קורות היהודים בספרד המוסלמית-כיבוש ספרד-א.אשתור
באותו הזמן המשיך טארק עצמו את מסעו לצפון. הגדודים הברבריים שבאו אתו מעבר לים הלכו והתמעטו. לא זו בלבד שהצטרך להשאיר פלוגות קטנות בערים הנכבשות ולשלוח אחרות לכיבוש אזורים חשובים, אלא שרבים נפלו בשני הקרבות בראשית המסע או שנהרגו כאשר התרחקו מן הטורים שהלכו בסך. פה ושם ארבו להם שרידים מן הצבא הגוטי שנסוגו והיו בדרכם אל הגלילות הצפוניים של ספרד. המצביא המוסלמי השלים את שורותיו על־ידי פלוגות עזר מקרב ילידי הארץ שהצטרפו אליו. כך נתאפשר לו לחדור אל ה"מֶסֶטה", אותה רמה ענקית המשתרעת במרכזו של חצי האי האיברי. הצבא המוסלמי פנה בראשונה למזרח, לגליל כַ׳אֶן, עבר מצפון לעיר זו את הגואדאלקיביר ולאחר מכן המשיך את מסעו מעבר להרים של הסיארה מורינה, חדר לרמה של מונטיאל בכביש הרומי הקרוי על שם חניבעל ופנה לבסוף לעבר צפון־מערב עד שהגיע למחוז חפצו, לטולידו. בהגיעו לבירת הארץ בא טארק על שכרו. ההעזה והמהירות של מסעו הדהימו את הגוטים עד כדי כך שלא חשבו להגן על בירתם וברחו ממנה בעוד מועד. כל שרי המדינה והכמרים, העשירים והפקידים, יצאו מן העיר ולא נשאר בה אלא דלת העם. טארק חדר לעיר כמעט בלי להתקל בהתנגדות. במקורות נוצריים מאוחרים מסופר שהיהודים פתחו לפניו את שערי העיר כאשר התאספו הנוצרים בכנסיית ס״ט ליאוקדיה שמחוץ לחומות העיד. זוהי לפי כל הסימנים אגדה שהמציאו שונאי ישראל אחרי הרקונקוסטה. הכרוניסטים הערביים אינם מספרים על כך, אולם הם מוסרים שגם בעיר זו הרכיבו המוסלמים חיל־מצב מקרב היהודים. כך נהפכה הקערה על פיה! היהודים נהיו השליטים באותה העיר שבה מלכו הויזיגוטים הגאים ואשר בה התכנסו אספות הכמרים כדי לגזור עליהם גזירות קשות. מה מופלאות הן דרכי ההיסטוריה ותהפוכות הגורל היהודי!
המצביא המוסלמי הנועז לא נשתהה זמן רב בטולידו . אמנם הוא לא גרע עין מן האוצרות שהשאירו שם גדולי המלכות והעשירים בארמונותיהם ובימים המועטים שהתעכב בעיר חטף מהם מה שניתן לחטוף, וכן עשו הקצינים שעל ידו. אך בינתיים כבר יצא הקיץ ובא הסתיו וטארק גמר אומר שלא להרפות ממסע הכיבוש. בצדק היה סבור שאם יניח לנוצרים ויתן להם זמן להתאושש יאספו את כוחותיהם באותם האזורים של חצי האי שאליהם לא חדרו המוסלמים ויחדשו את המלחמה ביתר שאת. אי לזאת אסף טארק את גדודיו ופתח במסע אל צפון הארץ, כדי להדביק את הבורחים. בראשונה פנה לעבר צפון־מזרח. אל אלקַלְעה דה הֶנארֶס וגואדאלאכ׳ארה ומשם הלך בכיוון מערבי יותר, עבר את שלשלת ההרים של הסיארה דה גואדאראמה במעבר בויטראגו וחדר אל הפרובינציה של בורגוס. הכרוניסטים הערביים מספרים שבא עד עיר אחת שאותה הם מכנים בשם אל־מאידה, ״עיר השולחן״, כי לפי דבריהם מצא שם טארק את ״השולחן של שלמה״, היינו שולחן הפנים שבבית המקדש. מן העיר ההיא המשיך, לפי דבריהם, את מסעו עד אמאיה שמצפון לבורגוס וכבש גם עיר זו. בינתיים התחיל החורף. ההרים הגבוהים נתכסו שלג, הדרכים נהיו קשות למעבר הצבא והגדודים האפריקאניים של המצביא המוסלמי שכבר נתעיפו יתר על המידה דרשו ממנו לחזור למולידו.
גם המסע הזה היה איפוא מוכתר בהצלחה. בדרך כלל נפלו הערים הבצורות שעל ידן עבר טארק כפרי בשל לידיו. נשברה רוחם של הגוטים ובפרט שהסיעה של בית ויטיצה המשיכה לשתף פעולה עם הפולשים. אמנם הם נחלו אכזבה מרה, שהרי קיוו שבבואו לטולידו יושיב טארק אחד הנסיכים מבית ויטיצה על כסא המלוכה. אולם הם הרחיקו יותר מדי בדרכם וכבר התקשרו עם המוסלמים עד כדי כך, שלא יכלו לחזור בהם. מאידך נהגו טארק וקציניו בחכמה. הם השתדלו שלא לפגוע בילידי הארץ. קציני הצבא המוסלמי מנעו הריגות ללא צורך. מסע הכיבוש בוצע, יחסית, ללא שפיכת דמים מרובה.
ג
כאשד שמע מושל אפריקה הצפונית, מוסא בן נציר, מה שעלה לו לטארק, היה לא רק מופתע, אלא הדבר חרה לו עד מאד. הוא היה בעל שאיפות רבות, כבר מילא תפקיד בחיים המדיניים בארצות המזרח ואחר כך עלה בידיו לחדש את השלטון המוסלמי בצפון אפריקה ולהשתית אותו על יסוד מוצק. אם ניתן למוסלמים לכבוש את ארץ ספרד הרי רצה הוא, המצביא העליון של צבאות המוסלמים במערב, לזכות בתחילה ובעושר שהיו צפויים שם. והנה העז עבדו לשעבד להמרות את פיו, לחדור ללב ספרד, אף שנצטוה להשאר סמוך לחוף הדרומי והוא הוא שזכה לכבוש את בירת הארץ. ברם לא רק קנאה פעמה בלבו של מוסא בן נציר, אלא גם דאגה, שמא יסתים המסע בכשלון, הלא הוא היה אחראי לפני הכ׳ליף לכל הנעשה במערב בידי קציניו ועושי דברו. על אף גילו — כמעט שהגיע לגבורות — החליט לעבור עצמו לספרד ומיד פתח בהכנות מקיפות. שוב נאספו גדודים למסע מעבר למיצר הים ומשך חדשים אחדים הושלם ציודם.