אלי פילו
ארזי הלבנון -תולדות חייהם ויצירותיהם של חכמי הספרדים
רבי אברהם ב״ר פגחס חרירי
רבי אברהם הוא כנראה בנו של רבי פנחס חרירי. מרבני כורדיסטאן הוא חיבר את הספרים: א]. ״ספר המטעמים״, ב]. ״מאיר עיניים״, ג]. ״טוב לעיניים״, ד]. ״שמחה וששון׳; ה]. ״ספר הדרושים״. קטעים מהם הובאו בספר ״ויבחר משה״ לבנו, רבי משה ב״ר אברהם חרירי מכוי סנג׳ק. ידועים לנו שני פיוטים:
א. ״אשנן מופעלות אלי״ – פיוט למודים הערוך בסדר האלף-בית.
ב. ״אבני אקדח שים שערי״ – סימנו אברהם.
אנציקלופדיה של יהוד כורדיסתאן, עמוד 438
רבי אברהם ב״ר רפאל כלפון
נולד בטריפולי שבלוב בשנת תצ״ה [1735] למשפחת גבירים, פרנסים ודיינים. לפי עדות עצמו נתמנה בשנת תקל״ה פרנס בטריפולי וכיהן בתפקיד זה עד שנת תקמ״א ומשנת תקנ״ב עד תקנ״ח. נתפרסם בשל פיוטו ״מי כמוכה. לשבת לפני ״פורים בורג׳יל״, החל בכ״ט בטבת, בו תיאר את מאורעות אותם הימים ובקינותיו על מות בנו שנשרף אז חיים [חמוש״ד תופ״ג],
על בקיאוהו בנגלה ובנסתר מעידים חבוריו – חיי אברהם – על טעמי המצוות ו״לקט הקיצור, שו״ת שהיו לנגד עיני החיד״א. רבי אברהם ניחן בחוש היסטורי שדחף אותו להתענין בכתבי יד קדומים ובפנקסים ולחטט בארכיונים של הממשלה, כדי למצות את תכנם לחקר קורות היהודים בטריפוליטניה. ד׳ קזיס מחבר ״תולדות היהודים בטוניס״, כותב שראה שני כתבי יד של רבי אברהם, באחד מהם לקט תקנות קדומות, ובשני, פיוטים, וגם פיוטו של רבי אברהם אבן עזרא – ״אתה ירד״ עם ההוספות של פייטנים מקומיים על הצרות בארצם. נראה שכתב היד של התקנות אבד ולא נמצא לו זכר.
קשרי ידידות אמיצים קיים רבי אברהם עם החיד״א, הם החלו בשנת תקמ״א וער שנת תקס״ד החליפו ביניהם מכתבים, בשנת תקס״ד נסע רבי אברהם לליוורנו ועשה בה למעלה משנה וחצי, התרועע עם החיד״א והתרשם עמוקות מאישיותו והליכותיו.
רבי אברהם היה תלמידו של רבי משה לחמייש. ושל רבי מסעוד חי רקח בעל מעשה רקח שאותו הוא מזכיר בספרו ״לקט הקציר״ כרבו ומורו.
ב״תולדות רבני איטליה״ נאמר עליו ״אור תורתו זרח בעיר טריפולי זה חמשים שנה, היה רודף צדקה וחסד עם כל עובר ושב תלמידי חכמים. באשר העידו עליו הרבנים שלוחי עיה״ק טבריה בהסכמת ספרו החשוב ״חיי אברהם״ הנותן טעם לשבח על הלכות רבות על ארבעת טורים ונדפס בעיר ליוורנו בשנת תקפ״ו״ [כלכותא תר״ד, ליוורנו תרי״ז, שם תרכ״א, ירושלים תשכ״ה]. את ספרו ״חיי אברהם״ כתב כנראה לפני שעלה לארץ ישראל, בספרו הוא חותם ״מקוה רחמי האל יוצרי וגואלי לעלות אל הר קדשי הר ציון ירכתי צפון״.
געגועיו ואהבתו לארץ ישראל גברו עליו ואף שהיה אב בית דין בטריפולי, נוסף על היותו פרנס על הציבור עזב את הגולה בשנת תקס״ו ועלה לארץ ישראל ושם קבע את מקום משכנו.
אלו הם חעוויו:
א]. ״חיי אברהם״ – טעמי המצוות והמנהגים, נדפס בליוורנו תקפ״ו, ונדמ״ח תשנ״ב פעיה״ק ירושלים.
ב]. ״מליצי יושר״ – מליצות ישרים ומשמחי לב בכתב יד.
ג]. ״לקט אברהם״ – שני חלקים, ח״א חידושים על התנ״ך, וח״ב ליקוטים על דרך מדרש תלפיות. בכתב יד.
ד]. ״מפעלות תמים דעים״ – דברים נפלאים בעיניני בריאה ומפעלות אלקים. בכתב יד.
ה]. ״ספר האמונות״ – ליקוט וקיבוץ מעיניני המיתה, גלגול, עיבור, גיהנם וגן עדן, תחיית המתים וביאת משיח, ועוד בכתב יד.
ו]. ״תהלות ה׳״ – פירוש על תהלים, בכתב יד.
ז].״מעשה הצדיקים״ – בכתב יד.
ח].״תוכחת מוסר״ – בכתב יד.
ט]. "סדר הדורות״ – הכולל תולדות לוב ויהודיה, בכתב יד.
י]. ״ללמד לאדם דעת״ – בכתב יד.
רבי אברהם עלה לצפת לאחר שנת תקס״ו ונפטר בה בשבת שובה של שנת תק״פ [1820].
שלוחי ארץ ישראל, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ח״כ, תולדות גדולי איטליה,
כגסת ישראל, פין
רבי אברהם ב״ר רפאל רויגו
חד בדרא הגאון המקובל מגדולי חכמי דורו תנא דאורייתא רבי אברהם רויגו זצ״ל נולד בשנת ש״ץ [1630] במודינה שבאיטליה למשפחה אמידה ומכובדת, אף הוא עצמו היה עתיר נכסים וגדול בתורה, היה תלמידו של רבי משה זכות, ראש מקובלי איטליה בדורו. רבי משה משבחו וכותב עליו: ״בעל רוח צהובה להאיר בתורה כרב נהוראי סבא, וליכנס ולצאת בשלום כרבי עקיבא״ [אגרות הומ״ז]. היה חברו של רבי בנימין הכהן, אב״ד ריגיו, הקורא לו: ״גבר עמיתי חסיד וענו״. ביתו במודינא היה פתוח לחכמים, למקובלים ולשליחי ארץ ישראל. זמן מה היתה לו בביתו ישיבה של תלמידי חכמים, ומלבד שהיה מלמדם תורה היה מספק להם כל צרכיהם, על תלמידיו נמנו גם רבי נתן נטע מנהיים ורבי יעקב ווילנא מחבר הספר יאיר נתיב, רבי אברהם ברודא כותב עליו: ״האדם הגדול בענקים, הגאון הגדול תנא דאורייתא מגלה עמיקתא וטמירתא בוצינא קדישא גברא פרישא …אין דור יתום שהוא שרוי בתוכו אשרי העם שלו ככה״. בשנת תנ״ה שלח את תלמידו רבי מרדכי ב״ר יהודה ליב אשכנזי, לתור את הארץ ולהכין לו בית, אך הוא חזר מן הדרך מבלי שהגיע למטרתו, הוא הפקיד סכום כסף אצל רבי שמואל אופנהיימר ״כדי לאכול פירותיהם שנה שנה לשובע על אדמת הקודש״.
ביום כ״ט טבת תס״ב הפליגה מליוורנו החבורה בת עשרים וחמש הנפשות, כולל שתי נשים הרות, אחרי נסיעה מיגעת של חמשה שבועות הגיעו לירושלם ביום ב׳ אדר. רבי אברהם נתקבל בכבוד גדול, אך רבים מהעולים מתו במגיפה שפרצה מיד אחרי בואו, בתוכם גם רבי מרדכי, אשתו ובתו. בירושלם הקים ישיבה בה עסקו עשרה רבנים יומם ולילה בלמוד הנגלה והנסתר. עזר לישיבה רבי ישעיה חתנו של רבי יהודה חסיד.
על סדרי הלימוד בישיבה כותב רבי מרדכי דלאטש: ״ואלו ישבו במדרש לילות וימים רובם ככולם, ושם מתפללים כל ימי החול בבוקר בתפלת ותיקין ובתפלתם צועקים ובוכים ומתודים בלב נשבר ונדכה עד כי ממש בוקעים רקיעים, ואחר התפלה מיד בקדושה וטהרה בטלית ותפילין על ראשיהם, בחרו ללמוד ספר הזוהר ואחרי זה כתבי האר״י עד שעת האכילה ואחר חצי יום לומדים גמרא ופוסקים ו״ראשית חכמה״ עד שעת מנחה, והיה התחלת הישיבה יום שבו שבת קודש הוא ר״ח אייר התס״ב. י״ר שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות בארץ המובחרת הזאת״. אחרי פטירתו של רבי משה בן חביב בשנת תנ״ו מונה רבי אברהם כראשון לציון אך לא ארכו לו הימים כי בגלל המצוקה בארץ יצא בשליחות פעמיים, באחת מהן שהה חמש שנים בדרך עם רבי חיים חזן, בפעם השלישית לא זכה לחזור. הוא נפטר במנטובה במוצאי שבת כ״ט כסלו תע״ד [1714] וספדו עליו ״שהיה מתלמידיו של אברהם אבינו ביתו היה פתוח לרווחה והיה איש חסד להטיב לכל הבריות״. הספידו חברו רבי בנימין כהן בריגיו בעשרה בטבת של אותה שנה, ונדפס ההספד בספרו ״גבול בנימין״ דרוש ג׳. כן הספידו חתנו של רבי בנימין הכהן, רבי ישעיה באסאן, והעיד עליו כי ״נתאחדו בו תורה וגדולה וחסידות וענוה גדולה מכלן״. רבי יוסף שמואל מקראקא כותב עליו: ״אחד היה אברהם בדורותינו שמסר מאודו ונפשו על חכמה זו [הקבלה] ומכל מלמדיו הציל ובזבז אוצרותיו לקנות חכמה זו, מעודו עד היום הזה …ומילא בנגלה כריסו עד שזכה להיות זקן ויושב בישיבה ומשם עלה לחכמה הזאת״.
תלמידו רבי מרדכי ב״ר יהודה ליב אשכנזי, חיבר את ספרו ״אשל אברהם״, פירוש מאמרי זוהר וסוד עשר ספירות ושאר עניני קבלה וסודות, כפי שקיבל מרבו רבי אברהם [שיוודא תס״א]. כן נדפס ״מפתח הזוהר״ שהוא מראה מקומות לענינים שבספר הזוהר בסדר א״ב שהגיע לידו מירושלם [אמסטרדם ת״ע] והגהות על ספר כוונות להאר״י [מובא במחזיק ברכה סימן ח ס״ב].אנציקלופדיה לחכמי א״י, עמוד קלא
רבי אברהם ב״ר שאול אבן דנאן
נולד בסביבות שנת ת״כ [1660]. כיהן בדיינות בפאס עם הרבנים הגאונים רבי יהודה בן עטר, רבי שמואל הצרפתי, היעב״ץ ואחרים. נמצאו חתימותיו על פסק דין, בין השנים התס״ה-התפ״ב. לא ידוע אם חיבר חיבורים כלשהם. ביחס הכתובה שבידי זרעו תואר רבי אברהם אבן דנאן בלשון זו: ״.״אותו צדיק, האשל הגדול אשר ברמה, כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדו״מ כמוהר״ר…״. מבין בניו ידוע לנו רבי מנשה. אחיו של רבי אברהם, הוא רבי שמואל מחבר ספר ״דברי הימים של פאס״.
רבי אברהם נפטר בסביבות שנת ת״ץ [1730].
כמבוא לשו״ת ופסקים לר״י בן עטר חאו״ח
נאום הרב שאול בן דנאן יחשל״א – ע״ד חזרת השדוכין – משה עמאר
ההשערה תהיה עפי׳ הדברים האלה והמה:
1) ערך המטבע בימים ההם.
2) הדרגת הפתוי. אם הרצון רק לתועלת הנשואין שההבטחה עקר והמעשה טפל או להפך. שהמעשה עקר וההבטחה טפל. או שהדבר שקול ושניהם שוים לרעה.
3) הפגם. לפי המשחית והנשחתת.
ו אם הודה בביאה וטען על העיבור שאינו יודע, אם מיוחדת לו. ישבע שאינו יודע וישלם מחצה מסך הקנס הנז׳. ואם אינה מיוחדת. והדבר בספק שקול. ישבע שאינו יודע וישלם רביע מסך הקנס הנז׳. ואם דיימא מעלמא יהיה הדבר עפי' הדין.
ז ־ ההכחשה בFל הנז׳ תחייב שבועה בנק׳׳ח אחר קבלת חרם לתובעת שלא טענה שקר.
ח – אין להחזיק הנולד לבנו ליורשו ולהטפל בו רק בהודאתו כמשפט הברור.
נאום הרב שאול בן דנאן יחשל״א
ע״ד חזרת השדוכין
רבותיי
הן אמת שעפ״י הדין שאף אם חזר המשודך הדרי הסבלונות, כמ״ש בסי׳ ן׳ גם אינו חייב לה שום קנס כמ״ש במ״א בארוכה בס׳ המשפטים. גם אם הכינה הנדוניא ונגרם לה הפסד בחזרתו. אין כח בידה להוציא מן המשודך שום תשלום לגרם הנזק. כי אין בזה הנהו תנאים של גרמה בנזקין של סי׳ שפ״ז וכמ״ש במ״א.
אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת. כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות. ובכלות רצונם ותאותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים. בכן ראוי ליתן בזה אורח משפט לבל תהיינו בנו ישראל מופקדות לפני אנשים בשקט ובבטחה מבלי התחייבות שום דבר בעברם ברית השדוכין.
ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השדוכין הוא זמן הבחנה. לדעת המדות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו. שבזה יכולו לבא בברית הנשואין הנצחי. לחיות חיי אושר ביניהם, בכן, בזאת יבחנו. אם יבואו אם יחדלו ואם כן על דעת זאת סמכי אהדדי מתחלה.
איך שיהי. להכריע בין שתי הדעות. וכדי שלא תעשינה יד הפריצים תושיה. ראוי לתקן הדבר.
וזהו הוא מה שנתקן על הענין הנז;
א מיום השדובין ע״ת ששה חדשים יהיה להם זמן להידיעה הזאת, ובזמן הזה הבל יהיה עפ״י הדין, ומתשלום ששה חדשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני הב״ד, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פר׳ עד סך חמשה עשר אלף פר׳ ואם חזרה היא, הכל יהיה עפ״י הדין.
ב – גם ישלם לה חצי נזק ממה שהפסידה בצורכי נדונייתה שהכינה מיום ששה חדשים והלאה.
ג – תשלום זה של ח״נ יהיה עפ״י ראיות ברורות שהפסידה.
רבי יוסף כנפו זיע"א משנתו החינוכית ערכית-קובץ מאמרים לרגל מלאת 100 שנה לפטירתו
יכי"ן
רבי יוסף כנפו זיע"א
משנתו החינוכית ערכית
קובץ מאמרים לרגל מלאת 100 שנה לפטירתו
מבוא
בכנס לרגל מלאות 100 שנה לפטירתו של רבי יוסף כנאפו זיע׳׳א, אמר רבי יהודה אדרי – המהדיר של "זך ונקי״ – שיכי״ן היה ההתגלמות המושלמת של ׳החכם השלם׳, ביטוי שמשתמשים בו הספרדים בתארם רבנים גדולים. שלם, מפני שפיו ולבו שווים והוא מקיים בעצמו את כל מה שהוא מורה לאחרים לעשות. שלם, לא רק שחכמתו שלמה אלא שמעשיו שלמים ומשלימים את חוכמתו.
באותו כנס נתבקשתי על ידי המארגנים להוציא לאור קובץ מיוחד של מאמרים על רבי יוסף כנאפו. והנה זכיתי ב״ה לכך שיכולתי להביא לידי גמר את הקובץ הזה המונח לפניכם היום, ועל כן תודתי נתונה לכל המחברים שנרתמו בהתלהבות למילוי המשימה הזאת ובהתנדבות גמורה תרמו מפרי עטם ושלחו מאמרים מאירים על דמותו של רבי יוסף. קראתי לקובץ בשם ׳יכי״ן׳ כי כך רבי יוסף כנאפו נקרא בפי בנו, רבה של מוגדור, שהיה חותם הן בהסכמות שנתן והן על כל המסמכים שהשאיר והן כאשר חתם על כתובות בתפקידו כאב בית הדין של מוגדור: דוד כנאפו ס״ט בן לאדוני אבי כמוהר״ר יכי״ן זלה״ה זיע״א. רבי יוסף היה ללא ספק אחד מגדולי הרבנים של יהדות מרוקו במאתיים השנים האחרונות. אף על פי כן, דמותו ידועה אך מעט, לא נערכו מחקרים מקיפים על יצירתו וספרים רבים אשר כתב מצויים עדיין בכתב יד. ספר זה בא לענות על הצורך בהבנה מעמיקה יותר של האיש ויצירתו. השתדלתי לכוון את המשתתפים בלקט זה, להתייחס לפנים שונות בכתיבתו ויצירתו של רבי יוסף, ולמרות שהנגיעה היא רק על קצה קצה של דמותו המופלאה, בטוח אני, כי קובץ זה יעורר כל מי שיקרא בו, להמשיך ולהעמיק בתורתו של רבי יוסף.
הקובץ מחולק לששה שערים:
השער הראשון דן במקומו של רבי יוסף כחדשן ומוצר. ד׳ר שלום בר-אשר רואה ברבי יוסף חדשן ואפילו מהפכן, הפותח נתיבים חדשים לבאים אחריו. פרופ' משה חלמיש מבחין אצל רבי יוסף ביכולת ליצור באופן מתמיד, לצאת ממילה או מחציהּ, להפוך בה ולהפוך בה, על מנת לדרוש ולחדש דברי תורה. רבי יהודה אדרי מציג את רבי יוסף כפרשן מקרא, ומצביע לשם כך על הפסוקים הפזורים ביצירותיו, אותם רבי יוסף מפרש על-פי דרכו. דוד כנפו מתאר את פעלו של רבי יוסף כמנחיל החסידות ליהודי מרוקו.
השער השני דן בעקרונותיו המוסריים-ערכיים-חינוכיים של רבי יוסף כנאפו. ד״ר ראובן מאמו, אומר שאמנם רבי יוסף כנאפו לא השאיר משנה חינוכית סדורה, אלא שאם נבדוק בספרו ״זך־ונקי״, נוכל לדלות מסרים ורעיונות חינוכיים למכביר, אותם אפשר לגבש למשנה חינוכית ברורה ובהירה. הרב חיים בן נעים, גם הוא בעקבות ״זך-ונקי״, מפרט את תכניתו השיטתית של רבי יוסף לחינוך הנערים. ד׳׳ר אריאל כנפו מנתח את הדיון הערכי שמקיים רבי יוסף כנאפו עם קוראיו בהקדמה לספר ״יפה עינים", ומגיע למסקנה שעולמו הערכי מושתת על שלושה עקרונות: לימוד תורה לשמה, צדקה וענווה, אשר ביניהם יחסי היררכיה אך גם הרמוניה.
בשער השלישי כונסו מאמרים הדנים בלשונו ובסגנונו של רבי יוסף. ד׳׳ר שלמה אלקיים כותב על לשונו העברית של רבי יוסף תוך כדי השוואתה ללשון הנקוטה על ידי חכמי מרוקו בכלל. דוד כנפו דן באמצעים הלשוניים והצורניים שבהם חיבר רבי יוסף את ספריו, ד"ר רפאל תורג׳מן מתמקד בספרו של רבי יוסף, ״מנחת ערב", ובודק את לשון התפילה כפי שהיא מופיעה בספר. מסיים את השער הזה מאמרו של שלום אלדר, העורך השוואה בין שתי רשויות לקדיש, אחת של רבי שמואל אלבז איש סֵפְרו מתמקד בספרו של רבי יוסף, ״מנחת ערב", ובודק את לשון התפילה כפי שהיא מופיעה בספר. מסיים את השער הזה מאמרו של שלום אלדר, העורך השוואה בין שתי רשויות לקדיש, אחת של רבי שמואל אלבז איש סֵפְרוּ, ״שירו שיר רננו״, ואחת של רבי יוסף כנאפו, ״תורה חמודה חקוקה״.
השער הרביעי מוקדש לעיון תורני בתוך יצירתו של רבי יוסף: הרב שמעון הכהן בעקבות רבי יוסף ב״זך ונקי״, מברר את סיבת שעבוד ישראל למצרים, ומגיע למסקנה שעם ישראל יצא ממצרים מזוכך מהחטא של מכירת יוסף. הרב אליהו אוורטא דן בבעיית הדפסת הספרים כפי שהיא מועלית על ידי רבי יוסף כנאפו בספרו ״אות ברית קודש״, ובסוגיה המבררת מה עדיף על מה: כתיבת ספר תורה או הדפסת ספרי קודש? אפי ברק, על פי ״זך ונקי״, מסביר לנו כי רבי יוסף כנאפו רואה ב״מידת השלום״ את היסוד העיקרי של הבריאה, לפי זה, מידת השלום הנה, ביסודו של דבר, מהלך קוסמולוגי רחב היקף של עשיית שלום בין בורא העולם לבין עולמו.
בשער החמישי כינסנו מאמרים הדנים בזמנו ובסביבתו של רבי יוסף. פרופ׳ אליעזר בשן עם סקירה היסטורית־מדינית על מוגדור ועל יהודיה במאה ה19־ ־ המאה בה פעל רבי יוסף ־ מאפשר לנו לחוש את האווירה ששרתה בימיו. תולדותיו וקורות משפחתו עולות מן המאמר של אליחי כנפו. שיחה דמיונית המתקיימת בין אשר כנפו, עורך קובץ זה, לבין רבי יוסף מלמדת על הקשיים, הרגשות והמאוויים של רבנו. שיר הלל לפועלו של רבי יוסף נכתב על ידי מגיה הספר, רבי שמעון ועקנין. שלושת המאמרים הנ״ל והשיר דנים בחייו של רבי יוסף. המאמר של שלום אלדר מתייחס למותו דווקא, ומנתח באופן יסודי את השיר המופיע על ציון קברו של רבי יוסף, שיר המיוחס למשורר הנערץ רבי דוד אלקיים.
בשער השישי אנו ממשיכים במשימה של גאולת ספרי רבנו שטרם הודפסו. לכן, הבאנו בשער זה חלק מפרקו הראשון של הספר ״מעט- מים״ אותו אנו מתכוונים לפרסם בקרוב בעזרת ה' ( הערה א.פ. הספר הודפס ויצא לאור במכון " אורות המגרב של הפרופ' הרב משה עמאר – את הספר קיבלתי במתנה מאשר כנפו) ספר זה הוא חלק מטרילוגיה הכוללת את החיבורים ״מעט מים״, ״מעט צרי״ ו״מעט דבש״. אף כי בניגוד למקובל, אין הסכמות לאף אחד מספרי רבי יוסף כנאפו שראו דפוס, קיבל רבי יוסף הסכמות לחלק אחר של הטרילוגיה, ״מעט צרי״ שעדיין נמצא בכתב יד. הסכמות אלה, שנתנו חמישה מבין רבניה החשובים של מוגדור, מובאות לפני הפרק מ״מעט מים״, במאמרו של הרב ד"ר (פרופ') משה עמאר. לסיום קובץ זה, אנו מביאים פרק בצרפתית, ובו מסכם ד״ר דוד בן־שושן את המאמרים שהבאנו.
קובץ זה, כך מקווים אנו, יהווה צוהר שדרכו יוכלו תלמידי חכמים, אנשי האקדמיה וגם ״המוני בית ישראל" (כלשונו של רבנו) להציץ אל עולמו של רבי יוסף בבחינת ״הציץ ונפגע׳. כלומר, שאחרי ההצצה יבואו מחקרים, סמינרים, ימי עיון, וספרים על יצירתו הידועה, שימשכו אחריהם את הדפסת שאר ספריו.
אשר כנפו, שבט תשס״ב
Histoire des juifs de Safi-Brahim Kredya
Haroun avait une grande autorité sous le règne de son père le sultan Ahmed Al Mansour ; les commerçants et les propriétaires des navires cinglais le craignaient. Il devint le sujet de toutes les conversations en Angleterre au point qu'il inspira à Shakespeare l'un de ses ouvrages. Sous les Alaouites, le sultan Moulay Ismail avait un conseiller juif du nom de Mimrane, et un trésorier pour ses biens et ses dépenses, Ibn Attar. Ce dernier fut l'intermédiaire dans le traité avec l'Angleterre en 1721. Quand ce sultan décéda, les juifs du Maroc portèrent le deuil et considérèrent ce malheur comme une vengeance de Dieu les punissant pour les péchés et les crimes qu'ils commettaient. Durant le règne de Sidi Mohammed Ben Abdellah, le rôle politique et économique des juifs se développa ; parmi les personnalités juives les plus en vue, il y avait Samuel Samble, né à Safi, dont la plupart des traités signés sous son règne portent le nom. Jusqu'à nos jours, les juifs marocains, au Maroc et à l'étranger, continuent à jouir de la sympathie et de la confiance des rois du Maroc. On choisit parmi eux des ministres et des conseillers.
L'un des rabbins de Fès, nommé Chamuel Ben Danane, dit, parlant des années de sécheresse : « Des appels au secours se sont élevés dans tous les quartiers de la ville… nous avons pris l'exemple des musid- mans et nous avons jeûné comme eux… nous nous sommes réunis… et nous avoris prié sept fois la prière de "Y ghafour" (Ô toi qui pardonnes !)… le lendemain, nous avons jeûné ensetnble, petits et grands, et même les femmes enceintes et celles qui allaitaient… Grâce et Louange à Dieu… depins le lundi et le début de nos invocations, les nuages ont couvert le ciel et des gouttes salutaires se mirent à tomber, le vent d'est (chergui) cessa de souffler… et des pluies bénéfiques tombèrent toute la nuit… nous avons sorti notre livre et nous avons psalmodié les louanges… et notre espoir m Dieu et sa miséricorde persiste. » [D'après Mohamed Kenbib, Mémoires du patrimoine marocain, op. cit., pp. 125-126.]
Bien que les juifs marocains fussent, selon la conception de notre époque, des « citoyens de seconde classe», beaucoup atteignirent des situations élevées (avantages, respect et influence). On compta parmi eux des ministres, des conseillers, des chambellans, des ambassadeurs et des négociants du sultan. Au dire du grand sultan Moulay Al Hassan Ier, la plupart des juifs avaient acquis richesse et opulence et vivaient dans l'aisance, le confort et le bien-être. Dans une lettre adressée à certains de leurs commerçants importants, sa majesté disait :
« Vos pauvres sont beaucoup moins nombreux que vos riches, contrairement aux musulmans dont le nombre des pauvres surpasse celui des riches sans aucune possibilité de comparaison. L'ensemble des riches musulmans est comme une tache blanche sur le dos d'un taureau noir. »
Le gouvernement, dans les périodes de sécheresse ou d'épidémie, soulageait ses sujets juifs en réduisant les impositions, et même en exonérait les plus pauvres, comme cela se produisit sous le règne du sultan Sidi Mohammed Ben Abdellah qui exempta des droits de capitation les juifs de Safi et d'Agadir, considérés comme les plus pauvres du pays.
Si les juifs marocains avaient été victimes de malveillances, de pillages et de vols pendant les années de crise, leurs concitoyens musulmans ne furent guère épargnés. Mais en temps normal, de tels faits « étaient beaucoup plus rares qu'on ne le disait », et à l'origine de ces événements, « c'était la populace » qui ne mesurait pas la portée de ses imprudences et de son inconstance. Jamais un gouvernement marocain n'a incité à maltraiter les juifs comme cela s'était passé dans beaucoup de pays européens. Au contraire, des étrangers avaient constaté que les juifs jouissaient d'une « protection efficace » et cette situation perdura même au moment où le Maroc se trouvait sous l’emprise du protectorat français. Il nous suffirait de citer l'attitude courageuse et exemplaire du roi Mohammed V quand il refusa d'appliquer les directives nazies de Vichy, qui appelaient à opprimer les juifs du Maroc. La réaction de Sa Majesté fut ferme et définitive quand il répondit au gouvernement de Vichy : « Je n'admets absolument pas les nouvelles lois anti-juives… et je n'accepterais pas d'être complice de ce que je réprouve. Il vous appartient de savoir que les juifs sont encore sous ma responsabilité comme ils l'ont toujours été et je refuse toute ségrégation entre mes sujets. »
À l'occasion de la Fête du Trône de l'année 1944, au moment où le Maroc entier criait sa volonté d'indépendance, le roi Mohammed V reçut une délégation des juifs de la capitale, Rabat, et s'adressa à eux, d'après un rapport confidentiel adressé à Paris par la Résidence Générale, en ces termes : « Vous êtes mes sujets au même titre que les musulmans et pour cela je vous salue et je vous aime. Soyez sûrs que vous trouverez toujours auprès de moi toute l'aide dont vous aurez besoin… Je vous répète que je suis décidé à vous garder comme à vos frères musulmans, la même considération et la même sollicitude. Cette fête est notre fête commune. » [D'après Germain Ayache, « Mohammed V et les Juifs du Maroc », Conférence internationale au sujet de « Mohammed V le Leader »/16 au 20 novembre 1987, pp. 120-121.]
בני אמוזיג – אהרן אמוזיג – הרב אליהו בן אמוזג(1900-1823).
על הענף האיטלקי
אברהם(בן שם טוב) בן אמוזג. מתוך ״אברהם בכל":
"…ואברהם נתחתן עם בת הרה״ג [הרב הגאון] מהר״י [מורנו הרב יהודה (טעות, וצריך להיות מהר״א -מורנו הרב אברהם, כפי שאכן כתוב מספר שורות בהמשך)] אקריאט מחב״ס [מחבר ספר] ב״א [ברית אבות (טעות, וצריך להיות ״זכות אבות״, ראה הערה17)] וממנו נולד בן והוא הרב אליהו בן אמוזג הידוע בעי׳׳ת [בעיר תהילה] ליוורנו [שבאיטליה] והוא נלב״ע [־־נתבקש לבית עולמו, והכוונה לאברהם אביו של אליהו] בעי׳׳ת [בעיר תהילה] סְוִוירָא בערי מרוקו״״׳׳
17הערת המחבר : ככל הנראה נפלה כאן סעות דפוס. הרב אברהם קוריאט הראשון(המדובר בו בקטע זה) חיבר את"זכות אבות". את הספר "ברית אבות" חיבר נכדו הרב אברהם קוריאט השני, ראה הספר אורות ממערב ע' 115,110,105.
[אברהם בכל, עמוד א׳]
הרב אקריאט המוזכר לעיל, הוא הרג אברהם קורייאט הראשון, במקורו מן העיר טטואן במרוקו שעבר למוגדור.
אברהם בן אמוזג שהיה חשוך ילדים עד גיל 70, ביקש וקבל את רשותה של אשתו הראשונה לשאת עליה אישה שנייה, היא בתו של הרב אברהם קורייאט. שמה היה קלרה, וממנה נולד לו, בהיותו בן 71 שנים, הרב אליהו בן אמוזג.
הרב אליהו בן אמוזג(1900-1823).
רב, פילוסוף, כתב פירוש לתורה, ספרים בנושאי מוסר, תיאולוגיה, ביקורת על הנצרות והאיסלם, ועוד. הוא מקובל בין אורתודוקסים, אומץ ע״י הקונסרבטיבים, ומוערך מאוד אצל הגויים באירופה, על אף שיצא בהתקפה חריפה על הנצרות (וגם האיסלם). באיטליה הוא זכה לכינוי ״אפלטון היהודי״.
לגבי ילדותו והגעתו ממוגדור לאיטליה כותב אברהם-חי בן אמוזג (המשך הפסקה הקודמת):
״ והיתה גזירה מפני שר העיר הנז׳ וברח הרב מהר״א [מורנו הרב אברהם] אקוריאט לערים אחרים ובנו מהר״י [מורנו הרב יהודה] אקוריאט ברח לעי״ת ליוורנו באיטליה והוביל אתו את אחותו אלמנת אברהם הנז׳ וישבו שמה. ואז היה אב״א [אליהו בן אמוזג] הנז״ל [הנזכר לעיל] כבן שלש שנים ונתפרסם שמו בישראל ע״י חיבוריו הנחמדים:״
[אברהם בכל, עמוד א׳]
מורו, רבו ומחנכו – דודו הרב יהודה קורייאט: הרב יהודה קוריאט הנ״ל, דודו(אחיה של אמו קלרה) הוא שגידל ולימד את הילד אליהו. מספרים כי כבר בגיל 16 הספיק כבר אליהו הצעיר לעבור עם דודו-מורו פעמיים על כל ספר הזהר. הוא היה בקיא בכל המקורות היהודיים, הכיר את כל כתבי הנוצרים (ולכן יכול היה להתווכח איתם בספריו), את הפילוסופים היוונים ואלה בני דורו, ועקב אחר הגילויים המדעיים של תקופתו. הרב אליהו כתב ספרים רבים בעברית, איטלקית וצרפתית. הוא גם הקים בית דפוס בליוורנו וספרים רבים של רבני מוגדור ופאס הודפסו אצלו וגם כתב להם הקדמות.
ספרים שכתב בעברית: על פי האיציקלופדיה העברית
״אם למקרא״: באור לחמשת חומשי תורה, ״מבא לתורה שבעל פה״: סדרת מאמרים שכונסו לספר ע״י הרב פרופ׳ אליהו זייני, ״אימת מפגיע על ארי״: ביקורת על ביקורתו של ר׳ יהודה ממודנה נגד הזוהר, גר צדק: הערות וביאורים לתרגום אונקלוס (ליוורנו, תרי״ח), ״ניר לדוד׳: פרוש לספר תהילים (ליוורנו, תרי״ח), טעם לש״ד – השגות ותשובות לספר הוויכוח של שד׳ל [הרב שמואל דוד לוצאטו] על חכמת-הקבלה ועל קדמות ספר הזוהר (ליוורנו, תרס״ג), ״יענה באש״: על איסור שריפת המתים לפי המקרא והתלמוד (ליוורנו, תרמ״ו, מהדורה שנייה תרס״ו)
Français
Morale Juive et Morale Chrétienne
Israël et l'Humanité. Étude sur le problème de la religion universelle, et sa solution
Bibliothèque de l'hébraïsme (incluent) : Critique, Exégèse et Philologie Biblique; sources Rabbinique des six premiers siècles de L'È. V.
De L'origine des Dogmes Chrétiens, Théologie et Philosophie – de l'Âme dans la Bible
Théosophie; Histoire et Littérature; Spinoza et la Kabbale
Italiano
(חוכמת־ האלוהות, תורת שורשי האמונה) Dio: Teología dogmatica e apologética
[חמישה מאמרים על החומש] Cinque conferenze sulla Penecoste
[תולדות כת האיסיים, אוסף הרצאות, 1865] Storia degli Esseni
חלק מספרים אלה יצא לאור במהדורות שונות ובשפות שונות עוד בחייו וחלק רק לאחר מותו. בשנות ה- 60 של המאה העשרים יצאו לאור בהוצאת מכון הרב קוק, בתרגום לעברית, שני ספריו הידועים ועבי הכרס:
מוסר יהודי ומוסר נוצרי – Morale Juive et Morale Chrétienne
ישראל והאנושות – Israel et l'Humanité
הרב פרופ׳ זייני, רב הטכניון, עוסק זה כשלושה עשורים במשנתו של בן אמוזג, לומד ומלמד (גם בטכניון, במסגרת לימודים כלליים), לקח על עצמו להוציא את כל ספריו של הרב אליהו בן אמוזג על פי כתב היד המקורי, ללא השמטות. בינתיים (חשוון תשס׳׳ה) יצאו לאור:
– בעברית: מבא לתורה שבע׳׳פ ־
בצרפתית: Morale Juive et Morale Chrétienne
אמנון אלקבץ הפולמוס בשנת התס"ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי
אמנון אלקבץ
הפולמוס בשנת התס"ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי
בשנת התס״ד (1704), פרץ במרוקו פולמוס חריף בנוגע לעניין שחיטה בסכין פגומה שנמצאה בידיו של אחד החכמים בעיר סאלי, שלחוף האוקיאנוס האטלאנטי.
ויכוח זה שנערך במרוקו לפני יותר משלוש מאות שנה, נודע כ״פולמוס בין ר' יעקב אבן-צור (יעב״ץ) בר ראובן, ובין ר׳ שמואל אזאווי בר משה". ברם, תחילה – הרקע לפולמוס:
המשך המאמר מהפוסט הקודם
כאמור, בתגובתו של יעב״ץ לדבריו הבוטים של ר׳ שמואל אזאווי באיגרת המיוחדת בסגנונה ובחריפותה, מצא מקום לשחרר את חרצובות לשונו בהסתמכו על מה שנאמר בנחמיה (יג/כה): "… ואריב עמם ואקללם, ואכה מהם אנשים, ואמרטם… ״, והרמב״ם מחזק את הדברים באומרו בהלכות סנהדרין(כד/ח): "… וכן יש לציין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו, ולקללו, ולהכותו, ולתלוש שערו… ״.
לבד ממכות ומריטת שיער שהוא לא עשה, מאמץ יעב״ץ את שאר הכללים שבאו לביטוי באיגרתו המעניינת, שמפאת אורכה, אצטט מתוכה חלקים, ואף זאת, בדילוג. וכך הוא פותח את דבריו:
"… על כן לשון הזהב שהיה בהיכל המליצה, להגדיל תושיה ולהפליא עצה, למרס בדם אהובנו הגדול כה״ר שמואל זאווי, הן תווי שדי יענהו ולעבודתו יקרבהו, ובתשובה שלימה לפניו ישיבהו, אכי״ר.
"אחר דרישת שלום וכוי, הנה באתי באותיות שתיים שהן ארבע, יען התרגזך אלי באיגרת אוגרת ומסוכסכת, עולה ויורדת כנחש עקלתון/, ופיה פתוח כפי האתון/, ובה צוית להקריבה לבית דיננו הצדק להודיעם להשמיעם מעשי. ובתחילת ההשקפה ראיתי זוכרך אותי כמה פעמים בלשון גנאי במרוצת דבורך בשם "סופר", וכתב "הסופר", ועשה "הסופר", ושלח "הסופר", "ולא אותי קראת יעקב", (ראה ההסבר על פסוק זה המצוטט מישעיה מג/כב, במסכת יומא, דף יט/ב. כאשר נפגש יעקב עם בנו יוסף, לא דבר עמו כי היה עסוק בקריאת שמע), כאילו שמי נעלם והוא פלאי. ותלמוד לומר, שמי נודע בשערים, יעקב, מלא מאור נוצץ, כצאת השמש בגבורה/, לעטרת צבי וצפירת תפארה/. חיי ראשי, אילו היית מצוי אצלי במדינה, אמצאך בחוץ אשקך/, אנהגך/, אביאך אל בית-ספרותי ואל חדר לבלרותי, ושם אושיבך לימיני/, אשקך מיין רקח הגיוני/, ומעסיס רמוני/. ואלמדך להועיל במלאכה המבורכה/, שמורה בכל וערוכה/. כי ראיתי כי לתוהו והבל כלית כל ימיך במלאכת הספרות/, ובה לבשו שמיך קדרות/… מתוך ספרי זה אשר כתבתי, תוכל ללמוד מעט קט ניב מפואר ונאה/, אפס קצהו תראה/. והיה ראוי להשיבך על פי מידותיך, לא שתאמר אתה, אלא כמו שיאמרו חבריך ורבותיך, שאם קטון אני בעיניך/, ונקלותי עוד מזאת, קטנם עבה ממתניך/. עמם אכבדה, שהם הרהיבוני ורוממוני/, וענוותם תרבני/, ובבית דינם הצדק הושיבוני וקבעתי/, ונוטרה את כרם ה' צבאות שמוני/… ובזיונך זה אינו מעלה ואינו מוריד".
יעב״ץ רואה בכינוי "סופר" בו מכנה אותו ר׳ אזאווי , כינוי מכובד מדי בשבילו, וממשיך בדבריו בהצטנעות כלשהי: "ואם אמרתי לדונך לכף זכות שתפסת אומנות חז״ל, ותבחר לשון ערומים, וכוונתך בשם "סופר"… גם בזה לא בחר ה', שהרי דרשו בפרק "איה סופר" (ישעיה לג/יח), כל אותיות שבתורה איה שוקל קלים וחמורים… ואם כן, הפלגת בשבחי יותר מדי, ולאו יאות למעבדי הכי. והנה שני תלמידים חכמים במכנאס, שבחדש שעבר יחסו אלי מפי כתבם, מה שנראה בעיני שהוא הפלגת שבח, ושלחתי להזהירם ולהוכיחם על ככה".
יעב״ץ אינו מסתפק בכך ומגולל את התפתחות הפרשה שעמדה במוקד הפולמוס, תוך שהוא מטיח ברי שמואל אזאווי דברים קשים. אט אט מתפתחת האיגרת ללשון שנונה ודוקרנית, ששיאה יבוא ביימכתם" המפורסם המעיד על חריפות שכלו וחרצובות לשונו בהם ידע לגרוס את משנאיו. בפתיח של הקטע הבא, משוה יעב״ץ את ר' אזאווי לאיוב, כמו שנאמר בבא בתרא: "נתחלף לך בין איוב לאויב", כלומר, דיבר דברי תוכחה וגרם רעה לידידו. "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".
"איש היה בארץ סאלי, איו״ב שמו (יעב״ץ כותב כאן את השם איוב בראשי תיבות לומר, אתה, ר' שמואל אזאווי, בסה״כ "אשרי יושבי ביתך", איו״ב, יושב על כנך ואינך מחדש דבר בתורה), טבח(שוחט) מומחה לרבים וסופר שטרות קבוע מסופרי דיינים. ויהי היום, באו קצת מתלמידי חכמים היושבים במדינה הנז׳ לבדוק סכינו, ומצאו בסופה, בשיפוע שבין סוף חודה לתחילת הקתא, סדק אחד גדול, דהיינו הפרדת חלק מחלק… ובשורש הסדק ההוא, יש סדק קטן הנקרא בערבי תווריק', באופן שמוכח שכך נמצאת וכך הייתה מתחילתה למן יום היוסדה, ועד עתה. ובכן, עמדו חכמי סאלי וקבלו עדויות האומנים שהיו משחיזים לו הסכין ברחיים לעת הצורך, והעידו שכך הייתה מששת ימי בראשית. גם אגב בררא, קיבלו עדויות אחרות על האיש הנז', איך הוא מעורכי הדיינים, וכי יהיה משפט בין איש ובין רעהו, מקבל שוחד מזה ומזה, ללמדם טענות שקר לזכות בדין. גם עדויות אחרות שהוא חולק עם גנב, ועובר על שבועות וכמה דברים אחרים מכוערים שתמיד הייתה לועזת עליו המדינה הנז', ועכשיו ספקות נעשו ודאות.
La coexistence judéo-arabe n'était donc pas de tout repos- Il etait une fois le Maroc-D. B
En introduction, il a été souligné que l'histoire basée exclusivement sur le narratif des voyageurs ne pouvait être que superficielle et souvent même biaisée. Derrière la servilité apparente des Juifs se tissait un ensemble de relations plus complexes avec les voisins musulmans qui partageaient avec eux une certaine empathie et un certain nombre de croyances tel le culte des saints. Mais les témoignages des voyageurs en ce sens sont rares et l'histoire, pour autant qu'elle se limitât aux descriptions des voyageurs, est certainement des plus incomplètes. La nature réelle des rapports judéo-musulmans du Maroc n'a pas encore été étudiée comme il se doit par la communauté des chercheurs. Il s'agit d'un travail qui reste à faire et qui déborde le cadre du présent ouvrage.
Les chercheurs en sont venus à se poser la question suivante : est-ce que le traitement des Juifs du Maroc différait de celui du petit peuple musulman? Tous deux étaient soumis à l'arbitraire, tous deux enduraient des conditions économiques difficiles, particulièrement durant les crises de sécheresse et de disette et durant les guerres de succession. Qu'en fut-il réellement? Il semblerait que, compte tenu de leur statut de non-Musulmans, les Juifs étaient une proie toute désignée et facile et, durant les périodes de troubles, ils furent les premiers à pâtir avant même que les violences ne se propageassent à leurs voisins musulmans. Par ailleurs, des personnes révoltées contre l'autorité ou avides de pouvoir arbitraire instrumentalisaient les citations dites « terribles » du Coran pour se faire un capital politique sur le dos des Juifs. Ce sujet devrait également faire l'objet de recherches plus approfondies.
N'eut-été la protection des Juifs par la plupart des souverains – pour autant qu'ils pouvaient effectivement exercer leur autorité – le sort des Juifs aurait été encore plus insoutenable. Notons que cette protection des autorités contrastait souvent avec le vécu du petit peuple comme le décrivit si bien le journaliste Jacob Ohayon (décédé en 1945) dans un document titré Les origines des Juifs de Mogador : « Les rapports officiels entre les communautés et le Maghzen étaient toujours empreints de cordialité de la part des premières, et de bienveillance de la part du second. Il n'en a point toujours été de même entre les populations musulmanes et juives. Au demeurant, c'était moins par malveillance systématique que par mépris du Juif, les Musulmans se livraient à des actes isolés, vexants évidemment pour les passants juifs, mais qui n'avaient pas de portée politique bien grande. Il était évidemment dur pour les Juifs ayant voyagé et vécu en Europe libérale de voir la foule molester de paisibles habitants du Mellah, mais ces sévices provenaient surtout d'un sentiment d'étrangeté provoqué par ces gens dont les dehors n'étaient pas toujours dépourvus de sordidité, et dont l'attitude humble prêtait souvent le flanc aux quolibets et aux coups des foules ignorantes.»
En résumé, on pourrait faire l'analogie suivante, fut-elle maladroite : les Juifs eurent le rôle d'épouses utiles dont on ne pouvait se passer, mais ces épouses étaient des femmes régulièrement battues.
Et c'est ainsi que Juifs, Berbères et Arabes ont traversé des siècles de coexistence entrecoupée de moments tragiques.
LE VOYAGE DE SIR MOSES MONTEFIORE AU MAROC
Qui était Moses Montefiore?
Né en Italie dans une famille juive sépharade, Moses Montefiore fut un financier qui décida de quitter les affaires en 1824 pour se consacrer à l'amélioration de la condition des Juifs de son temps. Pour cela, il voyagea dans l'Empire ottoman (1840), en Italie (1858), en Russie (1846 et 1872), en Terre sainte (1827 et cinq autres fois) au Maroc (1863-1864) et en Roumanie (1867). Il devint particulièrement observant sur le plan religieux après sa première visite en Terre sainte. Il rencontra les grands de son temps et mit une énergie considérable à améliorer la condition des Juifs. Sa philanthropie fut légendaire en Angleterre et à l'étranger et ne se limita pas aux besoins de ses seuls coreligionnaires. Avec Rothshild, il fit un prêt considérable au gouvernement britannique afin de pouvoir compenser les propriétaires de plantations et abolir ainsi l'esclavage. Il devint shérif de Londres et fut nommé baronnet de l'île de Thanet dans le Kent. Son centième anniversaire fut un événement national en Grande-Bretagne.
Pourquoi vint-il au Maroc?
La situation pénible des Juifs du Maroc était déjà connue en Angleterre car le Conseil des Députés juifs britanniques était en contact permanent avec les Juifs de Tanger et de Mogador. L'état de dénuement total des milliers de Juifs de Tétouan réfugiés à Tanger, à Gibraltar, à Oran et en Espagne avait alerté l'opinion publique mondiale et Sir Moses Montefiore qui présidait le London Board of Deputies of Brittish Jews organisa une collecte de 40 000 livres pour ces réfugiés. Un comité de soutien, le Morocco Relief Committee et caisse de secours, The Morocco Relief Fund furent établis peu après une pour venir en aide aux Juifs de Tétouan qui souffrirent particulièrement de la guerre maroco-espagnole de 1860 et des nombreux réfugiés de cette ville. En 1861, le Conseil des Députés juifs britanniques dépêcha Moses H. Picciotto au Maroc pour y faire voyage d'études à Tanger, Tétouan, Rabat, Mogador et Gibraltar.
שוש רוימי – רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש
"יוסף! אומרת אמי ברוגזה, על מה אתה חולם? אתה לא חש בטוב? מה קרה לך? הזדרז פן תאחר!".
אני ממהר ליטול את ילקוטי ולעזוב את הבית. אחר הצהריים, אני מגיע ללמוד תורה וגמרה ומן הפתח של החדר אני שומע את רבי חזוט פותח את השיעור כהרגלו:
"רבי חייא פתח ואמר, משמע מכך כפילות, למה פתח ואמר? אל תקרא פתח אלא 'בדח׳. לפני כל סוגיה חדשה, אספר בדיחה כך שתשתעשעו ותצחקו ומוחכם ייפתח לשיעור וכך תבינו היטב את הנלמד ״.
הרב מהנהן בראשו וממשיך בשיעור ומתעלם מנוכחותי. חשבתי לתומי שיירקמו יחסי קירבה בינינו מאז אמש. אך מאומה לא השתנה. הוא לימד ואני למדתי וכך חלפו הימים. אחרי כל יום לימודים, הלכתי לעבוד אצל מאיר, מוכר הביצים, סידרתי את הארגזים הריקים זה על גבי זה תוך כדי התבוננות מסביבי במטרה להבחין בדבר מה חשוד. לא ידעתי מה הייתה מטרת התבוננותי, אך נאמר לי שכל דבר חייב דיווח והכל חשוב ואין לזלזל בשום פרט.
בימי שבת, אחה״צ, נפגשתי עם איסתיר במועדון השכונתי אשר ריכז בתוכו חברים מתנועת הנוער "בני עקיבא". המדריכים דוברי עברית וצרפתית העבירו פעילויות שונות ומגוונות. נהגתי לדווח לאיסתיר על כל דבר שפגשתי במהלך כל השבוע והיא לא רשמה על נייר מאומה אלא הנהנה בראשה ולא זלזלה חלילה בדיווחים שלי למרות שנראו שטותיים תחילה. יום שבת אחד, איסתיר לא הגיעה למועדון. לא העזתי לשאול את הרב אודותיה. עבר עוד שבוע ואיסתיר איננה. החלטתי לגשת מיד לרב ולדווח לו על כך. הרב הרגיע אותי וגילה לי שהיא עלתה לפלסטין עם בן זוגה מכלוף מפני שהערבים עלו על עקבותיה וביקשו לרוצחה יחד עם בחיר ליבה מכלוף.
הרגשתי שעולמי חרב ושבתי הביתה אבל וחפוי ראש. טיפחתי תקוות וחשבתי לתומי שהיא תוותר על מכלוף ותאהב אותי. הסכמתי לקחת חלק בפעילות מחתרתית במטרה לפגוש אותה בשבתות. טיפסתי על גג ביתנו והתחלתי לבכות את כאבי, כועס על אלוהים וכועס על הרב שלא הזהירני ועל הילל אשר ידע על נסיעתה לארץ הקודש ולא דיווח לי על כך. מדוע טרחתי כל כך לדווח להם על כל פעילות והם זילזלו בי וברגשותיי?
ירדתי מן הגג אחרי רדת הליל. לא הלכתי ללמוד גמרא ולא הלכתי לעבוד אצל מאיר. אמי ישבה לבדה בפרוזדור, ממתינה לי ולאבי. ופתאום נשמעו קריאות וצעקות מחרישות אוזניים בערבית"אטבח ליהוד!" (ריצחו את היהודים!). אמי, מבוהלת, נעלה במהרה את דלת ביתנו ושבה אליי רועדת. איזה מזל יש לי שאתה כאן! דאגתי לך כל העת! היכן אביך? ירצחו אותו! שמעתי שיש עוצר בעיר! הערבים מאיימים לרצוח כל יהודי שימצא ברחובות. היכן אביך? אוי ואבוי לי ולמזלי הרע! מה יעלה בגורלנו? מה יהיה איתנו? שב, בני, אל תצא ! המתן עמי לאביך ונראה מה יהיה גורלנו! אני שומעת נקישות. רגע אני אפתח את השער! 'עסלאמה' רבי יעקב חזוט! מה מעשיך אצלנו?" קפצתי ממקומי כנשוך נחש.
"רבי יעקב חזוט?"
מתנשף ומזיע, התיישב הרב על שרפרף ליד שער הבית. החום הכבד של מארכש אינו מטיב עימו. אך מה מעשיו אצלנו בבית? מעולם לא בא לביקור אצלנו!
"שמעו, אמר יש בעיר 'עוצר׳. הערבים, יימח שמם גילו את הפעילות שלנו ומאמצינו להעלות את היהודים לארץ ישראל. הם מאיימים לרצוח כל יהודי אשר יימצא בחוץ כל יום החל מן השעה שש בערב. עלי להודיע לכם שראש המשפחה שלכם היה פעיל עלייה יחד עמי… ״
"אני פעיל עלייה, אמרתי בצעקת כאב, לא אבי!"
"גם אביך!"
"אוי לי ולבורות שלי, זעקה אמי והחלה להכות את פניה ולשרוט אותם עד זוב דם, בעלי פעיל עלייה, בני פעיל עלייה ואני חיה כאן עמם ואיני יודעת מאומה. היכן הייתי? איך לא חשתי במאומה?"
"גברת דינה, אמר הרב, הירגעי והכיני את חפציכם. עוד הלילה נעזוב את מארכש. בחוץ ממתין לנו חמידו האופה והוא אשר ילווה אותנו לאוטובוס שלנו. הבטחתי לו את הבית שלכם במתנה אם הוא יסכים לסייע לנו."
"יטיח סעדו' ומזלו ״ ־ שיהיה לו מזל רע – ידעתי שהוא מרחרח כל הזמן סביב ביתי, קום בני אמה לעשות, הלילה ייקבע גורלנו. עלינו לעלות לארץ ישראל ולקיים את מצוות הורינו והצדיקים שלנו."
קמתי מיד ועזרתי לאמי לארוז את מעט החפצים שיכולנו להכניס לתוך שתי מזוודות קטנות מעץ ירקרק. מסמרים בלטו מהמזוודות אך לא העזתי להכניסם חזרה שמא נרעיש חלילה. הם שרטו אותי כל הדרך אל האוטובוס שהסיע אותנו לעיר טנגיר שם המתינה לנו סירה שהובילה אותנו לגייברלטר. במחנה העולים בגייברלטר שהינו כשבוע ימים ואחר כך הפלגנו באונייה גדולה לארץ ישראל.
**
רבי יוסף מוזג לבנו עוד כוס תה. הוא ממשיך לספר:
ידענו לכבד את המורים ואת המחנכים ובוודאי ההורים. לא העזנו להתקומם. אך המחנכים ידעו להפעיל סמכויות ולא עוררו שום ויכוח. הכל היה ברור לחלוטין. הם היו שלמים עם דרישותיהם והחלטותיהם. כאשר דרשו מן התלמידים דבר מה, הם לא השאירו מקום להיסוס ולא פתח לערעור, כך שהתלמיד ידע שדברי המחנך הם כדברי תורה מסיני.
על כן, בני, אתה והמורה זוהרה, עליכם ללמוד מן העבר שלנו וללמד בדרך שלנו ולהפעיל סמכויות ללא היסוס.
־"אבא, אתה רוצה להכיר את אמה של זוהרה? ייתכן וזוהי איסתיר שהכרת בילדותך במארכש? היום היא אלמנה כמוך, יהיו לכם הרבה נושאים משותפים. ״
־"איך יתכן, בני, האם יש לה עיניים כחולות?"
"אכן!"
"יש לה נקודת חן?"
"איני בטוח. אך מה יש לך להפסיד? אני אודיע לזוהרה על הביקור שלנו והיא תשאל את אמה אם היא מוכנה לארח אותנו לכוס תה… ״
"למה אתה ממתין ? התקשר מיד והודיע לה על בואנו!"
אני נרגש כמו נער, חושב רבי יוסף, שלושים שנה חלפו מאז עלייתה לארץ ישראל. מתי התאלמנה? כמה שנים גרה בירושלים? כסיל ממני אין במשך כל השנים האלה מאז הלכה אשתי לעולמה ואני מתגורר לבדי בירושלים, מדוע לא ביקשתי לדעת מה עלה בגורלה? לא חשבתי לפגוש איש מן העבר שלי בגלל פעילותי במחתרת. לא רציתי לעורר מהומות, הרי אסור לדבר על זה! חלפו כל כך הרבה שנים… הנה יהודה בני חוזר. מה חדש? נלך עכשיו אליה? הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! אני כבר מתלבש… אני בא… מה קורה לי? מדוע אני כה איטי היום ?
רבי יוסף ובנו יהודה יצאו לדרכם. לא היה צורך לנסוע כלל. איסתיר גרה מעבר לרחוב שלהם! צלצול בפעמון. אישה נאה מאוד, מכוסת ראש, פותחת את השער ונאלמת דום.
"לא השתנית, למרות הזקן!" היא אומרת.
"גם את לא השתנית. אותן העיניים. אותה נקודת חן, אותה נערה שהכרתי במארכש. נאמר לי שאת אלמנה. גם אני אלמן, התסכימי להתחתן אתי?"
"מה החיפזון? בעצם מדוע לא? אין לנו עוד שנים רבות לפנינו… ״
"כל החיים לפנינו, איסתיר יקרה… ״
סוף המאמר
משה עובדיה-תעודה לתולדות השד"רים של ועד העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי
תעודה לתולדות השד"רים של ועד העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי, מטרת שליחותו של השד״ר ציון אוחנא למערב הפנימי-מרוקו
הערת המחבר : התעודה בה אני דן נמצאה על – ידי בתיק של הארכיון לתולדות העם היהודי בירושלים, בזמן חקירתי על הרב יעקב משה טולידאנו(1879-1960), שהיה מבני עדת המערבים והספרדים בעיר טבריה. אני רוצה להודות למנהלת הארכיון הגב' אסולין הדסה, מר רנטו שפיגל ועובדי הארכיון, שהתירו לי להשתמש בתעודה ולקדם את המחקר על העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. כמו כן לרב אברהם שלוש רבה של העיר כפר סבא מבניה של עדת המערבים בירושלים על העזרה בפענוח שמות החתומים על התעודה.
ניתוח התעודה
התעודה היא אגרת, שנשלחה לחיים לכראייף מהעיר מכנאס, אשר במרוקו. על ידי ועד עדת המערבים בירושלים Comité de la Communauté Marocaine Algériens et (Tunisiens à Jérusalem), באמצעות השד״ר ציון אוחנא, בשנת תרפ״ט (1929).
הערת המחבר : חיים לכראייף מראשי הקהילה במכנס, היה ראש הקהילה מ-1923, ראו אודותיו: Joseph Toledano 415 .Une histoire de familles. Jerusalem 1998. p ; ראו גם: בית-הכנסת על שם חיים אלכריף בספרו של: טולידאנו יוסף, ויהי בעת המלאח, ירושלים 1984, עמי 206.
התעודה שופכת אור על מצב הקהילה המערבית בתקופת המנדט הבריטי. אנשי הקהילה המערבית היו עניים מרודים, בשנה זו היה משבר כלכלי עולמי, שהשפיע על יוקר המחייה. מלבד זאת ב־11 ביולי 1927 הייתה רעידת אדמה בעוצמה של מאגניטודה R6.2 (מידת האנרגיה שמחוללת את הרעש) הרעש היה חמור ביותר. הוא החל בים-המלח – יש לציין שים המלח הינו חלק מהבקע הארץ ישראלי שהושפע בתנודותיו מהשבר הסורי אפריקאי – הרעש פגע בכל חלקי ארץ-ישראל ואף בחלק מעבר הירדן. באזורים הללו נהרגו בין 300 ל- 500 נפש. בתים ניזוקו באופן חמור ביותר. בירושלים ניזוקו 175 בתים. בין השנים 1928- 1927 היו רעידות אדמה במהלך 16 חודשים ברציפות. ועד העדה התלונן על הנזק הרב, שנגרם לכולל העדה כתוצאה מרעידות האדמה. בשל זאת הוועד החליט לשלוח שליח מיוחד למכנאס אשר במרוקו. שמו של השליח ציון אוחנא הנזכר לעיל. הרב אוחנא היה השליח של העדה המערבית ב-1929. העדה המערבית כינתה אותו: "הרב הכולל בישראל להלל", מתוך רגשי כבוד והערכה כלפיו, כנראה שהרב אוחנא היה אחד השדרי״ם הטובים, עליו סמכו לא רק בני עדתו, אלא גם גופים אחרים. מטרתו הייתה לאסוף כספים למען תיקון מבנה הכולל בעיר העתיקה ולמען עזרה חומרית לתלמידי חכמים, עניים, אלמנות ויתומים. העדה הייתה במצוקה נוראית עד כדי הצגת הבקשה בפני חיים לכראייף כפיקוח נפש. הם קיוו שהשד״ר יצא ממנו שש ושמח זאת אומרת עם תרומה נכבדת למען העדה.
החתומים על התעודה היו: ראש ועד העדה המערבית שלמה עמיאל ( ראה הערת המחבר 9 ) וחברי ועד העדה: אברהם בן יצחק הלוי, אהרון עמיאל (?-1949), הרב עמרם אבורביע (1894-1967), הרב יוסף יוסף יצחק שלוש (1960-1890) ושמואל אלעלופ (1932-1868). שלמה, אברהם ושמואל היו חתומים על תעודת מינוי לשרות בכוללות העדה המערבית מאלול תרפ״ה (1925). בתעודה, שלמה נבחר לראש הועד ואהרון לסוכן הכוללות.
הערת המחבר : ציון אוחנא היה מרבני צפת נצר לסלימאן אוחנא מגורי האר״י, שד״ר צפת של מוסדות למערב הפנימי ומדינות אחרות. לא ידועים פרטים ביוגרפים עליו מלבד אצל גאון משה דוד, יהודי המזרח, ירושלים תרצ״ח, עמי 26.
לסיכום:
התעודה שופכת אור על מצב העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי, על הצורך בתרומות רבות למען הצלת העדה, על אישיותו של השד״ר נסים אוחנא בעיני ועד העדה ומטרת שליחותו ועל ההרכב של חברי ועד העדה המערבית באותה עת. למעשה מצבה החומרי של העדה המערבית היה קשה גם במאה ה – 19. מצב, שהמשיך לשרור גם במאה ה – 20, כתוצאה ממלחמות ומאמונות טבע.
הערת המחבר 9 – עדות בעל פה של הרב אברהם שלוש רב העיר כפר סבא- ובנו של הרב יוסף יצחק שלוש, שהיה מרבני העדה המערבית בירושלים. מעודתו ומעדותה של אסתר (חרוש) אזולאי מבנות העדה המערבית ויקיריה של העדה המערבית ניתן להבחין, ששלמה עמיאל, היה מעשירי ונכבדי ירושלים, מקום קבורתו בהר- הזיתים! ראו גם: עובדיה דוד(להלן, הערה 16), עמי תעד.
סיגל חדד חזן בבית המרחץ ־ ספרו החדש של אשר כנפו
סיגל חדד
חזן בבית המרחץ ־ ספרו החדש של אשר כנפו
חְנִינַיה לְגְרַאב – שואב המים, בְּרִיהְמוֹ המאוהב בבקבוק, עָלְיָא הקבצנית, בַּבָּא זוָּאק הליצן ה'עובד׳ על כולם, מְכְלוּף הנגר שלעולם אינו מסיים עבודה, פְרִיחָה שזה עתה ילדה בן בכור, רָבִּי שמעון בְּלְבְּחִירָה המלמד ילדי ישראל תורה ומעל לכולם עְקִיקִיבּ – יעקב הקטן שידו בכל ויד כל בו, אלה אחדות מתוך עשרות הדמויות הססגוניות והמצחיקות עד דמעות, הרצות והמתרוצצות בסיפורים השונים ב״חזן בבית המרחץ" – ספרו החדש של אשר כנפו.
לאחר שריגש אותנו והפעים את לבנו ברומן הראשון שלו"התינוק מאופראן" (ספר זה זכה לשלוש מהדורות, תכנית חינוכית נבנתה סביבו במשרד החינוך, ושתי הצגות הופקו ממנו) ולאחר שהזמין אותנו להצטרף לדְוִידוֹ, עֲיוּשׁ וְיִסּוֹ – גיבורי הרומן הפיקרסקי שלו "הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים", במסעם ממרוקו לארץ ישראל, מסע בו לעתים צחקנו בכל פינו עם הגיבורים ולעתים בכינו אתם כשראינו את סבלם ותלאותיהם של היהודים בגולה, ולאחר שהתפעלנו ונהנינו מהאלבום המופלא "חתונה במוגדור" שיש הרואים בו הספר היפה ביותר של יהדות מרוקו, חיכינו בקוצר רוח לספרו הבא והנה הוא בא וגם הפעם הצליח המחבר להפתיע אותנו הפתעה גמורה.
זהו ספר שאפשר להגיד עליו שהוא יחיד במינו כי אינו דומה לשום ספר אחר. הוא כתוב כמעט כולו בחרוזים אם כי אינו ספר שירה, הוא גם אינו ספר פרוזה. הוא אינו רומן למרות שיש בו רצף עלילתי של מהלך החיים. אז תשאלו בודאי: אם כן מהו הספר הזה? קודם כל כדאי לדעת שהספר מכיל 52 סיפורים הכתובים בחרוזים. 52 סיפורים אלה מחוברים ביניהם בקטעי פרוזה המכילים אף הם עשרות סיפורים קצרצרים שבדרך כלל מגלים לנו את השקפת עולמו של המחבר על תופעות שונות של חיינו כמו השכרות, הבערות, התמימות, הכנסת האורחים, העצלנות, הקמצנות, אחיזת העיניים, הניצול הציני של התמימות ועוד ועוד… הסיפורים האלה הם מעין מקאמות הנותנות לנו לחשוב שאשר כנפו, המחבר, הוא מעין טרובדור שתפקידו בחברה לספר ולהנחיל, ללטף ולהוקיע, להעציב ולשעשע. בצד מקאמות אלו חוגג המאייר המצוין, אלברט אלמוזנינו שברישומיו הרבים הצליח להחיות עולם ומלואו ולא בכדי הקדיש המחבר את ספרו לאמן המחונן הזה שזכה בזמנו לתהילה עולמית כאמן הצלליות שייצג את ישראל על כל במות העולם. תוסיפו לאיורים אלה שער מרהיב של הצייר חי כנפו והרי לכם ספר מעוצב להפליא. בספר זה, אשר כנפו יצר ז'אנר (סוגה) חדש, מפתיע ומלבב. זוהי ספרות במיטבה שמקומה בכל בית ובכל ספריה. ספר זה נותן הזדמנות לכל מורה לספרות לעשות צדק עם יצירתם של בני ארצות המגרב וכמו שכל ילדי ישראל ובתוכם ילדי המזרח למדו על טוביה החולב או על מוטי בן פייסל החזן, הגיע זמן שכל ילדי ישראל ובתוכם ילדים שמוצא הוריהם מארצות אירופה יכירו דמויות כמו אלו של בבא זואק, הורין ועקיקיב וילמדו מהן את אורח החיים שהיה נהוג בכפרים המרוחקים בהרי האטלס, או אז תתברר להם אמת מפתיעה ומכוננת: החיים בעיירות של מנדלי מוכר ספרים, י.ל פרץ ושלום עליכם היו בדיוק אותם חיים שבעיירות המרוקאיות כמו איגי-נוגו, תאורירט, קסאר-סוק ואמזמיז. הסבל היה אותו סבל, העוני אותו עוני ובעיקר ההומור היה אותו הומור. אני מניחה שבדיקה לעומק תוכיח לנו שהעיירה היהודית באשר היא, היא בעלת אפיונים זהים רבים מעצם היותן עיירות יהודיות, ואת זה, הצד השווה הזה, צריך ללמד את ילדינו, בבחינת ללמדם שהמשותף בינינו הרבה יותר גדול מהמפריד בינינו, ומבחינה זו ספרו של אשר כנפו, כמו ספריו האחרים, הוא הזדמנות פז שאסור להחמיצה.
ואולי כדאי להביא כאן קטע מהמבוא לספר מאת הסופר יצחק גורמזנו-גורן מנהל הוצאת הספרים "בימת קדם," בה יצאו ספריו של אשר כנפו:
"חמישים ושניים סיפורים מחורזים, כמספר השבועות בשנה, כל שבוע וה׳יפרשה" שלו, יוצרים תמונת פסיפס של חיי היהודים במרוקו מלפני מאה שנה. יש שם הכול. הווי-חיים, אמונות, תקוות ואכזבות. אבל בעיקר – נשמה גדולה. קשה שלא להתאהב באותם טיפוסים תלושים, שסיפור חייהם נע תמיד כמטוטלת עצבנית בין תקווה לייאוש, בין עוני לעושר, בין ימי שמחה לאבל ובין אמונה לערעורה, ובעיקר כל מה שביניהם.
חלק מסוד הישרדותם המופלאה של יהודים בכל דור ודור היה ביכולתם להביט בעין מפוקחת קורצת על מצבם החומרי והרוחני ולצחוק צחוק יהודי בריא על כל הצרות שמתרגשות עליהם.
סוג כזה של הומור – דק אך לא דוקר, חם אך לא צורב, אוהב אך לא דביק, קורץ אך לא עוקץ, ואם עוקץ – ללא רעל, אם מרושע – תמיד סלחני, הוא הומור יהודי במיטבו. ממש שלום-עליכמי."
UN PROPHÈTE À MEKNÈS- Meknes-J.Toledano
UN PROPHÈTE À MEKNÈS
Si tous les héros du drame jusqu'à présent avaient été des rabbins ou de grands érudits, le nouveau prophète autoproclamé est un simple croyant sans culture – et qui au lieu de s'en cacher, en fit au contraire sa meilleure arme. Sans être analphabète – inconcevable dans une communauté aussi religieuse – le célibataire attardé d'une trentaine d'années qu'était Yossef Abensour, ne pouvait revendiquer que l'assistance assidue aux offices et aux sermons, en particulier ceux de rabbi Elicha Askénazi, dont la mort et l'enterrement, en cette année 1673, avait fortement marqué les esprits à Meknès. Et c'est alors, raconta -t -il à ses auditeurs émerveillés, qu'un ange du ciel lui est apparu et l'a baptisé avec des flots d'eau si abondants qu'il a dû au réveil changer d'habits. Le messager divin lui a montré au ciel " Notre Seigneur et notre Roi Shabtaï Zvi en me disant : Voilà le vrai Sauveur et son prophète Nathan est un prophète de vérité et toi Yossef Abensour, tu es le prophète fils de Yosssef ".
L'énigme de l'échec de la première apparition de Shabtaï Zvi était ainsi résolue. Il y avait eu maldonne. Car selon la tradition; l'arrivée du vrai Messie, fils de David, doit être précédée de l'apparition d'un prophète annonciateur, fils de Yossef. Cette omission qui avait intrigué même les plus croyants, était maintenant corrigée. L'explication plus précise qu'il en donnait ne manquait pas d'originalité. A un sceptique qui lui demandait comment concilier cette contradiction avec la tradition de nos Sages qui veut que le Messie fils de Yossef doit apparaître en premier, combattre et mourir et ce n'est qu'après que viendra le Messie fils de David, il répliqua que la vérité était inverse que le fils de David devait être l'annonciateur du fils de Yossef, puis ensuite provisoirement disparaître – ce qui a été justement le destin de Shabtaï Zvi – pour réapparaître définitivement après la mort du Messie ben Yossef – ce qui laissait entendre qu'il prévoyait prochaine sa propre mort – ce que devait effectivement arriver. Mais n'anticipons pas.
Une autre fois, il raconta que l'archange Raphaël lui -même lui était apparu pour lui révéler l'ordre correct des lettres de l'alphabet hébraïque – qui n'est pas celui que nous connaissons commençant par la lettre alef et se terminant par la lettre taf L'ordre originel au moment du don de la Torah au Sinaï, commençant par alef et se terminant par pé, avait été bouleversé suite au péché de l'adoration du Veau d'Or qui avait amené Moïse à briser les Tables de la Loi. Il affirmait que c'est cette connaissance de l'ordre originel de l'alphabet sur la base duquel l'univers a été fondé, qui lui avait ouvert d'un seul coup les voies de la connaissance et d'ignorant qu'il était, il avait appris toute la Torah et les secrets supérieurs du Zohar au point de pouvoir se confronter avec les plus grands kabbalistes du Maroc, le pays par excellence de la Kabbale. De cette connaissance de l'ordre originel des lettres de l'alphabet hébraïque découlait la possibilité de prédire la date exacte de la Délivrance, à savoir l'an 1675. C'est son porte -parole, la tête pensante derrière lui, le grand rabbin Daniel Bahloul (dont le patronyme berbère indique l'appartenance à la communauté des tochabim) que nous connaissons déjà, qui expliquait comment il était arrivé à décrypter le calcul de cette date, à la portée des seuls lettrés versés dans les dédales de la guématria. Sa grande érudition est un indicateur du haut niveau intellectuel des lettrés de la communauté auxquels il s'adressait, comme il le rapportait dans son livre resté manuscrit Pirouché kabbala lé Yossef Abensour.
L'alphabet originel ne comptait que 17 lettres contre 27 dans l'alphabet post -Veau d'Or – soit 12 pour le nombre des Tribus d'Israël et 5 pour les cinq lettres composant le mot chékhina, la présence divine immanente; soit en addtionnant leur valeur numérique, le chiffre de 1607. A savoir que la délivrance messianique surviendra 1607 après la destruction du second Temple, survenue en 68, soit donc effectivement en 1675 !
En fait le patriarche Abraham lui avait révélé que la date de l'arrivée du Messie avait été effectivement primitivement fixée pour l'an de grâce 1666, mais elle avait été repoussée à la demande même de Shabtaï Zvi, pour éviter les tourments qui selon la tradition doivent frapper le peuple d'Israël avant l'arrivée du Messie. " Sur cette année nos Sages ont dit dans le Zohar " malheur à celui qui sera présent quand le grand lion réclamera sa pitance, et l'Eternel béni soit -il, dans sa clémence nous a ajouté six ans et six mois pour que soient annulés ces tourments. " Ainsi Shabtaï Zvi se serait sacrifié en prenant sur lui tous ces tourments en acceptant de se convertir de façade. La conversion n'était donc pas un accident imprévisible, mais une étape nécessaire. Il était impérieux qu'il plonge dans l'impureté pour délivrer de leurs enveloppes les étincelles de lumière divine contenues dans le monde islamique et qu'ainsi purifiées – la pureté attirant la pureté – elles remontent avec lui quand il reviendra. De même que le nouveau né en Israël n'entre dans l'Alliance d'Abraham qu'au huitième jour, après la circoncision, l'ablation du prépuce, de même Shabtaï Zvi devait rester caché sept ans dans l'impureté avant l'ablation de son enveloppe de converti au huitième jour. Et pourquoi, explique rabbi Daniel Bahloul, s'était -il converti à l'islam et non au christianisme ? Parce qu'il y a chez le Turc, dans l'islam, toutes les étincelles de lumière cachées également dans le christianisme. Alors que notre Torah est la Torah de la Vérité, émet, de la sagesse, le Coran est celui de la compassion, Torat héssed. En lisant le Coran, Shabtaï Zvi réalisait l'idéal de la femme vaillante chanté dans les Proverbes : Elle ouvre la bouche avec sagesse et des leçons empreintes de bonté (hessed) sont sur ses lèvres " (31;26) ". De même, il est écrit dans les Psaumes : " L'amour (hessed) et la vérité se donnent la main, la justice et la paix s’embrassent (5,11). Ainsi avec sa conversion provisoire, Shabtaï Zvi a réalisé la fusion entre la vérité et compassion, comme doit le faire le Messie.
קורות היהודים בספרד המוסלמית-כיבוש ספרד-א.אשתור
באותו הזמן המשיך טארק עצמו את מסעו לצפון. הגדודים הברבריים שבאו אתו מעבר לים הלכו והתמעטו. לא זו בלבד שהצטרך להשאיר פלוגות קטנות בערים הנכבשות ולשלוח אחרות לכיבוש אזורים חשובים, אלא שרבים נפלו בשני הקרבות בראשית המסע או שנהרגו כאשר התרחקו מן הטורים שהלכו בסך. פה ושם ארבו להם שרידים מן הצבא הגוטי שנסוגו והיו בדרכם אל הגלילות הצפוניים של ספרד. המצביא המוסלמי השלים את שורותיו על־ידי פלוגות עזר מקרב ילידי הארץ שהצטרפו אליו. כך נתאפשר לו לחדור אל ה"מֶסֶטה", אותה רמה ענקית המשתרעת במרכזו של חצי האי האיברי. הצבא המוסלמי פנה בראשונה למזרח, לגליל כַ׳אֶן, עבר מצפון לעיר זו את הגואדאלקיביר ולאחר מכן 
המשיך את מסעו מעבר להרים של הסיארה מורינה, חדר לרמה של מונטיאל בכביש הרומי הקרוי על שם חניבעל ופנה לבסוף לעבר צפון־מערב עד שהגיע למחוז חפצו, לטולידו. בהגיעו לבירת הארץ בא טארק על שכרו. ההעזה והמהירות של מסעו הדהימו את הגוטים עד כדי כך שלא חשבו להגן על בירתם וברחו ממנה בעוד מועד. כל שרי המדינה והכמרים, העשירים והפקידים, יצאו מן העיר ולא נשאר בה אלא דלת העם. טארק חדר לעיר כמעט בלי להתקל בהתנגדות. במקורות נוצריים מאוחרים מסופר שהיהודים פתחו לפניו את שערי העיר כאשר התאספו הנוצרים בכנסיית ס״ט ליאוקדיה שמחוץ לחומות העיד. זוהי לפי כל הסימנים אגדה שהמציאו שונאי ישראל אחרי הרקונקוסטה. הכרוניסטים הערביים אינם מספרים על כך, אולם הם מוסרים שגם בעיר זו הרכיבו המוסלמים חיל־מצב מקרב היהודים. כך נהפכה הקערה על פיה! היהודים נהיו השליטים באותה העיר שבה מלכו הויזיגוטים הגאים ואשר בה התכנסו אספות הכמרים כדי לגזור עליהם גזירות קשות. מה מופלאות הן דרכי ההיסטוריה ותהפוכות הגורל היהודי!
המצביא המוסלמי הנועז לא נשתהה זמן רב בטולידו . אמנם הוא לא גרע עין מן האוצרות שהשאירו שם גדולי המלכות והעשירים בארמונותיהם ובימים המועטים שהתעכב בעיר חטף מהם מה שניתן לחטוף, וכן עשו הקצינים שעל ידו. אך בינתיים כבר יצא הקיץ ובא הסתיו וטארק גמר אומר שלא להרפות ממסע הכיבוש. בצדק היה סבור שאם יניח לנוצרים ויתן להם זמן להתאושש יאספו את כוחותיהם באותם האזורים של חצי האי שאליהם לא חדרו המוסלמים ויחדשו את המלחמה ביתר שאת. אי לזאת אסף טארק את גדודיו ופתח במסע אל צפון הארץ, כדי להדביק את הבורחים. בראשונה פנה לעבר צפון־מזרח. אל אלקַלְעה דה הֶנארֶס וגואדאלאכ׳ארה ומשם הלך בכיוון מערבי יותר, עבר את שלשלת ההרים של הסיארה דה גואדאראמה במעבר בויטראגו וחדר אל הפרובינציה של בורגוס. הכרוניסטים הערביים מספרים שבא עד עיר אחת שאותה הם מכנים בשם אל־מאידה, ״עיר השולחן״, כי לפי דבריהם מצא שם טארק את ״השולחן של שלמה״, היינו שולחן הפנים שבבית המקדש. מן העיר ההיא המשיך, לפי דבריהם, את מסעו עד אמאיה שמצפון לבורגוס וכבש גם עיר זו. בינתיים התחיל החורף. ההרים הגבוהים נתכסו שלג, הדרכים נהיו קשות למעבר הצבא והגדודים האפריקאניים של המצביא המוסלמי שכבר נתעיפו יתר על המידה דרשו ממנו לחזור למולידו.
גם המסע הזה היה איפוא מוכתר בהצלחה. בדרך כלל נפלו הערים הבצורות שעל ידן עבר טארק כפרי בשל לידיו. נשברה רוחם של הגוטים ובפרט שהסיעה של בית ויטיצה המשיכה לשתף פעולה עם הפולשים. אמנם הם נחלו אכזבה מרה, שהרי קיוו שבבואו לטולידו יושיב טארק אחד הנסיכים מבית ויטיצה על כסא המלוכה. אולם הם הרחיקו יותר מדי בדרכם וכבר התקשרו עם המוסלמים עד כדי כך, שלא יכלו לחזור בהם. מאידך נהגו טארק וקציניו בחכמה. הם השתדלו שלא לפגוע בילידי הארץ. קציני הצבא המוסלמי מנעו הריגות ללא צורך. מסע הכיבוש בוצע, יחסית, ללא שפיכת דמים מרובה.
ג
כאשד שמע מושל אפריקה הצפונית, מוסא בן נציר, מה שעלה לו לטארק, היה לא רק מופתע, אלא הדבר חרה לו עד מאד. הוא היה בעל שאיפות רבות, כבר מילא תפקיד בחיים המדיניים בארצות המזרח ואחר כך עלה בידיו לחדש את השלטון המוסלמי בצפון אפריקה ולהשתית אותו על יסוד מוצק. אם ניתן למוסלמים לכבוש את ארץ ספרד הרי רצה הוא, המצביא העליון של צבאות המוסלמים במערב, לזכות בתחילה ובעושר שהיו צפויים שם. והנה העז עבדו לשעבד להמרות את פיו, לחדור ללב ספרד, אף שנצטוה להשאר סמוך לחוף הדרומי והוא הוא שזכה לכבוש את בירת הארץ. ברם לא רק קנאה פעמה בלבו של מוסא בן נציר, אלא גם דאגה, שמא יסתים המסע בכשלון, הלא הוא היה אחראי לפני הכ׳ליף לכל הנעשה במערב בידי קציניו ועושי דברו. על אף גילו — כמעט שהגיע לגבורות — החליט לעבור עצמו לספרד ומיד פתח בהכנות מקיפות. שוב נאספו גדודים למסע מעבר למיצר הים ומשך חדשים אחדים הושלם ציודם.
קורות היהודים באפריקה הצפונית – נתן א. שוראקי-גאבּס.תאהרת.טלמסן.
גאבּס.
נווה מדבר זה שבדרום תוניסיה מוזכר כבר מן האמה התשיעית כמרכז לתרבות עברית. על פלוני אברהם איש גאבס נאמר כי למד לדבר אל התמרים ולדעת מתוך כך את סוד האדם. לאחר מכן יש לנו ידיעות בדוקות יותר כאן עשו להן שֵׁם שושלות של רבנים וחכמים. החל מן המאה האחת עשרה נוטלת גאבס, יחד עם תוניס, חלק גדול מיורשתה של קיירואן
תאהרת.
בירה זו של דרום מזרח אלג'יריה משתבחת בכך שנתנה ליהדות המוגרבית את הבלשן החשוב ביותר שלה, יהודה אבן קורייש, שלוצאטו קרא לו אבי הדקדוק העברי ואילו רינאן הכריז עליו, שהניח את היסודות לפילוסופיה העברית הבריאה.
מדקדק זה ישב בפאס, בסוף המאה התשיעית. הוא יצר שיטה חדשה בלימוד הלשון העברית, מתוך השוואה עם הלשונות השמיות הקרובה לה, הארמית והערבית. הוא עמד בתוקף על חשיבות ידיעתה של הלשון הארמית, לשון תרגומיו הראשונים של התנ"ך, שדפוסיה ואוצר מליה קרובים לעברית.
הוא הרחיב את שדה חקירותיו הלשוניות ועסק גם בברברית, בפרסית, וכמובן גם בערבית. בהרבה מקומות ציטט את הקוראן. אבן קורייש מסתבר שרופא היה – הוא כתב שירים שניכּר בהם חותמת של ספרות הרבנית והתלמוד. אכן, בלשן זה היה אחד היהודים הראשונים בימי הביניים, שכתב שירה עברית חדשה, אף כי השפעות ערביות ניכרות בה היטב. תאהרת ידועה בפוסקיה ובחכמי הדת שלה, שגם הם עמדו במגע ישיר עם מרכזים העבריים הדגולים שבארץ בבל.
טלמסן.
" פנינת המגרב " אהבה להתקרא ירושלים דמערב. ואכן בתחומים רבים הצטיינה הקהילה היהודית שבה. בעיר זו היו בתי מדרש לתורה עוד במאה העשירית.
תקופה ראשונה של פריחה ידעו כאן לימודי היהדות תחת שלטון אלמוראביטון, במאה האחת-עשרה. ב1145 נבזזה טלמסן על ידי המייחדים. ב 1391 שימשה מקלט לרבנים מהוללים, בני דורו של הקדוש המפורסם של טלמסאן, שעוד נשוב לדבר בו, הרב אלנקווה, יוזכרו כאן יהודה קלץ', בעל משיח אילמים, פירוש על פירושו רש"י לתנ"ך, המשורר עללאל בן סידוּן, והרופא יעקב גביזון שהיה גם פילוסוף, תלמיד של הרמב"ם וסניגורו.יעקב בירב, מורהו של החכם והמקובל המהולל יוסף קארו, מגיד העתידות יעקב קינו, הפילוסוף והמשורר אברהם בן מאיר זמירו, המשוררים, חכמי הדת, והפילוסופים משה אליהו שוראקי, והמהולל בשושלת זו, סעדיה בן אלי שוראקי, שהיה גם מתמטיקאי.
השופט יצחק שוראקי, יצחק רוּש ניתח במיוחד את יצירתו של יהודה אלאשכּאר, רב מופלא זה, שקברו, שהיה תלפיות לעולי רגל בטלמסאן, התרומם כדי לתת מקלט לאמו שתקפוה לסטים, הניח אחריו יצירה נכבדה, שירים, חיבורים על תיאולוגיה המוסרית, ולבסוף ספר בקבּלה, צפנת פענח, במקורותיו מתבטאות בכך שביקש לגלות משמעות סודית וקבלית במשנה, וכן גם מקבילות כמוסות בין התלמוד, מסורת מובנת לכל, והקבלה, מסורת מובנת ליחידי סגולה בלבד.
כאן רואים אנו בהופעת התכונה הכפולה של יהדות צפון אפריקה, הגם שנתייסדה על ידיעת התורה והתלמוד ונהגה לפיהם, הרי בהשפעת בתי מדרש של בבל, ארץ ישראל והמגרב, שקיבלו השראה גם מחכמים פליטי ספרד, קלטה, כפי שעוד נראה, השפעות קבליות. ולא מקרה הוא שאחד מחכמי טלמסאן במאה השש-עשרה חש צורך לפשר בין לקחי התלמוד והקבלה.