סיגל חדד חזן בבית המרחץ ־ ספרו החדש של אשר כנפו

סיגל חדד

חזן בבית המרחץ ־ ספרו החדש של אשר כנפו

חְנִינַיה לְגְרַאב – שואב המים, בְּרִיהְמוֹ המאוהב בבקבוק, עָלְיָא הקבצנית, בַּבָּא זוָּאק הליצן ה'עובד׳ על כולם, מְכְלוּף הנגר שלעולם אינו מסיים עבודה, פְרִיחָה שזה עתה ילדה בן בכור, רָבִּי שמעון בְּלְבְּחִירָה המלמד ילדי ישראל תורה ומעל לכולם עְקִיקִיבּ – יעקב הקטן שידו בכל ויד כל בו, אלה אחדות מתוך עשרות הדמויות הססגוניות והמצחיקות עד דמעות, הרצות והמתרוצצות בסיפורים השונים ב״חזן בבית המרחץ" – ספרו החדש של אשר כנפו.

לאחר שריגש אותנו והפעים את לבנו ברומן הראשון שלו"התינוק מאופראן" (ספר זה זכה לשלוש מהדורות, תכנית חינוכית נבנתה סביבו במשרד החינוך, ושתי הצגות הופקו ממנו) ולאחר שהזמין אותנו להצטרף לדְוִידוֹ, עֲיוּשׁ וְיִסּוֹ – גיבורי הרומן הפיקרסקי שלו "הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים", במסעם ממרוקו לארץ ישראל, מסע בו לעתים צחקנו בכל פינו עם הגיבורים ולעתים בכינו אתם כשראינו את סבלם ותלאותיהם של היהודים בגולה, ולאחר שהתפעלנו ונהנינו מהאלבום המופלא "חתונה במוגדור" שיש הרואים בו הספר היפה ביותר של יהדות מרוקו, חיכינו בקוצר רוח לספרו הבא והנה הוא בא וגם הפעם הצליח המחבר להפתיע אותנו הפתעה גמורה.

זהו ספר שאפשר להגיד עליו שהוא יחיד במינו כי אינו דומה לשום ספר אחר. הוא כתוב כמעט כולו בחרוזים אם כי אינו ספר שירה, הוא גם אינו ספר פרוזה. הוא אינו רומן למרות שיש בו רצף עלילתי של מהלך החיים. אז תשאלו בודאי: אם כן מהו הספר הזה? קודם כל כדאי לדעת שהספר מכיל 52 סיפורים הכתובים בחרוזים. 52 סיפורים אלה מחוברים ביניהם בקטעי פרוזה המכילים אף הם עשרות סיפורים קצרצרים שבדרך כלל מגלים לנו את השקפת עולמו של המחבר על תופעות שונות של חיינו כמו השכרות, הבערות, התמימות, הכנסת האורחים, העצלנות, הקמצנות, אחיזת העיניים, הניצול הציני של התמימות ועוד ועוד… הסיפורים האלה הם מעין מקאמות הנותנות לנו  לחשוב שאשר כנפו, המחבר, הוא מעין טרובדור שתפקידו בחברה לספר ולהנחיל, ללטף ולהוקיע, להעציב ולשעשע. בצד מקאמות אלו חוגג המאייר המצוין, אלברט אלמוזנינו שברישומיו הרבים הצליח להחיות עולם ומלואו ולא בכדי הקדיש המחבר את ספרו לאמן המחונן הזה שזכה בזמנו לתהילה עולמית כאמן הצלליות שייצג את ישראל על כל במות העולם. תוסיפו לאיורים אלה שער מרהיב של הצייר חי כנפו והרי לכם ספר מעוצב להפליא. בספר זה, אשר כנפו יצר ז'אנר (סוגה) חדש, מפתיע ומלבב. זוהי ספרות במיטבה שמקומה בכל בית ובכל ספריה. ספר זה נותן הזדמנות לכל מורה לספרות לעשות צדק עם יצירתם של בני ארצות המגרב וכמו שכל ילדי ישראל ובתוכם ילדי המזרח למדו על טוביה החולב או על מוטי בן פייסל החזן, הגיע זמן שכל ילדי ישראל ובתוכם ילדים שמוצא הוריהם מארצות אירופה יכירו דמויות כמו אלו של בבא זואק, הורין ועקיקיב וילמדו מהן את אורח החיים שהיה נהוג בכפרים המרוחקים בהרי האטלס, או אז תתברר להם אמת מפתיעה ומכוננת: החיים בעיירות של מנדלי מוכר ספרים, י.ל פרץ ושלום עליכם היו בדיוק אותם חיים שבעיירות המרוקאיות כמו איגי-נוגו, תאורירט, קסאר-סוק ואמזמיז. הסבל היה אותו סבל, העוני אותו עוני ובעיקר ההומור היה אותו הומור. אני מניחה שבדיקה לעומק תוכיח לנו שהעיירה היהודית באשר היא, היא בעלת אפיונים זהים רבים מעצם היותן עיירות יהודיות, ואת זה, הצד השווה הזה, צריך ללמד את ילדינו, בבחינת ללמדם שהמשותף בינינו הרבה יותר גדול מהמפריד בינינו, ומבחינה זו ספרו של אשר כנפו, כמו ספריו האחרים, הוא הזדמנות פז שאסור להחמיצה.

ואולי כדאי להביא כאן קטע מהמבוא לספר מאת הסופר יצחק גורמזנו-גורן מנהל הוצאת הספרים "בימת קדם," בה יצאו ספריו של אשר כנפו:

"חמישים ושניים סיפורים מחורזים, כמספר השבועות בשנה, כל שבוע וה׳יפרשה" שלו, יוצרים תמונת פסיפס של חיי היהודים במרוקו מלפני מאה שנה. יש שם הכול. הווי-חיים, אמונות, תקוות ואכזבות. אבל בעיקר – נשמה גדולה. קשה שלא להתאהב באותם טיפוסים תלושים, שסיפור חייהם נע תמיד כמטוטלת עצבנית בין תקווה לייאוש, בין עוני לעושר, בין ימי שמחה לאבל ובין אמונה לערעורה, ובעיקר כל מה שביניהם.

חלק מסוד הישרדותם המופלאה של יהודים בכל דור ודור היה ביכולתם להביט בעין מפוקחת קורצת על מצבם החומרי והרוחני ולצחוק צחוק יהודי בריא על כל הצרות שמתרגשות עליהם.

סוג כזה של הומור – דק אך לא דוקר, חם אך לא צורב, אוהב אך לא דביק, קורץ אך לא עוקץ, ואם עוקץ – ללא רעל, אם מרושע – תמיד סלחני, הוא הומור יהודי במיטבו. ממש שלום-עליכמי."