מורשת יהדות מרוקו

סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-עוזיאל חזן

״כולנו תועים בחשיכה״

האדם, נזר הבריאה, מגלה ארצות וכובש החלל, בן תמותה הדורש במדע ושולט בו, חוקר באיתני הטבע ושם בפיהם רסן, ובכל זאת: מה קטן ועלוב הוא לנוכח חידת הנצח וסוד החיים. חסר אונים מול החידלון, אובד בין ערפיליות ותועה באינסוף. קצר־ יד לעומת העל־הטבעי, המאגי, ומה שבנם, במזל ובגורל. בודק במופלא ובנסתר, חרד לקיומו ולאחריתו ומבקש נחמה בגלגול נשמות, בהישארות הנפש. צופה אל פני עולמות נסתרים, שמעבר לחושים, למקום ולזמן.

האדם, שמושגיו מוגבלים, המנסה להשליט בטבע את חוקיו והגיונו הצר, שופט את היקום במילותיו הקטנות. והנה, תנודה אחת במערכת השמימית מזעזעת את קיומו, משבשת את חוקיו ואת כלליו המדעיים והפילוסופיים. בדורות האחרונים האדם רחוק מהאמת ומאלוהיו כפי שלא היה מעודו, לכן כה בודד הוא וירא, כפי שלא היה מעולם.

משחר בריאתו האמין האדם בכוחם של קמעות, ברזי האותיות ובשם המפורש. אלו הן למעשה תפילות של קבע, בקשות מוצקות, השבעות, כתובות, לחש או אמירה בנוסח מלא או מצומצם. זהו כלי הקשר שבינו לבין העל־טבעי, הנתיב לכוח הנסתר, המגע המאגי והמגנטי עם אלוהים ועם כוחות הטבע.

כוחם והשפעתם של קמעות ויסוד אמונת האדם בהם, כמו התוצאות המעשיות היכולות להתלוות אליהם, נטועים הם לעתים גם בגלי מוחו ובשינויים הכימיים המתחוללים בו. אך לרוב, יסודם בתהפוכות נפשו ובאמונתו העזה. אמונה זו חזקה כל כך, עד כי בכוחה להזיז דברים, לשנות מצבים ולהרחיק חרדות, לחזק את כוחו וליצור תהפוכות ממשיות בגופו, בנפשו, ובגורלו של אדם אחר. גורל, אותו מושג שמעבר להגיון, הנתון בידי כוחות רחוקים ממעל וכוחות הטבע מלמטה, השולט באדם ומכוון את מהלך חייו ולעתים מאפס אותו ואת תקוותו ומרחיק מעליו את השגחה העליונה.

תופעת הקמעות הינה למעשה שילוב מוזר של אמונה בגורל ובאפשרות להשפיע עליו ע״י ריצוי, תפילה, השבעה, בקשה, לחש, אמונה – בצורה של יסודות, שמות וצירופים עתיקים, בעלי כוחות נסתרים ומאגיים.

זהו השילוב בין הגורל הנגזר, העיוור, ובין האמונה בהשגחה העליונה, בשכר ועונש ובחסדי השם. היהדות, כידוע, שוללת את מושג הגורל, מהיות עם ישראל נתון להשגחת בוראו. ״אין מזל לישראל״, נאמר במסכת שבת(קנ״ו ע״א).

יש המאמינים בהשפעתם של כוכבים על קיומנו, בשליטתם של כוחות עליונים המושכים בחוטי הווייתנו, בקיומם של יצורים נבונים בחלל הרחוק המכוונים אולי את מהלך חיינו. קיימת שאלת מהותו המוטלת בספק של האדם, היסוד הטרגי שבגורלו, התקשרותו לקיומו ולמקומו ביקום באופן נגזר מלידתו, ללא חופש בחירה, תוך מתן כלים מוגבלים לצפייה מסביבו ובהם: תבונתו, חושיו, נפשו וחרדותיו.

הפילוםוף־תיאולוג־פםיכיאטר קרל יאספרס קורא לתופעות שמעבר לטבע וממעל לניסיונו של האדם בשם ״פענוח כתבי סתרים״.

האם ניתן לייחס לקמעות ניסיון לפענח את אותם ״כתבי סתרים״ כדי לפענח את הנסתר ולהיעזר בכוחותיו? הניסיון לפענוח מגלה את מגבלותיו של בן האנוש ואת איךאונו לנוכח הבריאה והיקום, או בקביעתו של גתה: ״כולנו תועים בחשיכה, אנו מוקפים באטמוספרה שעל אודותיה איננו יודעים ולא כלום, לא על המצוי בה ולא על אופן התקשרותה עם רוחנו״.

יש המייחסים וקושרים את השפעת הקמעות לצדדים נפשיים ולכוחות הטמונים באדם, כגון: טלפתיה, היפנוזה, פרפסיכולוגיה ובעיקר טלקינסיס, ההנחה בדבר מציאות כוחות עליונים, על טבעיים, המוכשרים להניע ולהזיז עצמים רחוקים ב״כוחם הרוחני״. כמו כן מייחסים את השפעת הקמעות לכוחות שבהתבוננות הפנימית, בטראנס, בהיפנוזה העצמית ובראיית הנסתר. אדם שרוי לעיתים במצב נפשי או מוחי שמעבר לנורמאלי: חיזיון, הזיה בהקיץ, ראיה ושמיעה של דברים. הללו נעשים ללא פעילות של החושים או של עצמים מהעולם החיצון, אלא מתוך הפרעות בתפקוד המוחי, או מתוך מצב של דמוי־שיגעון. המצב המוחי משויך לעיתים לגירויים או לשינויים כימיים בצורת חילופיחומרים במוח. למצב של התגלות אלוהית ושל חוויה מיסטית, טראנם ומשמעות שהיא מעבר לזמן ולמקום.

תופעות שכאלה יוחסו לאישים בהיסטוריה אשר חוו את חווית ההתגלות, את הדבקות וההשראה האלוהית, או את קפיצת הדרך והריחוף, במובן של שבירת חוקי המדע והטבע. המסורות מייחסות זאת לישו, פאולוס, תרזה, ג׳אן דארק, ומהעבר האחר: אליהו הנביא, יחזקאל, רבי נחוניא בן־הקנא. השילוב של כוחות פנימיים עם אמונה עזה ועם הכוח המאגי־מיסטי המיוחם לקמעות, דהיינו: לעצמים ולשמות עתיקים ומאגיים, יש בו לעיתים משום מציאת מרפא ומענה לדווי האדם ולמצוקתו.

תופעות דומות מיוחסות להילה אפילפטית, למצבים מוחיים־ נפשיים של מחלות הנפילה וסכיזופרניה. גם מצבים מיסטיים דומים של התודעה מיוחסים לעיתים לליקויי נפש.

במזרח הרחוק ניתנים מצבים לא נורמאלים כאלה להשגה ע״י ריכוז ומדיטציה, מה שביהדות מושג ע״י המונח ״דבקות״. תופעות שכאלה ואחרות מסבירות לנו את המניעים, הכוונות וההשפעות שמאחורי העשייה והכתיבה של הקמעות ואת האמונה בהם.

השימוש בקמעות עתיק יומין, מיום היות האדם. מופלאה היא התייחסותו ואמונתו של האדם בכוחן של קמעות. התופעה נפוצה בקרב האדם הפשוט ומקובלת אצל האדם המשכיל והנאור. אנשי מדע, מדינאים, אמנים וספורטאים דגולים מאמינים בכוחן של קמעות ומשתמשים בהן בגלוי ובהסתר. מאמינים ואפיקורסים כאחד, דורשים בנסתר בצר להם, מניחים פתק בכותל־המערבי, מבקשים מזור ומענה במילת רז כתובה. הנה מספר דוגמאות של אירועים, בהם קמעות מפורסמים נודעו בזכות כוחם לחולל מעשה:

כמיל שמעון המנהיג הלבנוני הנוצרי, ונשיא לבנון לשעבר, ניצל פעמים רבות מהתנקשות בחייו, האחרונה שבהן התרחשה בראשית שנת 1987. מכונית תופת שחדרה לשיירתו גרמה למותם של שלשה משומרי ראשו, אך מכוניתו המשיכה לנסוע והוא יצא בשריטה קלה בלבד. מיד הכריז בגאווה כי הקמע שהוא עונד הוא אשר שמר ושומר עליו מכל רע.

מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו – מתוך הספר " יהדות מרוקו " פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

ה " תקאף " הוא פולחן נפוץ בעולם המוסלמי בכלל ובצפון אפריקה בפרט, וידוע גם בחלקים שונים בעולם. מקומו בחיי האוכלוסייה המוסלמית והיהודית חשוב ביותר. זה מנהג הקיים עד היום ( הספר נכתב בשנת 1976 ), אף על פי שניכרים בו סימני נסיגה מאז התפשטות התרבות האירופית בצפון אפריקה.

הערת המחבר – בכמה ספרי רפואה עממית יהודית מתרגמים מונח זה, הרווח אצל יהודי צפון אפריקה, ב "קשור". מובנו של התקאף הוא סגירה, נעילה, עתירה, כישוף משתק. אצל הגברים זה שיתוק כוח הגברא. בפי הצרפתים Nouerie de L' auguillette  . אצל הנשים זוהי נעילת אבר המין, שמטרתה לשמור על בתולי האשה או להופכה לעקרה.

א.פ…קישור לאתר בצרפתית המפרש את הנושא…מעניין

http://www.amour-magie-noire.fr/article-rituel-de-magie-noire-de-l-aiguillette-comment-se-venger-de-ses-tromperies-124453992.html

אחד הראשונים שנגע בנושא זה היה מוּליירא-MOULIERAS- שציטט כמה נוסחאות לא שלמות הרווחות אצל המוסלמים. שנתיים אחריו, הקדיש גדופרוא- דמומבינה כמה שורות לבעיה בספרו " Les ceremonies de mariage en Algerie , אולם רק בחיבורו של דוטה ישנה דוקומנטציה ראשונה של מנהג זה.

מושאם אחריו, הביא כמה נוסחאות מענינות אפילו חוקר מנוסה כווסטרמארק לא עמד בתחילה על תפוצתו וחשיבותו של פולחן זה. במחקרו על החתונה המוסלמית במרוקו מציין הוא מנהג זה רק אצל שבט ברברי אחד. מאוחר יותר, הוסיף כמה פרטים מענינים על התקאף. לדה מזכירה כמה נוסחאות לא ידועות, ומדיי״ חוזר על דבריה מבלי להזכירה בשמה.

קשה לעמוד על ראשיתו של מנהג זה הנפוץ בין היהודים והמוסלמים שבצפון אפריקה, וכן לא קל להחליט איזו קבוצה אתנית השפיעה כאן על חברתה. מן הראוי לציין שספרי המגיה הערביים נמנעים מלמסור נוסחאות של התקאף, אף על פי שקיומו מוכח על ידי הנוסחאות המרובות המיועדות לבטלו. פסוק קשה מספר דברים, שנתן מקום לפירושים שונים, מוסב לפי התרגום הירושלמי על ״איסורי דחתנין וכלה״.
דברים כד, פסוק ו: לֹא-יַחֲבֹל רֵחַיִם, וָרָכֶב:  כִּי-נֶפֶשׁ, הוּא חֹבֵל. 

 אברהם אבן עזרא דן בהסבר זה. אצל יהודי כורדיסטאן, בזמן החופה, מבקש הרב מהנוכחים, בשם אותו פסוק, שלא לגרום נזק לזוג הצעיר, ואין ספק שמדובר פה בתקאף. כמובן, יתכן שהקשר לפסוק מאוחר הוא, אבל דומה שעפ״י הרמז המוזכר על ידי התרגום הירושלמי וגם ע״י אבן עזרא, מותר לשער שאנו עומדים מול מקרה טיפוסי של התקאף^. בתקופה המקראית, לפי קונטנו, מנהג זה היה קיים כבר אצל האשורים והבבלים.

. בית הספר

מבחינת ההשכלה הפורמאלית, קיימים הבדלים ניכרים בין האוכלוסיה היהודית באלג׳יריה, בתוניסיה ובמארוקו. מעמדם המשפטי של יהודי אלג׳ידיה וחדירתה הממושכת והמעמיקה של התרבות הצרפתית, הביאו לידי כך שחוץ מכמה מקומות נידחים בדרום, ביקרו כל הילדים היהודיים באלג׳יריה בבית־ספר ציבורי. אין זאת אומרת כי השיגו רמת לימודים שווה לזו של ילדי צרפת או ישראל, אבל הם רכשו לעצמם אוצר ידיעות מוצק ומגוון למדי.

החל משנות הששים של המאה שעברה, התחילה חברת ״כל ישראל חברים״ (ה,,אליאנס״) בהקמת רשת בתי־ספר, בראשונה באזור הצפוני של מארוקו (תטואן, טנג׳ר) ולאחר מכן בתוניסיה, ובמארוקו המרכזית והדרומית. בתוניסיה למדו ילדים רבים בבתי־ספר צרפתיים! אולם מספר ניכר של ילדים — במיוחד בדרום הארץ — לא זכו לכל השכלה. לפי הסטאטיסטיקה הרשמית מגיע אחוז זה ל־26, אך יש להניח כי לאמיתו של דבר האחוז גבוה יותר.

במארוקו גדול עוד יותר אחוז הילדים שלא ביקרו בבית ספר. לפי הסטאטיסטיקה הרשמית היו כ־21,000 תלמידים ב־60 בתי־ספר של האליאנס, וכ־2,500 תלמידים בבתי־ספר הצרפתיים יהודיים המעטים, ואילו 14,000 ילדים, היינו 37% מתוך כלל הילדים, היו מחוץ לכתלי בית הספר, אם בגלל חוסר מקום ואם בגלל העובדה שהוריהם לא השתדלו לשולחם לבית־ספר. ילדים אלה נהנים לכל היותר מלימוד בתלמוד־תורה מהטיפוס הישן).

הערת המחבר: בעשור השנים האחרונות השקיעו מוסדות חינוך ציבוריים וארגונים דתיים כגון ״אוצר התורה״^, ו״אהלי יוסף יצחק״ מאמצים רבים הראויים לציון ולשבח כדי לשפר את הרמה החינוכית וההוראתית בתלמודי התורה. במיוחד בלט הדבר בערי השדה ובכפרים הנידחים. הוקמה רשת ״חדרים״ מתוקנים שבהם לומדים הילדים תודה ונהנים מדאגה לתזונתם ולבריאותם.

לאור ההסתכלויות שערכנו במארוקו, נראה לנו כי מספרים אלה מציגים את המציאות בצורה אופטימית במקצת. ראשית, יש להבדיל בין מספר הילדים הרשומים בבית־ספר ובין מספר המבקרים בו בסדירות מגיל 6 ועד 14. שנית, מבלי שהדבר ימעט את דמות פעולתה של כי״ח, אין להתעלם מהעובדה כי היקף הבעיות הטעונות פתרון ודחיפותן לא תמיד מאפשרים הקמת בתי־ספד היכולים להתחרות, בתנאים החומריים ובהכשרת מוריהם, בבתי־הספר שבצרפת או בישראל.

מה הם איפוא הסוגים השונים של בתי־הספר בהם יכול היה הילד לבקר לפני עלייתו? בתי־הספר של האליאנס, שההוראה בהם נמצאת תחת פיקות המדינה, שוכנים בדרך כלל בבנינים חדשים למדי, שתנאי הלימוד בהם יכלו להיות טובים, אלמלא היו הכיתות מאוכלסות יתר על המידה. בבתי־ספר אלה מלמדים את כל המקצועות המקובלים, תוך כדי הקצאת מקום ללימוד הלשון העברית); אולם בבתי־ספר רבים מלמדים מורים שלא עברו הכשרה מספקת. אמנם הם עובדים מתוך רצון טוב, אבל לפי שיטות מיושנות המבוססות על שינון וחזרה מיכנית. מאידך, המספר הרב של התלמידים אינו מאפשר הוראה אינדיבידואלית לילדים הזקוקים לכך. בית הספר של האליאנס הוא בעל הרמה הגבוהה ביותר אליה יכול להגיע ילד בן המלאח. אבל במרבית המקומות רחוקה רמה זו מלהשתוות לרמת בית הספר היסודי המוכר אצלנו.

הערת המחבר: בשנים שלאחר הפיכת מארוקו לארץ עצמאית, הוכנס לימוד השפה הערבית! לבתי ספר שונים במדינה והילדים שהגיעו בשנים האחרונות מסרו על כך שהוכרחו ללמוד ערבית, כלומר, נוספה שפה שלישית ללימודיהם, וע״י כך פחתו עוד יותר השגיהם הממשיים ברכישת לשון יציבה ומגוונת.

קצת למעלה ממחצית הילדים הלומדים ביקרו בבית־ספר של האליאנס. מבין השאר, ביקר חלק באחד מבתי־הספר המאורגנים ע״י הקהילות הגדולות. בתי־ספר דתיים אלו, הקרויים במארוקו בשם ״אם הבנים״, שוכנים בחדרי כיתה קטנים בדרך כלל, שבהם מצטופף מספר רב של ילדים (לפעמים עד 80). לרוב מלמדים בהם מורים בעלי הכשרה לקויה. מקצוע הלימוד היחידי הוא השפה העברית הנלמדת תוך כדי קריאת כתבי־הקודש. הילד קורא ושונה בסידור ובספרי־דת, ולרוב אין הוא מסוגל לרדת לעומקם של הדברים. זוהי הוראה פורמאלית ומילולית גרידא. תורת החשבון, הציור ומדעי־הטבע אינם כלולים בה. אין לומר כי יש בכך עקרון מוגדר ? פשוט, איש לא העלה על דעתו את האפשרות להורות דבר מחוץ ללימודי הקודש. ועל מנת לשנות את הקיים וללמד מקצועות חילוניים, יהיה צורך, בדרך כלל, להתחיל בהכשרת המורים עצמם. יש וקהילה מפתחת, הודות ליוזמת כמה מחבריה, את ההוראה בבית־ספרה בכיוון מודרני יותר! כך למשל אירע בצפרו, בה השתדלו הרב ומנהל בית־הספר לשפר את ההוראה. אולם מלבד מקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, יש לצפות מילד האומר שלמד בבית־ספר במשך 6 שנים, שלא ידע את לוח הכפל.

ילדים רבים רוכשים את השכלתם הבלעדית ב״חדרים״. אלה הם חדרים צרים ובלתי מאווררים ולעתים קרובות אף מלוכלכים, בהם מצטופפים הילדים ושרויים במצב של אַפתיה או של אי־סדר רעשני, כשמסביבם שורצים זבובים ועל גבם עומד מורה המלמד אותם לקרוא עברית בשיטות פרימיטיביות (מדביקים על הלוח פסוק מתוך התנ״ך, קוראים אותו עד לידי אוטומטיזציה מוחלטת, ואח״ב מורידים אותו ושמים במקומו פסוק אחר). ילדים רבים שלמדו ב״חדר״ לא רכשו כלל או רכשו מעט מאוד מתורת הקריאה (והכתיבה) בעברית, גם לאחר שביקרו שנים אחדות בכיתות הללו, ההומות מרוב ילדים. ילדים רבים הגרים באיזורים המרוחקים, בפנים הארץ, או בצפיפות הגדולה שבערים הגדולות (בהן אין בתי־ספר שיספקו את כל הצרכים) אינם מבקרים בבית־טפר כלל. כאמור למעלה, נעשים עתה נסיונות לקלוט גם ילדים אלה במסגרת כלשהי של לימוד וחינוך. אין למעט בחשיבותם של המפעלים, בין אם הם ארציים או מקומיים, אפילו אין הם מצליחים להתגבר על כל הקשיים הנערמים בפני המארגנים.

מסעודה כתי או־מסעוד כאי

מסעודה אחותי ומסעוד אחי

ואח(ד) ענדו שבעה ד־(א)לבנאת וּהווא וּמראתו. איוא כּאן(א)למזג'וב כּאן(הא)דאכ (א)לשּי(א)לּי כּאן יז׳יב פ־(אל)נּהאר כּאן יאכּלו פ־(אל)לּיל.

לאיש אחד היו שבע בנות ואשה. ביש־הגדא, מה שהיה מביא ביום היה אוכל בלילה.

ואחד(אל)נּהאר מא צאב מא יאכּלו, מא צאב מא יז׳יב לבנאתו. קאל: ״בארכּו(אל)לה חתא(א)נרפד ראשי ללכלא פ־(א)לכלא וּ(א)לכליאן גייר אמא(א)נמות אמא(א)נעיש״.

יום אחד לא מצא מה לאכול ולא מצא מה להביא לבנותיו. אמר: ״ברכו הי, אלך לשממה. אם לא אמות— אחיה.״

איוא משא, יאללה משא ללכלא(א)לכלא, (א)לכלא(א)לכלא, חתּא (א)לואחד(א)למוד׳ע הווא יגלש פ־(אל)ליל והייא תז׳י ואחד(א)לימּא (א)לעגוזה ושבעה די־(א)ולאדהא ת־תז׳רי דאדא, דאדא, לא־באש עליהא! ז׳אב־להא(אל)לה עשא(אל)לילא מא יאכּלו. תמאטא עליהא תא־יענק פיהא: ״מסעודה(א)כתי״

• מסעוד כאי״
• ״מסעודה (א)כתי, על(א)(אל)שּלאמה, על(א)(אל)שּלאמה״

טוב, הלך, הלך בשממה עד שהגיע למקום אחד ושם ישב בלילה.

באה אמא רולה אחת* ושבעת ילדיה. רצה דה־דה, דה־דה, שמחה שאלוהים זימן לה ארוחת־ערב לאכול. התנפל עליה, חיבק אותה: ״מסעודה אחותי.״

• ״מסעוד אחי.״
• ״מסעודה אחותי, ברוך בואך!״

• ״מסעוד כאי, על(א)(אל)שלאמה, ענדב שי־(א)ולידאת? ענדכּ שי־בניתאת?״ קאל־להא: ״ענדי שבעה ד־(אל)בניתאת ומראתי ומא ציבת מא נוכּל־להום״. ״איוא־קאלת־לו: — ״גימד עיניכּ וּחלּהא״. ת־יציב ראשו תחת (א)לארד׳.
• ״ברוך בואך, מסעוד אחי, ברוך בואך! היש לך אילו ילדים? היש לך אילו ילדות?״ אמר לה: ״יש לי שבע בנות ואשה, ולא מצאתי במה להאכילם.״

טוב.

אמרה לו: ״עצום עיניך ופקח אותן.״

פקח עיניו ומצא את עצמו מתחת לאדמה.

צאב(הא)דאכּ תחת (א)לארד׳, מא יעטף (אל)לּהּ עליכום ועלינא בלא חדית בלא מעאודה וּירדּ(אל)לּהּ עליכּום ג'יר (אל)דּניא(אל)דהוּבאת ו(א)לפלוש ו(אל)דּניא ומא כּאין־ש פ־חאלהא. וּתא־יאכּל ותא־ישרב, תא־יא…

מצא שם דברים, שיברך ה׳ עליכם ועלינו, ללא סיפור וללא מעשייה, שיביא ה׳ עליכם כך. הכל מלא זהב וכסף, מקום מאין כמוהו.

שם הוא יושב, אוכל, שותה.

כל־נהאר תא־תדבח־לו כּבש כל,נהאר תא־תדבח תא־תעלּף פיהּ באש תוכּכּלו קאל־להא: ״א־בנתי! מא תוכּליני־ש, אנא ענדי בנאתי״ קאלת־לו: ״איוא דאבא(א)לי ענדכּ בנאתכּ, האכּ הא שבעה ד־(א)לבג'אל ד־(א)לממון ועביהום וז׳יב בנאתכּ ומרתכּ ואז'י.״ קאל־להא: ״ואככא״.

כל יום שוחטת לו כבש, כל יום שוחטת. מפטמת אותו כדי לאבלו.

אמר לה: ״הוי בתי, אל תאכלי אותי. יש לי שבע בנות.״

אמרה לו: ״טוב, אם יש לך שבע בנות, הנה קח שבעה סוסים מלאי ממון, קח אותם והבא את בנותיך ואת אשתך ובוא.״

אמר לה: ״טוב.״

איוא שיר אַ־מזג'וב, עבא שבעה ד־(א)לבג'אל ד־(א)לממון, שיר(א)גלש פ־חאלכּ! איוא קאל־להא; ״קום, קום יאללה ואחד מסעודה (א)כתי צבתהא תפררח־לכּ קלבכּ ואחד מסעודה (א)כתי.״ — ״אללה א־(א)למזג'וב אינה מסעודה (א)כתכּ? מנאין ז׳אתכּ?״ קאל־להא: ״קום יאללה כלא־דאר־(א)בוכּ, קום יאללה.״ קאל־להא: ״ז׳אב־לנא(אל)לּהּ פאין נעישו״. קאלת־לו: ״בוה עלייא״.

(אוי לך, ביש־גדא, לקחת שבעה סוסים עם ממון, לך שב בביתך.)״

אמר לאשתו: ״קומי, קומי, יללה. מצאתי אחת, מסעודה אחותי, שתשמח את לבך.״

• ׳״אחת מסעודה אחותי?!׳ ביש־גדא, מסעודה אחותך מניין באה אליך?״ אמר לה: ״נו, קומי, יללה, יחרב בית אביך. קומי, יללה, נתן לנו ה׳ מקום לחיות.״ אמרה לו: ״אוי לך.״

איוא חכּמ־לכּ (הא)דאכּ (א)לממון עמלהא־לבּ פ־בית וּכבּאהּ וּרפד בניתאתו(א)למזג'וב ורפד(א)למרא וּג'אדי. יאללה יאללה חתא לפמ(הא)דאּכּ (א)לג'אר טאח עליהום(אל)ליל קאלת־להא: ״אימא יא אימא פאין הייא מסעודה? פאין מסעודה עמתי(א)לי קאל, (א)לי קאל באבא?״ קאלת־להא: ״(א)שכּת א־בנתי, ראה (א)בוכּום מא ז׳אבכּום ג'יר ללמות, ודאבא (א)נלעב אנא ביהּ גיר מא תכאפו־ש״.

טוב. לקח את הממון והחביאו בחצר. הטיפש, לקח את בנותיו ואת אשתו והלך. הלך, הלך עד לפתח הבור. ירד הלילה.

אמרה אחת הבנות: ״אמא, הוי אמא, היכן היא מסעודה? היכן מסעודה דודתי שעליה סיפר אבינו?״ אמרה לה: ״שתקי, הוי בתי, הרי אביכן לא הביאכן אלא למות. וכעת אסדר אותו, אל תפחדו.״

איוא מא תקול אילא בקאו גאלשין והווא יתמאטא עליהא: ״מסעודה

(א)כתי״.

• ״מסעוד כאי, מסעוד כאי״.
• ״בוהּ! בוהּ! עליהא״ קאלת־להום לבנאתהא.

ובכן יושבים ויושבים ופתאום קפץ: ״מסעודה אחותי.״

• ״מסעוד אחי, מסעוד אחי.״ אמרה האם לבנותיה: ״אוי ואבוי לנו.״

• ״א אימא, האדי הייא עמתי לאש ז׳אבנא?״ בקאו, דכלו, דכלו לתחת (הא)דאכּ, תחת(א)לארד׳ גאלשין תא־יאכּלו תא־ישרבו. קאלת־להא: ״איוא דאבא(א)עטיני בניתה תבאת מעאיא״ חכּמת (א)לבניתה (אל)לּולא(א)למזג'ובה עבאתהא. קאלת־להא: ״האכּ״.
• ״הוי אמא, האם זוהי הדודה שאליה הביא אותנו?״ נכנסו מתחת לאדמה. יושבים, אוכלים שותים.

אמרה לאם: ״עכשיו תני לי אחת מבנותיך, שתישן אתי.״ לקחה את הבת הראשונה, האומללה, לקחה אותה ואמרה לה: ״קחי.״

ז׳בדתהא־להא לבררא, קאלת להא: ״נקּי־לי(א)שנאני אולא (נכּולכּ)אולא נאכּלכּ״. תא־תנקי־להא(א)שנאנהא נקי, נקי נקי נקי והייא תא־תרעד(א)למג'בונה (הא)דיכּ (א)לבנת.

נתנה לה מחטים.

אמרה לה: ״נקי לי את שיני ולא — אוכל אותן.״

החלה מנקה לה את שיניה. מנקה, מנקה, מנקה, מנקה, והיא רועדת מפחד, הבת המסכנה.

מה תקול אילא (אל)צבאח קאלת־להא: ״אימּא! יא אימּא! (הא)דיכּ עמתי ז׳בדת־לי(א)שנאנהא וּקדּ האכּדא, קאלת־לי: ׳נקי־להא (א)שנאנהא אולא תאכּלני׳״. האדיכּ (אל)לּילא (א)לּולא.

למחרת בבוקר אמרה הבת: ״אמא, הוי אמא, הדודה הזאת הוציאה לי את שיניה העצומות," אמרה לי לנקותן, ולא — תאכל אותי.״

 (אל)לּילא (אל)תאניה קאלת־להא: ״(א)עטיני(א)לבניתה״. עטאת־להא (א)לבניתה. ז׳בדת־להא(א)למשאט תא־תמשט־להא ראשהא, (א)למשאט(א)למזג'ובה. קאלת־להא: ״האכּ (א)משט־לי ראשי אולא (א)נאכּלכּ״, קאלת־להא להאדיכּ(א)לבניתה(א)לוכרא, האדיכּ דאז׳ת.

כך עבר הלילה הראשון.

בלילה השני אמרה לאם: ״תני לי את בתך השנייה.״ נתנה לה.

הביאה לה מסרקות. אמרה לה: ״קחי, סרקי את ראשי, ולא — אובל אותך.״ אמרה הבת (בליבה): אוי ואבוי לי. עברה גם הבת השנייה את הלילה.

אלבניתה (אל)תּאלתה 'בדת־להא(א)להאדא. קאלת־להּא: ״האכּ (א)פלי־לי חואיז׳י אולא,א)נאכּלכּ״. בקאת תא־תפלי־להא חואיז׳הא ותפלי־להא… חתא דאז׳ת עליהום בשבעה כּאמלין: אוחדא נקאת — להא ראשהא, אוחדא נקאת־להא(א)שנאנהא אוחדא יאללה התא דאז׳ת עליהום בשבעה כּאמלין(הא)דוכּ(א)לבניתאת.

שהר וּהומּא ראקדין פ־(א)לפראש(א)לי(א)למג'בונין ת־יתרעדו פ־(הא)דיכ (א)למזג'ובה די(הא)דיכּ…

בלילה השלישי אמרה לבת השלישית: ״קחי, פלי לי את בגדי, ולא — אוכל אותך.״ נשארה הבת לפלות לה את בגדיה.

בך עברה על שבע הבנות: אחת ניקתה לה את רגלה, אחת ניקתה לה את ראשה, אחת ניקתה לה את שיניה וכן הלאה וכן הלאה. עד אשר עברה על כל שבע הבנות. וכך, במשך חודש, שכבו המסבנות במיטה רועדות מפחד.

קאלת־להא: ״איוא האד (אל)שּי לאש ז׳אבנא איבא?״ קאלת־להא: ״אשכּת יא־בּניתי״. קאלת־להא: ״איוא, (א)שמע (א)נקול־לכּ: (א)לבניתאת נזווז׳והום ללולידאת ונזווז׳ו־להום. אנתומא שבעה ד־(א)לבניתאת ואנא ענדי שבעה ד־(א)לולידאת ונזווז׳ו־להום ונזווז׳והום״. קאלת־להא: ״ואככה״. אש עמלת להא? קאלת־להא: ״איוא ריתי חנא עואידנא (אל)שבנייאת, (אל)שוישייאת תא־נעמלוהום ללבניתאת וּ(אל)שּבנייאת ללולידאת״. קאלת ל(ה)א: ״ואככא״.

אמרה (אחת הבנות) לאם: ״לשם כך הביא אותנו אבא?״ אמרה לה: שתקי, הוי בתי.״

אמרה הרולה לאם: ״וכעת שמעי מה אומר לך: נשיא את בנותיך לבני. לכם יש שבע בנות ולי יש שבעה בנים, נשיא אותם!״

מה עשתה לה? אמרה לה: ״טוב, אצלנו נהוג לשים מטפחות לבנות וכובעים לבנים.״ אמרה לה: ״טוב.״ כך עשו.

האדיכּ הייא, יאללה, יאללה, האדאכּ (אל)שּי עמלו. קאלת־להא: ״איוא קול־לי אַ־לושתי, חית תא־תכּוני״־קאלת־ל(ה)א־תא־תרקדי, כּיף ת־תעמלי?״ קאלת־להא: ״אילא אנא ת־(א)נכּון שבעאנא ת־(א)נרקד״ קאלת־להא: ״תא(א)נג'מּד עיני וּ(א)נחל פמי ולא תא־(א)נכּון ז׳יעאנא תא־(א)נחל עינייא ו(א)נג'מּד פמי״ קאלת להא: ״ואככא, (אל)לה יכּתר כירכּ באש האדיתיני.״

אמרה לה (האם): ״אמרי לי, הוי גיסתי, כיצד את ישנה?״.

אמרה לה: ״כשאני שבעה אני עוצמת את עיני ופותחת את פי, ואם אני רעבה אני פוקחת את עיני וסוגרת את פי.״

אמרה לה: ״טוב, תודה לך שסיפרת לי.״

אש עמלת הייא, (הא)דיכּ מראת מסעוד כאהא? חכּמת(אל)שוישיאת (אל)שבניאת עגּבתהום ללולידאת ו(אל)שוישיאת עמלתהום עלא בנאתהא בשבעה. אש עמלת? הנאתהא חתא קאמת ז׳את שבעאנא מייתה מכלייה, דאר־(א)בוהא וחאלה פמהא ומגמדה עיניהּא. ראהּ… והייא תחכּם(הא)דיכּ מראת מסעוד כאי, אש עמלת לבנאתהא? שלתּהום אוחידה בוחידה, בוחידא, בוחידא ועמרת־לכּ שבעה ד־(א)לבג'אל ד־(א)לממון ועבאתהום וז׳בדתהום ומשאת בשואין וּב(אל)תאויל ומסעוד כאי כלאתו ראקד פ־(אל)תּרכּין. כלּיהּ אבוהּ!

מה עשתה אשת מסעוד? לקחת את המטפחות, נתנה אותן לבנים, ואת הכובעים חבשה לשבע בנותיה.

מה עשתה? חיכתה עד שרולה שבעה ופתחה את פיה ועצמה את עיניה. לקחה אשת מסעוד את בנותיה והוציאה אותן אחת אחת, אחת אחת.

העמיסה ממון על שבעה סוסים, הוציאה אותם והלכה, באיטיות אך בבטחה. ואת ׳מסעוד אחי׳ השאירה ישן בפינה.

איוא משאת והייא תהאדא, האדיכּ אימּא(א)למזג'ובה די־(הא)דיכּ אימּא (א)לג'ולה. קאמת צאבת האדוכּ (אל)שואשי(א)למזג'ובין (אל)שבניאת, אומא(אל)שואשי עגבתהום הייא לבנאתהא.

איוא, אש עמלת? חכּמת(הא)דוכּ (אל)שבאני כּול(הא)דוכּ א(ל)שבעה די־(א)ולאדהא כּול, כּול, כּול, כּול, כּול, כּול, כּול חתא(א)כּלתהום בשבעה כּאמלין(א)לי מא כּלאת ואלו והייא תז'בא(ד)ת ת־תפתש עליהא. קאלת־להא: ״הא, יא־אימּא (א)לג'ולה, יאכּ מא תשחאכ־לכּ חבתי תלעבי בייא?״ ואנא (א)לי לעבת ביהא, ראה (א)ולדהא (א)לי (א)כּלת, ראה בנאתי, הא הומא חדאיא.

אמא רולה הטיפשה קמה, מצאה את המטפחות. מה עשתה? לקחה את בעלי המטפחות האלה. אבלה את שבעת ילדיה, אבלה, אבלה, אבלה, אכלה, אכלה, אכלה, אבלה, עד אשר אכלה את כולם ולא הותירה דבר, אז יצאה לחפש את אשת ׳מסעוד אחי׳.  ץ

אמרה לה האשה: ״הוי, אמא רולה, את חשבת להתל בי ואני התלתי בך. הרי את ילדיך אכלת והנה בנותי לידי.״

איוא משאת תז'רי תז'רי תז'רי תז'רי תז'רי תז'רי תא־תז׳רי ותצבּר־לכּ מסעוד ראהא. — ״מסעוד כאי! א־מסעור כאי! מנאין נבראכּ? קאל־להא: ׳׳(א)בדאני מן אודינתי מא שמעת־ש ראי מרייתי.״

טוב. הלבה הרולה, רצה, רצה, רצה, רצה, רצה, רצה, ומצאה את מסעוד אחיה. — ״מסעוד אחי, הוי מסעוד אחי, מניין אתחיל לאכול אותך?״ אמר לה: ״התחילי מאוזני, כי לא שמעתי עצת אשתי.״

וּברכר־לכּ עליה כּול מא תאכּל כּול מא תאכל חתּא (א)כּלתו ומשאת תז'רי, תז'רי, תז'רי, חתּא (א)לי כלּאת פיהּ מא תרא באש, גיר (א)לעד׳אם ומשאת־לכּ וּהייא תלוח ראשהא פ־(א)למזג'וב ר־(א)לואד. ודאבא (א)לג'ולאת, אילא כּאן(א)לואד מא יקטעוה־ש. טאחת פ־(א)לואד, משאת. קאלת־להא: ״שיר(אל)לה־לא יקוומכּ״.

התנפלה עליו, אוכלת, אוכלת, אוכלת עד שאבלה אותו. הלבה, רצה, רצה, רצה, עד שהשאירה ממנו רק עצמות, וזרקה עצמה לנהר. והרולות, אם יש נהר הן אינן יכולות לחצותו. נפלה לנהר ומתה.

אמרה אשת מסעוד: ״לכי, ושלא תהיה לך תקומה.״

משאת פ־חאלהא, משאת לענד (אל)שלטאן קאלת־לו: ״קום (א)נג'ניכּ וּ(א)נג'ני(א)למחלּה דיאלכּ״.

עבּאת־לכּ (א)למחלה ד-(אל)שלטאן ומשאת־לכּ ל(הא)דאכ (א)למוד׳ע חתּא עמּרת כיראת (אל)לה יעטף (אל)לּהּ עליכּום ועלינא בלא חדית בלא מעאוודה.

הלכה אשת מסעוד אל המלך, אמרה לו: ״קום, ואעשיר אותך ואת חייליך.״

לקחה את חיילי המלך והלכה למקום ההוא. מילאה מבל טוב ה׳, עליכם ועלינו בלי סיפור ובלי מעשייה.

וּרפ(ד)ת־לכּ (הא)דאכּ(א)לממון ורפ(ד)ת־לכּ — מן ג'יר וז'הכּום — מסעוד כאהא עמלתהו־לכּ פ־(א)לכנסה וּז'אבתו ועבאת־לכּ (א)לממון (א)לי חבת חתּא מא כלּאת חתא חאז'ה תחת(הא)דאכּ(א)לארד׳.

לקחה את הממון הזה, ולקחה, במטותא מכם, את ׳מסעוד אחי׳ ושמה אותו בשק.

לקחה את בל הממון ולא הותירה שום דבר מתחת לאדמה

א, משאת אימּא(א)לג'ולה מא(ת)ת ומאתו שבעה די־(א)ולאדהא —כארז'ין מן(א)לבאש וּעבּאת הייא בניתאתהא ועבּאת ראשהא ועבאת (א)לפלוש וּג'נאת (אל)שלטאן האכּדאכּ יעטיכּום(אל)לּהּ ועלינא בלא חדית בלא מעאוורה..

מתה אמא רולה ומתו שבעת ילדיה, לא עליכם, ואשת מסעוד לקחה את בנותיה ואת הכסף והעשירה את המלך.

כך יתן לכם ולנו אלוהים בלי סיפור ובלי מעשייה.

מקרה דומה קרה לחייל ישראלי במלחמת השחרור, אשר ענד על חזהו קמע שנכתב ע״י המקובל רבי שלום שרעבי. הקמע נתגלגל מסבתו אשר ענדה אותו ומסרה אותו לבתה וזו מסרה לבנה בצאתו לקרב. בעיצומה של הלחימה, שרקו כדורים סביבו. כדור אחד פגע בו וחדר לקמע, וכך ניצלו חייו של החייל.

מקרה מעניין קרה לרב מקם שרייר מניו יורק: ביום שישי 6.8.78 הגיע הרב בטיסה לנמל התעופה בן־גוריון כדי להשתתף בכנס רבנים מצפון אמריקה, שהגיעו לארץ לעידוד התיירות מקהילותיהם לישראל. הרב נתקבל בשדה התעופה ע״י משפחתו בארץ ושכח את תיק היד שלו ביציאה מאולם המכס. אנשי הביטחון שמצאו את התיק החשוד, העבירוהו לבור הביטחון ושם פוצץ. כאשר שב הרב לברר מה עלה בגורל האבידה, הראו לו  את שרידי התיק ובו המצלמה המנותצת, שברי המשקפיים שלו ושאר חפצים שהתפוררו מעוצמת הפיצוץ. מבין השיירים גילה לתדהמתו כי החפצים היחידים שלא נפגעו היו: התפילין, הטלית וספרי הקודש. חומר הנפץ לא יכל להם והם נותרו שלמים ומחוסנים.

מקרה דומה קרה לחפצי הקודש של החייל דוד דלרוזה ז״ל, אשר בראשית שנת 1993 חירף את נפשו בנסותו להציל את חייה של רחל וייס ושלושת ילדיה מתוך אוטובוס בוער, שהותקף בידי מחבלים. מתוך האוטובוס שנשרף כליל, שרדה שקית שחורה ובתוכה התפילין וסדור התפילה. התפילין ומרבית הספר ניצלו.

אירוע משמח קרה בשנת 1987 לזמר האירי ג׳וני לוגאן, שר זכה בפעם השניה במקום הראשון בתחרות הזמר האירופי, האירוויזיון. הוא היה הראשון עד אז בתולדות תחרות זו אשר זכה פעמיים בבכורה. זה היה לראשונה ב־1980 בשירו ״מהי עוד שנה״ ובפעם השניה בשיר ״החזיקי בי כעת״. הזמר מייחס את זכייתו ללחש שם־השם בעברית: ״יהוה״, אותו נהג ללחוש לעצמו בכל פעם שעלה לבמה. הוא מציין כי ״המילה הזו הייתה הקמע שלי״.

ידוע למשל כי נשיאה לשעבר של סוריה, חפז אל אסד, ושליט לוב מועמד קדאפי, היו נושאים כל אחד בארנקו קמע של קלף.

 את הקמעות קיבלו על פי בקשתם מהאדמו״ר הרב חיים פינטו מהעיר אשדוד, כסגולה לאריכות ימים ולביטחון מדינותיהם.

בשנת 1944 שמעו חברי השבט האינדיאני, קווי־צ׳אן, שבט קטן בפרובינציית בריטיש־קולומביה, על צוללת בשם ״טוטם״, שם הקרוב ללבם. הם פנו למסדר בנות האימפריה הבריטית וביקשו למסור לצוללת עמוד טוטם מיוחד בגובה 120 ס״מ. הפסלון גולף בידי אמן מאנשי השבט בשם סיימון צ׳ארלי, ונצבע בצבעי אדום, שחור, צהוב ולבן. הטוטם עוטר במוטיבים של ציפור הרעם, צמח־האש, הלוויתן הקטלן ודוב הגריזלי, סמלים המייצגים בתי־אב בקרב שבטי האינדיאנים שבחוף המערבי של אמריקה הצפונית. בהשפעה נוצרית נתלוו לכך, כפי הנראה, גם לחשים קבליים ותפילה לבורא עולם.

בשנת 1945 התקיים טכס חגיגי בבסיס הצוללות הבריטי בו נמסר הטוטם למפקד הראשון של הצוללת, קומאנדר ב. סנט ג׳ון, מפקדה הראשון של הצוללת. יחד עם הפסל זכתה הצוללת גם לברכה מיוחדת מהשבט, לפיה כל עוד ניצב הטוטם בצוללת, מובטח לה כי תמיד תגיע בשלום למחוז חפצה.

ב־25 השנים בהן שירתה טוטם בצי הוד מלכותה היא הגיעה תמיד לנמל היעד שלה ללא תקלה. באמצע שנות החמישים, בביקור הצוללת בהליפאקס שבמזרח קנדה, נעלם הטוטם מהצוללת. הנהלת המספנה שחרדה מאסון, ערכה חיפוש נרחב שהעלה חרס. היא מיהרה להזמין טוטם חדש מהשבט האינדיאני ורק בהגיעו הורשתה הצוללת לצאת לים.

יחידי קהילת צפרו החליטו בשנת תקס״ט (1809) או תקע״ד (1814) על הסכמה שתהיה תקפה ׳ועלינו ועל זרעינו אחרינו…שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגוים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומייקר שם האלילים.־(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 90). ניתן להסיק מכאן, שיהודים נזקקו לערכאות של המוסלמים.

תעודה מספר 90 – מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל

תעודה מספר 90

התקס"ט או התקע"ד.

בהיותנו מקובצים יחד עם יחידי קהלינו קהל צפרו יע"א אתה ה' תשמרם, כן יהי רצון ראו עינינו צרה דעניותא, עניות תורה ומצות, ומדות טובות חדלו בישראל חדלו בעוונותינו הרבים ומוחלפת היא השיטה שלפנים הארץ הלזו הייתה כלילת יופי בכל מילי דמיטב, אשר כל שומע שומעה שש ומתפאר בסיפור מעלותיה ומדותיה הטובות. ולעת כזאת נהפכה הקערה על פיה ותהי להיפך ובחמלת ה' עלינו צור פוקח עורים פקח עינינו, וה' העקוב למישור כן יהי רצון, ולכן הסכמנו בהסכמה גמורה דא תהי למיקם עלינו ועל זרעינו אחרינו זה יצא ראשונה שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגויים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומיקיר שם האלילים. והתורה אמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומפי השמועה למדו לפניהם ולא לפני גויים, וידוע שחלול ה' אינו מתכפר לא בתשובה ולא ביסורין עד יום המיתה רח"ל לזה צריכים אנחנו להזדרז ברוב עוז ותעצומות על הדבר הזה בל יזכר ובל יפקד ובל יעלה על לב לעולם כי זה הוא עיקר קיום הדת.

ואם חס וחלילה יעבור שום אחד מישראל היום הזה והלאה ולא יקבל עליו הסכמתנו זאת וימרה את פינו ויתבע את חבירו לפני הערכאות הרי הוא מותרה מעכשיו וחיובא רמי עליה לתת קנס סך חמישים אוקיות ולא יעבור כי כן גמרנו אומר ואם יתן כתף סוררת ולא יקבל עליו את הדין בסבר פנים יפות. אנחנו נחלץ חושים לעשות בו משפט כתוב בעונשים קשים ככתוב על ספר חוקה לרבותינו בעלי התקנות חלקם בחיים ולשומע ינעם, ודבר שהיה בכלל התקנה שמעו ותחי נפשיכם שמהיום הזה תקבלו על ידי להתגבר כארי לעבודת רלוקים כי היא הייתה לראש פנה וראשונה  שבראשונות . ותקיימו בעצמכם קרא כדכתיב " צדק לפניך יהלך " דהיינו התפילה שתהי מוקדמת לכל צורכי ועסקי האדם ואחר כך וישים לדרך פעמיו שכל אחד יפנה לעבודתו ולעסקיו ובזה תמצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. ונגע לא יקרב אליכם ותצליחו בכל מעשה ידיכם ואלא בראשונה חס וחלילה שכאשר יעור איש משנתו אך יצוא יצא מפתח ביתו אין מתיישבת עליו דעתו עדי הלוך ילך לרחובה של העיר להתקבץ שם הללו בעלי אסופותעלי שיח שיחה בטלה עזבו את ה' וימירו את כבודם, בדבר שפתים אך למחסור. על זאת האיש החי סגור לבו יקרע עלי אומרים לרע ולטוב רע ולא יעלה על לבו ליכנס לבית הכנסת עד ימלא רצון יצרו הרע ואחר שימלא תאותו וחפצו ויטמא עצמו בנבלות הפה וליצנות וכהנה רבות מאבות הטומאות כשיפנה יבור אל בית אלוקים טעון על כתפו משאות שוא ומדוחים במה יתרצה זה אל אדונינו.

ובמה יקדם פניו האם בעולות ומרמות ותוך אשר לא ימוש מרחובה ומעריבין קודש בחול ואין מבדילין בין קודש לחול חלילה לנו עם ה' מעשות זאת והחי יתן אל לבו. דברינו אלה ולא יטה מהם ימין ושמאל כי מהם תוצאות חיים בזה ובבא ואשר יכביד אזנו משמוע הדברים האלה ענוש יענש בסך חמישה אוקיות בכל יום שיעבור . וכולי האי ואולי יחנן ה' צבאות עליו ויקל ממנו מעט מזער מאשמתו וימצא ארוכה למחלתו, אך אמנה מי שהוא נחוץ לדרכו או אנוס במעשיו ומפני דוחקו מוכרח הוא במעשיו לעמוד ברחובה של העיר פטור הוא מחיוב הקנס שהאנוס רחמנא פטריה, ועוד תקננו שמהיום הזה והלאה כי יעשה איש מישראל שמחה לבניו כגון מצות תפלין או חופה או שידוכין שלא צתאנה הנשים אחריהם בתופים ובמחולות ובקול מצהלות עד בנבקעת הארץ לקולם. כי זו רעה חולה להכשיל את האנשים במראית העין והרהור הלב שהעין רואה והלב חומד והרהורי עבירה קשים מעבירה, ועובר על זה ויצא יתן קנס סך שתי אוקיות וחצי לכל אחת מהיוצאים, ועוד שלא יקיפו הבחורים את ראשם בשמחת החופה ואם לא ישמעו ויעבורו המקיף והניקף יתנו קנס שתי אוקיות וחצי אוקייא לכל אחד. ועוד זה אין לו שיעור כי יפול מחלוקת ומריבה בין אישה לחברתה ונשים באות לשמוע חירופין וגידופין אסופות אסופות אין מספר וכל הדרך מליאה אין מקופ פנוי לעבור והאנשים העוברים בין הבתרים רואים את הלחץ זה הדחק ודוחקים ונכנסים ביניהם גם הוא עוטן פלילי.

אשר על כן מהיום הזה אנו גוזרים ומתקנים שלא יוסף שום איש ואישה לעמוד במחלוקת אחרים, ואם יעברו גל עליהם יעבור כוס הקנס כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו. ובשבתות ןבמועדים שלא נתנו לישראל אלא לעסוק בתורה ולהודות ולהלל לשם יתברך כי על על כל אשר גמלנו והם לא כן עושים.

ומי יתן והיה שילכו איש לביתו ויתגרו בשינה החרשתי יבחר הרע במיעוטו וימנעו מחטוא מלבד שאין עושים כן בזה להם לעגה להם, שגומלים לנפשם רעה ויושבים שורות שורות במבואות אלה מזה ואלה מזה לשוח בשדה על המחיה ועל הקלקלה אשר הם ספורים יקננו לא די זה ונוסף הוא שהנכשלים בנשים העוברים והשבים לפניהם.

ויהיו לישראל התוך וכן להפך הנשים היוצאות ויושבים שורות שורות במבואות ומכשילים האנשים העוברים בינתיים וגורמים רעה לעצמן ולאחרים חוטאים ומחטיאים ומקרא מלא אמרו רוח אפינו משיח אלהי ישראל דוד המלך עליו השלום על כבודה בת מלך פנימה. שזה הושה והדרה ובהיותה יושבת בירכיתי ביתה לא פעם בחוץ פעם ברחובות, והרי אנחנו מסכימים על זה שמהיום הזה והלאה לא תעשה כזאת בישראל והעובר יענש כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו, גם אנו מסכימים שלא יכנסו הנשים בבית הכנסת של האנשים שדבר זה רע ומר ויוצא חוץ מדרך ארץ. ומחק המוסר ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה עוד כתועבות האלה ומעתה הרי הרשות נתונה בהסמתינו ביד הנגדי המעולה הרב שלום אדהאן יצ"ו בראותו למראה עיניו או בשומעו למשמע אזניו מפי מגידי אמת על איש ואישה כי עברו על איזב פרט מהפרטים הנזכרים בהסכמתינו זאת שיענשו בעונש המפורש בהסכמה בלי שום המלכה ושומע לנו ישכון בטח ושאנו מפחד רעה. ובשכר זאת לה' הישועה יחישה גאולתינו ואת פדות נפשינו בחיינו ובחיי כל קהל בית שיראל בעגלא ובזמן קריב כן יהי רצון החומים בספר ובשנת מי זאת השקפה כמו שחר יפה. עד כאן תעודה מספר 90..של רבי דוד  

ההסכמה לא הועילה, ולפי פסק דין של ארבעה חכמי צפרו משנת תרט״ז(1856) החרימו וקיללו יכל מי שיבוא בחזקה עם חבירו להוליכו לפני ערכאות הגוים׳ ומי שיעבור על כן יפתו פת גויים ויינו יין נסך לרבעה בל כל האלה הכתובה בספר תורת משה ומחה ה׳ את שמו'. הסגנון מעיד על חומרת הנושא בעיני החכמים, והוא תגובה לנגע שפשה בין היהודים(שם, מסי 200,165).

לפי מקורות זרים ועבריים פנו יהודים לבתי הדין של המוסלמים גם במצבים לא מוצדקים, ולמרות האיסור, וסכסוך ביניהם נדון ונשפט על ידי שר או שופט. כפי שכתב ר׳ עמרם אלבאז מצפרו(1799־1856), אלימות בין בחורים הגיעה לשיפוט בפני שר העיר ׳וקנס השר לכל העומדים באותו מעמדי(׳חיי עמרם׳, סי׳ צט).

לפי מקור מתרכ״ב (1862) בעל הסכים להתגרש בתנאי שהגרושה תפרנס את בתם, ולאחר זמן אמרה שאין ביכולתה לפרנסה ותבעה ממנו שיפרנס את בתם והוא סירב. בית הדין פסק שאין הוא חייב לא בפרנסה ולא בכסותה. היא החליטה שהיא ׳תובעת אותו לדתי הגוים ושם תעשה עמו דין׳, והוא חויב בדינם לפרנסה (עובדיה, צפרו, מסי 191).

מוחמד באלמדינה

הפיכת האסלאם מבשורה דתית למוסד כנסייתי

כמה מן ההתפתחויות שעלי לתארן, תחילתן נעוצה עוד בתקופה המאוחרת של פעולתו הנבואית של מוחמד במכה. אולם בין כך ובין כך כל קווי ההתפתחות האלה בלטו ביותר באלמדינה, ועל כן מן הנכון לדון בהן כאן.

מוחמד והיהודים. המנוף להתפתחות הדתית, לתמורה שבאה על האסלאם בשנה וחצי הראשונות לשהותו של מוחמד בעיר אלמדינה, היו היהודים יושבי אותה עיר. וכאן עלי להקדים הערה כללית: היו חוקרים לא מעטים, שביקשו להסביר את ההתנגשות בינו לבין היהודים הסברה כלכלית־מדינית. טוענים בפשטות, שהמהגרים היו זקוקים לבתים ולמקורות פרנסה וקל מאוד היה למצוא אותם על־ידי נישול היהודים. עמדת היהודים, כמו עמדתם של קיבוצים אחרים בארצות המדבר, היתה מבוססת על בריתות (כמו עמדתם של אנשי מכה עצמה). האסלאם — כפי שאומרים המקורות — הפקיע את הבריתות האלה, את ההתחיבויות ההדדיות הללו, והיהודים מסתמא נשארו ללא מגן. על כן לא היה קשה לסלקם ולחלק את רכושם.

אין להכחיש שהיו גם מוטיבים כאלה, אך נכון לומר: המוטיבים הכלכליים קיבלו חשיבות יתירה לאחר שהיתה התנגשות בעיקרי הדברים. ואולם לדעתי, יהיה בזה משום סילוף של האמת ההיסטורית לראות ביחס של מוחמד אל היהודים רק קנוניה להפקעת רכושם. כאן, כפי שאנו רואים מן העדות הברורה והמפורשת של הקוראן, היתדה קודם כל התנגשות דתית. וההתנגשות הדתית הזאת, כפי שנראה מיד, היתה הכרח לפי טבע הדברים.

איני מדבר כאן על אותו צד בשאלה זו, שהפולמוס המאוחר הרחיבו מאוד: הטעויות המפורסמות שיש בקוראן בנוגע לחומר שבמקרא, וחוסר הידיעה של מוחמד בענינים הבאים במקרא. חוסר הידיעה והטעויות האלה ודאי היו יכולים להיראות אפילו בעיני ילד כהוכחה ברורה שאינו יכול להיות נביא אמת.

גורמים כאלה, גם אם היו, היו משניים ושלישיים. העיקר הוא זה: כפי שאפשר להכיר בעליל מתוך הקוראן, היתה היהדות באלמדינה היהדות הרשמית הרגילה. והיהדות, כמו הנצרות הרשמית, התהוותה תוך מלחמה ממושכת נגד הסינקרטיזם, נגד בלילת הדתות, שהיתה אופיינית למאות הראשונות שלאחר הספירה. נגד התערבות זאת ונגד ההפקרות הכרוכה בה אמרה היהדות, כמו הנצרות, שהיא ורק היא ההתגלמות האלוהית האמיתית והיחידה. מוחמד היה פסול לנבואה, כי אין נביא אחרי התנ"ך ואין גילוי שכינה אחרי גילוי השכינה שהוא קבוע בין דפי ספר המקרא. דווקא מה שהיה בו, לפי דעת מוחמד, כדי לקרב את היהודים או הנוצרים, היה צריך להרחיקם בהחלט. טענתו שכל הנביאים שווים, או ההכרזה, שהוא חוזר עליה בלי הרף שהוא בא רק לאשר מה שיש בידיהם, נשמעו כחירופים וכגידופים, כי התורה אינה צריכה אישור. מה שאנו רואים באלמדינה, זוהי התחדשות החזית הקדומה נגד המינות. וצריכים לומר, שבעניין זה רוח היהדות היא שניצחה: גם האסלאם הפך לכנסיה, שטענה כי האמת רק אצלה. אחרי שהורחקו היהודים מאלמדינה, דווקא בתקופה זו (סורה 33, 40), קורא מוחמד לעצמו ״חותם הנביאים״ ( ״ חָ׳ א ת ם  א ל נַ בִּ י י ן ״), כלומר, אחרון הנביאים, וכל הבא אחריו אינו אלא שקרן. ומי שאינו מכיר בו, כמו היהודים והנוצרים, ניטל חלקו בעולם הבא.

כיוונים מסויימים במסורת המוסלמית וכן חוקרים מודרניים שונים ראו בעובדה, שפרקים מרובים מן הדת היהודית ומסדר העבודה היהודית נתקבלו על־ידי מוחמד (כגון קביעת כיוון התפילה לירושלים והצום בעשור לחודש מחרם—תשרי), עדות לתקופה שבה ביקש מוחמד לדמות את עדתו לעדת היהודים ועל־ידי כך לגשר ביניהם את המרחקים. אך אם היה אי־פעם זמן, שמוחמד יכול להצביע על יחס יפה :מצד "בעלי הספר״ אל בשורתו, היה זה במכה, וגם במכה כבר היו קבוצות, בין בני הדתות הניגלות, שהיו בדעה כי בשורה זו אינה נכונה.

מוחמד דרש בפשטות שהיהודים יצטרפו לעדתו. התשובה לא אחרה לבוא, ומוחמד הבין שההטפה הזאת היא ללא הועיל. אז פיתח את התיאוריה שהיהודים, מעלימים או מזייפים את דבר אללה הנמצא בידם. האשמה זו של זיוף או העלמה היא עתיקה. היא נמצאת עוד במחלוקת שבין היהודים לבין השומרונים. בפירוש אומר מוחמד באותה רוח, בסורה 83,2 :

״אבל כאשר בא אליהם מה שידעו — כפרו״.

הדבר המפליא בכל העניין הוא, שהיהודים, אשר היו כל כך מפורדים מבחינה מדינית, היו מאוחדים שלא להכיר בשליחות מוחמד ושלא לקבל את תורתו, עד ששמים בפי מוחמד את הדברים:

״לו האמינו בי עשרה יהודים, היו מאמינים בי כל היהודים״.

ובאמת, כמעט שאין בידינו ידיעות נאמנות על היהודים שקיבלו את דת האסלאם בימי מוחמד, ודבר זה מפליא מאוד וקשה להבינו. נראה שהחינוך הדתי היה חזק מאוד אפילו במדבר הזה, הרחוק כל כך מן הישובים היהודיים הגדולים. מקביל חי לאותה התנהגות מצאתי בסיפורים ששמעתי מפי תימנים על נערות יתומות בנות שבע ושמונה, שבוודאי לא ידעו כמעט ולא כלום על דת ישראל, אך משנלקחו בכוח אל בתי המוסלמים העדיפו למות מיתות רעב מלהפגל במרק עשוי מבשר שלא נשחט כהלכה.

בתשובות של חכמי אלג׳יר

ביום השמיני ללידתו נפטר התינוק (שו״ת רשב״ש, סי׳ תקיג). החכם דן בנולד ״שלא נשתהה שלושים יום״, והשואל כתב ״שחייבים הקרובים להתאבל עליו״ (שם, סי׳ תקכב).

לבתו של ר׳ יוסף נולדה תינוקת שנפטרה בסוף ל׳ יום מלידתה, וציוה לחתנו לנהוג אבלות, והשואל שמע שאין ראוי לנהוג אבלות, אם הילוד לא השלים שלושים יום, ואבי התינוק בדעה שיש לנהוג אבלות גם בתינוק כזה. החכם ענהו:

ומה שאמרת שאמר לך שמדין תורה הוא חייב אבלות בתוך שלושים אינו אמת שאפילו לאחר שלושים לא מצינו אבלות מן התורה אלא יום אחד, יום מיתה וקבורה כדעת הגאונים ז״ל ולרבותינו הצרפתים ז״ל אין אבלות כלל מדאוריתא אפילו יום מיתה וקבורה (רשב״ש, סי׳ רעה). צוטט על ידי ר׳ דוד מועטי בלשון זו:

שמי שלא שהה שלשים יום אפילו היה אביו כהן אינו מטמא לו שכל שלא שהה שלשים יום – הוא נפל ואין מטמאין לנפלים (׳אשר לדוד׳, דף כא ע״א).

ר׳ שלמה זוראפה, בן המחצית הראשונה של המאה ה־19, דן בשני מקרים בהם תינוקות נפטרו תוך ל׳ יום מעת לידתם. בשניהם עלה הנושא בהקשר להנחה שהוא נפל. במקרה הראשון המסקנה מהנחה זו כי חייב הבעל להחזיר המתנות שקיבל מאבי הכלה ללידת התינוק (׳שער שלמה/ סי׳ קטז). בשני, השאלה האם הולד נחשב כנפל שאין אמו צריכה לשבת שבעה לזכר, ״כחומרא שנוהגין כאן״. המסקנה ״אזלינן [נוהגים] בתר רובא [לפי הרוב], ורוב המתים בתוך ל׳ יום נפלים הם״(שם, סי׳ קמח). חכם אחר באלג׳יר בן המאה ה־19, דן בנושאים הנוגעים לתמותת תינוקות: תינוק שמת תוך שלושים יום, האב קורע ומתאבל עליו (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, דף יח ע״ב).

שאלה: האם נוהגת אנינות [אבלות טרם קבורה] בילד שמת בתוך ל׳ יום ללידתו, תוך שהוא מצטט ממקורות הלכתיים. תשובתו: כיון שאין חיוב לקבור נפל, לכן אין נוהגים בו אנינות (שם, דף כד ע״ב).

ר׳ סעדיה שרביט במוסתגאנם [באלג׳יריה] כתב לר׳ יוסף משאש על אשה שאחרי מות בעלה ילדה זכר, וחי שמונה שעות ומת (׳אוצר המכתבים׳, ח״ב, סי׳ אלף לו).

חכמי תוניס וג׳רבה

בתוניס דן ר׳ ישראל זיתון במעשה הבא: האב נפטר בעוד אשתו מעוברת, היא ילדה בן ונפטר. ״וקבלו עדות מן המיילדת שהבן יצא לאויר העולם חי ורק שתכף פרכס ומת״(׳משפט כתוב/ אהע״ז, סי׳ צח).

בג׳רבה נולדו תאומים בחודש השמיני להריון, אחד מת והשני חי ארבעה חודשים ומת. ״האם מתאבלים על זה השני״. בנושא זה דן ר׳ סאסי הכהן, ובתשובתו ציטט את שו״ע יור״ד, סי׳ שעד ס״ק ח, ט. מסקנתו שבמקרה הנדון מתאבלים עליו(׳זרע דוד׳, יור״ד, סי׳ טל, דף עה ע״ב-עו ע״א).

ר׳ כלפון משה הכהן נשאל על אשה שילדה בת, ולאחר עשרים יום נפטרה התינוקת (׳שואל ונשאל׳, ח״ז, יור״ד, סי׳ קסג).

החכם נשאל על אשה שילדה תינוק חי ״ולא נתקיים שלשים יום״. השאלה כמה זמן מתאבלת עליו. החכם ענה כי ״לא נהגו לחלק ביולדת בין נתקיים שלשים ללא נתקיים״ (שם, ח״ג, סי׳ רי).

יהודי שעלה ממרוקו וחי בארץ בדורנו, כותב כי להוריו היו 20 ילדים ומחציתם נפטרו סמוך לעת לידתם (נ. קריספיל, 1997, עמי 38).

הסיבות למוות

בדרך כלל לא מפורטת במקורות הרבניים מהי סיבת המוות של ילדים או בוגרים, ולכן לא ברור מאיזו מחלה סבלו הנפטרים. במקורות דלהלן הדבר שונה:

ר׳ דוד מועטי בן המאה ה־19 באלג׳יר נשאל על ידי אדם שבתו נישאה, ״ומת בעלה והיתה מעוברת וילדה בת וחייתה כא יום ומתה מחמת שיצאתה לה מורסא כנגד ראש לבה והרופא פקע אותה באזמל ועל ידי כך מתה״ (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, אהע״ז, דף מח, ע״א).

חכם אחר באלג׳יר באותה תקופה כתב על ״בת שמתה כשהיא קטנה בזמן היניקה… ושאלו לרופאים ואמרו שמחמת שלא היה לה חלב מספיק״ (מרדכי גיג, ׳מגן דוד׳, אהע׳ז, סי׳ יד).

תמותת ילדים בגילים שונים

סכנה של פטירה בגילים שונים נשקפה לילדים לאחר שבגרו, כתוצאה ממחלות ומגפות.

ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר דן באדם שהיה נשוי יג שנים, ובניו נפטרו, ולא כתוב באיזה שלב בחייהם. נשארה רק בת אחת בגיל 7-6 ״ועיניה כהות ולפום אומדנא דמוכח ולפי ההנחה הסבירה] שאין מזור למחלתה, והאשה עדיין היא ראויה לילד״. הוא רצה לשאת אשה שנייה, והחכם התנגד. את פסק דינו אישרו שני החכמים יצחק שוראקי ובנימין דוראן נוסף לר׳ יהודה עייאש בשנת תצ״ה או ת׳׳ק (1735 או 1740). (׳בית יהודה/ אהע״ז, סי׳ ה).

ילד נפטר בגיל שלוש בערך כפי שנכתב בתשובות יעב״ץ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רד).

שני ילדים נפטרו בגיל שנתיים. במחצית הראשונה של המאה ה־18 חי במרוקו אדם בשם יצחק אסייאג שנפטר, והניח בן בגיל שנתיים וכן ״עובר במעי אמו והניקתו ב׳ שנים וימותו גם שניהם״ (חיים טולידאנו, ׳חק ומשפט׳, סי׳ קעג).

בסימן אחר בספר הנ״ל מדובר על ילדה שנפטרה בגיל ״כבת שבע״ (שם, סי׳ שא).

פטירת בנים ללא קביעת גיל

במקורות נזכרות פטירות של בנים בהקשר לדיני אבלות. בתשובות ר׳ חיים הכהן מטריפולי:

״עובדה הוה באחד שמת לו בן והיה לו בן אחר מחוץ לעיר שיעור מהלך חצי יום… ולאחר עבור ג׳ ימים בא לעיר אביו וכשהגיע לשער העיר שמע במיתת אחיו״ (׳דבר המשפט׳, סי׳ מא).

חכם בתוניס בן המאה ה־18 כתב על יהודי שנשא נערה וגירשה, כי מצא נאה הימנה, אחר כך נישאה לאיש אחר ושהתה עמו תשע שנים וילדה בנים ומתו(נהוראי ג׳רמון, ׳יתר הבז׳).

מעשה באשה בג׳רבה במאה ה־20 שבמשך יותר מעשר שנים ילדה בנים ונפטרו. לא נאמר באיזה גיל, אבל יש להניח כי כולם נפטרו בעודם תינוקות (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז סי׳ נב).

מקדים במרוקו של בנות שנפטרו לאחר מות אביהן. ר׳ פתחיה בירדוגו נשאל בהקשר לדיני ירושה על ״ראובן שמת והניח אחריו שתי בנות קטנות ושוב תכף ומיד מתו הבנות אחריו״(׳נופת צופים׳, סי׳ לח).

חכמי פאס דנו בשנת תר״י(1850) בשני זוגות: הילדים של הזוג האחד נפטרו זה אחר זה, אחד מהם הגיע לגיל 13. היא מפילה או קוברת את ילדיה, ונחשבת משכלת שלוש פעמים. ובמשך 13 שנה לא ילדה. אשה אחרת ילדה במשך עשר שנים שתי נקבות ושני זכרים, ומתו שתי הנקבות ואחד מהזכרים. בשני המקרים רצה הבעל לשאת אשה שנייה. חתומים על פסק הדין ר׳ ראובן סירירו, ר׳ ידידיה מונסונייגו, ר׳ עמור אבוטבול ור׳ עמרם אלבאז (׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ נ, נא).

בזכרונות על צפרו בזמן החדש מסופר על אשה שילדה בנים זכרים וקברה 6 תינוקות (פוני כלפון, תשמ״ח, עמי 158).

אדם אחר סיפר כי היו לאמו 14 לידות, מתוכן שרדו רק שמונה (מיוסט, 2000, עמי 5).

על פי עדותו של יהודי שעלה ממרוקו נולדו לסבתו כעשרה ילדים שכולם נפטרו לפני הגיעם לגיל בר־מצוה (אלהרר, 2001, עמי 52).

אשה שעלתה מבני מלאל בשנות החמישים של המאה ה־20 נישאה בגיל 12, ילדה 8 ילדים ומהם נפטרו שלושה. אשה אחרת סיפרה כי מ־12 לידות נפטרו לה 6 ילדים ממחלות, בגילים משבוע עד שלוש שנים (כלפון־סטילמן, תשמ״ג, עמי 65-63).

22 בינואר 1894- שני יהודים התאסלמו ונשותיהם התחבאו

במכתב שכתב רבי יהושע פינטו ממראכש בטו בשבט תרנ״ד ליצחק אבנצור, תורגמן לשגריר בריטניה. ובו התלונן על התנהגותו של המושל קאיד וידה, שהחל את תפקידו לפני כ-20 חודשים, ומיד הפגין שנאתו ואכזריותו כלפי היהודים. משלחת בת תשעה אישים התיצבה בפני הסולטאן כדי להתלונן על המושל. המטרה העיקרית של שליחותם היא זו:

יהודי ברבאט נשא יהודיה בסאפי והתאסלם. כשנודע הדבר לאשתו התחבאה, ואיש לא ידע היכן היא מתחבאת. המושל וידה קרא לנו, ושמונה עשר אנשים מאתנו התיצבו לפניו. הקאדי מוסטפה היה אף הוא במעמד זה. המושל שאל אותנו היכן אשתו של היהודי שהתאסלם. ענינו לו שאיננו יודעים, כי הזוג זר במקומנו, מראכש עיר גדולה ובכל יום באים אליה ועוזבים אותה אלפי בני אדם שאיננו מכירים. המושל דרש מאתנו להישבע 'בספר' [תורה] שאיננו יודעים היכן היא, ועל כל פנים עלינו לחפשה. עשינו ככל יכולתנו בהסבירנו שאנו חפים מפשע, והתחננו שיניח לנו. לבסוף הורה לנו להסתלק.

לאחר מכן חזר המושל על תביעתו, ושוב אמרנו לו שאיננו יודעים היכן היא. כעבור ימים אחדים רצה לאלצנו להישבע ב'ספר׳ ביום כיפור. כששמע זאת הכותב, הסתתר בביתו, וחבריו הביאו למושל מתנות כדי שיחדל, והבטיחו לחפש את האשה עד סיום חג הסוכות. ולאחר דרישה וחקירה נודע לנו שהאשה נמצאת בביתו של אירופאי. הלכנו למושל ואמרנו לו זאת, והוא ענה: יהיה אשר יהיה מקום הימצאה, עליכם להביאה, ואם לאו- תיאלצו להישבע.

בעקבות אירוע זה קיבלה על עצמה המשלחת לצאת לתפילאלת כדי להתלונן בפני הסולטאן. אבל לרוע המזל לא מצאוהו שם, והיה עליהם להמתין עד שקיבל את המשלחת, ונפלו לרגליו. הסולטאן אמר שכאשר יגיע למראכש יאזין להם. ביום הגיעו לעיר זו באה המשלחת לראותו, והתחננה בדמעות שינהגו בהם בצדק. הסולטאן קרא למושל וידה ונזף בו ואמר לו ש'הנביא^' דורש שלא להרע ליהודים. ומאז שיפר המושל את התנהגותו.(F099/316 תעודה מסי 37, בשן, תשס״ה, מסי 79, ״' 203-200).

ה"חבצלת" כב כסלו תרנ"ד, עמוד 69-68

בשנת 1894 היה המעשה הבא: יהודי נתן גט לאשתו, וסולק מכל זכות שיש לו על הבת שילדה לו אשתו. בימי הפורים התאסלם, וביקש מהקאדי להחזיר לו את אשתו, את בתו וכלי הבית. הקאדי הזמין את ראשי הקהילה, קללם ודרש להביא את האשה, את בתה וכל כלי הבית תוך שבועיים. ראשי הקהילה טענו שאינם יודעים היכן היא. הקאדי קרא להם והשאירם בעמידה כשהם רעבים ויחפים בחורף, ורק למחרת שחררם (׳האור׳, כ אייר תרנ״ד, עמי קב).

אם יהודי התאסלם־ אשתו חייבת לחיות עמו ויכולה לשמור על חוקי היהדות

ב-17 במרס 1894 כתב הנציג הבריטי במראכש לשגריר הבריטי סאטוב [Satow] כי המושל וידה אמר לו שהדבר חוקי וראוי שמאורי יתחתן עם אשה יהודית (קוראן, סורה 2- ׳הפרה׳, פסוק 220, סורת 5,- ׳השלחן׳, פסוק 7). חזן יהודי אמר לו כי לפי חוקיהם אם יהודי התאסלם, אשתו חייבת ללכת אתו, אבל יכולה לשמור על חוקי היהדות. לכן שאלתי את מר סי פודאל לפנות למתאסלם ולומר לו שאתן לו מתנה קטנה בכסף אם יתגרש מאשתו. אני מקווה שאתה תאשר זאת (PR030/33/4/17, תעודה מסי 38).

בעל התאסלם – נשא אשה מאורית אבל רוצה לחיות גם עם אשתו שנשארה יהודיה

הרי מקלין [Maclean] כתב למר סאטוב ב-27 במרס 1894 כי היהודי שהתאסלם סירב לשמוע לכל הצעה שהציע לו בקשר לגירושה של אשתו. ואומר כי לא ישאיר אבן שלא הפכה כדי לקבלה חזרה, למרות שמאז שהתאסלם, נשא אשה מאורית. הוא נראה מאד נקמני אודות אשתו היהודיה, ואני חושב כי הדבר היחיד שיש לעשות הוא להעניק לה חסות. היהודים אומרים לי שהסולטאן פקד לאסור את המתאסלם, אם הוא יוסיף להתלונן אודותיה PR030/33/4/17) ; תעודה מסי 39, בשן, תשס״ה, מסי 80, עמי 204-203).

אשה שבעלה התאסלם והיא סירבה – יהודים חוששים להחזיקה

במכתב של הרי מקלין לשגריר סאטוב ב-19 באפריל 1894 הוא מודיע לו כי שמו של היהודי שהתאסלם הוא משה כהן, ושם אשתו פאני בת אעישה גנוז. ׳אני שומע כי היא נמצאת עתה בביתו של מורדוך בסאפי. היא מפחדת שתיתפש על ידי בעלה, באשר יהודים חששו להחזיקה. הסיבה לדחיית ההצעה שלי היא כי במקרה דומה הבעל קיבל 600 דולרים מקרובי האשה, ומשה כהן מקווה לקבל מכסימום מקרובי אשתו, אשר כפי שאני שומע, הם מבוססים.יש לי מידע מסאפי היכן מקומה של האשה' PR030/33/4/18 ) תעודה מסי 40; בשן, תשס״ה, מסי 81, עמי 205-204).

ב-16 במאי 1894 כתב הרי מקלין שוב לסאטוב ובסוף מכתבו נאמר, כי שמע שאשתו של היהודי שהתאסלם עזבה את סאפי, והוא מנסה לוודא לאן היא הלכה (30/33/4/18 PRO תעודה מסי 41).

במכתבו של סאטוב לשר החוץ הרוזן מקימברלי ב-20 ביוני 1894 בו דן על התלונה בדבר מלקות על הראש בעת תשלום מם הגולגולת על ידי יהודים, נאמר בין השאר, כי הוא שוחח עם תושב מוגדור, בעל מידע מוסמך על מצבם של היהודים, וזה סיפר לו כי הקאדי מוסטפה התגאה בפניו שהצליח להכניס תחת כנפי האסלאם שניים או שלושה יהודים  He admitted that the Kadi Mustafa, who prides

 himself on having achieved the conversion of two or three Jews to Moslemism

במראכש התאסלם יהודי בשם יושע בן חנינא. מידע על כך במאי שנת 1897.

באותה שנה הגיעו ללונדון ידיעות על אסלום כפוי. ב-5 בנובמבר פורסם לפי מידע מהעיר מוגדור, כי העלילו על יהודי שהתאסלם. כתגובה, התנכלו לו רבים מבני הקהילה. הנושא הובא לידיעתו של שגריר בריטניה בטנגייר.