מורשת יהדות מרוקו

ר' יעקב בן שבת ממוגדור [צווירא] נפטר בשנת 1858 בליסבון, בעת ששהה שם כדי לגייס כספים עבור הדפסת שני חיבוריו ׳רוח אמיר/ ׳ראש מאיר/ קובץ דרשות ואת פירושו על מסכת חגיגה הידוע בשם ׳המון חוגג׳. שני הספרים הראשונים נכרכו יחד ויצאו לאור בליוורנו על־ידי בניו בשנת 1891. מצוות העלייה לארץ־ישראל הביאה אף היא להדפסת ספרים. חכמי מרוקו התיישבו בארץ בכל הדורות, גם כשהעלייה לא היתה קלה. לעתים הדפיסו החכמים את חיבוריהם או את חיבורי עמיתיהם במדינות שבהן עברו בדרכם לארץ. כך, למשל, בשנת 1793 יצא ר׳ חיים בן עטר עם קבוצה מתלמידיו מסאלי שבמרוקו על־מנת להתיישב בארץ־ישראל. בדרכו לארץ נתעכב זמן­-מה בליוורנו, הוא יסד שם בית־מדרש גדול והוציא לאור, בעזרתם האדיבה של אנשי הקהילה, את פירושו לתורה המפורסם, 'אור החיים׳. וזו לשונו בהקדמה לחיבור הזה:

והאיר ה׳ עיני שכלי אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלקי עולם וממשלות עולם עליון ותחתון ואזרתי כגבר חלצי סיכנתי עצמי סכנות גדולות, דרך מדבר באתי בו עד כי הביאני ה׳ פה עיר ליוארני יע״א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי והצצתי ביושבי ארץ… ומצאתי אנשים בה יחידי סגולה… אשר מנפשם חמדו להטיב ברוח נדיבה… יאמרו עלינו לעשות להוציא הוצאות להעלות על מזבח הדפוס כל הכתוב לחיים ונשא לבם אותם לשות הדבר בזהירות וזריזות… והראתי שם חיבורי אור החיים….בן עטר , או החיים, הקדמה

הערות המחבר : ר' משה בן ר׳ יעקב חאגיז נולד בירושלים בשנת 1672 ונפטר בביירות בשנת 1751. הוא היה תלמיד־חכם, מקובל וסופר פורה, ידע שפות אחדות ורכש גם השכלה חילונית. בדומה לאביו, הוא יצא במאבק נמרץ נגד השבתאות. ר׳ משה ביקר במצרים ובמדינות אירופה והדפיס שם את ספריו ואת ספרי אביו. על יצירתו הפורייה והספרים שהדפיס ראה בניהו, ספרי משה חאגיז.

ספרי ר' יעקב חאגיז שנשארו בכתב־יד הם: 'קדש ישראל', 'מות ישרים', ׳חיי עולם', 'זבח תודה', 'לחם הפנים', 'פרי חדשי.

בשנת 1741 עזב ר׳ חיים את איטליה והפליג עם תלמידיו לארץ־ישראל. הוא הקים את ישיבת ׳כנסת ישראל׳ בירושלים ונפטר שם בשנת 1743.

במסלול הזה הלך גם ר׳ זרחיה אזולאי, שיצא מפאס לירושלים בשנת 1820 ובדרכו לארץ התיישב בליוורנו, ושם הדפיס את החלק החמישי של שאלות ותשובות׳ לרדב׳׳ז ואת ספר ׳שאלות ותשובות מן השמים׳ לר׳ יעקב ה ממרויש(צרפת.)

גורלם של חיבורי ר׳ וידאל הצרפתי היה דומה. לפי קולופון הספר ׳) דבש׳, אנו למדים שר׳ יצחק בואינו די מישקיטא הוא שהביא את ספרי וידאל והדפיס אותם באמסטרדם: ׳אשר יצא לשוח בימים ובשדה ח תפוחים להוציא התורה לאורה והביא באמתחתו את חיבורי דודאים חיבורי ר׳ וידאל שנדפסו באמסטרדם הם: ׳צוף דבש׳ – פירוש לתו (אמסטרדם תע׳׳ח/1718); ׳אוצר נחמד׳ – פירוש לספר תהילים; פירוש למגי אסתר; ספר ׳הצעת רות׳ – פירוש למגילת רות. שלושת הספרים האחרת נכרכו יחד עם ׳צוף דבש׳.

החיבורים האחרים של ר׳ וידאל הצרפתי יצאו לאור בערים אחרות של אירופה: ׳אמרי יושר׳ – פירוש למדרש רבה [מבחר ממנו נדפס במדרש רבה, דפוס וארשה 1874], ו׳דרך הקדש׳ – פירוש לספרא, יצאו לאור בהוסיאיטין בשנת תרס׳׳ח (1908). בחיבוריו הוא מזכיר שני ספרים נוספים שלו, פירוש למגילת איכה ופירוש למשלי, אך אלה לא זכו לצאת לאור.

הוסיאטין (באוקראינית: Гусятин), הנקראת גם גוסיאטין, היא עיר במחוז טרנופול, אשר בדרום-מערב אוקראינה. הוסיאטין היא הבירה האדמיניסטרטיבית של מחוז המשנה הוסיאטינסקי. העיר שוכנת בעיקר על הגדה המערבית של נהר הזברוץ' אשר שימש כגבול בין האימפריה האוסטרו-הונגרית לאימפריה הרוסית במאה ה-19. היא משתייכת לאזור ההיסטורי גליציה המזרחית.

ספריו של ר׳ שמואל הצרפתי יצאו לאור על־ידי בניו, ר׳ אברהם ור׳ וידאל, באמסטרדם: ׳דברי שמואל׳ – חידושים על הש׳׳ס (תנ׳׳ט, 1699); ׳נימוקי שמואל׳ – פירוש לרש׳׳י ולרמב׳׳ן על התורה (תע״ח, 1718); ׳מעולפת ספירים׳ – חידושים על מסכת עבודה זרה(נכרך עם ׳נימוקי שמואל׳). החיבורים האחרים של ר׳ שמואל נשארו בכתב־יד.

פרשה לעצמה היא סיפור הוצאתו לאור של הספר ׳שיר מכתם׳ לר׳ יהודה אבן עטר, כפי שעולה מההקדמה לספר שכתב ר׳ עובד בן עטר, בנו של ר׳ ׳תודה:

…לכו חזו מפעלות ה׳ אלקים שוכן גבוהים אשר חלק מחכמתו ליריאיו והשפיע מאורו לנביאיו. הדור אתם באו וראו זו דרך ישרה אשר בירר לעצמו האדם בגדול ויאחז צדיק דרכו דרך ישרה ונכונה… בית משכנו ומפרשו בית ועד לחכמים ונבונים, וידיו רב לו בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים… ויגע ומצא בעשר אצבעותיו בעיונו הזך והטהור עד שבנה דרושים על חמשה חומשים… נשארו דבריו ספונים וטמונים נתונים בבית גנזיו ימים ושנים. מימי חרפי עד היום הזה אשר עבר עלינו זה האיש ירא אלקים… כהה׳׳ר יעקב מאיר חי מאניס נר׳׳ו מארץ פולניא והעיר ה׳ את רוחו… ונדבה רוחו… להזיל זהב מכיסו לכל המצטרך לדפוס להוציא לאור תעלומות חכמיה… ובקש ממני ליטול רשות מאדוני אבי להניחו להעתיקו כדי להדפיסו. ואבא ואדבר לפני אבי בדברים האלה יום יום ולא שמע אלי כי מרוב ענותנותו לא רצה לפרסם את עצמו ולהראות את חיבוריו ומה גם להדפיסו… ואני בעניי עד מאוד השתדלתי ופניו פעם אחר פעם חליתי עד אשר השלים רצוני ותאותי. בתתו לי רשות על החיבור הלזה דוקא… עם היות ת״ל (תהילה לאל) כי בים החכמה שט. וידו בכל שלט. ויש לו כמה מילי מעליותיו וחידושים וקונטריסין ושיטות על סוגיות הגמרא וחבילות חבילות מכמה פסקי דיניו מאשר שאלוהו והיה משיב אלה דבר דבור על אופניו כפעם בפעם, עם כל זה לא רצה לגלות מהם דבר מרוב ענוה יתירה דאית ביה ובקושי גדול התיר לנו מאסר הספר הלזה לגלותו ולהעתיקו כדי להדפיסו…

מסאפי לצפת – ברוך מאירי

זהו סיפור אהבה על נער, בן 17, אשר החליט ללכד סבים כששים נערות ונערים, בעיר סאפי במרוקו, להכשירם במסגרת מיוחדת בצרפת ולעלות איתם להתיישבות בנגב.

הנער ממרוקו, אהרון(רפאל) נחמיאם, גדל וצמח על אדמת המולדת, אשר אותה כה אהב. כושר המנהיגות, שניכר בכל אשר פנה, בא לביסוי בשורה ארוכה של תפקידים שמילא: מזכיר מושב רמות נפתלי, מזכיר מועצת פועלי צפת, ראש עיריית צפת, ח״כ וסגן יו״ר הכנסת, חבר הנהלת הפדרציה הספרדית הישראלית והעולמית, יו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר בית נבחרי ההסתדרות ויו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל.

זהו גם סיפור אהבה גדול של הנער מסאפי לנערה ניצולת שואה מבודפסט, הונגריה. לנערה, אשר הוברחה ארצה בתום מלחמת עולם השנייה, העניקו המדריכים מארץ ישראל תעודה מזוייפת. ״שמך מעתה הוא… חנה נחמיאס״. אמרו המדריכים לנערה ולא ידעו את אשר ניבא לבם.

עלייה לשמים (״מעראג׳״)

ומסע הלילה אל הר הבית בירושלים (״אסרא״)

בחלק השני של סורה 53, שבה דנו לעיל, כתוב (פסוקים 13—15):

 וגם ראהו (מוחמד את המלאך)

ברדתו שנית אצל השיח הזה (כמו משה בסנה!)

בקצה האחרון ואצלו גינה… (מלה המשמשת בקוראן לתיאור גן עדן)

כלומר, מוחמד מספר לרעיו שהוא הסתלק אל העולמות העליונים, אצל הסנה אשר ליד גן העדן, ושם ראה את מלאך השמים בשנית. מסורה 17, פסוק 1, אנו למדים במפורש, שמוחמד באמת הכריז על חוויה זו של הסתלקות לשמים, שכן סורה זו, הנקראת ״סורת בני ישראל״ או ״סורת אלאסרא״, מתחילה במלים: השבח לאשר הסיע (״אסרא״) את עבדו בלילה

ממסגד הקודש אל המסגד הקיצון (״אלמסג׳ד אלאקצא״) אשר ברכנו סביבתו למען נראהו מאותותינו.

המסורת המוסלמית המאוחרת מסכימה, שפסוק זה נסוב על הסעת מוחמד ממכה למסגד הקדוש בירושלים, שהוא לפי הפירוש המקובל המסגד הקיצוני, ומשם אל השמים. בשמים, לפי מסורות שונות, ראה את אבות העולם, גן העדן והגיהנום. כן ראה את משה והתמקח עמו על מספר התפילות היומיות, שיש להטיל על המוסלמים.

שני הדברים: מסע לילה לירושלים (״אסרא״) ועלייה לשמים (״מעראג׳ ״) — גדורים במסורת המאוחרת זה בזה. לפי המסופר רכב מוחמד על ״אלבֻרָאק״ (מלה ערבית הקשורה כנראה לכינוי הסום, שרוכב עליו המשיח ״סוסיא ברקא״ — סוס צחור. ראה סנהדרין, צ״ח, ע״א) לירושלים ומשם עלה לשמים. אך מוחמד דיבר בפסוק זה בסורה 53 על עלייה לשמים בלבד. רמז לכך יש גם בסורה 17, פסוק 93, כאשר אנשי מכה אומרים למוחמד:

(90) אמרו: לא נאמין לך עד שתבע לנו מן הארץ מעין (כמו משה)…

(93) …או תעלה לשמים

ולא נאמין לעלייתך (לשמים) עד שתוריד לנו ספר כתוב שחור על גבי לבן… (כי מוחמד רק דיבר אליהם ולא הביא ספר בידו).

כבר עמדו חוקרים מודרניים על כך, שבתורת מוחמד עצמו אין זכר למסע לירושלים. הן בירושלים כלל לא היה מקדש ולא היה בנין על הר הבית. מה שאנו קוראים בסורה 17, 1 : ״המסגד האחרון״ — מתאים ל״סנה שבקצה האחרון״ בסורה 53. פסוק 14, כלומר שייך להיכלות העליונים, אלא שלכבודה של ירושלים צרפו גם אותה כשבנו בה בנין. מכל מקום, לעיקר שמעניין אותנו כאן: מוחמד העיד על הסתלקותו למרום ואין כל פלא בדבר, שהרי אידיאה זאת של עלייה להיכלות היתה מקובלת על היהודים, הנוצרים והפרסים (ראה ספר חנוך האפוקריפי, ספר ברוך, עליית ישעיהו ועוד).

נסכם: אפשר לומר שחוויות אלו עליהן מספר מוחמד מתאימות לגמרי למסגרת האידיאות המצויות במסורת, ביחוד המסורתי היהודית והנוצרית, ויש בהן גם מן הפשטות המקורית של חווית־בראשית.

הכותל המערבי נקרא בערבית על שם בהמת רכיבה מופלאה זו של מוחמד, אשר לפי המסורת היה לה ראש של אשה, כנפיים של נשר, וכן זנב של טווס. הכותל קדוש למוסלמים כי בו קשר מוחמד את בהמתו בעת עלייתו לשמיים. חג עלייתו לשמים חל לפי המסורת ב־27 לחודש רג׳ב, הוא החודש השביעי.

״אלמסג׳ד אלאקצא״ הוקם שם רק בתקופת האומיים. ראה גם מאמרו של ש. ד. גויטיין ב״ידיעות החברה לחקירת א״י״, י״ב, תש״ו. שם מביע המחבר את התנגדותו להנחה המקובלת שהאומיים בדו מלבם דברים כדי לתת קדושה לירושלים, וטוען שזו תפסה מאז ומתמיד מקום נכבד במסורת המוסלמית.

הפסקת הדיבר האלוהי

המסורת מסכימה, כי מיד אחרי הודעת הסורה 96 נפסק הדיבר האלוהי. מוחמד התעצב עד מוות ורק הופעת גבריאל מחדש מנעה אותו מלאבד עצמו לדעת. פתאום ניגלה לו המלאך, כשהוא עומד בין השמים והארץ. הוא רץ לאשתו וצעק: עיטפו אותי, כסו אותי! ואחרי שעטפו אותו בשמיכה בא אליו הדיבר האלוהי וקרא את הסורה 74 (אותו סיפור קשור גם בסורה 73).

ראשית סודה 74:

הוי המתעטף

קום ובשר

 ואת ריבונך גדל

ובגדיך טהר

ומן הפשע פרוש

ואל תעשה טובה למען קבל גמול יותר טוב

ואל ריבונך יחל.

מכאן ולהבא תכפו הגילויים זה את זה. גם כאן אנו יכולים לומר, שדברי המסורת מתקבלים על הדעת. שהרי טבעי, כי מן החוויה הראשונה עד ששפע מוחמד כמעיין המתגבר עברה תקופה של הריון רוחני — עד שבאה הלידה המלאה. כשמוחמד מתעטף הוא תופס דרך ראשונים, שהיו מתעטפים כשדיברו במעשי מרכבה. שהתפילה וההטהרות לתפילה היו המצוות הראשונות — גם זה טבעי.

يَا أَيُّهَا الْمُدَّثِّرُ 1

قُمْ فَأَنذِرْ 2

وَرَبَّكَ فَكَبِّرْ 3

وَثِيَابَكَ فَطَهِّرْ 4

وَالرُّجْزَ فَاهْجُرْ 5

وَلَا تَمْنُن تَسْتَكْثِرُ 6

وَلِرَبِّكَ فَاصْبِرْ 7

תרגום רובין:

הוי המתכסה

קום והזהר

ואת ריבּונךָ פָּאֵר

ואת בגדיך טהר

ומן הטומאה היעָקר

ואל תחונן בחסדך לשם רווח

ביאור :

המתכסה : מפרשים שהנביא נהג להתעטף בבגדו בעת שהיה מקבל התגלות נבואית. מאידך, ההתכסות נתפסת גם כאות לפחד והסתתרות מפני מטלות הנבואה, כנרמז במסורות המספרות שבעקבות הופעתו הראשונה של המלאך גבריאל, מוחמד נס על נפשו וקרא, : כסו אותי, כסו אותי "

ואת בגדיך טהר : מפרשים שטוהר הבגדים מסמל את טוהר לב האדם.

הטומאה : מפרשים כאן כעבודת אלילים

מנהג כבר כתבתי לעיל שהולכין כל קהל בית הכנסת ביום שב״ק עם האכל לביתו, ושם מנחמין אותו.

יז. מנהג כבר כתבתי לעיל שהולכין כל קהל בית הכנסת ביום שב״ק עם האכל לביתו, ושם מנחמין אותו. וגם כל בני העיר באים ביום שב״ק לבכנ״ס שמתפלל שם האבל, ויושבין שם זמן מועט ולומדים עם הקהל מעט תהילים למנוחת הנפטר והולכין להם. וכן אם היו כמה בתי כנסיות שיש בהם אבלים הולכין מזה לזה. וכעת מצאתי במאסף, שנת י״ח, כרך א' סי׳ פו, אות ד, הביא משם פדר״א, כדי שיצאו ישראל י״ח גמילות חסדים של נחום אבלים, עיי״ש דנחום אבלים היא מצות עשה של גמילות חסדים מדבריהם, וכמ״ש הרמב״ם בפ' יד מהל׳ אבל, ה״א, ועיי״ש שהאריך אם הנחום הוא מדאורייתא וכוי, ע״ב. וטעם הנחום בשבת דכל ימי השבוע העם טרודים ואין בידם לקיים הגמילות חסדים. וכבר אמרו רז״ל שבת דף יב ע״ב, דבקושי התירו לנחם אבלים בשבת, עיין בשו״ע או״ח, סי׳ רפז, בלשון דיכולים לנחם. וכו'.

מנהג חברה קדישא, שבשעה שרוצים להוריד המת לקבר אחר שעושים הקפות, עומד איש מבני החבורה ומכריז בספסרות.

יח. מנהג חברה קדישא, שבשעה שרוצים להוריד המת לקבר אחר שעושים הקפות, עומד איש מבני החבורה ומכריז בספסרות, מי שרוצה להוריד המת לקבר בסך כו״כ. והאנשים מוסיפים בדמים, ובפרט אם יהיה ת״ח או איש ירא שמים או איש נכבד, מוסיפים ומעלים בדמים עד שפוסקים המוסיפים, ומברכים האיש הקונה. והקונה אז הוא בעצמו מוריד ומניח המת בקבר, או בוחר ת״ח או אנשים חשובים. והמעות הנקבצים מזה, מניחים אותם בלשכת כיס החברה, ומהם ומהכנות אחרים עושים סגולה, שקוברים מהם אנשים עניים.

מנהג כשרוחצים הידים בחזרתם מן המטה

יט. מנהג כשרוחצים הידים בחזרתם מן המטה, כתב השכנה״ג, דמנהגינו שלא לקנח הידים מאותם המים של רחיצה ומניחים אותם שיתנגבו מעצמם, ולא שמעתי טעם נכון לזה, עכ״ל. וראיתי בכ״י מו׳׳ה רפאל אבן צור זצ״ל, שמצא בכ״י מ״ז מוהר״ר שלמה שמואל אבן צור ז״ל, שנתן טעם נכון, והיא ע״פ מ״ש רבינו בחיי ז״ל, הטעם הרחיצה זו הוא רמז לטל שמחיה בו הקב״ה את המתים. ולכך לא טוב לנגבם דומיא לטל שנבלע באיברים, רק מי רחיצת ידים יניחם עד שיובלעו בתור ידו, וטעמא טעים, עכ״ל. (וידידי מו״ה ידידיה מונסונייגו נ״י, אמר שראה באיזה ספר, דטעם שלא לקנח דקשה לשבחה). עוד ראיתי בס׳ יפה ללב, חיו״ד, טי׳ שעו אות ב, דרחיצה זו אסמכוה אקרא ורחצו את ידיהם סופי תיבות מת, כמ״ש בשכנה״ג, הגה״ט, אות יב, בשם מהרי״ל. והביא שם ההיא דרבינו בחיי, וכתב מדידיה דאפשר שזה כמו הכתוב ביחזקאל לז, יב, הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם, ס״ת מים. ומ״ש עוד בשכנה״ג, שם, באות יד כנז׳ל, דלא שמע טעם נכון, לזה ציין עוד לעיין בם׳ עיקרי הד״ט, חיוד״ע, סי׳ לה, אות ט, שבי משם פחד יצחק, שראה רבותיו מהרי״ב והריב״ק שהיו מקנחים אותם, וכן היה נוהג כמותם, עיי״ש. ויש שנוהגים כן בימות החורף שמזיק לידים, כשאינם נגובים היטב, אבל בימות הקיץ דליכא היזק לידים אם אינם נגובים, מניחים אותם בלי ניגוב, עכ״ל. וציין לעיין בטור ובפרישה, ס׳ שכט ם״א בזה. וראיתי עוד לה׳ הנז׳ בחלק חמישי, ביוד״ע, סי׳ שעו, שציין לעיין בס׳ מנחת יהודה, בדף רז, פ׳ שופטים, בפסוק כפר לעמר ישראל יעוש״ב, עכ״ל. וי׳׳א טעם שאין מנגבין הידים מחשש התדבקות מטומאה [ראה להלן ערר קבורה ב, מ״ע].

מנהג לעשות בימי אבילות תבשיל של עדשים

כ. מנהג לעשות בימי אבילות תבשיל של עדשים. וטעם הפשוט המצוי בפה כל, הוא לרמוז שכמו שהעדשים הם כדוריים ועגולים, כן המות גלגל הסובב וחוזר חלילה. ועיין רש״י ע״ה, בפסוק הלעטיני נא מן האדום שכ׳ טעם זה. ועוד שאין להם פה, כן אבל אין לו פה שאסור לו לדבר, עיי״ש. אבל טעם זה יספיק לעושים אותו בימי האבילות, אבל מה שעושים גם בסעודת המפסקת של ת״ב ובבין המיצרים מה טעם לזה. אבל נראה טעם הדבר, והוא כי הגאון הרב החבי״ף זצ״ל, בס׳ הכתוב לחיים, מז׳ נב, כתב בשם חכמי המחקר, כי תועלת למנוע הדאגה והעצבות מן האדם יאכל דבר אדום כתולעת שני וכדומה, ועי״ז יוסר ממנו הדאגה. ופי׳ בזה דרך צחות בבוא דוא״ג האדומי, התיקון הוא האדומי, עיי״ש. וראיתי לבנו הרה״ג מוהר״י פאלאג׳י, וז״ל: בס׳ נפש היפה, מערכת ד׳ אות דאגה, שהביא דברי אביו, וכתב ומה״ט היה מנהג קדום להאכיל על מתו מאכל עדשים שהוא מין אדום, להפיג צערו ודאגתו ולא יוסיח לדאבה עוד על שום דבר מזכר עד נקבה, עכ״ל. וטעם זה יספיק למה עושים אותו בסעודת ערב תשעה באב להפסקת התענית ובימים שבין המיצרים. ובס׳ נפש היפה, שבידי מצאתי כתוב בכ״י מן הצד, לא ידעתי למי מקדושים כתוב לאמר, וז״ל: כדמצינו גבי עשו שאמר ליעקב הלעיטני נא מן האדום הזה, שאמרו ז״ל תבשיל של עדשים, וק״ל עכ״ל. ועיין רש״י ע״ה בפי׳ עה״ת בפסוק הנז' שכ׳ שבו ביום מת אברהם אבינו ע״ה, ולכן עשו תבשיל עדשים לסעודת הבראה. ואפשר שעל זה כתב רש״י, מן האדום עדשים אדומות, לרמוז הסגולה הנז'.

מנהג אשה שמת בעלה בשנה ראשונה אינה נכנסת לשום בית

כא. מנהג אשה שמת בעלה בשנה ראשונה אינה נכנסת לשום בית, אפי׳ לבקר חולה מקרוביה, אפי׳ לבית אביה ולא לבית בניה. ואומרים דלא מסמינא מילתא ליכנס לבית אחרים תוך השנה שתגרום להם היזק, ומתפחדים מזה ובפרט הנשים. ולא מצאתי שורש למנהג זה, והאמת כי לא נחש ביעקב, שומר פתאים ה'.

תעודה נמספר 10

טעם התעודה : חותם התעודה רבי שאול סירירו, פונה אל הקהל הקדוש בדברי מוסר ותוכחה לקראת הימים הנוראים על כך שגבו מהעניים קנסות שלא במסגרת מס הגולגולת. אין הדבר מקובל עליו ולכן הוא מפציק בהם לתקן את המעוות. יתרה מזו כנראה היה זלזול ברבי שלמה אביטבול, וגם על כך הוא מתרה בהם שלא לזלזל בחכם, דבר שאינו מקובל בעם ישראל..

" לכן אנו מבקשים מכם שתחזרו בתשובה לדרכו של הקדוש ברוך הוא לכבד את התלמידי חכמים ישמרם ה׳ והוו זהירין בגחלתם, ולא תשאר המכשלה הזאת תחת ידכם ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ואני תפלה לאל נורא עלילה יכתבכם לחיים טובים ארוכים בספר מזונות ופרנסה טובה כן יהי רצון נאם החותם פה פאס יכוננה עליון אמן בחודש ושנה הנזכרים בדף הסמוך ואתם שלום ושמכם שלום וכל אשר לכם שלום איש צעיר.

התקמ"ד – 1774

אחינו בית ישראל ראשי עם הקדש יש״צו.

אחד״ש ידרשהו אלוה ממעל אש״וש – אתה שלום ושמך שלום – ואל״ש – וכל אשר לך שלום – אל בני כי לא טובה השמועה  הנז״בה להקל על עצמכם ולהכביד על העניים ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם, ומא יוואתיכום עמלו האד לעול מן האד ארהט דדוקא בכסף גלגלתא כי מצות המלך היא לאמו־ תפדדוהא אקרקפתא דגברא דינא דמלכותא לעשות כן אבל בשאר הטלות כא תחדאג׳ו תרפדוהום ע״פ ההערכה העשיר לפי עשרו והעני לפני עניו די כיף נתום נוהגים מקדמת דנא ע״פ התורה שת״ת פחאל לקהלות לכול יש״״צו עליהא נחבכום לתקן עותתכם להוציא גזלה מתחת ידכם ולא תהיה לכם זאת לפוקה ולמכשול בפרט בימים האדירים האלה להכריע לכף חובה, זאת מכלל דאיכא אחריתי שזלזלתם בכבוד החכם ישצי׳ו ולא כפאכום שי כלאם סייאדנא ע״ה עלא לפסוק די קאל ויהיו מלעיבים במלאכי אלודים  וכו' כל המבזה ת"ח וכו'  ובפרט לוואחד די הווא דיין קבוע ותחבו תתחכמו עליה וידוע שאיין קאלו רבותינו ע״ה ע״פ ויהי בימי שפוט השופטים  וכו' וכא נכופו עליכום מן לעונש די יוצל כלפי סנאייכו רח״ל כי אנשים אחים אנחנו הלא אב אחד בראנו אל אחד לכלנו ואשוקא די כא תדררכום כא תוג׳ענא חתא חנא ליין נמשלו ישראל לשה כיף קאל לפסוק שה פזורה ישראל יקאלו חז״ל מה שה לוקה באחד מאבריו כל אבריו מרגישים כך הם ישראל עליהא נהבוכום תרגיעו לטריק הי״ת – השם יתברך –  לכבד הת״ח יש׳׳צו והוו זהירין בגחלתם ולא תבקאשי האד למכשלה תחת ידיכם ולשומעים ינעם ועליהם תב״ט – תבוא ברכה טובה –  ואני תפלה לנורא עלילה יכתבכם לחיים טובים ארוכים בספר מזונות ופרנסה טובה כי״ר נאם החו״פ פאס יע״א בחדש ושנה הנזב״ה ואתם שלם ושוא״ל שלם איש צעיר

שאול סירירו

סיל״ט

וזו קשה מן הראשונות די מנאיין הזמינו אתכם לעניים לד״ת שת״ת העברתם עליהם את הדרך ורמיתו עליהום הטלה אחרת כלסוהא בפני עצמם ונמצאו העשירים חטאו בכפלים והעניים לקו בכפלים חטאת הצבור והיחיד עליהא נחבוכום להשיב את הגזלה כי קרוב יום הי ונורא מאד ואפי׳ עבירות שבין אדם למקום אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו בדברים שבינו לבינו ושומע לנו ישכון בטח ושלם שנית איש צעיר.

שאול

תרגום תעודה מספר 10

אחינו בית ישראל ראשי עם הקדש ישמרם צורם וגואלם אחרי דרישת שלומם ידרשהו אלוה ממעל אתם שלום ושמכם שלום וכל אשר לכם שלום אל בני כי לא טובה השמועה הנזכרת בדף הסמוך להקל מעצמכם ולהכביד על העניים ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם, ולא מתאים לכם לעשות עול כזה. ורק בכסף גלגלתא (מס הגלגלת) כי מצות המלך היא להטילה אקרקפתא דגברי ודינא דמלכותא דינא. אבל בשאר הטלות אתם צריכים לחלקם ע״פ ההערכה העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו כמו שהייתם נוהגים מקדמת דנא על פי התורה שתתעלה וכמנהג שאר קהלות ישראל ישמרם צורם וגואלם, על כן אני מבקש לתקן את המעוות ולהוציא הגזילה מתחת ידכם ולא תהיה זאת לכם לפוקה ולמכשול. בפרט בימים האדירים הללו (בחודש התשובה) להכריע לכף חובה. זאת מכלל דאיכא אחריתי שזלזלתם בכבוד החכם ישמרהו צורו וגואלו (רבי שלמה אביטבול) ולא נעלם מכם דברי חכמינו עליהם השלום מה שאמרו על פסוק ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וכו' כל המבזה ת״ח וכוי ובפרט לתלמיד חכם שהוא דיין קבוע שברצונכם שיהיה כפוף תחת ידכם וידוע מה שאמרו רבותינו עליהם השלום ע״פ וי־הי בימי שפוט השופטים וכו', ואנחנו מפחדים פן ואולי יגיע העונש על זה לשונאיכם רחמנא ליצלן כי אנשים אחים אנחנו הלא אב אחד בראנו אל אחד לכלנו וקוץ הדוקר אתכם כואב לנו כי ישראל נמשלו לשה כמו שאמר הכתוב שה פזורה ישראל ואמרו חכמים זכרונם לברכה מה שה לוקה באחד מאבריה כל אבריה מרגישים כך הם ישראל לכן אנו מבקשים מכם שתחזרו בתשובה לדרכו של הקדוש ברוך הוא לכבד את התלמידי חכמים ישמרם ה׳ והוו זהירין בגחלתם, ולא תשאר המכשלה הזאת תחת ידכם ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ואני תפלה לאל נורא עלילה יכתבכם לחיים טובים ארוכים בספר מזונות ופרנסה טובה כן יהי רצון נאם החותם פה פאס יכוננה עליון אמן בחודש ושנה הנזכרים בדף הסמוך ואתם שלום ושמכם שלום וכל אשר לכם שלום איש צעיר.

וזו קשה מן הראשונות כי כאשר הזמינו אתכם העניים לדין תורה שתתעלה העברתם עליהם את הדרך והטלתם עליהם הטלה אחרת ששלמו אותה בפני עצמם ונמצאו העשירים חטאו בכפלים והעניים לקו בכפלים חטאת הצבור והיחיד׳ לכן עליכם להשיב את הגזילה כי קרוב יום ה׳ ונורא מאד ואפילו עבירות שבין אדם למקום אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו בדברים שבינו לבינו ושומע לנו ישכון בטח ושלום שנית.

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

אלטייב אבו אל-ימאני מאשר קבלת משלוח של מאה לוחות עץ שיעקב ואברהם רכשו עבורו

25.9.1862

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب بن اليماني

صاحبينا التاجرين ابراهيم  قرقوز اخاه يعقوب اما بعد فقد وصلت 100 افراد اللوح التي

אל שני לבירנו  הסוחרים אברהם ואחיו יעקב. לעצם העניין הגיעו אלינו מאה הלוחות אשר.

كلفنكم باشثرائها لنا وبينتم ثمنها 5000 وصائرها 50 وها نحن دفعنا 5050 جميع ذلك للتاجر

ביקשנו מכם מלקנות עבורנו. ציינתם שמחירם הוא חמשת אלפים ו(עוד) חמישים דמי הובלה, אנחנו שולחים לכם בזאת את כל הסכום של חמשת אלפים וחמישים [באמצעות]הסוחר

حييم قرقوز هنا فاللك يحييكم ويجزيكم  والتمام في متم ربيع الاول عام 1279

חיים קורקוס הנמצא כאן – קרוב משפחה של יעקב ואברהם קורקוס שמקום מושבו היה במראכש – יאריך אלוהים את חייכם ויגמול לכם. סוף. סוף רביע אל אוול שנת 1279

שך

רבי יוסך משאש

לא. אייר. להנ"ל. לעיר מוגאדור יע"א

מכתב כבודו, בדורו והודו, הגיעני במועדו,  בריש חדש האביב, וכלו מסביב, מלא כטל ורביב אמרות טהורות, ותודות כבירות, בחרוזות נהדרות, ועוד שאלת, ובקשת, והפצרת, להשביע יצוריך השוקקת, לשירי ותשובתי אשר בעיני כבודו מזוקקות כזהב ומבריקות, ואף כי לעשות רצונו חפצתי, מפני טרדתי, נתאחרה עד כה תשובתי. ועתה הרי לך עוד ידידי, ארבעה שירים, וזה יצא ראשונה, להג השבועות, נועם ״על רמי קומה ועל העבים אצוה״, וגם לנועם ״שפתי הנה יביעון יגידון רצון״, למו״ד הרה״ג כמוהר״ר שלום משאש זיע׳׳א, אשר כבר דברת לי עליו במכתבך הקודם, כי מאד ישר בעיני כבודך. בא סי׳

יוסף משאש חזק.

 יום גדול ונורא הוא יום מעמד סיני, בו הוד והדר אלהיט נגלה לעיני, אחד הוא ואין זולתו, משחק עם כל מרכבתו, לתת תורתו, לעם צאן מרעיתו.

 וכל יושבי תבל גם צבאות שחקים, בשמעם עז קולות חזקים עם ברקים, רעשו מעז הדרתו, זעו מקדושתו, ורוב אימתו, ועוצם תפארתו.

סגולה היא מעמים ממלכת כהנים, וגוי קדוש קרא לו אל שוכן מעונים, הראה לו רוב אהבתו, טהרו וקדש אותו, בכלי חמדתו, צרופה אמרתו.

פה וכל לשון ילאו מספר שבחה, וכל חפצים לא יערכו אל טוב ליקחה, אשרי שם מחשבתו, בה בכל ימי היותו, חי על אדמתו, לשמור את משמרתו.

משאון תבל וכל המיית הבליו, ינצל כל הוגה בה לא יקרבו אליו, בשמחה את ארוחתו, יאכל בתוך מעונתו, כל עת בעתו, וערבה שנתו.

שלום מהרים מכל סביביו יהיה, בשובה ודוב נחת בכל ימיו יחיה, ממרחק טרף לביתו, תמיד לא תחסר מנתו, ימי חייתו, וגם את שמלתו.

אם העמק תעמיק בכל פקודיה, תמצא כי כל חכמה ינקה מדדיה, כל דבר טוב היא הורתו, ילדתו גדלתו, גם מסרתו, לאיש כשקידתו.

שעשועי היא בהקיצי בחלומי, אם אצמא היא מימי גם אם ארעב היא לחמי, בה לבי יריק אנחתו, בעניו זאת נחמתו, היא ארוכתו, וגם אילותו.

חי זך קרנה בכל כבוד גדל ורומם, בבנותך נוה קדשו חרב ושמם, השב עמך לקדמותו, אז יכיר ערך תורתו, שומרת אותו, באורך גלותו.

חנה רם

אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882

למעשה אחרי שהות של שלושה חודשים בארץ ביצע ויסוצקי את הדברים הבאים:

• קבע לפתח־תקוה ולגדרה תמיכה למחיה ולפיתוח;
• מינה משגיח לפתח־תקוה- בפועל עשה את העבודה מויאל;
• ובמקום ועד פועל מינה את מויאל כראש ועד פועל יחיד, עושה דבר ״מזכרת משה״; פעולה שהיתה לכל הדעות המוצלחת והממשית ביותר משאר פעולותיו. ויסוצקי שינה את חלוקת כספי התמיכה למושבות, בניגוד להחלטת המזכרת, ובני יסוד המעלה נשארו תלויים באויר.

מיד לאחד צאתו מן הארץ, כותב ויסוצקי לפינסקר באותו עניין:

״בווארשה נפגשתי את ה׳ סטאראוואלסקי, אשר על פי מכתב שפ״ר, בא הנה לקחת עימי דברים… מכל דברי עימו נוכחתי לדעת שאיש כזה נחוץ מאז מאוד לכלכל עניו הישוב, ובהיותו נטפל להאדון מויאל ועומד לפקודתו בתור גבר עמיתו ואיש עצתו אין לך ועד פועל טוב מזה… עליו החובה לעמוד על יד ה׳ מויאל… בכל פניות שיפנה… מקום משכנו יהיה בהמעון אשד יתנו לו חובבי ציון בפתח־תקוה… ומשכורתו לשנה 1240 פראנק או 120 פר׳ לחודש…״.

מה ראה לעשות זאת למויאל אחרי כל התשבחות שהרעיף עליו והפצרותיו שיקבל על עצמו את התפקיד י על כך משיב ויסוצקי בעצמו במכתב נוסף לד״ר פינסקר:

״… ועתה אחרי שבקרב הימים יסע האדון סטאראוואלסקי לאה״ק, ויחשוב לי לחובה לשיח עם כבודו על אודות ה׳ מויאל. והנה עלי להגיד לו, אף שהרביתי בשבחו של האדון הזה ותיארתיו בתור האדם המעלה, בכל זאת לא שכחתי מעודי עצת חז״ל: ׳כבדהו וחשדהו׳

כוונתי בזה להגיד, כי אף על פי שהכרתי את ה׳ מויאל לאיש ישר ונכבד, בכל זאת אין לבטוח בו ביטחון גמור בכל העניינים: עלינו לזכור כי ׳ספרדי׳ הוא וכבד לנו לבוא ער תכונותיו. יודע אני היטב כי עשיתי צעד מסוכן בהפקידי את ההנהגה הראשית בידי ה׳ מויאל ואת פי הועד לא שאלתי, אבל אנוכי הוכרחתי לזה מפני הסיבות… שלא נמצא די שום אדם אחר, שאוכל להפקיד בידו את יפו…

מצידי מסופק אני מאוד אם יש לנו גם עתה להשאיר הכל בידי מויאל. ראשית כל מפני הטעם שאמרתי: כי ספרדי הוא ולא מן המדה הוא שיהיה איש ספרדי עומד בראש כל העניינים השייכים לחובבי ציון אשר ברוסיה [ההדגשה : ח״ר]… כי אם יהיה ה׳ סטאראוואלסקי סר למשמעתי, הלא לא יוכל עוד להתנשא עליו ולהיות לעומד על גביו ולחקור משפטו והליכותיו… על כן זאת העצה היעוצה ממני: להשאיר את ההנהגה הראשית בידי מויאל… באופן כזה שיהיה כבוד ה׳ מויאל במקומו מונח… בעוד אשר בפועל יהיה ה׳ סט [סטארובולסקי] העוסק העיקרי בהמושבות ובחשבו­נות ובהמו״ט בכתובים עם הועד המרכזי״ – ומוסיף ויסוצקי: ״ומפני שיכול להיות כי הדבר לא יהיה לרצון לה׳ מויאל ויהיה לו סיבה להתפטר ממשרתו, בעוד שעצותיו נחוצות לנו מאוד מאוד… מובן מאליו שהתעודה שתינתן בידי מויאל צריכה להיות כתובה בסגנון כזה שלא יכיר ה׳ מויאל שום סימן וצל ספק מצידנו בו ובמעשיו."

הערת המחברת : את דעתם של ״חובבי ציון״ על עסקני הישוב בארץ הביע אריה לייב לבאנדה במכתב אל פינסקר, מווילנה, 30 באוגוסט 1885 : ״כל ששומעים ומעמיקים לתוך היער כן גדל הסבך ומתחתיו הזאבים. הזאבים חצי צרה… מה לעשות בשועלים הערומים, והלא אותנו מקיפה להקה שלמה מהם י אם לא נשכיל ונדע כיצד להתנהג עלינו לנתק עימהם כל קשר, עם העסקנים הארץ ישראלים, עם כל אותם פרנסים, רוקחים, מאירוביצ׳ים, בני יהודה, מי ימנה את כולם, ולהגביל עצמנו… רק למר מויאל לפי שעה, ואליו לצרף איזה אדם חכם וישר מרוסיה במעמד של שליח מאיתנו [השווה לעיל עם ויסוצקי], כל זמן שלא נעשה זאת… נהיה שקועים בקנוניות מרובות וגסות, או תרמיות… ויש להפסיק את חלופי המכתבים עם ההבראיסטים הארץ ישראלים ופינס ובן יהודה] שאין להם לא ראש, לא לב, לא רגש כבוד, לא מצפון, אלא רק ידיים, ידיים לכתוב מכתבים נמלצים להושיט ולקחת…״ ראה לסקוב, בתכים ג, סימן 677, עמי 490-489.

מכיוון שפינסקר, אשר עמד מעל לתכנים ולתחבולות שהקיפוהו מכל עבר, הסתייג מכל הטלת דופי ביושרו ובהגינותו של מויאל, עקף אותו ויסוצקי ופנה אל משה לייב ליליינבלום. וזה נתן הוראה לשפ״ר, מזכיר הנהגת המזכרת בווארשה: ״להודיע ב׳המליץ׳ שלא יפנה איש אל ה׳ מויאל בשאלות בדבר הישוב, וכל החפץ לדעת איזה דבר יפנה אליו [אל שפ״ר] או אלי [אל ליליינבלום]׳

אמנם סטארובולסקי לא הגיע לארץ, אך ויסוצקי לא ויתר על הרעיון, ותוך כדי כך המשיך בחשדותיו במויאל בחייו, וגם אחרי מותו(כפי שיתברר בהמשך).

לעומת זאת, מויאל עצמו מתח, מראשית עבודתו, ביקורת על דרך פעולתם של ״חובבי ציון״ וביקש מפינסקר ״לשכוח את המספרים והסכומים״ שנקבעו במושבות בימי היות ויסוצקי בארץ ולהתייחס מחדש לצרכים ההכרחיים ההולכים ומתרבים מיום ליום. וכן להעביר אליו ישירות את הכספים כדי למנוע סיבוכים מיותרים והפסד של זמן יקר.״ לא פחות חריפה היתה ביקורתו של מויאל על העדר מדיניות ברורה בכל הקשור בעבודתם בארץ. עוד מבקש מויאל מפינסקר הסבר לסתירה, שמצד אחד מכנים ״חובבי ציון״ את עבודתם בארץ בשם ״תמיכה״, ומצד שני מונעים מגדרה את התמיכה החודשית ומכנים את פעולות הפיתוח הנעשות בפתח־תקוה בשם ״תמיכה״. דברים אלה ואחרים הנותנים מושג־מה על יחסו אל הביל״ויים ועל דרכי עבודתו וקשייה מעלה מויאל במכתב מיום כ״ח אלול תרמ״ה אל ד״ר פינסקר:

״… כבודו האריך בפינת התמיכה, ובטובו יבאר לי בזה מחשבות אחינו חובבי ציון במקצוע הנז׳[כר]. טוב איפוא אדוני, יכול היות כי לפי מצב קופת חו״צ הצדק איתם. אבל קיום הענין והתפתחותו לא יקבל עליו בשום אופן ההגבלות שהגבילום אחינו בחו״ל. הן בדבר ׳גדרה׳ למרות רצוני העז שרציתי ללחום נגד התמיכה החודשית, נוכחתי לדאבון לבבי לראות, כי באם לא נתן להם דבר מחיתם מדי חודש בחודשו אזי יתמו ח״ו [חס ושלום] לגוע ברעב ואחרית הביל״ויים נכרתה ח״ו, דבר אשר לדעתי יזיק עד מאד לרעיון הישוב בכלל, ונאלצתי לתת להם התמיכה החודשית. והנה בעד חודש אלול גרעתי מעט מכפי שה׳[ו] מקבלים מקדם, אם כי לבבי היכה אותי ע׳׳ז [על זה] בסתר, ביודעי על נכון כי אי אפשר להם לחיות בסכום כזה. אבל תמול באו אלי ודמעתם על לחים – לא דמעות שפלות, כי אם דמע מהול בדם לבבם – וביקשו תמיכתם בעד חודש תשרי… אחרי שאי אפשר להם להסתפק בו בלחם צר. אדוני עטי חדלת כוח הינה לתאר פה את הרגש העז שפעלו דבריהם ומצבם עלי, אשר כמעט עלפה נפשי, ונאלצתי למלאות בקשתם, ואדוני יכול להבין כי גם בפ״ת יש ויש נצרכים כאלה במלוא מובן המילה, ומה נעשה עימהם ? אדוני יסלח לי על אשר אקח לי החופש להעיר אוזנו בפליאתי אשר אתפלא הפלא ופלא, והוא בקוראם לפעולותיהם בפתח תקוה בשם ״תמיכה״. לא אדוני, ׳פתח תקוה׳ דרשה עזרה ממסד ועד הטפחות, ובעת שבא הא׳ היקר וויסאצקע [רצ״ל ויסוצקי] לפה לא מצא בפ״ת כי אם איזה בתי עץ נרקבים וקולוניסטים אשר דמות פניהם כצלמי מגור, ומה היה אז לכל אחד ? ילקוט של יאוש איום ונורא קשור בכתפות כל אחד ואחד מאחינו שם, ועל ה׳ וויסאצקע היה להתחיל בהנחת היסודות של קיום פ״ת, מלבד אשר עתה עלינו לגמור את אשר החל, להמציא לכל אחד את כל האמצעים אשר יועילו לו להעמידו על הקרקע ולעשותו לאיכר, ולא אדע מדוע יקראו חובבי ציון למפעל הזה בשם ׳תמיכה, הלא היא יסוד מושבה גדולה וחדשה״.