היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים
היחסים החברתיים עם הסביבה בעוד שהדיון במצבם המדיני, הבטחוני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית נוגע יותר להיבט הפורמאלי של מעמדם החוקי ומידת מימושו הלכה למעשה על־ידי השלטון, הרי שהדיון ביחסיהם החברתיים עם הסביבה קשור בעיקר במסכת הדימויים, שבהם נצטייר דיוקנו של היהודי בעיני שכנו המוסלמי ובמערכת יחסי היום יום בין יהודים לבין מוסלמים.
הדימויים הראשונים של היהודי מופיעים כבר בקוראן ובחדית׳ (אוסף המסורות בעל־פה, שנמסרו בשמו של מוחמד והועלו אחרי כן על הכתב). היהודי נתפס בראש ובראשונה כּכּופר, והמצווה על השפלתו מופיעה במפורש בקוראן. ואולם, המקורות העומדים לרשותנו בתקופה הנדונה הם דלים מכדי להעלות מהם תמונה שלמה ומהימנה על מערכת היחסים בין יהודים לבין שכניהם המוסלמים במגרב בתקופה הנדונה.
במקורות היהודיים משתקף במיוחד יחסם של חכמי אפריקה הצפונית לחברה הנוכרית. בדרך־כלל יחס זה הוא שלילי ואין תימה בכך, משום שחוג החכמים, שהיה אמון על שמירת המסורת היהודית, ביקש מטבע אופיו ומגמותיו לצמצם ככל האפשר את המגע עם החברה הסובבת. הסיפור העממי, שנחקר רק בחלקו, רומז על מתיחות בין־דתית וביךחברתית שהיתה קיימת במארוקו. במיוחד ניכרה מתיחות זו במרכזים העירוניים, שבהם נמצא מיספר גדול יחסית של אנשי דת שיכלו לשלהב את היצרים בשעות משבר פוליטי או כלכלי, או בעתות של התפרצות קנאית דתית. ניתוח הסיפור העממי מתוניסיה מגלה תמונה שונה במקצת מזו העולה במארוקו: המתיחות בין יהודים לבין מוסלמים אינה תופסת מקום נכבד בסיפורים האלה. מאידך גיסא מאלף הדבר, שגם הפלאחים במצריים התחתונה, שבוודאי מעולם לא הכירו מקרוב יהודים — שכן אלה לא נהגו לשבת בכפרים באיזור זה — היו שותפים לרגשות האיבה והניכור כלפי יהודים, רגשות שהיו נעוצים בוודאי במסורת הדתית.
יחס העויינות כלפי היהודים בא לעתים לביטוי בעלבונות, בקללות ובגידופים שהוטחו כלפיהם, ופעמים אחדות גם בפגיעות פיסיות. מתוך שאלות ותשובות של רבני מצריים בתקופה הנדונה אנו למדים, כי היו יהודים, מאלה שהיו סובבים בכפרים כרוכלים, שנרצחו למטרות שוד, בדרכם מכפר לכפר, וגם במארוקו היו לא מעטו מיקרים כאלה.( הערה אישית שלי א.פ – דודי יוסף, אחי אבי שניהם בעולם האמת, נרצח על ידי שודדים בשל בצע כסף – ) אומנם, גם המוסלמים נפלו קורבן למעשים מעין אלה, אך נחיתותם של היהודים חשפה אותם יותר לפגיעות. יתרה מזאת, המוסלמים ידעו שבדרך־כלל יכולים הם להימלט ממעשי גמול של יהודים, ואף אם יובאו בפני בית־דין יוכלו להשתחרר תמורת תשלום קנס בסכום פעוט, באמצעות המצאת עלילות־שווא על היהודים, וכך יפטרו אותם מעונש. (העלילה הנפוצה ביותר היתה, שיהודים קיללו וגידפו את ה״נביא״ [מוחמד]). גם ההלכה המוסלמית, שאינה מתירה קבלת עדות מלא־מוסלמי נגד מוסלמי, תרמה למצב הזה.
אף־על־פי־כן, אנו עדים גם ליחסים מסוג אחר בין מוסלמים לבין יהודים. הנה קאיד המציל יהודים מחרון אפו של שליט זועם, שכנים מוסלמים הנותנים מחסה ליהודים בעת רדיפות, גומלי חסד מוסלמים המלווים ליהודים ממון בעת מצוקה ואף תורמים לבית־הכנסת, ומוסלמים המשתתפים ב״הילולות״ ובחגיגות משפחתיות ועוד. היחסים החיוביים בין יהודים לבין מוסלמים ניכרו במיוחד בשטח הכלכלי: שותפויות בעסקים, שכירת בתים, הלוואות הדדיות וכיוצא באלה. יחסי ידידות היו מקובלים בעיקר בקרב המשפחות הגדולות והנכבדות: ביקורים הדדיים, השתתפות בשמחות משפחתיות ובימי אבל ועוד.
לסיכומם של דברים ניתן לומר, שבמעמדם החוקי של יהודי אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19 נהגו להלכה חוקי האיסלאם כלפי בני החסות, אך באורח מעשי הם הוגשמו רק בחלקם. פער זה ניתן להסבירו בגורמים מדיניים, חברתיים וכלכליים שונים: מעמדם המדיני והבטחוני של היהודים היה תלוי בעיקר ביציבות השלטון ובמידת שליטתו בכל חלקי המדינה; מבחינה זו ניכרו זעזועים במצבם של יהודי מארוקו וגם במצבם של יהודי אלג׳יריה ומצריים, וזאת בשל המאבק שהתחולל בארצות אלה על השליטה במדינה. זעזועים אלה ניכרו פחות במצבם של יהודי תוניסיה ולוב, ויהודי הארצות האלה היו נתונים לפגיעות בעיקר כתוצאה מפשיטות מבחוץ.
בתקופה זו זכו יחידים וקבוצות מקרב היהודים, כמו חצרנים וסוחרים גדולים, להשפעה מדינית וכלכלית ניכרת. יחד עם זאת, היה מעמדם של חצרנים וסוחרים אלה תלוי בעיקר במידת היזקקות השלטון לשירותים שהם מילאו בחיי המדינה והחצר.
את היחסים החברתיים ששררו בין היהודים לבין שכבות העם הנרחבות, אין בידינו כיום להעריך בהלכה, וזאת בשל היעדר מקורות ומחקרים מתאימים. בינתיים ניתן לציין כמה הנחות כוללות: יהודים ומוסלמים חיו אלה בצד אלה ללא מגע מיוחד, להוציא השטח הכלכלי. פעמים, ובמיוחד בעת משברים מדיניים, חברתיים וכלכליים נפלו היהודים קורבן לאיבת שכניהם, שהסתייעה לא במעט בנחיתותם החברתית והחוקית של היהודים.
Le cimetière juif de Fès
Le cimetière juif de Fès

.
Cliché à la une : Un coin du Mellah avec le cimetière juif, vers 1915 ( éditions Haïm David Séréro).
Situé au sud du Mellah, ce cimetière date de la fin du XIX ème siècle. La photographie ci-dessous, anonyme et non datée nous montre un cimetière encore peu peuplé et dont la partie orientale n’a été, pendant longtemps, qu’un simple terrain vague qui servait aux jeux des jeunes du Mellah. (Elle ressemble au cliché à la une et pourrait dater du début des années 1920, les tombes sont un peu plus nombreuses et mieux entretenues).
L’ancien et premier cimetière juif était situé, un peu plus à l’ouest, à quelques centaines de mètres de là, près de la porte de Bab Lamer, à peu près à l’emplacement de l’entrée actuelle de l’esplanade qui mène à la porte monumentale du Palais royal.
Établi sur un terrain donné par Lalla Mina, fille du sultan, ce cimetière était la propriété de la communauté juive depuis l’année 1500 environ et les rabbins venus d’Espagne y étaient enterrés.
En 1877 le Sultan Moulay Hassan exige que la communauté juive déterre ses morts car il désire construire des bâtiments pour agrandir son palais.
À la réception de cette injonction, les dirigeants de la Communauté et le Grand Rabbin entament des démarches auprès du Sultan et alertent les représentants des puissances européennes pour garder leur cimetière, avec apparemment un succès temporaire.
Mais après cette tentative avortée de 1877, le Sultan expropria définitivement le cimetière juif de Fès en 1888, pour les besoins d’agrandissement de son palais.
Il semble qu’il avait déjà récupéré trois ans avant la partie la plus ancienne du cimetière, mais jugeant ce terrain insuffisant, le Sultan envoie le premier jour du mois de nîsan (entre mars et avril) 1888 la garde impériale pour exhumer les corps des défunts. Chaque famille se précipite alors pour récupérer les ossements de leurs parents et de leurs proches, afin de leur donner une sépulture ailleurs : « un marécage plein d’eau » fut assigné par les autorités comme nouveau cimetière en échange de l’ancien. C’est l’origine du cimetière actuel de la communauté juive de Fès.
Cette photographie est une photo du Service Photographique du Gouvernement Général de l’Algérie (tampon en relief au recto et au verso tampon encreur de l’Office du Gouvernement Général de l’Algérie 10, rue des Pyramides Paris 1er arrondissement). Photographie non datée, mais probablement avant 1920 environ, car identique à celle du Cdt Laribe).
Voici le texte d’Alfred Bel, accompagnant la même photo dans le livre « Le Maroc pittoresque Fès-Meknès-et-Région ». Album de Photographies du Commandant Laribe. Préface et notices de Monsieur Reveillaud, Chef des Services Municipaux à Meknès et Monsieur Alfred Bel, Directeur des Médersas de Tlemcen :
Au sud du quartier juif, en face du camp de Dar-Mahrèz sur la pente descendant vers l’Oued Zitoun, se répandent les blancs monuments funéraires du Cimetière Juif, en dehors des anciens remparts Mérinides, dont on aperçoit à droite d’imposants vestiges.
C’est dans ce champ des morts que sont enterrés les Israélites de Fès depuis que le souverain Mérinide Yacoub ben Abdelhaqq à la fin de notre XIII° siècle, fit construire le quartier Juif ou Mellah sur l’emplacement qu’il occupe aujourd’hui.
Les monuments que l’on voit ici sont en pierre grossièrement taillée et blanchie à la chaux. Ils ont la lourdeur et rappellent même vaguement la forme demi-cylindrique sur socle cubique allongé, de certaines pierres funéraires des Romains. Mais si l’on voulait chercher dans le pays même des origines à ces formes, on trouverait peut-être en très grossier et très alourdi le souvenir de ces pierres prismatiques élégantes et allongées , que les musulmans de Fès comme ceux de Tlemcen au XIV° XV° siècles après J.-C. plaçaient autrefois sur la tombe de leurs morts et que les Fasis nomment encore Mabriya. Les lourds blocs massifs de pierre ou de marbre du cimetière Juif de Tlemcen, bien que n’ayant pas tout à fait la forme de ceux de Fès, ne sont pas sans analogie avec ceux-ci.
On remarquera que le commentaire d’Alfred Bel semble ignorer l’existence d’un premier cimetière : « C’est dans ce champ des morts que sont enterrés les Israélites de Fès depuis que le souverain Merinide Yacoub ben Abdelhaqq à la fin de notre XIII° siècle … ».
Il existe un autre cimetière juif où juifs et chrétiens étaient enterrés.
Dans Description de la ville de Fès Michaux-Bellaire en 1906 écrit :
« Jusque-là (1902) – date à laquelle le cimetière international fut créé et où seront inhumés les européens-, les chrétiens qui mouraient à Fès étaient enterrés à » Ed Dhar El Mheraz » (la colline du mortier, pièce d’artillerie), au cimetière établi à cet endroit pour recevoir les Juifs morts hors de la ville et que les coutumes musulmanes, qui interdisent l’introduction d’un cadavre dans une ville, ne permettent pas d’enterrer au cimetière juif placé à l’intérieur des portes de Fès Ed Djedid »
Roger Letourneau dans Fès avant le protectorat mentionne aussi ce cimetière juif mais sans préciser qu’il servait aussi aux chrétiens :
« À noter que, si un juif mourait en dehors de la ville, son cadavre ne pouvait y être introduit ; transgresser cette règle, c’était exposer la ville aux pires calamités (cette coutume vaut aussi pour la Médina et, selon M. Bensimhon, pour les communautés israélites d’Europe Centrale). Les juifs morts dans ces conditions étaient donc enterrés dans un cimetière spécial, situé sur la colline de Dahar Mahrès, face au mellah. » (Chapitre VIII Les moeurs du Mellah, la mort)
Lors de mon séjour à Fès, en mai 2016, j’ai découvert, grâce à Elie Devico, ce cimetière … devant lequel j’étais passé plusieurs fois sans le savoir : en effet il est situé sur la colline de Dahar Mahrès, en face du Mellah et au pied du récent Hôtel Sahrai ! Il reste une douzaine de tombes qui ne sont plus entretenues aussi régulièrement que dans les années 1950.
Tombes et en arrière-plan l’hôtel Sahraj
Tombes
Tombes et vue sur le Mellah, en arrière-plan
קסידה על ר׳ יעקב אביחצירא-ממני עבד ה׳ רווח מימון מבית דגון.
- קסידה על ר׳ יעקב אביחצירא
קסידה זו נמסרה לי בכתב־יד מידי המחבר מימון רווח. כותרת השיר: ״האד לקסידא לעזיזא עלא סידנא צדיק אבוחצירא זיע״א. מנענדי אנא ע״ה רווח מימון מבית דגוך. תרגום: קסידה יקרה זו על אדוננו הצדיק אבוחצירא זיע״א. ממני עבד ה׳ רווח מימון מבית דגון.
כזר פינה בעין אררדא ועפינא
פינהאר אדדיק ולחסירא
קדמנא ליק דאק לעזיז עלינא
סידנא אררב אבוחצירא
תרגום.
התרגום נעשה בהתייעצות עם המחבר
הבט עלינו בהבנה וסלח לנו
בים הלחץ והמחסור
שליחינו אליך הוא אהובנו
אדוננו רבי אבוחצירא
ראה חנה זינא בלקלב מקסור
בשפאוות לקלב ווניא
מזאווגין פימנבע אנור
אביחצירא זין סמיא
פזמון: וונעישו ונפרחו כאמלין
בזכות הקדוש רבי
בזכות הקדוש רבי
בזכות הקדוש רבי יעקב אביחצירא
תרגום : הנה באנו עם לב שבור עם טוהר הלב והתום מתחננים לאור הפורץ אביחצירא פאר השמים
פזמון: נחיה ונשמח כולנו בזכות הקדוש רבי בזכות הקדוש רבי בזכות הקדוש רבי יעקב אביחצירא
יאחבאבי לוכאן ריתו
אעזאיב צדיק פיחיאתו
כלא לעזב לפאמילתו
פניתיבות ורמלה מישפחתו
פזמון: וונעישו ונפרחו…
יקירי לו ראיתם פלאי הצדיק בעודו חי כושר הנס הוריש למשפחתו בנתיבות ורמלה משפחתו
פזמון: נחיה ונשמח…
תאפילאלת אסלנא
פארפוד כברנא
פישראל תזזמענא
מישפחת אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
תאפיללת היא מוצאנו בארפוד גדלנו בישראל התקבצנו משפחת אביחצירא
פזמון: נחיה ונשמח …
סרב האד לכאס מאתכפסי מן אלחירא
תברא ותמסי מננק זמיע אדרורא
זכות סידנא צדיק
רבי יעקב אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
שתה מהכוס הזו ואל תפחד מהמרירות
תבריא ויסתלקו ממך כל הכאבים
זכות סידנא צדיק
רבי יעקב אביחצירא
פזמון: נחיה ונשמח …
וולי זא בקלבו סאפי
וויסיב חזתו מקדייא
וונתי יא צדיק מנדמנהור
רחמנא ועפינא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
מי שבא ולבו טהור תימלא משאלתו
ואתה הצדיק מדמנהור רחם עלינו וסלח לנו
פזמון: נחיה ונשמח …
בסחאל דערב מרדו ווהבלו
מסאוו לצדיק ותארו
כל מא טלבולו. כל וואחד
רזע סחיח וופרחאן לדארו
פזמון: וונעישו ונפרהו…
כמה ערבים חלו והשתגעו הלכו לצדיק לבקרו כל מה שביקשו כל אחד חזר בריא ושמח לביתו
פזמון: נחיה ונשמח …
לילא נסרבו כיסאאן מאחיא
מעא לעזיז די רבי יחיא
יטלב עלינא וועליכום בלחיא
סידנא רבי יעקב אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
היום נשתה כוסות מחייא עם היקר ר׳ יחייא יבקש עבורנו ועבורכם חיים אדוננו ר׳ יעקב אביחצירא.
פזמון: נחיה ונשמח …
וולי כאן עזיז ענד אנאס ווסאבו מא ענדו קיאם רבי יצחק מול תאז זכותו תכון מעאנא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
מי שהיה יקר בעיני האנשים והלכותיו הטובים ללא גבול רבי יצחק בעל הכתר זכותו תעמוד לנו
פזמון: נחיה ונשמח …
וולי מערוף מין סחרא חסיד וותבת זמיע תורה עזאיבו פידוניא מסהורא רבי יעקב אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
וזה הידוע מסהרה חסיד שהשלים את לימוד התורה פלאיו בעולם ידועים רבי יעקב אביחצירא
פזמון: נחיה ונשמח …
חנה למארוקאן כאמלין כנמותו על צדיקים ובלאבאס מא יכד לגאייבין וויעישלנה רבי ישראל מול לחסד ולחן
פזמון: וונעישו ונפרחו…
אנחנו המרוקאים כולם מתים על הצדיקים בל ייפקד מושבם של הנעדרים יחיה לנו ר׳ ישראל בעל החסד והחן
פזמון: נחיה ונשמח …
נטלבו יא רבי מולאי אנתי תקבלנה האד ראיי בזהדק נמשיו לעאם זאי לצדיק בוחצירא יא כאי
פזמון: וונעישו ונפרחו…
נבקש הו רבי אדוני אתה תקבל את משאלתנו
בזכותך נלך בשנה הבאה לצדיק אביחצירא, הו אחי
פזמון: נחיה ונשמח …
יא כוואני למארוקאן כאמלין פלוסנא מסאוו פצדיקים יהי רצון תבקאוו עאישין וובזכות צדיק פלוסכום מכלופין
פזמון: וונעישו ונפרחו…
הו אחי כל המרוקאים כספנו הלך עבור הצדיקים יהי רצון תמשיכו לחיות ובזכות הצדיק כספכם יוכפל
פזמון: נחיה ונשמח …
יא כואני שמחו פיכולסי ראה דניא מאדומסי מורו צדיק פמאצר ונטללבו על גאייב וולחדר
פזמון: וונעישו ונפרחו…
הו אנשים שימחו בכל כי העולם אינו נצחי נבקר את הצדיק במצרים ונבקש גם עבור הנעדר והנוכח
פזמון: נחיה ונשמח …
פררח קלבי לאתכלה מקהיר מתכלינס פיהאד למחאיין מדרור וונתי יא רבי יעקב אביחצירא לי סבאן פידמנהור
פזמון: וונעישו ונפרחו…
שמח את לבי אל תשאירו עצוב אל תניחנו מדוכאים בצרות אתה הו רבי יעקב אביחצירא השוכן בדמנהור
פזמון: נחיה ונשמח …
לי מאשאב אוולאד פיאמו ימשי יזור ווחל חזאמו כיף תחל טריק קדאמו לרבי יעקב אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
מי שלא ראה ילדים בימיו ילך ויבקר ויפתח את כיסו כאשר תיפתח לו הדרך לרבי יעקב אביחצירא
פזמון: נחיה ונשמח …
פישראל ענדנא לבטחון לעסא עליק פאיין מאתקון יחדינא ויחדיכום רבי שמעון מול האד לקסידא רווח מימון מבית דגון.
בישראל יש לנו בטחון שמירה יש בכל מקום ר׳ שמעון ישמור אותנו ואתכם בעל הקסידה, רווח מימון מבית דגון
הקדושים וקבריהם-יששכר בן עמי
- ר׳ אברהם סויסה (מוגאדור)
- ר׳ אברהם עבו בן יחייא (אוטאת אל־חאג׳)
- עדות זו וכן הסיפור נמסרו על־ידי מר אברהם שניאור (יליד המקום). השם שניאור הוא ממוצא אשכנזי. כידוע היו במרוקו משפחות אשכנזיות שהתערבבו באוכלוסיה היהודית המקומית.
1.41 ״לר׳ אברהם עבו בן־יחייא היה שמש. פעם בליל שבת בא ערבי והתחיל להשתין על הקבר. עודנו משתין והתחיל לצעוק. כאשר באו אנשים ושאלו אותו מה עשה ? ענה שהוא התחיל להשתין על מקום הצדיק. המשפחה שלו הביאה שמן למאור. התחננו. סוף סוף שוחרר. בחלום בא הצדיק לאותו ערבי ואמר לו שזו הפעם האחרונה שהוא מקבל את בקשתו, ושבפעם הבאה כל הטירות של המוסלמים תיהרסנה. מאז התחילו המוסלמים לפחד ממנו״.
- ר׳ אברהם צבאח (מוגאדור)
- ר׳ אברהם צולטאן (סאפי)
- נקרא גם ר׳ בראהם שולטאן.
- בךנאיים, עמי טי: ״… ידוע לצדיק ומשתטחים על קברו זיע״א, ולא נודע לי באיזה זמן היה, ואני נשתטחתי על קברו והוא קבר ישן בלא ציון כלל״;
- "En faisant le tour de Saffi, nous passons près de deux célèbres marabouts juifs, dont l'un est connu sous le nom de Rabbi Braham Soult'an et dont l'autre est le sanctuaire des Ouled ben Zmirrou (ou Jmirrou). Tous les deux sont de petites maçonneries carrées et blanches… Ces saints juifs sont fameux dans tout le Maroc et les Juifs y viennent de très loin".
44 ר׳ אברהם קוריאט (מוגאדור)
נפטר ב־1845. משפחת קוריאט היא משפחת רבנים מפורסמת מאוד. כנראה שכאן מדובר על ר׳ אברהם קוריאט מחבר הספר ״ברית אבות״.
45 ר׳ אברהם ריווח (סאלי)
תלמידו של ר׳ רפאל אנקאווה וקבור על־ידו.
46 ר׳ אברהם תורג׳מן(בני סביח)
ההילולה שלו נערכת בי׳׳ד בטבת ומתקיימת עד היום על־ידי צאצאי המשפחה בארץ. שייך למשפחת קדושים. הוא אביו של הקדוש ר׳ מרדכי תורג׳מן. לפי המסורת ר׳ אברהם תורג׳מן היה רב שלימד ודאג למחסורם של כל תלמידיו.
1.46 ״עכשיו שהוא מת היינו הולכים לבית שלו להדליק שם. אנחנו מכירים רק את החכמים. הולכים להדליק בבית שלו נרות ושמן ומבקשים ממנו ואז נרפאים. לא ידענו מה זה רופא. פעם הגיע בעלי עד למוות. התחילו לקרוא קריאת שמע ואז הלכנו לבית ר׳ אברהם והדלקנו נרות ובא דוד של בעלי וכתב לו ואז הבריא״.
רבי יעקב בנחמו, מנהיג הקהילה היהודית, תאגונית, מרוקו 1958
תיאור: רבי יעקב בנחמו (משמאל), מנהיג הקהילה היהודית. תאגונית – בני סביח, מול האטלס (צפון הסהרה), מרוקו 1958 צילום: אליאס הארוס, מרוקו (מרוקו, אוסף אליאס הארוס )
מספר תמונה יחידה : 132387
- 47 – ר׳ אהרון(בסביבות סאפי)
- נראה ששמו המלא הוא ר׳ אהרון הכהן.
- 48 – ר׳ אהרון אביחצירא (תאבוגימת)
היה חי בתאפילאלת, ולפי המסורת היה בסיור באיזור כדי לאסוף כסף לארץ־ישראל ונפטר שם. ההילולה שלו נערכת בחודש אלול. הוא בנו של ר׳ יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור, ואביו של ר׳ אליהו אביחצירא.144
49 ר׳ אהרון אסולין (תינג׳דאד)
הקבר נמצא כשני ק״מ מהמלאח. ההילולה שלו נערכת בט״ו בשבט.
1.49 ״היה קרוב למלאח שלנו. אף אחד לא ידע עליו. עד שבא הנהר ביום שבת. הנהר עלה על גדותיו. בא בחלום לאדם אחר ואמר לו שימסור לכל היהודים שהוא, ר׳ אהרון אסולין, יחזיק את העיירה ושלא ידאגו ולא יקרה להם שום דבר. זה היה לפני כשלושים שנה. מאז התחלנו לערוך סעודה. וכל שנה עורכים לו סעודה בט״ו בשבט. אז הראה את עצמו. וכל שנה אנו עורכים לו כאן הילולה. הלכנו ביום שבת. בא הנהר, עלה על האיזור שבו היו הערבים ועמד ליד קבר הרב. הערבים התפלאו באומרם: איך לאיזור של היהודים הנמצאים במקום נמוך לא הגיעו המים ואנחנו הנמצאים על הגבעה, כל בתינו נהרסים. וגם בית ״השריפה״, שם היו קוברים את מתיהם, נהרס. בא הנהר ליד בית־הקברות שלנו ועצר. כמעט ונכנסו למלאח שלנו. אז באו היהודים וחפרו״.
50 ר׳ אהרון אסולין (פרכלה)
הצדיק הוא בעל המקום שם, ועל קברו משתטחים יהודי האיזור. ההילולה שלו מתקיימת בחנוכה.
1.50 ״כשחילקו את הדברים שלו, אמא קיבלה קמיע, קמיע מכסף. היה חכם אצלנו, יודע סוד. אמר פעם למימון ז״ל: אם אתה רוצה לקחת זהב, אראה לך איך לעשות זה. אמר לו: לא אוכל לקחת זהב. פעם בא אליה [לאמי] בחלום ואמר לה: אם היו אנשי פרכלה מכירים בערכי, היו שוקלים אותי במיליונים. הוא לא היה מרשה לאויב להיכנס לעיר. כן, כתב קמיע ושמו אותו בכניסה לכפר, שלא ייכנס האויב. אף פעם לא נכנס. מנסים להיכנס ולא מצליחים״.
2.50 ״הוא [הצדיק] עשה איזה נס לאבא. כשהייתי צעיר אז בפרכלה, כשבאו הצרפתים בנו משרד שלהם בכפר הנקרא תינג׳דאד. החיילים הצרפתים שולחים מוסלמים לקנות מחייא מהיהודים על מנת לשתות. בא מוסלמי אצל אבא ואמר לו: תן לי בקבוק מחייא. אם זה שווה לירה, למשל, נתן לו שתי לירות. הגוי מכר לחייל. החייל השתכר, לקח הרובה שלו והתחיל לירות. הרג גויים, חיילים. השלטונות לא ידעו איך לתפוס אותו. מי שהתקרב היה יורה עליו. זרקו רימון יד מרחוק והרגו אותו. אבא שלי מבקש מה׳ יתברך. שמונה ימים הוא לא יצא מהבית. [גם] לא האחראי על היהודים. הנס הראשון שנעשה לו: האדם ששתה את המחייא נהרג. אם לא, היה מגלה מי המוסלמי שמכר לו וזה היה מגלה מי היהודי שמכר לו. רחמנא ליצלן, נהרג. אחרי זה, השלטונות באו לוועד היהודים שבפרכלה. לא שאלו אותם מי מוכר כאן מחייא, ואז היו מוכרחים לגלות את שם אבי, אלא שאלו אותם מי כאן עושה מחייא, ואז אמרו לו: כולנו עושים מחייא, כולנו. זה עוד נס. אבי, שמונה ימים, מפחד וצועק: הו, ר׳ אהרון אדוני, צועק עליו, תעשה לי נס, שאהיה עבדך ואדליק לך נרות. הצל אותי. יו׳׳ר הוועד בא אל אבי ואמר לו: את מי שאתה עובד, תמשיך לעבוד. כולנו הסכמנו. אם היה המושל שואל אותנו מי מוכר כאן מחייא בכפר היינו אומרים לו שזה אתה. אבא הוא שעשה. זה היה מקצועו. אבל שאל: מי עושה, לא מי מוכר. אמרו לו: כולנו עושים. מאז תמיד מדליק ועושה לו כבוד גדול. קדוש גדול. שלושה ימים אבי ואמי צמו בגלל העניין הזה״.
51 ר׳ אהרון דהאן (איזור מזאב)
שייך למשפחת קדושים מהם ידועים עוד ר׳ יוסף דהאן ור׳ משה דהאן," הקבורים באותו איזור.
- 52 – ר׳ אהרון הכהן(תאונאכת)
נקרא גם ר׳ אהרון הכהן הגדול.
קבור בבית־הקברות היהודי ליד קבריהם של כהנים קדושים אחרים וביניהם ר׳ אפרים
הכהן, ר׳ יוסף הכהן ור׳ יעקב הכהן.
ישנן עדויות רבות על ביקורים בקברו, אבל אין פרטים על מעשיו וניסיו.
העלאת עצמות ההורים ממרוקו לארץ ישראל-הרב משה אלחרר
מאמר זה נכתב ונשלח אלי על ידי הרב משה אלחרר בעקבות פנייתי אליו
בס"ד
העלאת עצמות ההורים ממרוקו לארץ ישראל
לכבוד האדון הנכבד אלי פילו הי"ו, שלום וברכה.
באמצעות ידיד נפשי, רע ואהוב, ר' שלמה בן-לולו הי"ו בעניין העלאת עצמות הורים/קרובים ממרוקו לארץ ישראל:
- באופן עקרוני אסור להעביר נפטר ממקום למקום מפני קדושתו של הנפטר שדומה לספר תורה. כדברי חכמים: "העומד בשעת יציאת נשמה כאילו רואה ספר תורה שנשרף" (תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כ"ה עמ' א') והלכות אלו התבארו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שס"ג סעיף א').
- מכל מקום מצווה גדולה אתם עושים בהעברת נפטר ממרוקו לארץ ישראל משום שקדושתה של ארץ ישראל גדולה היא ולכן התירו העברת נפטר מחו"ל לארץ.
- יש יתרון לכך שלא תדעו את הזמן המדויק שבו מוציאים אותו מקברו במרוקו כדי לא להיכנס למחלוקת האם הוצאה מהקבר כפי שנעשית היום (בצורה מכובדת, בארון או בדומה לזה) יש לה דין של 'ליקוט עצמות הנפטר' ('חזון איש', יורה דעה סימן רי"ג סעיף א').
- מעיקר הדין – אם מפנים את המת בארון אין בו דין 'ליקוט עצמות' (דין זה מחייב מנהגי אבלות וקריעת הבגד ביום הוצאת הגופה. 'ספר שאלות ותשובות 'הר-צבי', יורה דעה סימן רצ"ו וחולק על כך בספר 'אגרות משה', יורה דעה חלק א' סימן ר"ס).
- להלכה ולמעשה יש לנהוג כפי שכתב מרן הראשון לציון הרב עוזיאל (הרב הראשי הראשון למדינת ישראל) בספרו 'משפטי עוזיאל' (בחלק יורה דעה סימן ק"ל). לאחר שכתב שמעיקר הדין אין לנהוג אבלות ביום הקבורה או ביום העברת מת ממקום למקום בהיתר, סיכם: "ומנהג ירושלים להתאבל ביום הקבורה אינו מן הדין אלא משום כבוד למת ולקרוביו שיום קבורת ארונו הוא להם יום צער כיום הקבורה. לפיכך יושבים ומקבלים ביקורי קרובים וידידים לנחמם ולהפיג צערם". עד כאן דבריו (עמ' ר"ה בספר, בסוף התשובה).
- לכן, ביום שיובאו יקיריכם לקבורה בארץ ישראל תנהגו בו כפי שנוהגים בזמן עשיית אזכרה, כלומר: לימוד משניות, קריאת פרקי תהילים והשכבה. אין עושים סעודת הבראה בבית העלמין אלא לנהוג בו ביום מנהגי אבלות בבית בלבד (ללא קריעה) שאינם חובה מן הדין אלא מצד המנהג כפי שכתב הרב עוזיאל זצ"ל שכך נהגו בירושלים.
- כל העלאת נפטר לקבורה בארץ ישראל יש בה זכות ותועלת גדולה מאוד למי שלא זכה בחייו לדור בארץ ישראל וזאת אנו לומדים מהמאמץ והחריצות שנהגו ביעקב אבינו ויוסף בנו ומעובדות רבות נוספות בתלמוד הבבלי והירושלמי, עד כמה השתדלו להיקבר בארץ ישראל שהיא היחידה הנקראת "ארץ החיים". ולמה נקרא שמה 'ארץ החיים'? משום שמתיה קמים תחילה בזמן תחיית המתים.
- אדמת ארץ ישראל מכפרת לנקברים בה כפי שכתוב: "וכיפר אדמתו – עמו" ולכן יום זה לנפטר הוא מעין יום כיפורים ובודאי עליכם לנהוג בו כיום התעלות נפשית ובעיקר לבני המשפחה הישירים, הצאצאים, ולנהוג בו בחרדת קודש.
- אחת הנבואות החשובות של ישעיה הנביא שמתגשמות בדורנו היא שאומות העולם יביאו את עם ישראל מן הגולה לארץ ישראל ובכל מקום שימצא שם אחד מישראל יאמרו: "זה מבני ציון הוא וזה נולד בה ונביאנו לשם". וזאת על פי דברי הנביא בישעיה ס"ו, כ': "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה'". (על פי פירוש רש"י בתהילים). מי נכלל בנבואה זו?. האם רק אלה שנולדו בה בארץ ישראל ויצאו לגלות, אותם יביאו אומות העולם ויתייחסו אליו כאחד מ"בני ציון היקרים המסולאים בפז"?. על כך ישנה דרשה מעניינת בתלמוד הבבלי (מסכת כתובות, דף ע"ה עמ' א') שגם אלה המצפים לראותה, אף על פי שנולדו בגלות גם הם יקראו מבניה ויביאום האומות לציון. וכך היא דרשת נכדו של ר' יהושע בן לוי: "נאמר (תהילים פ"ז, ה'): "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון". אמר רבי מיישא בר בריה (נכדו) של רבי יהושע בן לוי על כך, אחד הנולד בה (בציון) ואחד המצפה לראותה. עד כאן דברי התלמוד. הסבר הדברים: הלשון הכפולה בפסוק: "איש ואיש" באה לרמוז שלא רק מי שנולד בציון אלא אף מי שנולד בגלות, אם מצפה הוא לראותה נחשב כאחד מבניה.
- הדבר נכון לגבי הרבה יהודים מקהילות ישראל בתפוצות העולם אך באופן מיוחד שונים לטובה יהודי מרוקו, המערב הפנימי, מכל תפוצות ישראל בגולה, וכך כתבתי לפני כ-15 שנים בהקדמה למאמר על חכמי המערביים ויחסם לארץ ולמדינת ישראל: "חיבתם וכיסופיהם העזים של בני ארצות המערב (צפון אפריקה) לארץ ישראל בכל הדורות, בולטים באופן מיוחד ביחס לשאר פזורי גלות ספרד. החל מריה"ל (רי יהודה הלוי), ששר 'לבי במזרח ואנכי בסוף מערב' ועד בני הדור האחרון שבאו מארצות המערב וכונו 'מערביים' (ואין כוונתי לדור שגדל בארץ, וד"ל). וכן חכמי צפון אפריקה כונו 'חכמי המערב'. וזאת על שום מה? על שום שהם שוכנים מערבית לארץ ישראל וקשרו עמם שמם בזיקתם העמוקה אליה. לכן, מעולם לא טיפחו בלבבם ובנפשם אהבה לגלות או להשתקעות בה. נפשם הייתה תמיד נשואה להינתק ממנה. מרוב חיבתם לארץ הקודש היו תושבי הערים הגדולות במרוקו מתגאים בעירם ומכנים אותה 'ירושלים הקטנה', כגון: צ'פרו, רבאט, מקנס ומראקש. ועליהם כתב גאון עוזינו, הגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל: "ולכך נקראת ארץ ישראל 'מערבא'. כי שכינה במערב. ולכן תראה דאנשי קודש המערביים היו באים ממרחק, לדור בארץ הקדושה. ה' צבאות יגן עליהם, כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'". (בספרו 'ארצות החיים', דף מ"ט ע"ב).
- מעתה ברור הדבר שזכות מיוחדת לאוהבי הארץ להיקבר בה והיא מקבלת אותם באהבה ובשמחה.
אחד מגאוני חכמי ישראל, הרב אליהו גוטמכר, שלא הצליח להיקבר בארץ ישראל, ביקש שיביאו עפר מארץ ישראל וישימו על גופו ויאמרו אחד מגדולי החבורה (אפשר גם כולם) ברגש גדול: "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, וכפר אדמתו עמו". על פסוק זה דרשה הגמרא (כתובות דף קי"א): "אמר רב ענן, כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח", דהיינו: קדושת ארץ ישראל וטהרתה כל כך גדולים עד כדי כך ש'וכיפר אדמתו – עמו'. הנקבר בארץ ישראל, בכל מקום שהוא בארץ, כאילו קבור במקום הכפרה של האדם שהוא מקום המזבח שממנו נברא האדם. - לכן מלבד המנהג של האבלות ביום הקבורה (לא חובה בכל הפרטים וכנ"ל) יש חשיבות גדולה ללמוד על המשמעות של הבאת הנפטר לארץ ישראל, כי כל פעולה ומצווה ולימוד שאין בהם כוונה והבנה של העשייה הם כגוף בלי נשמה ועיקרה של היהדות היא ההבנה והנשמה של המעשים כמבואר במקומות רבים. והנביא זועק על כך: "ותהי מצוותם אותי מצוות אנשים מלומדה". דהיינו עושים דברים ומקיימים מצוות מכוח האינרציה וההרגל ולא מתוך ההבנה החודרת והעמוקה עד כדי כך שהיהדות הופכת להיות דבר יבש, נטול חיים ונטול יופייה והדרה העליון של תורתנו הקדושה. ובמיוחד יוצאי יהודי מרוקו שיש כח גדול בידכם לעורר ולהמשיך לבניכם אחריכם את החיבה העמוקה והאהבה הגדולה לארץ ישראל שקיבלנו מאבותינו.
בברכת 'בכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו'
משה אלחרר
החונה פה בעיה"ק שלומי ת"ו.
שלוש תעודות מרבני צפת משנת תתקי״ח-אוצר גנזים-ר' יעקב משה טולדאנו
טז• שלוש תעודות מרבני צפת משנת תתקי״ח

הרב יעקב משה טולידאנו
שלוש התעודות שלהלן, מצאתי בכתב־יד שנכתב בצפת. וכנראה .זה היה נוסח מתזקן ומסודר לשלוח לתורמים הקבועים בראשיד שבמצרים ובקושטא. השם אליהו אגימאן בבר ידוע, מגדולי היהודים בקושטא אז. גם רבי משה בן עטר נזכר ב״אדמת קודש״, ב, חשן משפט, סימן, ט, וב׳״משאת משה " חלק ג, סימן כד, בנדון הצוואה, שהקדיש את הונו לישיבת צפת ויצאו עוררים על זה. הרבנים אישרו את הצוואה ואנו רואים בתעודה זו׳ שפירות העזבון ההוא נשלחו שנה־שנה לצפת, כרצון המצווה ר׳ משה בן עטר בצוואתו המובאת בתשובת הרבנים. ועי׳ בקורות היהודים בתורקיה לרוזאניס׳ חלק ה, על אליהו אגימאן ועל האחים וונאנה הנז׳ כאן, ובירחון ״סיני״, כרך כח (תשי״א), עמי שנט.
בתעודה השנית יש לראות, שרבני צפת קיבלו לפעמים מן העולים החדשים סכום מסויים ועל ידי זה היו פוטרים אותם מכל מיני מסים במשך עשר שנים״' כנראה עשו זה העולים, שלא ידרשו מהם סכומים בכל שנה ולא יכבידו עליהם עול המם.
א
" מודים אנחנו הח״מ חכמי ותופשי התורה בישיבות הקדושות אשר פעה״ק הודאה גמורה שרירא וקיימת היות אמת וצדק שקבלנו מאת פ׳ ופי סך פ׳ יפים וטובים והם צדקת צדיקים הגבירים החכמים ,הרמים שרים וטפסרים אחים נשואים הגביר יעקב וונאנה הי״ו וכמה״ר ברוך נר״ו וגם, מיד האשה רבת המעלות המעטירה אם המלכים הנז׳ סך פ׳ מחג׳ המ' השר והטפסר כמהר״ד אליה אגימן נר״ו הכל כאשר לכל לחלק לפום רבנן ותלמידיהון ותכף לת״ח ברכה המשולשת בתורה לכלם בשם נקרא ישלם; ה׳ פעלכם הטוב ולהיות האמת נהדרת ח״ש.
ב
" מודים אנחנו הח״מ חכמי ותופשי התורה בישיבות הקדושות אשר'פע״ק צפת ת״ו הודאה גמורה שרירא וקיימת היות אמת וצדק שקבלנו מיד הרבנים הפקידים המפוארים פ׳ ופ' סך פ׳ יפים וטובים והם אשר שלחם על ידיהם הח׳ פ׳ ממתא רשיד יע״א דרך ארץ מצרים יע״א ע״י הפקידים הרמים אשד שם הראשון אדם הרב פ׳ והג' הה׳ המ' כמה״ר פ׳ הן הנה מפרי צדקת הישיבה הקדושה הידועה ולשם המנוח הגביר כה״ר משה בן עטר נ״ע נקראה בשם אהל משה בעדי שנה תמימה נמנית ומתחלת מר״ח טבת התקי״ו עד ר״ח טבת התקי״ז ונטל וקבל כל איש ממנו חלקו הנוגע לו משלם. ומקבלה ואילך אנחנו בשם ה׳ אלקינו נזכיר לזכדון לפני ה׳ למען ינוח נשמת הגביר המקדיש הנז׳ במנוחות שאננות נפשו בטוב תלין אל המנוחה ואל הנחלה בלי מצרים בעדן גם אלהים לעולם שכולו טוב בי גזא דרחמנא אכי״ר. גם ברכות יעטה למחזיקים בה ותומכיה למען הקים ד״א של הלכה במקום הקודש יתן ה׳ להם החיים והשלום גם עושר גם כבוד בחצריהם ובטירותם יבלו בטוב ימיהם ושנותיהם בנעימים גם עד זקנה ישיבה עוד כל ימי הארץ נס״ו ולמען תהיה זאת לעדה ומכתיב לחזקיהו ׳כתבנו וחי׳ש פעה״ק צפת את״ל וקיים.
ג
בהו״ו
מודים אנחנו הח״מ חכמי ומשגיחי ומנהיגי ופקידי עה״ק צפת ת״ו הודאה גמורה שרירא וקיימת היות אמת ויציב שנתפשרנו עם הר׳ פ׳ שיבא לשכון כבוד בארצנו ההר הטוב הזה והוא יתן מדי שנה בשנה בעד המם שלו סך פ׳ ובעד הסך הנז׳ אשר יתן בכל שנה מעתה ומעכשיו פטרנו אותו מכל מין מם וארנון ומודה, בלו והלך לא שליט למהוי עלוהי נהוג ובלתי נהוג מן הכל יהיה פטור בין בדרך מס והטלה בין בדרך .., פטיר ועטיר הר׳ פ׳ מכל מין ערעור ונוגש לא יקרב אל פתח ביתו לקחת ממנו אפילו פ״ק בשום צד ואופן שבעולם זולת הסך פ׳ הנז׳ והיתה הפשירה הזאת בינינו ובין הר׳ פ׳ הנז' מהיום עד משך עשר שנים רצופים ונתחייבנו וחייבנו לכל הבאים אחרינו לשרת בקדש לאשר ולקיים את כל הנז״ל בלי שום שנוי ותמורה ובלי שום מרמה וערמה ותחבולה כלל דלא להשטאה ודלא להשנאה ודלא למיהדר מינח לעלם כלל והכל דלא וכוי בביטול וכו׳ ובפיסול וכו׳ ע״ד הרשב״יא זלה״ה ועד״א ח״ש פעה״ק .יבש׳ התקי״דג
[1] אין להחליף ר"מ בן עטר זה בר"מ בן עטר, אביו של ר"ח בן עטר, עי' למעלה, ס׳ ט"ו. הנזכר כאן הוא ממצרים מעיר ראשיד ואביו של ר"ח בן־עטר חי בסאלי שבמארוקו.
אלימלך וסטרייך – תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום
אלימלך וסטרייך
תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום
Elimelech (Melech) Westreich is professor of Law in the Faculty of Law of the Tel Aviv University and has been a visiting professor at the University of Chicago Law School (spring 2001, Autumn 2005, Autumn 2008). He was ordained as a rabbi by the Rabbis of Kerem Be’Yavneh Yeshiva and served as a Rabbi of a brigade in the I.D.F. He obtained the LL.B. from Bar Ilan University, the LL.M.
מוקדש לזכרם המבורך של נינה ושמעון אוחנה ז״ל בני מראקיש ובוני ארץ ישראל
א. מבוא
עניינו של מאמר זה הוא דרך פעולתם המשפטית של מגורשי ספרד שהגיעו לפאס מיד לאחר הגירוש כדי למנוע מצבים של עיגון בשל זיקת ייבום.
מצוות הייבום קושרת קשר של אישות המכונה ״זיקת ייבום״ בין אלמנה שבעלה נפטר ללא צאצאים ובין אחי בעלה באופן בלתי תלוי בהסכמת האלמנה. בפני הצדדים עומדות שתי אפשרויות: האחת, לממש את הקשר ובכך האלמנה תהיה אשתו הנשואה של הגיס, והאחרת, לנתק את זיקת הייבום באמצעות טקס החליצה המתבצע אישית בידי האלמנה ואחי בעלה. קשיים עלולים להתעורר אם אין הסכמה בין הצדדים לגבי מימוש הייבום או כשקיים סכסוך כספי בין האלמנה לגיסה. ואולם קשיים מיוחדים עלולים להתעורר בשל אי־האפשרות לממש את אחת משתי האפשרויות, וכתוצאה מכך לאלמנה סטטוס של ״זיקת ייבום״ מבלי יכולת ליצור קשר עם גבר אחר.
מצב זה שבו אין בידי האישה לממש קשר של אישות הוא המצב הקלסי של עיגון, והרבו לעסוק בו חכמי הלכה לדורותיהם בעיקר לגבי אישה נשואה שבעלה נעלם ולא נודעו עקבותיו. גם יבמה עלולה להיקלע למצב של עגינות אם נעלם הגיס ולא נודעו עקבותיו או שלא ניתן לגשר על פער המקום, וכתוצאה מכך אין אפשרות לבצע את מעשה החליצה.
הערת המחבר : אישה עלולה להיקלע למצב של עגינות כפולה, למשל, אם בעלה נעלם ולא היו לו ילדים וגם אחיו נעלם ולא נודעו עקבותיו. במקרה כזה האישה היא עגונה רגילה, שכן לא ידוע אם בעלה חי, אך גם אם ייוודע שבעלה נפטר עדיין תיוותר עגונה בשל זיקת הייבום.
בעקבות משבר גדול דוגמת זה של גירוש ספרר נוצרו מצבים רבים שהיו קרקע רחבה של עגינות בשל היעלמם של בעלים או גיסים שעקבותיהם לא נודעו. יש להניח שהתופעה גברה בשל עזיבת ספרד בדרך הים, והיו מקרים רבים של טביעה בים או נפילה בשבי של שודדי ים.
נוסף על מצבים הרגילים נוצרו בעקבות הגירוש מצבים אחרים שיצרו עגינות ליבמות. בעיה אחת היא בעיית היבמים המשומדים שעברו לדת הנוצרית בלב שלם והתנתקו מכל זיקה וקשר לדת ישראל. בעיה זו אינה חדשה בתולדות ישראל ונפוצה בספרד לאחר גזרות קנ״א- 1391 אבל הגירוש בשנת רנ״ב-1492 העצים אותה עוד יותר. אם עד אז היה אפשר לנסות לפתות יבם משומד לחלוץ ולו תמורת כסף, בשל עזיבת היהודים את ספרד נוצר קושי רב ביצירת קשר פיזי עם היבם. הוא הדין לבעיית האנוסים, שמספרם היה רב לאחר גזרות קנ״א, ובמהלך המאה החמש עשרה, הם התרבו עוד בעקבות הגירוש. אם עד הגירוש ניתן היה ליצור עמם קשר פיזי ואולי אף להבטיח מתן חליצה במידה גדולה יותר מאשר במקרה של משומד, למן הגירוש נבצרה אפשרות החליצה בשל הניתוק הפיזי. אך גם אם נותר אחי הבעל ביהדותו ועזב את ספרד אלא שבחר להגר ליעד שונה מזה של אחיו, הרי שלאחר מות האח נותרה האלמנה עגונה מבלי יכולת פיזית לבצע חליצה.
המגורשים מספרד בשנת רנ״ב(1492), שדבקו בדת אבותיהם נדדו ברובם לרחבי אגן הים התיכון, וכמה עשרות אלפים מהם הגיעו למרוקו. אחת הערים שקלטה מספר רב של מגורשים הייתה העיר פאס ואליה הגיעו רבים מיוצאי קסטיליה. עד מהרה התארגנו המגורשים ופנו להתמודד עם הבעיות המורכבות שנגרמו עקב הגירוש ההמוני ותלאות הדרך שפקדו אותם, בייחוד בתחום המשפחה. האמצעי המשפטי שבחרו לקידום פתרונות לבעיותיהם היה החקיקה והיוזמה הראשונה כבר שנתיים לאחר הגירוש בשנת רנ״ד (1494). קורפוס התקנות הכיל ארבעה-עשר סעיפים ועסק בנושאים שונים רובם מתחום המשפחה. הסעיף האחרון בקובץ עניינו ייבום, והוא יעמוד במרכזו של מאמר זה.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-השירה היהודית העממית – יעקב לסרי
השירה היהודית העממית – יעקב לסרי
תוכן העניינים מחולק הוא לחמישה חלקים שכלאחד דן בנושא אחר, והם, החלק הראשון דן בשירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים. החלק השני דן בשירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והתמוגגות.החלק השלישי בשירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים. החלק הרביעי בקינות על חורבן ירושלים ובית המקדש. החלק החמישי בשירי שבח והודיה, שירי מוסר, תפילה, אמונה וגאולה.
מידי פעם נשלב בכפוף לנושא הנדון או למאורע כלשהו, אם אישי או כללי, לאו דווקא לפי הסדר המופיע בספר. זהו מסמך נדיר, ממליץ לנסות לרכוש את הספר, רק בחנויות לספרים משומשים, או לצלמו באחת מאוניברסיטאות השונות, לבטח בבר אילן יש עותק שלספר זה.
מן המפורסמות הוא כי השירה היהודית עממית במרוקו היא שירה מגוונת וענפה. על אף הטלטלות העזות מאז העבר הרחוק ועד עתה, לא שקעה מורשת זו במעמקי הנשיה, שכן היא השימוש בה יומיומי ורצוף. יצירות אלה מזומנות ומהדהדות, עד עצם היום הזה, בכל מקום אשר שם נשארו הן עניין של מנהג ופרק של נוסטלגיה.
כוחן לא תש ולא נס ליחן, משום שלא נמצא להן עד כה תחליף, לא מבחינת סוגן ולא מבחינת עוצמתן, תחליף שיהיה נמרץ בביטויו ועז ביופיו, וימלא את מקומו, אם לנוחם בשעות מצוקה, ואם לתוספת בשעת שמחה.
יהדות מרוקו שבעה במשך שנים רבות אכזבות, חתחתים וייאוש, אך ידעה גם שנים של פריחה ושגשוג. הרעות והטובות הפרו אלו את אלו אהדדי, והבשילו את היצירות למיניהן. בלעדיהן אין לך לא שמחה נוסח הנובעת מן הלב ונכנסת ללב, ולא ביטוי נאות לצער, אם של היחיד ואם של הציבור.
ואכן בסוגי השירה על חלקיה ואפיוניה נמצא בבואה לדברי ימיה של יהדות מרוקו המפוארת, לנפתולי גלותה ולכוח סבלה ועמידתה במשך דורות האופל רבים. נמצא בה חותם רצף הקיום ששמר על תכנים חברתיים תרבותיים שורשיים.
שירים אלה שלשונם הלשון הערבית מוגרבית, המדוברת על להגיה השונים, משקפים את אי ההשלמה עם הגולה. החיים עמדו בסימן " כי לישועתך קיוויתי היום " אך ההוויה נעה בין קוטב העצבון לבין קוטב התקווה והציפיה לגאולה. היהודי עתים עיניו עמומות ודלוחות השל תלאותיו, ועתים נוצצות ומפיקות נחת בזכות ימים של השקט ובטחה במקומו, ובזכות תקוות העתיד המאירה לו.
כפרט הוא חש עצמו מזדהה עם הכלל וגורלו, ועם זאת ראה עצמו מוגן בקרב הכלל, מפני הסביבה העוינת, אם מוסלמים או נוצרים. אותן נאמנות והזדהות וזיקה הדדית שבין הפרט ובין הכלל הטביעו את רישומן בשירה היהודית העממית במרוקו.
תנועת שרל נטר – הלכה למעשה-יוסף שרביט
ייתכן שנשמעת בדבריו קריאת תיגר על הגישה הרציונאלית מדי של התפיסה החינוכית של כל ישראל חברים, הפוסחת על המימד הכה מרגש של הקהילה האותנטית, על המימד היהודי הצרוף. שמא מבקש הוא לומר כי האמת החינוכית והיהודית מצויה בין לבין, ולאו דווקא באפיק חינוכי אחד ויחיד. דומה כי בתווך מצויה השקפת העולם החינוכית של " שרל נטר " : מצד אחד להעניק ביטחון לבני הנוער ולהרחיב את אופקיו של עבר העולם הגדול והמודרני, ומן הצד השני – לכבד את קודשי ישראל, בלא כל תסביך נחיתות.
על רקע לבטים חינוכיים אלה מבקש בעל מאמר המערכת של " שרל נטר " ב – 3 באפריל 1948 להציג אסטרטגיה חינוכית דיאלקטית ואמביוולנטית : " שכן אין בונים על חורבות ואין נוטעים עץ על אדמה ביצתית……..
הכיצד ניתן לחנך ילדים ולחבבם את הספורט כשהיסודות רקובים והחומה מטה ליפול ? אם תאבו כי ילדינו יהיו בריאים, יפים וזקופי גו, עלינו לבנות בעבורם בית מאוורר ושטוף שמש. הגוף יתפתח באורח הרמוני, הרוח תהא צלולה והלב רגיש עד מאוד. החיוך שאנו רוצים כי יצטייר על שפתי ילדינו, הבה נתחיל לציירו על קירותינו. הבה נפתח שערינו וחלונותינו וניתן לאוויר הצלול והמחיה של המרחב לחדור בו. הכיצד השמחה יכולה לשכון עם הצלילים שבשיכון העוני, עם הריחות הלא נעימים ועינויי הרעב והמחלה ? הבה נבנה בטרם נחריב….זו העת למעשים ולהגשמה, ואם לא עכשיו אימתי ?
בקונגרס השנתי של הפדרציה של תנועות הנוער " שרל נטר " והצופים של יהדות מרוקו ובוגרי כל ישראל חברים, שהתקיים בפאס ב – 28-29 במאי 1950, יצאו בקריאה " להילחם בחירוף נפש בבעיות החברתיות כנגד המחלה, הבערות והעוני. באותו מעמד הציג אלפונסו צבע דוח פעילות של הפדרציה לשנת 1950, ממוקד בתנועת " שרל נטר ", כשהשאלה החברתית וסוגיית המללאח בלטה בו עד מאוד בהקשרן של " היחידות העממיות ". " הללו הופעלו ללא לאות על ידי אדגר גדג' ורוג'ה אבו בקזבלנקה, פאס, מכנאס, אוג'דה, מוגאדור ומראכש ", בזיקה לפעילות החברתית במללאח עצמו ובמחנות הקיץ. מתוך ארבעת אלפי הילדים שהגיעו למחנות הקיץ, הרוב נמנו על " היחידות העממיות ".
הערכה רבה הופנתה לאותן " יחידות עממיות " שפעלו בכל המללאחים של מרוקו. " היחידות העממיות " היוו מסגרת לחסרי מסגרת במללאח. בעיתון " נוער " נכתב על כך " אתם השמתם עצמכם למחנכים ומדריכים חברתיים של ילדים שהתאכזר גורלם במללאח והנכם פועלים תוך נדיבות לב ורצון טוב המסבירים את הצלחת יוזמותיכם ".
" שרל נטר " הייתה, כאמור, שותפה " למרכז החברתי לפעילות סוציאלית של המללאח, Centre Social du Mellah , שהיה מורכב מגופים סוציאליים בקהילה היהודית בשיתוף פעולה עם שליחי תנועות נוער מהארץ. היה זה גוף מתואם בעיקר לעשייה חברתית, כשהכול הסכימו להצהרתו המחודשת של המנהיג היהודי רב המוניטין ש"ד לוי כי " מרכז זה מנוע מלעסוק בהיבטים פוליטיים וכל כולו נרתם לעשייה חברתית סוציאלית בלבד.
ה " תיאום " האמור לא היה דבר מובן מאליו. להצהרה התמימה של ש"ד לוי קשורה פרשה לא כל כך תמימה מצד " המחלקה ליהודי המזרח התיכון ", מיסודה של הסוכנות היהודית. רוב השליחים בה באו משורות מפא"י ובעיקר ממפ"ם ; לא נמצאו בין שליחיה יוצאי " הפועל המזרחי ". מחלקה זו החזיקה בעמדות מפתח בצפון אפריקה בתחומי ארגון וחינוך של הסוכנות היהודית. עובדה זו, וכן העובדה כי עיקר עיסוקיה מצויים בתחומי החינוך בצפון אפריקה, גרמו לאנשי " הפועל המזרחי " לדחותה ולצאת במאבק נגדה ".
המחלקה החלה לפעול במרוקו במחצית השנייה של שנת 1949. ראש המחלקה י. זרובבל ונציגה בפריס א' פלג, ביקרו במרוקו. שליחיה – כעשרה במספר – הגיעו לשם בעיקר בסוף 1949 ובמחצית הראשונה של 1950. הם פעלו בתחומי הארגון הציוני " המגן , והחינוך הסוציאלי. שני שליחים פעלו בבית הספר בטנג'יר. אחד מהם, י' מיוחס, ביצע את משימתו התנועתית, וארגן תוך כדי עבודתו בבית הספר קבוצה לתנועת " השומר הצעיר ".
בקזבלנקה פעלה מרים אנגלברג – בן דב – בכל ישראל חברים, ושם ניסתה גם לגייס נוער לקבוצת " השומר הצעיר " שייסדה. רוב השליחים עבדו ב " מרכז השכונתי ", שנקרא גם " הבית הסוציאלי ", שהוקם על ידי המחלקה במללאח בקזבלנקה.
המרכז טיפל כנראה במאות אחדות של ילדים ובני נוער עזובים מהמללאח במגמה להכשירם לבקר בבית הספר ובתנועות הנוער וכן לקראת עלייתם ארצה. עבודת השליחים, שנעשתה ברוח ציונית ארץ ישראלית, זכתה להערכת גורמים בקזבלנקה.
משימתם של אברהם ומרים בן דוד, משליחי המחלקה, הייתה גם לייסד קבוצה לתנועת " השומר הצעיר ". הקבוצה נוסדה, ופעילותה התקיימה המחתרת ולעתים בתוך " הבית הסוציאלי ". שליח מחלקה אחר, משה ברק, שיועד באופן רשמי לעבודה ב " בית הסוציאלי ", פעל כשליח " דרור " בקזבלנקה.
Diffusion de l'oeuvre de David Ben Hassine
DIFFUSION DE L'OEUVRE DE DAVID BEN HASSINE
Cette modeste première édition, sans doute tirée à un petit nombre d'exemplaires, est en grande partie écoulée au Maroc, comme il est d'usage pour les publications de l'époque. Elle connaît aussitôt un succès prodigieux, et devient rapidement introuvable. La notoriété de David Ben Hassine s'étend, non seulement au Maroc, mais dans toute l'Afrique du Nord, et jusqu'en Orient, où ses piyyoutim sont popularisés par les rabbins-émissaires de Terre Sainte. Ainsi, le grand voyageur Réphael Ohana (1850-1902), originaire de Meknès, émissaire de Tibériade en Extrême Orient en 1886 , les fait connaître à Samarkand et dans tout le Turkestan. Certains d'entre eux sont publiés dans Séfer Pizmonim, à Calcutta, en Inde, en 1842 et à Aden, au Yémen, en 1925 . On en a même retrouvé dans la Guéniza du Caire. Enfin, Yossef Messas rapporte que le piyyout 'E'érokh Mahalal Nivi était bien connu en Pologne! De plus, à cause de la rareté de l'édition d'Amsterdam, de nombreux poèmes de David Ben Hassine continuent à paraître dans des anthologies publiées aux XIXe et XXe siècles, et même à circuler sous forme manuscrite, comme en témoignent les innombrables anthologies manuscrites, anciennes ou récentes, éparpillées de par le monde.
Des piyyoutim de David Ben Hassine comme 'E'érokh Mahalal Nivi, chanté pendant la Havdala et la brit-mila, sont entrés dans les rituels marocains et orientaux. De même, le piyyout 'Asadder Toush-bahta se trouve dans des mahzorim de Soukkot. Le plus connu de ses poèmes, " 'Oh.il Yom Yom 'Eshta 'é", est considéré comme une sorte d'hymne à la gloire de la ville de Tibériade et de ses saddiqim. Enfin, Vé-Simman Tov Vé-Haslaha, couplet extrait d'un poème nuptial, est devenu un chant d'allégresse entonné dans toutes les fêtes des juifs du Maroc.
EDITIONS ULTERIEURES DE TEHILLA LE-DAVID
Dans sa préface à la deuxième édition de Téhilla Lé-David, Aharon Ben Hassine, descendant du poète à la cinquième génération, explique que, par suite de son succès, et de sa rareté, l'édition d'Amsterdam ne pouvait suffire à la demande du public. Au début du XXe siècle, l'usage intensif des exemplaires imprimés, très recherchés, en avait rendu la lecture difficile. Finalement, Aharon Ben Hassine décide, vers 1930 d'entreprendre une collecte pour faire paraître une nouvelle édition. En 1931 il publie le nouveau recueil chez l'éditeur Yéhouda Razon, à Casablanca, en y "ajoutant des élégies et poèmes nouveaux, que le Maître composa après le départ de son volume pour la première édition". L'édition de Casablanca contient 240 poèmes, soit 56 de plus que celle d'Amsterdam. Cependant, le nouvel éditeur ignore l'existence de la longue complainte de David Ben Hassine sur les persécutions des juifs marocains pendant le règne du sultan Elyazid, dont nous parlerons plus loin, ainsi que les trois piyyoutim écrits par son ancêtre pour accompagner ses Azharot.
L'édition de Casablanca, très populaire, est largement diffusée. En 1973, Téhilla Lé-David est de nouveau imprimé à la suite d'un traité sur l'abattage rituel d'Aharon Ben Hassine. Cette édition, qui reproduit sans changement celle de Casablanca, n'est guère connue. Nous présentons ici la première édition universitaire de l'oeuvre poétique de David Ben Hassine.
תולדות חייהם ומשנתם ויצירותיהם של רבני וחכמי הספרדים -שמעון ואנונו
רבי אברהם ב״ר משה גלאנטי [השני]
נודע בשם רבי אברהם גלאנטי השני, בנו של המוסמך רבי משה גאלנטי הזקן, בן אחיו של רבי אברהם גלאנטי הראשון, דודו של רבי משה ב״ר יונתן גלאנטי. בצעירותו שלחוהו הוריו לשלוניקי ללמוד תורה מפיו של הגאון רבי אברהם מוטל. אחרי נשואיו השתקע שם והיה לאחד מרבני העיר.
היה שליח ירושלם בשנת תמ״ה [1685]. באותה שנה היה בקשטוריה והשכין שלום בין גביר העיר, רבי משה הכהן, שבביתו התאכסן, לבין אשתו לידשיה ובענין זה הגיע לידנו שטר הפשרה [ב״פרח מטה אהרן״ ת״ב סימן קו]. בשליחותו זו היה גם בלארסו שביון וגם בשלוניקי, בה שמע מפיו רבי חיים משה אמאריליו פירוש על המאמר "כל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה מחמתה״ [״יד משה״ לרח״מ אמאריליו דף קס״ד ע״ב].
בשנת תנ״ב שהה בצידון לרגל שליחותו, וחתם שם על גביית עדות בענין עגונה [״גינת ורדים״ אהע״ז כלל ג]. בשובו משליחותו נתקבל כרב ומנהיג בצפת, ושימש בכהונה זו שלש שנים, אך אחרי שפרצו מריבות בעיר, עזבה והלך לדמשק, בה נפטר בשנה תנ״ו [1696]. יהודי המזרח בארץ ישראל; סמכרי; קורא הדורות
רבי אברהם ג״ר משה גלאנטי [השני]
מרבני דמשק. היה מקובל מופלא. חיבר ספר שו״ת בקבלה וחלקו נדפס בתוך ספר ״ברכת אליהו״ לגה״ק רבי אליהו מני זצ״ל. חלק ב׳ של הספר של רבי אברהם הוא הגהות שלו על ספר ״שמן ששון״ [פרסייאדו], ההגהות נמצאים עדיין בכתב יד בישיבת פורת יוסף בירושלים.
רבי אברהם ב״ר משה די בוטון
מגדולי חכמי ורבני טורקיה. נולד בסלוניקי בשנת ה׳ש״ה [1545] ונפטר שם במגיפה הגדולה בשנת ה׳שמ״ח [1588]. נתפרסם בחיבורו הגדול ״לחם משנה״ – ביאור על הרמב״ם. מאז יצא לאור הספר ״לחם משנה״ הוא נלווה כמעט לכל מהדורות הרמב״ם. למד אצל הרשד״ם [רבי שמואל די מדינה] ביחד עם חברו, רבי מרדכי קלעי. כשעמד בכתיבת הלכות תפילה, הגיעו לידו ספרו של מרן יוסף קארו, ״כסף משנה״ – ביאור על הרמב״ם ובו כמה חידושים דומים לשלו, ואז כתב: ״היום ה׳ באדר שנת ה׳של״ה הגיע לידי פירוש הרב הגדול מורי״ק וכו׳ ומכאן והלאה לא אכתוב אלא הדבר המחודש אשר לי״. כן חיבר חידושים לש״ס – "מהררי נמרים״. כמה מתשובותיו הובאו בקצבי שו׳׳ת של חכמי דורו.
תולדות עם ישראל, כערכו
רבי אברהם ב״ר משה הכהן הספרדי
מן העיר קואינקה שבספרד. נולד בספרד בשנת ו״י או רי״א [1450-1451]. עם הגירוש הגיע לאיטליה. בשנת רס״ד בערך התיישב בבולניה, היה לרב הקהל ונודע לאחד מגדולי הפוסקים בזמנו. עמד לימין רבי בינדיט במלחמתו ברבי אברהם מינץ. רבי בינדיט השיב לו בחריפות על שעלב ברבי אהרן הכהן. גם רבי אהרן הכהן עצמו השיב לו עזות על שהעז לפגום בו ובמשפחתו וכתב: ׳ולאשר אמרת כי ממריבי כהן אני. בית אבי היה מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים… מהם מתו בקדושה ורבים נקברו בחיים לקדושת השם, ובנות הרב רבי יחיאל ז״ל בן הרא״ש ז״ל נשאו לקרובי… ונודע היה בית אבי ומשפחתי בכל גליל ספרד, כי כהני קואינקא ווברא קדושים היו, מקדישי שם שמים ברבים, מכבדי התורה, אנשי מעשה… וזה לי ט״ו שנה בבולונייא לא ימצא איש עלי באמת שמע מפי דבר בלתי הגון נגדו״.׳.
רבי בנימין ב״ר מתתיה בע״ס ״בנימין זאב״ ביקש קרבתו, מסר לו כמה מפסקיו כדי שיסכים עליהם, ורבי אברהם הכהן סמך ידו עליהם.
מכוא לספר"מימי! זאב״, עמוד פו
רבי אברהם ב״ר משה כלפון הכהן
מחשובי רבני ג׳רבה, רבי אברהם חי בשנים התמ״ח-התוצ״א [1931-1898], הוא בנו בכורו של הגאון העצום רבי משה כלפון הכהן זצוק״ל, נודע כבר באביב ימיו כתלמיד חריף ושקדן, ורבים ניבאו לו גדולות. הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ״ל היה עמיתו המובהק בתורה ולמדו הרבה ביחד, וכבר בילדותו היה נלחם במלחמתה של תורה עם חכמי דורו. הקפיד מאוד על לימוד המוסר יום ביומו, והיה זהיר מאוד בקיום המצוות בקפידא. לא הסתכל מחוץ לד׳ אמותיו ועיניו תמיד היו למסה ולבו למעלה. העמיד תלמידים גדולי תורה והרביץ תורה במשך שנים רבות, וממש זכה לכתר תורה נפסר צעיר לימים בן ל״ג שנים בשנת תרצ״א [1931]. רבי אברהם נתפרסם בכל רחבי תוניסיה כחכם הבקי בכל מקצועות התורה. משום כך נהגו חכמים להריץ אליו את שאלותיהם וביקשו את הכרעתו. הוא גם נודע כמורה ומחנך מעולה וכאיש נעים
הליכות, עת הרביץ תורה ב״ישיבת רבי יצחק חורי״. אלו הם חיבוריו:
א]. ״ברכת אברהם״ – שיסה רחבה בעומק העיון ויושר הסברא על מסכת ברכות נדפס בג׳רבא תרצ״א. ב]. ״ברכת אברהם״ – שיטה רחבה על מסכת חולין, ישראל תשמ״ב. ג]. שלחן ערוך קטן, כעין קיצור שולחן ערוך הכולל דינים נחוצים ביותר, ג׳רבא תשכ״ו. ד]. ״תורה וחיים״ ספר מקיף דינים ומוסרים, ונלוה אליו ספר ״משוש חתן״ דיני נדה ונישואין. ה]. ״בית אברהם״ – ב״ח, ספר גדול ומקיף על הלכות תערובות נדפס תשל״ה-תשל״ח. ו]. ״ברית אברהם״, כללי הפסק והוראה, ג׳רבא תשי״א. ז]. ״ברכת אברהם״ חלק ג׳ וחלק ד׳ על הש״ס סדר זמ״ן וסדר נק״ט, עדיין בכתב יד. ח]. יש עוד כתבי
יד בתחומים שונים.
תולדות ישראל, גדולי רמי טוניסיה ולוב, חוכרת ח. תשמ״ו
רבי אברהם ב״ר משה ערוסי
נולד בכוכבאן שבמרכז תימן בשנת תרל״ח [1878], למד תורה מפי רבי יחיא חמדי זצ״ל, עסק רבות בלימוד התורה והוסמך לרבנות ולדיינות בבית הדין שבצנעא. והיה בקי בחכמות כלליות, בשנת תרפ״ג עלה לארץ ישראל והוכיח רבים על המצב הרוחני השורר בארץ. בהשוואה לתימן, בנוסף לגדולתו בתורה היה פייטן חרזן
ומשורר. נתבש״ם בשנת תרצ״ד [1934] בפתח תקוה. ואלו הם חיגוויו:
א]. אזהרות יגר סהדותא, ב]. בית הריאה, ג]. אור לישרים, ד]. אורחות יושר, ה]. יורה חטאים, ו]. תועפות ראם וקרני ראם, ז]. זה
מנו, ח]. אוהל מועד, ט]. בן ראמים, י]. דם צדיקים, יא]. שיר חדש, יב]. הגדה של פסח, יג]. קורא הדורות, יד]. המחברת השנית.
רבי אברהם ב״ר משה קונמבריאל
היה בשאלוניקי בזמן מהרשד״ם ומהרש״ך, חכם גדול ומרביץ תורה בתלמידים ודרשן גדול, והיה דורש מדי שבת בשבתו בחברת תלמוד תורה בתוך קהל גדול, והיה אבי זקנתו אם אמו של הרב מו״ה דוד קונפורטי בעל קורא הדורות [דף מ׳ ע״ב], והחכם אמאטו לוזיטאנו כיבדו בשנת שכ״א ונשא את שמו בראש חיבור א׳ מחיבוריו.
אור החיים, בערכו
רבי אברהם ב״ר משולם ממודיגה
מחכמי איטליה ומרבניה מצינו אותו בשנת ה׳שי״ח [1558],
שהיה ממגיהי ספר ״הזוהר״ שנדפס במנטואה.
אטלס עץ חיים
רבי אברהם ב״ר נחמיה ב״ר נחמיאש
מחכמי טורקיה. מתלמידו של ״המזרחי״ [רבי אליהו מזרחי] ומוזכר בתשובותיו. נפטר בשנת ה׳רפ״ח [1528]. היה שאר בשרו של בעל ״היוחסין״ [רבי אנרהם זכותא] ודודו של רבי אברהם הלוי בר אליעזר, שהיה גיסו של בעל ״היוחסין״.
אטלס עץ חיים
רבי אברהם ב״ר נסים חיון
מחכמי ליסבון שבפורטוגל שהשתקע בטורקיה אחרי הגירוש משנת ה׳רנ״ז [1497]. מושבו בקושטא. בשנת ה׳רע״ו [1516] הדפיס את ספרו ״אמרות טהורות״ – ענייני תשובה ומוסר. בכתב-יד
השאיר את ״מאמר במופתים״ – ענייני נסים במקרא.
תולדות עם ישראל, נערכו
רבי אברהם ב״ר נסים קשטיל
יליד חברון, היה חתנו של רבי שלום ב״ר אליהו מני. משנת תר״ע [1910] כיהן כרבה של הקהילה היהודית בליסבון.
רבי אברהם ב״ר ניסים שלמה אלגאזי
גיסו של רבי חיים חזן בעל ״שנות חיים״ ורבי יום טוב אלגאזי. נמנה על חכמי ורבני ירושלם בשנים ת״נ-ת״ק [1740-1690]. במכון נמצא צלום ספר ״תעלומות חכמה״ לרבי משה ב״ו יהודה מגלייגו שהעתיק רבי אברהם.
תולדות חכמי ירושלים
סיפורי הנביאים-מוחמר בן עבד אללה אלכִּסַאאִי, ירחמהו האל־
הק׳דמה
בשם אלוהים הרחמן והרחום
אמר החכם, המלומד המובהק,
מוחמר בן עבד אללה אלכִּסַאאִי, ירחמהו האל־
א.פ – כאן נתוודע לסיפוריהם של הנביאים מנקודת מבטם של המוסלמים והאסלאם בכלל..יש לשים לדקויות, לדמיון הבולט למקורות היהדות וכמובן לסילופן המוחלט על ידי האסלאם, אשר למעשה מנכס לו את הכול מבלד אלוהים…אך לא ירחק היום שבו יגלו " מדעני " האסלאם הוכחות לכך שאלוהים היה מוסלמי לפני בריאת העולם……
התהילה לאלוהים, אשר הצמיח את הברואים [מן הארץ] בצמחים, ועשה אותם חיים אחרי היותם מתים, וקיבצם אחרי היותם מפוררים ( 1 ) ; והעבירם [בבריאתם] ממצב אל מצב: [תחילה] עשה אותם עיסה אחרי הדם המעובה, ואחר זאת ביקע בהם בקיעים וניקב בהם נקבים, ופיתל בהם עצבים והתקין בהם סמפונות, ושם בהם עורקים, אשר [לרוויה] משקים כנהרות הזורמים, ויצר בהם בשר והזרים בהם דמים. אחרי כן היטיב לעצב את גופם ולמתוח עליהם את עורם, ונפח בהם רוח החל בקדקודם, והמציא בהם תנועות ויצר בהם תנוחות; ושם להם צלעות בהתאמה, ושאר איברי גוף בהקבלה: וברא בהם את חמשת החושים, ללמדם דעת על הדברים החושניים ועל השגת המוחשיים. אחר זאת הוציאם אל החסד המדוד, להותירם בחיים עד עת מועד, ונתן להם בשפע חלב לפרנסם, והיטה אליהם את הלבבות לאהבם. כן השפיע עליהם רוב טובה ורומם בעיניהם את הדעה. ועת הגיעו לשלמות והשכילו להבחין בין אמת לבין טעות, הטיל עליהם מצוות כפי יכולתם והעמיס עליהם כפי שאתם, והאיץ בהם להתבונן ולימדם מוסר, למען ידעו כי אלוהים כול יכול וכי ידיעתו מקפת כול. ( 2 )
על כל אלה השבח לאל, המיטיב לעצב צורה ומעורר הערצה, אשר בראך ועיצבך ואיזן איבריך, והרכיבך בכל דמות שבחר. אכן, יתברך הטוב שבבוראים, ותפילתו וברכת שלומו על הטוב שבכל ברואיו – מוחמר חותם הנביאים ושליח ריבון העולמים – ועל כל בני ביתו וחבריו.
ועתה לעצם העניין. בספר זה כינסתי [סיפורים] המעוררים שימת לב לבריאת השמים והארץ, השדים (ג'ן), האנשים, ומצבי הנביאים, לפי מידת הידיעות שהגיעו אלינו על אודותיהם. זאת אחרי שעיינתי בדברים עיין היטב, ובדקתי את הקרוב ואת הרחוק מצד ההתאמה אל האמת. אלה הדברים אשר חיברתי, ומה שמתוכם מנוגד לאמת, יחול עוונו על ממציאו. אץ הצלחתי אלא באלוהים, שבו אשים את מבטחי והוא המספיק לי, ומה טוב המבטח. ( 3 )
1 – זוהי תמצית ההשקפה הקוראנית על בריאת האדם וגורלו בעולם (השוו סורות 17,71; 28,2; 6,99), דהיינו: יצירתו מעפר הארץ, החייאתו, המתתו והעמדתו למשפט ביום הדין. ראו גם להלן והערה 2.
2 – כאן לפנינו תיאור מפורט יותר של ההשקפה הקוראנית הנזכרת במהדורה, הערה 1. הוא כולל רעיונות וביטויים קוראניים נוספים (למשל סורות 22, 7-5; 16-12,23), לרבות ההשקפה שמצוות האסלאם אינן משא כבד כמצוות היהדות(טורה 286,2).
3 – אלה תהילות וברכות מקובלות בספרות המוסלמית, חלקן מהקוראן(סורות 82, 8-7; 14,23), וחלקן מהמסורת הבתר־קוראנית.
סיפור הלוח והקולמוס
אמר אבן עבאס : ( 4 ) בראשית ברא אלוהים את הלוח הגנוז, ונגנזו בו מה שהיה ומה שיהיה עד יום הדין. אין יודע מה יש בו פנימה, אלא אלוהים לבדו, ועשוי הוא מפנינה לבנה. כן ברא לו קולמוס מאבן חן, שאורכו מהלך חמש מאות שנה והוא משונן, ונובע ממנו אור בנבוע הדיו מקולמוסיהם של בני העולם הזה. אחר זאת יצאה קריאה אל הקולמוס לאמור: ״כתוב!״. אז נחרד הקולמוס מאימת הקריאה עד שהדהד קולו בשבחו לאלוהים כהדהד הרעם, ואחרי כן זרם על הלוח עם הדברים שהזרים בו אלוהים: הוויית היקום כולו עד יום הדין. התמלא הלוח, יבש הקולמוס, אושר מי שאושר ואומלל מי שאומלל.
4 – הוא עבד אללה בן עבאס, בן דודו של הנביא מוחמד, אחד המסרנים הבולטים ביותר בספר זה. מסרנים נוספים, בולטים כמוהו בספרנו, הם המומרים הנודעים כעב אלאחבאר ווהב בן מנבה, שהוזכרו בהקדמה, הערה 16. עליהם ועל מסרנים נוספים המוזכרים לאורך הספר, ראו שוסמן, כסאאי, עמי 27-23 באופן כללי, ובייחוד שם, נספח ג, עמי 202-196, שבו מובאת רשימת כל המסרנים, לרבות הפרטים עליהם. להלן אזכירם בשמותיהם בלבד, ללא פרטים נוספים.
5 – סיפור זה מבוסס על הפרשנות המוסלמית לרמזים סתומים בקוראן (למשל סורות 22,85; 1,68) על הלוח השמור עם אלוהים בשמים, שעליו רשם את כל תולדות היקום לעתיד לבוא. לוח זה הוא, לפי האמונה המוסלמית, ״אם הספרים״(סורה 13, 39), דהיינו: המקור לספרי הקודש של שלוש הדתות המונותאיסטיות (וראו גם הקדמה, הערה 5 והקשרה: מהדורה, הערות 238, 269 והקשריהן). לפנינו בסיפור זה גם השתקפות של התפיסה הדטרמיניסטית שרווחה בתאולוגיה המוסלמית: לפרטים על כך ראו גולדציהר, הרצאות, עמי 79-66: לצרוס־יפה, פרקים, עמי 372-364.
סיפור בריאת המים
אמר אבן עבאס: אחר הדברים האלה ברא אלוהים פנינה לבנה בגודל השמים והארץ, ולה שבעים אלף לשונות, והיא משבחת את אלוהים בכל לשון מאותן לשונות בשבעים אלף שפות. אמר כעב: ולה עיניים, אשר לו הושלכו בהן הרים שלא ייעקרו, לא היו אלה אלא כזבובים בים הגדול. אחר כך קרא לה אלוהים, והיא נחרדה מאימת הקריאה עד שהייתה למים זורמים המכים אלה באלה כגלים. ועוד אמר [המסרן]: כל דבר חדל {ז} לעתים לשבח את אלוהים, לבד מהמים; אלה אינם חדלים לשבחו, ושבחיהם הלוא הם סערתם ותנועתם. כן ביכרם אלוהים על שאר ברואיו ויצר אותם מקור להם, כמו שנאמר: ״ויצרנו כל חי מן המים. הלוא יאמינו?״(סודה 21, 30). אז יצאה קריאה אל המים לאמור: ״הסכיתו!״. הסכיתו [המים] בהמתינם לדבר אלוהים. היו אלה מים זכים, נטולי עכרוריות וקצף.
הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה 1948-1956-חיים מלכא
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
חוליות המיון.
עם תחילת הדיונים על חידוש העלייה מצפון אפריקה החליטו לוי אשכול, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, וגיורא יוספטל, הגזבר וראש מחלקת הקליטה, שמעתה לא יועברו העולים מן האונייה אל למחנה, " שער העלייה " ומשם ליעדיהם הסופיים, אלא מן האונייה – ישירות להתיישבות.
בדיון מליאת הסוכנות הציע אפוא יוספטל שיוקמו " חוליות מיון ", הן יישלחו למרוקו ותוניסיה, וכבר שם, לפני היציאה לארץ, יבצעו ציון והתאמה להתיישבות ולעבודה חקלאית. ואכן ב-14 ליולי 1954 קיבלה מליאת הסוכנות את הצעתו :
כדי להבטיח קליטה מסודרת וקליטה פרודוקטיבית של עולים, תקים הסוכנות היהודית במרוקו ובתוניסיה חוליות מיון המורכבות מב"כ מחלקה העלייה, הקליטה וההתיישבות. מתפקידי חוליות אלה יהיה לקבוע את קצב העלייה, למיין את העולים לפי מקומות העלייה בארץ ולהבטיח את אפשרות העברה של רוב המשפחות הללו להתיישבות ולאזורי פיתוח.
ב-26 ביולי 1954 אישר " המוסד לתיאום " את החלטתה ואף הגדיל את סמכויות חוליות המיון : אין להעלות משפחות, אשר לדעת חוליות המיון אינן מסכימות ללכת להתיישבות חקלאית או לעבודה באזורי פיתוח, כך הורה " המוסד לתיאום " לצרף את נציגי משרד הבריאות לחוליות המיון.
על תפקיד חוליות המיון הסביר יהודה ברגינסקי לחברי הנהלת הסוכנות בדצמבר 1954 : " אסביר בקיצור נמרץ כיצד עניינים אלה מתנהלים, תפקיד נציגי מחלקת העלייה בצוות הוא רק לבדוק אם האנשים מתאימים לכללי הסלקציה, שלא יסתננו לארץ מקרים סוציאליים ;
ולגבי אנשי הקליטה וההתיישבות בחוליות המיון ; תפקידם להתאים את המועמדים לעלייה להתיישבות באזורי פיתוח בארץ, ורק העולים העומדים בקריטריונים של חוליות המיון, יועברו לשלב הבא של בדיקה רפואית.
העולים חותמים במרוקו ובתוניסיה על התחייבות ללכת להתיישבות, גם אם אינם תושבי הכפרים. הסוכנות היהודית " הכשירה " בארץ מועמדים, ובתוכם עובדים סוציאליים, ולקראת סוף 1954 נשלחו למרוקו ולתוניסיה. למותר לציין, כי כל חברי המיון היו יוצאי אירופה.
למרוקו נשלחו חיים טולצ'ינסקי, יהודית קסטלן וזליג נחומי, ואליהם הצטרף נציג מחלקת העלייה ממרוקו ; ולתוניסיה נשלחו חנן פרץ, מנחם וילנר, אריה פויארשטיין ומשה רבר.
יהודה ברגינסקי, שלימים הכה על חטא על תמיכתו בסלקציה, פרסם בשנת 1978 את ספרו " גולה במצוקתה " על חוליות המיון סיפר, כי ביצעו מיון סוציאלי תוך מראות קורעי לב של הפרדת משפחות. " מופתע אני איך השליחים לא מעלו בתפקידם ומדוע הסכימו לעשות עבודה זו ? " כתב : והוסיף על רשמיו עת יצא לאחר הכפרים במרוקו עם חוליות המיון :
" יצאתי לטייל בכפר, והנה ראיתי עשרות אנשים ונשים יושבים במעגל ומשוחחים בלחש, כאשר על האדמה המאובקת שכבה אישה מבוגרת עטפה בגדים רחבים, והיא מתייפחת חרש, פולטת מלים בודדות בתוך בכיה העצור. מידי פעם אימצה את ידיה אל גופה וברוב צער גילגלה עצמה באבק. סברתי לתומי שהיא חולה. אולם הוסבר לי שהיא מתגוררת עם משפחת ביתה הנשואה. הבעל מבוגר ומספר בני המשפחה גדול מן המותר לפי תקנות העלייה, והיא איננה נכללת ברשימה.
חשבתי, מה אנו עושים ? מה יהא על אישה זקנה בודדה זו, שתאלץ לחפש לה קורת גג ופת לחם. הרי זה ממש רצח ! ומה תחשוב המשפחה על צוות המיון, על ישראל ועל העם היהודי, שהביאו לנטישת האם ? ומה יחשבו עלינו, האשכנזים, הבאים להכניס סדרים ולתקין תקנות " .
בתחילת 1955 פורסם מאמר בעיתון " המבשר ", היוצר בדרום תוניסיה, וכותרתו " הצלה או מיון ? " וכך נכתב על עבודת חוליות המיון :
זה היה במקרה ביום סגריר, בו נודע לנו על בואם של ארבעה ישראלים שהגיעו באווירון הענק ממרסיי לתוניס….יושבים להם סביב שולחן אחד ארבעה במספר….כבר ניתנה הוראה לא לאשר סופית אף עולה מבלי שיעבור דרכנו…
משפחה שגמרה את כל הפורמאליות, עברה כל מדורי גיהינום ומחכה לרגע האחרון, בו תקבל את ההוראה להפליג ולעזוב את המקום. במקום זה מתבקשת לעבור את " צוותי המיון ". מבלי שידע מה צפוי לו, נכנס ראש המשפחה, מנהל חשבונות במקצועו, אחריו אשתו ובנו המבוגר בגיל 16 שגמר תיכון, ויתר הילדים – 8 במספר, עוברים כבני מדון אצל צוותי המיון. אחרי כל המשאלות ( שאלות ) לראש המשפחה ולאשתו אם היא יודעת לחלוב פרה, ואם ידעה פעם לחרוש וכו….וכו….., ואחרי כל הרישומים בא פסק הדין : לפי חוק שבידינו מפרנס אחד לחמש נפשות ולא לשמונה. אתה לא תוכל לעלות. תגובותיו של ראש המשפחה ואשתו אין בהם לשכנע את הצוות. סקנדל במשרד. מיד נקרא המשרת ומוציא בכוח את הסקנדליסטים.
גנזך 710/53, העיתון המבשר, נשלח משרגאי לראש הממשלה ב-1 לפברואר 1955.
למעשה היו חוליות מיון אלה במרוקו ובתוניסיה האמצעי להשגת שתי מטרות :
1 – העמקת הסלקציה תוך הבטחת אי הסתננות של מקרים סוציאליים
2 – מיון העולים במרוקו ובתוניסיה להתיישבות, כלומר מהאונייה – למושב, וכך להבטיח את פיזור האוכלוסייה בארץ, על פי תפיסתם של לוי אשכול וגיורא יוספטל.