אלי פילו
השדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-אנקת תוגה
אנקת תוגה
כמדי יום שני היתה חצר הבהמות בעיירה מיסור מלאה עד אפס מקום. הערבי שהחזיק בשני חמוריו התקשה למצוא פינה בחצר לקושרם אליה. הוא פרק מעליהם את מטען הירקות, הצמר והשיער שהביא למכירה בשוק, שם בסל נצרים קטן מעט ירקות וקרא לרבקה היהודיה. כיוון שרבקה לא היתה אותה שעה בחדר העלוב בו התגוררה עם משפחתה, נענתה אחותה רוחמה לקריאה. הערבי הגיש לה את סל הירקות וביקש ממנה כי תשגיח על חמוריו. אלה היו עומדים, קשורים ברגליהם, ממש למול פתח חדרן של רוחמה ורבקה, המתגוררות בו עם בעליהן ושני ילדיהן, ואשר למולו, בחדר עלוב עוד יותר, מתגוררת אחותן השלישית, זוהרה, עם בעלה יעקב ועם בנם.
״מה אני יכולה לעשות עם הירקות שלך, יא סירי חמאד, כאשר אין לנו אפילו חתיכת שומן, שלא לדבר על בשר, לשים אותה בסיר״, שאלה רוחמה הענייה את הערבי.
״אני מבין אותך״, ענה לה. ״הוסיפי את הירקות לסיר הסולת שלך. זה יותר טוב מכלום.״
חמאד הפקיד את חמוריו בידי רוחמה והלך לו עם סחורתו אל השוק. הוא ידע היטב כי סחורה זו הינה מבוקשת מאוד וכי יקבל עליה כסף טוב מלקוחות רבים ביום זה, יום השוק הגדול. בינתיים בישרה רוחמה לאחותה רבקה, שאין היא צריכה להתרוצץ כדי להשיג פרוטות לקניית ירקות וכי נותר להן להתאמץ רק בעבור חתיכת בשר לתבשיל, אותו הן מתכוננות לבשל לערב חג השבועות הקרב ובא.
בעליהן, יצחק ואברהם, היו נודדים בין הכפרים הערביים מיום ראשון של השבוע, ואמורים היו לחזור רק ביום חמישי, לקראת החג. יצחק ואברהם היו מציעים לכפריים הערביים מחטים וגפרורים תמורת ביצים, תיקוני קדירות וקערות שבורות תמורת קמח ושעורה ואפילו תיקוני קומקומים ופחים בפטיש ובבדיל הציעו. כך היו מנסים לגבור על קשיי הקיום. אולם, הכפריים אותם היו פוקדים היו עניים לא פחות מהם.
מצוקת הקיום איחדה אותם: יחד לקחו להם לנשים את האחיות, יחד הולידו להן בנים, יחד היו משאירים אותן עם ילדיהן בחדריהם העלובים שבחצר הבהמות משך כל ימות השבוע ויחד היו מכתתים רגליהם מכפר לכפר, כדי לחזור למשפחותיהם בסוף השבוע ומעט מזון באמתחתם.
תושבי העיירה מיסור היו מכנים אותם ׳עניים גאים׳ — ושוכחים דבר קיומם. וכי איך אפשר היה שלא לשכוח, אם הם היו מצויים רוב הזמן בכפרים הערביים ורק נשותיהם האומללות נותרו ספונות על ילדיהן בחדריהן האפלים. והן, הלוא אף לא התלוננו על עשרות הבהמות, שהיו פוקדות את חצרן מדי יום וחונות בחצר זו, בה נמצאו חדרי המגורים העלובים שלהן. כל מאבקן היה למציאת מעט מזון לילדיהן ולהן. והלא גם כאשר היו הבעלים חוזרים מסיוריהם בכפרים, והם סחוטים, רעבים וחלשים, היו מתעניינים רק בגורל הילדים.
או־אז השתדלו הנשים להעלים מהם סיבת רזונם והיו מתרצות חולשתם בהטרדות שמטרידות אותם הבהמות, ואילו הבעלים היו מעלימים מנשותיהם את קשייהם בהשגת מזון למחיה ואת רגליהם הפצועות מן ההליכה המתמדת והמייגעת, הסוחטת מהם את שארית כוחם. כל שעשו היה להטיל לפני נשותיהם את מעט גרגרי החיטים ומעט הביצים שהשיגו, כדי שתבשלנה אותם בדרך חסכונית, שתספק מעט אוכל לפיות משך ימי שישי ושבת, בם היו המשפחות מתאחדות.
באותו סוף שבוע הודיעה רבקה לבעלה כי אסור לו לצאת לכפרים, לפי שהילד הולך ונחלש.
״הבטן שלו כבר נפוחה״, אמרה לבעלה.
״ואם אשאר לידו יתחזק בגופו!?״, ענה לה יצחק במרי ליבו, בעודו מחזיק בילדו, שאצבעותיו דקות היו ועיניו פעורות להחריד.
אף על פי כן נשאר יצחק עם בנו החולה, שסירב להכניס לתוך קיבתו המצומקת גם את מעט המזון שהצליחו הוריו להכין לו, ובידיו מת.
מות שמואל, בנו של יצחק, פתח בין בני שלושת המשפחות שיח על גורלן. חרישי ומריר היה הוויכוח בין בני המשפחות. לבסוף הודיעה רוחמה לבעלה, אברהם, שגם הוא צריך להישאר עם בנו, שמעון, ההולך וגווע לנגד עיניה ממש, וכי היא אינה יכולה לשאת עוד את מותו ברעב.
שלושה ימים בלבד עברו מאז מותו של שמואל בן השתים עשרה, שלא זכה למצוות, ושמעון, הצעיר ממנו בשנה, מת אף הוא.
שוב עשו שלושת הזוגות את דרכם בבכי שקט וצורב, ומבלי שאיש מבין תושבי העיירה ידע על כך, אל בית הקברות, וקברו בו גם את שמעון הקטן. רק שכנתם שמעבר לרחוב פקדה אותם במקרה, להביא להם קערה מלאה בקוסקוס המכוסה חלקי ירקות, ובשאלה על שמואל נתגלה לה האסון.
״הוא בקבר כבר שלושה ימים, והיום הצטרף אליו שמעון״, ענתה לה רבקה.
השכנה, אסתר שמה, הזדעזעה ופתחה בצעקה. מצער זעקה, על גורלן של משפחות אלה, שהעוני דבק בן במלוא רעתו והביא עליהן חרפת רעב המכלה בבניהן הקטנים. אחר נתעשתה ומיהרה משם היישר אל גבאי בית־הכנסת, שהיה מופקד על קופת הצדקה של העיירה, כליפא דהן. היא התפרצה לעברו בצעקות על התאכזרות הקהילה למשפחות העניים, שילדיהן גוועים ברעב.
כליפא לא ענה לה על טענותיה, רק פתח בפניה את פנקסו והחל למנות את הכספים שחולקו בשנה האחרונה בקרב עניי העיירה.
״הם קיבלו יותר מכל משפחה אחרת״, טען. ״ולמה הגיעו לחרפת רעב ולא הודיעו לנו? הרי אלה החליטו, בגאוותם, שמוטב להם למות בשקט מרעב, מאשר שמישהו יידע על עוניים!״
אסתר בכתה בפני כליפא והתחננה על גורל המשפחות, אך הוא קטע אותה בצעקה: ״ ומי יבכה על שאר המשפחות העניות בעיירה!? הלא העוני התפשט בכל הארץ בגלל הבצורת, ובעלי העסקים המעטים שבעיירה נותנים כבר הרבה מעבר ליכולתם לקופת הצדקה. והקופה שוב ריקה, כי מחצית מתושבי העיירה הם עניים שלא עושים כלום כדי לשנות את מצבם!״
אולם, כאשר בא כליפא דהן לבקר את שלוש המשפחות בחדריהן העלובים והחשוכים הזדעזע עמוקות. כדי לנחם אותם סיפר להם על העניים ההולכים ומתרבים בעיירה מחמת המצב החמור השורר באיזור כולו, אשר מאלץ סוחרים רבים לסגור עסקיהם ולטפל במשפחותיהם, לבל תגענה אף הן לחרפת רעב. אולם, הוא לא הסתיר את זעזועו ממראה עיניו והציע לבני המשפחות למסור את הבן הקטן, ברוך, למשפחה אחרת, כך שלא יילך בעקבות בני־דודיו.
אסתר השכנה קיבלה על עצמה לטפל בילד הקטן, כך שיוותר בקירבת הוריו, וכליפא הבטיח למצוא לו מקום קבוע וטוב יותר.
הילד נלקח מהוריו. כעבור זמן הועבר באמצעות כליפא לבית־יתומים בעיר פאס, שהסכים לקלוט את הילד למרות שאינו יתום.
אולם, רק זמן מועט נשאר ברוך הקטן בלא יתמות. אביו החולה, יעקב, נפח את נשמתו וצירף בכך את בנו הקטן לרשימת היתומים.
בזה אחר זה מתו גם שני הבעלים האחרים, יצחק ואברהם, מרוב צער על עוניים ועל מות בניהם, ושלוש הנשים התאלמנו ונותרו לבדן. המוות צימצם את המשפחות, אשר מנו תשע נפשות, לשלוש נפשות בלבד, פרט לילד ברוך, שחי בבית־היתומים.
בינתיים המשיכו העוני והשכול מה שהחל בו המוות וכילו כוחן של שלוש האימהות עד תום.
מדי יום היו שלוש הנשים יושבות על קברי יקיריהן בבית הקברות ובוכות עד עילפון. לבסוף איבדו, מרוב בכי, את מאור עיניהן, והפכו עיוורות.
רק אז קמה בעיירה זעקה גדולה, והוחלט להעבירן לחדר גדול יותר במרכז הישוב.
״רק עכשיו נזכרו לתת מעט אור בחיי העיוורות״, הפטיר מישהו במרירות.
שלוש העיוורות המשיכו לחיות בחשכת חייהן, ובשל המחסור הגובר הלכה העיירה ונתרוקנה מתושביה. הנשים זעקו לרחמים, לבל תוזנחנה לבדן בעיירה המתרוקנת, אך היהודים ברחו ממנה, נמלטו על נפשם לערים הגדולות.
בימים הרעים ההם היה שלמה בן־משה, הבדרן, משעשע עצמו בצער הזולת, וקורא אחריהן ׳רכבת העיוורות' זאת, לפי שהיו עוברות ברחוב, האחת מחזיקה בשימלת רעותה, מתפתלות בהליכתן העיוורת.
אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית
בתקופה זו שלאחרי מלחמת העולם השניה היגיע לגוראמה יהודי בשם שלמה לוי שבא מהעיר ״סיפרו״ כדי לשמש כסוכנו של היהודי האמיד טובאלי. באותה תקופה התרבו הסיפורים אודות ארץ ישראל ופלסטין. שלמה לוי היה פעיל העליה הראשון בעיירה, אשר פעל באופן בלתי רשמי וערך רשימת יהודי העיירה לפי בקשה ״מגבוה״. כולם ידעו על קיומו של ארגון מחתרתי יהודי ברחבי הערים הגדולות של מרוקו, אשר פעל להכשרת פעילים וסוכנים לקראת עליית היהודים לארץ שראל בבוא היום.
לא עבר זמן רב ושמועות נפוצו על משפחות יהודיות ראשונות, ובעיקר על בחורים צעירים, שהחלו לעזוב את מרוקו בדרכים קשות ומסוכנות כשפניהם מועדות לעבר ארץ ישראל, הלא היא — פלסטין. הפעילים הרבים שהוחל בהכשרתם, בתנאים מחתרתיים, עוד בשנת 1940, התפשטו בכל רחבי מרוקו והחלו להפיץ את שמעה של ארץ־ישראל שהיתה עד כה מוכרת ליהודים רק מהתנ״ך ומסיפורי הזקנים.
בעיירה גוראמה נדלק ניצוץ ראשון והיהודים החלו לדבר על־כך ברגשות מעורבים. היה גם יהודי אחד שאזר אומץ, אסף את חפציו ועזב את העיירה עם משפחתו בת שבע הנפשות. היתה זו משפחת שמעון לעמס שעזבה ראשונה את העיירה כדי לעלות לארץ־ישראל דרך אלג׳יריה. משפחת שמעון לעמס תיאמה את תנאי עלייתה עם פעילים יהודים. הם נסעו במונית של מולאי לתחנת הרכבת ״אלמנגוב״ המקשרת את שתי המדינות — אלג׳יריה ומרוקו.
הנסיעה הלילית בדרכי העפר ארכה שעות רבות. כדי לעבור את שבעים הקילומטרים מהעיירה לגבול הם שלמו הרבה כסף עבור הנסיעה המפחידה הזו, ומשם המשיכה המשפחה את דרכה אל תוך אלג׳יריה ברכבת. באלג׳יריה הוכנסה משפחת שמעון לעמס לתוך מחנה עולים זמני שבו היו מרוכזות משפחות רבות. הציפיה במחנות אלה הייתה ארוכה. תנאי הקיום היו קשים למדי, ורוב ה״עולים״ נואשו ועזבו את המחנות כעבור מספר חודשים של המתנה לשוא. גם משפחתו של שמעון לעמס עזבה את מחנה האוהלים לאחר שלושה חודשי ציפיה לעלות לארץ ישראל, הם עשו את דרכם הישר לעיר פאס ולא שבו לעיירה גוראמה מתוך בושה ואי־נעימות.
איסור חמור הוטל על יהודים לעלות לארץ־ישראל, ותנועותיהם הוגבלו ברחבי־מרוקו כדי לצמצם עד כמה שאפשר את הסתננותם אל מעבר לגבולות המדינה. המושל דובארי הגביר את הפיקוח על היהודים לבל יעיזו להסתנן דרך אלז׳יריה לארץ־ישראל. הוא עשה זאת בעזרת הז׳נדרמים ושוטריו הערביים החמושים. דובארי קרא לראש־הקהילה כליפא דודו והזהירו לבל יתערבו היהודים בעיירה בענין פלסטין, ולבל ינסו לברוח דרך הגבולות. אולם כליפא דודו החליט אחרת ופעל מתוך רגשותיו העמוקים לענין ואהבתו לישראל. הוא לא עודד את יהודי העיירה ולא סייע בידם לעבור את הגבולות לעבר ארץ ישראל, אולם טיפל ביהודים רבים אחרים שבאו לעיירה כדי לעבור לגבול אלז׳יריה. היהודים הצעירים הגיעו לעיירה כשהם מחופשים לערבים ולבושם המוזר והזר אך הגביר את חשדות הרודפים אחריהם. תושבי הסביבה תהו ונדהמו לראות ״ערבים״ משונים שוהים בבתי־היהודים בעיירה זמן רב ואחרי־כן היו נעלמים. כליפא דודו הטיל את כל כובד משקלו בענין זה, וסיכן בכך את עצמו ובעיקר את מעמדו כראש הקהילה בעיירה. הוא היה בקשר מתמיד דרך הטלפון עם פעילי העליה במרוקו ובגבול אלג׳יריה, וטיפל במסירות נפש בכל הפליטים היהודיים. המעבר של יהודים אלה היה כרוך בקשיים רבים ובסכנת־נפשות ממש, אך גם לאחר שנעשו כל הסידורים, היו תקלות, והעברתם דרך הגבול התעכבה שבועות ואף חודשים. כך קרה שיהודים רבים מחופשים לערבים נתפסו והושלכו לכלא. אחד מהם נתפס ממש בעת שעלה לרכבת ב״אלמנגוב״, בגבול, ומשם הוחזר רגלי כשפרש חמוש מלווה אותו לאורך כל שבעים הקילומטרים עד לגוראמה. אחרי מקרה זה, נקרא כליפא דודו לחקירה אצל המושל דובארי. הוא הכחיש כל קשר בינו לבין היהודים — ״הערביים״ ושוחרר, אך לא לפני שהודח מתפקידו הציבורי כראש הקהילה היהודית בעיירה. כאשר בא יחיה משה הזקן, שהיה בעבר עוזרו של אביו של כליפא דודו, דודו ישועה המפורסם, לנחם את כליפא דודו על סילוקו מתפקידו, נזכר בסיפור של המושל מטר שארע לפני למעלה משלושים שנה ועודד את המודח: ״אתה חייב לשמוח על כך שנפל בחלקך להיות עד, ולקיים מצווה גדולה זו. אביך ואני שמענו על תקומת המדינה היהודית לפני שנים רבות מפי המושל מטר, אתה נטלת חלק בהגשמתה הלכה למעשה.״
הצרפתים הטילו מגבלות חמורות על היהודים במרוקו ומגמתם היתה לא לאפשר להם להצטרף ללוחמי החרות בארץ ישראל. גם הערבים שבשליטת הצרפתים דרשו למנוע מהיהודים להגר לפלסטין, ואלה מילאו את רצונם.
לכליפא דודו המודח לא הייתה אותה השפעה ואותה הילה שנתברך בהן אביו דודו ישועה. הדחתו מתפקידו לא הפתיעה רבים שתמיד חשבו אותו לאדם עקשן, בלתי מתפשר ופזיז בענייניו. במקומו של כליפה דודו, מינה המושל דובארי את שלום בן באשי המכונה ״סולי״.
לסולי, ואחיו מומי הייתה הצלחה רבה בחיים אך לא לפני שעברו תלאות וקשיים בעבודות שחורות, כשהם נודדים מעיר לעיר. בהדרגה הפכו לנותני הטון ובעלי ההשפעה בתחום הציבורי כמו בתחום הכלכלי. רבים מן העסקים של יהודי העיירה היו משותפים לאחים סולי ומומי בן באשי. המושל דובארי לא הסתפק בחילופי הגברי בקהילה היהודית, והוא זימן ללשכתו את כל שבעה עשר הקאיידים — ראשי השבטים בכפרים שבתחומי שליטתו. הוא הודיע להם על החלטתו לצמצם אותם לארבעה בלבד, כדי לייעל את עבודתו בתקופה קשה זו במדינה, והעניק את המינויים החדשים לארבעה שעליהם החליט. הבחירה נפלה על מוחה או זאייד באזור תולאל, הרוש או חמאד באזור תיטנעלי ושניים אחרים על הנוודים שבהרים אידיר אוחדיאן וחמו או חמאד. כל שאר השייכים חזרו לכפריהם מושפלים ומדוכאים, הסתגרו בבתיהם והתבישו להופיע בפני התושבים, אשר בקרבם היו להם הרבה שונאים שציפו ליום מפלתם.
ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית הוצ' פפירוס פברואר 1983-עמ'66-64
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת סג'למאסא-מאיר נזרי
מעמדו של המנהג ביחס להלכה
האם בכוח המנהג לחלוק על הלכה? כאשר מדובר בהלכה רופפת הירושלמי מציע: ׳כל מקום שהלכה רופפת בידך, לך אחר המנהג׳(פאה פ׳׳ז ה׳׳ה), וגם על פי הבבלי יש בתוקף המנהג להכריע הלכה מסופקת גם בדין תורה(עפ״י רש״י, עירובין יד ע״ב ד״ה ׳עמא דבר׳).
על פי רב האי גאון (תמים דעים, קיט) כל כוחה של הגמרא הוא מהסכמת הציבור, ואם הסכימו ונהגו דבר שונה הרי שאין הש״ס ׳עוקר את העיקר׳, כלומר את המנהג. מהד׳י קולון(שורש ח ושורש ט) טוען כי מנהג כשר הסותר את ההלכה תקף, ולכן יש ללכת על פיו. גם הרמ״א מסכים עם דבריו בהסתייגות אחת: בתנאי שלפחות פוסק אחד סובר כמנהג.
הרא״ש טוען שכל תוקפו של המנהג הוא בהרחקה מאיסורים, אך אם המנהג הוא ׳מנהג שיש בו עבירה׳ הרי שאין לו כל תוקף. על פי מגן אברהם (או״ח סימן תרץ, סעיף כא) בשיטת המהרא׳׳ש ׳מנהג מבטל הלכה, אפילו רוב דיעות סבירא להו דאסור ואפילו התלמוד מסייע להו', תוך הסתייגות המגן אברהם המצריך ׳ראיה מן התורה׳ למנהג.
מרן השו״ע פסק ברוח דברי מהרי״ק שדי בפוסק אחד להתיר אפילו איסורי תורה, אם כך נהגו, ומוסיף שם בבית יוסף: ׳כל שכן שהוא להתיר בדרבנן', משמע שההלכה כמנהג אם יש אפילו פוסק אחד כמוהו, אפילו להקל בדאורייתא, רכל שכן בדרבנן.
לסיכום: מהשלחן ערוך, מהרמ״א ומרבים מהפוסקים נראה שהשיטה שהתקבלה היא שיטתו של מהר״י קולון שיש מקום לפסוק כמנהג לקולא, כשיש למנהג גיבוי של פוסק כלשהו, אף על פי שהדבר נתון במחלוקת דאורייתא והרוב נוטים לאסור.
תוקפו של המנהג
מקורות לתיאור מנהגים ולמעמדם ההלכתי מצויים במשנה, בברייתא ובתלמוד. דוגמה מן המשנה (פסחים ד, א): ׳מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות – עושין; מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם', כלומר לא יעשה מלאכה בכל מקרה.
ממשנה זו אנו לומדים שלושה דברים: א. למנהג המקומי תוקף הלכתי מחייב. ב. למנהג מעמד מוגבל התקף במקומו או בזמנו בלבד. ג. התושב הארעי ההולך ממקום למקום מחויב הן במנהג מקומו הקבוע והן במנהג מקומו הארעי.
על פי הגמרא, למשנה זו יש הבחנה נוספת: המצטרף לקהילה מסוימת מחויב במנהגיה רק אם בכוונתו להשתקע בה, אבל אם כוונתו לשהות בה לזמן מוגבל ולחזור אחר כך למקומו – אינו מחויב אלא למנהגי מקומו הקבוע.
מנהגים נוספים מופיעים במקורות אחרים. כולם עשויים בתבנית אחידה: ׳מקום שנהגו לעשות כך עושין, מקום שלא נהגו אין עושין. המנהגים עוסקים בתחומי העשייה ואורח החיים בחיי היום־יום: באכילה, בהדלקת הנר ובניחום אבלים, במסחר ובעשיית מלאכה, במיקח ובממכר, בעבודה ובחקלאות, בבנייה ובשכירות. דוגמאות נוספות של מנהגים המופיעים במשניות ובברייתות:
׳מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין, מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין׳(שם ד, ד).
׳מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין׳(שם ד, ה).
׳מקום שנהגו לקרות את המגילה שני ימים קורין, לילה ויום קורין – הכל כמנהג המדינה…׳(סופרים כא, ז).
׳מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים מאכילים, מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין – הכל לפי המנהג׳(שמחות, ברייתות מאבל רבתי ג, יז).
׳שמין פרה וחמור… מקום שנהגו לחלוק את הולדות מיד חולקין׳(בבא מציעא ה, ה).
׳מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעובד כוכבים מוכרין, מקום שלא נהגו למכור אין מוכרין׳(פסחים ד, ג).
׳השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב – מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק – הכל כמנהג המדינה׳(שם ז, א).
׳המקבל שדה מחברו, מקום שנהגו לקצור יקצור, לעקור יעקור… הכל כמנהג המדינה׳(שם ט, א).
׳השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסין לבינים בונים – הכל כמנהג המדינה׳(בבא בתרא א, א).
תוקף המנהג במקום ובזמן
על תוקפו של מנהג העובר מדור לדור ומחייב את הבנים להמשיך במנהג אבותיהם יעיד הסיפור התלמודי הבא:
בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן. אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר ׳שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך׳(בבלי, פסחים נ ע״ב).
[=בני בית שאן החמירו על עצמם ונהגו לא ללכת בערב שבת מצור לשוק שבצידון. באו בניהם לפני ר' יוחנן בניסיון לבטל את מנהג אבותיהם בטענה: אבותינו הייתה להם אפשרות להחמיר כי היו עשירים, לנו אין אפשרות, שמצבנו הכלכלי אינו מאפשר לנו לוותר על השוק הזול של יום שישי. אמר להם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם את המנהג לא לפנות לשוק בערב שבת, וזה מחייב גם אתכם, שנאמר ׳שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך׳].
כיוצא בזה המנהג לברך על הסוכה רק בשעת אכילה (סוכה ג, ט). הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש סוברים שיש לברך על הסוכה כל פעם שנכנס אליה, לעומת רבנו תם הסובר שיש לברך על הסוכה רק בשעת אכילה. לכאורה, השלחן ערוך היה צריך לפסוק כשלושת עמודי ההוראה שדרכו לפסוק כמותם, ואף על פי כן הוא פסק כרבנו תם מן הטעם של ׳עמא דבר׳, שכך פשט המנהג. הרי שלמנהג תוקף רב הגובר אף על עקרון הפסיקה.
הבדלי הלכה ומנהג בין קהילות
החוקר שלמה טולידנו מסביר שהפיצול ההלכתי המוצא את ביטויו במרכזי הלכה מקבילים שפעלו בנפרד, האחד בספרד והאחר בגרמניה ובצפון צרפת, נעוץ במרכזי הלכה מקבילים עתיקים: המרכז בארץ ישראל המיוצג על ידי התלמוד הירושלמי והמרכז בבבל המיוצג על ידי התלמוד הבבלי. לדוגמה, המנהג שהקהל בארץ ישראל עונה אחרי ברכת ההפטרה ׳שכל דבריו אמת וצדק׳ את הברכה ׳נאמן אתה הוא ה׳ אלהינו…׳ בעמידה ואילו בבבל עונים בישיבה, או המנהג להתיר בישול גוי בארץ ישראל על ידי קירוב הבישול על ידי ישראל לעומת השלכת קיסם בבבל, שהם אחדים מבין חמישים וארבעה חילופי מנהגים בין ארץ ישראל לבבל. מנהגים אלו נתקיימו בארץ ישראל עד שנת 1099, אז החריבו הצלבנים את הקהילות היהודיות שבה, ואף על פי שנתחדש אחר כך יישוב הקהילות בארץ נעלמו מנהגי ארץ ישראל ונשכחו, משום שגרעיני היישוב החדש באו ממרכזים שבהם נהגו על פי מנהגי בבל.
אף על פי כן נתקיימו שרידים של מנהגי ארץ ישראל בתקופות מאוחרות, כמו הקריאה בתורה במחזור של שלוש שנים, כמשתמע ברמב״ם: ׳המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימים את התורה בשנה אחת… ויש שמשלימים בשלוש שנים, ואינו מנהג פשוט׳, או כעדותו של ר' אברהם הלוי במאה השבע עשרה על קהילה שָׁאמִית בקהיר הקוראת את התורה בשלוש שנים.
הרמב״ם מצהיר בהקדמתו למשנה כי הוא פוסק תמיד כמו הרי״ף מלבד בעשרה מקומות, מכאן ששורש ההלכה הספרדית הוא בפסקי הרי״ף ועובר בקו ישיר דרך הרמב׳׳ם עד מרן ר׳ יוסף קארו הפוסק תמיד על פי שניים משלושת עמודי ההוראה: הרי׳׳ף, הרמב״ם והרא״ש, לעומת הקו ההלכתי האחר הישיר המחבר את בעלי התוספות, הרא״ש, המרדכי, הסמ׳׳ג, הסמ״ק, ספר התרומה והגהות מיימוניות, שהרמ׳׳א נעשה להם הד במפתו לשלחן הערוך, כדבריו של טולידנו.
ראה: אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת סג'למאסא-מאיר נזרי-בר אילן 2018- עמ'7-4
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי
צהלי רני עדה שלמה
רקע לפיוט: הפיוט נכלל ב׳יגל יעקב׳ למהדורותיו במדור ׳פיוטים של מתן תורה'. על פי תוכנו מתאים הוא לכבוד הכנסת ספר תורה הנזכר בבית חמישי ׳יגל הכותב… וגם הקונה׳. אולם קהילות תאפילאלת שרות פיוט זה גם בחתונה. שילוב שירים לכבוד התורה בשירי חתונה קיים גם בקהילות אחרות כמו קהילות הצפון במרוקו כמו השיר ׳היא תורה לנו נתנה׳ המכיל כ״ב בתים על פי סדר א׳׳ב אותיות התורה ויוצר דימוי של ׳טקס הובלת הכלה לבית החתן לזה של הכנסת ספר תורה להיכל׳. שילוב שירים לכבוד התורה באירוע של חתונה קשור כנראה בדימוי הכנסת כלה להכנסת ספר תורה המצוי במקורות כמו המאמר ׳כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא תורה׳ או המדרש על ׳אשת חיל׳ (הערוך לפי א״ב) זו תורה או ההקשר המעגלי של מצוות ׳פרו ורבו׳ הראשונה מבין תרי״ג המצוות למצוות כתיבת ספר תורה האחרונה במניין תרי״ג, או ההבטחה, שהמשמח את החתן זוכה לתורה. כאן המקום לציין את המנהג בצפרו, שהכותב ספר תורה מכניסו לבית הכנסת ביום חתונתו על פי שיר השירים ׳צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו׳ ומדרשו ׳ביום חתונתו זה מתן תורה׳.
התבנית: מעין אזורית. פיוט בן אחת עשרה מחרוזות כולל מחרוזת פתיחה. בכל
מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור.
החריזה: אב.אב / גגב / דדב / …
המשקל: 11 הברות לרוב בטורים הענפיים ו־10 — בטור האזור.
החתימה: אני יעקב חזק.
מקור: יגל יעקב, נתיבות תשס״א, עמי קמח.
נזכר: דוידזון, אוצר השירה, צ—159.
ייעוד: במקורו מיועד הפיוט להכנסת ספר תורה אבל מושר הוא גם בחתונה
בעיקר בסעודה של שבת חתן. מבצעי הפיוט אף הוסיפו לו טור חתימה בסופו בערבית יהודית לכבוד החתן והכלה. הפיוט הלם בעיקר את החגיגה להכנסת ספר תורה, שנשתלבה בשבת חתן.
פירוש: הפיוט מלווה בפירוש מפורט בהמשך בפרק ז ׳הכנסת ספר תורה׳.
צהלי רני עדה שלמה / ביום זה תורה לחפה נכנסה
זאת היא כבדה בת מלך פנימה / וממשבצות זהב לבושה
אשרנו מה טוב נעים גורלנו / על תורת אמת אל חי נתן לנו
וחיי עולם נטע בתוכנו / זו היא ברכה זו היא קדשה
נודעת לנו חבה יתרה / אשר אין תכלה וקץ לשעורה
על כלי חמדה שבו עולם נברא / נתן אל לנו לעד מורשה
ישמח ישראל בכפלי כפלים / על כי לקח טוב נתן לו לקיים
המכתב מכתב אלהים חיים / אשרי העם שככה חן מצא
יגל הכותב את ספר התורה / וגם הקונה ישיר בזמרה
שניהם טובים צדקה שמורה / לפני נאמן אל רם ונשא
עז תעצמות קדשת הספר / מי יוכל השג מי יוכל לספר
אמרות יי הם אמרי שפר / שם רמז פשט וסוד ודרשה
קדשת תבות רשומה בספירות / תֹאר צורתם אורות יקרות
המה מלכים ובראשם עטרות / לזה יש כתר ולזה שלשה
בנות ציון צאינה וראינה / מלך שלמה ביום חתנה
ראו עטרה וחפה נכונה / גילו ברעדה ושמחה ודיצה
חתן קדשה יום זה חפתו / בשמחות וגיל יובל לטירתו
צריך כל אדם לצאת לקראתו / מנער ועד זקן מאיש ועד אשה
זה היום נגיל וגם נשמחה בו / המלך יושב בתוך מסבו
כל רע אוהב וקרוב יבוא / אל תוך המשתה אשר המלך עשה
קולנו שמע שומע תפלות / הרם קרננו מתוך הגלות
בזכות התורה רבת המעלות / אז נשיר לך שירה חדשה
תוספת טור חרוזי בערבית יהודית:
׳וּשְׂמְחַת לְעְרִינִינִיס וּשְׂמְחַת לְעְרוּסַה׳
(= ושמחת [= ולחיי] החתן ושמחת [= ולחיי] הכלה)
ראה: קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013 –עמ' 82-80
יהדות מרוקו, הווי ומסורת –רפאל בן שמחון-הילד המרטיב
הילד מאחר לדבר
היו מקרים רבים שילדים בגיל שנה ושנתיים טרם התחילו לדבר. אחרים איחרו ללכת וזחלו כל הזמן על בטנם והמשיכו לינוק בגיל שנתיים ויותר. ההורים נהגו לקחת אותם לבית העלמין ביום שישי אחר הצהרים לפני קבלת שבת, בזמן שהרבה אנשים נמצאים בבית החיים, לעריכת סעודות ליד קברי הצדיקים. ההורים הושיבו את בנם על־יד הקבר של הקדוש, ונתנו לו לטעום מן הסעודה וללגום מן התה ומכל אוכל שהוגש לנוכחים. בגמר הסעודה, ההורים הניחו צלוחית מלאה מים על הקבר, וכעבור ימים חזרו ונטלו אותה. הם השקו את ילדם כל אימת שביקש לשתות. המים האלה בנוסף לברכה שבהם (ברכת הצדיק) זירזו את הילד לדבר מיד.
סגולה אחרת בה, היא ״מי-העריבה״ או בערבית אל-מא דסספ'נא. כידוע כל בית יהודי הכין לו את הלחם בבית, ולצורך זה, עקרת הבית השתמשה ב-ספינא, משארת או עריבה. זהו כלי שלשים בו הבצק ומשהים אותו שם עד שמחמיץ. המים שנשארו ואשר בהם הישרו את הבצק, לא נשפכו, אלא נתנו מהם לילד לשתות וזה עזר.
סגולה נוספת שעזרה לילדים לדבר, הם ״מי-ניסן״ ואומרים שהם מפתחים את הזיכרון. כאשר הילד איחר לדבר, נתנו לו לשתות מן המים שלנו תחת כיפת השמים בחודש ניסן, ואשר בהם השתמשו ללישת הבצק של המצות. אחרי שהמים האלה זוקקו וטוהרו היטב, הועברו אח״כ דרך בד דק הנקרא אל-חאייאתי. המים ניתנו לילד וזו הייתה סגולה בדוקה. אין פלא איפוא שאומרים אל-מא די ניסן, כא יסלק ל-לסאן ( מי-ניסן משחררים את הלשון. אומרים גם, יש בו אל-באראכא (הברכה).
הילד המרטיב
הפרעה נפוצה בקרב הנוער, היא אל-בולא פילפ'ראס (הרטבה במיטה). לא רק התינוקות הרטיבו, אלא גם ילדים גדולים בגיל עשר ולפעמים אפילו אחרי ברמצוה, המשיכו להרטיב.
כדי להיגמל ממצב זה, נהגו ההורים להעלות את הבן על גג הבית בליל החמישה-עשר לחודש, כשהירח מלא (לילית אל-כימסתאס) להפשיל את תחתוניו, לחשוף את איבר מינו מול הלבנה ולהפנות אליה בקשות ולחשים. ובעוד האם עסוקה בלחשים, ירד האב ופיזר צימוקים ובוטנים על מיטתו על הבן. כאשר זה ירד מהגג ונכנס למיטתו לישון, הוא מצא את הצימוקים והבוטנים וזלל אותם, ובעוד הוא זולל, האב קרא את הפסוק: והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה (יחז׳ מז, יב).
אמצעי אחר לגמילה מהרטבה, היה מיועד לילדים גדולים בגיל עשר ומעלה. ההורים לקחו בבוקר את המזרן של בנם כשהוא עוד לח מהרטבת הלילה, שמו לו אותו על הראש, קראו לילדי השכנים, ואלה התנפלו על המסכן בקריאות בוז בעיירא! בעיירא! (בוז! בוז! בוז! ילד מרטיב! ילד מרטיב!). הילד התבייש כמובן ואולי גם נפגע, אבל הוא חזר למוטב והשתדל לא להרטיב יותר.
אמצעי נוסף לגמילה: לקחו בבוקר חתיכת בד מהבגד התחתון של הילד המרטיב, שרפו אותה כליל, עירבבו את האפר בתה או בדבש ונתנו לילד לשתות. ואם הילד היה די גדול, הם עירבבו את האפר ביין.
נשירת השיניים
כאשר שן החלב הראשונה נושרת לילד, הוא לא יזרוק אותה סתם בכל מקום שהוא. הוא יגש לבאר הנמצאת בחצר ביתו ויזרוק אותה שם אך לפני כן, הוא יעטוף אותה בפיסת-בד אחרי שיטבול אותה במלח. זוכרני שלפני שזרקנו את השן לבאר ניגשנו בדחילו ורחימו כאילו רצינו לברך על דבר קדוש והצהרנו בערבית: א-שיך לביר! אנא כא נעטיכ סנת לחמאר, ונתי עטיני סנת לגזאל! (הו זקן הבאר: אני נותן לך שן של חמור, ואתה תתן לי שן של צבי!).
ראה:יהדות מרוקו, הווי ומסורת –רפאל בן שמחון ארות המערב:תשנ"ד-עמוד142-140
Contes populaires racontes par des juifs du Maroc-Dr Dov Noy-La mere cruelle
LA MERE CRUELLE
Yitsak Massas-narrateur
Il y a longtemps, longtemps, à une époque très reculée, il y avait une famille qui vivait, heureuse, dans son village. Avant de mourir, le chef de cette famille appela ses fils et leur dit: "Après ma mort, ne versez jamais de l'eau chaude sur le seuil de la porte."
Plusieurs jours passèrent et après la mort de leur père, les jeunes gens durent faire de grands efforts pour subvenir à leurs besoins. Très tôt, le matin, ils sortaient au travail et ils rentraient chez eux, peu de temps avant le coucher du soleil.
Il arriva que la mère oublia ce que son époux défunt avait ordonné avant de mourir et elle versa de l'eau chaude sur le seuil de la porte. Un lion apparut devant elle et lui dit: "Depuis longtemps j'attends l'arrivée de ce moment. A toi de décider de suite: Ou tu m'épouses ou je te dévore".
La femme répondit: "Ta proposition me plaît beaucoup. Depuis longtemps j'attends qu'on me propose cela, car mon mari est mort et j'ai l'intention de me remarier".
Ils se marièrent sans faire de bruit, de sorte que même le fils aîné ne s'en aperçut pas.
Après un certain temps, la femme mit au monde un fils et elle demanda au lion ce qu'elle devait faire du bébé. Le lion proposa: "Dépose le bébé à un endroit abrité sur le chemin que ton fils aîné emprunte pour rentrer du travail. S'il voit l'enfant, il le prendra sans doute et l'apportera à la maison."
Et c'est effectivement ce qui se passa — le fils revint du travail et dans ses bras il tenait un bébé qui criait. Et le fils demanda à sa mère de l'allaiter.
La mère fit comme si cette idée l'effrayait: "Non, dit-elle, je ne veux pas". Mais le fils insista et elle fit ce qu'il lui demandait.
L'enfant grandissait et le fils aîné (il s'appelait Salomon) l'aimait beaucoup, jouait avec, lui chaque fois qu'il revenait du travail et Ici gâtait.
Un jour, lorsque le fils aîné était sorti, le lion et la mère tinrent conseil: "Qu'airivera-t-il quand Salomon apprendra la vérité? Sans doute, nous tuera-t-il tous les deux . . ."
Le lion proposa: "Je suis prêt à le tuer".
La mère lui demanda: "Comment feras-tu?"
"J'ai trois têtes. Je donnerai un coup sur l'une d'elles et un scorpion en sortira que je mettrai dans une savate de Salomon et lorsqu'il rentrera du travail et mettra la savate, le scorpion le piquera et il mourra".
Le petit enfant, dont le nom était Abraham, avait entendu la conversation et attendait avec impatience le retour de Salomon. Il le vit rentrer, changer de vêtements et lorsqu'il s'apprêta à mettre ses savates, le petit Abraham lui dit: "Non, ne mets pas tes savates".
— Pourquoi pas?
—Retourne-les avant de les mettre.
Salomon fit ce que le petit lui avait dit et voici, un scorpion sortit d'une savate. Salomon n'hésita pas à le tuer, puis il demanda à Abraham: "Comment savais-tu?" Mais Abraham ne dit rien.
Un peu plus tard, la mère dit au lion: "Tu vois, ton plan n'a pas réussi".
Le lion répondit: "Il n'y a aucune raison de s'inquiéter. Il me reste encore deux têtes. Je frapperai sur l'une d'elles et un serpent en sortira qui se cachera près de la fenêtre. Lorsque Salomon aura fait sa toilette et s'approchera de la fenêtre pour respirer l'air pur, le serpent le mordra et il mourra".
Le lion se frappa la tête et un serpent en sortit et grimpa sur l'arbre qui se trouvait près de la fenêtre. Là, il attendait la venue de Salomon.
Mais le petit Abraham avait tout entendu. Il s’empara d'un grand bâton et, lui aussi, attendait le retour de Salomon.
Celui-ci revint du travail, se lava comme d’habitude et alla vers la fenêtre pour l’ouvrir. Mais Abraham l’arrêta et lui dit: “N’ouvre pas la fenêtre!”
“Qu’y a-t-il?”
Le petit Abraham conduisit Salomon devant la maison jusqu’à l’arbre, lui remit le bâton et lui dit: “Regarde ce qui se passe sur cet arbre”. Salomon leva la tête et aperçut le serpent. Il le frappa de toutes ses forces jusqu’à ce qu’il fût mort.
Le soir, quand Salomon eut quitté la maison, le lion entra dans la chambre et la mère lui dit: “Que ferons-nous maintenant? Tu avais trois têtes, la première s’est transformée en scorpion et la deuxième en serpent. A présent, il ne t’en reste plus qu’une seule, ta vraie tête …”
Le lion répondit: “Ne t’en fais pas, j’ai une soeur qui a sept têtes. Envoie ton fils chez elle et elle s’en occupera.”
Ainsi fut fait. Lorsque Salomon revint du travail, il trouva sa mère malade. 11 lui demanda: “Qu’as-tu, mère?”
“Je suis malade”.
“As-tu vu le docteur?”
“Oui, il m’a dit que le médicament qu’il me faut est introuvable ici. Pour l’acquérir, je dois aller dans une ville éloignée.”
Le fils dit à sa mère: “Je suis prêt à y aller pour t’apporter le médicament”.
Et Salomon prit son épée et sella son cheval, se prépara une ration de nourriture pour le chemin et se mit en route pour la ville où l’on pouvait obtenir le médicament. Il devait passer par un désert et là il rencontra la soeur du lion qui avait sept têtes. Elle lui demanda: “D’où viens-tu?”
Il lui nomma l’endroit où il habitait.
“Es-tu venu pour chercher un médicament?” lui demanda la lionne et elle poursuivit: “Ta mère t’a sans doute raconté qu’elle est malade et que dans une certaine ville seulement, on peut obtenir le médicament dont clic a besoin.”
Très étonné, Salomon lui demanda: “C’est exactement comme tu le dis, mais d’où sais-tu tout cela?”
Elle lui raconta alors que son frère, le lion, était marié avec la mère de Salomon: “Ta mère a demandé au lion de te tuer.
C’est le lion, qui a mis le scorpion dans ta savate et qui a fait en sorte que le serpent te guette dans l’arbre. Et maintenant, il t’envoie ici pour que je te tue. Mais j’ai adopté l’usage d’avertir mes ennemis et de ne jamais tuer personne sans qu’il ait une chance de se défendre. Viens chez moi, bois et mange et demain, nous nous battrons l’un contre l’autre, toi avec ton épée et moi avec mes sept têtes”.
Et ainsi fut fait. Le lendemain de leur rencontre, Salomon et la lionne se battirent durant toute la journée, mais aucun des deux combattants ne parvint à vaincre l’autre. Le soir, la lionne dit: “Assez, viens te reposer, nous boirons, nous mangerons et nous nous reposerons et demain matin, la bataille continuera.”
Et ainsi fut fait. Ils se mirent à boire, à manger, puis ils allèrent dormir. Au milieu de la nuit, Salomon se réveilla. Il mit les habits de la lionne, tandis que ses vêtements à lui, il les ajusta au corps de la lionne.
Le matin, les deux se réveillèrent et la lionne voyant qu’elle était habillée comme un homme demanda: “Qui a fait cela?”
“C’est moi,” répondit Salomon.
La lionne fit rassembler toutes les lionnes de la région et leur dit: “Prenez cet homme, jetez-le dans le puits et arrachez-lui les yeux.” Ainsi fut fait.
Salomon fut jeté dans le puits et les lionnes lui arrachèrent les yeux.
A cette époque, il y avait la guerre et un régiment de soldats passa près du puits. Entendant les cris d’un homme les soldats s’approchèrent du puits et crièrent à leur tour: “Qui es-tu? Es-tu un esprit ou fais-tu partie du genre humain?”
— Je suis un homme, se fit entendre Salomon.
Les soldats firent descendre une longue corde dans le puits et en sortirent Salomon. Celui-ci leur raconta tout ce qui lui était arrivé et les soldats lui dirent: “Nous ne pouvons pas te reconduire chez toi, mais nous te prendrons avec nous au château du roi, si tu es d’accord.”
Salomon n’était que trop heureux de donner son accord.
Les soldats conduisirent Salomon jusqu’à l’entrée du château et l’abandonnèrent là. Le matin, la fille du roi regarda par sa fenêtre et l’aperçut. Elle donna immédiatement ordre à sa servante de faire entrer l’aveugle dans le château, et quand il se trouva devant elle, elle lui demanda: “Comment t’appelles-tu?״
- Et moi, je m’appelle Miriam, dit la fille du roi.
Salomon raconta à Miriam tout ce qui lui était arrivé et finalement, il confia à la fille du roi: “Mes yeux se trouvent dans le village où j’habite, en possession de ma mère, car la soeur du lion qui est marié avec ma mère, a dit aux autres lionnes qu’elle enverrait mes yeux à ma mère pour que celle-ci soit tout à fait sûre que j’ai été tué.”
Miriam ordonna alors a l’une de ses servantes de se rendre immédiatemenl au village de Salomon et de ramener les yeux du jeume homme, coûte que coûte.
Arrivée dans la maison de Salomon, la servante proposa à la mère de celui-ci: “Laisse-moi travailler chez toi. Comme salaire je ne demande que de l’eau et du pain sec.” La mère de Salomon accepta la jeune femme comme servante et au bout d’un mois, celle-ci connaissait tous les secrets de la maison.
Un jour, elle raconta à la mère de Salomon qu’elle avait un fils aveugle: “Si tu avais la bonté de me donner les yeux que tu possèdes, je les donnerais à mon fils pour qu’il voie.”
La mère remit les yeux à sa servante et, bien entendu, celle-ci les apporta au château du roi et les donna à sa maîtresse. Celle-ci fit entrer Salomon dans sa chambre, appela le docteur et lui raconta tout ce qui était arrivé. Puis, elle lui donna les yeux et lui dit: “Fixe lui les yeux à l’endroit qu’il faut pour qu’il voie.”
L’opération dura plusieurs heures et réussit pleinement.
Lorsque Salomon eut recouvré sa vue, la fille du roi demanda à l’épouser. Salomon n’en était que trop heureux, mais il demanda à la princesse (le lui permettre de faire une visite dans sa ville, avant le mariage.
Miriam lui demanda: “Pourquoi veux-tu retourner chez toi?”
Il y a des gens là-bas que je dois visiter.
Miriam lui remit une épée, un cheval et des provisions pour le chemin. Arrivé dans son village, Salomon entre dans sa maison où il surprit le lion et sa mère et les tua.
Avec son frère Abraham, il rentra au château et épousa la fille du roi.
Le couple mena pendant de longues années une vie heureuse.
contes populaires racontes par des juifs du Maroc-Dr DOV noy –jerusalem 1965 – page 65-69
חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.
גיל הנישואין ודפוסי בחירת הכלה/חתן
2.1 גיל הנישואין
״בת לאביה מטמונת שווא, מפחדה לא ישן בלילה. בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נשאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא לא תעשה כשפים״.(סנהדרין ר ע"ב)
עד אמצע המאה העשרים העדיפו ההורים במרוקו להשיא את הבנות בגיל צעיר על פי המסורת והמנהג העברי., לא מצאתי עדויות בכתב או בעל־פה לנישואי ילדות מתחת לגיל 13 מלבד מקרה אחד שאירע בלאראצ׳ה בשנת 1853 : ״על עניין הקידושין שקדש יעקב גבאי קטנה בת י״א שנים בפני אביה יעקב מילול״. נראה שקידושי קטנה היו חריגים, ורבי יצחק בן וואליד מתיטואן נשאל אם הנישואין תקפים.
מעדויות, מזיכרונות ומנתונים ממפקד אוכלוסין שנערך בעיר מליליה בין השנים 1883-1880 עולה, שהורים בצפון מרוקו השיאו את בנותיהם בגיל 15-13. המנהג להשיא את הנערות בילדותן נמשך גם בשנות השלושים של המאה העשרים."
נוסף למסורת העברית השפיעו על גיל נישואי הבנות גורמים חברתיים, פוליטיים ופסיכולוגיים, כגון החשש שהנערות תינשאנה בכפייה למוסלמים או נוצרים ותמרנה את דתן. בכל רחבי מרוקו מפורסם המעשה של הנערה ״סול הצדיקה״(סול חצ׳ואל), נערה בת 14 מטנג׳יר שנחטפה והועברה לארמון המלך בפאס. ניתנה לה האפשרות להמיר את דתה לאסלאם ולהינשא לבן המלך או למות. סיפור חטיפתה וסירובה להמיר נכתב, סופר והושר לילדים בעריסה כדי שתמיד ישמרו על יהדותם ולא ימירו את דתם.
עוד השפיע הזיכרון ההיסטורי של טראומת הגירוש מספרד. חלק מבני המשפחה נותרו בספרד לאחר שהשתמדו, אם מרצון ואם מאונס, ואחרים איבדו את בני משפחתם בנדודים בנתיבי הים התיכון."
גורם נוסף הוא ערך הכבוד. נערה לא נשואה היא התגשמות הפגיעות של הקבוצה, ולכן העדיפה המשפחה להשיא את הבת במהירות כדי להימנע מסכנה של קלון למשפחה ולהעבירה אל השגחתו של גבר אחר — בעלה.
הערת המחבר: מכיוון שאין האישה מסוגלת לבדה לשמור על כבודה בשל מגבלותיה הפיזיות ״עזרה״ המשפחה והקהילה לאישה על ידי חקיקת חוקים בכתב ובמנהג שקבעו עבורה נורמות של התנהגות, ובעיקר דרישה לצניעות מינית. ראה פיט־ריברס, כבוד ומעמד, עם׳ 78-19.
עוד יש להביא בחשבון את התמותה הגבוהה ואת תוחלת החיים הקצרה. הורים רצו לראות את ילדיהם ״מסודרים״, דהיינו אחרי שהקימו משפחה והבטיחו את המשכיות השושלת. נישואי הבנות בגיל צעיר גרמו לעתים לתוצאה הפוכה מהמקווה: במקום שמחה — מוות טרגי. שנת הנישואין הראשונה היתה השנה העיקרית לתמותת נשים ויילודים, וזאת מכיוון שהנערות לא הגיעו לבשלות מינית וגופנית בשל התזונה הלקויה, היגיינה ירודה ולחצי המשפחה להעמיד זרע של קיימא כבר בתחילת הנישואין. רוב המשפחות היו ערות לסיכון הכרוך בנישואי נערות. המשפחות העשירות חששו לאבד חלק מרכושן לחתן שבתוך מספר חודשים יישא אישה אחרת, ואילו למשפחות העניות היה זה אבדן הסיכוי לחתן בנות נוספות.
הערת המחבר: מקור היסטורי והלכתי לריבוי תמותת נשים וילדים בלידה ולאחריה הוא הסכמות הקהילה לגבי ירושת הבעל את אשתו. ברבים מחוזי הנישואין הוצב תנאי, המתנה את עניין ירושת הבעל את אשתו בהותרת זרע של קיימא. לפי מנהג טוליטולה(טולידו שבספרד) הבעל חולק עם הזרע את כל העיזבון. אם מתה ללא זש״ק (זרע של קיימא), חולק הבעל את העיזבון, כולל נכסי מלוג (נכסים שלא נישומו בכתובה והם בבעלותה המלאה של האישה), עם יורשי האישה.
הן הרבנים הן המשפחות הבינו את הבעייתיות של נישואי נערות וקיום יחסי מין עם בעלים בוגרים. לעתים היתה הכלה נישאת בגיל צעיר ועוברת להתגורר בבית בעלה, אולם הנישואין מומשו רק לאחר שקיבלה ״אורח נשים״ והיתה מסוגלת לקיים יחסי מין.
הערת המחבר: בן דלק, לוס נואסטרוס, עמ׳ 411, עדות מתיטואן(תרגום): ״אמי נישאה בגיל 13. היא לא היתה מפותחת, ולא היה לה מחזור חודשי. סבתא שלי לקחה אותה אליה לביתה עד שתקבל את המחזור״; ראה גם סלפרנקה, מליליה, עט׳ 73-70. רוב הנשים שהתפקדו במפקד הנ״ל (מליליה 1883-1880) ילדו את הילד הראשון שנותר בחיים בגיל
על פי האידאל התלמודי צריכים הגברים להינשא בהגיעם לגיל 18 (״בן י״ח לחופה״). הדרישה לטוהר מיני חלה על הגבר ועל האישה במידה שווה, ולכן גם גברים נישאו בגיל צעיר כדי שלא יוציאו זרע לבטלה. גם הדחייה שהותרה לגברים לשם לימוד בישיבה היתה קצרה, מכיוון שהאידאל לגבי לומדי תורה היה לשאת אישה תחילה וללמוד תורה בטהרה. מניעים כלכליים ואילוצי פרנסה גרמו לכך שגברים לא נישאו בגיל 18, אלא רק לאחר שהיה להם בית וכסף כדי לפרנס משפחה.
סיבות כלכליות וחברתיות גרמו לכך שגברים נישאו בגיל מבוגר יחסית, בין 30 ל־40. בשל הפרשי הגילים בין הבעל והאישה, לעתים 15 שנה ואף יותר, ותוחלת החיים הקצרה התאלמנו הנשים בגיל צעיר, ועול פרנסת המשפחה נפל על הבן הבכור. הבן, כאביו, עבד ודאג להשיא את אחיותיו ולהעניק להן נדוניה הולמת. לאחר שאחיותיו נישאו הוא התפנה לשאת אישה בעצמו. משפחות אמידות ועשירות יכלו להשיא את הבנים בגיל צעיר, אולם הבחורים(בהסכמתם ובעידודם של הוריהם) העדיפו לצאת ללמוד, לראות עולם ורק אחר כך להינשא, כדי שלא יצטערו ויתחרטו, כמאמר הפתגם:
Antes que te cazes, mira lo que hazes = לפני שאתה מתחתן ראה מה אתה עושה.
מאמצע המאה ה־19 אנו עדים למגמת עלייה בגיל נישואי הגברים, בעיקר בשל ההגירה לאמריקה הדרומית. לעתים נקבעו השידוכין לפני ההגירה, והנערה המתינה לחתנה מספר שנים; ולעתים חזר המהגר לעיר מולדתו לאחר שהתבסס כלכלית, הוריו מצאו עבורו שידוך הולם, הנישואין נחגגו והזוג הצעיר יצא למולדת החדשה.
ראה "חתונה יהודית בצפון מרוקו-גילה הדר- מתוך חתומה יהודית י.שטרית –חיפה תשס"ג-2003-עמ'312-309
היהודים במרוקו השריפית-בעריכת שלום בר אשר
צבא ה״עביד״ השחור והמוג׳אהרון
כדי לשלוט בארץ ולהילחם בנוצרים ובתורכים ארגן השריף צבא, שנאמנותו נעלה על כל ספק ושהיה מורכב מחיילים שגייס מקרב כושיי סודאן.
כבר אל-מנצור גייס עבדים שחורים לצבאו הסדיר, שהיה מורכב ברובו משבויים נוצרים משוחררים וממתאסלמים אנדלוסים. אל-רשיד הסתכסך עם מלך באמבארה סגו, שנתן מקלט לאחד מיריביו מן הסוס, עלי אבן־ח׳יידר (בו-חסון?), ולא יכול איפוא להביא טירונים מטימבוקטו. לעומתו הצליח אבן־ח׳יידר לאסוף בסודאן כמה אלפי כושים ולפלוש לארצות הסולטן. הוא שחררם באזור הסוס, לשמע הידיעה על מותו של אל-רשיד. משורותיהם שאב מולאי אסמאעיל, אנשים ליצירת גרעין חיל המשמר השחור שלו. אולי חיפש לאחר מכן את צאצאי חייליו השחורים של אל-מנצור, שדבר קיומם נודע לו מן הרשומות.
הוא לא שלח מיד את הטירונים לקרב, אלא היפנה אותם למשראע א-רמל (ליד סבו, בין מכנאס וסלא), שהיוותה בסיס אספקת טירונים לאמיתו. משימתם העיקרית היתה להוליד ילדים. הכושים הקטנים נולדו כילדי צבא. בהתקרבם לגיל עשר, עם התבגרותם, הביאום אל הסולטן, הצגת הילדים בפני הסולטן חזרה ונשנתה בקביעות, החל מן השנים 1689-1688. תחילה לימדום משלח-יד, ובמשך השנתים הבאות עשו אותם נהגי פרדות ואחר-כך – בנאים. בשנה הרביעית התחילה חניכותם הצבאית, באימוני רכיבה, והיא נשלמה, במהלך השנה האחרונה, ביריה בקשת ובמוסקאט. בד-בבד עמם למדו הילדות הכושיות את אומנויות משק הבית, והיפות שבהן – מוסיקה. בגיל חמש-עשרה צורפו ילדי הצבא לגדוד ונשאו להם נשים. בניהם נועדו להתגייס לצבא בבוא עתם, בנותיהם – להינשא לחיילים שחורים או להיות שפחות לנסיכים.
עד שתספק משראע א-רמל את מכסותיה השנתיות מילא מולאי אסמאעיל את צבאו על-ידי החלפת משמרות קבועה בטימבוקטו ובפשיטות שערך על העבדים והעמיתים של שבטי הצהרה.
החיילים השחורים קיבלו, בשל מוצאם, את השם ״עבדים״ ובפי העם ”כושים״ (עביד). משום שנשבעו את שבועתם על קובץ החדית' של אל-בוח׳ארי כינו אותם בשם ״עביד אל-בוחארי״ או ״בואוחאר״, אם הסבר זה, שניתן על-ידי הוצאס, אין מקורו בשגיאת תעתוק.
כושים מהצהרה וצאצאי משראע א-רמל היוו באופן בלעדי את הצבא הסדיר, והיו חסרי שורשים בארץ ומסורים מסירות עיוורת לאדונם. הצבא כלל עד 150.000 איש, מהם 70.000 בבסיס משראע, 25.000 במכנאס, שהיוו את חיל המשמר המיוחד של השריף, והשאר בקאסבות. הצבא הזה לקח חלק בכל המערכות הגדולות, לשביעות רצונו הרבה של הסולטן, שהעניק לעבדים (עביד) ולעמיתים (חראוזין) את הזכות להיות בעלי רכוש (1698-1697).
עד מהרה עמד צבא מקצועי זה על העובדה, שהוא הכוח המאורגן היחיד במרוקו. הפרטוריאנים השחורים העמידו את הקיסרות למכירה פומבית ורצו לנהל את המדיניות, אבל התמעטות מספרם גרמה, שלא היוו עוד משלהי המאה הי״ח אלא את משמרם האישי של הסולטנים. חוץ מן הצבא השחור אירגן מולאי אסמאעיל ארגון צבאי, בהקיפו אותם ב״עביד״, את שודדי הים של חוף האוקיאנוס האטלנטי, אשר באמתלה שהם נלחמים בנוצרים בזזו את סביבות הנמלים, ובהנהגת מפקדים נועזים, כגון אל-עיאשי או גילאן, היוו לעתים כנופיות, שהיו מסוגלות להתמודד עם סולטנים. בארגנו גדודים אלה של '׳מתנדבי האמונה״ (מוג׳אהדון), ענה השריף לכאורה על מאוויי המוסלמים הקנאים. לאמיתו של דבר היה בדעתו לשחרר, בעזרת חיילים נלהבים אלה, את נמלי מרוקו מן הכיבוש הנוצרי וההשפעה התורכית.
כמו כן כלל צבאו של מולאי אסמאעיל, בסדר גודל שאי-אפשר לקבעו, מתאסלמים, שאיננו יודעים עליהם הרבה אלא מפי אחד מהם, האנגלי תומס פלאו. הם היוו חיל נבדל, שרק לעתים רחוקות חנה במכנאס. אין רואים איש מהם מכהן בכהונה רמה במח׳זן כמו בימי הסעדים.
חלק הארי של צבא הקבע הגדול הזה חנה מחוץ לערים, בקצבות מבודדות. כדי לשלוט במדינה, שעדיין היתה מסוערת מאד, נקט מולאי אסמאעיל שיטה של משלטים מבוצרים מוחזקים על-ידי חיל מצב קבוע. הוא השתמש בקַצבות שכבר היו קיימות, ועל-פי א-זיאני, הקים 76 קַצבות נוספות. על-פי ה. טיראס התחלקו הקצבות הללו לשלוש קבוצות: אלו שפיקחו ושלטו על האזורים המורדים (ביחוד האטלס המרכזי), אלו שעמדו על דרכי התחבורה העיקריות (הדרכים מתאזה לווג׳דה, מפאס לתאפילאלת, מפאס למראכש וכיו״ב), ואלו ששימשו קסרקטינים ל״עביד״ בסביבות כמה ערים גדולות.
מלחמת הקודש וחמאבק נגד חתורכים
מולאי אסמאעיל פתח מחדש ובעוז במדיניות ה״רקונקוויסטה״, שנפסקה עם מותו של אל-עיאשי(1641). הוא כבש את אל-מעמורה מידי הספרדים ומצא בה מאה תותחים (1681). עוד מעט והיה נכנס גם לטנג׳ר. לאחר כמה שנות גישושים ניסו האנגלים להתפשט אל מחוץ לחומות העיר, שנחנקו בה. אבל לונדון מיאנה לנקוט מדיניות של כוח, שהוצאותיה רבות ותועלתה מפוקפקת. מעלליו של ״הגדוד הטנג׳רי״ הותירו בשורותיו חללים, שנתמלאו בטירונים עלובים. המושלים מעלו בכספים, הקצינים נעשו ספסרים או זייפו את רשימות חייליהם, החיילים, שגוועו ברעב ולא קיבלו את משכורתם, ערקו או התמרדו. כתב הזכויות העירוני משנת 1668, שהישווה את טנג׳ר לערי אנגליה, תוצאתו העיקרית היתה, לאפשר לחברי מועצת העיריה להבטיח לעצמם זכויות-יתר מסחריות. הנמל, שקציני הים הגנו עליו במזח חזק, יכול היה להעניק לצי האנגלי בסיס ימי בטוח. הסחר, שפליטים צרפתים שגורשו מקאדיס וכן ביזה הולנדית המריצוהו, צריך היה לשגשג במהירות, אבל חסר כסף נזיל, והקמתה של חברה מרוקנית גדולה נכשלה בגלל התנגדות סוחרי טנג׳ר ומושליה המושחתים, שחששו גם מפני תחרותם של נמלים אחרים במגרב. המצור ששם מולאי אסמאעיל ב-1679 על העיר היכה את המסחר מכה קשה ואילץ את האנגלים שלא להקים עוד ביצורים מחוץ לחומות (אפריל 1681). הבית התחתון בלונדון, שחשש כי חיל המצב בטנג׳ר, בית יוצר ל״חיילים קתולים״, יספק למלך צ׳רלס השני כוחות לשם נסיון הפיכה נגד הפרלמנט, סירב להיענות לבקשת עזרה שהגיש המלך ״לנוכח הידיעות הבדוקות שקיבל על סכנה ברורה מאיימת מצד הקתולים. ״ חמלך, אשר לאחר פיזור הפרלמנט נאלץ להתקיים על סיוע שקיבל מלואי הי״ד, לא רצה לבזבז את משאביו בטנג׳ר. הוא ציוה לפנות את העיר, לאחר שיהרסוה כליל, לרבות המזח הגדול (5 בפברואר 1684). דעת הקהל האנגלית קיבלה בקורת-רוח את ההחלטה הזאת, שמסרה את הנמל לא לידי מתחרים אירופים אלא לידי השריף. חייליו של מולאי אסמאעיל יכלו להאמין כי מצור 1679 והתקפותיהם החוזרות ונישנות היו הסיבה האמיתית ליציאת האנגלים. השריף הושיב בעיר ההרוסה תושבים מן הריף. ״מתנדבי האמונה״ כבשו את לאראש ב-1689 ואת ארזילה ב-1691. החוף האטלנטי, שנותרה בו רק המובלעת הפורטוגלית במאזאגאן, טוהר כמעט מן הטומאה הנוצרית.
נותרו עדיין, בחוף הים התיכון, מוצבי מלילה, סבתה, פניון אלהוסמאס ופניון ולז. חילות המצב הספרדיים, שנאלצו, כחיל המצב של טגג׳ר, שלא לסמוך אלא על עצמם, ואשר שכרם היה דל, ציודם גרוע ומושליהם ניצלו אותם, לא יכלו לפרוץ את הפלצור ההדוק של כוחות השריף, אבל לא נכנעו בפני התקפותיהם המרובות. לשווא הציב מולאי אסמאעיל מול סבתה ״רבאט״, עם ארמון בשביל המפקד ומסגד, לציין את רצונו הנחוש לכבוש את המקום. דאגות חמורות הסבו את תשומת לבו והאנרכיה שבאה לאחר מותו הצילה את העיר.
יותר מאשר המלחנוה נגד הנוצרים, שלט במדיניותו המאבק נגד התורכים באלג׳יריה. תודות ל״מתנדבי האמונה״ לא יכול עוד אף לא מנהיג אחד של כנופיות התורכים לחדור למרוקו דרך נמלי גארב, אבל ממזרח נאלץ השריף להסתפק בהצלחה פחותה מזאת, שכן הצבא השחור היה נחות מן המיליציה האלג'ירית. לא נעלם מן הסולטן כי התורכים מעודדים את המורדים המגרבים. כדי להטיל עליהם אימה הגיע עד ג'בל אבלור, אבל הארטילריה התורכית הבריחה את הערבים, ומולאי אסמאעיל נאלץ להכיר, כאחיו אל-רשיד, בתאפנה כגבול שתי הטריטוריות (1679).
לאחר כניעתו המוחלטת של אזור הסוס חידש את נסיונו בעשותו יד אחת עם הביי של תוניסיה, אבל שני בני הברית לא השכילו לאחד את תנועותיהם והובסו בזה אחר זה (1692). בנו, זידאן, שפקד על מחוז תאזה, משהצליח לאחר חדירות אחדות לכבוש את תלמסאן, לא ניצל את הצלחתו. השריף הדיחו ולקח לידיו את הפיקוד על הצבא, שהתקדם עד עמק שריף, שם הובס. מולאי אסמאעיל, שנפצע, נפל כמעט בידי התורכים, שהביאו 3000 ראשי חיילים לאלג׳יריה (28 באפריל 1701). ואף על פי כן לא אמר נואש. כיוון שהיה בטוח מפני סכנת פלישה בזכות המצודות שסגרו על גבולו המזרחי, לא חשש מלהביא את המלחמה ללב הטריטוריה התורכית, בחדרו אליה מדרום. אחד מבניו כבר הצליח לכבוש את אזור עין מהדי(מערבית ללאגואת) ואחד מבני אחיו הושיב חיל מצב בבו-סמגון (בין עין צפרה וג׳ריוויל) (1713-1710). התקוממויות המיליציה של אלג׳יריה ומרידות שבטים הקלו על הפלישה, אבל תשומת לבו של השריף רותקה למרוקו מחמת המחלוקות בין בניו והוא לא יכול היה לנצל את שעת הכושר.
ראה: היהודים במרוקו השריפית-בעריכת שלום בר אשר.1977 –עמ'39-35
המשפט העברי בקהלות מרוקו-עריכה משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-האסיפה השנתית הראשונה של תש"ז
מועצת הרבנים במארוק
האסיפה השנתית הראשונה של תש"ז
נאום הרב שאול אבן דנאן יחשל״א
ע״ד ההלולות
רבותי!
חגי נדבה ומועדי קדש הלולים היו למקרא לכל עם הארץ. המה עצמם אומרים מקודש והם עונים מקודש.
באמת, התעוררות ברוח חזקה מפעמת אנשים רבים לקדש מועדי חול אלה בכל מחוז ובכל עיר ובבל כפר. ממציאים צדיק יסוד בארץ אשר יהיה למו למרכז ועליו יסובבו עיר.
תוצאות המפעל הזה, טוב ורע, טוב גמור ורע מוחלט בראשית התהוות המוסדות האלה פה מארוק, היו למוסדי פתאים וגם לתמימי דרך. אכן עתה, קבל הענין צורה אחרת. גם נתן ביד הצבור, והיה לעסק תחבולי של מו״מ להביא כסף למוצא לענינים שונים, דברים חשובים באמת. עזרת דלים ת״ת וכדומה. גם להוצאות מופרזות על המרה לסקול מסלות ולהישיר דרך הר וגבעה ולבנין בתים, להכשרת המקום להרבות הבאים והנאספים. וההוצאות המופרזות האלה, עולות בחשבון על ההוצאות העקריות, זה צד הטוב. ומצד אחר הרע המוחלט בכל עקרי הדת, כבוד אלקים הסתר דבר, אין רצון לבארם.
באמת ראוי לומר על זה המשל שאומרים לצרעה: ״לא מעוקצך ולא מדובשך״. וגם אל תקרי הלולים אלא חלולים, אבל, מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונעשה להם כיסוד האמונה. גם הדת נתנה ביד תועלת הממון וקשה לעצור הדבר מכל וכל.
בכן, אין לנו רק לצמצם הענין ולקבוע בו גדרים ומשמרות מבלי יוסיף לגדוש, והיה לשחוק והתול לפני חרדי הדת. ולפני בעלי השכל והמדע.
אלה הן התקנות הנראות כעת לקיים
א בכל ערי מארוק, אין לעשות שום הלולה בפרסום רק ברשיון הב׳׳ד המחוזי ובאשור הב״ד הגבה.
ב – גם ההלולות הנוכחות בכלל זה, וצריכות רשיון.
ג – יזהרו הרבנים ברשיונם זה רק בדבר מוכשר ומועיל להנאת הצבור, ומובטח בשמירת הדת.
וזה סדר ההלולה
א) קברי הצדיקים יוגבלו מבלי יבואו בגבולם רבים יחד, וכ״ש האנשים על הנשים, רק א׳ א׳ או ב׳ ב׳ יכנסו להשתטח ויצאו להם דרך אחרת.
ב) שומרים יעמדו לפי הגבול לשמור משמרת.
ג) אין להקים שום אהל בבית החיים רק ברשות הרב הדיין של העיר, ורשותו תנתן רק בדבר הכרחי.
ד) כל הבאים יתקעו אהליהם חוצה מבית החיים.
ה) אין מכירת שום דבר של אכילה ושתיה בבית החיים כלל.
ו) חוצה מב״ה יעשו החונים כרצונם, לאכול ולשתות ולשמוח, גם למכור בדברים הצריכים להם.
ז) כל המחנה החונה חוצה יהיה נקי מכל לכלוך וצחנה.
ח) בב״ה יסודר שם ישבת למוד מת״ח שילמדו אותו היום בזה׳׳ק ומשניות בקבלת פרס.
ט) גם וועד הקהלה הרשות בידם לסדר שם הכנה סעודת משתה תה וכו׳ לקרואים ושרי הממשלה.
י) אם חל יום ההלולה בא׳ בשבת, אין להם רשות להכנס לב״ה רק אחר הערב שמש של יום השבת.
אם עברו ראשי הקהלה של אותו מקום על אחד מהתנאים הנז', יוסר להם הרשיון של החלולה.
כל זה נתקבל בהסכמה
ראה: המשפט העברי בקהלות מרוקו-עריכה משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי עמ' 228-226
Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath
- Structures socio-économiques
Sous des apparences qui, aux yeux de l’observateur venu de l’extérieur, semblaient à peine différenciées, les structures socio-économiques de la société juive maghrébine traditionnelle présentaient, en réalité, une certaine diversité.
Il faut distinguer, tout d’abord, les ruraux des urbains. Les premiers furent probablement assez nombreux avant la pénétration française au Maroc. Dans les années 1950-1955, P. Flamand en trouva les derniers vestiges en pays berbère. Dans les mellahs ruraux, les Juifs n’étaient pas propriétaires des terres qu’ils exploitaient : il s’agissait de biens acquis par antichrèse, contrat qui permet au créancier d’entrer en possession d’un bien et de jouir de l’usufruit jusqu’à extinction de la dette contractée par le débiteur. Le droit sur le bien hypothéqué pouvait être transmis de père en fils, au cas où la dette qui, elle aussi, se transmettait par héritage, n’était pas éteinte. Par ailleurs, pour l’exploitation des terres elles-mêmes, les Juifs avaient le plus souvent recours à l’emprunteur berbère.
Ainsi, même parmi les Juifs ruraux, l’agriculteur exploitant était rare. L’économie juive et l’économie berbère étaient imbriquées. Depuis des temps immémoriaux, le Juif était l’auxiliaire indispensable de l’économie berbère où, avant de jouer le rôle de prêteur, il remplissait celui d’artisan et de commerçant. D’ailleurs, dans les mellahs urbains, les Juifs avaient des fonctions semblables. Traditionnellement, certains métiers leur étaient réservés : on signale généralement leur spécialisation dans la transformation des métaux et surtout des métaux précieux, la fabrication de vêtements et des sandales .
Toutefois, l’artisanat juif restait assez rudimentaire. L’artisan juif produisait des articles de première nécessité, aussi bien pour le consommateur israélite que pour le consommateur musulman. Les articles de luxe, tels que tapis, couvertures, ébénisterie d’art, cuirs brodés, étaient fabriqués par des Musulmans. Une seule exception : les bijoux.
Certains auteurs, de Foucault à La Porte de Vaux en passant par N. Slouschz et P. Flamand, ont essayé de dénombrer les mellahs ruraux au Maroc et leur population. Toutefois, tous ces dénombrements sont approximatifs : les seuls chiffres qui ont quelque chance d’être réels sont ceux fournis par les différents recensements des populations effectués par les autorités françaises. Cf. infra, chap. IV.
- Flamand a consacré deux ouvrages au judaïsme en pays berbère : une monographie sur Demnate (Un mellah en pays berbère : Demnaté) parue en 1952, une thèse sur l’ensemble des communautés israélites du Sud marocain (Diaspora en terre d’Islam,. Les communautés israélites du Sud marocain. Essai de description et d’analyse de la vie juive en milieu berbère). Imprimé à Casablanca, le livre ne porte pas de date. Nous savons par ailleurs que l’information a été recueillie dans les années qui précédaient l’indépendance du Maroc. Malgré de très sérieuses lacunes, ce livre est le seul essai quelque peu scientifique décrivant l’ensemble des communautés juives du Sud marocain à la veille de leur disparition.
Au Maroc, les artisans juifs comme les artisans musulmans étaient groupés en corporations. Les corporations étaient représentées auprès des autorités par leur chef, appelé amin. Il était choisi parmi les patrons les mieux établis et agréé par les autorités musulmanes, Mothasseb et Pacha. Il pouvait intervenir dans les litiges entre patrons et ouvriers. Il répartissait les tâches à effectuer pour le Pacha qui avait le privilège de se faire exécuter gratuitement les travaux de sa maison par des artisans juifs.
L’artisan, dans la société traditionnelle, était un homme considéré. II avait la fierté de celui qui crée de sa main. Dans certaines familles, les métiers traditionnels se transmettaient de père en fils. Toutefois, la fixation dans un métier était liée à la possession d’un atelier, ce qui supposait déjà un certain avoir. Aussi, à côté des plus favorisés, y avait-il une foule de petits artisans qui passaient facilement d’un métier à l’autre.
Dans l’échelle sociale, le commerçant se situait au-dessus de l’artisan. Mais la désignation de « commerçant » recouvrait un vaste éventail d’occupations allant du colporteur au grand commerce international. Dans le commerce, le Juif fut longtemps un intermédiaire indispensable. Il savait prendre des risques, il savait créer des liens. Cependant dans l’insécurité qui caractérisait la condition du Juif dans la cité musulmane, peu nombreux furent ceux qui réellement savaient non seulement acquérir des richesses, mais encore les conserver. A côté de quelques grands négociants qui avaient accès auprès des princes et des gouverneurs et qui assuraient le commerce avec l’étranger, il y avait la masse des petits boutiquiers, des colporteurs transportant tout leur avoir à dos d’âne, des revendeurs de tout et de rien, de tous ceux qui vivotaient au jour le jour.
Enfin, certains Juifs remplissaient des fonctions officielles auprès du Makhzen. De tout temps, on a connu des chargés de mission juifs. Dans chaque mellah urbain, quelques familles avaient leurs entrées chez le sultan et ses représentants : par leurs richesses, leurs relations et parfois aussi la sagesse de leurs conseils, ces notables s’étaient rendus indispensables auprès du pouvoir et avaient acquis des faveurs qu’ils tenaient à conserver.
Ainsi s’est créée une caste qui, sans être vraiment riche au sens occidental du terme, vivait à l’aise et jouissait d’une certaine influence auprès des pouvoirs. Son aisance était d’autant plus remarquée que la masse du peuple végétait dans une indescriptible misère.
C’est parmi les membres de ces « grandes familles », comme ils s’appelaient eux-mêmes, que furent choisis d’habitude les notables du Conseil dirigeant la communauté. A la suite de J. Halévy qui accuse « cette oligarchie d’être toujours de connivence avec l’administration afin d’étouffer les voix et les plaintes du peuple », la plupart des auteurs s’accordent pour décrire cette classe des riches du mellah comme une vraie féodalité. Entre les « grandes familles » et la masse des pauvres, il y avait des gens aisés dont le nombre semble avoir augmenté au cours du xixe siècle.
Lorsqu’au xixe siècle, les grandes puissances européennes cherchèrent à étendre leur influence dans le Maghreb, elles trouvèrent une importante clientèle parmi les Juifs désireux d’acquérir le statut de « protégé » d’une nation étrangère, et qui, de plus, servaient d’intermédiaires entre l’Européen et l’autochtone.
Toutefois, il n’y avait pas de cloisons étanches entre riches et pauvres : non seulement les pauvres vivaient de la charité des plus aisés, qui était généralement pratiquée de façon à ne pas froisser la susceptibilité de celui qui tendait la main, mais encore l’aisance des riches était exposée quotidiennement aux revers du sort : pillages, méventes, crises économiques pouvaient réduire à l’extrême pauvreté, en l’espace d’une nuit, le plus riche du mellah.
Dans la mesure où ils jouissaient d’une certaine liberté, les notables assumaient les destinées temporelles de la communauté. Mais le personnage central du mellah était le Grand Rabbin. Autorité spirituelle et morale, il disposait de pouvoirs judiciaire et exécutif : il avait le droit de punir, voire d’excommunier. Tous les rabbins ne jouissaient d’ailleurs pas de pouvoirs aussi étendus; selon le degré de son savoir et la fonction qui lui incombait, chacun occupait son rang dans l’échelle sociale du mellah. La renommée d’un rabbin découlait de son savoir, de sa sagesse, de sa piété. L’estime qu’on portait à un rabbin de renom rejaillissait sur toute sa famille et sur ses descendants qui, eux, d’ailleurs, ne manquaient jamais de rappeler la gloire de leur aïeul. Certaines fonctions se transmettaient de père en fils. Les rabbins, comme d’ailleurs les notables, étaient fiers de pouvoir faire état de leurs ascendants espagnols : dans le Maghreb septentrional et dans les villes côtières, le savoir et le pouvoir étaient généralement l’apanage des Juifs espagnols considérés comme plus raffinés que les autochtones.
Ainsi, piété, puissance, richesse étaient les traits caractéristiques de la classe dirigeante traditionnelle. Toutefois, si le petit peuple respectait et craignait les riches et les puissants, il vénérait l’homme au rayonnement spirituel : les chefs les plus influents étaient ceux qui alliaient la sagesse selon la loi religieuse à la richesse et aux relations auprès des puissants.
Les Juifs maghrébins non seulement étaient profondément religieux, mais encore avaient l’expérience de l’instabilité économique. Il n’est pas étonnant que, dans ces conditions, l’autorité spirituelle et morale ait été plus vénérée que le pouvoir fondé sur la richesse. Par ailleurs, ils avaient constamment devant les yeux l’exemple de leur société d’accueil qui, elle aussi, vivait selon des normes religieuses.
En définitive, la théocratie du mellah était une réplique de la théocratie musulmane dans laquelle elle s’insérait.
Les budgets des communautés distinguaient entre les « dons » et les « dons aux histarim », c’est-à-dire aux familles dites « honorables » tombées dans le besoin.
En haut de l’échelle, il y avait un rabbin-juge (dayan), en bas, le petit maître duTalmud- Thora. Le chokhet, chargé de l’abattage rituel, n’était pas considéré comme rabbin.
La serarah, « droit héréditaire d’assurer les fonctions de rabbin et de serviteur du culte » était pratiquée au Maroc (cf. H. Zafrani, « Pédagogie juive en terre d’Islam », Les nouveaux Cahiers, n° 6, juin-juillet-août 1966, p. 57).
Evolution du judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath-1948-page19-21
Juifs du Maroc a travers le monde Robert Assaraf
Dans ce contexte, la question juive, objet au départ d’une unanimité sur la nécessité : d'intégrer sans réserve à la nation la communauté juive, en respectant ses libertés et ses droits, devint avec le temps un des enjeux de la vie politique, un des moyens préférés de l'opposition pour attaquer indirectement le pouvoir en place quand elle ne pouvait le faire face avec les inévitables conséquences de telles enchères.
Au début, l’euphorie l’emporta. Le report – à la suite de désordres provoqués par des jeunes au mellah de Marrakech – des élections des comités des communautés des grandes villes, prévues pour décembre 1955, n’ayant pas permis l’accession à leur tête d’hommes nouveaux, le sultan désigna de nouveaux membres acquis au nationalisme au comité de Casablanca, et mit à sa tête l’homme d’affaires David Benazeraf, qui en remercia ainsi le souverain, le 13 septembre 1956 :
La sollicitude de Votre Majesté s’est toujours étendue à Ses sujets israélites. Après s׳être formellement opposée à l'application au Maroc des lois du régime de Vichy en 1941, Votre Majesté a heureusement proclamé dans son discours du Trône du 18 novembre 1955 que les Israélites avaient les mêmes droits.
Fidèle à sa promesse de faire participer ses sujets juifs aux affaires du pays, le Sultan avait nommé cinq personnalités juives parmi les 76 membres de l’Assemblée consultative selon un judicieux dosage : un avocat, Me Jacques Elkaïm de Rabat ; un rabbin, rabbi Bensabat de Larache, de l’ancienne zone espagnole ; un indépendant, Lucien Bensimon de Casablanca ; et deux hommes d’affaires de la grande métropole, Jo Ohana et David Benazeraf.
Parlant sur ce point le même langage, les deux grands partis rivalisèrent de zèle sur la nécessité de traduire dans les faits les déclarations du sultan sur l’égalité des droits. Le PDI, qui dans le lointain passé ne s’était pas distingué – loin de là – dans la recherche du rapprochement avec l’élément israélite, se découvrit une vocation juive et réussit effectivement à enrôler dans ses rangs nombre de personnalités israélites attirées par son laïcisme proclamé.
Dans une interview au Jewish Chronicle de Londres, parue au cours de l’automne 1955, son secrétaire général adjoint, Me Benjelloun rappela que son parti avait été « le premier à souhaiter la participation d’un Marocain de confession israélite au gouvernement de négociation. Il entend habituer ainsi les citoyens de notre pays à l’idée qu’aucune distinction fondée sur des considérations religieuses ne doit exister entre nous ». L’Istiqlal s’en tint aux résolutions intégrationnistes adoptées au Congrès extraordinaire du parti en décembre 1955 :
Considérant que les Israelites marocains sont des nationaux du pays dans toute l’acceptation historique et juridique du terme qu’il importe qu ’ils aient la jouissance et l’exercice des droits et des libertés reconnus à leurs concitoyens musulmans, dans l’égalité la plus complète ;
Considérant que cette intégration ne doit nullement porter atteinte à l’exercice de leur culte, ni à leur statut personnel ;
Demande que l’égalité de tous les citoyens marocains, sans distinction de classe ou de religion, soit hautement proclamée et consacrée dans les textes de lois ;
Suggère au comité exécutif du Parti d'encourager les contacts entre musulmans et Israélites, d’organiser et de promouvoir des activités communes dans différents domaines afin de vaincre les préjugés absurdes et de favoriser au maximum un rapprochement réel et fraternel.
Joignant les actes à la parole, l’Istiqlal créa en février 1956 une organisation pour le rapprochement judéo-musulman, le Wifaq (« l’Entente »), destinée à « encourager l’esprit de coopération dans l’intérêt national ». Un tract en arabe, judéo-arabe en lettres hébraïques et en français fut largement diffusé et proclama :
Notre vœu le plus cher est de bâtir dans la joie et la concorde un Maroc nouveau, uni, libre et indépendant. Ensemble, unis de cœur et d'esprit, musulmans et Israélites, nous mènerons notre pays vers le progrès, la prospérité et le bonheur. Ensemble, nous ferons de notre chère patrie une nation moderne et respectée, où régneront la concorde, la tolérance et la liberté. Notre Association entend mener
la lutte contre l’ignorance, la division et le racisme sous toutes ses formes. Le but d’El Wifaq est de développer les contacts entre Israélites et musulmans, en resserrant leurs liens dans tous les domaines, et notamment dans les domaines culturel, sportif, artistique, professionnel et social. El Wifaq fait appel à tous les Marocains pour qu 'ils viennent grossir ses rangs, lui apporter leur concours afin de mener à bien sa tâche, pour la grandeur et le bonheur de notre patrie.
Témoin privilégié, le journaliste Victor Malka décrit en ternies enthousiastes cette lune de miel » qui poussa de nombreux Juifs marocains à envisager de rester dans leur patrie d’origine :
La torpeur, l’expectative et l'inquiétude se dissipèrent momentanément. On ne voulut plus croire aux orages. On paria sur le printemps. Et l’enthousiasme vint. Les juifs marocains commencèrent à croire que l'indépendance nationale ne signifiait pas nécessairement le saut dans le vide et l’engagement dans l’inconnu. .. Au rendez-vous de la renaissance nationale, les Juifs marocains ne tenaient pas à être en retard comme ils l’avaient été à celui de l'indépendance… Pour une fois, l’avenir enfin signifiait l’espérance. Il s’agissait ni plus ni moins de recréer la symbiose andalouse…
Derrière cette sincère euphorie, il y avait une non moins profonde perplexité devant cette avalanche de bonnes intentions et de décisions spectaculaires. Il était difficile pour les Juifs de s’habituer à être, pour la première fois, non seulement acceptés comme citoyens à part entière, mais en plus courtisés. La réaction ne fut pas homogène. Disposée à jouer le jeu, la grande masse ne pouvait cependant s’empêcher de s’interroger sur l’éventuel prix à payer pour cette soudaine émancipation. Faudrait-il pour la mériter renoncer à sa spécificité, renoncer à une partie de sa personnalité pour se couler dans le moule musulman majoritaire ? Cesser de regarder vers Israël et de se référer à la culture française ?
Le prince hériter Moulay Hassan se montra rassurant en déclarant, devant un grand rassemblement juif à Casablanca, qu’il savait que les regards étaient tournés vers Jérusalem mais que les pieds étaient bien plantés sur la terre marocaine. Cette compréhension n’était pas du goût d’une petite minorité de gauchistes juifs, plus nationalistes que les nationalistes qui condamnaient avec véhémence le sionisme, prônant la disparition pure et simple des institutions communautaires accusées de cultiver le « séparatisme ». La petite minorité des élites – ingénieurs, économistes, médecins, avocats, hommes d’affaires – se montrait plus modérée. Elle croyait à l’avènement d’une « nouvelle Andalousie », avènement très rite contrarié par l’évolution de la situation au Proche-Orient.
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf-page 53-55
מ. ד. גאון יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני
טודרום בן יהודה הלוי אבולעפיה
נולד בש׳ ה״א ז. היה שר המלוכה ומשורר בטוליטולא. בימי עלומיו חבר שירים. תתלה שמש בחצר המלד אלפונםו הרביעי ואח״כ בחצר המלך שאגג׳ו הרביעי. כנראה שעמד בראש האוצר. גדולתו עוררה כגגדו את קנאת הנוצרים והמיטה עליו שואה. בימי אלפונםו נאסר כמה פעמים ורכושו הוחרם. אחרי מות אלפונםו מנהו המלך שאנג׳ו הנ״ל לשר האוצר בין השנים הא׳ ס-סו. נודע בחבורו ״גן המשלים והחידות״. כולל שירי ידידות, שירי תהלה, קינות, שירי אהבה, סליחות, וכו'.
ידידיה רפאל חי אבולעפיה
נולד בירושלים בשנת תקס״ז. מגדולי המקובלים בדורו וראש ק״ק החסידים בית אל אחרי הרב אג'ן. את גדולתו בח'ן יש לראות מהקדמותיו, חדושיו והערותיו שנדפסו בראש ספרי מהרח״ו, שיצאו לאור ע״י ר׳ ישראל בק בירושלים. הרא״ל פרומקין בספרו תולדות חכמי ירושלים יכנהו: הצדיק המדוכא ביסורים ומתפרנס מיגיעו, חסידא קדישא, פרישא מבטן ומהריון וכו'. הוא היה תלמידו של הרב אברהם שלום מזרחי שרעבי נכד הרש״ש זצ״ל. בשנת תקפ״ד, בזמן מלחמת המורדים אשר התנהלה בשערי ירושלים נפל שבר של כדור על רגלו ויהי צולע מאז. ההכאה ההיא הדאיבתהו כל כך, עד אשר מת ממחלה זו. הוא היה מורו ורבו בחכמת האמת של הרב הגאון מאיר אוירבאך, הידוע בשם הרב מקאליש בע״ס אמרי בינה ואחרים. ״גדול היה ר׳ ידידיה גם בנגלה, ודרכי הלמוד של האשכנזים לא היו זרים לו. כי עמד בקשר אמיץ עם רבניהם, ויהי אוהב דבק מאח לגאונים מקוטנא וקאליש והתרועע עם ר' יהוסף שוארץ. בהיותו חרד לדת התנגד ליסוד בתי ספר בירושלים, ובבוא הד"ר לודויג אוגוסט פרנקל לירושלים, ליסד בה את בית הספר למל, היה הספרדי היחידי שהצטרף לרבני האשכנזים וחתם עמהם על החרם הגדול נגד בית הספר הנ״ל וקבל עליו ועל זרעו וזרע זרעו עד ביאת הגואל לא למסור ילדיהם לבית הספר. אבל ההיסטוריא נקמה בו, ונכדו נסים בכר יסד אח״כ את בית הספד המתוקן הראשון בירושלים ובגורלו עלה להניח את היסוד לחנוך העברי, אשר משרשיו אנו יונקים עד היום הזה״.
ר׳ בנימין זאב הלוי ספיר בנו של בע״ס ״אבן ספיר" כתב עליו ימים אחדים אחר מותו ב״הלבנון" משנת תרכ״ט כדברים האלה: "בחמשה עשר לירח סיון יצא מבת ציון כל הדרה, הודה ותפארתה- בעצם היום הזה חשך כוכב נוגה בשמי ישורון, ואדמת קודש לבשה קדרות, וכל בניה עטו אבל , כספרדים כאשכנזים, ויגדל המספד בירושלים, על מות הרב המובהק הצדיק החסיד האמיתי החכם הנעלה בנגלה וגדול מאוד בנסתר, סופר מהיר ומפואר רב לקהל חסידים מק״ק ספרדים יצ״ו, ומורה חכמת האמת ליראי ה׳ וחושבי שמו הראויים ללמדה מוה׳ חי רפאל ידידיה אבועלפיא זצ״ל, בן ששים ושתים שנה היה במותו. אהה אהה על אבדן איש רם ונשא כזה שריד מחכמי האמת, אשר קבלו איש מפי איש עד רבנו האר״י זיע״א, ורוב חכמתו קבל מרבו הרב הגדול הדומה למלאך ה׳ צבאות מוה׳ אברהם החסיד שרעבי זצוק״ל. הצדיק האמיתי הזה היה אהוב ונחמד מאד לכל יושבי ירושלים, וכל גדולי העיר שתו בצמא את דבריו בחכמת האמת, וכולם כאחד הקדישוהו והעריצוהו. וזה חמש עשרה שנה אשר היה כלוא בביתו, כי היה נגוע וחולה ברגליו ולא יכול ללכת , וראשית חליו באתהו זה כארבעים שנה, בעת צר השר עבדאלה פחה על עיר הקדש, ויפקד את צבאותיו על ראש הר הזיתים לירות כדורי אש אל תוך העיר ויור בזיקים וחצים באין מעצור כגשם שוטף, ובעת ההיא הקשיב הצדיק הזה בלימודי חכמת האמת מאת רבו החסיד הקדוש דומה למלאך ה״צ, רבי אברהם חסיד שרעבי זצ״ל אשר חי בימים ההם. ויהי כאשר הרבה הפחה עבדאלה לירות חציו אל תוך העיר ותבוא במצור, שלחו הישמעאלים אל היהודים לשאת תפלה בעד העיר.
ויתאזר החסיד ר' אברהם שרעבי עוז, ויצו את תלמידו הנעים וסופרו זה לקחת את הקסת וגליון, וילכו שניהם אל בית הטבילה ושם אחרי הטהרם צוה לכתוב קמיע אחת כאשר הורהו, ויתן א ת הקמיע אל יד שומרי העיר כי ישימוה מעל לשער המצודה אשר למערב העיר הנקראת מצודת ציון, ויעשו כן ואת תלמידו זה צוה להכלא בביתו עד יעבור זעם הקרב ויהי לפלא , כי מאז נתנה הקמיע על השער כל הכדורים אשר נפלו על העיר לא גרמו כל נזק לעיר וליושביה.אך הצדיק ל א שמר מצות רבו ולא יכל להתאפק לשבת בית ובחג הסכות יצא אל סכתו ואך צעד במפתן הבית פגע בו רסיס כדור אחד ברגלו ויפול. כל עמל הרופאים להוציאו מבשרו ע ה בתהו. חמש עשרה שנה נשא את חלק הכדור בירכו, עד שהורעל דמו ובט"ו סיון תרכ״ט השיב נפשו הטהורה אל על . תלמידו הרב זאקס מרבני האשכנזים בירושלים בהספדו עליו הזכיר, כי הרב ידידיה ידע את כל כתבי האר״י ז״ל בעל פה ויהי אהוב ע ל בני כל העדות בלי הבדל.
ציונו : קול נהי נשמע מציון אל הלקח ארון האלקים יושב בסתר עליון גדול מרבן פום ממלל רברבן חסידא קדישא פרישא מבטן ומהריון הרב המקובל האלקי תרת אמת היתה בפיהו לילה כיום יעיר בחלום חזיון, איש מכאובות וידוע חלי והוא מחולל מפשעינו מחלון וכליון כמוה״ר ידידיה רפאל אבולעפיה זצ״ל ויעל השמים יום ג' ט"ו סיון תרכ"ט
יוסף דוד אבולעפיה
היה אב״ד ור׳׳מ בטבריה ואח״כ בדמשק. ובאגרת השליחות של הרב יהודה טולידאנו תתום ״ויקילי חכם באשי בעיה״ק טבריה״. הסכים על ספר פאת השלחן לר' ישראל משקלאוו בשנת תקפ״ו ותתום שם: עמוס התלאות ממקרי הזמן ותחלואיו. מת בטבריה. גם בנו ר׳ יהודה היה אח״כ אב״ד בטבריה ובדמשק, ובסוף ימיו ישב על כסא הרבנות בצידון ובה מנוחתו כבוד.
תכשיטים אצל נשות מרוקו-״כראס כּבּאש״ (״עגיל ראש־ראם׳׳) או ״כראם עמארה"
תכשיטים אצל נשות מרוקו
תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.
בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.
הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונדות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.
הערת המחבר: נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.
על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באבנים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.
בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשיטים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוטרים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הבאה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.
התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.
באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.
מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.
במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.
ז׳אן בזאנסנו
״יהודייה מטנג׳ר״
תחריט לפי ציור של י״פ פורטאלס (צייר בלגי ; 1818—1895)
עגילים
עגילי־תליונים — ״כראס כּבּאש״ (״עגיל ראש־ראם׳׳) או ״כראס עמארה" (״עגיל מעובד־היטב") תטואן; המאה הי״ט הטיפוס המסורתי בסגנון ספרד הן אצל היהודיות הן אצל המוסלמיות של ערי הצפון, בעיקר פאס, תטואן וטנג׳ר; היהודיות נהגו לענוד אותן עם ״השמלה הגדולה״ ; העגילים נתלו בצדי הראש, החישוקים הגדולים — מעל לאוזניים, והמדאליונים בעלי התליונים הרבים — ליד הרקות; הוו שבקצה השרשרת נאחז בעיטור־הראש
זהב, פניני־בארוק ואבני אזמרגד ואודם ; עבודת ריקוע, חירור וחיקוק (גם בצדם האחורי של המדאליונים)
הגובה הכולל :21 ס״מ ; קוטר החישוק : 9 ס״מ מוזיאון ישראל, מתנת גב׳ ג׳ בנאזרף, פאריס, לזכר אסתר בנאזרף־אטדגי ובנה שמואל
ראה : אידל, מילון, עמ׳ 107 ; בזאנסנו, תכשיטים, לוח 11, מס׳ 36
ראה: חיי היהודים במרוקו 1973- עמוד 226