אלי פילו
הקהלה והשד"רים – רבי דוד עובדיה זצ"ל
רבי מאיר עובדיה
כולל ועד עדת המערבים – ירושלים שנת ה׳ תרכ״ט (1869)
שד״ר זה לא נודע מקורו כעת, ואף לא נזכר בספרי השדרי׳ם אשר לפני
דא תהא למיקם כי האיר אל עבר פנינו הרב שד"ר מק״ק המערביים אשר בעיר עז לנו אלקים, כוננה עליון. ויבן אצלו ציון כי״ר ה"ה כמוה״ר מאיר עובדיה. ש״ץ ואייתי מתניתא בידיה וברוך מפיו יקרא את כל התלאה צרת הבת ירושלים מדלית איסר. חסרון כיס קשה ירדנו לצערים׳ עם ה'. ואנחנו קמנו ונתעודד ועשינו לו נדבה כנימוס. להחיות עם רב. שמה נקבצו באו ממורח וממערב. ועם היות כי לימים שעברו היו מקבצים על הגבאות מדי חדש בחדשו. מן החצירות ומן הבתים פעם אחת בחדש חטים ושעורים. ומעות לזכות אחינו בני בריתנו ק״ק המערביים אשר בירושלים תוב״ב. מ״מ לפי רוב הימים בוטל התמיד מחמת הרעב שעבר לתפ״ץ. והנה בעתה עלתה הסכמתינו עם הרב השד״ר להפקיד פקידים לקבוע מהיום הזה והלאה. קופה אחת לזכות המערביים הע״י. להיות גובים כל שני וחמישי מבתי כנסיות מאת כל איש אשר ידבנו לבו הן רב הן מעט. ומה שיתקבץ בעזר משדי יהיה השליש לעניי עירינו. וכי חלקים לק״ק המערביים וש״ץ אבותינו כי״ר יש״ץ החופ צפרו יע״א בחדש זו משנת וברך את נחלתך לפ״ק וקיים
ע״ה רחמים יוסף אנ׳ייני ס"ט – חיים אליהו ס"ט – רפאל משה אלבאז ס"ט
רבי אברהם יוסף בכהר׳ שלמה
שליח כולל ״בית אל״
שנת תר״ל – תרל״ב (1870 – 1872)
ראה מה שכתבנו על אביו ר׳ שלמה שהגיע לצפרו באותה שליחות בשנת תרי״ג וראה בס׳ אנצק׳ לתולדות חכמי א״י א׳ עט. קל״ח.
ממכתביו כאן ניכר שכברוהו, ״והן בעודינו חי זכר אזכרכם על כל הטובות אשר עשיתם עמדי״ וכו'
המכתב אל הגזבר אהרן אלבאז, ובו מקומות פנויים למלאת לכל שדרי שיוצא למענם, וחתום מר יוסף ויטאל ז״ל ועוד.
בהר הקודש ירושלים תובב״א
היום… לחדש … שנת…
בעזהי״ת יברכך ה׳ מציון, וראה בטוב ירושלים. יפרח בימיו צדיק ורב שלום
יקר מחכמה. האשל אשר ברמה. יקר תפארת. כולו בהדרת, יקר רוח איש תבונה, מלא רוח חכמה ובינה ה"ה הגביר המרומם, נדיב נדיבות שר ואור יומם כמוהר״ר סי׳ סי׳ אהרן אלבאז יצ״ו נר״ו יאיר וחי לעולם. בריא אולם. כיר״א
מראש מקדמי אר״ש יעבור שלום. תקרב הלום. ואנו ליה עינינו תכון תפילתנו. מול שכינת עמינו. השוכן בציון אחר כתל המערבי. עטרת צבי. ולפני המעון הקדוש מה נורא המקום הזה מקדש מעט בית אל ימצאנו למען יחי הוד לנצח ברבות הטובה. גם עד זקנה ושיבה. ואת יקר תפארת גדולתו ירום תשא וגבה נס״ו. ובא האות מודעת זאת אליך השר ידיד עליון וידיד נפשינו, כי הניע עת לחננה לשלוח שדרי למחיית וימן ה׳ לנו ציר אמונים האור כי טוב הדר הוא מעלת הרב הכולל. בישראל להלל, חן ערכו מי ימלל. ספרא׳ נהר נזכ״י פלפלא חריפתא כמוהר״ר אברהם יוסף ב׳ שלמה הי״ו חתנא דבי נשיאה הרב המופלא. חק לישראל כמוהר״ר יאודה ב׳ שלמה הכהן זלה״ה, הוא ההולך קדמת אשור בשליחות דידן ומפיו ידע רו״מ את עמלינו ואת לחצינו ובמה אנן קימין, כי הן בעון הקיפונו צרות רבות ורעות מכלות עיניים ומדיבות. כאשר הארכנו באגרת הכוללת ודבר שפתים אך למחסור. להדאיב נפשו היקרה לספר לפניו מקצת צרותינו אשר לא יכילון מגילות וידענו גם ידענו במזגו היקר חפץ חסד ומרבה להטיב הטוב והמטיב דאוריתא ובפרט עם המקום המקודש הזה אשר עצמו מספר כל תהלותיו וזה שער השמים אשר עיני כל ישראל עליו להגן על כל אחינו ושרינו שבגולה. כי שמה ישבו כסאות מאנין תבירין דקב״ה תבע ביקריהו. ותמיד לא יחשו יומם ולילה לא ישבותו להעתיר על כל אחינו ב״י ולארקא ברכאן לכל הנפוצים בגולה, ובכן בחסדו הגדול בטחנו למען יחזיק במעוזו וממכון שבתו יפן ברחמיו לשים עין השגחתו על הרב מר ש דייר לן להיות לו להדיר עדר לקרב לו התועלת טובה כפולה ומכופלת כמדתו הטובה עושה מאהבה לא נצרכה אלא להעדפה לסעדו ולתומכו ולצוות עליו בכתבי צוותא אי משום כבוד הרב השד"ר אברהם יוסף ב׳ שלמה היו׳, ואי משום המקום המקודש הזה. ונאמן בעל הגמול לשלם במטבא על כל פרוטה תרקבא, למען יאריך ימים ושנים, דשנים ורעננים, בבנים ובני בנים.
הון ועושר בביתו. תרב גדולתו, כיר״א: הלכ״ד עמוסי התלאות ומעתירים בעדו החיים והשלום:
יוסף ויטאל – אברהם יוסף ס״ט – רחמים חיים ענתבי ס"ט – אפרים ב׳ משה פירירא
הצעיר שמח גאגין – אהרן עזריאל
אורה של ירושלים – רבי שלום משאש זצוק"ל
עין במר בוכה ולב שמח
התרגשות ושמחה עצומה אפפה את הציבור כאן בארץ הקודש בהיודע שרבנו נבחר ברוב גדול, אסיפות ומסיבות ערכו לכבודו בכמה וכמה מקומות כאן בארץ הקודש, ביודעם את הזכות שנפלה בחלקם שרבנו יעלה ארצה ויכהן פאר בעיר שכולם מתפללים לשלומה ולבנינה.
כשנשמע הקול בקזבלנקא ניסו לשכנעו ולשדלו שישאר עימהם כי מאוד נקשרו עימו, כי היה נושאם כאומן אשר ישא את התינוק בהיותו מכהן בתפקיד. הרב הראשי למרוקו והיה ראב״ד, דרשן, מגיד שיעור, שליח ציבור, וכל עניני הדת היו תחת שבט ביקורתו, והתקשר מאד עם בני הקהילה בהיותו משתתף כמעט בכל אירוע, עריכת קידושין, אזכרות, דרשות, גם היה המקשר בינם לבין המלכות, אך כיון שראו שרבנו איתן בדעתו שמחו בשמחתו על הזכות שנפלה בחלקו של רבם לחונן את עפרה של ארץ הקודש מתוך כבוד והדר. וכפי שמעיד רבנו על עצמו, שאף שזו היתה משאת נפשו אך לפי מצבו שכולם אהבוהו יהודים וגויים והיה מבונה מכל טוב, אפשר שלולי בקשת הרבנים, לא היה עולה לארץ ישראל. במכתב שכתב לכל בתי הכנסת להיפרד מהם ולברכם, הביע בו רבנו את רגשותיו כי באמת קשה עליו פרידתו מהם.
אמר לי ברכני
גם בבית המלכות של מרוקו נשמע הקול כי רבם של היהודים עולה לארץ ישראל לכהן כרבה הראשי של ירושלים, ושמח המלך על הכבוד שתושבי ארצם חשובים אף בארץ ישראל, עד כי מוכנים לתת להם את המשרה הנעלה הזו להיות רבה של העיר שהיא משוש כל העולם, וכשחזר רבנו להיפרד מקהילתו במרוקו בא למלך חסן להיפרד גם ממנו. ״מה אומר לך״, אמר מלך מרוקו לרבנו ״אני יודע כי להיות הרב של ׳אל קודס׳(עיר הקודש) היא משרה שכל הרבנים מחכים לה, לך לשלום, רק אני מבקש ממך שתזכור אותי וכפי שאתה מברך אותי כאן כך תברך אותי בכותל המערבי שריד בית המקדש של היהודים״ ואכן רבנו הבטיח לברכו, וקיים.
(גם לאחר עשרות שנים שעזב רבנו את מרוקו, שרים ואנשי ציבור ורבנים שביקרו בבית המלכות במרוקו, היה המלך מבקש מהם שיבקשו מהרב משאש שיתפלל עליו בכותל המערבי)
כוח התורה
ובעיני רבים מהעולם שרואים את הרבנות כמשרה מכובדת, ובכל זאת רבנו לא הציע את עצמו ואף סרב בתחילה. זכה רבנו בזה לקדש שם שמים שראו שהנה ישנו אדם שיש לו את מירב הסיכויים לזכות במשרה המושכת כבוד, ובכל זאת בורח הוא ממנה. כשכולם אומרים שאין מי שיכול לעשות דבר כזה אלא התורה, ואכן זכה שהכבוד יהיה נחלתו שכיבדוהו בכל מקום, ובכל מקום אשר שמעו מגיע מזכירים אותו לשבח.
הכבוד רודף אחריו
גם תחילת דרכו של רבנו בדיינות, וכן כל התפקידים שנתמנה להם בחייו היה על ידי בקשת מכיריו, ונהג כפי שכתב הרמב״ם שכך דרכם של החכמים שבורחין מלהתמנות עד שמכבידין עליהם העם והזקנים. כידוע שבתחילה היה זה בסיבת פטירת הראב״ד דקזבלנקא הוא הגאון רבי מאיר חי אליקים זצ״ל, ובקשו למלאות את החסר, ואז מינו את רבנו עם ידידו הגאון רבי יעקב בירדוגו, לכהן כדיינים בקזבלנקא. וגם שנתמנה לראב״ד דקזבלנקא ־ היה זה ממילא לאחר פטירת הראב״ד הגאון רבי חיים אבן סוסאן זצ״ל, וגם התמנותו לכהן כרבה הראשי למרוקו היה זה לאחר פטירתו של הרה״ר למרוקו הגאון רבי מיכאל אנקווה זצ׳׳ל שראו ברבנו כממשיך ומינוהו. וגם לאחר שנבחר רבנו לרבה של ירושלים והיה תושב ישראל, ורצה לחזור לחסל כל עיניניו שבמרוקו, ומצד החוק היה אסור לו להיכנס חזרה למרוקו, ואף לסכנה היה נחשב הדבר, כיון שהערביים כשרואים יהודי שהולך להשתקע בארץ ישראל מחשיבים אותו לאיש מקבוצת היהודים הציוניים שמתעללים ביהודים. (זה לא האמת, אך כך מספרים להם בתקשורת שלהם) אך ההפך הוא הנכון וקבלוהו בכבוד גדול. והרבה מפסקי בתי הדין שהיו מונחים בארכיון בתי הדין בקזבלנקא מקודמיו והיו נחשבים לנכסי אוצר המלוכה, ניתנו לו מהמלך כשעלה ארצה. ומהניסיון של רבנו היה תמיד מייעץ לאברכים שלא לדחוק את השעה, וסוף הכבוד לבוא שבמקומם יושיבום, והיה אומר שהכבוד אם תראה לו שאתה שונא אותו, הוא יחפש למה אתה שונאו ונמצא שהוא רודף אחריך, ובכך תזכה לכבוד.
ומה שהדפיס רבנו בראשי ספריו מכתבי תהילה שקיבל מגדולי ישראל?! עשה זאת כדי להראות לבני התורה שסוף הכבוד לבוא. וכפי שב׳ רבנו זאת בהקדמתו לספרו ׳מזרת שמש׳ שמה שסיפר על עצמו הוא מכיון שיש בו צורך לצעירים ממנו, שיראו וכן יעשו. ובכגון זה אומר רבנו ׳מצוה לספר׳. ב) וגם מכיון שרבנו היה בורח מן הפרסום, ואותם שהכירוהו היו רק אותם תלמידי חכמים שבא עימהם במשא ומתן, לכך פרסם מכתבי תהילה כדי שידעו את ערכו ויעיינו בספריו, ושאם חושבים לחלוק שידעו שהם חולקים על ת״ח שהעידו עליו שיש לו דעת תורה והלכה נכונה.
סיפר אחד מן הרבנים שהתמודד בבחירות מול רבנו, שנפגש הוא עם רבנו לפני הבחירות, ואז אמר לו רבנו: ׳אני מתפלל על כבודו שתזכה אתה בבחירות ולא אני, לא חסר לי מאומה בקזאבלנקא.׳ ולא פלא שאף הרבנים שהתמודדו מולו, התיידדו עמו מיד לאחר בחירתו לידידי אמת לאורך ימים ושנים.
תשית לראשו עטרת פז
כשהגיע רבנו לכהן פאר בעיה״ק ירושלים, אמרו לו שנהוג ברושלים, שרבה של העיר הספרדי לבושו הוא גלימה ולראשו מצנפת, וכפי שנהג קודמו הרה״ג הרב פרדס זצ״ל, אך רבנו ויתר על הכבוד הזה באומרו שמספיק שהרבנים הראשיים לבושים כך, זה אומר כבר את הכבוד הראוי לרבנים.
כמו כן הודיעו לרבנו על כנס ההכתרה המיועד להתקיים, לרגל תחילת תפקידו לרבה של ירושלים, אך רבנו הודיע חד משמעית שאין הוא חפץ בשום כינוס, וכך היה.
וכבר לאחר כמה חודשים שיצא ספרו הראשון מסדרת תבואות שמש, זכה רבנו בספר המצטיין שיצא באותה השנה מטעם פרס על שם הרב יעקב משה טולידאנו זצ״ל. רבה הראשון של העיר ת״א.
David Elmoznino-Le premier precheur marocain
Le premier precheur marocain
A l'époque du second Temple, déjà, de nombreux Juifs s'étaient établis au bord du lac Kinnereth Les eaux du lac, douces, transparentes et poissonneuses, attirèrent les nombreuses familles qui tiraient leur subsistance de la pêche. La mer de Galilée, avec ses rivages couronnés de monts azurés d'une grande beauté, exerçait une forte attraction aussi bien sur les habitants du lieu que sur les gens de passage et les touristes.
Dans les années cinquante du vingtième siècle, lors de la nouvelle implantation, une jeune génération de pêcheurs vint s'établir à Tibériade. Répondant à l'appel du sionisme, les tous premiers nouveaux immigrants du Maroc débarquèrent en Eretz Israël avec leurs familles. Ils arrivèrent au pays prêts à prendre part à la construction du nouvel Etat, sacrifiant biens et richesses dans leurs terres d'origine, heureux de mettre enfin le pied sur le sol de la patrie dont ils avaient tant rêvé et vers laquelle tendaient leurs aspirations ancestrales.
Ce fut véritablement une Aliya messianique pure. Leur attachement à Sion et à Jérusalem était, aux yeux des envoyés d'Israël venus organiser leur montée, un sujet d'étonnement constant. Les Juifs du Maroc voyaient se réaliser les paroles des prophètes: "De toutes les extrémités de la terre, les Juifs reviennent reconstruire Eretz Israël." Et, ils sont venus. Venus pour reconstruire.
Au Maroc, les habitants de la ville de Safi, aux abords des rivages de l'océan atlantique, avaient fait de la pêche un art à part entière. La majorité des habitants de cette ville industrielle se consacraient à la pêche ou travaillaient dans les conserveries : ils étaient employés dans les nombreuses usines de traitement de poissons qui se dressaient dans le port de la ville et dans la zone industrielle de la cité. La fierté de la ville et de sa région était la sardine. La commercialisation de la sardine en conserve constituait la branche principale de l'industrie locale. Les boites de sardines affichant le drapeau marocain, l'étoile verte à cinq branches sur fond rouge et vert, s'exportaient vers le monde entier, y compris Israël et concurrençaient avec succès la sardine portugaise et la sardine espagnole.
Albert Elbaz, le pêcheur, avait passé toute sa vie sur un chalutier portugais qui sillonnait les ports de mer du Maroc. C'était un homme sain, solide et vigoureux aux traits décidés, les mains musculeuses zébrées de profondes cicatrices et tailladées par le travail ardu de toute une vie, le corps immunisé, le teint hâlé et la peau recouverte de taches brunes causées par le soleil brûlant.
En ce jour du 2 mars 1956, Elbaz apprit, comme tous les autres habitants de ce pays, que le Maroc venait d'obtenir son indépendance de la France. Il fut très attentif aux bouleversements intervenus quelques temps auparavant, au mois d'août 1955. Un moment historique où tout bascula au Maroc et dans sa ville natale, Safi.
En l'espace de quelques jours, différents mouvements insurrectionnels nationaux se levèrent et organisèrent manifestations et émeutes contre le pouvoir français. Ils revendiquaient l'indépendance et exigeaient le retour du roi du Maroc, déposé en 1953 et exilé depuis à Madagascar. Ce furent des temps très difficiles et pour les Juifs et pour les Musulmans. La radio diffusait en continu nouvelles, informations et déclarations diverses, expliquant aux habitants soumis à l'état d'exception décrété sur l'ensemble du territoire, la conduite à suivre.
Des officiers français se présentèrent à la maison des Elbaz et leur recommandèrent de verrouiller soigneusement jour et nuit, les lourdes portes en bois du bâtiment qui donnaient directement sur la rue. Il y eut certes une courte période de solidarité entre Juifs et Musulmans. Mais, dans la ville de Safi vivaient également des groupes d'extrémistes musulmans. Des villages des alentours, des musulmans chiites, ainsi que de dangereux activistes d'obédiences diverses, affluaient vers la ville. Lors des prières à la mosquée, les ministres du culte excitant leur auditoire, réussirent à les enflammer et, un vendredi, les fidèles. Des va-nu-pieds et des étudiants, des balayeurs de rues et des fonctionnaires, des portefaix et des agents secrets, des enfants et des adultes jaillirent des mosquées et se répandirent dans les rues.
Comme un troupeau de moutons débridé, ils défilèrent ruisselants de sueur, surexcités et survoltés dans les rues étroites de la ville, les mains armées de haches et de couteaux. Ils hurlèrent et rugirent, dévoilant aux yeux de tous leurs instincts meurtriers et scandèrent : Allahou Akbar ! Dieu est grand ! Si par malheur un enfant se retrouvait pris dans la houle de l'une de ces manifestations, son sort était scellé. Le piège était mortel. La meute sauvage exerça dans les rues étroites de la cité, une pression terrible sur les entrées des habitations. Lorsqu'un portail ne résistait pas à la poussée des déchaînés, cédait et s'éventrait, la horde se ruait en masse à l'intérieur de la maison, égorgeait tous ses occupants sans pitié, saccageait, dévastait et pillait à tour de bras.
Les autorités françaises décrétèrent l'état d'urgence. Le couvre-feu fut instauré dès six-heures du soir. Des soldats sénégalais furent postés aux quatre coins des rues avec ordre de tirer à vue sur tout violateur du couvre-feu. Pendant quelques jours, Juifs et Chrétiens restèrent reclus chez eux. Il y avait grand danger à se risquer dans les rues alors que l'on inhumait encore les morts tombés lors des affrontements. Après la proclamation de l'indépendance, de nombreux Juifs sentirent naître dans leurs coeurs, craintes et inquiétudes quant à leur avenir et à celui de leurs familles. Ils n'avaient plus le choix et décidèrent d'accepter ce que le destin leur dictait, aller en Eretz Israël. Ils se tournèrent vers l'Agence Juive résolus à s'inscrire pour la prochaine Aliya.
Un jour, en plein couvre-feu, Albert vit de la fenêtre de son domicile un jeune marocain jaillir de sa maison et courir en brandissant le drapeau marocain, les soldats tirèrent aussitôt et le tuèrent sur le coup. La décision d'Albert fut prise sur-le-champ, émigrer avec sa famille en Israël.
Le lendemain, après son passage aux bureaux de l'Agence et l'obtention de leur certificat d'immigration pour la prochaine Aliya, Albert réunit sa femme, son fils Léon et ses deux fillettes. Il leur fit part, avec une grande émotion, de sa décision de monter au pays.
"Nous quittons le Maroc pour une ville du bord du lac en Israël, une ville avec des chances de bonne subsistance." leur dit-il.
"Mais papa, notre maison est ici, nous sommes nés ici," lui dit Léon, son fils aîné. "C'est vrai. Mon grand-père et moi-même sommes également nés ici. Mais notre place n'est plus ici ! Nous ne sommes plus les bienvenus. Nous allons tout quitter sans en souffler mot à personne. Notre maison, notre vrai foyer, se trouve désormais en Eretz Israël, là-bas nous vivrons parmi nos frères juifs."
Le bateau Jérusalem se détacha lentement du port et entama sa traversée en direction d'Israël. Dès cet instant, on vit s'activer les gens de l'Agence, les responsables de l'intégration de la Aliya. Ils distribuèrent des cartes d'identité 'Nouvel-immigrant' aux voyageurs tout en s'enquérant de leurs voeux quant à la ville de destination en Israël. Un homme dans la file devant Albert demanda la ville de Haïfa. On lui répondit : "On te met sur la liste pour Ashkélon à un quart d'heure de route de Haïfa." Quant son tour arriva, Albert pria et supplia les fonctionnaires de l'Agence de lui octroyer une maison près de la mer, vu qu'il était pêcheur et que c'était le seul métier qu'il ait jamais exercé, le seul qu'il puisse pratiquer. On lui retourna : "Nous avons pour toi un endroit à un quart d'heure de route de la mer."
Et ils l'envoyèrent à Kiryat Shmona. Lorsque le bateau jeta l'ancre dans le port de Haïfa, les membres de la famille furent frappés par le paysage qui s'offrait à leurs yeux : l'image majestueuse du Mont Carmel auréolé de lumières scintillantes. Ils respirèrent profondément. Un sentiment de bien-être, d'espoir et d'exaltation de l'âme s’empara de tous – "Nous sommes arrivés en Eretz Israël !"
Les immigrants empruntèrent la passerelle du bateau et allèrent au-devant de la cérémonie de bienvenue officielle en Israël : deux hommes tenant deux longs tuyaux crachant du DDT, les arrosèrent sans prévenir et sans sommation aucune. Aussitôt la mère déploya sa longue robe et en recouvrit les deux fillettes pour les protéger. Albert qui tenait la main de son fils, la lâcha prêt à s'élancer contre les agresseurs. Il était très fâché, voyait rouge et serrait les poings. Ses habits et ses cheveux étaient recouverts de poudre blanche. Si son épouse ne l'avait retenu, il aurait certainement administré une correction bien sentie aux indélicats en réponse à l'offense subie. Du port de Haïfa à Kiryat Shmona, le voyage en camion fut long, fatiguant et éprouvant. La plupart des émigrants se couchèrent sur leurs bagages et s'endormirent. Albert, n'arrivait pas à fermer l'oeil malgré la fatigue accumulée. Les mêmes pensées tourbillonnaient dans sa tête. Il se mordait les lèvres à chaque nouvelle flambée de colère et au souvenir de l'accueil cordial et chaleureux qu'on leur avait réservé. D'ores et déjà il ne croyait plus un mot des affirmations sorties de la bouche du fonctionnaire chauve et trapu.
Debout à ses côtés dans le camion, un homme âgé, tenta de lui apporter réconfort et courage en disant : "Ils vous ont promis un endroit près de la mer, ils tiendront parole".
Lorsque dans la nuit ils arrivèrent engourdis et endoloris à Kiryat Shmona, Albert sauta du camion, regarda autour de lui, cherchant la mer. Rien. Pas même une odeur de mer. Il remonta aussitôt dans le véhicule et s'y incrusta avec sa famille. Rejetant par principe toute concession, il refusera obstinément de le quitter et de rejoindre les autres immigrants. Enfant, il avait fréquenté l'école de l'Alliance de Safi et parlait couramment l'hébreu. Il n'eut aucune difficulté à exprimer aux fonctionnaires la nature de ses doléances et de ses souhaits. A l'écart, observant la scène, se tenaient des policiers, l'inspecteur Azoulay à leur tête, se gardant de s'immiscer dans les décisions des employés de l'agence. L'inspecteur Azoulay, ému, écoutait les propos échangés entre Albert et les fonctionnaires. Il en fut très touché. Lui-même était venu du Maroc quelques années auparavant. Il s'adressa à Albert comme à un ami et lui dit : "Albert, je comprends ta colère."
"Monsieur l'agent ! Où est passé le respect dû à l'être humain ? Rien de tel au Maroc, parole donnée parole tenue."
"Albert, Kiryat Shmona est aussi un bel endroit, il y a… de beaux paysages et un très bon gagne-pain." "Ni paysages ni rien du tout ! On m'a promis la mer. La mer ! J'aimerais qu'ils tiennent leurs promesses. En tout honneur, comme des hommes." L'inspecteur Azoulay s'approcha du véhicule et tendit la main à Albert, qui se pencha et embrassa l'officier. Les policiers quittèrent les lieux. Des larmes perlèrent dans les yeux de l'inspecteur. Les policiers reprirent leur route. Albert se retourna, vit sa femme et ses enfants lovés tout au fond du camion, apeurés. Il respira profondément, les regarda au fond des yeux et dit :
"Ne craignez rien ! Nous sommes entre Juifs." Après de longues tractations qui se prolongèrent toute la nuit et la matinée du lendemain, on conduisit la famille Elbaz avec armes et bagages à Tibériade où une cabane en bois de la société Amidar leur fut attribuée.
La vie n'était pas facile à Tibériade. La chaleur était pesante et dame fortune guère souriante. Malgré tout, Albert aima le lac et le soleil, il savait qu'en bord de mer, tout finirait par s'arranger. Il trouva des emplois occasionnels en ville et occupa ses heures libres à construire une petite cabane sur le rivage du Kinéreth, un abri pour se protéger du soleil brûlant de la journée. Albert étala des feuilles de palmier sur le toit de son refuge en bois. A l'intérieur s'entassaient pêle-mêle un lit en fer de l'Agence-juive recouvert d'une vieille couverture militaire, une table bleue et un tabouret bancal. De vieux journaux tapissaient le sol en terre battue de la bicoque. Quelques cageots en bois de la Tnouva remplis de filets, de cannes à pêche de différentes tailles et d'accessoires divers pour la pêche, étaient éparpillés, sens dessus dessous. Ce tournant, Albert l'avait attendu depuis fort longtemps. La cabane était fin prête, les enfants déjà bien scolarisés et son épouse s'accoutumait peu à peu à leur nouvelle existence. Ils avaient réussi à trouver leur place en Eretz Israël. Il était temps de revenir à sa passion première négligée, la pêche. Avec des morceaux de bois, des chutes de découpes récupérées dans les menuiseries de la ville, il se lança dans la construction de sa future embarcation, tout en se remémorant les souvenirs vivaces du Maroc : son père et ses amis occupés à construire des barques sur le rivage maghrébin. Les images toujours présentes remontaient doucement à la surface. D'après ce qu'il avait retenu des enseignements prodigués par son père et par les constructeurs de bateaux marocains, il fallait procéder étape par étape : d'abord l'ossature, ensuite les veines et enfin l'enveloppe.
En premier lieu, Albert travailla longuement sur une forte charpente en bois, sur laquelle il fixa des lattes de bois souple qu'il recouvrit ensuite d'un gros tissu badigeonné d'un mélange de goudron et de peinture, pour assurer l'étanchéité du bateau et prévenir toute infiltration d'eau. Il travaillait dans le calme et la douceur. Il avait tout le temps du monde devant lui et son labeur sans fin se poursuivait jour après jour. La barque était de petite taille et apparemment dénuée de charme. Mais elle était robuste et imprégnée de souvenirs, de nostalgie et d'amour pour Safi et le Maroc laissés loin derrière lui ; pour son père et sa mère, pour la pêche qu'il pourra enfin reprendre avec une énergie renouvelée, dès que la barque sera enfin prête à être mise à l'eau. Pieds nus, il entamait son travail dès l'aube. Il lançait un premier regard attendri à la mer, plongée à cette heure dans une douce somnolence, enveloppée de couleurs pâles et abandonnée entre les bras de la montagne azurée encore assoupie.
Le matin, il travaillait avec ardeur dans le silence et le calme environnants. A la tombée de la nuit, de nombreux enfants se rassemblaient autour de la cabane, l'observaient, suivaient la progression de son travail et écoutaient captivés, ses récits passionnants qui les transportaient vers des mondes inconnus, lointains et mystérieux.
Pour le revêtement de son esquif, Albert hésitait entre une peinture rouge et verte, les couleurs du drapeau marocain et entre les couleurs de sa nouvelle patrie. Un jour, il remit aux enfants un pot contenant de la couleur bleue et un autre de la couleur blanche et les pria de l'aider à en recouvrir la barque. Pendant qu'ils peignaient, riaient et s'amusaient, Albert, ému, les regardait de ses yeux attendris, brûlés par le soleil: de petits Sabras à la peau couleur miel doré, fruits de brassages et métissages de la diaspora. Ils trouvèrent beaucoup de grâce à ses yeux. Léon, son fils aîné, s'acclimata rapidement à son nouvel environnement. Après l'école, il déambulait pieds nus, engoncé dans de grands pantalons larges et venait prêter main forte à son père sur la plage. Il était solide, sain et vigoureux, ressemblait beaucoup à son géniteur – le visage large, les pommettes anguleuses et des yeux en amande, mélancoliques à souhait. Il avait appris à s'adapter naturellement aux changements et s'entoura rapidement de nombreux amis. Son hébreu s'améliorant, il se lançait dans de longues conversations avec ses compagnons et évoquait en leur compagnie les souvenirs d'enfance du Maroc lointain.
A l'école Léon avait un ami, Nir, bon vaillant et courageux. Un garçon très amusant avec lequel on ne s'ennuyait pas un seul instant. Nir était très différent de Léon-le-brun. C'était un blond aux yeux bleus et Léon ne s’empêchait jamais de lui dire qu'il lui rappelait un oignon. Le brassage de la diaspora n'était pas toujours facile, ni pour les adultes ni pour les enfants. Léon et Nir se lièrent d'amitié, avec la mer en toile de fond. Ils se rendaient tous les jours à la plage après l'école. Ils s'asseyaient et devisaient ou alors, pieds nus, se mesuraient à la course sur le sable fin. Fatigués et en nage, ils pénétraient ensuite dans les eaux froides du Kinnereth pour une courte baignade rafraîchissante.
Un jour, en fin d'après midi, alors que le disque solaire incandescent descendait lentement à l'horizon, éclaboussant et embrasant le ciel de tonalités rougeâtres et rosâtres, Albert et son fils arrivèrent au bord du Kinnereth. Sa femme, venue assister à l'événement déterminant, un tournant décisif dans la vie de toute la famille, se tenait en retrait à quelques mètres de la scène. Elle venait rarement à la mer et c'était, en l'occurrence, une circonstance exceptionnelle. Albert était heureux de la voir. Dans ses bras, elle portait leur fils Tsion, un tout jeune Sabra de deux mois. Les deux fillettes, intimidées, se cramponnaient à ses pieds, ou s'accrochaient aux pans de sa longue robe.
Albert portait fièrement sur ses épaules le mat et la voile enroulée. Le jeune garçon coltinait la caisse en bois contenant du fil pour les cannes, les moulinets et le harpon muni de sa poignée en bois. La boîte aux appâts se trouvait déjà dans l’embarcation. Derrière eux, les petits Sabras qui avaient suivis la construction de la barque, fermaient la marche. Certains d'entre eux, doutant du résultat, étaient persuadés que l’embarcation ne flotterait pas, que tout ce grand travail avait été vain et que l'entreprise était vouée à l'échec.
Captivés, les plus jeunes parmi les enfants fixaient Albert avec une admiration sans bornes. Après avoir déposé la caisse dans la barque et planté le mat au milieu de l'esquif, Albert et Léon firent glisser l’embarcation qui reposait depuis une bonne année sur un monticule de sable et de gravier, vers l'onde azurée. Les eaux se refermèrent sur la barque en l'enlaçant. Elle oscilla l'espace d'un instant et paru être sur le point de se renverser – mais, d'un geste expérimenté, Albert tira sur les rames et la barque se stabilisa. Elle reposait sur l'eau, semblant reconnaître et retrouver son élément naturel.
Mais bien vite, le vent se mit à souffler avec force. Alors que les vagues écumaient, venaient se briser sur les rochers et menaçaient de le happer de son embarcation, Albert se tenait au milieu de sa barque tel un jeune homme de vingt-ans. Vaillamment, il résista aux lames et surmonta leurs assauts. Il s'éloigna peu à peu du rivage en s'efforçant de cingler vers le large. Assis dans la barque secouée comme une coquille de noix et livrée au gré des vagues qui la harcelaient sans répit, Albert leva un regard interrogateur vers le ciel. A sa grande joie, il constata qu'il n'était pas couvert.
De ses doigts habiles, qui gardaient le souvenir de chaque geste, il attacha les hameçons en fer au fil invisible auxquels il ajouta des bouts de liège qu'il fixa sur toute la longueur de la ligne. A l'extrémité du fil, il accrocha une pierre trouée au centre, destinée à entraîner les lignes au fond de l'eau. D'un tour de main familier, il retrouve le geste aisé du pécheur et lance ses lignes à la mer. Il ne se passe pas un instant sans qu'un poisson ne s'enferre déjà à l'une d'elles. Il ne tarde pas à le voir sauter hors de l'eau. De l'or pur véritable ! Il se penche, réussit à le tirer à lui, le hisse à bord de sa barque. Une seconde plus tard, sa prise reposait… dans le cageot de la Tnouva.
Sur le rivage, ses enfants et les petits Sabras impatients l'attendent dans une mêlée confuse. Ils voient la barque bleue s'approcher et, pressés d'admirer la prise, se précipitent en se bousculant.
Albert tient la lourde caisse contenant le précieux butin dans ses fortes mains, mais les hautes vagues qui inondent la grève l’empêchent d'aborder et éloignent le voilier du rivage. Ce n'est qu'à la troisième tentative que les vagues consentent à se calmer, à le porter et à l'approcher de son but.
Les enfants s'agglutinent et se serrent autour de lui, lançant des cris de joie. Ils l'aident à tirer la barque jusqu'à la concrétion de grains de sable et de gravier. Sa place habituelle depuis une année déjà, Albert se dirige fièrement vers sa cabane, tenant fermement le cageot de la Tnouva. Un grand poisson d'or reposait entre ses mains, une promesse palpable pour monts et merveilles à venir.
הסתת הפועל המזרחי מסכנת את העליה מצפון אפריקה
הסתת הפועל המזרחי מסכנת את העליה מצפון אפריקה
הנהלת הסוכנות תדון היום בפרשת עולי דימנאת
עיתון דבר 30/05/1955
אם הפועל המזרחי לא יפסיק את פעולת החתירה וההסתה שלו בקרב העולים החדשים מצפון אפריקה, המוגדרים לתנועת המושבים וכן את הפצת הלילות על כפיה בענייני דת במושבים, תהיה תנועת המושבים נאלצת לבטל את ההסכם המשותף אתו בדבר יחסים הוגנים בפעולה בין העולים ותפתח את שעריה בפני מושבי " הפועל המזרחי " המבקשים להצטרף אליה. הודעה זו מסר י. קורן, מזכיר תנועת המושבים של ההסתדרות במסיבת עיתונאים שנערכה בת"א.
בתארו את פעולת החתירה וההסתה של " הפועל המזרחי " ציין י.קורן, כי י.גרניקר, שליח תנועת המושבים בצפון אפרקיה אירגן 24 כפרים יהודים מהרי האטלס שבמארוקו לעליה לישראל, אך כשהמשפחות הראשונות הגיעו לקזבלנקה ומראקש החלו נציגי " הפועל המזרחי " בהסתה בין העולים בכנותם את אנשי תנועת המושבים אפיקורוסים, מחללי דת וכו'. כתוצאה מתעמולה זו קיבלו העולים מושגים מסולפים על המדינה בכללה. אם פעולת השמצה זו תמשך היא עלולה להכניס אנרכיה בעליה מצפון אפריקה. הנכון הוא, כי בתנועת המושבים יש מדור מיוחד לסיפוק צרכי דת ( כולל בתי כנסת ותשמישי קדושה ומאוגדים בה 60 כפרים שבהם שולט דין התורה. עובדה היא, כי " הפועל המזרחי " לא העלה עד כה אף תלונה אחת על כפיה בענייני דת. וודאי הוא שאם יוגדלו אחוזיו יוותר על כל מלחמה נוספת בשטח זה. במאבק זה נשמת העולה החדש בסכנה- אמר.
י.קורן ציטט מכתב ששלח מנהל מחלקת העליה בצפון אפריקהע. רבל אל מנהל מחלקת העליה במרסאל ד.נוימן, בו הוא מוחה על חטיפת האנשים על ידי שליחי " הפועל המזרחי " במרסאל וקובע, כי הפוהמ"ז לא הודיע למחלקת העליה כי הוא ארגן מישהו בדמנת וכי איש הפועהמ"ז תבע אפילו את עולי דימנאת לדין תורה לפני הרב הראשי במראקש ובכ"ז פסק הרב הראשי שאין כל הצדקה שהעולים מדימנאת יעברו דווקא לתנועת המושבים של " הפועל המזרחי " וביקש מנציגי " הפועל המזרחי " להעביר את פעולתו למקום אחר.
עובדות מזעזעות מסר במסיבה ראובן יפה, איש תנועת בני נוער המושבים שהתנדבו להדרכה במושבי העולים. מזמן, אמר,היה קורם "הפועל המזרחי" תחתיו מחוסר יכולת לקיים את המושבים שברשותו.הוא לא הצליח לגייס מספר קטן ביותר של מדריכים. שליחי תנועת בני הנוער של המושבים הלכו למושב שדה יעקב של "הפועל המזרחי" כדי להזעיק בו את הנוער לצאת להדרכה והצליחו להוציא אחד מהם בלבד. שליחי "הפועל המזרחי" אף הרחיקו לכת ומלמדים את העולים לעבוד פחות ולדרוש יותר, הדברים הגיעי עד _נסיונות למעשי אליטות
17 איש מאנשי חרובית קיבלו צ'קים ממשרד הדתות.בעוד שרק אחד מהם היה זקוק.לעזרה3 . ימיט לאחר שאירגנה תנועת המושבים את יציאת אנשי חרובית _להתישבות בעוצם וצויידו בfל, הוסבר להם ע"י אנשי הפועהמ"ז שהם צריכים לעבוד רק עד 12 דצהרימ.משהוברר להם כי הדבר לא יתכן הודיע חלק מהם כי הוא רוצה בעיקר את הפועל המזרחי" ויצאו מיד להפגין בת"א
. י.קורן וראובן יפה הכחישו בתוקף את העלילות על נסיונות להתיר אכילת חזיר מצד צוות המדריכים. זהי שקר והדבר נבדק היטב. כל הפעולה הדתית בקרב העולים נעשית בפיקוחו של משרד הדתות והרבנות ובהשגחתם.
תנועת המושבים פנתה לסוכנות ולמחלקת ההתישבות בדרישת התערבות. במסיבת העתונאים נמסר,כי מדעתה פנו 6 ממושבי הפועל המזרחי אל תנועת המושבים של ההסתדוית בבקשה להתקבל לתנועה ולמתן הדרגה כמו במושבים אחרים.
כפי שמודיע סופרנו,תדון היום הנחלת המוכנות היהודית בירושלים, בפרשה זו _שהסעירה את הציבור ותחליט על מקום קליטתם של עולי דימנאת.
מירושלים מודיע סופרנו,כי אתמול נערכה פגישה בין ראש מחלקת _ההתיישבות ל.אשכול, ובין משלחת הפועל המזרחי, והמשך השיחה נקבע להיום.אולי יעלה הענין היום גם בישיבת הנהלת הסוכנות.
מהותה של מצוות תלמוד תורה-רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם
מהותה של מצוות תלמוד תורה
[מאחר וציינו בהקדמה, כי חשיבות כתיבת ספר יוחסין היא להביאנו לומר ״מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי״ תוך תקוה שתורה לא תיפסק לעולם מזרענו ואף תחזר אחרי אכסניא שלה, ראיתי לנכון לכתוב מאמר על מהותה של מצוות תלמוד תורה ועל הקשר, בל יינתק, בינה לבין מסירתה מאב לבן לדורי דורות, ללומדה וללמדה].
המחבר בשולחן ערוך, או״ח סי׳ מ״ז א׳ פותח את דיני ברכת התורה באומרו: ״ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד״.
לכאורה, פתיחה זו אינה מובנת. זו פתיחה המתאימה להגדרה ולא להלכה, וא״כ מה כוונת המחבר בדבריו אלו.
ואכן, הרץ בפירושו מסביר, שברכה, במהותה מסמלת את היחס החיובי יחם דקדושה לאותה מצוה, וע״כ אי ברכה, מייחסת חלילה זלזול במצוה, ומאחר ולימוד תורה הינו דבר מיוחד שבקדושה, ולא עוד איזו שהיא חכמה מקצועית, לכן יש ליזהר מאד בברכת התורה הזו.
ורבנו יוסף קארו זצ״ל ממשיך ומפרט בהלכות הבאות, ״שצריך לברך בין למקרא בין למשנה בין לגמרא״ (או״ח מ״ז, ב׳) ובסעיף ג׳ מחדש שה״כותב בדברי תורה, אף על פי שאינו קורא, צריך לברך״ ואילו בסעיף ד׳ מבהיר לנו המחבר, ש״המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך״.
וכאן המקום לשאול: במה יפה כחו של הכותב על פני המהרהר, שהראשון חייב בברכת התורה ואילו האחרון אינו צריך לברך?
המשנה ברורה במקום מביא שתי תשובות. האחת, בשם הלבוש, ״דסבירא ליה דכתיבה עדיף מהרהור, משום דעבד מעשה״. דהיינו מאחר ובכתיבה, ישנה פעולה מעשית, לכן היא גוררת ברכה אחריה, מה שאין כן בהרהור, שאין בו שום פעולה מעשית.
התשובה השניה, שמביא ה״חפץ חיים״ במקום בשם תלמידי רבנו יונה וחיי אדם, ״דדרך הכותב להוציא תבות מפיו בשעת כתיבה״, דהיינו במעשה הכתיבה ישנו גם דיבור, מאחר ובדרך כלל אדם נוהג למלמל ולקרוא חלק מהמלים שהוא כותב ולכן חייב בברכה, מה שאין כן בהרהור.
תשובה שלישית מאד מעניינת ומאד מהותית, אנו מוצאים אצל רבי עקיבא איגד המשיב כי עיקר מצוות תלמוד תורה היא ללמד, כפי שכתוב ״ולמדתם אותם את בניכם״ על כן כל פעולה שדרכה ניתן ללמד את האחר מחוייבת בברכה, כגון קריאה או כתיבה, מה שאין כן בהרהור שלא ניתן דרכו ללמד את הזולת.
ולכאורה קשה, מדוע יסוד המצווה הוא ללמד את הזולת ולא הלימוד העצמי גרידא ולא זו בלבד אלא שמצוות לימוד תורה באופן עצמי לא מוזכרת כמצווה בתורה ואף המשנה לא מציינת את הלימוד העצמי כמצווה?
ואכן, תוך כדי עיון נמצא מצוות יסודיות נוספות שאינן מוזכרות במשנה במפורש, כגון קריאת שמע, תפילין, ישוב א״י..
והנה הרמב״ם עמד על הענין, בפירוש למשניות (מנחות פ״ב מ״א) בזו הדישון: ״והמשנה לא דברה על אלה המצוות דבר מיוחד לכלול דיניהם עד שיהא חייב לפרש אותו, וסבת זה בעיני, לפי שהיו הדברים האלו מפורסמים בזמן חבור המשנה והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרה וכלל, ואין ענין מהן נפלא משום אדם, וע״כ לא ראה לדבר בהן כמו שלא הסביר התפילה ר״ל נוסחה, ואיך יתנהג שליח ציבור לפי שהיה מפורסם ולא חברו בזה סדור אבל חברו ספר גס׳ וביאורו״. א״כ מאחר ואלו דברים של יום יום שהיו מפורסמים, לא היה צורך מיוחד לעמוד עליהם. דהיינו, מצוות אלה כ״כ ברורות ופשוטות, כי בלעדיהן אין קיום חלילה לעם ישראל, לכן לא הוזכרו מרוב יסודיותם. ואכן, קריאת שמע מהווה קבלת עול מלכות שמיים, תפילין גם הם מסמלים קבלת עול מלכות שסיים, ומצות יישוב ארץ ישראל, כפי שמסביר הראי״ה קוק זצ״ל ב״שבת הארץ״ מבוא ט״ו, בהשוותו את קדושת הארץ למצוות תלמוד תורה, וכפי שתלמוד תורה הינה מצווה ייחודית שלא באה רק ללמדנו איך לקיים מצוות, מאחר ויש גם נושאים לא מעשיים שאנו בכ״ז מצווים ללמוד, הרי שמצוות ת״ת גדלותה בכך שהיא מתחילה בדברים עליונים העומדים ברומו של עולם ומביאה אותנו אף לידי המעשה הקטן היומיומי, כך גם קדושת ארץ ישראל.
אמנם, עדיין יש צורך להסביר מדוע לא כתוב בתורה שמצווה ללמוד תורה אלא ללמד, והפלא הגדול הוא שאכן לאורך כל הפוסקים אנו רואים את ההדגשה של המצווה בתחום ה״ללמד״ ולא בתחום ה״ללמוד״!
וכך הרסב״ם בספר המצוות י״א כותב: ״ללמד חכמת התורה וללומדה״! ואמנם יש ספרים בהם הפכו את הסדר וכתבו ״ללמוד חכמת התורה וללמדה״. כפי שלכאורה הסדר הכרונולוגי מחייב, אך הרה״ג יוסף קפאח זצ״ל, חבר ביה״ד העליון בירושלים, אשר תירגם את ספר המצוות מהמקור הערבי דייק ודקדק שהרמב״ם כתב במפורש ״ללמד… וללומדה״ והקדים ללמד על פני ללמוד בניגוד לסדר הכרונולוגי הטבעי. וכאן המקום להדגיש כי בשפה הערבית בשונה מן העברית העניין לא ניתן לבלבול ולטעות מאחר והן שתי סלים שונות לחלוטין. מכאן, שלפי הרסב״ם עיקר המצוות הינו ללמד!
כ״כ, הרמב״ם בהלכות ת״ת פ״א ה״ב מדגיש את המצווה ללמד את בנו, בן בנו ותלמידו וכוי. כן, השלחן ערוך, ביורה דעה מקדים את הלכות מלמדים בסי׳ רס״ה, לפני הלכות תלמוד תורה שבסי׳ רמ״ו למרות שעל פי הסדר היה אמור להיות הפוך כפי שמופיע בנוסח התפילה ״ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכו׳״.
וכך אנו מוצאים בספר היראים ובספר מצוות הגדול ־ הסמ״ג, כי הדגש במצווה הינו ללמד. ולא זו בלבד, אלא אפילו בלימוד עצמי התלמוד מדגיש את הפעל ללמד. וכך הגמרא במסכת קידושין דף כ״ט. מביאה ברייתא הסונה את חובות האב כלפי בנו בזו הלשון: ״ת״ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות״ ובהמשך הגמרא מבהירה ״והיכא דלא אגמריה אבוה מיחייב איהו למיגמר נפשיה״ דהיינו אם אביו לא לימדו מתחייב הוא ללמד את עצמו. על אף שלגבי לימוד עצמי, מן הראוי היה יותר להשתמש בפועל ללמוד, בוחרת הגמרא את הפועל ללמד, ולא בכדי! אם כן חוזרת הקושיא לדוכתה ביתר שאת וביתר עוז, סדוע עיקר ויסוד מצוות ת״ת הוא ללמד?! ואכן הרצי״ה קוק זציי׳ל, בעומדו על סוגיא זו מסביר כי ההבדל המהותי והיסודי שקיים בין לימוד תורה לבין לימוד כל מדע כללי אחר הינו בכך שלימוד מדעים בא בד״כ ע״מ להרבות ידע ולספק את התיאבון האינטלקטואלי של האדם, מה שאין כן בלימור תורה חייב אותו ליסוד להיות שזור וקשור לנימים של אמונה. אם חלילה אדם מנתק את הקשר שבין תורה לאמונה הרי שהוא מרוקן את אותו ליסוד תורה מחיותו הפנימית. ויסוד האמונה מושתת על החינוך, על ההעברה מאב לבן ומרב תלמיד עד להגיענו למעמד הר סיני בו ירדה אמונה לעולם דרך מתן תורה כמבואר בספר הכוזרי(א׳, צ״א) והועברה ממשה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (אבות אי, א׳) וכן הלאה מאב לבן ומרב לתלמיד עד לדורנו אנו.
ואם כן, אומר הרצי״ה קוק זצ״ל, לימוד תורה חייב להיות משולב ביסודות של אמונה, על כן עיקר המצווה הינו ללמד את הזולת כי רק בפעולה זו קיים יסוד האמונה שהינו המסירה וההעברה מאב לבן. כמובן שעל ידי לימוד עצמי אנו מקיימים מצווה, אך קיומה בשלמות הינה כאשר אנו אף זוכים ללמדה לאחרים.
וכאן מעניין להזכיר את הדילמא המובאת בגמרא בה שאלה תלמוד גדול או מעשה גדול, ולאחר דיון נמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה.
ולכאורה קשה, הייתכן שהאמצעי יהיה גדול יותר מן המטרה ? והלא גם ממסקנת הגמרא משמע שהמעשה הוא העיקר והתלמוד הינו אמצעי בלבד המביא לידי הסטרה הסופית, המעשה!
אלא כפי שהסברנו לעיל בשם הראי״ה קוק זצ״ל (שבת הארץ – מבוא ט״ו) שגדלותו וייחודיותו של לימוד תורה הוא בכך שהוא מתחיל מן הדברים העליונים ביותר העומדים ברומו של עולם וסביא אותנו אף לידי המעשה הקטן היום יומי, לכן גדול תלמוד, שמתחיל בעליונים, ומביא לידי המעשה הקטן היום דמי.
ועל פי זה, נוכל להבין את ההשוואה המובאת ע״י ה ״חפץ חיים״ בהקדמתו לספרו ״שמירת הלשון״, וכן בפ״א בה הוא מביא את דברי הירושלמי (פאה פ״א ה״א) דכשם ששכר תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, כן ענשו של לשון הרע שקול כנגד כל העוונות. נמצא, שתלמוד תורה גדולה שבכל המצוות, וכנגדו לשון הרע – חמור שבכל העוונות.
ומפרש ה״חפץ חיים״ את הטעם, באומרו, ״דכמו שבענייני היסודות שהטביע השם יתברך בעולם, דהיינו: אש, רוח, מים עפר – היסוד הרוחני הוא הרבה יותר חזק מהיסוד הגשמי, עד שכמעט אין נחשב אצלו הגשמי למאומה: כמו שאנו רואים בחוש. שבהתגבר האש על דבר הגשמי, מכלהו. וכן בהתגבר יסוד הרוח, הוא יכול לפרק הרים ולשבר סלעים, כן הדבר בענינים העליונים, כמו ציצית ולולב ושופר וכל המצוות, אף שעל ידם פועל גם כן תקונים גדולים בעולמות העליונים, ועל ידם ג״כ נתקדש האדם להשם, כמו שכתוב (במדבר ט״ו, מ׳) ״ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם״. אף על פי כן אין שום השתוות בינם לבין לימוד התורה, כמו דאיתא בירושלמי פרק א׳ דפאה (שם), שכל המצוות אינם שוות לדבר אחד מן התורה. וטעם – כי כל המצוות הם מצטרפות אל הגשם, כמו מצוות ציצית, אי אפשר לקיים אלא על ידי לבישת בגד שהוא גשמי, וכן סוכה ולולב, וכהאי גונא כל המצוות. לא כן לימוד התורה, שעניינו תלוי בכח הדיבור, שהוא כח פשוט רוחני בלבד, וכך פעולתו שפועל למעלה, נורא עד מאד, ועל כן קדושת תלמוד תורה הוא כנגד כולם. וכן הדבר להפכו בענין קלקול, כי בכל האיברים שהוא עושה בהן עוונות ־ מחמת שהן גשמיים אין קלקולו למעלה גדול כל כך: לא כן בעוון לשון הרע ורכילות, שפועל פעולתו על ידי כח רוחני בלבד – קלקולו למעלה בעולמות העליונים, הוא חזק ונורא עד מאד, ולכך ענשו גם כן הוא כנגד כולם״ עכ״ל.
דהיינו המכנה המשותף, בין שניהם, הוא שבשני המקרים העניין מתקיים על ידי דיבור, שהינו כולו רוחני ללא כל אמצעי גשמי.
בדיוק כפי שהגדיר הראי״ה קוק זצ״ל, לעיל, שגדלותו וייחודיותו של לימוד תורה הוא בכך שהוא מתחיל מן הדברים העליונים ביותר העומדים ברומו של עולם.
ואכן כפי שמסביר הרב אלימלך בר שאול זצ״ל בספרו ״ריח מים״: ״אחד הדברים המאפיינים את מהותו העצמית של האדם הוא: הדיבור. בכשרון הדיבור יש משום מיצוי אותו דבר מיוחד ומקורי שנתיחד לאדם מתחילת בריאתו, ממחשבת הבורא בו, מסוד היצירה ותכליתה. ״ויהי האדם לנפש חיה״ – מתרגם אונקלוס: ״לרוח ממללא״, ורש״י מפרש: שניתן בו דעה ודיבור. כי הדעה והדבור, הם אור נפשו וסוד חייו של האדם שנברא בצלם אלקים. הודו והדרו, כתרו ועטרתו. בהם ומהם יסוד היצירה של האדם, יסוד החידוש, ההמצאה, השאיפה לשלמות, לתקון עולם ואדם, לשמים חדשים וארץ חדשה… ודורשי רשומות הגדירו בלשונם: הדעה הוא מלכות פנים, והדיבור הוא מלכות חוץ… ועל כן ניתלו בבירור כמה גופי הלכות חמורות, ועצם הוצאת דיבור מן הפה בצורה מחייבת – יש משום מצוה לקיימו, ויש משום איסור לחללו. ״מוצא שפתיך תשמור – לא יחל דברו״ (דברים, כ״ג, כ״ד) לפיכך נתנה תורה ערך כה גדול לנדר, והחמירה כל כך בעונשו, כי כאן לא עבירה פרטית, לא פגם בודד, אלא חילול מהות האדם. ואין עוון יותר גדול מעוון של טשטוש מהות, של מחיקת העצמיות… לשון הרע ורכילות אינן רק עבירות חמורות משום נזקו הממשי-המוסרי, אלא יותר מזה: הן השלכת כתר האדם לאשפתות, וכן לגבי יתר העבירות התלויות בדיבור״.
כך גם תלמוד תורה, המתקיים כולו ע״י הכלי הרוחני הנשגב – הדיבור, שהוטבע באדם ע״י הבורא יתברך, בבריאתו, פועל בעליונים, ללא כל אמצעי גשמי. ואכן מי שזכה לסגל לעצמו השקפת עולם ותפיסת חיים של תורה, במלוא מובנם של מושגים אלה: בן של תורה, קשב של תורה, שכל של תורה ורגש של תורה, הרי חייו כולם תורה, מלאי אור וטוהר, תמיד במעלה.
בדיוק כמו השמן, המפיק חיים, ומפיץ אור, ואינו מתערב, וטבעו שהוא צף תמיד למעלה כמובא במד״ר, (דברים, כי תבוא) רבנן אסרי בחמשה דברים נמשלה תורה, במים, ביין, ובדבש, ובחלב, ובשמן״.״ והמדרגה הנעלה ביותר היא ההשוואה לשמן כמפורש שם ״מה השמן הזה, אפילו אתה נותן אותו בכמה משקין הוא נעשה עליון על כולם, כך היו ישראל עליונים כמו שכתוב ״ונתנך ה׳ אלקיך עליון״.
Resume -La famille Mamane,issue de la famille du Rambam-Rephael Mamane
Préface.
«La couronne des vieillards, ce sont leurs petits-enfants; l'honneur des fils ce sont leurs parents. »(Proverbes, 17 ; 6)
Rabbi Parnah à dit au nom de Rabbi Yohanan : «Tout érudit dont le fils et le petit-fils sont érudits, la Torah demeurera au sein de sa descendance à jamais, comme il est dit «Mon alliance ne sera pas retiré de toi, de ta descendance et de la descendance de ta descendance, à jamais.» (Baba Metsia).
C'est avec un sentiment de joie et de gratitude envers D.ieu que je loue l'Eternel de m'avoir permis de réaliser ce projet, l'écriture de cet ouvrage de recherche sur ma famille et mes origines.
Ainsi, j'ai grandi depuis ma plus tendre enfance, dans la maison de mon père, mon maître, selon l'héritage de nos pieux ancêtres, dont la lignée remonte jusqu'au «Grand Aigle», «le Maître de tout Israël», «le luminaire de l'exil», qui guide tout Israël, notre maître Moshé Ben Maïmon, le Rambam, de mémoire bénie. Autrefois, les membres de cette famille étaient nommés Ben Maïmoni, puis le nom s'est contracté en Ben Mamane, et ce n'est que récemment, que le mot «Ben» ayant disparu, ils répondirent au nom de Mamane. Cette évolution est effectivement confirmée par les témoignages des plus anciens habitants de Safed et Tibériade, tel que le Rabbin Shlomo Ohana émissaire d'Israël au Maroc.
Durant ces années passées au sein de cet héritage ancestral, je développai peu à peu un intérêt pour les origines de ma dynastie. J'entrepris donc de rassembler les maillons de cette chaîne dorée, comptant dix générations de rabbins, juges, et dirigeants communautaires
Ainsi le Rabbin Maïmon appartenant à la huitième génération de rabbanims et de juges, dénommait ses ancêtres de cette façon : «Le fils du Grand Sage le Rav Yossef, fils du Rav Itshak, fils du Rav et Juge Obadia, fils du Rav et Juge Shlomo, fils du Rav Yossef, fils du Sage le Rav Obadia, de mémoire bénie.»
Mon père, que D.ieu rallonge ses jours, citait les membres de la lignée familiale, de la même façon : « Le Juge Yeoshoua, fils du Juge le Rav Raphaël Amram, fils du Rav Rahamim Yossef, fils du Juge le Rav Raphaël, fils du Rav Yeoshoua Haim Aaron, fils du Rav Shlomo, fils du Rav Slialom, que leur mémoire soit bénie.» Car, la couronne des vieillards, ce sont leurs petits-enfants ; l'honneur des fils ce sont leurs parents.
Ainsi, sous nos yeux s'est confirmée la parole talmudique, qui promettait que pour tout érudit dont le fils et le petit fils sont érudits, la Torah demeurera au sein de sa descendance à jamais, comme il est dit « Mon alliance ne sera pas retiré de toi, de ta descendance, et de la descendance de la descendance, à jamais.» (Baba Metsia).
Et ainsi, comme les «tossfot» dans le talmud (ketoubot page 62) l'écrivent les membres de notre dynastie familiale ont mérité de voir les enfants et les petits-enfants devenir des Sages comme le grand et respectable Rav Yeoshoua Haim Aaron paix à son âme, qui à pu voir son fils et petit-fils devenir des Sages ; le Grand Rav Raphaël paix à son âme, auteur du livre «Yad Ramah» et son petit fils le Rav Rahamim Yossef paix à son âme auteur du livre «Hirga Deyoma».
Et lorsque des générations entières se consacrent à l'étude de la Torah et qu'elles accomplissent ses commandements, et ce, pendant trois générations, la Torah demeure parmi elles et ne se retire de ses descendants à jamais.
Et de la même façon, lors des dernières générations, mon père Rabbi Yehoshoua Maman, que D.ieu bénisse ses jours, nommé à la mémoire du Rav Haim Aaron Maman paix à son âme, à mérité de voir ses fils étudier la Torah, devenir des maîtres, ainsi que ses petits-enfants s'imprégner de la crainte du Ciel, de la Torah et de ses commandements.
Deux objectifs s'imposent actuellement. Le premier d'entre eux concerne la conservation et le développement, dans les générations à venir, des valeurs de nos ancêtres. Les générations méritantes pourront ainsi voir leurs actes construire les maillons suivants de la chaîne. Il est intéressant de relever dans le contexte, les paroles de Rabbi Hama Bar Hanina : «D.ieu à étendu son souffle divin, sur certaines familles d Israël» .
On constate donc l'importance dans les Ecritures des liens familiaux, et il convient d'agir ainsi. Nos sages conçoivent donc la relation entre une génération et ses ancêtr es de deux façons. D'un coté les qualités des pères sont un exemple à suivre pour leurs fils, de l'autre la ligne de conduite d'un homme se retrouvera chez ses fils, c'est d'ailleurs le cas de Jacob notre père et de ses enfants, le peuple d'Israël
״התחיה,, – מאסף ספרותי בלאדינו לנשים ציוניות בסלוניקי – שמואל רפאל
פעמים מספר 82 – חכמת נשים – תש"ס
״התחיה,, – מאסף ספרותי בלאדינו לנשים ציוניות בסלוניקי
שמואל רפאל
עם התרחבות העיסוק המחקרי בתנועה הציונית בקהילות יהודי ספרד והמזרח, הולך ומתברר בשנים האחרונות גיוון הפנים ושפע התחומים שהגדירו לעצמם היהודים הספרדים, בהעמידם את החזון הציוני בראש מעייניהם. במאמרים ובחיבורים מדעיים נחשפים אפיקי הפעולה, ברובם מקוריים, שבהם פעלו יהודי ספרד והמזרח, אשר ביקשו לתת תנופה לפעילות הציונית בכל מאודם. במאמר רחב היקף, ״אקדמות לציונות בנוסח יהודי ספרד והמזרח״, בחן יצחק בצלאל את ההקשר הפוליטי והתרבותי שבתוכו החלה מקבלת תנופה העשייה הציונית בקהילות יהודי ספרד והמזרח. בסקירתו, שהיא משום מסד להמשך דיון ענף בחקר הציונות במזרח, הציג המחבר את התחומים שבהם פעלו הציונים במזרח, כגון מודרניזציה בחינוך ובהשכלה, פרסום כתבי עת ופעילויות ספרותיות בשפה העברית, בשפות יהודיות ובשפות אירופה, ולבסוף חיזוק הקשר המסורתי עם ארץ ישראל. מקום נרחב למדי תופסת במאמר של בצלאל הסקירה על אודות פעילותם של כתבי העת כְּזָרָזִים של הגשמת הרעיון הציוני. לדבריו:
יותר מכל תחום ביצירה רוחנית ובתרבות, היו יהודי ספרד והמזרח פעילים בתחום כתבי העת. פעילות זאת היתה בשני אפיקים: האחד בכותבים בעיתונים, עבריים בעיקר, מרכזיים באירופה ובארץ ישראל… האפיק האחר הוא פועלם בהוצאת עיתונים משלהם כמו״לים וכעורכים. כתבי העת לא היו בהכרח ציוניים בתוכנם, אבל היה מספר ניכר של כתבי עת ציוניים: בצפון אפריקה ארבעים וחמישה… בבולגריה (עד 1918) עשרים ושבעה… בסלוניקי, בתורכיה, במצרים וכמובן בארץ ישראל, ומספר קטן יותר בתפוצות אחרות… הסקירות הביבליוגרפיות והמחקרים המעטים המפורטים בתחום זה מציינים שפע של תכנים ונושאים מעוררים עניין: עיתונים סוציאליסטים וקומוניסטיים, מאבקים קהילתיים, מחלוקת בענייני לשון, עיתונים מיוחדים שנאבקו נגד עלילות דם או נגד אנטישמיות… כתבי עת אלה גם העמידו ציבור של קוראים לספרות חולין, יצרו דעת קהל ועוררו הלכי מחשבה: לאומיים והיפוכם, דתיים וחילוניים, שמרניים וסוציאליסטים. הם עדות ומקור בעלי חשיבות לתהליכי התמורות ביהדות זו.
גם במחקרה של אסתר בנבסה על אודות תהליכי התמערבותה של היהדות העות׳מאנית בראשית המאה העשרים, הושם דגש על תפקיד העיתונות בשירות הרעיון הציוני. מדבריה עולה כי תכניות בתחום העיתונות בקהילות דוברי הלאדינו זכו גם לתמיכת העיתונות היהודית בארץ ישראל, שבה הודגשה החשיבות של הפצת המפעל הציוני בקרב הריכוזים היהודיים באימפריה העות׳מאנית, באמצעות מיגוון של עיתונים. סכומי כסף גדולים גויסו כדי לקדם את ענף העיתונות היהודית ובמקביל הוקמו ועדים לענייני תרבות ועיתונות, דוגמת זה שפעל באיסטנבול. תפקיד הוועד היה לסייע בחלוקת הכספים לעיתונים קיימים באיסטנבול ובסלוניקי, ולסייע בביסוסם של עיתונים חדשים. בהדרגה גדל מספר המתעניינים בעיתון הציוני, ומספר המנויים – שגדל בהתמדה – היווה קנה מידה להתעניינות הציבור ברעיון הציוני ובאימוץ העיתון כמסגרת ספרותית להפצת רעיונות הציונות. לדברי בנבסה, אט אט ״השתלטה״ הציונות על מספר ניכר של כתבי עת, ובייחוד על עיתונים עממיים קטנים, וזאת משום שעיתוני המחנה הציוני נקטו בדרן התעמולה העממית, ולשונם היתה פשוטה. הם קראו לתקן עוולות, וכל אירוע קהילתי – גם אירועים חסרי חשיבות – שימש הזדמנות להציג בפני הקוראים את הרעיונות המרכזיים של התנועה הציונית בסגנון דידקטי ותוך התבססות על דוגמאות מוחשיות.
מאמר זה יבחן פרסום אחד מפרסומי הלאדינו של אגודת הנשים ״התחיה״, שראה אור בסלוניקי בחודש שבט תר״ף (1920), וכותרתו: ״התחיה – ריקולייו ליטירארייו ג׳ידייו אידיטאדו פור לה סוג׳יטה די דאמאס ׳התחיה״׳, דהיינו ״מאסף ספרותי־יהודי ערוך על ידי אגודת הנשים ׳התחיה״׳. מדובר במאסף ספרותי־יהודי, שנתייחד בכן שנוספו בו אחדים מסממניו של כתב עת: מערכת, כותבים שונים, מאמרים על נושא מוגדר ומספור שוטף. על אף נדירותם של דפוסי לאדינו בימינו, נותרו מן הפרסום עותקים מרובים, באופן יחסי: לדוגמה, ב״ארכיון ספרות הלאדינו״ שבמחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר־אילן מצויים שישה עותקים מהגיליון. אפשר שהדבר מעיד על תפוצת ״התחיה״ ועל הציבור הרחב של המתעניינים בו כבמה ספרותית אידאולוגית וכתנועה
גיליון זה יעמוד במרכז העיון להלן, שכן הוא היה לגיליון המייצג של ״התחיה״, בזכות היותו הפרסום הבשל, המגובש והממוקד ביותר שפרסמה התנועה.
האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות – הילדה נסימי
כן היה גם בחברת האנוסים. בקרב משפחות האנוסים היו הנשים השליחות הראשונות לצורך גישושים בהשתדכות בקשר נישואין, ואשה היתה הולכת כדי להזמין את הקרואים לשמחות. השתתפותן של הנשים בכל טקסי המעבר, החל מהשידוכין, דרך הטבילה במקווה ערב החתונה, דרך הטקס בחודש השביעי של ההריון במהלך הציפייה לתינוק, ועבור להשתתפות בלידה עצמה, היו אירועים מיוחדים לנשים בקהילת האנוסים. גם בטקסים שכללו השתתפות של הגברים, ואפילו היתה השתתפותם נחשבת יותר מבחינת תפקידה הדתי, היא חייבה לעתים קרובות גם הגשת תקרובת, ובתוקף זאת הכנה מוקדמת על ידי נשים, שנעשתה תמיד בשיתוף בין נשים שונות, ולא רק בנות הבית. כך בטקסי ברית מילה, כך בטקסי החתונה המרובים וכך גם בטקסי האזכרה.״ אירועים אלו של ריכוזי נשים, לבד מהדבק החברתי שהם חיזקו, יצרו גם הזדמנויות להחלפת ידיעות על בני משפחה ואחרים בקרב הקהילה – והחלפת הידיעות יצרה הן דבק חברתי נוסף הן מערכת לכפיית הצופן החברתי המקובל בקהילה. חברה שהיתה בעלת צופן התנהגות של עזרה הדדית, תמיכה ושיתוף, הגדילה את יכולתה של כל משתתפת בודדת. כך בקרב האנוסות המשהדיות – שרה זלפה כהן זוכרת את עבודות הבית לקראת הפסח כעניין חברתי שהפיג את שממונו של החורף ועשה אותן לאירוע חברתי.
נוסף לכך, חשיבותה היתרה של המשפחה במסגרת קהילת האנוסים הבטיחה ביתר שאת את העצמת מעמדה של האשה תוך קיום תפקודיה המגדריים, וחשיבות זו ניכרת בראש ובראשונה בתחום הנישואין. נישואים פנים עדתיים הם כלי מרכזי בחישוקה של המשפחה וכוחה: גם המאבק באונס הדתי על ידי יחידים שמתגבשים לכלל קהילה, יכול לגרום לתופעה דומה: הוא מעלה את חשיבות המשפחה כזירה התורמת להתגבשותה של היחידה החברתית החדשה, של הזהות החדשה, ובעקבות זאת של הנשים כשותפות המחוללות התהוות זו. נישואים פנים עדתיים מאפיינים לא רק קהילות אנוסים אלא מיעוטים אתניים ודתיים בכלל; אפילו מומרים יהודים שלא היו אנוסים נטו להמשיך ולהתחתן עם משפחות של מומרים אחרים. העדפת המשפחה מתבטאת בנישואים פנים עדתיים אבל היא גם פעולה מתמשכת: בהעדפת בני משפחה על פני אחרים בהעסקה ובמארג החברתי." קלוד לוי־שטראוס תיאר בהרחבה את הקשר בין נישואין והיווצרות סולידריות חברתית עד כדי יצירת קשר המאפשר היווצרותם של קיבוצים מורחבים, ״בספקו את האמצעים לקשירת גברים זה לזה ולהטלת קשרים מלאכותיים… של התקשרות המוכתבת על ידי תקנה״. גם ג׳ורג׳ מוסה, בעקבותיו, תיאר את הקשר בין המוסר המשפחתי הבורגני ובין עליית הלאומיות.
אנוסים נוטים באופן מיוחד לאנדוגמיה, –נישואין עם בני אותה יחידה חברתית בלבד –
בתוך קבוצתם המצומצמת – הם הרי מנועים מלהתחתן בבני דתם החדשה, מעצם רצונם להמשיך לקיים את דתם הישנה בסתר ביתם. הם גם עשויים להיות מנועים מלהתחתן בבני דתם הישנה, בין אם משום שאלה עשויים לא להבין כהלכה את הליכותיהם לפי דתם החדשה בציבור, ובין אם משום שמי שיכלו לחיות כיהודים לא ירצו לקבל על עצמם את המגבלות של המרת דת אפילו אם היא רק מן השפה ולחוץ. אבל לא רק גורמים שליליים דחפו לנישואין פנים קבוצתיים: נישואים כאלה הם דרך להגביר סולידריות דתית ובזאת לשמר ערכים, גישות, אמונות ומסורות, המשותפים לקהילת האנוסים ומייחדים אותה. בחילופי הצאצאים בקשרי נישואין נוצרת רשת הגנה הדוקה. כמובן, במצב זה נישואין בתוך הקבוצה נעשו גם עניין של נוחות. מצד שני, השותפות בחיי סכנה נסתרים עשתה את מארג הנישואין הקהילתי למעין תנועת מחתרת, שמאוחדים בה כל המשתתפים בתחושה של אחים לנשק.
רפאל פטאי, שכתב את תולדות קהילת משהד בתקופת האונס שלה, סבור כי החיים הנפרדים שהקהילה ניהלה היו ״טבעיים לסביבתם״, שהיתה אמונה כביכול על הפרדה של כל קבוצה אתנית לעצמה. פטאי התעלם בזה מן הכעס וההתמרמרות שרחשו וגעשו לפעמים מתחת לפני השטח, ולעתים התפרצו, בקרב האוכלוסייה המוסלמית נגד ההפרדה האתנית של הקהילה היהודית המחתרתית. מכל מקום, עוינות זו חיזקה מצידה את הנטייה של האנוסים למערכת של נישואין פנים עדתיים, אפילו אם יחידים או יחידות יכלו להגיע להשתלבות מלאה בחברת הרוב המוסלמית. מייקל פישר מציין אף הוא כי נישואין – אפילו בתוך המשפחה – היו מאפיין בחברה האיראנית. בקבוצות אוכלוסייה מרבדים חברתיים שונים ביזד ובסביבתה הנישואים הפנים משפחתיים היו בין עשרים ותשעה לארבעים ושמונה אחוז מכלל הנישואים, הן בקרב המוסלמים הן בקרב הזרתושתרים. גם בקרב יהודי יזד היחס היה דומה: שלושים וארבעה אחוז. בקרב המשהדים בדיקה כזו למעשה בלתי אפשרית: כל הנישואים שמתקיימים בתוך הקהילה הם נישואי קרובים, גם אם אלה אינם אלא קרובים רחוקים. בין אם היתה זו תוצאת הדלתות הסגורות של חברת הרוב הסובבת, תוצאה של בחירה חופשית או שילוב בין השניים, השפעת הנישואים הפנים קהילתיים היתה טיפוח של זהות קהילתית חדשה. שמירת אמונים דתית ונאמנות משפחתית היו ל״סימביוזה של קשר דם ואמונה״. סימביוזה זו חיזקה את קשרי הדם בקשר המחויבות המשותפת לדת הנרדפת, אבל גם שינתה קשרים דתיים לקשרי דם באיחוד קהילתי שמעבר להבדלים הנובעים משינויי מיגדר או שינויים חברתיים וכלכליים. הרדיפה הדתית טיפחה לכידות קהילתית מיוחדת במינה בקרב האנוסים.
יום טוב עסיס – על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית
יעקב בן אלעזר, שחי בטולדו במחצית השנייה של המאה השתים עשרה ובראשית המאה השלוש עשרה היה משורר, מדקדק ופילוסוף, ואף שהתחנך בטולדו הנוצרית הוא ספג את התרבות הערבית. ספרו בערבית על הדקדוק העברי, ׳כתאב אלכאמל (ספר השלם) ידוע לנו רק מציטטות. חשוב במיוחד תרגומו לקובץ הסיפורים ׳כלילה ורמנה׳, חיבור שמקורו בהודו, ושבן אלעזר תרגמו מערבית לעברית.
במאה השלוש עשרה נטלו יהודים בקסטיליה חלק נכבד בתרגום חיבורים יווניים־ערביים מערבית לקסטיליאנית. עוד לפני עלייתו לכס המלוכה ביקש אלפונסו מרופאו יהודה מתקה, שידע גם לטינית, לתרגם עבורו מערבית לקסטיליאנית את הספר ׳האבנים היקרות׳.יהודה בן משה הכהן, שאף הוא פעל בשירות אלפונסו העשירי, תרגם מערבית לקסטיליאנית בשנות החמישים של המאה השלוש עשרה את ׳ספר הכוכבים׳ לאבן סינא ועוד מספר חיבורים. יהודי אחר, יצחק בן סיד או סייד (ובמקורות שונים: סאג, Çag), שהיה החזן באחד מבתי הכנסת בטולדו והיה בקי מאוד באסטרונומיה ומתמטיקה, הכין עבור אלפונסו העשירי את ׳הלוחות האסטרונומיים׳(Tablas Alfonsies), והם תורגמו מאוחר יותר לעברית. הוא אף תרגם מערבית לקסטיליאנית חיבורים רבים יותר מכל מתרגם אחר בשירות המלך, והמלך ביקש ממנו שוב ושוב לתרגם לקסטיליאנית בהירה וברורה. אברהם, המוכר בשמו הפרטי בלבד, יהודי נוסף שנטל חלק במפעל התרגומים בימי אלפונסו העשירי, תרגם שני חיבורים מערבית, וכן ידוע על שמואל הלוי ודון משה שתרגמו חיבורים מערבית על פי הזמנותיו של אלפונסו העשירי.
מתורגמנים יהודים, שהיו כ־40 אחוז מכלל המתורגמנים אשר פעלו בשירותו של אלפונסו העשירי בטולדו, תרגמו כ־75 אחוז מכלל החיבורים שתורגמו ביזמת המלך. הן בקסטיליה והן בארגוניה היה ליהודים חלק חשוב מאוד בתרגומים מערבית לשפות הרומאניות, קסטיליאנית וקטלאנית. יהודי ספרד הנוצרית לא הרגישו צורך לתרגם לעברית חיבורים שנכתבו בערבית־יהודית, שכן רבים מהמשכילים היהודים ידעו ערבית. אך בפרובנס תרגמו יהודים יוצאי אלאנדלוס חיבורים כאלה לעברית למען הציבור המלומד שלא ידע ערבית.
בקסטיליה נכתבו תקנות רבות של הקהילה בערבית־יהודית גם במאה השלוש עשרה. אחת התקנות המפורסמות, תקנה בדבר ירושת אישה, שהייתה סלע מחלוקת בין הרא״ש לר׳ ישראל ישראלי בתחילת המאה הארבע עשרה, נכתבה בערבית־יהודית. ישראלי טען כי הרא״ש לא יכול היה לפרש נכונה את התקנה בגלל אי ידיעת שפת התקנה:
לשון ערב שנעשה בו תקנת הנישואין ושהורגלו סופרי ארצנו לכתוב [בה] שטרי הודאות והלואות ומקח וממכר וכל מיני חיזוקין וקיומין – אינה הלשון שמדברים בה ההמון, לא זה [זו] הדרך ולא זו העיר; לפיכך התניתי תחילה שמי שישא ויתן בדין זה צריך שיהא בקי בלשון ערב האמיתי, היא הנקראת מערבה, שנכתבו בו ספרי החכמות החיצוניות בחידות ערב ומליצותיהם ומשליהם ושיריהם; ולשון ההמון נקרא הוליא.
מדבריו של ישראלי עולה כי תלמידי חכמים בקסטיליה ידעו ערבית ספרותית־מדעית, ואילו ההמון השתמש בערבית העממית. מעמד השפה הערבית בקסטיליה התחזק מאמצע המאה השתים עשרה כאשר באו לספרד הנוצרית ובעיקר לקסטיליה פליטים רבים של רדיפות המואחדון. אמנם בציבור הרחב הייתה ירידה מתמדת בידיעת השפה הערבית, אך ספרד הנוצרית הייתה ידועה כארץ שהערבית לא הייתה בה לשון זרה בחברה היהודית. על פי מקור מחוץ לספרד משנת 1277 ׳אין בקיאין בלשון הזה היום אלא מעט מהרבה ואפילו בספרד… שלשון ערב הולך ומתמעט׳.יהודי קסטיליה ובעיקר טולדו המשיכו להשתמש בערבית־יהודית לצרכים יומיים ולמטרות הגותיות עד סוף המאה הארבע עשרה. יהודים בטולדו המשיכו לנסח חוזים מסחריים בערבית־יהודית במאה השלוש עשרה – הארבע עשרה. יוסף אבן וקאר, שחי בטולדו במאה הארבע עשרה, ושנודע בניסיונותיו למצוא דרך פשרה בין הזרמים השונים שפילגו את הוגי הדעות היהודים בספרד, כתב את חיבוריו בערבית־יהודית. החשוב שבספריו, בגלל השפעתו במאה הארבע עשרה – החמש עשרה, היה ׳אלמַקַאלה אלג׳מיעה בין אלפלספה ואלשריעה׳ (המאמר המסכים בין הפילוסופיה והתורה), שניסה לפשר בין הקבלה, הפילוסופיה והאסטרולוגיה. החלק בחיבור זה שדן בקבלה ובסמליה זכה לתפוצה נרחבת, אף כחיבור עצמאי, ונודע בכינויים שונים, ׳ספר השורשים׳, ׳יסוד הקבלה׳, ׳שורשי הקבלה׳ ועוד.
ללימוד הערבית, וגם העברית, היה מקום חשוב במוסדות להשכלה בחצי האי האיברי, בעיקר לצורכי מיסיון. במאה השלוש עשרה ובראשית המאה הארבע עשרה נוסדו בתי ספר (studia) ללימוד ערבית ועברית, ואף שמספר התלמידים הדומיניקנים היה קטן, מוסדות אלה מעידים על החשיבות שייחסו המיסיונרים לשפות השמיות. העילית האינטלקטואלית היהודית המשיכה להשתמש בערבית־יהודית עד המחצית השנייה של המאה הארבע עשרה.
שי סרוגו – ממפרץ סלוניקי למפרץ עכו
רקע כללי
משחר ההיסטוריה הים הוא אחד ממקורות הקיום החשובים של המין האנושי. בשנת 1989 סיכם פרנק ברז(81-0626), חוקר הפעילות הימית האנושית, את פעולת הגומלין שבין האדם למשאב זה שבטבע בשש קטגוריות מרכזיות:
(א) הים כמרחב ביולוגי המספק תועלת כלכלית, למשל תעשיית הדגה;
(ב) האוקיינוסים כנתיבי תחבורה משניים, חלופיים או ראשיים להובלת סחורות ואנשים;
(ג) הים כזירת מאבק של מעצמות ימיות בינן לבין עצמן על שליטה, השפעה והגנה על האינטרסים שלהן במרחב הימי;
(ד) הים כמרחב גאוגרפי הנבחן על פי תורת האקלים, הגאוגרפיה של האוקיינוסים והים וכדומה והים כמרחב לשימוש בטכנולוגיה ייחודית, הבאה לידי ביטוי למשל בהתפתחות כלי שיט;
(ה) תרבות הפנאי שהתפתחה לאורך החופים, כשחייה, שיט יכטות ועוד;
(ו) הים כמקור השראה לתרבות ולאמנות.
נראה שהקטגוריה הראשונה ברשימה, הקטגוריה הביולוגית־הכלכלית, מגלמת אחת מהזיקות הקדומות ביותר שבין האדם לים: מראשית הציוויליזציה היה הדיג ענף מרכזי להספקת מזון למין האנושי. עמי קדם – יוונים, רומאים, מצרים וסינים – עסקו בדיג, ועדויות לכך מצויות במקורות חזותיים עתיקים כציורי קיר, בממצאים ארכאולוגיים כציוד דיג וביצירות בכתב כשירה קדומה. הידיעות הראשונות על פעילות של היהודים בענף הדיג הן מן האלף הראשון לפסה״נ, תחילה עסקו בכך בארץ כנען, במקביל להתיישבותם של שבטי ישראל. מאז חורבן בית ראשון ואילך נוסדו קהילות ים גם מחוץ לגבולות כנען, תחילה במצרים ועל גדות נהר הפרת, מראשית הספירה הנוצרית בדרום איטליה, ובעקבות גירוש ספרד אף בתחומי הממלכה העות׳מאנית.
הדייגים היהודים של סלוניקי בעידן העות'מאני
מסוף המאה השש עשרה ועד לתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה בסלוניקי קיבוץ איתן ומושרש של דייגים יהודים.
צירוף של גורמים תרם לקיומו של משק דיג יהודי בסלוניקי בכל התקופה הנדונה. הראש והראשון שבהם היה קשור במוסד הגילדה.- איגוד מקצועי, איגוד בעלי מלאכה, אגודת סוחרים, חבירה לשם קבלת הגנת זכויות – יש מקום לסברה כי היאחזותם של יהודים בדיג עמדה ביחס ישיר למידת יכולתה של הגילדה לכפות את הנהגים המונופוליים שלה בים. ההתארגנות הקורפורטיבית של אומנים, בעלי מלאכה וסוחרים הייתה עקרון יסוד בהתנהלותם של חיי הכלכלה והמסחר בעיר העות׳מאנית מאז המאה החמש עשרה לערך, והייתה בגדר חובה מצד השלטונות. לנוכח חולשת מנגנון הממלכה העות׳מאנית בניהול הערים, הפכו הגילדות למתווך מהמעלה הראשונה בין האוכלוסייה היצרנית לשלטון המרכזי; ובאמצעותן הצליחה הממלכה לשמר יסודות של בקרה ושליטה בתחום הפיסקלי (מיסוי) ובענייני מנהל (סדר ציבורי, משפט).
העדויות המוקדמות ביותר על התלכדותם של דייגים יהודים בגילדות נשתמרו בספרות הרבנית מן המאה השמונה עשרה, שנדרשה לשאלות שנבעו מתנאי עבודתם המיוחדים של הדייגים." עבודת הדיג הצריכה שהייה ארוכה בים, ולעתים שטה קבוצת הדייגים מרחק ניכר מן העיר ושבה אליה רק בערבי שבת ומועד. שגרת מלאכה זו לא אפשרה לקבוצות הדייגים לפקוד את בתי הכנסת בימי החול, ועל כן חיברו רבני העיר נוסח תפילה שהיה שקול למצווה זו. כן הוזכרה הסכמה שאסרה על קבוצות הדייגים לעבוד בבוקר יום שישי אם היו בעיר.
הערת המחבר : להלן נוסח התפילה: ׳ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם שבראת את הכל, את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בים, ואתה מושל בכל ומפרוס את כל הבריות שבראת בעולמך. יהי רצון מלפניך ה׳ אלוהי ואלוהי אבותי שתשלח לי את מזונותי בידך הרחבה ולא מידי בשר ודם. ברוך אתה ה' שלא חסרו מזונותינו ולא יחסרו גם להבא.
אחת המטרות המרכזיות של ההתארגנות בגילדות הייתה להשיג מונופול מקצועי, ובהתאם לכך התנהלה פעילותן. להלן אסקור את האמצעים והשיטות שסייעו לגילדות הדייגים היהודים בהשגת המונופול על הדיג במפרץ סלוניקי, ודבריי בעניין זה מבוססים במידה רבה על מחקריו החלוציים של ההיסטוריון גבריאל בר על התפתחותן של הגילדות העות׳מאניות, הרכבן, עקרון המונופול שהשליטו ותחומי פעילותן הסוציאליים.
אחד מסימני ההיכר הבולטים של גילדות הדייגים היהודים היה קשר הדם. רבות מהגילדות העות׳מאניות התגבשו על בסיס זיקות משותפות של דת, מוצא אתני וקשרי משפחה, וזיקות אלו היו יסוד מרכזי גם בגילדות במפרץ סלוניקי. בספרי הזיכרון של הקהילה היהודית הסלוניקאית מופיעים שמות של בתי אב רבים שהתפרנסו מענף הדיג, כמשפחת מאנו, אלמושנינו, גלידי, נחום, קאפון, סרגוסי ואף משפחת ברכה, אחת משתי המשפחות שהיגרו לארץ־ישראל באמצע שנות העשרים של המאה העשרים. המקצוע היה עובר מאב לבן, והדבר תרם לשימורה של מלאכת הדיג לאורך דורות בחזקתה של הקהילה היהודית ולהתקבעות הזיהוי בין היהודים לים.
חלק מהמשפחות עסקו במשלח יד זה עוד לפני התיישבותן בסלוניקי. נראה שיש רגליים לסברה שרבות ממשפחות הדייגים באו לסלוניקי מדרום איטליה. ר׳ עובדיה מברטינורא ביקר במסעו מאיטליה לארץ־ישראל (1488-1485) ב׳פאלירמו היא העיר הגדולה וראש מלכות ציציליאה׳, ומצא שם אוכלוסייה יהודית שרובה התפרנס בעבודות כפיים שונות, ובהן ׳משיבת הדוגיאות ליבשה׳. קיבוץ יהודי אחר שהתפרנס מדיג נמצא בעיר הנמל סירקוזה שבדרום־מזרח סיציליה. התיישבות זו באה לקצה בשנת 1493, עם גירושם של יהודי האי על ידי המלכים הקתולים. פתיחת שערי הממלכה העות׳מאנית על ידי הסלטאן בַּאיֵזִיד השני סללה את נתיב נדידתם של גולים מספרד, מפורטוגל ומדרום איטליה לתחומי הממלכה העות׳מאנית. נראה שלכל המאוחר בשנת 1497 התיישבו בסלוניקי מהגרים מסיציליה, ובהם דייגים. עדות נוספת למוצאן של אחדות ממשפחות דייגים יש בשמות המשפחה. השם סרגוסי או סרחוסי התפרש כאיש סירקוזה שבסיציליה. מאות בשנים נהגה משפחה זו לציין בי״ח בשבט מאורע הצלה היסטורי של הקהילה היהודית בסירקוזה אשר אירע בתחילת המאה החמש עשרה, והקרוי חג ׳איל פורים דילוס סאו־אחוסיס׳ (פורים של אנשי סירקוזה). המאורע נחוג בבית הכנסת ׳סיציליה ישן׳, מרכז רוחני שנוסד בסלוניקי על ידי יהודים שהיגרו אל העיר מסיציליה ברבע הראשון של המאה החמש עשרה, עשרות שנים לפני גירוש ספרד.
פרשת תינגיר, 1943-1944; אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה על שחרור מרוקו על ידי האמריקאים -אליה שמלה
דה פלריה סיכם את חקירתו בקביעה שהפרשה עוררה תשומת לב רבה בכל האזור, אך לכל הדעות לא היה לתלונת היהודים שום בסיס, חוץ מאשר רצונם להמשיך לסחור בשוק השחור באופן חופשי. עם זאת דה פלריה כנראה לא היה שבע רצון לחלוטין מהתנהלות החקירה. הוא העיר שהמשימה שהוטלה עליו הייתה קשה, מכיוון שלא היו לו קשרים אישיים בטודרה ולרשותו עמד זמן מוגבל, ולכן תוצאות החקירה חלקיות בלבד. הוא לא יכול היה להתעלם מכך שכל העדויות שגבה תאמו זו את זו להפליא גם בפרטי פרטים, וסבר שעדותו של מורו, סגנו וממלא מקומו של שארייר בתינגיר, יכולה הייתה לתרום לחקירה מרכיב מעמת ומאמת רב ערך. אלא שמורו נעדר מתינגיר ביום המפקד לגביית המס הכפרי, ולכן לא יכול היה להעיד על התקרית עם המקדם.
ריבו, שלא היה לו ספק שהתלונה היא מזימה יהודית שתאוות בצע מניעה את יוזמיה, תבע לדכא מיד את הפעילות היהודית הזאת ולהעמיד לדין את מנהיגיה. עם זאת בגלל האופי הפוליטי של הפרשה, וכדי להעניק לבית הדין שידון בעניינם דימוי אובייקטיווי וחסר פניות, הוא המליץ למנות לאלתר תובע, נציג של הממשל, שאיננו מאזור תינגיר אלא קצין מחוץ לטריטוריה, ושהמינוי ייעשה בידי מפקד מחוז מראכש או מנהל העניינים הפוליטיים, וכל זאת כדי שתקרית זו לא תעיב על מה שנותר מהאוטוריטה של צרפת במרוקו. מן הדברים משתמע שריבו היה מוטרד יותר מכול ממה שנראה בעיניו במרדנות של היהודים המושחתים, אשר ניצלו את התקרית חסרת החשיבות בתינגיר והפכו אותה לפרשה בין־לאומית. היהודים הרהיבו עוז ופנו לגורמים זרים באלג׳יריה, בבריטניה ובארצות־הברית, וביקשו מהם להתערב למענם. התערבות חיצונית במדיניות הצבא כלפי אוכלוסיית הילידים במרוקו הייתה חידוש מסוכן בעיניו, ולכן ראה צורך לשים קץ לתופעה מיד, כדי שלא תהווה דוגמה לקהילות יהודיות אחרות או חמור יותר – לשבטים הברברים ולכלל המוסלמים במרוקו.
מורים וניקוף (Vanikoff) , חבר ארגון ׳גזעים וגזענות׳ (Races et Racisme ) פנה בכתב בשם ארגונו אל פואו, הנציב הכללי. הוא מחה נמרצות על דעותיו הפוליטיות של הקפטן שארייר ועל העינויים שנאלצו היהודים בתינגיר לסבול בגינו, עינויים המתאימים לגסטפו יותר מאשר למשרד לענייני ילידים. וניקוף ציין שהיהודים בתינגיר היו תמיד שוחרי שלום, חיו בצניעות ועבדו בחריצות, ולא התלוננו או באו בתביעה כלשהי. היהודים והברברים חיו במקום מדורי דורות בשכנות טובה, ולחוקים הגזעניים שהוטלו על היהודים במרוקו כמעט לא הייתה השפעה בתינגיר. שארייר, שלא יכול היה לרסן את הלהט האנטישמי שלו ואת דבקותו בנאציזם, הפר את השקט ואת הסובלנות ששררו במקום. בשל הטרור שהנהיג, היהודים חיים בפחד ובדאגה. היציאה מהכפר נאסרה, ויהודים שברחו מהכפר לפני חודשים חוששים לחזור לבתיהם מחשש שיהיו קרבנות ביזה, שיוטלו עליהם קנסות, שיולקו או שיושלכו לכלא. וניקוף קבל על כך שאף שפרטי הפרשה הועברו לידיעת הנציבות הכללית לפני מספר חודשים, עדיין לא ננקטו שום סנקציות נגד שארייר. למעשה מה־11 בנובמבר 1942 מספר הפגיעות ביהודים גדל: בקזבלנקה, במכנס, ברבאט, בפאס, בבן־אךמד, בפוו־ט ליוטי, בפום־אלךג׳מה ובמקומות אחרים, ומרביתן אם לא כולן הן תוצאה מהאכזבה והזעם שחשים שארייר והמזדהים עם דעותיו מכך שהאמריקנים הם אלה שנחתו במרוקו ולא הגרמנים כפי שקיוו. וניקוף הזהיר שאם הרשויות לא ינקטו צעדים נגד האחראים לפגיעות ביהודים, עלול הדבר לפגוע בשמו הטוב של המנהל הצרפתי במרוקו.
הגנרל אסטיה דה וילאט(de Villatte), מפקד מחוז מראכש, דיווח לנציב הכללי שיש אמת בעובדות מסוימות בתלונתם של היהודים. אולם לדעתו אין להאשים את שארייר ברדיפת נתיניו היהודים, אלא לכל היותר להוכיחו על גילויי אנטישמיות, שאינם הולמים התנהגות של קצין לענייני ילידים, שחייב להיות נטול פניות. מאחר שהתלונה נגד שארייר הייתה מוגזמת ומגמתית להערכתו, ובהתחשב בכך שהיהודים בכוונה לא פנו לרשויות המקומיות, לא הצרפתיות ולא המרוקניות, אף שהיו בידיהן אמצעים לטפל בתלונותיהם, המליץ דה וילאט להפחית בעונש שביקש הנציב הכללי להטיל על שארייר, ולהסתפק בהעברתו בעוד זמן מה מתינגיר למקום אחר.
הנציב הכללי היב על מכתבו של וינקוף ויידע אותו על הדוח של דה וילאט: מצד אחד נמצא בחקירה שאכן חלק מהתלונות נכונות, אולם אי אפשר לטעון ששארייר אחראי להן באופן ישיר: מצד אחר הוכח בחקירה שהמתלוננים הגזימו בתיאור התקריות ואולי אף עיוותו אותן במכוון. בכל מקרה הוא הבטיח שיינקטו הצעדים ההכרחיים.
אף על פי כן מצבם של יהודי תינגיר לא השתפר. הם עדיין היו נתונים לחסדיו של שארייר, והוא המשיך להטיל עליהם טרור והחזיקם כאסירים. עורכת הדין קאזס־בן־עטר, שייצגה את ועד הקהילה היהודית בתינגיר, פנתה אל הנציב הכללי וביקשה ממנו להגן על לקוחותיה החוששים לחזור למשפחותיהם, מפני שהם פוחדים מפעולות תגמול של שארייר. בוניפס, מנהל המשרד לעניינים פוליטיים, חשש שאם יהודי תינגיר ששהו בקזבלנקה זה שישה חודשים, ושקשרו קשרים עם חוגים שונים בעיר, לא יחזרו בהקדם לכפרם, הם עלולים להתסיס את האוכלוסייה היהודית ובכך לפגוע בשלום הציבור. לכן מיהר לפנות אל מפקד מחוז מראכש וביקש ממנו להבטיח שיהודי תינגיר יוכלו לשוב לכפרם מבלי שיופעלו נגדם צעדי ענישה. מפקד מחוז מראכש התבקש להודיע על כך לשלטונות המקומיים וכן לפאשא של מראכש, שלפניו יצטרכו יהודים אלה להתייצב אחרי חזרתם לתינגיר. במקביל הודיע בוניפס לקאזס־בן־עטר שהוא פנה כבקשתה למפקד מחוז מראכש. דה וילאט ביקש לפגוש את היהודים כשיעברו במראכש, ובוניפס ביקש מקזאס־בן־עטר להודיע על כך ללקוחותיה, והיא נענתה והביעה את תודתה.
אולם בכך לא הסתיימה הפרשה. כעבור מספר ימים קיבל בוניפס ממיופה הכוח של הנציבות הכללית בקשה להעביר אליו את תוצאות החקירה בנושא הקפטן שארייר, כדי שיוכל להעביר את המידע לידידו ז׳ק סוסטל(Soustelle ), לשעבר הקומיסר לענייני מודיעין, שמונה לחבר ב׳ועד לשחרור לאומי׳, שניהל באותה עת באלג׳יר את השירותים המיוחדים הקשורים ל׳ועד הפעולה בצרפת׳
(Comité d'Action de France) הנושא, כך נמסר לו, הובא לידיעתו של סוסטל במכתב ששלח לו וניקוף מקזבלנקה, ב־28 באוקטובר 1943.
התערבות זו הייתה, בלשון המעטה, לצנינים בעיני אנשי מנהל וצבא במרוקו. הם סברו כאמור כי תלונתם של יהודי תינגיר חסרת משמעות ואין לה שום חשיבות. התנהגותו של שארייר הייתה בעיניהם ראויה לשבח במטרותיה, וטעותו היחידה הייתה שלא היה זהיר באמצעים שנקט. אולם הם לא יכלו להתעלם מהתקרית בתינגיר כאשר התבקש ׳ועד הפעולה בצרפת׳ באלג׳יר להתערב, ואף החליט לקיים חקירה על תפקודה של משטרת מראכש. התפתחות חדשה זו איימה לפגוע קשות ביוקרת השלטונות הצרפתיים במחוז.
בוניפס שלח למיופה הכוח סיכום של תוצאות החקירות שהתקיימו בנושא. הוא סיכם את הפרשה בכך שמדובר באירוע יחיד במינו, ׳כנראה אין מה למצוא בתקרית זו, מלבד פעילותו של מנהל לשכה, צעיר ותקיף, שהיה לו האומץ להילחם בסחר מביש׳, וציין כי מפקד מחוז מראכש משתדל לפעול אצל הפאשא של מראכש, המנהיג הטבעי של היהודים בטודרה, כדי להחזיר את התקרית לממדיה הנכונים, ואז ישובו היהודים להיות צייתנים.
מאיר אלחדד, שיח׳ היהודים, סיפר בשביעות רצון לעורך העיתון ׳נוער׳ שכאשר חזר לתינגיר, אחרי שקיבל מהרשויות במראכש הבטחה שלא יאונה לו רע, הוא התייצב לפני הקפטן שארייר לבוש כולו לבן. לאיומים החדשים של שארייר ענה שאם הוא יתחיל מחדש זה עלול לעלות לו ביוקר.
Joseph Dadia – L'Ecole de l'Alliance de Marrakech Historique
En 1920, écrit M. Alfred Goldenberg, l'école s'installe pour la rremière fois à l'extérieur du mellah, près de la place des ferblantiers dans une maison appartenant à M. Meïr Amzallag, négociant. M. Falcon est revenu ; il est veuf, sa fille est son adjointe.
En 1922, l'école retourne au mellah rue Fracisco ou Francisco. C'est le nom d'un commerçant qui habite la rue. Elle s'appelle en réalité derb Attias. Jacob Attias, grand bienfaiteur de ses frères, est décédé le 15 septembre 1933 le jour de Rosh Hashana. Il entretenait des relations d'affaires et d'amitié avec le pacha de Marrakech. Ma mère, encore petite, a rencontré le pacha grâce à son proche parent, le distingué Jacob Attias. L'école est une formation Franco-Israélite installée dans la maison de M. Jacob Benhaim, rabbin de l'école de 1901. Cette maison est carrée à un étage, dont la galerie surplombe le patio. Elle est conçue selon les mêmes principes que les écoles franco-arabes : enseignement primaire donné par des instituteurs français, l'instruction religieuse étant dispensée par un rabbin. Le protectorat envoie des instituteurs à Marrakech : M. et Mme Dubascoux, M. et Mme Callandry, Mme Deschaseaux, Mlle Aymard qui, mariée, s'appellera Mme Prabis, et enfin Mme Durand. Cette école pouvait recevoir 450 élèves, selon le chiffre donné par José Bénech.
Il m'est impossible, en l'état de mes investigations, d'établir la date exacte de l'installation de l'école de l'Alliance à l'extérieur du mellah. Mais je sais depuis longtemps, par d'anciens élèves, que cette école était bel et bien installée du côté de la place des Ferblantiers. Je sais aussi que l'école a bien occupé une maison de derb Francisco. Je connais bien cette maison située au début de la me Francisco, juste en face de derb Bensimhon. La maison qui abrite l'école est sur une pente qui décroît doucement. Ce qui fait que la maison est surélevée par rapport au restant de la rue, donnant l'impression qu'elle est le plus haut bâtiment du mellah. Juste en face de cette maison-école se trouvait, dans les années 1940, le local des Bnei- Akiva que je fréquentais, tant pour les activités que ce mouvement organisait, que pour l'office du vendredi soir et de l'oneg shabbat de samedi après-midi.
Remarque de l'auteur ; II n'a pas été facile d'établir toutes ces indications en raison des sources consultées. Aïemy Haïm Hazan dit que l'école près de la place des ferblantiers fonctionnait parallèlement à celle de la rue Francisco, où il a été élève, sans autres précisions quant aux dates. Je relève différentes dates, quelque peu contradictoires, dans les écrits de M. Alfred Goldenberg : cf. le texte déjà cité p. 47-48, et son livre Souvenirs d'Alliance, éditions du Nadir de l'A.I. U., 1999, p. 50-51. De son côté, José Bénech, op. cit., p. 296 écrit : « Puis ce fut 1914 et la guerre. Pour des raisons financières, l'Ecole de l'Alliance dut fermer ses portes. En 1919, le Protectorat ouvrait dans une maison du Mellah une école franco- israélite… Cette école franco-israélite disparut en 1925. » Je pense que José Bénech a parfaitement raison quant à la date 1919.
A quel moment l'école de la place des Ferblantiers a fixé ses classes à derb Francisco, il y a des dates qui se contredisent. Me référant à un témoignage indirect, l'école de derb Francisco existait déjà en 1919, au plus tard début 1920. Les frères Tharaud dans « Marrakech ou les seigneurs de l'Atlas » consacrent le chapitre VII de leur livre au « Ghetto marocain ». Ils décrivent leur rencontre, dans sa propre maison, avec « Le patriarche de cet enfer hébraïque (qui) est le bonhomme Ischoua Corcos, l'argentier des Sultans, le millionnaire du Mellah ». En l'occurrence, c'est la suite de leur récit qui nous intéresse : « Par la fenêtre, arrivent d'une école voisine où l'on enseigne le français, des phrases qui entraînent l'esprit dans un rêve dément, et que répètent, comme un verset de la Loi, les enfants du Mellah ; « Nos ancêtres les Gaulois » ou bien encore : « Mon père, ce héros au sourire si doux… ». Alors tout danse devant moi, les deux Lions de Juda, l'arbre de Jessé sur le mur, et la fausse pendule peinte et sa clef peinte elle aussi, pendue à un clou imaginaire. Je n'écoute plus le père Corcos. Je n'entends plus ni le piano, ni la machine à coudre, ni les cris du poulet. Je n'ai d'oreilles que pour ces phrases folles, qui résonnent d'une façon tout à fait extravagantes dans ce ghetto saharien. »
La première édition de ce livre date de 1920. L'on peut présumer que la rencontre entre l'écrivain et le président Corcos a eu lieu en 1919. La distance, à vol d'oiseau, de la maison du patriarche à celle de l'école est de 50 mètres environ. Je précise que la maison Corcos est en contrebas par rapport à celle de l'école.
En 1922, trois classes quittent l'école de la rue Francisco et s'installent dans les locaux d'une nouvelle école appelée à s'grandir en quelques années. Cette nouvelle école est établie sur une parcelle de Jnan el Afia, dans le voisinage de derb el Bhira. Ces classes sont tenues par M. et Mme Dubascoux et par une monitrice, Mlle Rachel Benaïm. En 1924 arrive à Marrakech en tant qu'instituteur, âgé de 18 ans, M. Nessim Lévy, originaire d'Edrine/Andrinople (Turquie). Seuls, le directeur Falcon et lui sont juifs à l'école Francisco. En 1925, les autres enseignants appartenant au cadre métropolitain de l'Education Nationale s'en vont ; c'est toute l'école de la rue Francisco qui est transférée à Jnan el Afia. M. Falcon est le directeur de ce nouveau groupe scolaire, aidé par M. Nissim Lévy et des moniteurs : Mlle Sété Coriat, M. Nessim Sabbah et M. Boujo.2 Dans la classe du Brevet, il y avait des élèves du même âge que Nessim Lévy, aussi grands de taille que lui. En cette même année 1925, une grave épidémie de :yphus s'était déclarée au mellah. M. Falcon et les élèves les plus âgés de "école, faisant preuve d'héroïsme et bravant la contagion, ont jugulé le mal, sur les indications des médecins, en pénétrant dans les maisons pour zépister les cas douteux et épurer les centres d'infection. Leur action courageuse a sauvé le mellah et la ville d'une immense catastrophe.
(A suivre)
Joseph Dadia
קהלת צפרו – פרק שמיני – המשפחה.רבי דוד עובדיה זצ"ל
פרק שמיני – המשפחה.
התא החברתי הקטן במרוקו איננו מורכב רק מבעל ואשה ובניהם, המשפחה בדרך כלל גדולה יותר. ההורים ממשיכים להחזיק בביתם בניהם הנשואים עם משפחתם. בשנים הראשונות לנישואיו סמוך החתן על שלחן אביו. הנוהג הקיים במרוקו, שהבנים יהיו נסמכים על שלחן אביהם, לא נבע מכח חוזה, אלא מתוך אהבת ההורים לבן. ומתוך רצון לא להפרד ממנו ולהמשיך לחיות בצוותא אתו. מאידך הכלה עזבה את בית אביה, ותופעת החתן הדר בבית חמיו אינה קיימת כמעט. אף כשהאב אינו יכול לפרנס את בניו, והבן דואג לפרנסת משפחתו ואולי אף לפרנסת הוריו. מכל מקום דר הוא בבית אביו וחי אתו בתפיסת בית אחד. ואחת ממעלותיה של הכלה היא שיכולה לחיות עם חמותה ולשמור על שלום הבית בבית חמיה.
אם מפרנסי המשפחה לא היו אמידים, עזרו הנשים לקיום המשפחה על ידי הכנסה נוספת ממעשה ידיהן. על פי רוב אין הנשים יוצאות לעבוד בחוץ, אך עושות הן בבית במלאכות המיוחדות להן. החייטים הביאו לנשים עבודות כגון : תפירת הבטנה לבגדים, עשיית כפתורי המשי ל " בדעייא ", קליעת מקלעות משי, ועשיית שרוכים ופתילים ממשי הדרושים לעבודת החייט, אחרות עשו ברקמה או עבדו בצמר החל מכביסתו, ניפוצו, טווייתו ואריגת שטיחים, שמיכות או יריעות של צמר.
בתעודה מספר 224 מביא רבי דוד את הדברים הבאים באותו נושא.
התקפ"ז – 1827. בע"ה.
בהיות כי הנשים נכנסים לנהר שבחצר הנקראת צ'אר בן עדי, ועושים צרכיהם ורוחצים ומכבסים ורוחצים ומלבנים הצמר והבגדים על שפת הנהר לצד כותל בית הרב יעקב בן חמו ומנדנדים בכח ההכאות הכותלים, ועמד רבי יעקב הנזכר וקבל לפנינו על כל הנזכר .
ובכן פסקנו לו ששום נשים שאינם מבני החצר לא יכבסו ולא יעשו צרכיהם ולא יכבסו אלא יכנסו שם לטבול במקוה טהרה לבד וימלאו המים מהנהר אבל ליבון הצמר והבגדים שמנדנדים בכח ההכאות בין מן החצר בין אחרים לא יעשו לצד כותל הרב יעקב הנזכר, ולראיה חתומים פה ביום עשירי באדר שנת חמשת אלפים וארבע מאות ושבעה ושמונים ליצירה וקיים
שמואל בן חותא ס"ט – ישועה אבן חמו ס"ט.
הבנים, משהגיעו לבגרות, לאחר בר המצוה, הובאו לאומן, שלימדם מלאכה, ובכך הוכנו לעמידה ברשות עצמם, ותרמו לקיום המשפחה. האב, השליט במשפחתו, על פיו ישק כל דבר. משהזקין וחדל לעבוד עבר הניהול לידי הבן הגדול.
ההורים נעשים אז סמוכים על שלחן בנם הדואג לקיומם המכובד מכח המנהג ומכח הלכה. משפחות אמידות אימצו להם יתומים ויתומות, תלמידים שבאו מן הכפרים לעיר לשם לימוד תורה בישיבות העיר, וסתם עניים. אלה נשארו סמוכים על שלחן בעל הבית עד לחיתונם או לסמיכתם לרבנות. ההורים הם הדואגים לחתן, ומחפשים לו כלה מתאימה. על פי רוב לא נזקקו לשדכן. אלה שנזקקו לשדכן פנו אליו לסייע בידם והוא עשה זאת בשמחה לשם מצוה. מוס השדכנות בשכר לא קיים בין יהודי מרוקו.
ההורים חיתנו בניהם ובנותיהם בעודם קטנים. שאיפה זו הייתה נוהג של דורות. וסיבות מרובות לה. יש שמיהרו לחתן בניהם על מנת להיפטר מעול פרנסתם, אחרים רצו לראות בניהם נשואים בטרם יבוא עת פקודתם. אף הרצון למנוע בניהם מהרהורי עבירה, ומאמרי התלמוד וספרי המוסר בנושא זה, השפיעו להשריש ולהעמיק מנהג מדור לדוד. משנהפך לנוהג עשו זאת כולם, שלא יהיו יוצאי דופן.
חכמים ובני תורה היו בראש סולם המבוקשים. תלמידי חכמים שאפו להתחתן עם משפחות עשירות על מנת להקל מעליהם עול פרנסתם, והעשירים רצו בכך הן מחמת הצו הדתי, כל המשיא בתו לתלמיד חכם…כאילו מדבק בשכינה או כדי להגיע לכבוד בתוך הקהלה.
משאותרה הכלה המתאימה שלחו הורי החתן שליחים מנכבדי הקהל שביקשו את ידה. לפעמים היה זה רק צעד פורמאלי, שקדמה לו שיחת הכנה בין ההורים שבה הגיעו להסכם ביניהם. עם הסכמתם כתבו שטר שידוכין, ובו נקבע מועד החופה, סכום הנדוניה, מקום הדירה וכו….ותנאים אחרים כגון " לגלגל עמה עד שתהיה בוגרת ולא ידרוש ממנה עונה, במקרה של נישואי קטנה. בהסכם נקבע קנס לצד החוזר בו.
בכתובות קדומות ישנו סעיף הבא : " וקוש"ח מיד החתן הנזכר שיהיה מגלגל עם הכלה בעניין תשמיש מיום כניסתה לחופה ועד שתגיע לפרקה ולא יטעון עליה טענה מורדת בתשמיש " בעבר נוהגים היו לעשות את " נכטבא – בקשת יד הכלה.
כיוון שנישואי קטנות היו שכיחים מצוי היה אף מיאון. במיוחד נזקקו למיאון על מנת להנצל מייבום, שהיה מצוי אף הוא במרוקו, כדין התורה. החליצה באה רק אם היבם לא רצה ליבם. כתוצאה מנשואי קטנות היו מקרים של מורדת. כאשר הכלה גדלה ולא יכלה לסבול את הבעל שבחרו בשבילה. תלמידי חכמים ויתומות ובנות עניות נישאו מקופת הקהל. מהכנסות הגאבילא או עזר הבשר.