מורשת יהדות מרוקו

יהודי המזרח בארץ ישראל

משה דוד גאון…

אל הקוראים.

בטרם עלותי לא״י מבוסניה ארץ מגורי לפנים, לא ידעתי פירושה של ההגדרה -יהודי המזרח״, אם כי הנני ספרדי מלידה אף גדלתי בסביבה מרובת אוכלוסים יהודים׳ שרב בה היסוד הספרדי הלשאנן והשלו, על האשכנזי התוסם והקודח. אלה עם אלה דברו ביניהם על פי רב שפה אחת, ובנוסח ובסדור משותף ערכו תפלותיהם לאל מרום. לעתים רחוקות קלטה אזני איזה ניב והגה על דבר ההבדל במנהגים שבין יהודים ליהודים, הבדל שיסודו בהרגלים ומסורות בלבד׳ אשר בשום פנים אינם עשויים כדי להרחיק ולפלג. רק בבואי לירושלים הקדושה, שלפני כך דמיתיה וחזיתיה בעיני רוחי כמקום הנועד לקבוץ גלויות וסשטושן, התפכחתי משכרוני הנעים, ותמימותי הילדותית חללה. רגע עמדתי כנדהם על יד הכתל, זו מצבת הקלון לעם ישראל, ולפתע פני התעותו והתכרכמו מבשת, ולבי בי המה.
בהתהלכי אח״כ ברחובות העיר נתגלתה לפני המציאות היהודית בעצם כעורה, ואדע כי עמי האומלל קרוע ושסוע לגזרים, שבט שבט ודגלו, משפחה משפחה וכוונה, מנהגיה, מסורותיה ושאיפותיה. בהמשך הזמן יכלתי להכיר, כי לכאורה אין לי שייכות לאומה בכללה בתור יחידה מאורגנת וסובלת הנלחמת על קיומה בכל עוז, אלא לעדה אחת קטנה התלויה ברשות עצמה, והמרכזת בקרבה בודדים נדחים. דבר זה עוררני להרהר על מהות השבטיות ותועלתה, ומה הוא הטעם המצדיק את ההופעה המוזרה הזאת. הגיגים אלה הטרידו את מוחי מאד, ענוני ויטלטלוני טלטלה, ובאין הרף הוליכו את רוחי שולל. בעקבותיהם נרקמה המסכת שעליה הוטבע ספרי זה, הבא להציב ציון־עד לראשוני בני גזעי׳ אלה שמדינת ספרד הקיאתם למען יתגלגלו הנה, בשביל להחיות את ארץ האבות משממונה.

עבודתי המקצועית הביאתני כעבור זמן, במגע ישר עם בני שבסי ישראל לסוגיהם, תלמידים מכל העדות והמעמדות כל אחד עם שפה אחרת בפיו, ילד ילד עם אפן תפישתו והשגתו. בחברתם בליתי עשר שנות חיים, – שנות עמל ותלאה וצער, ותוך כדי התבוננות במנהגיהם, בשיחותיהם ובמשחקיהם העליזים, נתחורו לי אגב אורחא כמה פרשיות סתומות. אכן, בסיועם חדרתי בלי משים למצב עדות המזרח השונות, והם היו הנסבה שאוסיף להתענין בהן גם להבא. אמנם עולמם המגֻון הכנים ערבוביה רבה בעולמי אני, עולם צר התחומים וההיקף, אך עתה ארגיש, עד כמה הללו העשירו את ידיעותי והשקפותי.

בינתים החלפתי את משמרתי, והעבודה אשר עסקתי בה אח״כ במשך שנים אחדות הגבירה מרצי פי כמה, וכאלו אלצתני להמשיך ולטפל בענין.

אשר לעצם החבור ותכנו. תחלה היה עם לבבי לחבר ספר עממי מקוצר׳ שיכיל פרסים וידיעות על עדות המזרח והתהוותן, הרמה התרבותית של אוכלוסיהן וכו', אך מתוך התעסקי בעבודה, התרחבה והסתעפה המסכת, ואחשב את עצמי מחויב להשתמש בכל החמר אשר הזדמן לידי, מה גם שרובו ככלו היה שייך לגוף הענין.

הספר בכללו רחוק הוא מלהיות מדעי, הואיל והוא נועד לעם. בכל זאת לתועלת המעיינים מצאתי לנחוץ, לציין אילו מקורות שמהם שאבתי את החמר בלי להיות משועבד לדבר, אף להנהיג את ציוני המקומות כהכרח בחבור ספרי זה.

יודע אנכי, כי כמה מן הקוראים ימצאו בספר זה טעם לפגם, באשר הלה אינו מתאים לסדר המדעי המקובל, ואחרים יטילו בו דפי על כי חסר הוא פרטים ועובדות בענין זה או אחר. ענף ספרותי זה העשיר ביותר ורב הגוונים מצד אחד, והדל והלקוי בתכלית מצד שני, דורש מאמצים כבירים וסבלנות מאת המתעסק והמתגדר בו, למען יוכל להעלות מסקנות מדויקות על הענין שהוא נגש לדון עליו. ובשביל להרחיק מעלי לזות שפתים, אני מקדים, שמטרתי לא היתה ללכת בדרך החוקרים הותיקים, הממיתים את עצמם באהלה של תורה, כדי להביא לקוראיהם דבר מסוים ומושלם.

מחובתי להזכיר כאן, שאיני נמנה בין בעלי המקצוע בחקירת א״י׳ ורק התבוננותי במצב שבטי ישראל בא׳י׳ הניעה אותי לרשום את דברי בספר. בטוח אנכי כי אין חבור זה נקי ממגרעות, טעויות, אולם יש לי הרשם כי לכשעצמי מלאתי את המסגרת תכן, בהתאם לכחי וליכלתי.

בהפסקות רבות נכתב הספר, ואולי זהו אחד הגורמים המכריעים להיותו חסר שלמות פנימית כחפצי. חובה להודות על האמת. סוג זה של חמר אינו מן הדברים המצויים והנלקחים בידים, שאפשר להשיגם בנקל. זוהי איפא אחת הסבות שספר זה אשר החל להכתב בשנת תר״פ, אחר לראות אור עד היום.

הדברים לא נכתבו בנטיה להבלים ולהאיר איזה צד באור יתר, כדי להאפיל במשהו על הצד השני. יתכן כי פה ושם יֵרָאו בצורה זו לעין אותם הקוראים, שיגשו לנתחם מתוך נקודת מבט של קנאה, שנאה ותחרות. פה נמסרו עובדות עד כמה שנראו הללו מתאימות אל המציאות ואל האמת ההיסטורית, – עובדות ותעודות הנוגעות אך ורק ליהודי עדות המזרח בארץ זו.

ושוב אני מוצא צרך להטעים, כי ספרי מצטמצם בגבול ידוע. שאיפתי היתה להאיר את חיי עדות המזרח בא״י במאות האחרונות, והאמת היתה נר לרגלי. פעולה זו לא נעשתה מתוך כונה ורצון לפגוע חלילה בזכויותיה הרבות של עדת האשכנזים, שגם היא כידוע הועילה ועזרה לבסום הישוב העברי בא״י׳ הגדלתו והתפתחותו. יצוין, כי בה בעת שישובי האשכנזים בא״י עד שנת תק״ע (1810) התקימו באפן ארעי ומקרי, הנה הספרדים מלבד מה שיצרו ישובים עוד הרבה זמן קודם לכן, הם הטו שכמם לסבול את כל יסורי הארץ השונים והמשונים, התאבקו בהם ויחזיקו מעמד. משום כך אין לבקש בחבור זה מה שאין בו, מאחר כי הוא דן על יהודי המזרח ביחוד, אלא שלפרקים למען באר את תנאי החיים וחליפותיהם, הקשרים עם יהודי הגולה וכד׳ יזכרו פה ושם גם בני עדת האשכנזים.

אולי ספר זה יתן דחיפה לאחרים, לגשת ברצינות אל העבודה המדעית המחכה להם,: ויתנו לנו ספר על א״י בכללה אשר יקיף את תולדותיה בכל הדורות׳ וישקיפו על ראשית הישוב העברי החדש ביתר פרום ודיוק. בזה ימלאו חסרון גדול שלא יוכל להמנות, המורגש כיום מאד.

לא יפלא, אם בפרקים ידועים בספר, מרובה החמר על פרק משנהו. השגת החמר לפרטיו עלה לכותב הטורים האלה ברוב עמל, לאחר חטוט בהמון ספרים עתיקים ובתעודות בלות, שכמה מהן היו גנוזות עד כה מעין רואה, וצריך להזכיר, כי בזה לא נמסר אף חלק קטן ממה שהושג ורוכז. מכאן שופע הפרטים בפרק אחד, והצמצום ההכרחי בפרק אחר.

אפשר מאד כי פה ושם יתגלו סימנים של העדר קשר בין ענין אחד לשני, דבר העלול להכביד על הקורא. יתכן שפרטים רבים אשר נזכרו כבר במקום אחד, שוב יבא זכרם במקום אחר בצורתם הראשונה או בשנוים קלים. כל זה היה מן ההכרח, הואיל וכאן עוסקים בהעתקת מסמכים היסטוריים, ומן הנמנע היה להעלים עין מהם, אלא לחזור ולהזכירם בכל מקום שנראה צרך בכך.

איני יכל לסיים בלי להזכיר בהודאה את העזרה רבת־הערך והתועלת שנתנה לי מצד כל אלה אשר פניתי אליהם, לשם השגת החמר הדרוש לחבור ספרי. בראש וראשונה ועדי עדות הספרדים בירושלים, צפת, טבריה, חברון, חיפה ויפו, וכן הספריה הלאומית והאוניברסיטאית, אשר באוצרות ספריה השתמשתי במשך כל שנות עבודתי.

כן עלי לציין שמותיהם של כמה מידידי אשר עמדו לימיני באסף חמר, בהמצאת ספרים נחוצים, בהוראות וכו^', ביניהם ידידי הראב״ד רבנו חנוך חסון, ה״ה חיים דרומי, ש. בן שבת׳ א. ח. לוי׳ ר׳ ברוך טולידאנו ואחרים. לכלם אני מביע בזה קבל עם, את תודתי העמוקה והנאמנה.

ביחוד אחשב מחובתי הנעימה להביע כאן את רחשי תודתי והוקרתי הלבביים לרעי הנאמן מר אליהו אלישר אשר עודדגי ועוררני להביא את ספרי לדפוס, וכן לכל הנדיבים הנכבדים, שהואילו ברב חסדם לעזור לי בתרומותיהם לכסוי חלק מהוצאות ההדפסה; והם הא׳ מ. ד. די פיג׳וטו׳ הועד הפועל של התאחדות הספרדים העולמית, ועד עדת הספרדים בירושלים, קופת הרבנים שע״י ועד העדה הנ״ל, ראש רבני א״י הרה"ג וראש״ל יעקב מאיר׳ הגב׳ פרחה ששון׳ מר דוד עזרא דוד באמצעות הרבנית וידה אלישר אלמנת הרה״ג חמ״א ז"ל׳ וה״ה הממונים על קרן העזבון של הגביר המנוח חיים אהרון ולירו ז״ל. כלם יבואו על הברכה המשולשת בתורה, ותהי משכרתם שלמה מעם ה׳ אלהי ישראל השוכן בציון וירושלים.

לבסוף הנני פונה בבקשה לקהל קוראי ספרי :

אהיה אסיר תודה לכל אלה אשר יאותו להורותני ולהדריכני בעצותיהם והערותיהם שלדעתם יש בהן משום ערך ותועלת לגוף הענינים הנדונים. למותר להטעים, כי כל חמר מסוג זה אקבל ברצון, והיה אם אזכה למהדורה השניה של כרך א׳׳ אכניס בה את התקונים והמלואים הדרושים.

ירושלים׳ אלול תרפ״ח.

המחבר

אברהם אבוהב

אבי הרב שמואל אבוהב. ממגורשי ספרד שהתישבו בהמבורג. בנה שם בית כנסת מפואר בשם ״כתר תורה״. בסוף ימיו העתיק מושבו לוירונה לראות בכבוד בנו שקבע בה את ישיבתו. נפטר שם בשנת ה״א ת״ב. והרב בע״ס ״בינה לעתים״ הפליג בשבחו ויציין בספרו
את חסידותו ומעשיו הטובים, פזרונו הרב לצרכי צדקה ופדיון שבויים, השתדלותו לטובת אחיו לפני שרים ומושלי ארץ, הרבותו ישיבות לתורה וכד, וצדקתו הגיעה עד ארץ הצבי.

יוסף ב״ר שמואל אבוהב

נולד בוינציה בשנת ת—ת״י לערך. בימי נדודי אביו עמד שם בראש ישיבתו. סמוך לשנת ת״ס—(1700), עלה לא״י והתישב בחברון, ובה מנוחתו כבוד. מחבוריו לא נשתמרו אלא פסקי הלכות, בשם ״חדושי סופרים״ אשר נכללו בס׳ חיים שאל לחיד״א, ח״ב, ליוורנו
תקנ״ב. הרב חיד״א שהכירהו מרבה בשבחו, חסידותו וצניעותו וכו'.

יעקב ב״ר שמואל אבוהב

היה רב בוינציה בסוף המאה הי״ז. גדול בתורה ובקי בחכמת התכונה והחשבון. הרב אבי עד שר שלום באזילה בספרו ״אמונת חכמים״ מפליג בשבחו. מתשובותיו נדפסו בספרי רבני דורו כגון, ״שמש צדקה״ לר^' שמשון מורפורגו, ״מים רבים״ לר^' רפאל מילדולה, ״פחד
יצחק״ לר׳ יצחק למפרונטי, וכו'. הוא הוציא את שו״ת אביו בשם ״דבר שמואל״. לפי עדות הביבליוגרף הנוצרי וולף, שעמו עמד הרב בקשר מכתבים, חבר ר״י אבוהב מפתח לילקוט שמעוני וס׳ סממני הקטורת על פטום הקטרת בבית המקדש.

יעקב אבוהב

מתושבי ירושלים. נזכר כאחד מן החכמים המעולים אשר העמיסו על עצמם מרצונם הטוב עול צבור בצוק העתים, בימי אבן פרוד, העגומים ביותר בתולדות ירושלים. ההיסטוריון יציינהו בשם ״הרופא הנבון" ונראה שעסק במקצועו. יחד עם עוד ששה מנכבדי היהודים
בירושלים קבל עליו לדאג ״לקיום ולהעמדת ישוב עיר הקדש״.

בעקבות מאמר של יהורם גאון בנו של המחבר, יצר הידע גבר והחילותי לחפש את הספרים, והנה שני הכרכים מופיעים וניתנים להורדה לכל דכפין….
מומלץ לקרוא את המבוא, שבו מביע המחבר את לבטיו, אכזבתו ומטרתו של חקר וחיבור שני הכרכים….
כאן אני משלב את שניהם החלק ההיסטורי שמופיע בכרך הראשון ואת האישים בחלק השני….
קריאה מהנה

מבוא: כליון הגעגועים לציון ולארץ הקדושה, תסס במשך כל ימי הגלות הארוכה בלבות יהודי ארצות הקדם, וילמדם להתקומם באף ובחימה נגד דורשי רעתם, וכן נגד כל אלה שנסו לשלל מהם את חופשתם האישית והלאומית. השעבוד המדיני החיצוני לכאורה – גדר בעדם, והוא הועיל לבצר את עמדתם הרוחנית שנתרופפה.
בעטיו של זה, הם הפנו תשומת לבם אל עולם האצילות גדל המרחבים, המלא אור ודרור ונוחם, ובו מצאו את החפש והמרגוע שאליהם ערגה נפשם הנהלאה. תוך כדי חפושיהם המתמידים איך לשחרר את העם מעבדותו הגו והרגישו, כאלו רקעליהם בלבד הוטל התפקיד המסובך, האחראי ורב הכובד, להיות לשומרי גחלת האלהים באומה, לדאג ולהשגיח במסירות בלתי פוסקת למען לא תכבה. עצומי־עין הלכו הם לקראת העתידות, אל מול הקול, הקורא להם ממרחקים נעלמים, בעוד תום מוזר מרחף על פניהם כמוכי סהר, והם מוכנים ומזומנים לדרך ארוכה, קשה
ומיגעת, המובילה למרכז הכאב והאושר, בהחלטה נחושה להקים עליו את חרבות חייהם.

התולדה תלמדנו, כי יהודי המזרח בכל מקומות תפוצותיהם נשאו בחובם את הניצוץ היוקד, ניצוץ התקוה המעורר המסית והמדיח, ויחלמו השכם והערב על גאולת העם וארצו. לכודים בעשתונותיהם ובתוחלתם הממושכת לישע, היו מתלהבים ומתרגשים בכל מקרה שבו נשקפה תקוה כל שהיא להרוחה, משתדלים לנצל את האפשרויות למעלה מכפי גבול היכלת, בבקשם דרך ומוצא ממחשכי הכלא, זו הגלות המרה והארורה, שעם כל צרותיה ופגעיה לא הצליחה לדכא את הלבבות ההומים, לקצץ את כנפי ההזיה והצפיה, ולכופף במשהו את קומת הנודד הנצחי.
חיי יהודי ארצות הקדם מהוים מסכת של גבורה לאומית אמתית, צודדת ומדרכת, אחר גלות ישראל מעל אדמתו, גבורה אשר נרקמה בעקת חדוה בימי אפלה ואימים, ובהעלם רוקמיה כסה זהרה במשאון.

התנועה המשיחית תוכיח, במה נפלים יהודי המזרח מאחיהם האשכנזים. קודם כל, באי־היכלת הגמורה להסתגל לחיי עבדות ושעבוד, ובמדרגה שניה, היותם נעדרי רצון וכח, להתפשר עם תנאי הסביבה הזרה והקרה שהם לא גדלו בה, וזו לא שמשה להם ערש מולדת, יהודי המזרח אף בדלדולם וירידתם התרבותית, נשארו שלמים בעצמיותם בכל ארצות מגוריהם. אין לשכח, כי מצדם נעשו כמה נסיונות נועזים שבהם הושקעו כשרונות גאוניים יוצאים מן הכלל, ונוסף להם מרץ ומאמצים מופתיים בלתי שכיחים בין שאר האומות, והכל במגמה להתיר מצואר
העם את כבלי הגלות אשר הכבידו, וכדי להסיר פעם ולתמיד את אות הקלון שעל מצחו. לאלה המצויים אצל קורות הדורות ידוע הדבר, ומהם לא נעלמה ההלכה המפורשת כי משלש עשרות האנשים שקמו לעמנו אשר התאמרו למשיחים, במשך תקופות התלאה והמשברים, על פי רוב בעתות פורענויות ושמד, רדיפות וגזרות רעות, המשתלשלות מזמן גלות בבל ועד ימינו אלה, רובם היו ילידי ארצות המזרח בחסד אלהים, זולת שנים או שלשה שמוצאם היה מהמערב, בני הגזע היהודי האשכנזי. ויצוין, כי גם התגלותם של אלה הבודדים היתה תחת השפעת התנועה הקימת, ופעולת חולמי הגאולה שקדמום.

מתוך כך אפשר להחליט בבטחה, שבכל הנוגע לשאלת שחרור העם ממציקיו, עמדת יהודי המזרח הובלטה למדי.

המקטרגים ימצאו כאן מקום להתגדר, בטענם, שאישים חמי מזג אלה הטעו והכשילו, אולם קשה להניח, כי בכונה להרע יצאו אל המערכה בה ניזוקו בעצמם ראשונה, בנפלם שדודים זה אחר זה.

אלה הן הופעות היוצאות מגדר הרגיל, וכמעט שאין קנה מדה להערכתן. ברור הוא, כי האנשים הקטנים אינם עלולים לחולל תנועה בת-היקף, ולהניע את גלגלי התולדה אף במעט. ישנו הכרח שהגבור יאמין בגבורתו, כדי שיוכל ליצור ערכים קימים בחברה, המנחילים לו שם וזכר. בשים לב לכך יש הרשם, כי כל אותם האישים הטפוסיים העוברים כבשלשלת בין דפי התולדה המאובקים, הנשכחים למחצה, אישים, אשר שחקו תפקידים משיחיים במשך הדורות, יש הרשם, שהם לא היו רמאים במובן המקובל, סתם פוחזים ומאחזי עינים, שעיניהם אל הכבוד ואל הבצע, כי אם להפך, ישרים ותמימים וכואבים, שבכל הנוגע לעצמם הם האמינו בתעודתם הנעלה, אלא שאחר כך מסבות בלתי תלויות בהם שאינן ענין לכאן נהפכו למשיחי שקר, מאחר כי רעיונם לא יכול להתגשם.

״שפע קודש רענן השיבו עליהם רוחות השחר מכל השפים, ויהיו כהולכים לקראת סוד קדושים. שמים חדשים חפשו הם, ותכלת חדשה וזהר חדש, ולבסוף, התעותו פניהם פתאם ופקי ברכיהם ונפלו ממרום שבתם, וימותו מות זועה על ארץ ברזל תחת שמי נחושה קודרים׳ באפס נחמה ובאפס חמדה•••״

הגולים מגורשי ספרד ופורטוגאל התישבו ברובם, החל משנת רנ״ו ואילך בארצות המזרח, אשר תחת חסות ממשלת תורכיה. כמה מהם מצאו מקלט במדינות הבלקן וייסדו שם קהלות גדולות ומפוארות. חלק נכבד של הגולים התישב במדינות אסיה וצפון אפריקה, אילו מאות משפחות באטליה, ומקצתם גם במצרים ובא״י. מעטים נדדו לצרפת, הולנד, בלגיה, אנגליה, המבורג וכו׳. במקומות האחרונים הם התישבו בתור סוחרים פורטוגיזים.

היסוד החשוב ביותר שבקרב הגולים, אלה המצוינים בעושר ובחכמה, מצאו את מקומם בתוך עמים מחוסרי תרבות, ולאט נטמעו בהם לא טמיעה דתית אלא תרבותית ומוסרית. וכך, היהודים האצילים גולי ספרד ופורטוגאל נהיו לבסוף תורכים, מרוקנים, וכו'.

אל היהודים יוצאי ספרד ופורטוגאל, ביחוד אלה שהתישבו בחצי אי הבלקן ואשר אצל חלקים מהם עוד נשתמרה בפיהם השפה הספרדית אם כי בצורה משובשת ובלתי נאותה, ושמספרם עולה לכדי חצי מליון נפש, מצטרפים באפן טבעי ומדיני, וכן בתקף המסורות והמנהגים הדתיים, כל אותם הקבוצים השונים הנפוצים ברחבי העולם המתפללים בנוסח ספרד, ואשר יש להם שייכות כל שהיא לאבות הגזע הספרדי ולנמוסיהם. לפי זה, לא רק יהודי תורכיה, סרביה, בולגריה, יון, בוסנא־הרצגובינה, רומניה, וכו׳ שמסבות הזמן הניעום להתישב באחת המדינות הללו, ושבעצם הם בני בניהם של מגורשי ספרד נחשבים ליהודים ספרדים, אלא גם כל אלה אשר מרצונם הטוב נספחו אל החוג, או שיש להם קרבה ויחסים אל הראשונים. באילו מקרים אפשר גם להוכיח שבמדינה זו או אחרת בארצות המזרח הישוב היהודי קדום בהן, כמו למשל בבבל, מרוקו ומצרים. כנסת ישראל שבבבל יכלה היתה להבנות על חרבותיה של א״י הדוויה, השותתת דם בניה ובנותיה שהלכו בשבי, וכן ארץ מצרים בה נמצא ישוב יהודי כביר־כח עוד מתקופת החשמונאים וחוניו הכהן הגדול, אשר למרוקו, אם גם לא נחפץ להודות שיש ליחס ראשית ישוב בני ישראל בארץ זו לימי הִגָלות השבטים ע״י שלמנאסר מלך אשור אך זאת אפשר להחליט, כי גם לפני ספירת הנוצרים ישבו יהודים במרוקו אם מהגולים אשר הוביל תלמי לאגוס מירושלים, ויפיצם בכל גבול ממשלתו והלאה בצפון אפריקה, או מפליטי בני יהודה אשר באו פעם בפעם לארצות היונים.
איך שהוא, ברור הדבר כי היה קהל יהודי במרוקו לפני הספירה הרגילה, שאח״כ התרבה ע״י הגולים אשר הובאו ע״י הרומאים, ויושבו במקומות הנשמים אשר בברבריה. ואחר שקימת בין אוכלוסי היהודים בארצות הללו ובין היהודים הספרדים קרבת רוח, קרבת הרגלים ומסורות של דורות, יש כי השם ספרדים יהיה משותף לכל הקבוצים באין הבדל ארץ מוצא, או גם שיכונו בשם כולל ־בני או יוצאי ארצות המזרח.

התימנים אמנם נפלים במובן ידוע מכל שאר בני עדות המזרח, לשבטיהם ולארצותיהם, וכמעט שמן הנמנע הוא לכלול אותם ־־ ואפילו אלה שבא״י ־־ בין האלמנטים האחרים, הואיל ואין חוק ההתמזגות הגזעית חל עליהם, תנאי החיים בתימן הכריחום להיות מופרשים ונתוקים מאנשי סביבתם בני דת מחמד, ובמשך הדורות, הפך אצלם הרגל זה למסרת שיסודה בשעבוד ובהכנעה. ההרגשה, שמושלי ארץ מגורם לפנים קפחו את זכויותיהם האנושיות חליפות, ויניחו אבני נגף על דרך התפתחותם הטבעית והתרבותית תוססת בקרבם עוד, והם ממשיכים לחיות גם עתה תחת שמי א״י הבהירים בתוך התחום שלהם׳ כשבט נעזב ונעלב.

ישנם עוד פרורי שבטים אשר בזמן היותם בחו״ל לא נמנו בין עדות המזרח, אלא שאחר עלותם לא״י באו לידי יחסי קרבה ואהוד עם הספרדים. אלה הם ־־ הבוכרים׳ הגורז׳ים׳ וההרריים.

אכן, מחוץ לאיזו הבדלים קלים במנהגיהם ובארח חייהם שבין אלו לאלו, רוח של אחוה והבנה הדדית מאחדת את כלם.

סוף המבוא-יהודי המזרח חלק א'-מ.ד גאון-עמ' 4

טודרום בן יהודה הלוי אבולעפיה

נולד בש׳ ה״א ז. היה שר המלוכה ומשורר בטוליטולא. בימי עלומיו חבר שירים. תתלה שמש בחצר המלד אלפונםו הרביעי ואח״כ בחצר המלך שאגג׳ו הרביעי. כנראה שעמד בראש האוצר. גדולתו עוררה כגגדו את קנאת הנוצרים והמיטה עליו שואה. בימי אלפונםו נאסר כמה פעמים ורכושו הוחרם. אחרי מות אלפונםו מנהו המלך שאנג׳ו הנ״ל לשר האוצר בין השנים הא׳ ס-סו. נודע בחבורו ״גן המשלים והחידות״. כולל שירי ידידות, שירי תהלה, קינות, שירי אהבה, סליחות, וכו'.

ידידיה רפאל חי אבולעפיה

נולד בירושלים בשנת תקס״ז. מגדולי המקובלים בדורו וראש ק״ק החסידים בית אל אחרי הרב אג'ן. את גדולתו בח'ן יש לראות מהקדמותיו, חדושיו והערותיו שנדפסו בראש ספרי מהרח״ו, שיצאו לאור ע״י ר׳ ישראל בק בירושלים. הרא״ל פרומקין בספרו תולדות חכמי ירושלים יכנהו: הצדיק המדוכא ביסורים ומתפרנס מיגיעו, חסידא קדישא, פרישא מבטן ומהריון וכו'. הוא היה תלמידו של הרב אברהם שלום מזרחי שרעבי נכד הרש״ש זצ״ל. בשנת תקפ״ד, בזמן מלחמת המורדים אשר התנהלה בשערי ירושלים נפל שבר של כדור על רגלו ויהי צולע מאז. ההכאה ההיא הדאיבתהו כל כך, עד אשר מת ממחלה זו. הוא היה מורו ורבו בחכמת האמת של הרב הגאון מאיר אוירבאך, הידוע בשם הרב מקאליש בע״ס אמרי בינה ואחרים. ״גדול היה ר׳ ידידיה גם בנגלה, ודרכי הלמוד של האשכנזים לא היו זרים לו. כי עמד בקשר אמיץ עם רבניהם, ויהי אוהב דבק מאח לגאונים מקוטנא וקאליש והתרועע עם ר' יהוסף שוארץ. בהיותו חרד לדת התנגד ליסוד בתי ספר בירושלים, ובבוא הד"ר לודויג אוגוסט פרנקל לירושלים,  ליסד בה את בית הספר למל, היה הספרדי היחידי שהצטרף לרבני האשכנזים וחתם עמהם על החרם הגדול נגד בית הספר הנ״ל וקבל עליו ועל זרעו וזרע זרעו עד ביאת הגואל לא למסור ילדיהם לבית הספר. אבל ההיסטוריא נקמה בו, ונכדו נסים בכר יסד אח״כ את בית הספד המתוקן הראשון בירושלים ובגורלו עלה להניח את היסוד לחנוך העברי, אשר משרשיו אנו יונקים עד היום הזה״. 

ר׳ בנימין זאב הלוי ספיר בנו של בע״ס ״אבן ספיר"  כתב עליו ימים אחדים אחר מותו ב״הלבנון" משנת תרכ״ט כדברים האלה: "בחמשה עשר לירח סיון יצא מבת ציון כל הדרה, הודה ותפארתה- בעצם היום הזה חשך כוכב נוגה בשמי ישורון, ואדמת קודש לבשה קדרות, וכל בניה עטו אבל , כספרדים כאשכנזים, ויגדל המספד בירושלים, על מות הרב המובהק הצדיק החסיד האמיתי החכם הנעלה בנגלה וגדול מאוד בנסתר,  סופר מהיר ומפואר רב לקהל חסידים מק״ק ספרדים יצ״ו, ומורה חכמת האמת ליראי ה׳ וחושבי שמו הראויים ללמדה מוה׳ חי רפאל ידידיה אבועלפיא זצ״ל, בן ששים ושתים שנה היה במותו. אהה אהה על אבדן איש רם ונשא כזה שריד מחכמי האמת, אשר קבלו איש מפי איש עד רבנו האר״י זיע״א, ורוב חכמתו קבל מרבו הרב הגדול הדומה למלאך ה׳ צבאות מוה׳ אברהם החסיד שרעבי זצוק״ל. הצדיק האמיתי הזה היה אהוב ונחמד מאד לכל יושבי ירושלים, וכל גדולי העיר שתו בצמא את דבריו בחכמת האמת, וכולם כאחד הקדישוהו והעריצוהו. וזה חמש עשרה שנה אשר היה כלוא בביתו, כי היה נגוע וחולה ברגליו ולא יכול ללכת , וראשית חליו באתהו זה כארבעים שנה, בעת צר השר עבדאלה פחה על עיר הקדש, ויפקד את צבאותיו על ראש  הר הזיתים לירות כדורי אש אל תוך העיר ויור בזיקים וחצים באין מעצור כגשם שוטף, ובעת ההיא הקשיב הצדיק הזה בלימודי חכמת האמת מאת רבו החסיד הקדוש דומה למלאך ה״צ, רבי אברהם חסיד שרעבי זצ״ל אשר חי בימים ההם. ויהי כאשר הרבה הפחה עבדאלה לירות חציו אל תוך העיר ותבוא במצור, שלחו הישמעאלים אל היהודים לשאת תפלה בעד העיר.

ויתאזר החסיד ר' אברהם שרעבי עוז, ויצו את תלמידו הנעים וסופרו זה לקחת את הקסת וגליון, וילכו שניהם אל בית הטבילה ושם אחרי הטהרם צוה לכתוב קמיע אחת כאשר הורהו, ויתן א ת הקמיע  אל יד שומרי העיר כי ישימוה מעל לשער המצודה אשר  למערב העיר הנקראת מצודת ציון, ויעשו כן ואת תלמידו זה צוה להכלא בביתו עד יעבור זעם הקרב ויהי לפלא , כי מאז נתנה הקמיע על השער כל הכדורים אשר נפלו על העיר לא גרמו כל נזק לעיר וליושביה.אך הצדיק ל א שמר מצות רבו ולא יכל להתאפק לשבת  בית ובחג הסכות יצא אל סכתו ואך צעד במפתן הבית פגע בו רסיס כדור אחד ברגלו ויפול. כל עמל הרופאים להוציאו מבשרו ע ה בתהו. חמש עשרה שנה נשא את חלק הכדור בירכו, עד שהורעל דמו ובט"ו סיון תרכ״ט השיב נפשו הטהורה אל על . תלמידו הרב זאקס מרבני האשכנזים בירושלים בהספדו עליו הזכיר, כי  הרב ידידיה ידע את כל כתבי האר״י ז״ל  בעל פה ויהי אהוב ע ל בני כל העדות  בלי הבדל.

ציונו : קול נהי נשמע מציון אל הלקח ארון האלקים יושב בסתר עליון גדול מרבן פום ממלל רברבן חסידא קדישא פרישא מבטן ומהריון הרב המקובל האלקי תרת אמת היתה בפיהו לילה כיום יעיר בחלום חזיון, איש מכאובות וידוע חלי והוא מחולל מפשעינו מחלון וכליון כמוה״ר ידידיה רפאל אבולעפיה זצ״ל ויעל השמים יום ג' ט"ו סיון תרכ"ט

יוסף דוד אבולעפיה

היה אב״ד ור׳׳מ בטבריה ואח״כ בדמשק. ובאגרת השליחות של הרב יהודה טולידאנו תתום ״ויקילי חכם באשי בעיה״ק טבריה״. הסכים על ספר פאת השלחן לר' ישראל משקלאוו בשנת תקפ״ו ותתום שם: עמוס התלאות ממקרי הזמן ותחלואיו. מת בטבריה. גם בנו ר׳ יהודה היה אח״כ אב״ד בטבריה ובדמשק, ובסוף ימיו ישב על כסא הרבנות בצידון ובה מנוחתו כבוד.