עלייה לשמים (״מעראג׳״) ומסע הלילה אל הר הבית בירושלים (״אסרא״)

עלייה לשמים (״מעראג׳״)

ומסע הלילה אל הר הבית בירושלים (״אסרא״)

בחלק השני של סורה 53, שבה דנו לעיל, כתוב (פסוקים 13—15):

 וגם ראהו (מוחמד את המלאך)

ברדתו שנית אצל השיח הזה (כמו משה בסנה!)

בקצה האחרון ואצלו גינה… (מלה המשמשת בקוראן לתיאור גן עדן)

כלומר, מוחמד מספר לרעיו שהוא הסתלק אל העולמות העליונים, אצל הסנה אשר ליד גן העדן, ושם ראה את מלאך השמים בשנית. מסורה 17, פסוק 1, אנו למדים במפורש, שמוחמד באמת הכריז על חוויה זו של הסתלקות לשמים, שכן סורה זו, הנקראת ״סורת בני ישראל״ או ״סורת אלאסרא״, מתחילה במלים: השבח לאשר הסיע (״אסרא״) את עבדו בלילה

ממסגד הקודש אל המסגד הקיצון (״אלמסג׳ד אלאקצא״) אשר ברכנו סביבתו למען נראהו מאותותינו.

המסורת המוסלמית המאוחרת מסכימה, שפסוק זה נסוב על הסעת מוחמד ממכה למסגד הקדוש בירושלים, שהוא לפי הפירוש המקובל המסגד הקיצוני, ומשם אל השמים. בשמים, לפי מסורות שונות, ראה את אבות העולם, גן העדן והגיהנום. כן ראה את משה והתמקח עמו על מספר התפילות היומיות, שיש להטיל על המוסלמים.

שני הדברים: מסע לילה לירושלים (״אסרא״) ועלייה לשמים (״מעראג׳ ״) — גדורים במסורת המאוחרת זה בזה. לפי המסופר רכב מוחמד על ״אלבֻרָאק״ (מלה ערבית הקשורה כנראה לכינוי הסום, שרוכב עליו המשיח ״סוסיא ברקא״ — סוס צחור. ראה סנהדרין, צ״ח, ע״א) לירושלים ומשם עלה לשמים. אך מוחמד דיבר בפסוק זה בסורה 53 על עלייה לשמים בלבד. רמז לכך יש גם בסורה 17, פסוק 93, כאשר אנשי מכה אומרים למוחמד:

(90) אמרו: לא נאמין לך עד שתבע לנו מן הארץ מעין (כמו משה)…

(93) …או תעלה לשמים

ולא נאמין לעלייתך (לשמים) עד שתוריד לנו ספר כתוב שחור על גבי לבן… (כי מוחמד רק דיבר אליהם ולא הביא ספר בידו).

כבר עמדו חוקרים מודרניים על כך, שבתורת מוחמד עצמו אין זכר למסע לירושלים. הן בירושלים כלל לא היה מקדש ולא היה בנין על הר הבית. מה שאנו קוראים בסורה 17, 1 : ״המסגד האחרון״ — מתאים ל״סנה שבקצה האחרון״ בסורה 53. פסוק 14, כלומר שייך להיכלות העליונים, אלא שלכבודה של ירושלים צרפו גם אותה כשבנו בה בנין. מכל מקום, לעיקר שמעניין אותנו כאן: מוחמד העיד על הסתלקותו למרום ואין כל פלא בדבר, שהרי אידיאה זאת של עלייה להיכלות היתה מקובלת על היהודים, הנוצרים והפרסים (ראה ספר חנוך האפוקריפי, ספר ברוך, עליית ישעיהו ועוד).

נסכם: אפשר לומר שחוויות אלו עליהן מספר מוחמד מתאימות לגמרי למסגרת האידיאות המצויות במסורת, ביחוד המסורתי היהודית והנוצרית, ויש בהן גם מן הפשטות המקורית של חווית־בראשית.

הכותל המערבי נקרא בערבית על שם בהמת רכיבה מופלאה זו של מוחמד, אשר לפי המסורת היה לה ראש של אשה, כנפיים של נשר, וכן זנב של טווס. הכותל קדוש למוסלמים כי בו קשר מוחמד את בהמתו בעת עלייתו לשמיים. חג עלייתו לשמים חל לפי המסורת ב־27 לחודש רג׳ב, הוא החודש השביעי.

״אלמסג׳ד אלאקצא״ הוקם שם רק בתקופת האומיים. ראה גם מאמרו של ש. ד. גויטיין ב״ידיעות החברה לחקירת א״י״, י״ב, תש״ו. שם מביע המחבר את התנגדותו להנחה המקובלת שהאומיים בדו מלבם דברים כדי לתת קדושה לירושלים, וטוען שזו תפסה מאז ומתמיד מקום נכבד במסורת המוסלמית.

הפסקת הדיבר האלוהי

המסורת מסכימה, כי מיד אחרי הודעת הסורה 96 נפסק הדיבר האלוהי. מוחמד התעצב עד מוות ורק הופעת גבריאל מחדש מנעה אותו מלאבד עצמו לדעת. פתאום ניגלה לו המלאך, כשהוא עומד בין השמים והארץ. הוא רץ לאשתו וצעק: עיטפו אותי, כסו אותי! ואחרי שעטפו אותו בשמיכה בא אליו הדיבר האלוהי וקרא את הסורה 74 (אותו סיפור קשור גם בסורה 73).

ראשית סודה 74:

הוי המתעטף

קום ובשר

 ואת ריבונך גדל

ובגדיך טהר

ומן הפשע פרוש

ואל תעשה טובה למען קבל גמול יותר טוב

ואל ריבונך יחל.

מכאן ולהבא תכפו הגילויים זה את זה. גם כאן אנו יכולים לומר, שדברי המסורת מתקבלים על הדעת. שהרי טבעי, כי מן החוויה הראשונה עד ששפע מוחמד כמעיין המתגבר עברה תקופה של הריון רוחני — עד שבאה הלידה המלאה. כשמוחמד מתעטף הוא תופס דרך ראשונים, שהיו מתעטפים כשדיברו במעשי מרכבה. שהתפילה וההטהרות לתפילה היו המצוות הראשונות — גם זה טבעי.

يَا أَيُّهَا الْمُدَّثِّرُ 1

قُمْ فَأَنذِرْ 2

وَرَبَّكَ فَكَبِّرْ 3

وَثِيَابَكَ فَطَهِّرْ 4

وَالرُّجْزَ فَاهْجُرْ 5

وَلَا تَمْنُن تَسْتَكْثِرُ 6

وَلِرَبِّكَ فَاصْبِرْ 7

תרגום רובין:

הוי המתכסה

קום והזהר

ואת ריבּונךָ פָּאֵר

ואת בגדיך טהר

ומן הטומאה היעָקר

ואל תחונן בחסדך לשם רווח

ביאור :

המתכסה : מפרשים שהנביא נהג להתעטף בבגדו בעת שהיה מקבל התגלות נבואית. מאידך, ההתכסות נתפסת גם כאות לפחד והסתתרות מפני מטלות הנבואה, כנרמז במסורות המספרות שבעקבות הופעתו הראשונה של המלאך גבריאל, מוחמד נס על נפשו וקרא, : כסו אותי, כסו אותי "

ואת בגדיך טהר : מפרשים שטוהר הבגדים מסמל את טוהר לב האדם.

הטומאה : מפרשים כאן כעבודת אלילים