם זוכים ליחס טוב מצד החיילים.

אלי-בחור בגיל עשרים בעל גוף אתלטי, מאומן בג'ודו עבד כשליח אצל מארי. לימים הוא הסתבך בקטטה שבה גרם נזק פיזי חמור לאחד הערבים. הוא נידון לשנתיים בכלא. בשתדלנותה של מארי הוא נקלט במחנה הלגיון. והשתדל להתנהג כאסיר למופת על פי הנחייתה. בהתחלה הוא עבד במטבח, אולם לאחר שהצהיר על מקצועו כמכונאי הוא הועבר למוסך. עד מהרה הוא נתגלה כמכונאי מחונן שזכה לתשומת לב מצד המנהל, ובמרוצת הזמן הוא זכה ליחס אוהד מצד החיילים, לנוכח השתתפותו בזירת ההאבקות שבה הפגין את כשרונו בג'ודו. בשל חריצותו בעבודה, התנהגותו החברתית והצרפתית השגורה בפיו, הוא זכה להטבות מיוחדות, כגון מנוחה בשבת, זכות לבלות במועדון החיילים, ומעל לכול חופשה בת שתים עשרה שעות אחת לחודש.

יום אחד לפני המסע שחל בתאריך  10 במאי, הוא ביקש חופשה, לפי הנחייתה של מארי. מנהל המוסך המליץ עליו בפני הקצין הממונה, והלה נעתר מיד לבקשתו. הוא יצא מן המחנה בשעה שמונה בערב, צעד בחסות האפלה ישר לבית העלמין המרוחק מן העיר בכשבעה ק"מ, והסתתר בחדר הגניזה. בשעה עשר בלילה הוא שמע צפירה של מכונית, ויצא מיד ממקום מחבואו. הוא נכנס למכונית שהייתה נהוגה ביד אלמוני בלי להוציא הגה במשך כל הדרך, עד שהנהג עצר. "זה ביתו של אנטואן", הודיע לו הנהג כשהוא מורה על הבית בידו. הוא הודה לנהג, והחל לצעוד לכיוון הבית. משראה שהבית אפוף חשכה, החל לבו פועם בחוזקה:  "א-רבי כליפא מלכא" הוא פנה לקדוש של אגדיר בבקשת עזרא, ושירך את דרכו בצעדים חשאיים עד שעמד ליד לדלת, מבטו נח על משהו מבריק בדלת הבית.  הוא התקרב אט אט עד כדי שני צעדים מהדלת: "אנו יושבים במזווה". מודיע הפתק שעל הדלת. הוא הביט כה וכה עד שראה מבנה מואר עומד רחוק מהבית, ופנה לשם. נקישה אחת והדלת נפתחה. כולם פרצו בקריאות הידד כשהם טופחים על שכמו בחיבה כסימן להתפעלותם מהצלחתו להערים על שלטונות בית הסוהר.  "ממחר בערב אהיה מבוקש כאסיר עריק", הכריז בנימה דרמטית. "מחר בערב  תהיה מחוץ למרוקו הצרפתית", הרגיע אותו אנטואן. "אתה בוודאי רעב", פנה אליו רוברט, והושיט לו שני כריכים. "תנוחו קצת, כי בשעה אחת אנו זזים".

מגורשי שנת קנ״א: יחוסם ומעלתם

בשנת קנ״א-1391 פקדה קהילות ישראל שרשרת מאורעות אשר זעזעה ופגעה ביסודות הבנין היהודי בספרד. נמצאו יהודים, זקופי קומה אשר הסיקו מסקנה נכונה ופינו עצמם מהבנין הרעוע. נוכח הגזרה האיומה של השמד, קמו יהודים, בעלי שאר רוח, ובראשם הרב יצחק בר ששת והרב שמעון בר צמח ונטשו את ספרד, ובכך קיימו את הפסוק: על כן לא נירא בהמיר ארץ תהילים מ״ו).

בעיצומם של המאורעות ידעו והבינו שעתיד היהודים בספרד מוטל בספק, ובין המרת דת משה לבין המרת ארץ אדום הם בחרו לעצמם הדרך הקשה לכאורה ועזבו ארץ השמד. מול היאוש והבהלה גילו הגולים מדה גדושה של רוח טהרה ומסירות נפש עילאית והלכו אל הבלתי נודע וכך הם כתבו דף מזהיר בספר קורות הימים של עם ישראל. זו מעלתם של פליטי שנת קנ״א.

עם שוך סערת הפוגרומים והגזירות, נראו הקהילות בספרד חצויות לשתיים: מכאן יהודים שומרי אמונים לתורת ישראל משם יהודים מהלכים על שתי הסעיפים הם האנוסים.

גזירת השמד יצרה קרעים ומתחים חריפים בתוך מחנה האנוסים עצמו ואין לך משפחת אנוסים דלא היתה שסועה נפשית מעצם קבלת ההמרה, ואם לא די בכך, נוצר גם מתח בין האנוסים לבין אחיהם אשר עמדו בנסיון ההמרה.

הריב׳׳ש והרשב״ץ היו הראשונים לתבוע מאחיהם לצאת מארץ השמד, והרי סכנת ההמרה מרחפת על ראשי היהודים וסופה של קהילת מיורקה יוכיח כדברי הרשב״ץ וז״ל: הלא ידעתם כי סבת חרבן הקהילה הקדומה אשר היתה במקומכם היתה מפני המחלוקת … והיום אשר ברחמי שמים נתישבתם אתם במקומם למה לא תקחו מוסר לאמר זאת הארץ אוכלת יושביה היא, ולא תוכל להכיל בעלי המחלוקת ותקיא אותם כאשר קאה את הקהל אשר לפנינו… אחלי אחינו בית ישראל הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם וכל אחד מכם יוכיח את עצמו וישבור את ליבו הזונה וידבר שלום לכל עמו… אחר שכתבתי זה לא שמעו לקולי ותוך ימים מעטים פגעה בהם מדת הדין ונשתמדו כולם בשביל המחלוקת… (תשב״ץ, י״ג, ס״י רכז). יהודי קנ״א ראו את התהליך המסוכן שנוצר בספרד, והסיקו המסקנה היחידה הנכונה, ונמלטו ״ספרד.

המתח הנפשי דתי בו היו שרויים היהודים בספרד, אחרי הגזירות, דחף יהודים להצטייד בתעודה המאשרת שלא נס ריחם ולא פג טעמם ועמדו בנסיון ההמרה, הרשב״ץ מעיד על עצמו ועל בני ביתו שלא נכשלו בעוון ההמרה וז״ל: …אבל בעוון הדור נגזר שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידנו נתנו אותו לעכו״ם כדי שיעמוד טעמנו בידינו ולא נבוא לידי אונס…

לעומת זאת רבנו הריב״ש רומז בעדינות על נסיונו, הוא, בימים טרופים וקשים שעברו עליו בימי הגזרות עד שנמלט לאלג׳יר וז״ל: …ומה שאמרת שיש בידך כתב שרצו הקהל לעשות תקנה בענין זה ושמחיתי בידם אני אגיד לך דברים כהויתן הנה פלוני שם מגמתו תכף בואו להיות ראש וקצין על הקהל וישם על לבו לגרש אותי מן העיר והתחיל לקנטר אותי כי ראה הקהל מחשיבים אותי ומאמינים בי אף בעסקי הקהל ותמיד היה מחרף אותי בגודל לבב כאשר היה משפטו במיורקה כל הימים לבזות חכמי העיר ולהלעיג עליהם והרבה פעמים נתקבצו גדולי הקהל וה"ר אשתרוק נ״ע בתוכם לנדותו על בזיונותיו וחרופיו ואני הייתי מונע הדבר ואומר להם שאח שעבר עלינו מה שעבר אין לנו להתנהג בשררה זו אבל ראוי לנו לתת גוינו למכים ולחיינו למורטים ואולי נוכל כפרה …

השאלה הנשאלת היא למה רומז הריב׳׳ש בנכונותו לקבל יסורים, ועל מה הוא מבקש הכפרה? האם הרב רומז על משהו אישי שעבר עליו בזמן הגזרות?

המים הזדונים, מי השמד, הרטיבו רבים וטובים, וזמן רב אחרי גירוש רנ״ב שומעים אנו על מתחים וסכסוכים בין יחידים או בין קהלים סביב ענין ההמרה: מי עמד בנסיון השמד ומי לא? משפחות רבות טענו לכתר העמידה בנסיון ההמרה כגון משפחת גבישון … והיתה שם משפחה שקורין לה בני גבישון… כולם מתו על קידוש ה' ואפילו שום אחד מהם לא המיר דתו … והגדנו להם על ענין המשפחה המקודשת ..

הרב יעקב חאגיז מדגיש שבני משפחתו הם:… מזרע המלוכה גלות ירושלים והם יצאו ראשונה לעיר גדולה פיס … משפחת חאגיז הזדרזה לעזוב את ספרד בשנת רנ״ב, ואת זאת מדגישים יהודי רנ׳׳ב לאמור מי, בימי הגירוש, הזדרז לצאת ראשון, ומי התמהמה !

זאת היא מעלתם וגדולתם של יהודי קנ״א, אשר מאה שנה קודם שנת רנ׳׳ב, ברחו מספרד על מנת לעבוד את ה׳ בארצות ישמעאל בלי פחד, זה סוד התהילה האופפת קהילות גולי שנת קנ״א, אשר קבעו דירתם בערי אלג׳יריא ומרוקו. על כגון אלה שר נביא ישראל: הברכים אשר לא כרעו לבעל והפה אשר לא נשק לו!

ומצאתי חובה לעצמי להעתיק פה מש״כ החוקר מהר״י טולידאנו (נ״י) ז״ל, בקונטריס שריד ופליט, סימן ב, בקטע מפירוש התפילות לרבינו מימון אבי הרמב׳׳ם, ובתוך דבריו שם כתב בענין זה של מנהג יהודי צפון אפריקה, כתב רבינו מימון בן יוסף בחיבורו על התפילות בלשון ערבי בפירוש על ענין חנוכה, אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב אל נכון לו עשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס (של חנוכה) שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. וכשר המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספינג׳, והם הצפיחיות ובדבש ובתרגום האיסקריטין, והוא מנהג קדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו. וכתב רבינו ניסים במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות, נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים, עכ״ל (של רבינו מימון, ומכאן ואילך לשון רבי דוד הסבעוני) המעתיק פירוש התפילות הנז' וז״ל: ומכלל המנהגים ההם, התפוחים שמשליכים בשבועות מגג הבהכנ״ס ולוקטים אותם התינוקות, וכן מנהגינו בדרעא להשליך החתן על הכלה התפוחים ביום שבועות. וכן בתרגום יונתן על פסוק ישנו עם אחד, שהלשין המן לאחשורוש וכו'. וכן מנהגינו לזלף מים קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק חיטים בתולעים שקורים לו פדאווי״ש. וכן מניחים עוגות מצות מפסח עד העצרת ואוכלים אותם בסעודת הבקר בשבועות. וכן מנהגינו בי״ד בניסן לאכול הראש, ומאכל מעשה קדרה שנעשה מקמח, כעין גרעיני האפונים שקורין לו ברכוכ״ס עם חמאה וחלב לסעודת הבקר ביום פורים. ועושים לשבת הגדול הדיפות מחיטים. וכלים חדשים לפסח. וקדירה חדשה לר״ה, ודלעת הנקרא קרא, ודבש, ומסדרין בטבלה דמונים ותמרים. ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלב״א, וכיוצא בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים צלויים ומבושלים לסעודת יום הכפורים לפניו ולאחריו. ותבשיל עדשים בערב ת״ב. והרבה מנהגות נהגו ישראל בכל תפוצות, נהרא נהרא ופשטיה ומקום ומקום ומנהגו, ומשפחה ומשפחה ומנהגה. וקורא אני על כולם, הליכות אלי מלכי בקדש. וכן יש שאוכלים בסעודה שלישית ובמוצאי שבת בצלים, שהם משמחים הנפש עגומה. ויש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא ירצו אפילו לראותם ואפילו לשמוע זכרם, וכ״ש לזוכרם הם בעצמם, עכ״ל. מהרשום מדברי הראשונים ואחרונים, דאין לזלזל בשום מנהג שיש לו בסיס ואדנים לעמוד עליהם. דמנהגם של ישראל תורה, ובהם נפשם קשורה, ועליו יופיעו נהרה, ליהודים היתד. אורה. ומהר״ם מפאדווא, ריש סי׳ עח, סוף דף קכז, כתב דכשיש קושיא על המנהג דיש לטרוח לקיימו ולבקש לו שורש. כ״ד מיעוטא דמיעוטא פי שנים, המקור, לאל לבנות חומות ירושלים, ולכונן את ירושלים בעדי עדיים, ביום ההוא יהיה אור החמה שבעתיים, ויזכיני האל ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ולאורך ימים ושנות חיים.

הצעיר שיירי שיריים עבד השם יוסף בן נאיים סי״ט.

 בן לא״א קרן ישעי משגבי, צניף תפארתי, כבודי ומרים ראשי, חכם יר״א וסר מרע, היינו צדיק היינו עובד אלוהים כמוהר״ר יצחק זצ״ל. יליד עיר סופרים וחכמים, עי״ת פאש יע״א.

אמירה נעימה ארשת שפתי לא אמנע מלדבר בענין מנהגים אלו שנהגו בית ישראל, אם יש באיזה מנהג מהם משום ניחוש ודרכי האמורי. הן אומר כבר מצאתי למר ניהו רבה מוהר״ש זוראפה זצ״ל, אחד המיוחד מרבני תוניס [אלג׳יר] יע״א, בס׳ שו״ת שער שלמה, סי׳ מ״ז, שעמד על זה. ואכתוב בקיצור מה שנסתפק באיזה משפחות שאינם מוציאים מי הוורד ומי אזה״ר. ובל״ע אומרים ״מא יקטרוס למא וורד ולמא זהר״. ואומרים דטעמייהו מפני שאבותיהם לא הצליחו בהוצאתם, שמת להם מת או הפסידו הפסד מרובה, או שאירע להם איזה קלקול בעת הוצאתם. וכן יש איזה משפחות שקבלה בידם מאבותיהם, שאינם נוטעים כלל שום נטיעה. וכן יש משפחות שאינם עושים מן הלחם שקורין אותו בערבי אולקוסקס״ו בר״ח. וכן יש איזה בני אדם שאינם נותנים הדלקת הנר מנרם בליל מוצ״ש. ויש שאינם מכבים הנר במוצ״ש. וכן יש שנוהגים שאינם קונים המכבדות [מטאטה] שמכבד בהם הבית בכל חודש ניסן. והרבה נוהגים שאינם קונים האליה בר״ה, מפני שהוא זנב. וכן הרבה מקפידים שאינם כותבים בליל מוצא״ש. וכן יש מקפידים שלא ירביצו ביצה תחת התרנגולת.

וכן יש נוהגים לתת מטבע זהב או תכשיט זהב בעששית שמדליקין בליל ר״ח ניסן לסימן טוב בעלמא. וכן הדברים שנהגו לעשות בליל מוצאי הפסח, שנותנים חלב בעששית שמדליקין בו. ותולין השכולים ודשאים בעששית ובמנורה. וכן יש שמניחים קערה ע״ג השלחן מליאה פולין חדשים בקליפתן, דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת. ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ולהצלחה. ויש שזורקין מן החלב בשבולים, ובזוויות הבית ועל המשקוף ועל שתי המזוזות. וכ״ז עושין במוצאי פסח לסט״ו, שתתחדש עליהם שנה טובה דשנה ורעננה, והצלחה מרובה ומתוקה כדבש. ויש שנוהגים לאכול מיני תבשילים בדבש ומיני מתיקה, דראשון הוא לחודשי השנה. ויש שם תשובה ארוכה בגודל חוכמתו ובקיאותו, והעלה בראיות ברורות מש״ס ופוסקים דמותר לעשות דברים הללו, דאינם אלא לסימן טוב ואין בהם לא ניחוש ולא דרכי האמורי. ומכלל ראיותיו, דומיא דמושחין המלכים על המעיין דתמשיך מלכותן. ועוד כמ״ש בשו״ע או״ח, סי׳ רצ״ו וסי׳ קע״א, ששופכין מיין של הבדלה לסט״ו, עיי״ש בסי׳ רצו וסי׳ קעא. וכ״כ עוד בסי׳ תצד שנוהגים לאכול חלב ודבש בעצרת.

 וגם בהצטרפות עוד הני תרי טעמי הנ״ל, דאם עושים בסתם ואינם אומרים משום כך וכך, הכל שרי [רמ״א יו״ד סימן קעט, ג, מ״ע]. וגם אם אינם סומכים על אותם הדברים לגמרי, אלא לסימן בעלמא הכל שרי למאן דאמר. ולא עוד אלא שכתב הב״י שם בסימן קעט בשם הפוסקים דאין לדקדק על ישראל בכך, יעש״ב. ומנהגן של ישראל תורד, כנלע״ד. וכ״כ מהרש״א בחולין, דף צה ע״ב, וז״ל: ורב גופיה דבדק במברא וסמך ע״ז אם להלוך אם לאו. כיון דבאמירתו לא תלה הדבר בזה אין זה ניחוש. וכה״ג כתבו האחרונים בענין תרנגולת שקראה שמותר לומר לשוחטה, עכ״ל. ומקרוב נדפס שו״ת קרית חנה דוד, ובח״א בתשו׳ השייכים ליור״ד סי׳ יא, החזיק במעוז המנהגים וז״ל: על מה שראיתי בעירי עיר מולדתי דבדו יע״א, שהמסתפר שער ראשו נזהר ללקט שערותיו וגונזם, ואנכי מתחלה הייתי כאחד מהם. ובינותי בספרים בספרי דבי רב, ולא מצאתי שורש ועיקר לדבר זה, ועל כן לא הייתי נזהר בזה כל כך, עד שמצאתי בפירוש רש״י ז״ל, על יחזקאל, פ׳ ה פסוק ג שכתב, וז״ל: וצרת אותם בכנפיך, מכאן רמז שכל המסתפר שערותיו לא יזרוק אותם אלא יגנוז, שכל מה שנא׳ במקראות האלו וכוי, עיי״ש. ומכאן תוכחת מגולה שלא יקל אדם במנהג שנהגו בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחוז במעשה אבותיו ולא יהיה חכם בעיניו, שאם הוא נראה רק הוא מכם, ובוודאי כי לא לחנם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרום ויסדום ביסוד מוסד, עיין לעיל דף צב ע״ב, מש״ש בענין שעורים שנותנים עם ביצים כשרוצים לבשלם, עכ״ל.

ובספר פקודת אלעזר, או״ח סי׳ עד. ס״ב, כתב וז״ל : הגה עיין באבהע״ז סק״ז, ועיין בתשר מהר״ם אלשקר ז״ל, סי׳ לה, כמה תוכחות על הצועק על מנהגי הא׳ אפילו מנהג אמותנו הראשונות שבערי ישמעאל שנהגו להניח מעט שער חוץ לצמתן בלי כיסוי הוא נקרא בת צדעא, הגם שבערי הערלים נהגו לכסותו וכו׳ ומ״ש בזוהר אפשר דשער שדרכה לכסותו משתעי וכו׳ עש״ב עכ״ל.

והרב שדי חמד, חלק יד, מערכת מים, כלל לז, בלשון המתחיל אם המנהג, כתב וז״ל: אם המנהג הוא תמוה וזר, יש לנו ללמד זכות ולבקש כל טצדקי על מה סמכו על המנהג ההוא. וכה עשו כל קדמונינו כשראו איזה מנהג של תמהון הרב מוהר״מ פדאווא, ריש סימן עת, הביא דבריו במשא חיים, אות הרן, ושכן כתבו הרבנים משאת משה, ה״א, חיור״ד, ריש סי׳ טוב. ופרח מטה אהרן, ח״א, סי׳ כא, דף נד. ע״א. והרב מים החיים, בחלק או״ח, סימן יב (בד״ה ומאחר), כתב שהרב מהרשד׳׳ם, חיור״ד, סי׳ קצג, הביא ראיה שצריך לחפש ולבקש טעם לקיים המנהג, שהרי כתבו התוס׳ בפי במה טומנין, יש תימה איך אנו מטמינים על כירות שלגו ואע״פ שגורפין אותו הוא מוציא הבל כמו גפת של זיתים, ובקשו טעמים שונים לקיים המנהג. ועוד ראייה ממה שכתב המרדכי, בפ״ק דגיטין, ז״ל: פסק בס׳ התרומה, דאין לזיין בגט אותיות של שעטנ״ז ג״ץ כמו שמזיינים בס״ת, כי אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על גיטין הראשונים. הרי לך ראיות שאין ראוי להרהר על המנהג בשום צד, אפילו שנראה שהוא כנגד הדין. שהרי מן הדין היה ראוי לזיין הגט כמו בספר תורה, וכמו שאנו נזהרים שיהא מוקף גויל ושאר דקדוקים, עם כל זה אנו חוששים לזיין כדי שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים, עכ״ל. ולקמן בכלל לח, אכתוב עוד בזה, ב״ה שאין לבטל המנהג בנקל ושיש דרכים שיתכן לבטל המנהג, עכ״ל.

ומקור דיני המנהגים הלא המה ריש פ״ד דפסחים, וטור יור״ד, סי׳ ריד, ואו״ח סי׳ תסח ותצו ותרץ. ובספר פר״ח לאו״ח סי׳ תסח ותצו, שני קונטרסים גדולים שם נקבצו ובאו להקת נביאים, הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים בענין זה. ועיין מנחות לב, בענין שאין לשנות הניגונים עיין או״ח סי׳ תריט ס״א, ועיין בם׳ מי מנוחות למה״ר אליעזר ליפמאן נייזאטץ זצ״ל, ברוח דעת, פ״א שדבר בעוצם יקר המנהגים שאין לפשוט ידי אדם בהם וז״ל במקום אחד בקצרה, הביטה וראה עוצם כח המנהג, עד שאפילו הלכות קבועות נידחות כמה פעמים מפניהם. וכמ״ש חז״ל מנהג עוקר הלכה. וכתבו שאין לבטלם ולשנותם ואפילו בניגונים הנהוגים עי׳ או״ח סי׳ תריט ס״א ובמנחות לב. אמרו חז״ל אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל אין שומעין לו שכבר נהגו העם במנעל. וביחוד אותם המנהגים אשר כבר נאחזו ויוסדו מאת רבותינו ואבותינו החכמים הצדיקים והחסידים הסכימו עליהם ברוב מנין ורוב בנין — והמה מורשה לקהלת יעקב ברוב מקומות תפוצותם זה הוראת מאות שנים וכו׳ עיי״ש דברים רבים בזה.

וראה זה חדש מצאתי להרב אברהם ביק ז״ל, בהקדמת ספרו בכורי אביב, וז״ל: וגם מנהגי ישראל כי המה תורה ואין להלעיג עליהם, כאשר רמזתי מנהג שימת שם לנפל, והשכבת המת על הארץ ושמירתו שלא ישאר לבדו. שקבלו הגאונים שמשימין שם לנפל שמת קודם מילתו שכשיעמוד בתחה״מ יכיר אביו ואמו, כי השם הוא הנפש. כדאיתא בב״י יור״ד סי׳ רסג בשם גאון, ובשו״ע ס״ה, וז׳יש הכתוב בחושך ילך גופו ובחושך שמו שמושם לו יכוסה ויטמן בעפר. ומצאתי בדחז׳׳ל מנהג חופה לחתן וכלה שמתו ר״ל, והוא רמוז במה שעשתה יוכבד למשה חופת נעורים בתיבה, שמא לא תזכה לחופתו. וגם מנהג של מדינות פולין שזורקין שומים על הקברות בימים שמקיפים אותם, אשר גדולים שחקו עליו, לפי דעתי נבנה על דחז״ל בשבת קנב, שמי שאין לו קנאה אין עצמותיו מרקבים. ובשום אמרו בב״ק לט, שמכניס אהבה ומוציא קנאה. הנה כי כן ירמזו שהתופס במדה זו בקבר יצליח, עכ׳׳ל שם.

סוף ההקדמה לנוהג בחוכמה….

מאפיינים כלכליים וטכניים

תדירות, תפוצה ופרסומת

בעלי ׳החרות׳ השתבחו בכך שעיתונם הופיע כסדרו ללא הפסק ותדירותו אף גברה בהדרגה מפעמיים בשבוע עד יומון (א׳ סיוון תרע״ב). השתבחו בצדק, שכן כל עיתוני החדשות בארץ יצאו לאור עם הפסקות כלשהן בהופעתם וצמצום תדירותם המוצהרת. הדיוק בהוצאת ׳החרות׳ והגברת תדירותו היו חלק מכישוריהם העסקיים של בעליו, שניכרו גם בתפוצתו ובהיקף הפרסום בו. תפוצת ׳החרות׳ היתה בתחילתו 1,200 עותק למנויים ובמכירה בודדת. בפרקי־זמן מסויימים, כגון במלחמת השפות או בעתות מלחמה, תפוצתו גדלה ועמדה במקום השני אחרי ׳הצבי׳/׳האור׳, ולפרקים – במקום הראשון.

כמחצית מהמנויים והקונים של ׳החרות׳ היו בירושלים ויתרם בארץ, בממלכה העות׳מאנית, במזרח התיכון, בתוניסיה, בטריפוליטניה, בבוכארה, בבגדד, בתימן, ובמקומות נוספים.

׳החרות׳ לא הצטיין בעניינים טכניים, כגון עימוד, מתן כותרות וכיו״ב, עד כדי רשלנות לפעמים, כגון מתן ידיעה אחת פעמיים באותו גיליון.

העיתון המסחרי הראשון בארץ

׳החרות׳ הצטיין בכמות המודעות שבו. היו לו סוכנים לגיוס מנויים ומודעות בערים ובמושבות וכן במצרים, בסוריה, בתורכיה ועוד. ללא השוואה כמותית, נראה לי שתפס מקום ראשון בכך בין עיתוני הארץ. לאורך שנים רבות לפחות עמוד אחד מארבעת עמודיו היה כולו מודעות, לעיתים קרובות יותר מעמוד. אשר לאתיקה העיתונאית, היו לו סוכנים שגם כתבו לעיתון, ופירסם כתבות ששולבה בהן פרסומת. ב׳החרות׳ לא היתה אפוא הפרדה מוחלטת בין הפונקציה המערכתית לפונקציה המסחרית. אכן היו שהאשימו אותו שהוא עיתון מכור, המקבל כספים בעבור פרסום או אי־פרסום, אך בכמה מקרים, כגון במלחמת השפות, האשמה זו הופרכה בעליל (בהרחבה להלן בסיכום הפרק).

ככל הידוע לי, ׳החרות׳ לא נתמך מעולם בכספים על־ידי גורם כלשהו, ציבורי או אחר, ולא ביקש תמיכה. בכך היה יחיד בין העיתונים וכתבי־העת בארץ שהצליחו לשרוד באותה תקופה. אכן ׳החרות׳ הוא אבי העיתונות המסחרית העברית בארץ, הבלתי נתמכת מכספי ציבור, אף כי קדמו לו עיתונים פרטיים שיסודם במניעים כלכליים.

ה. ללא מחוייבות מוסדית ועדתית

ביישוב היהודי בארץ, שהיה מפוצל מאוד בשלהי התקופה העות׳מאנית, היו רוב העיתונים וכתבי־העת מוגדרים מבחינה יישובית, הגדרה שנתגלמה בתמיכה בעיתון מזה ובמחוייבות הנתמך לבטא את האינטרסים והערכים של התומך מזה. היוצאים מכלל זה היו במידה רבה עיתוני בן־יהודה, שאמנם נתמכו בכספים על־ידי מוסדות שונים אולם היו מחוייבים ביותר לערכים של עורכם. בן־יהודה היה החלטי בדעותיו, החל מבעיות היישוב והציונות עד לענייני לשון וספרות ואכן עיתוניו לא היו פתוחים לכל, למשל לחרדים.

׳החרות׳ לא היה מוגדר ומחוייב למגזר יישובי כלשהו וכאמור לא נתמך, היה פתוח לאנשים מכל מגזרי היישוב ולקשת רחבה של אמונות ודעות. קודם הדיון בזיקתו העדתית, תידון זיקתו למוסדות כלליים, וראש לכול למוסדות הציוניים. מצאתי רק בקשה אחת של ׳החרות׳, בעניין אישי, לעזרה כספית ממוסד ציוני, פניית העורך ח׳ בן־עטר בתקופת מלחמת העולם אל המשרד הארץ־ישראלי לקבל הלוואה כדי לפדות את עצמו מגיוס על חשבון דמי המנוי של המשרד. ׳החרות׳ הגדיר את עצמו כעיתון לאומי, אך בתכתובת בין המשרד הארץ־ישראלי לראשי העיתון אין סימן ליחסים של תלות או מחוייבות מראש, מעבר למשאלות. כך ביקש המשרד מהעיתון ׳רצוי מאוד, כי בכל פעם שיש לכם לפרסם חדשה פוליטית הנוגעת לנו, תמלכו קודם בנו […]׳. ל׳החרות׳ לא היתה מחוייבות גם למוסדות אחרים. אשר לחברת כי״ח, אשר כמה מקורות ציינו את המנהל שלה א׳ ענתבי בין מייסדי העיתון, ׳החרות׳ מתח כמה פעמים ביקורת חריפה עליה. גם ידיעות על זיקתו למוסדות אחרים, כמו ׳המכבים הקדמונים׳ או אגודת ׳אהבה ואחוה׳, הוכחשו.

עיתון עדתי מהו

׳החרות׳ הוגדר לרוב כעיתון ספרדי עדתי. אכן בעליו ועורכיו היו ספרדים אולם את זיקתו העדתית של ׳החרות׳ ושל כל עיתון וכתב־עת, ראוי לדעתי לבדוק על־פי חמש בחינות.

(א) המצע הפרוגרמתי. במצעו הפותח את גליונו הראשון הציג ׳החרות׳ עקרונות כלל־לאומיים: תחיית העברית, תמיכה בציונות וכיוצא באלה, ללא אזכור הבט עדתי כלשהו. מתחת לכותר העיתון צויין בשנים הראשונות: ׳עתון לאומי׳. ובשנת תרע״א ניסו עורכיו, כאמור, להוציאו בשיתוף עם עסקני היישוב החדש בשינוי שם (׳חיינו׳). רק בהצהרות מאוחרות יותר צויינה גם זיקתו העדתית, כגון לרגל הופעתו כיומון:

׳החרות׳ [״.] הנושא בגאון את דגל הלאומיות והיהדות [״.] שדוגל בדגל היהודים בכלל והספרדים בפרט […] העתון העברי הראשון היוצא על־ידי ספרדים, עורכו הוא ספרדי ורוב סופריו הם ספרדים וזוהי תפארת […] הספרדים [״.]. הצעירים הספרדים [.״] עוד ישובו לתפארתם ולא יבושו מפני אחיהם האשכנזים.

בושה לאומית היא אמנם להבדיל את אומתנו למפלגותיה וחובה מוטלת עלינו להלחם תמיד בכל אלה המבדילים בין האשכנזים לספרדים […] הבענו את דעתנו ככה אך בכדי להראות את סמני התחיה שנהיו בקרב הספרדים.

מייסדי ׳החרות׳ ראו בו אפוא עיתון ציוני כלל־לאומי ולא ביטאון ספרדי עדתי, אף כי רצו לעורר באמצעותו את הספרדים לתחייה לאומית ולבטא בו את תרומתם לה.

(ב)  כללי הברירה של החומר הנדפס ותוכן המאמרים והעמדות האופייניות בבעיות ציבוריות ועדתיות. ב׳החרות׳ פורסמו מאמרים על מיגוון רחב של נושאים: היישוב הישן והחדש, הציונות, תחיית העברית, העלייה, ההתיישבות, המושבות, הפועלים, החינוך והתרבות, הספרות והתיאטרון. עם זאת הוא עסק הרבה ביחסים בין העדות ובמצב העדה הספרדית, דיווח בהרחבה על הנעשה בממלכה העות׳מאנית ובקהילות היהודיות במזרח, ניהל ויכוח תקיף עם אישים ועיתונים יהודיים לא־ציוניים בתפוצות הספרדים וכיוצא באלה. אבל עמדתו לרוב לא היתה עדתית. הוא לא נקט עמדה קבועה נגד עדה אחת ובעד רעותה, ולא אחת פורסמו בו דברים קשים, ואף דברי לגלוג וביזוי, כנגד הספרדים.

(ג)  הזהות העדתית של המו״ל, העורכים, הגורמים המממנים והתומכים. המו״ל והעורכים של ׳החרות׳ היו ספרדים, אך שימשו בו מדי פעם אשכנזים בתור ממלאי מקום או ׳עוזרים׳ לעורך. אשכנזי היה גם עורך ׳חיינו׳. לא היו ל׳החרות׳ מממנים ולא תומכים מוסדיים, גם לא ועד העדה הספרדית או עסקנים ספרדים. אמנם ׳החרות׳ היה צד מובהק ועקבי בריב הרבנות הספרדית, אך ללא מחוייבות מוסדית וללא קבלת תמיכה כספית.

(ד)   הזהות העדתית של סופריו ומשתתפיו. אלה היו מבני כל העדות ומגזרי היישוב. המערכת ציינה, כי רוב סופרי ׳החרות׳ הם ספרדים, אולם אינני בטוח בכך על־פי רשימת המשתתפים שערכתי. המשתתפים הספרדים אכן בלטו בכמה תחומים, ביותר בדיון על הבעיה הערבית והבעיות העדתיות.

(ה) ציבור היעד של הקוראים. מנוייו וקוניו היו בני כל העדות. אין לי מידע בדבר התפלגות קוראיו לפי עדות.

כללו של דבר, ׳החרות׳ לא היה עיתון עדתי, ודאי לא ביטאון של מוסד או גוף ספרדי, למרות תיוגו כעיתון עדתי ספרדי, לרוב שלא לשבח. על־פי הבחנים הללו, ׳הלבנון׳, ׳חבצלת׳ לאחר התמורה שחלה בו, ועל אחת כמה ׳יהודה וירושלים׳ ו׳מוריה׳ היו בטאונים עדתיים מובהקים לאין ערוך יותר מאשר ׳החרות׳, אף־על־פי־כן נדיר מאוד, אם בכלל, סיווגם של עיתונים אלה של האשכנזים בעיתונים עדתיים.

הערת המחבר : אמנם י׳׳י ריבלין ציין, כי אחת המטרות של ׳הלבנון׳ ריהודה וירושלים׳ היתה ׳לחזק את הישוב האשכנזי ביהוד של כולל הפרושים ולאמצו כנגד העדה הספרדית […]׳ – קובץ העיתונות, א, עמי 13. אולם אפילו הוא לא תייג את ׳הלבנון׳ כעיתון עדתי, אף שהעיתון נקט לא־אחת עמדה אנטי ספרדית חריפה. עדתי ממנו היה ׳יהודה וירושלים׳. על עמדתם ראו בפרק השביעי, הערה 33, ׳מוריה׳ היה במוצהר בטאון האורתודוקסיה האשכנזית. לעומת זאת יש שהפריזו בציון ספרדיותו של ׳החרות׳ כגון שהיה על טהרת הספרדים. ואפילו שהיה בטאון העדה הספרדית – ראו: אנציקלופדיה א״י, עמי 694.

אור המערב נוסד בידי שני סוחרים יהודים מסורתיים, אוהדי המפעל הציוני בארץ ישראל. בחנותם הם מכרו ספרי קודש לצד עיתונים יהודיים מאירופה ומארץ ישראל. דוכן העיתונים בחנותם נעשה במהרה למקום מפגש שכונתי של אנשי המלאח, אשר גילו עניין בחדשות מן העולם היהודי, ורצו להחליף דעות בענייני דיומא. על רקע זה נולד הרעיון לייסד עיתון מקומי, שיספק מקבץ של ידיעות ודעות בנושאים יהודיים. הם בחרו להוציאו לאור בשפתם של דיירי הרובע, קרי ערבית־יהודית. במהרה היה אור המערב לבמה פומבית שפרסמה ביקורת חברתית על הנהגת הקהילה. למרות הצלחתו היחסית הוא נסגר כעבור שנתיים. מעמדם המשפטי של עורכיו ושל קהל קוראיו (ד׳מים) תרם לחולשתם הפוליטית והכלכלית, ולא אפשר להם להתנגד לצו הסגירה.

את הלקח מניסיון זה למד העיתון ״העתיד המצויר״, שנוסד כעבור שנתיים, בשנת 1926. העיתון נוסד בידי יונתן תורש, שהחזיק באזרחות של מעצמה אירופית, והשכיל להקיף עצמו באישים בעלי מעמד כלכלי ופוליטי מבוסס יותר בקהילה. תורש היה פעיל ציוני שהגיע למרוקו ממזרח אירופה והקים בקזבלנקה תא ציוני קטן. קהל היעד שלו היה קבוצת מתמערבים ילידי המקום, ששפת הוריהם הייתה ערבית־יהודית, ואילו הם עצמם למדו צרפתית ורכשו השכלה מערבית. בני קבוצה זו התגוררו או התפרנסו באזור התפר שבין הרבעים האירופיים לבין המלאח. למרות התמערבותם הם המשיכו לקיים קשרים משפחתיים, חברתיים ודתיים עם בני המלאח, קיימו אורח חיים יהודי, ועשויים היו לשמש גשר בין תורש המהגר האשכנזי לבין המון העם. ואמנם, תורש לא הסתפק בקהל קוראיו המתמערב. הוא היה מעוניין להטות לצדו גם את אנשי המלאח, ופזל לעברם בכמה דרכים: באמצעות צילומים ותמונות שנועדו למי שהתקשו לקרוא צרפתית, ולא פעם שימשו תחליף למאמר שלם, ובאמצעות מדור מיוחד בשם ״כ׳באראת״(ידיעות), שכלל ידיעות ומאמרים על היהדות ועל ארץ ישראל בשפה הערבית־היהודית.

העיתון דגל באוטואמנציפציה, ואופיו היה רפורמי, לאומי ופרו־ציוני. הגוון הרפורמי הלאומי השתקף בניסיונו להתאים את החברה היהודית לזמנים המשתנים ולשלב אותה בסביבתה, מבלי לוותר על ייחודה היהודי ועל מוסדותיה האוטונומיים. הגוון הציוני בא

לביטוי בזיקתו לתהליך הקמת הבית הלאומי בארץ ישראל. תהליך זה נתפס כמוקד השראה למסע ההתעוררות הלאומית בעולם היהודי כולו וכהוכחה שאפשר לקיים ישות לאומית־יהודית בעידן המודרני.

״האיחוד המרוקאי״ נוסד בידי אלי נטף, מורה שנשלח לנהל בית ספר של כי״ח בקזבנלנקה, והתמנה לאחר זמן למזכיר הקהילה. סגנון כתיבתו הגבוה והמצועצע היה מתובל בניבים ובמשלים מן התרבות הצרפתית והאורינטליסטית. לפי עדותו יועד העיתון לחברה היהודית הגבוהה – עשירי המקום, פקידים ומנהלים בארגון כי״ח, שהתגוררו ברבעים האירופיים וביקשו להשתלב בחברה הקולוניאלית במרוקו. העיתון דגל באמנציפציה וחתר להשתלבות היהודים, כפרטים, בחברה הקולוניאלית במרוקו. שאיפתו הייתה לאפשר ליהודים בעלי השכלה לקבל אזרחות צרפתית, כפי שהיה בתוניסיה. כעיתון פרו־צרפתי הוא אימץ את הגישה השלילית של השלטון הצרפתי כלפי הציונות הפוליטית, ואת גישתם המסויגת של חוגי כי״ח כלפי הביטויים הלאומיים של היהדות. הוא תבע כי הדת היהודית תצטמצם לתחום נחלתו של הפרט, ושאף לטשטש את ביטוייה המוסדיים הייחודיים ואת הגילויים האוטונומיים של הארגון הקהילתי(בתי הדין, מערכת החינוך וכד׳). כעיתון שמרני, המקורב לממסד הקהילה, הוא חתר להשאיר את הכוח בידי העשירים ששלטו בקהילה, אך העדיף להעביר את האחריות למצוקות ההמון היהודי ליזמה הפרטית של ארגונים פילנתרופיים.

התחרות הקשה על קהל היעד של שני העיתונים, המשכילים היהודים דוברי צרפתית, סללה את הדרך למאבק כוחני ביניהם. התחרות לא הוגבלה למישור המקצועי והכלכלי בלבד אלא נגעה גם לסוגיות הקשורות למישור הפנים פוליטי, לאופן הטיפול בבעיות הקהילה. המאבק היה על ערכים וכוח, שכן המאבק האידאולוגי על דמותה של החברה היהודית היה כרוך במאבק פוליטי על כוח ועמדות השפעה בארגונה של החברה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נסגרו שני העיתונים בעקבות חוקי וישי. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה נוסדו עיתונים יהודיים חדשים, ביניהם ׳Noar (להלן: נוער)(1945־ 1952), שהמשיך את דרכו של ״העתיד המצויר״, ומאוחר יותר La Voix des Communautés (להלן: ״קול הקהילות״)(1963-1950), שהמשיך את המדיניות שטבע ״האיחוד המרוקאי״ והפיץ את מדיניות ההנהגה הרשמית (מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו).

יונתן תורש(1976-1895)

יונתן תורש נולד בפולין ונפטר בארצות הברית, גדל בבלגיה ובבגרותו בחר להתגורר באנגליה, שם היה פעיל בפדרציה הציונית. ב־1919 החל לבקר במרוקו במסגרת עסקיו: ב־1923 מונה למפקח על סוכנויות מסחר של חברה אנגלית במרוקו, והתיישב בקזבלנקה. ב־1936 הציג את מועמדותו לתפקידים מרכזיים בוועד הפועל של הארגון הציוני במרוקו, ואף נבחר לייצגו בקונגרס הציוני הכ״א, בשנת 1939. הוא היה הרוח החיה במדיניות הארגון עד להפסקת פעילותו, בראשית שנת 1940. בשנת 1941 עזב את מרוקו לארצות הברית.

אמנציפציה

מילולית: שחרור. תהליך שחרורם של בני קבוצה (או שכבה) חברתית מן המגבלות החוקיות והחברתיות שחלו עליהם, והשוואת זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות לאלה של שאר האוכלוסייה האזרחית. תהליך האמנציפציה של היהודים, שהחל בהשראת רעיונות ההשכלה, יושם לראשונה בארצות הברית, ולאחר מכן בצרפת בסוף המאה השמונה־עשרה. תהליך החלתו באזורים אחרים בעולם היה הדרגתי וידע עליות ומורדות.

אוטואמנציפציה

מילולית: שחרור עצמי. רעיון האוטו­אמנציפציה של היהודים פותח בידי יהודה ליב פינסקר, שפרסם (בעילום שם, בגרמנית) חוברת בשם זה ב־1882. בחוברת זו, שהייתה לימים לאחד מכתבי היסוד של התנועה הציונית, טען פינסקר ששחרורם העצמי של היהודים וריכוזם בארץ נפרדת הוא תנאי מרכזי לפתרון ״בעיית היהודים״ ולצמצום תופעת האנטישמיות.