קורות היהודים באפריקה הצפונית – נתן א. שוראקי-גאבּס.תאהרת.טלמסן.

גאבּס.

נווה מדבר זה שבדרום תוניסיה מוזכר כבר מן האמה התשיעית כמרכז לתרבות עברית. על פלוני אברהם איש גאבס נאמר כי למד לדבר אל התמרים ולדעת מתוך כך את סוד האדם. לאחר מכן יש לנו ידיעות בדוקות יותר כאן עשו להן שֵׁם שושלות של רבנים וחכמים. החל מן המאה האחת עשרה נוטלת גאבס, יחד עם תוניס, חלק גדול מיורשתה של קיירואן

תאהרת.

בירה זו של דרום מזרח אלג'יריה משתבחת בכך שנתנה ליהדות המוגרבית את הבלשן החשוב ביותר שלה, יהודה אבן קורייש, שלוצאטו קרא לו אבי הדקדוק העברי ואילו רינאן הכריז עליו, שהניח את היסודות לפילוסופיה העברית הבריאה.

מדקדק זה ישב בפאס, בסוף המאה התשיעית. הוא יצר שיטה חדשה בלימוד הלשון העברית, מתוך השוואה עם הלשונות השמיות הקרובה לה, הארמית והערבית. הוא עמד בתוקף על חשיבות ידיעתה של הלשון הארמית, לשון תרגומיו הראשונים של התנ"ך, שדפוסיה ואוצר מליה קרובים לעברית.

הוא הרחיב את שדה חקירותיו הלשוניות ועסק גם בברברית, בפרסית, וכמובן גם בערבית. בהרבה מקומות ציטט את הקוראן. אבן קורייש מסתבר שרופא היה – הוא כתב שירים שניכּר בהם חותמת של ספרות הרבנית והתלמוד. אכן, בלשן זה היה אחד היהודים הראשונים בימי הביניים, שכתב שירה עברית חדשה, אף כי השפעות ערביות ניכרות בה היטב. תאהרת ידועה בפוסקיה ובחכמי הדת שלה, שגם הם עמדו במגע ישיר עם מרכזים העבריים הדגולים שבארץ בבל.

טלמסן.

" פנינת המגרב " אהבה להתקרא ירושלים דמערב. ואכן בתחומים רבים הצטיינה הקהילה היהודית שבה. בעיר זו היו בתי מדרש לתורה עוד במאה העשירית.

תקופה ראשונה של פריחה ידעו כאן לימודי היהדות תחת שלטון אלמוראביטון, במאה האחת-עשרה. ב1145 נבזזה טלמסן על ידי המייחדים. ב 1391 שימשה מקלט לרבנים מהוללים, בני דורו של הקדוש המפורסם של טלמסאן, שעוד נשוב לדבר בו, הרב אלנקווה, יוזכרו כאן יהודה קלץ', בעל משיח אילמים, פירוש על פירושו רש"י לתנ"ך, המשורר עללאל בן סידוּן, והרופא יעקב גביזון שהיה גם פילוסוף, תלמיד של הרמב"ם וסניגורו.יעקב בירב, מורהו של החכם והמקובל המהולל יוסף קארו, מגיד העתידות יעקב קינו, הפילוסוף והמשורר אברהם בן מאיר זמירו, המשוררים, חכמי הדת, והפילוסופים משה אליהו שוראקי, והמהולל בשושלת זו, סעדיה בן אלי שוראקי, שהיה גם מתמטיקאי.

 השופט יצחק שוראקי, יצחק רוּש ניתח במיוחד את יצירתו של יהודה אלאשכּאר, רב מופלא זה, שקברו, שהיה תלפיות לעולי רגל בטלמסאן, התרומם כדי לתת מקלט לאמו שתקפוה לסטים, הניח אחריו יצירה נכבדה, שירים, חיבורים על תיאולוגיה המוסרית, ולבסוף ספר בקבּלה, צפנת פענח, במקורותיו מתבטאות בכך שביקש לגלות משמעות סודית וקבלית במשנה, וכן גם מקבילות כמוסות בין התלמוד, מסורת מובנת לכל, והקבלה, מסורת מובנת ליחידי סגולה בלבד.

כאן רואים אנו בהופעת התכונה הכפולה של יהדות צפון אפריקה, הגם שנתייסדה על ידיעת התורה והתלמוד ונהגה לפיהם, הרי בהשפעת בתי מדרש של בבל, ארץ ישראל והמגרב, שקיבלו השראה גם מחכמים פליטי ספרד, קלטה, כפי שעוד נראה, השפעות קבליות. ולא מקרה הוא שאחד מחכמי טלמסאן במאה השש-עשרה חש צורך לפשר בין לקחי התלמוד והקבלה.