אלי פילו
דפים מיומן-ג'ו גולן- דיפלומט נון־קונפורמיסט מאת יגאל בן־נון-חלק שני ואחרון
דיפלומט נון־קונפורמיסט
מאת
יגאל בן־נון
ראוי להזכיר במיוחד את שלוש הוועידות הים־תיכוניות שהתקיימו בפירנצה החל מאוקטובר 1958 ביזמת גולן וראש העיר לה־פירה. מטרת הוועידות הייתה להפגיש אנשי רוח ואנשי ציבור ישראלים וערבים למען פתרון הסכסוך במזה״ת. לוועידות התלווה פרסומו של כתב העת ״לימודים ים־תיכוניים״ (Études Méditerranéennes), שבו נטלו חלק אינטלקטואלים מארצות ערב ומאירופה. ללא ספק היוו ועידות אלה והמפגשים שצמחו בעקבותיהן תקדים למפגשים חשאיים שקיימו אינטלקטואלים ישראלים ועמיתיהם הפלסטינים לפתרון הסכסוך המדיני.
גולן נולד באלכסנדריה בשנת 1922. החינוך שזכה לו בדמשק ובביירות בערבית, אנגלית וצרפתית הכשיר אותו לתפקידים שנטל על עצמו בקריירה הציבורית שלו. ממושב אביחיל שבשרון, לשם הגיע עם הוריו בשנת 1940, גויס לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה ושירת בהמשך במודיעין של ההגנה. ערב מלחמת השחרור נעצר בקהיר, שם עסק בהכשרת צעירים להגנה עצמית, ושוחרר אחרי שלושה שבועות. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין. משנת 1949 עד אוקטובר 1953 למד גולן משפטים ומדעי המדינה בסורבון בפריס. רגישותו לבעיות לאומיות הביאו אותו לקשור קשרי ידידות עם סטודנטים מארצות ערב ומאפריקה. יחד איתם יזם את הקמתה של ״ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם״ ונבחר למזכירה הכללי. באותן שנים, הקולוניאליזם הצרפתי בצפון־אפריקה היה דבר מובן מאליו ונראה לרבים שהוא יתקיים עוד זמן רב. כאשר כל הגורמים הישראליים והיהודיים תמכו תמיכה גורפת בצרפת ובמדיניות החוץ שלה, ניהל גולן שיחות פוליטיות עם ההנהגה המרוקאית העתידית. תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקאית הביאה אותו פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים (DST). בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מינה אותו נחום גולדמן ליועץ מדיני של הקונגרס היהודי העולמי בנושא ארצות ערב. תחת כותרת זו יזם קשרים חשאיים עם מנהיגים רבים בעולם הערבי ועם חוגים ליברליים באירופה. ניסיונותיה של גולדה מאיר לשלול את דרכונו הישראלי בגלל האזהרה שהעביר לראשי הקהילה היהודית באלג׳יריה בשנת 1961 היא פרשה מכוערת בתולדות משרד החוץ הישראלי. באלג׳יריה, בניגוד למרוקו, הייתה סכנה אמיתית לחיי הקהילה ששיתפה פעולה עם השלטונות הקולוניאליים הצרפתיים. גולן רשם את שמו בהיסטוריה גם בזכות המגעים שניהל ברומא עם ראשי הוותיקן, שבכתוצאה מהמגעים שינו הקתולים את תפילת הפסחא שכללה ביטויים אנטי יהודיים.
ספר זה נכתב בצרפתית בשנת 1982 על סמך דפי יומן רבים שרשם גולן במהלך האירועים המתוארים בו, מיד לאחר שיחותיו עם האישים שאיתם ניהל את המגעים. מבחינת ערכה ההיסטורי זוהי עדות רבת ערך של אדם שנטל חלק פעיל באירועים. פרשיות אחדות שבהן היה מעורב גולן כלל לא נכללו בספר זה. מאחדות העדיף גולן להתעלם מטעמי צניעות או מפני שלא היה בידיו תיעוד מספיק לשחזרם. הספר אינו נטול סובייקטיביות ונקיטת עמדות מנוגדות לקונפורמיזם הרעיוני ששלט בזמנו. זו גם הסיבה שרבות מן הפרשיות הנוגעות לפעילותו, כולל יחסי ישראל עם בן־בַּרְכָּה, נותרו עדיין חסויות. בארכיון מדינת ישראל שמורים עדיין תיקים חסויים שמתייחסים ישירות לגולן: ״יוסף גולן 1961-1960״, אמ״י ח״ץ, תיק 9/939. ״גולן 1963-1962״, אמ״י ח״ץ, תיק 4/947. ״ג׳ו גולן, נחום גולדמן, ינואר 1960 עד דצמבר 1966״, אמ״י ח״ץ, ארבעה תיקים: 01, 11, 21, 9/4332. בתיקים חסויים נוספים מצויים לבטח התכתבויות ודו״חות רבים הנוגעים לפעילותו של גולן. יותר מארבעים שנה לאחר סיומו של הפינוי המאורגן של יהדות מרוקו הגיע הזמן להסיר את החיסיון על כלל התיקים הנוגעים לנושא.
בחודש יולי 2003 צלצל אלי גולן מרומא לפרים. הוא שאל איך מתקדם מחקרי שעסק ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו. הספר היה עדיין בשלבי ניסוח אחרונים והוא שאל אם הוא יכול לקרוא את כתב היד לפני פרסומו. השבתי לו שעל־אף שאין מוסרים טקסט לקריאה לפני סיום ניסוחו, אשמח להעמידו לרשותו כדי לקבל את הערותיו שהיו חשובות לי מאוד. ידעתי שהוא ימצא בספרי פרטים רבים על דברים שהתרחשו מאחורי גבו ונעלמו מעיניו אז, אך ישמח לגלותם. כך לגבי הפגישה עם יורש העצר ב־4 באוגוסט 1960. קבענו שניפגש בעוד זמן מה כשנגיע שנינו לארץ, אני לתל אביב והוא לביתו בעיר העתיקה בירושלים. כשבועיים לאחר מכן ישבתי להדפיס עותק מכתב היד כדי למסור אותו לגולן ואז הגיעה אלי הידיעה על מותו במרוקו. הצטערתי מאוד שהוא לא זכה לקרוא את הספר, שבמידה רבה אמור לשקף את מידת תרומתו לעלייתה לישראל של יהדות צפון־אפריקה. הצער היה גדול.
אוניברסיטת פריס 8
זעקת יהודי מרוקו-סגירת השערים והקריאה להצלה-מאורעות ואדי סאליב
סגירת השערים והקריאה להצלה
מיד עם קבלת עצמאותה גזרה ממשלת מרוקו ב־12 ביוני 1956 על סגירת שערים ליציאת יהודים. משרד ״קדימה״, שטיפל בעליה נפגע ונאסרה פעולת השליחים, כך גרמו נסיבות־חוץ לסתימת העליה. אף על פי כן הרצון לעליה של יהודי צפון אפריקה לא נחלש והסיבות הן: האבטלה והמצוקה הכלכלית שהיתה גוברת והולכת בשל עזיבת הון את מרוקו. הצרפתים הוציאו את צבאם החונה שם עקב לחץ מדיני מצד ממשלת מרוקו ותנאים בין לאומיים כלליים. צבא זה בעבר סיפק עבודה ליהודים. עתה הם היו מבוטלים. נוסף לכך היה קיים חרם של תושבי המקום נגד יהודים. בדידות ואי בטחון ביחס לעתיד התפשט בקרב היהודים. הם לא היו ולא רצו להשתלב בתרבות הערבית, כשיש להם תרבות צרפתית.
כל הסיבות הללו גרמו לכך, ששבט פורה ומבורך זה יעזוב את הגולה ויעלה לישראל. עלינו להכין הכלים לקליטתם של אלה שעתידים להגיע בקרוב.
בקול קורא, שיצאה התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל ביולי 1956, נאמר: ״על ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הנושאת בעול ההיסטורי, להציל אחים אלה בעוד מועד. על כל יהדות הגולה החופשית, על תושבי המדינה להירתם למפעל ההצלה בכוחם ובהונם, כי הצלת אחים היא בטחון המולדת״.
בדיון בכנסת ב־1.9.55 על גורל יהודי צפון-אפריקה נאמר בהצעת סיכום של מרבית הסיעות בכנסת: 1. הכנסת מביעה את חרדתה לבטיחונם ולגורלם של המוני היהודים בצפון אפריקה ורואה בעלייתם את הפתרון היחידי למצוקתם. הכנסת מחייבת החשת עליתם בקצב מוגבר. 2. הכנסת מטילה על הממשלה, בהתייעצות עם ועדת הכספים, ובתאום עם הנהלת הסוכנות היהודית להביא בפניה תכנית מפורטת לממון העלית המוגברת בתקופה הקרובה ולקליטתה. 3. הכנסת קוראת לאזרחי המדינה וליהודי התפוצה, ובמיוחד ליהודי ארצות הברית, להתגייס למפעל לאומי רב ממדים ולמימון תכנית זד.
ב ־24.8.55 הפגינו עולי צפון אפריקה למען עלית הצלה. למשלחת המפגינים הובטח, שהועד הפועל הציוני יאשר הצעת החלטה לעלית 45 אלף יהודים מצפון אפריקה באותה השנה, ואם יוחמר המצב ידאגו לעליית אלף נוספים.
בכנס יוצאי צפון־אפריקה. בנתניה ב־6.5.59 אמר מר ד. בן גוריון ראש הממשלה לשעבר: .״אני מאמין, כי העשור השני. של המדינה יראה, את גאולתה השלמה של יהדות צפון אפריקה. אני גם מאמין, כי ממשלות מרוקו, תוניס ולוב יאפשרו לכל היהודים, שירצו בכך, לצאת, והמשפחות המפוררות יתאחדו״
דיון מיוחד נערך ב־19.8.54, בכנסת על הצלת יהודי צפון אפריקה והועבר לועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בעקבות שלוש הצעות לסדר היום ניתנה תשובה מפי ראש הממשלה מר מ. שרת ז״ל; אשר אמר בין היתר : ״.המוסד, לתאום, המשותף לממשלה ולסוכנות היהודית׳ הקדיש בשבועות האחרונים כמה ישיבות רצופות לברור השאלה הזאת במיוחד ולטכוס עצה, הוא שמע דינים וחשבונות מפורטים מפי חבריו ושליחיו אשר, ביקרו במקומות המעשה. הוא קיבל כבר החלטות להחשת העלייה במסגרת היכולת הנתונה. הוא גם העמיד לפניו את ברור הבעיה .של גיוס,.. אמצעים חדשים להרחבת היקף העלייה וההצלה״.
הכנסת, חוץ מסיעת ״חירות״, הסכימה להעביר הנושא לדיון בועדת החוץ והבטחון.
איסור העלייה השרירותי הוליד מערכה ממושכת בכוונים שונים והקונגרס היהודי העולמי נקרא לצאת למשא ומתן עם ממשלת מרוקו על הבעיות השונות, שנוצרו.עם סגירת העלייה. המשא ומתן נסב סביב הנקודות הבאות: א). מערכה על חופש ההגירה. ב) תביעה.לאפשר איחוד משפחות עם מאה אלף היהודים יוצאי מרוקו .אשר בארץ ג. פתרון מהיר על־ידי עליה לבעיית 50 אלף׳ שחיסלו את עסקיהם והתכוננו לקראת עליה, ולפתע מצאו עצמם במקרים רבים, ללא קורת גג ופרנסה. ,היתר עלית תושבי המחנה שליד קזבלנקה, שנשאר ללא יד מארגנת ורשות לשלוח רופאים.לקיים תנאי הבריאות במחנה עד למרוקו.
לאחר משא ומתן ממושך נענו השלטונות לתביעה, האחרונה בלבד, והתירו את עלית תושבי המחנה.
באוגוסט 1957 נעצרו בטנג׳יר אלף ומאתים יהודים ממרוקו , קבוצה, קטנה יותר בטטואן בדרכם לארץ. ממשלת מרוקו נסתה להשפיע על האנשים לחזור למקומותיהם והיהודים סירבו. העולים סבלו, אך לא ותרו להגיע לארץ.
מאורעות ואדי סאליב
קליטתם של יהודי צפון אפריקה הייתה מלווה בעיות שונות, ראשית, היה מרחק רב בין צורות הפתרון המיוחלת ובין מה שמצאו העולים בבואם ארצה. שנית, יהודי מרוקו היו נטולי כלים הכרחיים כדי למצות את האפשרויות, שנתנו להם בבואם. שלישית, העלייה לא שינתה את היסודות הערכיים של העדה. רביעית, נוצרה אוירה בלתי נוחה סביב עדה זו, שמקורה בדעות קדומות שהשפיעה הן על נכונות הקליטה והן על נכונות להיקלט.
״עבודות הדחק״, שהיה בהם פתרון זמני להכנסה מינימלית, לא הקנתה להם את הביטחון לעתיד. לבעיית התעסוקה הצטרף הגורם החברתי, שכן מקום העבודה קובע גם את מקומו של אדם בחברה. הדעות הקדומות לגבי ״עדות המזרח״ בישראל ובמיוחד כלפי ״המרוקאי״ הכביד מאד על קליטתם, מרוקאי נעשה שם נרדף לתוקפנות. בבוא הצפון אפריקאים לישראל ראו את הדברים הבולטים לעין שקובעים את רמת החיים.
הם היו עדים לצורת הצריכה של אזרחי ישראל האשכנזים לזו שלהם הנתונה בפער עצום. ״עבודות הדחק״, מספר הילדים הרב והתנאים הכללים לא עודדו את ילדיהם להתקדם בלמודים. כל המציאות הזו, שהנה בעיתית מעיקרה, יצרה מתיחות מתמדת. בסביבה הטעונה חומר נפץ קל מאד היה לכל מעונין בכך לגרום להתלקחות, תוך כדי ניצול רגשי ההתמרמרות. חוסר סיפוק אכזבות של קליטה מתאימה.
במקרה או שלא במקרה ניצת הגפרור בואדי סאליב, שהסעיר את חיפה, את מדינת ישראל ואת היהודים בתפוצה.
מאורעות ואדי סאליב בחיפה, ששמעם הגיע למרחוק, התחיל ב־8.7.59 בשעות הערב בחיפה. יעקוב אל־קרייף, יוצא מרוקו, שהתפרע בשכרותו באחד מבתי הקפה בשכונת סאליב בחיפה נפגע ונפצע ביריות המשטרה. האיש נלקה לבית החולים. מיד התאסף קהל רב כשכולו זועם וסוער. מכונית המשטרה שעברה במקום נרגמה באבנים, שוטר שנמצא ונזדמן לאותו מקום ירה, יריה אחת באוויר. ארבע יריות אחרות נורו מאקדוחו של אזרח, שומר בנק לאומי.
למחרת בבוקר׳ הופצו כרוזים והוראות להימנע מלצאת לעבודה ולסגור החנויות, ״ליכוד עולי צפון אפריקה״ קרא לעצרת־עם בבית הכנסת הרמב״ם לאחר העצרת יצא ההמון מבית הכנסת כשבראשו דוד בן הרוש, יושב ראש ״הליכוד״. פני כולם היו להפגנה לעבד מטה המשטרה. המפגינים הניפו דגלים שחורים ודגל לאומי מוכתם בדם וכרזות: ״איה הצדק " המשטרה הרגה אדם חף פשע, אין חוק במדינה״.
היצרים התלבו ובשעות אחר הצהרים נתקבלו ידיעות במטה המשטרה על הפגנה בת מאות אנשים המתעתדת לעלות להר הכרמל. ואכן, שתי קבוצות יצאו ׳מהשכונה, אחת עברה בריצה עד לרחוב הרצל, ניפצה שמשות ונסוגה במהירות, .השניה הגיעה עד לרח׳ שפירא, ניפצה שמשות, פגעה ברכוש ונמלטה. כתוצאה מהתפרעויות נפצעו 13 אנשי משטרה, וביניהם שנים קשה, נגרם נזק רב לרכוש המוערך ב־25 אלף ל״י, 34 איש נעצרו.
פרטים אלה פורסמו על ידי ועדת החקירה, שהתכנסה לפי החלטה של הממשלה, לחקור בדבר נסיבות ההתפרעויות שפרצו ב־9 ביולי 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה ולברר כיצד ובאילו נסיבות פעלה המשטרה, מה היו הגורמים והנסיבות, שהביאו אנשים מהקהל לנטילת חלק בתקריות, ואם היתה בהתפרעויות אלה יד מארגנת.
באותו יום שפרצו מאורעות ואדי סאליב מנה הרב י. נסים הראשון לציון ועדת חקירה בנידון, בהרכב ה״ה: הרב י. אבו־חצירא׳ אלפונסו סבח׳ שמואל ׳טולידנו, ח״כ דניאל לוי ושמואל חמו, ממצאי הועדה נמסרו לרב נסים ולנשיא המדינה י. בן-צבי ז״ל. באותו יום נתקבלה המשלחת על ידי הנשיא. באותו דו"ח הדגישו, שהדבר הראשון שהיה צריך לעשות, שינוי יחס כלפי העולים״ הצביעו על הצורך להעמיד פקידים מאותה העדה שלהם שפה משותפת, שפור תנאי הדיור, תנאי עבודה טובים ותנאי חינוך מניחים את הדעת. התשובה הייתה, היות והכנסה מנתה ועדת חקירה, אין אנו רשאים להתערב בעבודתה.
בדו"ח המפורט שהוגש לממשלה בכתב על ידי חברי הועדה: יו״ר — ד״ר מ. עציוני, שופט בית המשפט המחוזי. חברים — ח״כ י. קליבנר ז״ל, הרב יצחק אבו-חצירא, פרופ ש. איזנשטאט ועו״ד רם סולומון. בדו״ח נאמר בין השאר:
״הועדה משוכנעת, שהתנהגות המשטרה נבעה משיקולים כנים של רצון להימנע בכל מחיר של שפיכת דמים מהתנקשויות בין יהודים ויהודים, עד כמה שהדבר נוגע למאורעות לילה ה־8.7.59 נראה לנו שיש ליחסם להתפרצות ספונטנית של הקהל תוך רגש הזדהות עם איש השכונה יעקב אל קרייף ומתוך חרדה לגורלו. ברם ספונטניות זו נמוגה והלכה עם ערפילי השחר ומכאן ואילך מתעצבות התגובות על ידי יד מכוונת ומארגנת.
מנהיגי ארגון, ליכוד עולי צפון אפריקה ובראשם דוד בן הרוש מודים שביוזמתם כונסה האספה ובהתנהגותם צעדה התהלוכה בבוקר יום 9.7.959 האופן בו אורגנה ההפגנה אינו יכול שלא לעורר ליבוי יצרים וסערת רוחות. (דגלים שחורים, דגל לאומי רווי דם).״
בצווארו של ארגון ״ליכוד עולי צפון אפריקה״ תלוי, לדעת הועדה׳ קולר ¡־;אחריות של ההתפרעויות באותו יום…
לא רק שאין לזהות בשום אופן, את כל העדה הצפון אפריקאית עם מעשים אלה. אלא אף לא את שכונת ואדי סאליב בכללה…
אמנם טענו בפנינו — אי אלו אנשי ציבור כי מאחור ״הליכוד״ וההתפרעויות עמדו גופים צבוריים או פוליטיים, שהיו מעונינים בהסתה ובהתלקחות, אולם לא הובאו בפנינו כל הוכחות לביסוס הטענות…״
המסקנות של ועדת החקירה
״מאורעות ואדי סאליב ודומיהם, חייבים לשמש לנו אות אזעקה המזהירנו שטרם הגיעה העת לשאננות, כי טרם הגענו אל קיצו של המאמץ הלאומי וכי יש צורך במפנה חד בכל יחסינו הבינעדתיים במדינה.
יש לזרז, בכל האמצעים, את התהליך המבורך של מפעלים קיימים בשיכון, התיישבות, עידוד השכלה ועוד. שומה על המדינה להעמיד בראש דאגותיה את חיסול משכנות העוני, ואת העלאת רמתן התרבותית של קבוצות נחשלות, על ידי הבטחת תנאים שווים בתחרות למלחמת הקיום ולהתקדמות השכלתית, חברתית וחינוכית בראש סולם העדיפויות צריך שתעמוד הדאגה המתמדת לשילובן של כל העדות במעגלות החיים הכלכליים והתרבותיים הן על ידי חינוך עובדי הציבור במוסדות, הבאים במגע עם הציבור לכל שכבות, אוזן קשבת, ליתר הבנה, ועיקר העיקרים לאהבת ישראל גדולה ובלתי מסוייגת ולהתעלות מעל דעות קדומות של מוצא עדתי.
אך יותר מכל קוראת הועדה אל כל אחד ואחד מאזרחי המדינה לתרום את תרומתו בקידום מיזוג גלויות. נשנן לעצמנו יום יום, שעה שעה שהבדלים במנטליות, בחינוך, בגישה בהשקפת עולם ובמנהגי חיים אשר עוצבו בגלויות דשונות אינם מעידים בשום פנים ואופן לא על עליונותו ולא על נחיתותו של זה או אחר. ובכל שנעלה מעל הרגשות עליונות כלפי ערכים שנראים לנו שונים ממה שהורגלנו אנו אליהם כך נקדם יותר ויותר את תהליך המופלא, שאנו זקוקים לו יותר מכל, תהליך מיזוג הגלויות.
נעודד בקרבנו שוב את רוח ההתנדבות, לרדת ולהטות שכם לסבלות אחים שטרם מצאו מקומם הראוי. רעיון שידוד המערכות והפלת המחיצות צריך שיחדור לכל אתר ואתר החל מבית הספר, עבור דדך לשכת עבודה, מוסדות המדינה וגופים ציבוריים אל לבו של כל פרט ופרט. חייבים אנו,לעודד את גילוייהם של בטויי התנדבות והתעלות שכה אפיינו את ציבורנו לפני שנים מעטות.
נראה לנו שרצוי שהממשלה תשקול, אם אין לה מן הראוי להקים גוף ציבורי רחב, שיכלול בתוכו אישי רוח גדולים, מחשבה ואנשי מעשה מכל החוגים, מכל העדות ומכל מזרמים, אשר אחת תהיה משימתו, .לבדוק, לייעץ, וליעל ולזרז את תהליך מיזוג הגלויות. ינתנו לו, למוסד מתאים זה, ׳הכלים המתאימים להצביע על לקויים, להתריע על הטעון תיקון .בשטח זה, ובעיקר להגביר את תחושת הסולידריות והאחווה בין כל שכבות.. העם היושב בישראל״.
אב תשי״ט — אוגוסט 1959-
תגובות למאורעות ואדי סאליב
מאורעות ואדי סאליב עוררו והתסיסו את דעת הקהל במדינת ישראל. התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל פרסם כרוז, שהופץ באוגוסט 1959 תחת כותרת— ״אל תזהונו!״. בין השאר נאמר בכרוז! ״למה העיתונות מתעלמת מכל החיוב ומבליטה בשורותיה מעשה קומץ מוסת, קומץ. חסר אחריות אשר גם על שורותיו נמנים חיילי צה״ל מסורים״. ״אל יטשטשו המסיתים החיוב הכללי של בני העם ושל יוצאי צפון אפריקה! נתקן המעוות, נשכח ארץ מוצא של כל עולה, נעלה ונקלוט, בזכויות שוות. בני בל העליות ובין אח לאחיו, כי המעמסה כבדה״.
בעיתונות היומית הופיעו בימים ההם דעות אזרחים על מאורעות אלה ולפי כותרות המכתבים למערכת יובן תוכנם. והנה אחדים מהם: ״אין אפליה בגלל צבע העור״, ״מזוג העדות תהליך מושך״, ״ואדי סאליב .— אפוס ישראלי״, לא הואדי, הלב עלה על גדותיו״, ״למה הואדי עלה על גדותיו?״
ח׳׳כ י. ניצני ז"ל פרסם מאמר לאחר מקרה ואדי סאליב בשם ״לתכנון החברה בישראל״. בסוף המאמר הוא כותב: ״נתכנן את התפתחות החברה בישראל, נגייס את מיטב המוחות ואת האנשים בעלי הרצון הטוב למצוא פתרון קונסטרוקטיבי ממלכתי, לשאלה זו, נסיר את אבני הנגף ונצא לדרך המלך באמצעים ממלכתיים״. (מתוך הספר ״העליה מארץ מבוא השמש״, עמי 73). –
גבי רבקה בר יוסף במאמרה ״המרוקאים — רקע הבעיה״ מסיימת ״פתרונות לשעה לא יגיעו לשרשי הבעיה. הדבר הנדרש. הוא תכנון כולל המבוסם על ניתוח מעמיק של כל הבעיות הכלכליות, החינוכיות ועל הכל החברתיות, ׳ושל התוצאות האפשרויות למדיניות המוצעת״.
מסקנות ועדת מאורעות ואדי מאלים לא השיגו את מטרותן. החיים נמשכו, כאילו כלום לא קרה. הנה דוגמה אחת, ב־1963 הכריז מר גולדשטין, יו״ר מועצה המקומית ראש־פינה לשעבר, שהוא מסרב לקבל עולים מצפון־אפריקה, שכן הם ״חממה של עולים פרימטיביים״, כך פורסם בעיתונות באותם הימים. כתגובה הגיש ח״כ א. חסין הצעה לסדר־היום בענין זה ותבע לפטרו מתפקידו.
בנאומו בכנסת מיום 28.3.66 על תקציב החינוך הביא שורה של הצעות להגברת פעולות החינוך ולהקלות לילדי אזורי־פיתוח. בין השאר תבע חינוך חינם על־יסודי לפחות לבני עיירות הפיתוח. ביום 21.6.66 נאם במסגרת תקציב משרד השיכון והציע להרחיב הדירות למשפחות מרובות ילדים ולבטל תוספת שכר־הדיה, שעמידר עמדה להעלות. בנאום על חוק התקציב 1967/68 תבע השקעות יתר לעיירות הפיתוח.
פיוטיה לחתונה אָשִׁיר בְּשִׁירָה (פיוט לכבוד החתן בבא מאיר)-קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מ. נזרי
פיוטיה לחתונה אָשִׁיר בְּשִׁירָה (פיוט לכבוד החתן בבא מאיר)-קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מ. נזרי
מעגל האדם
פיוטיה לחתונה
אָשִׁיר בְּשִׁירָה (פיוט לכבוד החתן בבא מאיר)
הכתובת: פיוט. נועם: ׳אעיר כנשר׳. סימן: אני יחייא אדהאן חזק וברוך אמיץ.
לכבוד התורה החתן המפאר מאיר אביחצירא הי״ו אכי״ר. התבנית: מעין אזורית. פיוט בן שמונה עשרה בתים כולל בית הפתיחה. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור הנחתם בשתי מילות קבע ׳מאיר אביחצירא׳ משמעותיות לנושא השיר. החריזה: אאאא / בבבא / גגגא / .
המשקל: חמש הברות בכל טור.
מקור: ר׳ יחיא אדהאן, אני לדודי, ירושלים תשנ״ב, עמי עד.
מבוא לשיר: השיר כולו שבח ותהילה לבבא מאיר המכונה כאן ׳חתן תורה׳ על שם התורה, שבה דבק מילדותו בבחינת ׳ושמח מאשת נעוריך׳, זו התורה שאדם למד מנעוריו. הוא מכונה גם בתואר ׳חתן קדושה׳, תואר המוסב על ידי ר׳ יעקב אביחצירא על ספר תורה בפיוט ׳צהלי רני׳. שמו של החתן ׳מאיר בוחצירא׳ הוא הטור הרביעי בכל בית המשמש גם נושא השיר וגם מעין פזמון. החתן זוכה לתארי שבח בחכמת התורה, משנה וגמרא ושקידתו בלימוד השגור בפיו. גם מידות טובות של החתן נמנות בשיר: יראה ואהבה, ענווה וקדושה. בשיר גם איחולי שמחה של האב לבנו.
החתן בבא מאיר היה איש הדר הנרמז בתואר ׳איש הביניים׳ בטור 10 על פי הפירוש במדרש ׳מאי בינים? ש׳מבונה מכל מום׳ ׳העשוי כבנין׳. תיאור הבן המצפה לאביו בבית 9 ׳אל רופא מרפא / חזק הָרָפֶה / בנך מצפה / מאיר בוחצירא׳ מוטען במשמע כפול: הבן ישראל המצפה לאביו הקב״ה, והבן מאיר המצפה לאביו ישראל הנעדר מן החתונה. היעדרות זו נרמזה בבית האחרון ׳אמיץ השיבה / ישראל שובה / אל ארץ טובה / מאיר בוחצירא׳. ר׳ ישראל שהה בעת החתונה בארץ ישראל, והמשורר פונה בו בזמן לר׳ ישראל לשוב לתאפילאת הקדושה וגם לה׳ לשוב לארץ ישראל.
אשיר בשירה / בשפה ברורה / לחתן תורה / מֵאִיר בּוּחְצֵירָא
נאה לו שמוי / אליהיו עמו / בלילו ויומו / מאיר בוחצירא
יניק וחכים / את רבו מחכים / לדעתו משכים / מאיר בוחצירא
ישר נאמן / בכל עת וזמן / צנצנת המן / מאיר בוחצירא
חכם בתורה / משנה וגמרא / בפיו שגורה / מאיר בוחצירא
יראה אהבה / לדגול מרבבה / ידבק בחבה / מאיר בוחצירא
יחוד ענוה / קדשה נאוה / בם חשק אִוָּה / מאיר בוחצירא
ישמח אב בבנו / עשות רצונו / עבודת קונו / מאיר בוחצירא
אל רופא מרפא / חזק הרפה / בנך מצפה / מאיר בוחצירא
איש הבינים / יוסף החיים / בכפלי כפלים / מאיר בוחצירא
דורש ומקיים / לשם שמים / מיום יומים / מאיר בוחצירא
הן יראת השם / בה יקנה שם / טוב הנקךא בשם / מאיר בוחצירא
אז בחפתו / תשמח עדתו / אמו אחותו / מאיר בוחצירא
נא אל הראני / עד יזכה לבני / חיי ומזוני / מאיר בוחצירא
חתן קְדֻשָּׁה / תורה מורשה / מאבן ראשה / מאיר בוחצירא
זכות אבותיו / ישמר מצותיו / חקותיו תורותיו / מאיר בוחצירא
קדוש אין בלתו / יברך אותו / עם בת זוגתו / מאיר בוחצירא
אל ארץ טובה / מאיר בוהצירא / אמיץ הָשִׁיבָה / ישראל שובה
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא -מעגל השנה -מאיר ניזרי
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא -מעגל השנה -מאיר ניזרי
ספר זה עוסק בתיאור אורח החיים של קהילות תאפילאלת בכל מה שקשור למעגל השנה והתפילה. הוא המשך לקודמו, כרך א׳ העוסק במעגל האדם מן הלידה ועד לפטירה. שני הכרכים מהווים מפעל מחקרי תיעודי ששם לו למטרה לשמר את מורשת! של קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא שבדרום מזרח מרוקו וקהילת תאפילאלת בבצאר שבאלג׳יריה, לתאר את מנהגיהן ואורח חייהן, הגותן ויצירתן התורנית והפיוטית במשך כ-150 השנים האחרונות.
הספר מתמקד כאמור בהוויי ובמנהג של מעגל השנה: שבת וראש חודש, ימים נוראים, סוכות ושמחת תורה, חנוכה וט״ו בשבט, פורים ופסח, ימי ספירת העומר וימי בין המצרים. הוא כולל תיאורי הווי, פיוטים ודרושים מוהדרים מאת חכמי תאפילאלת, וכן ההדרה ראשונה מכתבי יד בליווי מבואות ותרגום ערבי יהודי(שרח) של ההגדה של פסח, של תיקון פסח(צ׳היר), של פרקי אבות ושל ההפטרה לתשעה כאב ואף פיוטים וקינות.
שני הכרכים נשענים על מקורות בעל פה – כ-50 מסרנים, על כתביהם של חכמי המקום, על עשרות מסמכים שונים מתאפילאלת ועל אוספים של כתבי יד מבית הספרים הלאומי, ממכון בן־צבי, מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי וממוזיאון ישראל.
ד"ר מאיד נזרי, יליד ארפוד שבמחוז תאפילאלת, משלב זה למעלה מ-20 שנה את עבודתו המחקרית בהוראה אקדמית (היום במכללת ליפשיץ והרצוג) כמרצה בכיר למקצועות העבריים. פרסם כ-30 מאמרים בנושאי שירה ופיוט וקהילות תאפילאלת. ספריו הקודמים: שירת הרמ״א, הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו(הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע״ג); קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא – מעגל האדם (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע״ג)
כרך זה מוקדש למנהיגים הרוחניים של קהילות תאפילאלת במאה העשרים ממשפחת אביחצירא:
לאחים ר׳ יצחק ור׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא זלה״ה, מארי דאתרא בבודניב ובארפוד, לר׳ מאיר ב״ר ישראל אביחצירא זלה״ה, מרא דאתרא בארפוד וגלילותיה ולר׳ שלום אביחצירא זלה״ה, מנהיגה הרוחני של קהילת תאפילאלת בבצאר שבאלג׳יריה.
לר׳ אליהו ובנו ר' מכלוף אביחצירא זלה״ה ולר׳ שמואל אביחצירא זלה״ה ואחרונים הם ר׳ יחיא אדהאן ור׳ משה תרג׳מן זלה״ה, רבותיו של בבא צאלי.
לחזנים של כל קהילות תאפילאלת שהיו שליחי ציבור, דרשנים, שוחטים, מוהלים וסופרי בי״ד ובכללם חכמי משפחת לעסרי בקצר־ אסוק וריש.
לסופרי סת״ם של תאפילאלת אחד המרבה ואחד הממעיט ובמיוחד לד׳ אליהו סבאג(ה׳ן בא־יאיהו חזאן די זרף) ובניו ר׳ יצחק ור׳ יעקב, שכתבו יחד ב־150 ספרי תורה ולר׳ אברהם הדוש מקצר א־סוק שכתב לבדו 118 ספרי תורה.
יהא זכר כולם לחיי העולם הבא
תעודת סמיכה לשחיטה
ה׳ אלהים יעזור לי. סמיכה לחיים
אמת ויציב ונכון וקיים ברירא כשמשא. שנדבה רוחו אותו הח׳ הש׳(החכם השלם) והותיק רב באישורי כהה״ר(כבוד הרב החכם רבי) יצחק נזרי הי״ו(ה׳ יחייהו וישמרהו) ושנה ופירש לפנינו בחקירה ודרישה. בדיני שחיטה וטריפות עבוד פרישה. עד שנמצא בקי בהן. ובשמותיהן. בטעמיהן ובדקדוקיהן. הלכתא רברבתא. הלכה ברורה״ ועוד שוא׳לים הלכו בו. ובקרבו ישים אור בו. ויהי למשיב ידו. ותשובתו בצדו. וחפץ ה׳ הצליח בידו. לכוין אמרא ולאהדורי סברא״
ידיו רב לו שדעתו יפה. לקבל אלפא. דסר סכיניה ונמצאת יפה. לפום חורפא. מרישא לסיפא. וברוח מבינתו. היתה באמנה אתו. ופעמים הרבה לפנינו השחיזה הכינה וגם חקרה"
ועוד ידו נטויה. במילתא דרמייא. ויהי ידיו אמונה. ידו על העליונה. ומתהלך ברגש גדולה וקטנה. לא יחטיא המטרה. אפילו כחוט השערה״
ועדיו זכין לו מומחי וטבחי מתא. ועל פיהן אנו חיין ליקר סהדותא. ששחט לפניהם בהמה גסה ודקה. בכוח גדול וביד חזקה. גם מעוף השמים. בקי באימון ידים. ואף גם בהסרת הסירכות. בידיים מבורכות. חגיר חרצין קל מהרה״ אי לזאת בהורמנא דמלכא הוא אלהנא. כל מן דין ומן דין סמוכו לנא. והנני סומך שתי ידי עליו בהץ סמיכה בעזרה. לשחוט שור שה כבשים ושה עזים וכל צפור טהורה. מעתה ומעכשיו ולית מאן דימחא בידיה ולימא ליה מא עבדית. בכל אתר ואתר הא במתא הא בדברא"
וקנינו מידו בקשט׳(בקנין של משיכה) בשח׳(בשבועה חמורה) וכר שלא ישיג גבול אחרים ח׳ו(חס וחלילה). ועוד להיות חוזר על לימודו דיני שחיטה וטריפות תמידין כסדרן כמש׳(כמו שכתוב) בשע׳ יוד׳(בשולחן ערוך יורה דעה) סעיף א׳ וכמו שציין הגאון באהט׳(באר היטב) ז׳ל בשם מהרי׳ל ז׳ל קחנו שם בארה״ והיה זה ביום ששי בשקוד׳(בשבת קודש) תשעה ימים לחודש שבט משנתינו זאת ערכתי נר למשיחי(ת׳׳ש/1940) לפרט קטן יושב בסדר ויאמר אם שמוע וכו׳ והישר בעיניו תעשה והכל שוב׳(שריר ובריר) וקיים ע״ה(עבד ה׳) יצחק אביחצירא.
גם אנכי הבא על כח׳י(כתב חתימת ידי) מודה על כל הנז׳ל(הנזכר לעיל) ובפה מלא עונה אחריו אמן ועל דבר אמת חש׳פ (חתמתי שמי פה) והשרב (והכל שריר ובריר וקיים) ע׳ה מאיר ש׳ם(שלום מאיר) אביחצירא בלא׳א(בן לאדוני אבי) הרה׳ג מו׳ג או׳ר(הרב הגדול מעוז ומגדול אדוני ורבי) מופלג מזהי׳ר(מזכה הרבים) כקש׳ת(כבוד קדושת) אדמו׳ר עט׳ר (עטרת ראשי) וצ׳ת (וציץ תפארתי) כמוהר׳ר יש׳א (ישראל אביחצירא) ברכה מאת ה' ויחש׳ל(ויחיה שמו לעולם) ויאריך ימים על ממלכתו אכי׳ר(=אמן כן יהי רצון).
Meyer Nezrit Les communautés de Tafilalet / Sijilmassa-Le cycle de l'année hébraïque
Meyer Nezrit
Les communautés de Tafilalet / Sijilmassa
Deuxième tome
Le cycle de l'année hébraïque
Résumé
Cet ouvrage traitant de la recherche et de la documentation relatives au cycle de l’année des communautés juives du Tafilalet constitue la suite du volume précédent consacré au cycle de la vie des juifs de cette région.
A l’instar du premier volume, celui-ci associe la description de traditions religieuses, de coutumes populaires, de poèmes liturgiques et d’homélies, rapportés ici, et accompagnés de sources, d’introductions et d’illustrations. Comme le précédent, ce volume est fondé sur deux principales sources : manuscrites ou imprimées d’une part ; orales, d’autre part, notamment celles fournies par des informateurs.
Chapitre 1 : le Chabbat
Ce premier chapitre explicite les us et coutumes spécifiques liés au chabbat dans les diverses communautés juives du Tafilalet : la préparation des plats chabbatiques traditionnels tels que la dafina, le rituel liturgique, le kiddouch, les chants et cantiques et les chabbatot particuliers : chabbat chira (au cours duquel est lu le cantique de Moïse), chabbat tohekha (les deux chabbatot au cours desquels sont lues les péricopes behoukotaï ou ki tavo). Ce chapitre inclut également la description des traditions usuelles de ces communautés lors du chabbat, les chants et cantiques, en particulier le poème liturgique mizmor chir leyom hachabbat du rabbin Mass’ oud Abehssira, figurant ici pour la première fois et précédé d’une introduction.
Chapitre 2 : Chabbat roch hodech (annonce du nouveau mois et bénédiction de la nouvelle lune)
Ce chapitre évoque la liturgie du début du mois hébraïque et les traditions connexes, notamment la bénédiction de la nouvelle lune, telles quelles étaient pratiquées au Tafilalet, et dont certaines étaient communes à toutes les communautés juives du Maroc, en particulier la hahtarat hahodachim (litt. : le couronnement des mois) : Adar, mois du renouveau et de la joie ; Nissan (mois du miracle de l' Exode) ; Sivan, témoin du don de la Torah, etc. Les us et coutumes spécifiques des communautés du Tafilalet consistent notamment en l'annonce du nouveau mois proclamée exclusivement par le hazzan (chantre) avant la prière des chemonei esrei (ou amidah), l’omission de la bénédiction barekhi nafchi (Bénis mon âme, L' Eternel) au cours de ce chabbat, la réitération de la bénédiction de la nouvelle lune sept jours après son apparition, etc.
Chapitre 3 : le mois d’Eloul et les selihot
Le troisième chapitre s’ouvre sur F univers spirituel particulier aux communautés du Tafilalet concernant le début du mois d’Eloul et signalé par la mise en garde hikon likrat Eloheikha (Rapproche-toi de ton Dieu, Israël), une tradition fortement imprégnée de solennité, de repentance et d’absolution des vœux, et qui est marquée par le double réveil nocturne des fidèles : le premier à minuit pour les prières des selihot (hymnes de repentir et de contrition), le second pour la prière du matin chaharit. Il en va de même de la coutume du jeûne observée tous les jours du mois par les hommes et les femmes, tout spécialement les lundis et les jeudis. Ce chapitre inclut la description des coutumes liées au réveil avant les selihot, la préparation du café pour les fidèles, le tiqqun karet (littéralement levée de la condamnation de karet) et les traditions relatives au jeûne. Il en va de même des traditions spécifiques des communautés du Tafilalet durant le mois d’Eloul – comme celle de ne pas sonner le chofar pendant les jours et les nuits de la période des selihot, ou celle de F annulation des vœux pendant les quarante jours précédant Roch Hachana (le 20 du mois de Av harahman) et non les trente jours précédant l’année hébraïque, soit le premier jour du mois d’Eloul. Le chapitre se clôt sur un document essentiel : le sermon du mois d’Eloul du phare des communautés Maliennes : David Abehssira.
Chapitre 4 : Roch Hachana et Yom Kippour – les Jours redoutables
Roch Hachana : cette grande solennité du calendrier hébraïque est marquée par certains particularismes dans les communautés juives du Tafilalet. La veille de Roch Hachana, une fois récitée la prière du matin, les fidèles, dont la plupart jeûnent une demi-journée, procèdent à l’infirmation de leurs vœux et promesses à la synagogue. Un mouton est abattu en expiation des péchés par de nombreuses familles et la chair de l’animal accommodée pour les repas de fête. Le répertoire des poèmes liturgiques et des cantiques des communautés du Tafilalet diffère de celui des autres communautés juives du Maroc. Au Tafilalet, les fidèles s’abstiennent de toute interruption de la récitation de poèmes liturgiques avant ou après la prière. Une atmosphère d’austérité règne alors dans la synagogue. La deuxième partie de la journée est consacrée à la lecture de Psaumes, puis, l’après-midi, après la prière de minha du premier jour de fête, les fidèles de toutes les synagogues se rendent en procession à la cérémonie du Tachlikh sur les rives de l’oued Ziz qui traverse une grande partie des localités du Tafilalet.
Kippour : les préparatifs de la journée la plus solennelle du calendrier juif débutent par l’abattage des kapparot (expiations), en l’occurrence de coqs et de poules, la préparation des volailles nappées d’huile et d’épices, et mijotées au four du quartier. Les communautés juives filaliennes perpétuent des traditions particulières concernant la lecture du Kol Nidré. Un climat de gravité baigne la synagogue, les fidèles prononcent à haute voix les mots amen, baroukh hou baroukh chemo et prennent une part active aux chants liturgiques. Nombreux sont les jeunes gens en prière qui se tiennent debout la journée durant et qui, pour cette performance, sont gratifiés par le chantre d’une bénédiction spéciale. Pour le repas de la fin du jeûne, certains ont coutume de consommer uniquement les plats cuits au four du village, d’autres n’observent pas cette tradition. Tous échangent le menu du repas qu’ils consommeront après la ne’ilah (le service de conclusion de cette journée d’expiation). Ce chapitre décrit les diverses traditions rituelles, les poèmes liturgiques et les coutumes relatives aux kapparot, ainsi que l’atmosphère de gravité régnant dans les synagogues.
Chapitre 5 : Soukkot et Simhat Torah (fête des Tabernacles et Joie de la Torah)
Dans toutes les communautés juives, les journées comprises entre Kippour et Soukkot sont imprégnées d’un halo de spiritualité festive incluant la préparation de la soukkah (cabane ou tabernacle), l’acquisition des quatre espèces et les achats destinés à cette longue célébration, de sorte qu’on ne prononce pas à cette occasion de tahanounim (prières pénitentielles). Dans les communautés filaliennes, certaines familles juives n'allument pas de feu en vue de cette fête.
Toutes les maisons juives possèdent des constructions en dur sur leur toit ou dans leur cour, recouvertes le moment venu de rameaux de palmier dattier qui agrémentent les paysages du Tafilalet, raison pour laquelle les cabanes de Soukkot n’étaient pas dressées dans l’enceinte des synagogues. De beaux etroguim (cédrats), non greffés, de couleur jaune, sans défaut au niveau du carpelle et d’une parfaite fraîcheur, provenaient d’Agadir et d’Essaouira (ancienne Mogador). Quant au myrte, les communautés juives filaliennes ne tenaient pas pour indispensable de disposer de trois brindilles, ni de brindilles trifoliolées.
Ce chapitre décrit les us et coutumes spécifiques de la fête, l’acquisition, après observation minutieuse, des quatre espèces par les chantres, les talmidei hakhamim (les disciples de Sages) et les chefs de famille. Le loulav (palme fermée de dattier) dont la fraîcheur doit être maintenue pendant toute la fête, les deux branches de arava (saule) et le myrte sont reliés par des bandes de feuilles de palmier selon une disposition rituelle. Le chapitre inclut également des descriptions détaillées relatives aux jours chômés, aux prières et à la séquence des hochanot (procession en ronde des fidèles autour de la chaire de la synagogue en psalmodiant les litanies de ïhochana rabba (Accorde-nous le salut) lors des haqqafot, aux réjouissances de Simhat Torah (dernier soir de la fête de Soukkot), au rituel spécifique de la prière pour la pluie, à la liste des poèmes liturgiques qui agrémentent les haqqafot et aux coutumes liées aux jeunes mariés le jour de Simhat Torah. Sont également détaillées les coutumes de la veille de Simhat Torah observées par les membres de la communauté juive d’Erfoud, ainsi que celles du dernier soir de Soukkot. Le tout est agrémenté d’un poème liturgique évoquant cette fête, composé par le rabbin Makhlouf Fadida de Rissani, et publié ici pour la première fois avec une introduction, un commentaire et des sources d’inspiration.
Chapitre 6 : Hanoukkah et Tou biShvat (Nouvel an des arbres)
-
- Hanoukkah : dans les communautés juives de diaspora comme au Tafilalet, les huit jours de cette fête étaient dépourvus de tout signifiant national, contrairement à celui attribué à cette fête en terre d’Israël : vacances scolaires, liesse, beignets et fritures, jeux de toupie, célébrations pour adultes et enfants, et chants de Hanoukkah. Dans les communautés juives filaliennes, cette fête se caractérisait essentiellement par le rituel synagogal commun à toutes les communautés juives – récitation du Hallel (louanges à Dieu), hymnes d’actions de grâce et de louange du livre des Psaumes, à la nouvelle lune, et exposition aux fidèles du rouleau de la Torah, précédée de la récitation du psaume 30 mizmor chir hanoukkat habait leDavid, ainsi que de certains versets. Le chapitre comporte la description des traditions liées à cette fête dans toutes les communautés juives, en particulier celles du Tafilalet. Le célèbre sermon du rabbin David Abehssira à cette occasion est ici publié pour la première fois.
- Tou biShvat : à l’instar de Hanoukkah, Tou biShvat ne revêt pas F importance qui lui est attribuée en Israël : congé scolaire, plantation d’arbres et consommation de fruits fraîchement cueillis. Au Tafilalet, cette fête se distinguait par l’omission de la récitation du tahanoun (prière pénitentielle prononcée après la amidah), et par un simple repas de fruits dans certains quartiers. De sorte qu’aucun préparatif n’était fait par les familles en vue de cette fête et qu’elles ne consommaient pas nécessairement de fruits à cette occasion, tout en prenant part au rituel synagogal. La suite du chapitre décrit les bénédictions sur les fruits de Tou biShvat prononcées par le Baba Salé et par Eliahou Teboul de Colomb-Béchar qui conviaient des fidèles chez eux pour participer à ces bénédictions sur les fruits.
Chapitre 7 : Pourim et réjouissances du mois d’Adar
« Lorsqu’Adar arrive, les joies sont multipliées. » Tout au long de ce mois est enseigné le poème liturgique mikamokha ve-en kamokha selon la version du rabbin Yehudah Halevi, de même qu’est lue aux enfants la meguila (rouleau d’Esther). C’est également le mois au cours duquel on procédait au tiqqun du 7 Adar (jour de la naissance et de la mort de Moïse), commenté dans ce chapitre. Contrairement aux autres communautés juives du Maroc, celles du Tafilalet n avaient pas coutume de chanter mikamokha lors du chabbat Zakhor qui précède Pourim mais le jour même de la fête. Le chapitre s’étend sur certaines traditions populaires de Pourim :étals de friandises et de crécelles, jeux particuliers à la fête de Pourim, personnage d’Aman qui constitue F attraction principale, tapage, détonations et étrennes de Pourim, évocation des jeunes victimes des réjouissances de cette fête. Le chapitre décrit également la séquence des prières quotidiennes du matin et du soir lors de Pourim, le repas de la veille, la coutume de la gueviyat nedarim (perception prélevée en milieu d’année des promesses de dons et des aumônes), l’échange de plateaux de friandises entre les familles juives. Ce chapitre est également assorti de deux sermons célèbres prononcés le 7 Adar par le rabbin Yaacov Abehssira, ainsi que le poème liturgique en acrostiche Ani achira de Yehuda ben Yeïch.
Chapitre 8 : Pessah (Pâque)
Le chapitre est introduit par les préparatifs de Pessah dans les communautés juives iilaliennes : la moisson du blé et son mode de conservation, f inspection de la cacherout durant la semaine de la péricope bechallah, la cuisson des azymes : la matsa chemourah traditionnelle, la matsa spéciale pour les soirs de fête et la matsa achira (enrichie). Toutes ces variétés de matsot sont préparées avec de la matsa chemourah. Dès l’annonce du mois de Nissan, les jeunes garçons lisent la première moitié de la Haggadah de Pessah avant la prière de minha du premier chabbat du mois, l’autre moitié étant lue au cours du second chabbat. La veille du Seder est consacrée aux derniers préparatifs de la fête : l'abattage des moutons, le biour hamets (la recherche et le brûlage de toute trace de levain), l'erouv tavchilin (plats cuits avant la fête et permettant leur consommation pendant la fête et le chabbat qui la suit), le nettoyage scrupuleux des cours et des venelles du quartier juif, la vente du hamets aux non-juifs et la disposition des denrées traditionnelles de Pessah sur un plateau : notamment un os grillé, un œuf dur et le haroset pilé à la main. La disposition de ces ingrédients sur le plateau est conforme aux prescriptions du Ari de mémoire bénie, F afiqoman est dissimulé sous la nappe, mais l’enfant qui le découvre n’est pas récompensé. La veille du Seder il est d’usage de manger des pommes de terre et des œufs ou, dans certaines familles, du foie de bœuf grillé. La liste des ingrédients interdits à la consommation est longue et détaillée : tous les épices (poivre, cumin, sel et même café), les femmes veillant à en éviter F usage. Les plats les plus répandus sont la viande de mouton, les fèves et les petits pois frais, les beignets aux pommes de terre, les légumes, les dattes, les noix et les amandes. Toutes les communautés juives filaliennes consomment de la matsa sherouya (trempée) et de la matsa achira. Le chapitre cite le sermon du Chabbat hagadol (Chabbat précédant Pessah) et le psaume intégré dans la liturgie de Pessah yomrou gue’oule haChem. Une grande place est accordée à l’édition hébraïque de la Haggadah dans sa traduction en arabe et dans F édition de la houkat Pessah dans ses trois versions – en araméen, hébreu et arabe. Ce chapitre s’accompagne de détails concernant la cuisson des matsot, F usage de la vaisselle spéciale de Pessah et les préparatifs traditionnels de la fête.
Chapitre 9 : Entre Pessah et Chavouot – le comput de l' Omer
Ce chapitre traite des coutumes relatives au comput de Y Orner dans les communautés italiennes. Une atmosphère de deuil caractérise la période de F Orner précédant la fête de Chavouot : les fidèles ne se rasent pas, ni se coupent les cheveux, ne portent pas de vêtements neufs, ne s’immergent pas dans de l’eau, ne prononcent pas la bénédiction che-heheyanou et n’organisent pas de réjouissances. Tous témoignent de précaution dans leurs actes, et portent sur eux du sel afin d’éloigner les mauvais esprits. La tradition de lecture des Proverbes et des pirkei avot (Maximes des pères) est pérennisée afin de fortifier les vertus des fidèles. Ces journées austères sont toutefois entrecoupées de jours de répit, en particulier la hilloula de rabbi Méir Ba’al Haness le 14 Iyar et celle de Rabbi Chimon Bar Yohaï le jour de Lag ba-Omer, auxquelles participent tous les membres de la communauté en allumant des bougies et en prenant part à des repas festifs. Ce chapitre qui comporte des détails sur les coutumes populaires liées aux hilloulot, est agrémenté de poèmes liturgiques en hébreu et en arabe, composés par des Sages filaliens en l’honneur de Rabbi Chimon Bar Yohaï et de Rabbi Méir Ba al Haness et cantilés au cours des hilloulot, ainsi qu’ un poème liturgique évoquant le comput de l’Orner et un sermon en l’honneur de Rabbi Méir Ba’ al Haness. Y figure également une traduction des pirké avot en dialecte judéo-arabe, langue vernaculaire des communautés juives du Tafilalet.
Chapitre 10 : Chavouot
Ce chapitre traite des traditions liées à la fête de Chavouot : tiqqun de la nuit de Chavouot, la séquence des prières, le programme de la journée, la lecture de la ketouba (contrat allégorique entre Dieu et son peuple), la lecture de psaumes et celle du livre de Ruth, la lecture des azharot selon la version du rabbin Isaac ben Reuven et du rabbin Chlomo Ibn Gabirol, le repas dit « du roi David » et celui de la hilloula de Moshé rabbenou qui transmit la Torah au peuple d’Israël, et du roi David qui naquit le jour de Chavouot, la lecture en arabe des Dix Commandements énoncés au crépuscule du dernier jour de la Création, la bénédiction des tribus extraite du recueil arba guevi’im. Sont également indiquées les coutumes liées à la lecture des azharot et le sort du dernier participant du premier jour de la fête chargé de lire le passage chevet ahim yahad oumat ehad mehem… oumichpato nigzar ki enozer, lectures des azharot (poème liturgique énumérant les mitsvot) du rabbin Reuven ben Yitzhak, jets nourris d’eau froide entre les participants au concours de lecture et les jeunes qui attendent le gagnant dans la cour de la synagogue, chacun muni d’un tonneau ou d’une jarre, le tout symbolisant le précepte en mayim ela Torah (Il ri est d’eau que la Torah). A ce propos est présentée ici une description de l’association caritative ‘Ets Hahayim fondée dans le but d’enseigner la Torah et qui organisait un repas de Chavouot. Le chapitre s’ouvre sur un sermon prononcé par le rabbin Yaacov Abehssira sur le thème du don de la Torah et comprenant une description de la lutte de Moshé avec les anges qui s’acheva sur le don de la Torah à Moshé. Le chapitre s’achève sur un poème liturgique du rabbin Yaacov Abehssira achorer hayom shira ouchivha contenant de nombreuses suggestions marquant cette fête, en particulier le don de la Torah et celui de la chekhina, la présence divine sur tout le peuple d’Israël.
Chapitre 11 – La période de deuil entre le 17 Tamouz et le 9 Av
À l’instar de la plupart des communautés juives marocaines, celles du Tafilalet observent fidèlement les journées de deuil prescrites par le Rama (acronyme de Rabbi Moshé Isserles) commémorant les calamités infligées au peuple d’Israël durant la période comprise entre le 17 Tamouz et le 9 Av. En l’occurrence : 1. à compter du 17 Tamouz, les hommes ne se rasent pas ni ne coupent leurs cheveux, ne se réjouissent pas et ne récitent pas la prière che-heheyanou, y compris le Chabbat ; 2. à compter du premier jour du mois de Av, les familles ne consomment pas de viande, ne boivent pas de vin, ne se lavent pas et ne lavent pas leur linge ; 3. à compter de la veille du 9 Av, le repas marquant le début du jeûne n’est composé que de mets non carnés et consommés non pas autour d’une table mais à même le sol, sans mizmorim (hymnes d’actions de grâce) ; 4. à compter de la veille du 9 Av, les fidèles observent les cinq « interdits », se rendent pieds nus à la synagogue, et récitent des élégies ; 5. à l’aube du 9 Av, les fidèles ne se drapent pas dans leur tallit ni ne nouent leurs tefillin, ne lisent pas la chirat hayam et se contentent de la lecture de la portion haazinou et, lorsque le rouleau de la Torah est extrait de l’arche sainte, récitent l’élégie al ekhali. Seule la prière de minha apporte un allègement au deuil : les fidèles s’asseyent sur des bancs, se drapent de leur tallit et nouent leurs phylactères en signe de consolation, suivant la croyance selon laquelle le messie serait né un 9 Av.
Ce chapitre passe en revue en détail toutes les coutumes relatives à cette période de deuil. De même y est décrite la séquence des prières et des élégies prononcées la veille du 9 Av, les coutumes spécifiques de sommeil de cette nuit, F emploi du temps de la journée du 9 Av, la prière de minha et la composition du repas pris en fin de jeûne. Le chapitre inclut les traditions populaires concernant le tiqqun hatsot quotidien à compter du 17 Tamouz et les coutumes réservées aux femmes et aux filles qui se lamentent sur la destruction du Temple devant leurs fourneaux. Le programme scolaire des jeunes élèves est adapté aux circonstances et composé de l’étude de trois haftarot intitulées telata depur anouta, du livre des Lamentations (Ekha), de la haftara traditionnelle de Ticha beAv, et d’élégies inspirées par la destruction du Temple. Ce chapitre est ici, et pour la première fois, agrémenté de quatre élégies manuscrites des Sages de la famille Abehssira, ainsi que de la haftara du 9 Av en dialecte judéo-arabe, assorti d’une traduction hébraïque et d’une introduction détaillée sur le thème de la haftara dans sa version judéo-arabe.
Chapitre 12 : lectures saisonnières
Les coutumes de lectures saisonnières généralement pratiquées par les communautés juives marocaines, au Tafilalet en particulier, évoquent des événements historiques : c’est le cas de la Haggadah (récit de Pessah) ; du Cantique des cantiques (chir hachirim) lu lors des mi-fêtes de Pessah ; du livre des Proverbes (sefer michlé) et des Maximes des Pères entre Pessah et Chavouot ; du livre de Ruth et des azharot à Chavouot ; du livre de Job entre le 17 Tamouz et le 9 Av ; du livre de Daniel entre le chabbat Nahamou et le premier jour du mois d’Eloul. Ce dernier chapitre détaille les coutumes de lectures saisonnières, leurs horaires, les textes et les versets prononcés avant et après ces lectures. En illustration, nous achevons notre ouvrage par la lecture saisonnière traditionnelle du livre de Job à Erfoud.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי
פרק חמישה עשר
ימי בין המְצרים
א. אי הכרזה על הצומות
- בקהילות המזרח בשבת שלפני תענית אחר קריאת ההפטרה שליח ציבור מכריז באיזה יום יחול הצום, בנוסח: ׳אחינו בית ישראל שמעו צום פלוני יהיה ביום פלוני יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה… חוץ משלוש תעניות שאין מכריזים עליהן: תשעה באב, יום הכיפורים ותענית אסתר, וסימנך ׳כי אכ״ף עליו פיהו׳(משלי טז,כו): אכ׳׳ף = אב, כיפורים, פורים.
- -מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין מכריזים על שום תענית ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שקודם לצום, אולי מפני שאנשי תאפילאלת מודעים מאוד לתענית ומקפידים לצום בכל התעניות.
- -בשבת שלפני תשעה באב אומרים את הפזמון ׳מחדש חדשים׳ כרשום ב׳תפילת החודש׳,שהוא סיום בנחמה של הקינה ׳אשחר עדתי׳.
- פזמון זה נאמר בתמרור הקינה המקורית, אבל מרא דאתרא יש׳׳א ברכה תיקן בבית הכנסת הקרוי על שמו בארפוד לאמרו בנועם של שיר, מטעם איסור סממני אבלות בשבת, ועוד בפרהסיה.
5- נוסח הפזמון:
מחדש חדשים / יקבץ קדושים / אנשים ונשים / לעיר הבנויה
וְיָהּ זה החדש / לטובה יחדש / ורצון יצו אל / רב העליליה
הערת המחבר:
מנהג זה הוא מנהג תוניס, ג׳רבא ומצרים ותואם לדעת הרמ״א, ׳שלא להכריז שום אחד מהם׳ (שם).
על פי שו״ע או״ח, סימן תקנ, סעיף ד, וכן המנהג בקהילות מרוקו להכריז(נהגו העם, עט׳ קט סעיף ב; נתיבות המערב, עט׳ צא סעיף קמח).
מפי אדוני אבי. השווה נתיבי עם, עמ׳ רמה, הכותב שמנהג ירושלים לא להכריז משני טעמים: א. צומות אלה מכיוון שכתובים בתורה אינם טעונים הכרזה. ב. כדי לא לעורר דיכאון נפש ועצבון רוח בשבת(עלי הדס, עט׳ 364 סעיף מג). מכאן אפוא ששתי השיטות להכריז על תענית ושלא להכריז מקבילות לשתי הדעות שבשו״ע, זו של מרן שיש להכריז וזו של הרמ׳׳א שאין להכריז.
ב. מנהגי התענית
1 . מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין אומרים ׳עננו׳ בערבית שקודם לתענית.
- אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין במנחה של כל תענית, אלא במנחה של תשעה באב.
- נושאים כפיים במנחה של כל תענית, ואם אין כהן אומרים ׳אלהינו… ברכנו׳.
הערת המחבר: שלא כמנהג קהילת צפרו(נהגו העם, עט׳ קטו סעיף כד) וקהילות אחרות במרוקו(עטרת אבות, פרק כו, סעיף ג; דברי שלום ואמת ב, עט׳ 100). ההבדל במנהגים נעוץ במחלוקת ראשונים ואחרונים המיוצגים בדעת מרן והרמ״א בשו״ע או״ח, סימן תקסה, סעיף ג. המנהג לאמרו תואם את דעת מרן בשו״ע, והמנהג הפילאלי שלא לאמרו קרוב לדעת הרמ״א בשו״ע שם; וכן דעת החיד״א, ברכי יוסף סימן תקסו סוף ס״ק א, וכף החיים, סימן תקסה ס״ק טו״ב. הטעם לאי אמירת ׳עננו׳ בערבית שלפני התענית חופף כנראה לטעם השו״ע לאי אמירתו על ידי יחיד המתענה, שאין אומר ׳עננו׳ אפילו בשחרית של התענית אלא במנחה, דשמא יאכל מטעמי חולשת הגוף או הדעת ונמצא בדאי בתפילתו(שו״ע שם). ראה פירוט מקורות בדברי שלום ואמת, שם.
מפי ר' יצחק ב״ר מכלוף שטרית, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עמ׳ רכה סעיף ט; עטרת אבות, שם, סעיף ז). המתעטפים בטלית ומניחין תפילין במנחה נשענים על בית יוסף סימן מו המציע להשלים מאה ברכות ביום תענית על ידי התעטפות בטלית והנחת תפילין בברכה. מחבר עטרת אבות מביא תימוכין למנהג ממקורות שונים ומקהילות שונות הנוהגות כך:
מנהג ירושלים בתענית של שובבי״ם, מנהג מצרים, תוניס, לוב, ארם צובא, תימן ומרוקו(שם, סעיף ז, מקור אבות). כאן המקום להביא את דעת הרב משאש בשו׳׳ת שמש ומגן חלק ד, סימן כב אות א: ׳הנחת תפילין בתענית ציבור אינו חובה מן הדין כלל, ודווקא ביום תשעה באב שאין לובשים בבוקר חובה להניחם במנחה. אבל מידת חסידות ללבשם, וגם אני כל ימי חרפי לבשתי אותם, אבל לעת זקנתי עם העייפות הגדולה בטלתי את זה׳.
שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שאין נושאים כפיהם (נהגו העם, עט׳ קיז סעיף כט; נתיבות המערב, עט׳ רכו סעיף יא; עטרת אבות, שם, סעיף יב). מקור העניין הוא בבבלי תענית כו ע״ב, שם נאמר שאין הכוהנים נושאים כפיהם במנחה בכל יום מחשש לשכרות מחמת סעודה, וכוהן שתוי יין אסור בנשיאת כפיים. בסוגיה שם נחלקו מה הדין במנחה של יום כיפור, שאין בה חשש זה, האם לגזור משום שאר ימים, ונפסקה הלכה כר׳ יוסי שאין נושאים, אבל כעת שמנחה של תענית סמוכה לשקיעת החמה הריהי כנעילה, ונושאים כפיים, וכך פסקו הרמב״ם בהלכות תפילה, פרק יד, הלכה ב, והטור ושו״ע או״ח, סימן קכט, סעיף א. חכמי מרוקו נטו לחלק בין קהילה שנוהגים בה להתפלל מבעוד יום, ואז אין נושאים כפיהם, לבין הנוהגים להתפלל סמוך לשקיעת החמה שנושאים כפיהם (ראה פירוט מקורות במקור אבות, שם). נעיר כאן שהמנהג הפילאלי הוא רק להלכה אבל לא למעשה, כי ברוב הקהילות לא היו כוהנים כלל.
המנהג בכל קהילות תאפילאלת בקריאת התורה בפרשת ׳ויחל׳ שאין הקהל אומר עם החזן י׳׳ג מידות או חוזר עליהן."
קוראים בפרשת'ויחל׳ בי׳ בטבת גם אם חל בערב שבת.
אין קוראים הפטרה במנחה של תענית, ורק בתשעה באב מפטירים ׳שובה ישראל׳ עם ברכות.
בתענית ציבור בהחזרת ספר התורה להיכל אומרים את המזמור ׳יענך ה׳ ביום צרה׳.
בתענית אסתר אין אומרים ׳יענך׳ אלא את המזמור ׳לולא ה׳ שהיה לנו׳.
הערות המחבר: גם מפי ר׳ אברהם ב״ר מסעוד מלול, שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קטז סעיף כה; נתיבות המערב, עט׳ רכה סעיף ה; עטרת אבות, שם, סעיף ט; דברי שלום ואמת א, עט׳ 99 סעיף א).
כדעת בית יוסף סוף סימן תקן, הרמ״א שם סעיף ג וכף החיים ס״ק יט, שלא כמנהג כמה קהילות במרוקו(נהגו העם, עט׳ קט סעיף א; עטרת אבות, שם, סעיף י), שאינם קוראים ׳ויחל׳ מטעם הקשור בטורח הציבור העסוקים בצורכי שבת(כדעת מחבר שבלי הלקט, סימן רסג, בהגהות), בדומה לתענית יום המעמדות שלא היו נכנסים מפני כבוד השבת(בבלי תענית כו ע״א).
כדעת רמב״ם בהלכות תפילה, פרק ג, הלכה יח, שאין מפטירים בשום תענית אלא בשחרית של תשעה באב, וכדעת החיד׳׳א, שו׳׳ת חיים שאל, חלק ב, סימן לח אות צא. שלא כדעת הרמ׳׳א בשו״ע או״ח, סימן תקסו, סעיף א, ושלא כמנהג כמה קהילות במרוקו ומנהג ערי אלג׳יריה וכמה מקהילות המערב המפטירים (דברי שלום ואמת א, עט׳ 99).
וכמנהג ירושלים (שער המפקד, הלכות קס״ת, סעיף יח), שלא כמנהג צפרו שנהגו להפטיר ׳דרשו׳ בצום גדליה(נהגו העם, עט׳ קיז סעיף כז).
המלחמות עם קריש ועם היהודים-פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-בעריכת חוה לצרוס-יפה
המלחמות עם קריש ועם היהודים
עם סיפורי המלחמה נעשות המסורות המוסלמיות על מוחמד נרחבות ובמידה מרובה מהימנות. מדוע ? את המקצוע הזה לספר על המלחמה, ידעו הערבים מקדמת דנא. על כן מקורותינו על תקופה זו עשירים ביותר וברורים.
המלחמות לפני מערכת בדר
לפי המסורות, יצאו המהגרים תחילה לפשיטות על אנשי מכה, שהלכו בשיירות אל ארץ־ישראל וחזרה. אולם כל הפשיטות הללו היו חסרות הצלחה, כי השיירות היו מוגנות היטב. כאשר כל הנסיונות האלה לא הצליחו, עשה מוחמד בערמה. הוא שלח את אנשיו בזמן חודש רַגַ׳בּ, זה החודש השביעי (המקביל לחודש ניסן שלנו, לעומת מחַרַם, החודש הראשון, המקביל לתשרי). להלחם בחודש זה היה חטא חמור ביותר בעיני הערבים, ועל כן היססו המוסלמים, אד מוחמד נתן פקודה חשאית לפעולה לראש הגדוד הזה. כדי להטעות את אנשי מכה, גילח אחד המוסלמים את שערו, כפי שעושים בחודש הקדוש. על כן היו אנשי מכה שקטים, אך אנשי מוחמד התנפלו עליהם, במקום בשם נַח׳לה, הרגו איש והביאו את השלל לאלמדינה. כשנודע הדבר נשתררה התמרמרות רבה באלמדינה, ביחוד בין המוסלמים. היתכן שהמוסלמים יעשו פשע? בראשונה הכחיש מוחמד את דבר מתן הצו, לאחר מכן הפך זאת ופנה לאמצעי, שהשתמש בו עשרות פעמים כשהיתה עליו תרעומת: הוא הוציא דיבר אלוהי, וכך אנו קוראים בסורה 2, 217:
ישאלוך על חודש הקודש, על המלחמה בו.
אמור: המלחמה בו הוא פשע גדול,
אד גדול מזה אצל אללה היא הסטיה מדרך אללה
וכפירה בו ובמסגד הקדוש והוצאת בעליו מתוכו.
מתוך ספרו של פרופסור רובין:
يَسْأَلُونَكَ عَنِ الشَّهْرِ الْحَرَامِ قِتَالٍ فِيهِ قُلْ قِتَالٌ فِيهِ كَبِيرٌ وَصَدٌّ عَن سَبِيلِ اللّهِ وَكُفْرٌ بِهِ وَالْمَسْجِدِ الْحَرَامِ وَإِخْرَاجُ أَهْلِهِ مِنْهُ أَكْبَرُ عِندَ اللّهِ وَالْفِتْنَةُ أَكْبَرُ مِنَ الْقَتْلِ وَلاَ يَزَالُونَ يُقَاتِلُونَكُمْ حَتَّىَ يَرُدُّوكُمْ عَن دِينِكُمْ إِنِ اسْتَطَاعُواْ وَمَن يَرْتَدِدْ مِنكُمْ عَن دِينِهِ فَيَمُتْ وَهُوَ كَافِرٌ فَأُوْلَـئِكَ حَبِطَتْ أَعْمَالُهُمْ فِي الدُّنْيَا وَالآخِرَةِ وَأُوْلَـئِكَ أَصْحَابُ النَّارِ هُمْ فِيهَا خَالِدُونَ 217
ישאולך על אודות החודש הקדוש, על המלחמה בו, אמור, מלחמה בו היא מעשה חמוּר, ואולם להרחיק אנשים מעל נתיב אלוהים ולכפור בו – ומעל המסגד הקדוש – ולגרש את יושביו מתוכו, כל אלה חמורים יותר אצל אלוהים, כי התאנותם לכם חמורה מהריגתכם אותם. הם לא יחדלו להילחם בכם עד אשר יחזירוכם מדתכם, אם יעלה בידם. אלה בכם אשר יחזרו בהם מדתם וימותו ככופרים, מפעלותכם לא יניבו פרי לא בעולם הזה ובעולם הבא. אלה יורשי האש, ולנֶצח יהיו בה.
ישאלוך על אודות החודש הקדוש : נהוג לפרש כי מדובר בהפרת איסור שפיכות הדמים בתקופת החודשים הקדושים, שהמוסלמים נכשלו בה בשוגג כאשר נלחמו בכופרים באחד מהם. הפסוק קובע כי עברות הכופרים כנגד המוסלמים הן חמורות פי כמה.
אנשים מעל נתיב אלוהים : למנוע בעדם מלהתאסלם. ויש הגורסים כי הכוונה לכך שבני קורייש הכופרים מנעו בעד המוסלמים במֶדינה מלעלות לרגל למֶכָּה
המסגד הקדוש : המבנה המקיף את הכעבה במכה. גירוש תושביו הוא רמז להגירת מוחמד ומאמיניו למֶדינה. המונח " המסגד הקדו מופיע גם באותה סורה מספר שתיים בפסוק 144.
כלומר, מוחמד אמנם מחזיק באידיאה של קדושת ארבעת החדשים, אולם על־ידי ההכרזה שבמלחמת־מצווה הכל מותר — אפשר היה לעקוף את האיסור. כפי שעוד נראה השתמש מוחמד בהכרזה זו בהזדמנויות שונות. התוצאה היתה — שהחרב לא פסקה באסלאם עד ימינו. כך, למשל, הכריזו הווהאבים — המוסלמים היותר אדוקים בתקופה החדשה — מלחמת־מצווה לא רק במוסלמים אחרים, שנחשבו בעיניהם ככופרים, אלא גם ניהלו מלחמות רבות בינם לבין עצמם, שנמשכו במשך רוב המאה הקודמת ואשר נסתיימו ב־1921. כל צד הכריז תמיד על מלחמת־קודש. אם כן, זהו נשק מסוכן מאוד ו״חרב פיפיות״ בידי נושאיה.
האנוסים- זהות כפולה ועליית המודרניות-המוסלמים באים
יהודים אתניים ויהודים דתיים
בנוסחה ״יהודים, בין מוטבלים ובין שאינם מוטבלים״ הבחינו חוקי המלך רקסווינת הבחנה חשובה בין דתם של הקונברסוס ובין הגדרתם האתנית. המומרים עצמם השתמשו בהבחנה הזאת כשדיברו על קבוצתם. בהבטחה להתרחק מן ״היהודים הלא־מוטבלים״ טמון רמז שיש גם ״יהודים מוטבלים״ – הם עצמם. ובהכרזתם הנרגשת על מסירותם לנצרות הם מכנים את עצמם ״יהודי טולדו וספרד״.
כך קיימה ואישרה ספרד הוויזיגותית את הרעיון בדבר עם יהודי או עברי, קבוצה אתנית נבדלת מן הדת היהודית. אין להבין את המונחים האלה בדיוק כמו שהם נתפסים בהקשר האידיאולוגי היום. תפיסתם של הוויזיגותים הסתמכה על תפיסת עולמו של פאולוס, ודומה שהיא ערבבה בין רעיון השבט הטבעי ובין המושג העל־טבעי עם נבחר. הנוצרים אמנם האמינו שהאל נטש את היהודים, אבל העובדה שהיו בעבר בחירי האל עדיין דבקה בהם במובן השלילי, במובן של לא עוד, של מי שהוחלפו ושוב אינם אלא פגר מטפיזי, קליפה דתית ריקה, ובתור שכזאת עדיין נודעת לה חשיבות על־טבעית שלבשה אופי שטני במידת מה.
זה זמן רב ראו בעצמם העברים או היהודים עם, קבוצה אתנית נפרדת, וכך נתפסו בעיני אחרים. הדת שניתנה להם (או שקיבלו עליהם) באמצעות משה הייתה מהפכנית כל כך עד שנדרשו מאות שנים של מאבק פנימי לפני שעלה בידם לקבל אותה במלואה. וכשעשו זאת לבסוף הטמיעו את הרגשת השליחות הדתית, הברית והבחירה, בתוך מה שעשה אותם לעם נפרד, וכך נשזרו לאומיותם ודתם לבלי הפרד.
הזיקה הזאת בין הדת ללאום התחזקה בתפוצות הגולה, כשהמדינה היהודית חדלה להתקיים, והיהודים נאלצו להתמודד עם אתגר הנצרות. אבל הנצרות של פאולוס ערערה על הקשר הזה. משנכשל ישו בניסיונו להמיר את דתם של היהודים מבפנים הפיץ פאולוס את בשורתו מחוץ לעם היהודי. הוא ייסד דת אוניברסלית (קתולית) פתוחה לכול וקרא לבני עמו העברים להצטרף אליה. רוב היהודים לא נענו לקריאה; לאמיתו של דבר מיזגו יהודי התפוצות את הדת והלאום יחד מתוך עימות עם האתגר שהציבה לפניהם הנצרות של פאולוס ומתוך הגנה על היותם בחיריו הבלעדיים של אלוהים.
שליטיה הוויזיגותים של ספרד ראו בקריאתו של פאולוס לעם היהודי הצעה שתוקפה לא פג, וכשהטילו מאחוריה את כל עוצמת הכפייה שבידם הביאו לידי כניעתם של יהודים רבים לצלב. האם חדלו המומרים האלה להיות יהודים או עברים? בוודאי שלא, השיבו הוויזיגותים; אילו טענו אחרת היו מודים בצדקתם של הרבנים. היהודים יכולים לחזור בהם מטעותם הדתית, ועדיין להישאר מה שהיו מן הבחינה האתנית“ – עברים, או יהודים.
הרדיפות מחריפות
העשורים האחרונים של שלטון הוויזיגותים (711-681 בקירוב) היו תקופה אכזרית ביותר ליהודים המוטבלים והלא־מוטבלים כאחד. בשנת 681 אסר המלך החדש, ארוויג (Erwig), על הפולחן היהודי בקרב שתי הקבוצות. קיום מצוות חג יהודי נענש במלקות, בתלישת שיער, בהחרמת רכוש ובהגליה. אישה שמלה את בנה הסתכנה בכריתת אפה, בבחינת עין תחת עין. המלך הבא, אגיקה, אסר על קשרי מסחר כלשהם בין יהודים לנוצרים, ובכך פגע פגיעה אנושה בסחר הבינלאומי של היהודים. בינתיים הלך והתעצם בצפון אפריקה כוחם של המוסלמים והמלך חשד שהיהודים תומכים בהם. באוזני מועצת הבישופים טען אגיקה שיש לו הוכחות לבוגדנותם של היהודים, והציע להעמיד לפניהם בררה – להשתחרר ״מן השגיאה שעשו אבותיהם״ או ״להיקצר בחרמש הצדק״, נוסחה שנודף ממנה ריח של רצח המוני. המועצה דחתה את הצעתו המרחיקה לכת, אבל קבעה שהיהודים יהיו עבדי הכתר. מעתה נאסר עליהם לקיים את יהדותם מכול וכול. נגזר שכל הילדים היהודים יילקחו מהוריהם בגיל שבע ויימסרו לחינוך במשפחות נוצריות – צו פרעוני ביומרתו, על כל פנים על הנייר.
בימי שלטונו של אגיקה נקבע לראשונה עקרון ״עבדות היהודים״((servitus iudaeorum – היהודים הם עבדי המלך. אגיקה התכוון לכך במשמעות המילולית, כלומר שהיהודים יהיו עבדים ממש; אבל למרבה האירוניה, כשנעשה הכלל הזה לעקרון יסוד באירופה הנוצרית נודעו לו תוצאות חיוביות על היהודים, מפני שבתור רכוש המלך היו נתונים להגנתו. איש מלבדו לא היה רשאי לשעבדם ולהיות בעליהם, ונאסר על אצילים עוינים ומועצות עירוניות להרוג אותם ולבזוז את רכושם. מצד אחר, שלא כמו הצמיתים האחרים, נהנו היהודים מחופש תנועה, הותר להם לעקור ממקום למקום, לעסוק במסחר ואף להשיג כל מיני זכויות והקלות. המשמעות המעשית של ה״צמיתות״ שלהם הייתה כלכלית: הכתר שמר לעצמו את הזכות לנצל ולסחוט אותם מבחינה כספית. כך אירע שהצמיתות הייתה ליהודים לנכס, הגדרת מעמד שאפשרה את עצם קיומם באירופה הנוצרית לעתיד לבוא.
המוסלמים באים
בשלהי אפריל 711 חצו לוחמים ערבים וברברים, ובראשם טאריק בן זיאד, את המצר הצר שמפריד את אירופה מאפריקה ונחתו על הצוק שנקרא בימינו גיברלטר(ג׳בּל טאריק, או הר טאריק). זה היה רגע מכריע בתולדות המערב, תחילתה של המתקפה המוסלמית הגדולה הראשונה על אירופה. כך החלו 700 שנה של שלטון מוסלמי בספרד.
טאריק ניצח והרג את רודריך, המלך הוויזיגותי האחרון, ופתח בהתקדמות מהירה לעבר טולדו, הפרס הזוהר של פלישתו. אבל מלחמת הבזק שלו הייתה נועזת מכדי להצליח בלי סיוע מקומי. צבאו מנה 12 אלף איש בלבד והוא נזקק לבעלי ברית שיחפו על עורפו ויחזיקו בערים הכבושות. בעל הברית הזה נמצא לו בסיעה של איכרים איברו־רומים שקצו בשלטון הגותים – וביהודים.
כמעט בכל מקום קיבלו היהודים את טאריק כמושיעם. בקורדובה, במלגה ואחר כך בטולדו הקימו היהודים מיליציה מקומית כדי לשמור על העיר הכבושה למען המוסלמים, ובכך אפשרו ללוחמיו של טאריק להמשיך במערכה הפעילה. כותבים ערבים שיבחו את היהודים על התפקיד שמילאו בעת הפלישה, ואילו מקורות נוצריים גינו, כמובן, את פעילותם. היהודים עצמם בחרו להגדיר את ידידיהם ואויביהם לפי יחסם כלפיהם. איך יכלו לשמור אמונים לממלכה הנוצרית שזה מאה שנה מנסה להכחידם? אבל ״בגידת היהודים״ קנתה לה שביתה בזיכרון הנוצרים, ו־800 שנה לאחר מכן, כשחזרו הנוצרים וכבשו את ספרד, הפיחו בה חיים והשתמשו בה כאמתלה לרדוף לא את היהודים דווקא, אלא בייחוד את האנוסים.
בעשרים השנים שלאחר מכן נמשכה הסתערותם של המוסלמים על אירופה. מפעם לפעם היה צבא מוסלמי עובר את הפירנאים ועולה בעמק הרון, עד אותה פשיטה עמוקה לדרום־מזרח צרפת שנבלמה בידי קרל מרטל בשערי פואטייה בשנת 732. בכך קטע מרטל, ״הפטיש הגדול״, את רצף כיבושי הערבים שהחל כמאה שנה לפני כן במדבריות ערב, וקנה לו תהילת עולם בזיכרונה של אירופה בתור מושיע הנצרות.
היהודים – לא מתוך תוכנית כוללת ומרחיקת ראות דווקא – סייעו אפוא למוסלמים בימים שאלה הציבו בפני אירופה הנוצרית את האתגר החמור ביותר. ובאותה שנה, גם זה בבלי דעת, החלו היהודים במסע שעתיד להעלותם לאחת הפסגות החברתיות והתרבותיות הגבוהות ביותר בתולדותיהם.
בעקבות החרב באו ההגירות. תחילה מצפון אפריקה ואחר כך מכל רחבי האימפריה המוסלמית זרמו ובאו אל תוך ספרד ערבים, ברברים, סורים, תימנים, סלאבים ויהודים. ספרד קרצה להם כעולם חדש ומפתה – חלק מהם נמשכו אחר השלל וההרפתקה, אחרים ביקשו להם התחלה חדשה. בעיני אנשי הסהרה והרי האטלס נודע לספרד כוח המשיכה האגדי שיש לתרבות עירונית על עמי נוודים. מוסלמים עניים מאזורים אחרים שאפו להצטרף אל הכת השלטת רבת־הזכויות. וכמו מהגרים בכל מקום ביקשו רבים מהם להניח מאחור יריבים, נושים, אבות עריצים, זיכרונות מכאיבים או את המזל הרע שרדף אותם עד כה.
גם יהודים נסחפו עם הזרמים האלה. עכשיו שהאימפריה המוסלמית נמשכת ברציפות ממערב הודו ועד חופי האוקיינוס האטלנטי חיו רוב היהודים, זו הפעם הראשונה, באימפריה אחת ובתרבות שלטת יחידה. (יהודים אשכנזים, או אבותיהם, כמעט לא היו קיימים עדיין.)14 ספרד היהודית, שהשתחררה מרדיפות הוויזיגותים, הייתה חלק מאותה ארץ מפתה; ועכשיו, באמצעות מערכת המסחר, התקשורת והמשפט של האימפריה, חודשו הקשרים בין יהודי ספרד ובין הקהילות היהודיות שבמזרח, ובהן מרכזי התורה הגדולים בבבל. לכן לא זו בלבד שספרד היהודית זכתה לתחייה דמוגרפית, אלא שבפרק זמן של מאות שנים אחדות הייתה הארץ יעד מבוקש ליהודים שעל סף הנדודים, מצב שיהודים מצויים בו לעתים קרובות.
התמורות הדמוגרפיות האלה הגיעו לשיאן בתקופת שלטונם של בני אומיה, ששלטו בספרד כ־250 שנה, כמעט עד סוף האלף הראשון. כל אותו הזמן לא סבלו היהודים משום רדיפה רשמית, תופעה נדירה בתולדות העם היהודי בתפוצות. התנכלויות חברתיות אמנם היו קיימות, אבל חסדי הממשל פיצו עליהן. השליטים מבית אומיה הסתמכו על לא־ערבים בתור עוזריהם הנאמנים ביותר. הערבים התקוממו לא פעם נגד נסיכיהם ועמדו במאבק מתמיד אלה באלה, ואילו הנוצרים, ובייחוד היהודים, היו חלשים מכדי לשאוף לשלטון; ההסתמכות על לא־ערבים בתור יועצים, אנשי כספים וכדומה הייתה חלק ממדיניות כוללת שהנהיג עבד א־רחמן הראשון, מייסד השושלת, שמילא את צבאו בברברים, ייבא לוחמים סלאבים מן הבלקן וגייס אפריקאים שחורים בתור שומרי ראשו.
חשוב לא פחות מזה היה השינוי בתרמיתם של היהודים, שהיה מעוגן גם במיתולוגיה של בית אומיה. אחת מאגדות היסוד של השושלת מספרת על חוזה עתידות יהודי שהציל את חייו של עבד א־רחמן הראשון הצעיר, ניבא את עליית השושלת לגדולה וסיפק את הצידוק לשלטונה – שינוי של ממש לעומת הדימוי השטני של היהודים בימי הוויזיגותים!
ואף על פי כן לא היה הכול ורוד. בימי בית אומיה התגבש מעמדם המשפטי הנחות של היהודים והנוצרים בחברה המוסלמית, כמו שהורה הנביא מוחמד ותיקנו צאצאיו הסונים. בקוראן נקט מוחמד לשון גסה ואלימה כלפי היהודים (מפני ששבטי היהודים של ערב סירבו להכיר בו בתור ״רַסול אללה״, שליח האל), אבל הוא הכיר במשה ובישו בתור נביאי אמת והכין את הקרקע לדוקטרינת ה״ד׳מי״. לפי התפיסה הסובלנית־המתנשאת הזאת הנוצרים והיהודים, אף על פי שהם כופרים, הם ״עמי הספר״, ולכן הם ראויים להגנת המוסלמים כל עוד הם כנועים מבחינה פוליטית ומשלמים מם גולגולת.
בזכות ״מס הכופרים״ השתלמה הסובלנות לממסד המוסלמי. המדינה נזקקה לכסף, ותומכי הגישה הסובלנית טענו שמדיניותם נכונה מבחינה דתית וגם רווחית מבחינה כספית, מעין מצווה ששכרה בצדה. אחרים, טהרנים או קנאים יותר לדתם, קראו לאסלם את כל העמים הכבושים, אבל הם היו במיעוט. הממשל המוסלמי היה זקוק לכופרים: ״יותר מאמינים – פחות משלמי מסים״, גרסה התפיסה הריאליסטית. על כל פנים הדוקטרינה הרשמית התנגדה לאסלום בכפייה: על החרב לשמש להרחבת שלטון המוסלמים, אבל האמונה באללה ובמוחמד נביאו חייבת לבוא מרצון.
התוצאה הייתה מעורבת. במאות השנים שלאחר מכן אכן אירעה התאסלמות המונית של תושבי איבריה, אם מתוך פחד, תאוות בצע, לחצים חברתיים וחששות כלכליים, ואם בשל הרצון ללכת בתלם, להצטרף אל הקבוצה השלטת או להימנע ממס הכופרים. קצב ההתאסלמות היה אטי בתחילה, אבל הוא גבר והלך ובשלהי האלף כבר היה לזרם סוחף. בשיא שלטונה של שושלת בית אומיה נאמד מספרם של המוסלמים החדשים בחמישה מיליון לפחות, רובם קתולים לשעבר ומיעוטם יהודים לשעבר.
כאן יש לנקוט לשון זהירה. למילה ״התאסלמות״ יש שני מובנים בסיפורנו, האחד דתי והאחד תרבותי כללי. נוצרים ויהודים רבים שהתנגדו לאסלאם בתור דת קיבלו והטמיעו את תרבותה, לשונה וטעמיה של העילית המוסלמית. גם את ה״הסתערבות״ – מונח כפול־משמעות אחר – יש להבין במשמעות התרבותית הרחבה ולא במובן האתני הטהור. הערבים האתניים היו מיעוט בספרד, אבל רוב בני הקבוצות האחרות נטמעו בתרבות הערבית השלטת וסיגלו לעצמם את מנהגיהם, לשונם, לבושם, מאכליהם, עיצוביהם האמנותיים ואפילו את שפת הגוף של הערבים, כמו שהובאו מבגדאד, דמשק וצפון אפריקה. המעמדות המשכילים, ובהם נוצרים ויהודים, שלטו היטב בשירה ובהרמזים הספרותיים הערביים.
השתלבותם של נוצרים ויהודים בערביות התאפשרה בזכות הצדדים החילוניים הרבים של התרבות הערבית. האסלאם אמנם רואה זיקה בין דת למדינה, אבל הוא יכול להרשות לתחום רחב של נושאים תרבותיים להיות חופשיים מהשפעת הדת, וכך אמנם אירע בתור הזהב של התרבות הערבית. אמנות, שירה, מדע, בלשנות, מוזיקה, מנהגים ואומנות עמדו בראש מעייניהם של בני המעמד הערבי המשכיל, ויהודים וקתולים יכלו להשתלב בו בלי לוותר על ייחודם הדתי. החילון היחסי בתחומים רחבים של החיים, שהאסלאם הפונדמנטליסטי של ימינו דוחה בשאט נפש, היה קיים בתור הזהב של האסלאם ובוודאי היה אחד מסיבותיו.
התבוללותם של הנוצרים בערביות הולידה בספרד את תופעת ה״מסתערבים״(mozarabs) נוצרים דוברי ערבית, לבושים ונראים כערבים לכל דבר, הולכים לכנסייה להתוודות או להשתתף במיסה, ואחר כך, בשווקים ובבתים ובגנים ובנסיבות חילוניות אחרות הם נוהגים כמו שאר האוכלוסייה, מזמרים ומדקלמים שירים בערבית או מתווכחים על סוגיות בדקדוק הערבי.
* הכוונה ללא־מוסלמים שנטמעו בתרבות הערבית. אין לשמוע בכך הסוואה או העמדת
פנים, כמו שמשתמע מן השימוש הצבאי הנפוץ במילה בעברית של ימינו.
תופעה דומה התקיימה גם בקרב יהודים, אם כי לא יוחד לה מונח נפרד. בסופו של דבר התבוללו יהודי ספרד בתרבות הערבית עד כדי כך שיש מידה של צדק בגישתם של היסטוריונים ערבים בני ימינו כשהם מונים את אבו עמראן מוסא – הידוע יותר בשם רבי משה בן מימון או רמב״ם – בין גדולי תור הזהב של ספרד הערבית.
Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Pour les Juifs marocains, ces propos sonnaient comme l'annonce d'un nouvel âge d'or. Eux, qui malgré les progrès de la période du Protectorat, avaient été tenus en marge par les Français et par les nationalistes, voilà que le sultan Sidi Mohamed ben Youssef les proclamait citoyens à part entière. Mieux, le Maroc indépendant, sultan et partis nationalistes confondus, leur disait que le pays avait besoin de leurs compétences pour se développer. Avec leur étemel optimisme, les Juifs étaient prêts à relever ce défi. Francophiles, sionistes, traditionalistes, religieux, tous répondirent présents. Malgré la générosité des intentions, tout concourut pour faire échouer ce pari et faire de cet épisode unique un bref âge d'or de moins de deux ans.
« Remarocanisés », les Juifs marocains avaient naïvement pensé que, comme eux, leur pays avait opté sans retour pour la modernité à l'occidentale, et s'était ancré à une francophonie garantissant l'ouverture sur le monde. L'arabisation et le « tiers-mondisme » leur donnèrent une impression de recul et d'enfermement. Confiants dans les promesses qui leur avaient été faites, ils avaient pensé que, malgré son appartenance au monde arabe, le Maroc ne les couperait pas totalement de l'État d'Israël, vers lequel allait leur solidarité naturelle et où des dizaines de milliers des leurs s'étaient installés. Le Maroc nouvellement indépendant n'était pas disposé à payer ce prix pour fidéliser et fixer ses juifs. Le divorce était inévitable. Au moins, il se fit à la marocaine – relativement en douceur.
Dans un premier temps, ce fut l'enthousiasme qui prévalut au sein de la communauté juive, un enthousiasme conforté par le discours du Trône du 18 novembre 1955, le dernier prononcé par le sultan avant le recouvrement de l'indépendance :
En ce jour béni Dieu Nous comble de ses bienfaits en Nous permettant, après une douloureuse séparation, de revenir dans notre chère patrie, au milieu de Notre peuple, ce peuple qui n 'a jamais cessé de Nous attendre, comme nous n 'avons jamais perdu l'espoir de le retrouver; et qui a largement payé de retour Notre fidélité à son égard… Le moment est venu de mobiliser toutes les énergies pour construire le Maroc nouveau, Cette entreprise exigera une transformation profonde des habitudes, des institutions et des méthodes de gouvernement, de même qu’elle impliquera une émancipation de l’individu, lui assurant dans la sécurité, la jouissance de toutes les libertés. Ainsi, le Maroc parviendra à réaliser l'indépendance que Nous n ’avons cessé de revendiquer, non seulement comme le droit naturel de tous les peuples sans distinction, mais encore comme le moyen le plus sûr de les faire bénéficier, à la fois de l’évolution du monde moderne, et des avantages d’un régime démocratique excluant toute discrimination raciale et s’inspirant de la Déclaration universelle des droits de l’homme, Notre premier objectif est la constitution d’un gouvernement marocain responsable et représentatif expression mathématique de la volonté du peuple. Il aura à remplir trois missions à la fois :l.la gestion des affaires publiques ; 2. la création d’institutions démocratiques issues d'élections libres, fondées sur le principe de la séparation des pouvoirs, dans le cadre d’une monarchie constitutionnelle, reconnaissant aux Marocains de toutes confessions les droits de citoyen et l’exercice des libertés politiques et syndicales. Il est évident que les Marocains israelites ont les mêmes droits que les autres Marocains ; 3 La troisième consistera à ouvrir avec le gouvernement français des négociations sur l’indépendance du pays…
Dès le lendemain, le Conseil des communautés fit parvenir à Mohammed V un message de gratitude très révélateur des espoirs nourris par les Juifs marocains, y compris ceux qui étaient sensibles à la cause sioniste :
Les communautés israélites du Maroc sont heureuses d'exprimer à Votre Majesté leur sentiment de fierté et de profonde gratitude pour le message adressé à leur intention dans le discours de la fête du Trône. Ce message ne fait que confirmer les dispositions constantes de Votre Majesté à l’égard d’une communauté qui, en reconnaissance pour Votre noble attitude en sa faveur en des heures critiques, a gardé à Votre Majesté des sentiments d’attachement indéfectibles. Consciente des difficultés de toute nature que connaît le Maroc au seuil de 1ère nouvelle dans laquelle il s’engage, les communautés israélites du Maroc voudraient assurer Votre Majesté de leur entier dévouement aux tâches qui seront entreprises sous Vote haute égide.
Le 2 mars 1956 fut publiée la déclaration commune reconnaissant formellement l’indépendance du Maroc, « laquelle implique en particulier une diplomatie et une armée, ainsi que la volonté de respecter et de faire respecter l’intégrité du territoire marocain, garantie par les traités internationaux ».
Le retour du sultan porteur de la bonne nouvelle, le 5 mars 1956, souleva presque autan: d’enthousiasme que son retour d’exil. Partout, ce furent des manifestations de joie où se mêlaient dans la franche fraternité Marocains – musulmans et israélites – et Français, qui voyaient maintenant dans la personne du sultan la meilleure assurance pour leur avenir.
Dans son discours radiodiffusé du 7 mars 1956, Mohammed V mit avant tout l’accent sur la nécessité du maintien de l’ordre et de l’union, « vertu essentielle au salut de la patrie » :
En quittant le Maroc, Nous avons laissé derrière Nous une nation sous la tutelle, qui s'interrogeait sur son avenir et se demandait quand serait tenue la promesse qui lui fut faite à la suite de Notre retour d’exil. Aujourd’hui, nous retrouvons Notre chère patrie et Notre peuple qui a tant attendu, et la France a reconnu au Maroc son indépendance, le droit de jouir de tous les attributs de sa souveraineté, de même qu ’elle s'est engagée à garantir son intégrité territoriale et à la faire respecter. Nous voici arrivés au stade des réalisations où Nous pouvons gérer Nous-mêmes nos propres affaires. C'est ainsi que Nous exercerons Notre pouvoir législatif sans restriction aucune, constituerons une armée nationale et assurerons Notre représentation diplomatique. Ces résultats auxquels Nous sommes parvenus ont dissipé tous les doutes et toutes les équivoques. L’inquiétude et l’espoir ont laissé place à la certitude et à la foi en Notre pays et son avenir.
L'optimisme était de nouveau de rigueur, comme devait l’exprimer Jacques Dahan dans l’éditorial de la Voix des communautés :
Élevé à la citoyenneté intégrale par la grâce de Sa Majesté le Sultan, et de par la volonté démocratique du peuple, le judaïsme marocain saura, j’en suis convaincu, se monter digne de sa promotion. Les juifs sont reconnaissants à ceux qui leur tendent une main fraternelle et ils s’emploient avec ardeur à mériter la confiance qu'on leur témoigne. Le dernier discours du Trône les débarrasse de leurs complexes et leur ouvre les perspectives d’une intégration parfaite dans la communauté marocaine.
קהלות צפרו – מקורות ותעודות ר' ד.עובדיה-,תעודה מספר 15-16
תעודות אלה אותן, רבי דוד עובדיה ז"ל מביאן בשני כרכים, " קהלת צפרו" כרך א' וב'. 691 תעודות במספר, אינן התכתבות סתמית בין אנשים משועממים, אלא, תיאור מצבם של יהודי צפרו בעיקר תחת שלטוטן האסלאם…ובעיק תחת שליט , עוין ועוכר את היהודים, ומתנכל להם בהטלת מסים כבדים מנשוא, וכמובן שליהודים לא הייתה ברירה אחרת אלא למלא את בקשתו עד תום, עד כדי משכון בגדיהם הפריים, כפי שאנו נוכחים בתעודה מספר 15…
בתעודה מספר 16, אנו למדים, על סדרי השלטון הפנימי של הקהילה, כאשר ישנו גוף שמקבל החלטות ומיישמן על ידי הנגיד שנבחר…גם לנגיד יש גבולות, והוא חייב בהתייעצות עם הגוף הנבחר, ואין כאן שלטון יחיד….במסגרת זו, התנהלות הפנימית של הקהילה, הינה פסק דין אשר מקובל על כולם, בשיתוף פעולה עם הנגיד הממונה מטעם הגוף הבוחר, גוף זה לא היסס לעתים, להטיל קנסות כבדים, על "מתמרד" ואפילו מסירתו לשלטונות המקומיים…וזה היה בסמכותו הבלעדית של הנגיד….
תעודה מספר 15
התקפ״ט-1829
ידי״ן אחי ואור עיני רוחי ונשמתי עצמי ובשרי המו״ן ה״ר אברהם מאמאן נר״ו ישמרהו השוא״ל אכי״ר.
אחר נשיקת פניך הנעמים ישמרך מלא רחמים ויתנך לחן לחסד ולרחמים ובוי י״ץ יסייע ורו״ש ל ידי״ן רחימא דנפשאי ה״ר אלישע אסודרי ור״ש לכל דורש ושואל בשלומינו, סבאב לסטור אוצלנא עז בראתיך ופהמנא סאיין פיהא ועלא דמת לפלוס אידא תרא אס כא יודי בינא האד לגוי עלא דמת לפלוס ולדאבא מא עדרו באיין מא זברנא חד ולדאבא עלא דמת כליפא אידא הדאה אלה רגבו יאר יעטיך דך סך —תתקם— נסיבו עאווד חתא באס נסדולו פמו בין אשעא וכתהא חתא יפרז אלאה רדוד לחוויזאת די סיפדנאלך יאך תחרס תביעהום וזלטיטא וזוז דלקמאייז די כתי מ… יאך תזביר למען תרהנהום ויוצלוך מעא ישועה בן ברוך ברנוץ דייאלי וקמזא די כא יסאל עליהום סך —קקם—נ— יאך תביע לקמזזא מעא דוך אדקאדיק לוכרין… ולחווזאת די בקאוו ווידא מא כמלולוס… וואחד לחאזא מן דוך אזוז… לאיין תערף אילא מא בקא חתא באב גיר באב אלאה ומא עמלנא פתארא ויום ד׳ בע״ה ראהום יכלטו עליך הדוך בחרא יאך יכמלו לפלוס די כליפא אוו יקרבולהום… זאת ליום ומא חבסי יקבדהא וראה אוצלנא אטוואל ותבדיל ומסעוד גבאי קאלך כאן… עלא דמת למסייא די קולת קאליך בוי י״ץ ליום מא תרומליך מסייא ליום… עלא די פאס… וכליה די תמא כא נערפוה באיין ראך גאלס כתר… די כא ימסי יומאיין אוו תלאתא כא יקנט וואעסאך תלת סהור… באין מאווסי גיר בני סאדין ליכון סיבת תטיר מעא טיור אשמא… מליח והקב״ה יחסבו מן כפרת עון עליך ולילנא לאיין תעלם באיין… בראתך עלא בוי י״ץ כא יבכי עליהא קד מא פיהא מן כלמאת… כא יחתאז בנאדם יקבלו בלעקל וסבר כתר מן כולסי… אנתין מן יעבי חת לכבאר ווזיבו ומן יוקף ומן יזרי…מא כא תנסיד באב מן גיר באב אלאה ודייאליך תדור חתא האגדא והאגדא וואלאבוד אידא כאנסי לכתיר יכון לקליל ולא תקנטוסי דאבא יפאזי הקב״ה מא נסדת באב חתא נחלת די כא… אנוויווה אוו כא נכממוה גיר הקב״ה כא יפתח עלא… די וואער גיר נכמלו האדשי דלקאייד וליכון כמלנא האדסי פאזאהא אלאה… מן די יקדם וואחד פינא לאענדיך וליכון זברנא באס נכמלו סך —דוו—… פלאה לכיר באיין סי מא נזידו ולא תקנטסי לא קנטא מן רחמת אלאה… גיר לתאמארא ודאבא יפאזי הקב״ה גאזו לבחור וואעסא אסוואקי…
תרגום
ידיד נפשי אחי ואור עיני רוחי ונשמתי עצמי ובשרי המשכיל ונבון הרי אברהם מאמאן נטריה רחמנא וישזיבניה ישמרהו השומר אמת לעולם אמן כן יהי רצון.
אחר נשיקת פניך הנעימים, ישמרך מלא רחמים, ויתנך לחן לחסד ולרחמים ואבי דורש בשלומך ורב שלום לידיד נפשי רחימא דנפשאי הר׳ אלישע אסודרי ור״ש לכל דורש ושואל בשלומינו, סיבת שורות הללו, שהגיע לידינו יקרת מכתבך והבננו מה שכתוב בה. ועל דבר הכסף, אם תראה הצרות שגורם לנו הגוי על הכסף, לא מצאנו שום אחד שידאג עבורנו, ומפאת כליפא אם ירצהו הא־ל הפצר בו שיתן אותו סך — תתקם — שיהיה בידינו במה להשתיק את פיו בין שעה לשעה אחרת עד שיאיר ה׳ פניו אלינו ואותם הבגדים ששלחנו תשתדל למוכרם והצעיף ושתי החולצות של אחותי… תראה למצוא מי שימשכן אותם. ויגיע לידך עם ישועה בן ברוך מעיל שלי וחולצה שהם ממושכנים בידו על סך —קקם— נ — אם תמצא למי למכור את החולצה עם שאר פכים קטנים האחרים… ושאר הדברים שנשארו. ואם לא יספיקו לו אחת מן השנים… יען שתדע שלא מצאנו שום דלת לדפוק עליה זולת דלתו יתברך, והוא לא נתן לנו מנוחה. ויום ד׳ בעזרת ה׳ יגיעו לידך אותם הדברים. אולי ישיגו תשלום הכסף של כליפא. או יהיו קרובים אליהם… באה היום ולא רצה לקבלה. וכבר הגיע לידינו החבל והבגדים המכובסים, ומסעוד גבאי אמר ש… ועל דברת הנסיעה שאמרת, אבי אומר לך שכעת לא תתאים שום נסיעה… הגם שאנו יודעים שאתה יושב על גחלים. מי שהולך שם יומים או שלשה משתעמים, מה יהיה אם ישאר שם שלשה חדשים … ולא רק אצל בני מאדן אם היה, איפשר תעוף עם עוף השמים מה טוב. והכל יהיה כפרת עון עליך ועלינו, והנני מודיע לך… שהקריתי מכתבך על אבי ישמרהו צור והיה בוכה על כל מלה ומלה… צריך לקבל את הכל מתוך ישוב הדעת, והסבלנות יותר מהכל… ולולי אתה מי יכול להוליד ולהביא את מה שמתרחש ומי יעמוד ומי יתרוצץ, ולא נסגרת דלת עד שנפתחה אחרת על יד השם ועל ידך שאתה מסתובב הנה והנה ואם לא תועיל לכל תועיל למקצת, ואל תתייאשו, כי רחמי שמים מרובים. ומאת ה׳ מתרחשים גם דברים שלא חשבנו עליהם, מה שקשה עלינו כעת הוא מה שחייבים למסור לשר, ואלו גמרנו אתו היתה לנו הדוחה. אם היה באפשרות שאחד ממנו היה בא אצלך ואם היה באפשרות להשלים הסך — דוו — יהיה טוב. ולא היינו צריכים להוסיף, ואל תייאש מרחמי שמים, ובן אדם לעמל יולד. וה' ירחם, עברנו ימים וכל שכן נחלים [עברו כבר הצרות הגדולות ועמדנו בהם ולפנינו נשארו רק הקטנות ובודאי נעמוד גם בהם].
תעודה מספר 16
התרכ׳׳א בע״ה – 1861
כאשר גברו רחמי שמים עלינו והוסר השר הצורר, ועמד על כנו סי׳ לקאייד אלחאז, חמאד ן׳ וואעזיז עז״א, ונתמנה לנגיד בעמו הנבון וחשוב ומעולה הר׳ יצחק בה״ר נסים משה ה״ן שקרון נר״ו, נועדו יחדיו יחידי קהלינו יש״ץ ה״ה ה״ר אברהם בה״ר ישועה ה״ן עולייל והר׳ אהרן בהר׳ מרדכי ה״ן אלבאז וה״ר רפאל בהר׳ ברוך ה״ן עמרם והר׳ ישועה אחיו והנגיד המעולה הר׳ יצחק בן שקרון הנז׳ והר׳ משה בהר׳ אהרן הן׳ אזולאי והר׳ שלם בהי׳ משה ה״ן שטרית וה״ר משה ברי׳ יששכר ה״ן אדהאן וה״ר רפאל בהר׳ דניאל ה״ן זכרי והר׳ משה בהר יעקב הכהן והי׳ יונה בהי׳ משה ה״ן גבאי והי׳ יהודה בהי׳ אברהם ה״ן סיסו ועלתה הסכמתם שמהיום הזה והלאה יהיו מתנהגים על דרך זה שכל ענין קטון וגדול של צורכי צבור ויחיד יהיה נחתך עפ״י האנשים הנז׳ יובן שכל הדבר הקשה יתיעץ הנגיד הנז׳ עם האנשים הנז׳ וכאשר יגזרו כן יקום ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע נוכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל גזירתם ועקימת שפתותיהם הרשות נתונה ביד הנגיד והאנשים הנז׳ לקונסו ולהענישו עונש הגוף ועונש ממון וכל הדבר הקטון יהיה נחתך על פי חמשה אנשים אשר בחרו להם מתוך האנשים הנז׳ ה"ה הר׳ אברהם הן׳ עולייל והר׳ ישועה הן׳ עמרם והר׳ שלום הן׳ שטרית והר׳ אהרן אלבאז וה״ר משה הכהן הגז׳ באופן שרוב צורכי צבור יהיו נחתכים עפ״י החמשה האנשים הנז׳ במעמד הנגיד הנז׳ וכל איש אשר ימרה את פיהם הרשות נתונה בידם להענישו כפי ראות עיניהם, זולת איזה דבר גדול שיהיה במעמד כל יחידי הקהל הנז׳ ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י יחידי קהלינו הנז׳ ובכח הקוש״ח הודו בהו״ג לקיים ולאשר ההסכמה הנז׳ בל תמוט עולם ועד, והואילו לבאר שכל דבר אשר יסכימו עליו יחידי הקהל הנז׳ ולימטי ליהו שום הפסד ודררא דממונא שלא יבוא ולא יהיה ב״מ הסכימו בכח הקו״שח שעל כללות הצבור ליהדר דלא לימטי ליהו כ״א ריוח והצמ״ר ונ״ה בקוש״ח – בקניין שלם ושבועה חמורה – כ״א למש״י מיד יחידי קהלינו יש״ץ ומיד הנגיד הנז׳ י״א באו״ה – באופן המועיל – ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בשנים ועשרים יום לחודש סיון המוכתר בכש״ת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ואחת ליצי׳ וקיים אצ״ל שנקוש״ח ה״ר חיים בהי׳ כליפא ה״ן הרוש והסכים על כל האמור לעיל וק״ש
רפאל משה אלבאז ס״ט ישועה בלא״א משה אגייני נר״ו י״ץ סי״ט
נקוש״ח כ״א למש״י כה״ר ישועה בה״ר אהרן ה״ן אלבאז והר׳ אליהו בהי׳ אהרן ה״ן שלוש ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכימו על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו״ה, אצ״ל שאעפ״י שכתוב לעיל שכל דבר קטון יהיה נחתך עפ״י חמשה האנשים שהובררו כנז״ל עוד הוסיפו עליהם אליהו שלוש הגז׳ שגם הוא יהיה נמנה עמהם ונ״ה בקוש״ח באו״ה ולראיה עה״כ ה״פ והיה זה בזמן הגז״ל מע״ל וקיים,
ישועה אגייני סי״ט יוסף מרדכי אלגאז סי׳׳ט
עוד נקושח כ׳׳א למשי׳ הר׳ אברהם בה׳׳ר יצחק ה״ן אלבאז ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכים על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו׳׳ה וג״ה בקוש״ח מיד אברהם הנז׳ ולראיה עה״כ ח״פ והיה זה בזמן הנז׳ מע״ל ושו״ב ואמת ויציב ונכון וקיים
ישועה אגייני סי״ט יוסף מרדכי אלבאז סי״ט
Robert Assaraf Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822
Brit
Revue des juifs du Maroc
Redacteur: Asher Knafo
Un autre notable juif, rabbi Shmouel Danino, fut sauvé in extremis de la pendaison par ses élèves. Déguisés en soldats, ceux-ci pénétrèrent dans la prison et expliquèrent aux gardes que le sultan avait émis le désir de s'entretenir avec le prisonnier. Leur ruse réussit et rabbi Shmouel Danino en fut quitte pour se cacher durant plusieurs mois à Ouezzane. Cet héroïque épisode fitdire à ses contemporains que ce rabbin n'a eu que cinq disciples alors qu'il en avait formé des 
centaines – ceux-là même qui avaient risqué leur vie pour lui à l'heure de l'épreuve
Le traumatisme ressenti par les communautés juives du Maroc devant ces persécutions barbares a été immortalisé dans les vers du plus grand poète meknassi de l'époque, rabbi David Hassine, qui mourut quelques mois après la fin de ce règne dévastateur.
Qui jamais entendit parler d'un pareil forfait ?
Qui a vu semblable ignominie ?
Les brigands furent autorisés par les autorités
A agir à leur guise. Ils se livrèrent à tous les excès.
Ils se livrèrent au pillage jour et nuit,
Dévorèrent Israël à pleine bouche
Dans les rues ; fuyaient toutes dévêtues,
Des femmes chéries… terrorisées par l'ennemi en furie.
Les mères furent écrasées avec leurs enfants
Ils nous battaient à mort,
Avec mépris ; de façon délibérée
Les chefs de la communauté ont été chargés de chaînes
Livrés au mépris et à l'humiliation
La colère du sultan s'est enflammée
Il a pendu plusieurs hommes aux portes du mellah..
Une mort atroce, si cruelle.
Les malheurs et l'affliction ont frappé (les juifs du Maroc)
Si bien que nombre d'entre eux ont abjuré leur foi.
D'autres sont morts en martyrs
Pour sanctifier le nom du Tout-Puissant
Souviens-toi mon Dieu. N'oublie pas ton Alliance !
Sauve, sauve Ton peuple
Traduction d'Andre Elbaz
Les exactions de Moulay Yazid ne visaient pas simplement les Juifs. Il s'en prit aussi aux Musulmans fortunés. Il n'en fallait pas plus pour qu'une opposition se déclare. Début février 1792, son frère, Moulay Hicham, souleva le Sud contre lui. Moulay Yazid se porta à sa rencontre ; plus décidé que jamais à en finir avec les juifs comme le rapportent la Chronique de Fès :
"En effet, lorsqu'il partit pour Marrakech, il dit à ses officiers durant le voyage : vous savez qu'au mois d'Adar, les Juifs célèbrent leur Pourim à cause de Haman qui avait voulu les exterminer et qui fut tué lui-même. Il avait juré qu'à son retour de Marrakech, il ferait ce que Haman avait projeté de leur faire"
La manière dont il se conduisit avec la population, juive et musulmane, de Marrakech conquise par surprise, ne laissa aucun doute sur la réalité de ses desseins sanguinaires. La ville livrée au pillage ; il fit massacrer tous les partisans de son frère qui avaient réussi à s'enfuir. Sans prendre de répit ; il ordonna de nouvelles exactions contre les notables de Fès ; de Meknès et de Mogador. S'étant comparé à Haman, il s'attira le même sort. Alors qu'il conduisait ses troupes à la victoire contre son frère, un tireur isolé le blessa d'un coup de fusil au bas-ventre. La blessure parut au départ légère mais, le lendemain, Moulay Yazid succomba dans d'atroces souffrances. Dès l'annonce de la mort du tyran, des contre-ordres furent envoyés pour annuler ses derniers décrets. Dans tout le pays, ce fut un cri de soulagement car ses exactions avaient été loin de se limiter à la population juive. Ses habitudes de banditisme, ses fantasmes sanguinaires ; sa cruauté sans bornes l'avaient rendu odieux à l'ensemble des Marocains. Pour la communauté juive, plus particulièrement celle de la capitale déchue, c'était la fin du cauchemar. Elle eut la chance de trouver en son successeur un souverain assez sage et assez avisé pour lui permettre de reprendre son souffle et de panser ses blessures.
Le règne de Moulay Slimane (1792-1822) commença sous de heureux auspices pour la communauté juive marocaine. Les Juifs fassis furent ainsi autorisés à revenir dans le mellah qu'ils avaient dû quitter à contrecœur.
La mosquée édifiée au cœur du quartier juif fut détruite, une mesure exceptionnelle, justifiée par le fait qu'elle avait été construite sur un terrain acquis illégalement. De même, en contradiction avec la loi, les Juifs qui avaient été contraints de se convertir pour échapper à la mort furent autorisés à revenir à la religion de leurs ancêtres.
Les Juifs meknassis furent aussi l'objet des sollicitudes du nouveau monarque. Ils se plaignaient depuis longtemps de ce que le gouverneur de la ville leur ait refusé l'autorisation de reconstruire un pan de la muraille entourant le mellah qui s'était écroulé à la suite de très fortes pluies. Ils avaient tout au plus obtenu la permission de placer près de cette brèche des gardiens juifs vêtus comme des Musulmans afin de décourager d'éventuels agresseurs. Non seulement Moulay Slimane ordonna la reconstruction, aux frais du Makhzen, de la muraille mais, en attendant, il ordonna à des soldats de se garde de prendre la place des gardiens appontés par la communauté. Cet acte de générosité suscita une légende rapportée par rabbi Yossef Messas. Selon la rumeur populaire, alors qu'il s'apprêtait à partir en guerre contre la tribu rebelle des Zemmour, Moulay Slimane aurait croisé, très tôt le matin, un Juif accompagné de son fils âgé de 4 ans. Interrogeant le passant juif sur les raisons de sa présence si matinale dans les rues, le souverain apprit que le père avait voulu, en lui achetant des beignets, récompenser son fils qui avait appris par cœur la péricope de la semaine.
Celle-ci était la péricope Ki Tétsé dont l’enfant récita et traduisit au monarque les premiers versets : «Quand tu sortiras en guerre contre tes ennemis, l’Etemel les livrera en ton pouvoir et tu feras de nombreux prisonniers ».
Moulay Slimane y aurait vu un heureux présage et, de fait, le sort des armes lui fut favorable. Ce serait par gratitude envers cette prédiction qu’il aurait pris à sa charge les frais de reconstruction de la muraille. Authentique ou non, l’histoire illustre la bienveillance dont le monarque fit preuve envers les Juifs, une bienveillance qui lui valut le titre de « Juste parmi les nations ».
Plusieurs princes contestèrent l’autorité de Moulay Slimane, tel Moulay Salama qui fit alliance avec les Amhaous et mit le siège devant Meknès avant d’être défait. Ayant assis son pouvoir, Moulay Slimane s’efforça de protéger son pays contre les influences extérieures. S’il rétablit dans leurs prérogatives les marchands juifs de Mogador, ce fut essentiellement pour se débarrasser des négociants chrétiens dont il jugeait la présence dangereuse. Bien informé de la situation internationale, il avait vu dans la Révolution française un phénomène particulièrement inquiétant dont il voulait préserver son pays. Il est d’ailleurs significatif que certains échos des événements survenus en France arrivèrent auprès des Juifs marocains et suscitèrent chez eux un début de ferveur messianique vite dissipée ainsi que le montrait ce passage d’une chronique juive de l’époque :
En 1798 et 1799, nous avons attendu la lumière et elle n'apparut point. Nous avons pensé que c'était la fin de notre espoir, qu'à Dieu ne plaise ! Car, d'après une lettre que nous avait envoyée un rabbin de France, il était écrit, entre autres, qu'en 1788, lors de fouilles à Paris, une grande pierre avait été trouvée. Il était inscrit sur elle que, cette même année, éclaterait une guerre entre trois royaumes la Turquie, la Russie et Rome. En 1790, une autre guerre devait éclater entre Rome la France et l'Afrique. La pierre annonçait que le pape mourrait en 1791, qu’en 1792, il y aurait des guerres dans le monde entier et qu'en 1793, tout le genre humain y sera mêlé. Enfin, en 1794, un grand tremblement de terre et une éclipse se produiraient dans le monde entier. En 1795, trois pays seraient enfeu et l'eau deviendrait du sang : En 1796, apparaîtraient Gog et Magog. En 1797, tous les hommes reconnaîtraient la royauté de Dieu et en 1798 et 1799 Dieu rassemblerait tous les dispersés de son peuple
Pendant toutes ces années, nous sont parvenus des échos des guerres qui se déroulaient en Europe. Nous nous sommes dit que les prophéties avaient commencé à se réaliser et nous nous sommes préparés. Mais, par nos péchés qui se sont multipliés, ne se sont réalisés que la faim et les épidémies et les guerres entre les Philistins, nos méchants voisins .Que Dieu nous prenne en pitié et nous envoie rapidement notre Messie..
Ce texte est un assez bon révélateur de la fièvre messianique suscitée dans le monde juif par la Révolution française. Tout comme les monarques européens du temps, Moulay Slimane jugea préférable d’établir un «cordon sanitaire » entre son pays et les nouvelles idées. Il n’était pas question de changer quoi que ce soit à la situation des Juifs même si ces derniers, en France, étaient désormais considérés comme des citoyens à part entière. L’attachement de Moulay Slimane à une vision traditionnaliste et conservatrice de l’islam l’amena d’ailleurs à généraliser l’habitat séparé des Juifs et des Musulmans dans la quasi-totalité des villes marocaines, à l’exception de Safi et de Tanger. C’est sous son règne que furent ainsi créés les mellahs de Rabat, Salé, Tétouan et Mogador.
Ces mesures ne suscitèrent pratiquement aucune opposition au sein des communautés juives concernées. Elles liaient leur sort à celui du souverain. En 1820, une fausse rumeur annonça la mort du sultan à Marrakech, où il guerroyait contre un de ses frères entré en dissidence. Les Oudaya, qui n'avaient pas pardonné aux juifs, de les avoir délogés du mellah de Fès, en profitèrent pour attaquer celui-ci : A Meknès ; l’affaire suscita des scènes de panique comme le rapporta un témoin, rabbi David Messas : « dès l'annonce de cette nouvelle ; le mellah devait rester fermé 40 jours à l'égal des 40 punitions prévues dans la Torah ». Quand, deux ans plus tard ; la mort du sultan fut cette fois confirmée ; le même témoin ajoute que « les portes du Mellah ont été fermées sur ordre des rabbins. Tous les juifs ont pris leurs biens et se sont réfugiés avec femmes et enfants chez leurs amis musulmans. Il n'est resté en ville que très peu de personnes – que Dieu nous prenne en pitié et nous envoie son sauveur ! ».
Le souverain défunt fut pleuré par ses sujets juifs comme le notait rabbi Yéhouda Obed Ben Attar dans la Chronique de Fès :
Bien que la coutume ne soit pas de prier pour le souverain ; ainsi qu'il est écrit dans les livres liturgiques, pour celui-ci, nous prions à la synagogue ; le shabbat et les jours de fête, car il mérite la bénédiction du Maître de la Royauté….
Dans sa farouche volonté de préserver le Maroc traditionnel ; Moulay Slimane s’efforça de l'isoler complètement et de retarder sa rencontre avec le monde moderne. S'il ne put totalement y réussir dans les villes du littoral, il préserva plus longuement les villes de l'intérieur, dont Meknès, de toute influence extérieure.
Fin de l'article
דפים מיומן-ג'ו גולן
כל מה שאני כותב נובע בקו ישר מילדות,…
נרמה לי שלו איבדתי את זיכרון שנותי הראשונות, לא הייתי יכול לצייר קו…
הילד מכתיב והמבוגר כותב״.
ז׳וליין גרין – יומן 244,79,1
אלבום משפחתי
הנה חומרי הגלם של הזיכרון: אלבום עמוס תמונות שהצהיבו עם הזמן, דמויות בלתי מזוהות, מכתבים שבמקרים רבים אינם קריאים, גלויות דואר שאין יודעים מי כתב אותן – ביידיש, ברוסית, מתובלות במלים בעברית.
ויש כמובן גם סיפורים, אלה המעוגנים בזיכרון, שמספרים אותם לרגל אירוע – חתונה, לידה או שיבה. מקשיבים. הזיכרון שומר. לפעמים הוא מפליג למחוזות אחרים. המטרה היא לדובב את התמונות הישנות, לפענח את המכתבים, לנסות לשים את הזיכרונות בהקשרם. אבל יש חסרים, מאורעות שאינם עוקבים, שסותרים זה את זה, מצבים שנראים משוללי היגיון. איך מתמצאים בהמון הזיכרונות האלה שמרחיקים לכת, הרחק בנבכי הזיכרון, כשאין עוד אדם שיכול לספרם?
כמבוא ליומן, הנה סיפור דרכן של שתי משפחות, לויצקי וגוּלדין.
הראשון מתחיל ברוסיה של סוף המאה התשע־עשרה. סבא וסבתא לויצקי גרו בייקתרינוסלב, עיירה על גדות הדנייפר בדרום אוקראינה. לסבא זכריה, שכוּנה זליג, היה בית־מלאכה לנרות. הוא סיפק נרות לקהילה היהודית הקטנה שחיתה בעיירה הזאת, וגם לכנסיות המקומיות, שקנו ממנו את תוצרתו.
סבתא רות־לאה הייתה בת למשפחת בילינקי, משפחה בורגנית ידועה ונכבדה בדרום אוקראינה. היו לה כמה אחים ואחיות. הסיפורים שנלחשו שוב ושוב נסבו על אחות צעירה, מרים שמה, שהצטרפה לקבוצת עולי־רגל נוצרים בדרכה לפקוד את המקומות הקדושים. מרים מעולם לא שבה מן המסע הזה. במשפחה ליחשו שנשארה בלבנון ונישאה שם לנוצרי. היא מעולם לא נתנה אות־חיים.
בחורף 1974, בעת ביקור אצל ז׳ורד ובולה חנין, ידידים מצרים הגרים בפריז, פגשנו את הנרי נקש. בני הזוג חנין בחרו את פריז להיות להם מקום גלות, כי לא יכלו לשאת את משטרו של גמאל עבד־אל נאצר. הנרי נקש היה מהנדס לבנוני שהיה אחראי על הטיית מי הליטני. הירדן ניזון ממימיו של נהר הליטני, ומיום ההטיה נועד למנוע מישראל את השימוש במים שמקורותיהם בשטח לבנון. כשהוחל בהטיה, הוכרז בישראל מצב כוננות. ההגנה על מקורות המים הייתה סעיף חשוב בסדר היום המדיני של דוד בן־גוריון.
המהנדס הלבנוני לא ציפה לפגוש ישראלים בבית ידידיו המצרים. היו שתיקות ארוכות. בשלב מסוים שאל אותי נקש מה מוצאי. ״רוסי״, עניתי. מבטו נעשה ער. ״גם לי יש שורשים רוסיים רחוקים. סבתי באה מאוקראינה״. בולה המארחת, בנימה הידידותית שלה, שלא הייתה נקייה משמץ של עוקצנות, אמרה לו: ״היא הייתה יהודייה, סבתא שלך, לא?״ נקש היסס רגע ואמר: ״נכון, היא הייתה יהודייה״.
״מאיפה באוקראינה היא הייתה?״ שאלתי אותו.
״מעיירה על גדות הדנייפר, שאפילו לא מופיעה במפות. במקום הזה בנה סטלין מאוחר יותר את המפעל ההידרו־אלקטרי הגדול ביותר באירופה. אז קראו למקום ייקתרינוסלב, היום דנייפרופטרובסק. היום זה מקום חשוב״.
״איך קראו לה, לסבתא שלך?״
בהיסוס, כאילו מכריחים אותו לדבר, ענה: ״מרים בילינקי. אנחנו קראנו לה זינה״.
״הזיכרונות שלנו מתלכדים״, אמרתי. ״סבתא רות־לאה לויצקי הייתה אחותה הבכורה של מרים״.
מתח והתרגשות עמדו באוויר. זאת בהחלט הייתה הפתעה. בולה הזדעקה: ״אז אתם בני דודים, אלוהים אדירים! ולחשוב שלפני פחות מחמש דקות הסתכלתם זה על זה כמו שני פסלים מאובנים!״ ז׳ורז׳ מילא את הכוסיות, וכולנו שתינו לחיי המפגש הפחות צפוי שאפשר להעלות על הדעת.
שנתיים לאחר אותה פגישה הופיע בעיתון ״L'Orient״, ששייך למשפחת נקש, סיפור על הנרי שנורה מטווח קצר בדרכו למועדון הטניס שלו, בפרברי ביירות.
מזיכרונות הילדות נותרו לנו הסיפורים של סבתא לויצקי. שעות ארוכות בילינו ישובים למרגלותיה, מקשיבים לזיכרונותיה מרוסיה, ארץ הולדתה, מהחיים בייקתרינוסלב ומשנותיה בחרסון. בטיה, אמי, לא דיברה מעולם על שנותיה ברוסיה. זה היה פרק עצוב בחייה, והיא ביקשה לשכוח אותו.
סבא זליג מת כנראה בסביבות 1888. אלכסנדר, בכורו, הפך להיות ״ראש השבט״. הוא חיסל את העסק של אביו והחליט לעזוב את ייקתרינוסלב. הוא העביר את סבתא לויצקי ואת בטיה לחרסון, שם היו לסבתא קרובי משפחה. שני הילדים הצעירים, יוסף ואחותו מאשה, כבר היו באודסה זה שנתיים. יוסף למד משפטים, מאשה רפואת שיניים.
חודשים אחדים אחרי בואן של סבתא ובטיה, התחולל בחרסון פוגרום, שבוודאי השאיר עליהן רושם קשה. הפוגרום הזה היה נושא לאין־ספור סיפורים, שסבתא נהגה לספר בפרטי פרטים. כל זה כדי להסביר מדוע היה צורך לעזוב את רוסיה.
מרוב סיפורים ששמענו, נדמה היה לנו שאנחנו עצמנו היינו שם. מוז׳יקים, שסבתא כינתה גם ״חוליגנים״, פשטו על השכונה היהודית. הם צעקו ״מוות ליהודים״, הטיחו גידופים גסים ושברו כל מה שנקרה בדרכם. על פי גירסה אחרת, הם הציתו את בית הכנסת ואת האטליז הכשר, וגם היכו ופצעו אנשים. משטרת הצאר הגיעה ברגע שהחוליגנים עזבו את השטח! את סיפורה הייתה סבתא מסיימת תמיד במשפט, ״במיוחד פחדתי על בטיה. היא הייתה כל כך צעירה וכל כך יפה״.
מאשה ויוסף היו חלק מאוכלוסיית הסטודנטים שהגיעו לאודסה מכל רחבי רוסיה ומחוגים שונים מאוד. מאשה בחרה בדרך הציונות, ונעשתה פעילה נמרצת. היא הצהירה, שמיד עם תום לימודיה תעלה לחיות בפלסטינה. ״רוסיה, כך אמרה, עוינת אותנו. ככל שנקדים לצאת מכאן, כן ייטב״.
יוסף נמשך דווקא אל הקבוצות הסוציאליסטיות המהפכניות הקטנות שפעלו בפקולטה למשפטים. שנים אחר כך, בשיחה, סיפרה חברתו לחיים, צילה ברגינסקי, שכשהגיע לאודסה היה יוסף פעיל כתא מהפכני שזמם להפיל את המשטר הצארי ולהקים ברוסיה דמוקרטיה סוציאליסטית. הוא היה היהודי היחיד בתא הזה. אולם עם הזמן השתכנע יוסף שהיהודים לעולם לא יוכלו לקבל זכויות אזרחיות מלאות בחברה הרוסית. ביומנו כתב: ״מבחינתנו, המהפכה יכולה להתממש אך ורק בפלסטינה, לא אצל הגויים״.
באוגוסט 1893, על פי הוראה מקונסטנטינופול, הוציא המושל הטורקי של מחוז ירושלים – שגם מישור החוף היה נתון לשיפוטו – צו האוסר על מכירת קרקעות למהגרים בני הדת היהודית. תוצאה מיידית של הגזירה החדשה הייתה פתיחתם של אפיקי שוחד ושחיתות, שבוודאי היו קיימים גם קודם, אך במינון נמוך. לכל איסור היה המחיר שלו. באודסה היה צריך עכשיו לגייס תרומות רבות עוד יותר כדי להתמודד עם דרישות האדונים הטורקים האלה. יוסף התגייס לאיסוף כספים, ובמסגרת זו קשר קשרי ידידות עם אשר גינצברג(אחד־העם), שלימים יהפוך למורו ורבו בתחום ההגות.
אלכסנדר ואנה אשתו היו הראשונים במשפחת לויצקי שעלו לפלסטינה, יחד עם ארבעת ילדיהם. זה היה בשלהי המאה התשע־עשרה. עזיבתם הפתיעה, כי באותה תקופה היגרו רוב היהודים לארצות הברית, ״לחיות יותר טוב״. רק מעטים עלו לארץ ישראל, וכולם ממניעים אידאולוגיים מובהקים.
מאשה עזבה את רוסיה מיד עם תום לימודיה. היא הקימה מרפאת שיניים בראשון לציון, שאז הייתה עיירה קטנה בממדיה, אך אלגנטית ומשגשגת יותר מכל המושבות. מאשה נישאה ליחיאל טרכטנברג, ממייסדי ראשון. יחיאל היה כורם, ששיווק את תוצרתו ליקב שהקים הברון רוטשילד. אחותה בטיה שמרה בחדרה תמונה של מאשה, שבה היא נראית כצעירה מלאת חן ובעלת אישיות חזקה. כעבור שנים אחדות, בקיץ 1904, הסדירה מאשה את עלייתם של סבתא ודוד יוסף לארץ ישראל. היא גם הייתה זו שהכירה בין יוסף לבין צילה ברגינסקי. בין השניים נרקמה ידידות גדולה. שנתיים אחר עלייתם של סבתא ויוסף, הגיעה ארצה גם בטיה, אמי. היא התעקשה ללמוד מקצוע קודם עלייתה, ואכן, כשהגיעה לפלסטינה כבר הייתה טכנאית שיניים שהוסמכה באודסה.
בטיה זכריבנה לויצקי, צעירה טובת מזג, חפה מתסביכים, תכולת עיניים, צמה זהובה משתלשלת על כתפיה, הבינה מיד עם הגיעה שלא תבלה את חייה בייצור שיניים תותבות במרפאה של אחותה הבכורה מאשה. היא התנדבה לשרת ב״השומר״, ארגון שקיבל עליו את ההגנה על המושבות. בטיה שינתה את שמה לבתיה, למדה לרכוב על סוס, להשתמש בנשק, לדבר עברית. היא הייתה אחת הנשים הראשונות שהתגייסו לאגודת השומר. ימים רבים עשתה במושבות הגליל, ואלה היו התקופות המאושרות שלה. עוד שנים אחר כך, כשדיברה על ימי הגליל שלה, היו עיניה מתמלאות שמחה.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת סג'למאסא-תקופת בין המצרים-מאיר נזרי
ג. תקופת בין המצרים
- תקופת בין המצרים מתחילה בצום י״ז בתמוז שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳ (=הצום הקטן, הקל) הפותח תקופה זו, ושיאה, שהוא גם סופה, הוא צום תשעה באב הקרוי על ידן ׳אציאם לכביר׳ (=הצום הגדול).
הערת המחבר: בקהילות אחרות במרוקו קרוי'אתסעא אזגירה׳ = התשעה [באב] הקטנה(נתיבות המערב, עט׳ רט סעיף א).
בקהילות אחרות במרוקו קרוי ׳אתסעא לכבירא׳ = התשעה [באב] הגדולה(נתיבות המערב, שם).
- – הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה הטעם, כנראה, לכך שלא נהגו להכריז בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שלפני הצום.17
- – ילדות בנות עשר ומעלה מתאספות חבורות חבורות בפינות הרחובות וליד תנור וכיריים ומקוננות על החורבן שעה קלה כל יום בימי בין המצרים.
- – אומרים כל יום "תקון חצות" היומי.
- סדר תיקון חצות: וידוי בעמידה, ׳אנא ה״, ואחריו ׳מה נאמר' לאחר הווידוי הכול חולצים את נעליהם, יושבים על הארץ ואומרים ׳על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון׳ בקול תמרורים ו'אוי לי על גלות השכינה׳, ואחר כך אומרים את הקינה המרכזית המיועדת לאותו יום בתמרור שלה, כדלהלן:
יום ראשון ׳קול ברמה׳ מאת ר׳ חיים כהן.
יום שני ׳מי זה במר יפצה פיהו׳ מאת ר׳ יעקב אבן צור.
יום שלישי ׳לבבי מלא יגון׳ מאת ר׳ יעקב אבן צור.
יום רביעי ׳פנה בעוד יום שמשי׳, סימן ׳אני משה׳.
יום חמישי ׳ארים על שפאים' סימן ׳יצחק׳.
הערת המחבר: כל החומרות של בין המצרים על פי הרמ״א הנהוגות בתאפילאלת נהוגות גם בג׳רבא (ברית כהונה, או״ח, מערכת ב: סעיפים יב-טז).
- המנהג בכל קהילות תאפילאלת בימי בין המצרים, החל מי׳׳ז בתמוז, שאין מסתפרים, אין עורכים חופה או אירוסין; אין מברכים ברכת ׳שהחיינו׳ גם בשבת ואין מכים תלמידים ברצועה.
הערות המחבר: על פי הרמ״א המחמיר מי״ז בתמוז, ושלא כשו״ע האוסר רק בשבוע שחל בו(אורח חיים, סימן תקנא, סעיף ד). בשאר קהילות מרוקו יש שהקלו, כמו במכנאם ובאלג׳יריה, ויש שהחמירו, כמו בג׳רבא, בתורכיה ובעיראק (דברי שלום ואמת א, עט׳ 101 סעיף ה). יש לציין שמן הדין בתלמוד אין איסור אלא בשבוע שחל בו תשעה באב: ׳שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס' (תענית כט ע״ב), ואין בראשונים מי שאוסר לפני כן. בתוניס רק תלמידי חכמים החמירו לא להסתפר מי״ז בתמוז, אבל המון העם נמנעו מתספורת רק מראש חודש אב(עלי הדס, עט׳ 622 סעיף ה).
כדעת הרמ״א, שם, סעיף ג, וכמנהג רוב קהילות מרוקו(נתיבות המערב, שם סעיף ג; דברי שלום ואמת א, שם; עטרת אבות, פרק כה, סעיף ב). בקהילת צפרו נהגו להחמיר רק מראש חודש אב (נהגו העם, עט׳ קי סעיף ה), והרב עובדיה יוסף התיר לספרדים לשאת נשים מי״ז בתמוז עד ר״ח אב, ולא עד בכלל(יביע אומר, חלק ו, או״ח, סימן מג).
כדעת שו״ע שם, סעיף יז, והאריז״ל בשער הכוונות, דף פט ע״ב, וכמנהג קהילות מרוקו(נהגו העם, עמ׳ קיא סעיף ח: נתיבות המערב, עמ׳ רי סעיף ו: עטרת אבות, פרק כה, סעיף ד) וקהילות תוניס (עלי הדם, עט׳ 624 סעיף ח), והשווה ישראל סבא, עט׳ 357. הטעם אינו משום אבלות, שהרי אפילו אבל מותר לו לברך ׳שהחיינו׳ בשבת, אלא לפי שימים אלה הם ימי פורענות, והט״ז מתיר שמא ימות האדם בלי לקיים מצווה זו. הרמ״א מתיר לברך ׳שהחיינו׳ בין המצרים אם לא ימצא פרי זה לאחר תשעה באב, ופוסקים רבים מתירים לברך ׳שהחיינו׳ בשבת: ספר חסידים, מטה משה, הלבוש, כנסת הגדולה, אליה רבה, חיי אדם, קיצור שו״ע גאנצפריד, החיד״א והרמ׳׳ע, אבל אחרים מחמירים: מגן אברהם, מטה יהודה והאריז״ל(ראה פירוט מקורות במקור ברוך בעטרת אבות, שם, סעיף ד).
- בתקופת בין המצרים משלבים בתכניות הלימודים של תשב״ר נושאים הקשורים לעניינא דיומא, כמו הוראת מגילת איכה ב׳שרח׳(=תרגום מילולי לערבית), לימוד ההפטרות של תלתא דפורענותא: ׳דברי ירמיה׳, ׳חזון ישעיהו׳ ו׳שמעו שמים', בטעם של ׳איכה'גם ההפטרה של תשעה באב הייתה נושא מרכזי בלימודי הימים שבין המצרים.
- בימי בין המצרים נוהגים להפטיר בשבת את ההפטרות של ׳תלתא דפורענותא׳ – ׳דברי ירמיה׳, ׳חזון ישעיהו׳ ו׳שמעו שמים׳ – בנעימה של מגילת איכה שנסוך בה עצב החורבן.
- מנהג זה ידוע בכל קהילות מרוקו, אבל נוסח הניגון של ההפטרות הנשען על איכה בקהילות תאפילאלת שונה מזה של שאר קהילות מרוקו.
- בבית הכנסת ע״ש בבא צאלי בארפוד לא נהגו לקרוא את ההפטרות במנגינת העצב של איכה על פי הוראת מרא דאתרא, יש״א ברכה. רק לעתים, כשאחד מחשובי הקהל התרפק על המנגינה המסורתית, לא מנעו זאת ממנו.
- גם בקצר א־סוק כששהה במקום בבא צאלי הוכיח את המתפללים לא לקרוא את ׳תלתא דפורענותא׳ במנגינה של איכה.