הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-אליעזר בשן-בתשובות של חכמי אלג׳יר

בתשובות של חכמי אלג׳יר

ביום השמיני ללידתו נפטר התינוק (שו״ת רשב״ש, סי׳ תקיג). החכם דן בנולד ״שלא נשתהה שלושים יום״, והשואל כתב ״שחייבים הקרובים להתאבל עליו״ (שם, סי׳ תקכב).

לבתו של ר׳ יוסף נולדה תינוקת שנפטרה בסוף ל׳ יום מלידתה, וציוה לחתנו לנהוג אבלות, והשואל שמע שאין ראוי לנהוג אבלות, אם הילוד לא השלים שלושים יום, ואבי התינוק בדעה שיש לנהוג אבלות גם בתינוק כזה. החכם ענהו:

ומה שאמרת שאמר לך שמדין תורה הוא חייב אבלות בתוך שלושים אינו אמת שאפילו לאחר שלושים לא מצינו אבלות מן התורה אלא יום אחד, יום מיתה וקבורה כדעת הגאונים ז״ל ולרבותינו הצרפתים ז״ל אין אבלות כלל מדאוריתא אפילו יום מיתה וקבורה (רשב״ש, סי׳ רעה). צוטט על ידי ר׳ דוד מועטי בלשון זו:

שמי שלא שהה שלשים יום אפילו היה אביו כהן אינו מטמא לו שכל שלא שהה שלשים יום – הוא נפל ואין מטמאין לנפלים (׳אשר לדוד׳, דף כא ע״א).

ר׳ שלמה זוראפה, בן המחצית הראשונה של המאה ה־19, דן בשני מקרים בהם תינוקות נפטרו תוך ל׳ יום מעת לידתם. בשניהם עלה הנושא בהקשר להנחה שהוא נפל. במקרה הראשון המסקנה מהנחה זו כי חייב הבעל להחזיר המתנות שקיבל מאבי הכלה ללידת התינוק (׳שער שלמה/ סי׳ קטז). בשני, השאלה האם הולד נחשב כנפל שאין אמו צריכה לשבת שבעה לזכר, ״כחומרא שנוהגין כאן״. המסקנה ״אזלינן [נוהגים] בתר רובא [לפי הרוב], ורוב המתים בתוך ל׳ יום נפלים הם״(שם, סי׳ קמח). חכם אחר באלג׳יר בן המאה ה־19, דן בנושאים הנוגעים לתמותת תינוקות: תינוק שמת תוך שלושים יום, האב קורע ומתאבל עליו (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, דף יח ע״ב).

שאלה: האם נוהגת אנינות [אבלות טרם קבורה] בילד שמת בתוך ל׳ יום ללידתו, תוך שהוא מצטט ממקורות הלכתיים. תשובתו: כיון שאין חיוב לקבור נפל, לכן אין נוהגים בו אנינות (שם, דף כד ע״ב).

ר׳ סעדיה שרביט במוסתגאנם [באלג׳יריה] כתב לר׳ יוסף משאש על אשה שאחרי מות בעלה ילדה זכר, וחי שמונה שעות ומת (׳אוצר המכתבים׳, ח״ב, סי׳ אלף לו).

חכמי תוניס וג׳רבה

בתוניס דן ר׳ ישראל זיתון במעשה הבא: האב נפטר בעוד אשתו מעוברת, היא ילדה בן ונפטר. ״וקבלו עדות מן המיילדת שהבן יצא לאויר העולם חי ורק שתכף פרכס ומת״(׳משפט כתוב/ אהע״ז, סי׳ צח).

בג׳רבה נולדו תאומים בחודש השמיני להריון, אחד מת והשני חי ארבעה חודשים ומת. ״האם מתאבלים על זה השני״. בנושא זה דן ר׳ סאסי הכהן, ובתשובתו ציטט את שו״ע יור״ד, סי׳ שעד ס״ק ח, ט. מסקנתו שבמקרה הנדון מתאבלים עליו(׳זרע דוד׳, יור״ד, סי׳ טל, דף עה ע״ב-עו ע״א).

ר׳ כלפון משה הכהן נשאל על אשה שילדה בת, ולאחר עשרים יום נפטרה התינוקת (׳שואל ונשאל׳, ח״ז, יור״ד, סי׳ קסג).

החכם נשאל על אשה שילדה תינוק חי ״ולא נתקיים שלשים יום״. השאלה כמה זמן מתאבלת עליו. החכם ענה כי ״לא נהגו לחלק ביולדת בין נתקיים שלשים ללא נתקיים״ (שם, ח״ג, סי׳ רי).

יהודי שעלה ממרוקו וחי בארץ בדורנו, כותב כי להוריו היו 20 ילדים ומחציתם נפטרו סמוך לעת לידתם (נ. קריספיל, 1997, עמי 38).

הסיבות למוות

בדרך כלל לא מפורטת במקורות הרבניים מהי סיבת המוות של ילדים או בוגרים, ולכן לא ברור מאיזו מחלה סבלו הנפטרים. במקורות דלהלן הדבר שונה:

ר׳ דוד מועטי בן המאה ה־19 באלג׳יר נשאל על ידי אדם שבתו נישאה, ״ומת בעלה והיתה מעוברת וילדה בת וחייתה כא יום ומתה מחמת שיצאתה לה מורסא כנגד ראש לבה והרופא פקע אותה באזמל ועל ידי כך מתה״ (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, אהע״ז, דף מח, ע״א).

חכם אחר באלג׳יר באותה תקופה כתב על ״בת שמתה כשהיא קטנה בזמן היניקה… ושאלו לרופאים ואמרו שמחמת שלא היה לה חלב מספיק״ (מרדכי גיג, ׳מגן דוד׳, אהע׳ז, סי׳ יד).

תמותת ילדים בגילים שונים

סכנה של פטירה בגילים שונים נשקפה לילדים לאחר שבגרו, כתוצאה ממחלות ומגפות.

ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר דן באדם שהיה נשוי יג שנים, ובניו נפטרו, ולא כתוב באיזה שלב בחייהם. נשארה רק בת אחת בגיל 7-6 ״ועיניה כהות ולפום אומדנא דמוכח ולפי ההנחה הסבירה] שאין מזור למחלתה, והאשה עדיין היא ראויה לילד״. הוא רצה לשאת אשה שנייה, והחכם התנגד. את פסק דינו אישרו שני החכמים יצחק שוראקי ובנימין דוראן נוסף לר׳ יהודה עייאש בשנת תצ״ה או ת׳׳ק (1735 או 1740). (׳בית יהודה/ אהע״ז, סי׳ ה).

ילד נפטר בגיל שלוש בערך כפי שנכתב בתשובות יעב״ץ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רד).

שני ילדים נפטרו בגיל שנתיים. במחצית הראשונה של המאה ה־18 חי במרוקו אדם בשם יצחק אסייאג שנפטר, והניח בן בגיל שנתיים וכן ״עובר במעי אמו והניקתו ב׳ שנים וימותו גם שניהם״ (חיים טולידאנו, ׳חק ומשפט׳, סי׳ קעג).

בסימן אחר בספר הנ״ל מדובר על ילדה שנפטרה בגיל ״כבת שבע״ (שם, סי׳ שא).

פטירת בנים ללא קביעת גיל

במקורות נזכרות פטירות של בנים בהקשר לדיני אבלות. בתשובות ר׳ חיים הכהן מטריפולי:

״עובדה הוה באחד שמת לו בן והיה לו בן אחר מחוץ לעיר שיעור מהלך חצי יום… ולאחר עבור ג׳ ימים בא לעיר אביו וכשהגיע לשער העיר שמע במיתת אחיו״ (׳דבר המשפט׳, סי׳ מא).

חכם בתוניס בן המאה ה־18 כתב על יהודי שנשא נערה וגירשה, כי מצא נאה הימנה, אחר כך נישאה לאיש אחר ושהתה עמו תשע שנים וילדה בנים ומתו(נהוראי ג׳רמון, ׳יתר הבז׳).

מעשה באשה בג׳רבה במאה ה־20 שבמשך יותר מעשר שנים ילדה בנים ונפטרו. לא נאמר באיזה גיל, אבל יש להניח כי כולם נפטרו בעודם תינוקות (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז סי׳ נב).

מקדים במרוקו של בנות שנפטרו לאחר מות אביהן. ר׳ פתחיה בירדוגו נשאל בהקשר לדיני ירושה על ״ראובן שמת והניח אחריו שתי בנות קטנות ושוב תכף ומיד מתו הבנות אחריו״(׳נופת צופים׳, סי׳ לח).

חכמי פאס דנו בשנת תר״י(1850) בשני זוגות: הילדים של הזוג האחד נפטרו זה אחר זה, אחד מהם הגיע לגיל 13. היא מפילה או קוברת את ילדיה, ונחשבת משכלת שלוש פעמים. ובמשך 13 שנה לא ילדה. אשה אחרת ילדה במשך עשר שנים שתי נקבות ושני זכרים, ומתו שתי הנקבות ואחד מהזכרים. בשני המקרים רצה הבעל לשאת אשה שנייה. חתומים על פסק הדין ר׳ ראובן סירירו, ר׳ ידידיה מונסונייגו, ר׳ עמור אבוטבול ור׳ עמרם אלבאז (׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ נ, נא).

בזכרונות על צפרו בזמן החדש מסופר על אשה שילדה בנים זכרים וקברה 6 תינוקות (פוני כלפון, תשמ״ח, עמי 158).

אדם אחר סיפר כי היו לאמו 14 לידות, מתוכן שרדו רק שמונה (מיוסט, 2000, עמי 5).

על פי עדותו של יהודי שעלה ממרוקו נולדו לסבתו כעשרה ילדים שכולם נפטרו לפני הגיעם לגיל בר־מצוה (אלהרר, 2001, עמי 52).

אשה שעלתה מבני מלאל בשנות החמישים של המאה ה־20 נישאה בגיל 12, ילדה 8 ילדים ומהם נפטרו שלושה. אשה אחרת סיפרה כי מ־12 לידות נפטרו לה 6 ילדים ממחלות, בגילים משבוע עד שלוש שנים (כלפון־סטילמן, תשמ״ג, עמי 65-63).